א מציאת חש"ו אין בהן גזל אלא משום דרכי שלום:
ב לפיכך אם גזלה אחר מידם אין מוציאין אותה מידו:
ג מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפילו הם גדולים ומציאת בתו נערה אפילו אינה סמוכה על שולחנו ואפילו היתה מכורה לאחר לאמה ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הן שלו ומציאת בנו ובתו שאינם סמוכים על שולחנו אפילו הן קטנים ומציאת עבדו ושפחתו העברים ומציאת אשתו המגורשת אפילו בספק גירושין שחייב במזונותיה הם שלהם:
ד ומציאת פועל נמי לעצמו והא דתניא פועל ששכרו בע"ה לעשות מלאכה סתם מציאתו לבע"ה מוקי ליה רב פפא בגמרא ששכרו ללקוט מציאות ומשכחת לה ששטף הנהר על כל גדותיו והוליך עמו דגים וכשנהר חוזר לאחור נשארו על פני השדה ושכרו ללקטם וכיון ששכרו לכך אפילו מצא מציאה אחרת היא של בע"ה כתב הרמ"ה ז"ל אמר לו נכש עמי היום והוליכו ללקט מציאות מציאותיו לעצמו דמעיקרא לא אשתעבד ליה אלא לנכש עמו וכשמוליכו ללקט מציאות לא הוצרך הפועל לפרש שלא נשכר ללקט ומה שלוקט הוא לעצמו אבל שכרו סתם והוליכו ללקט מציאות מציאותיו לבעל הבית דמעיקרא אשתעבד למאי דבעי בע"ה וה"ה נמי עבד עברי אם אמר לו רבו צא ולקט לי מציאות מציאותיו לרבו:
א סָעִיף א מציאת חש"ו אין בהם גזל אלא מפני דרכי שלום משנה בפרק הניזקין (גיטין נט:):
ב סָעִיף ב ומ"ש לפיכך אם גזלה אחר מידם אין מוציאין אותה מידו שם פליג רבי יוסי ואמר גזל גמור ובגמרא (סא.) אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם למאי נ"מ להוציאו בדיינים ומשמע בהדיא דלת"ק לא נפיק בדיינים וכן פרש"י וכן כתב הרמב"ם בפי"ז מהלכות גזילה: וכתב הרשב"א בתשובותיו שאלת השוכר את הקטן ומעכב שכירותו אם מוציאים ממנו בדיינים. תשובה דברים ברורים הם שמוציאים בידו בב"ד שלא אמרו אלא במציאה מפני שאין לו יד לזכות במה שאינו שלו ואין דעת אחרת מקנה לו אבל בדעת אחרת מקנה לו יש לו יד כדאיתא בפרק המקבל וכן אינו בדיני השומרים לפי שאיש כתוב בפרשה אבל במה שהוא שלו בין שהיה שלו בין שהרויח בשל אחרים בשכירותו הרי הוא שלו גמור עכ"ל:
ג סָעִיף ג מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפילו הם גדולים וכו' בפרק קמא דמציעא (דף יב.) תנן מציאת בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו מציאת בנו או בתו הגדולים עבדו ושפחתו העברים ומציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן לה כתובה הרי אלו שלהן ובגמרא אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו שבשעה שמוצאה מריצה לאביו ואינו מאחרה בידו ופליגא דרבי חייא בר אבא דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך לשולחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך לשולחן אביו זה גדול וידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי שמואל וכן פסקו הפוסקים ז"ל. ופי' רש"י ופליגא דשמואל. דפי' טעמא דמתני' משום דלית ליה זכייה: אדרבי חייא בר אבא. דאמר אף גדול שיש לו זכייה אם סמוך הוא על שולחן אביו מציאתו לאביו משום איבה אבל אינו סמוך על שולחן אביו אפילו הוא קטן מציאתו שלו וכתבו התוספות דלא שייך איבה אלא בבנו שדרכו לזונו תמיד ואם לא יפרנסנו אביו לא יפרנסנו אחר אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שולחן חבירו חנם כגון יתום וכל כיוצא בו אין סברא שתהא מציאתו לחבירו וכ"ש עבד ואמה שבשכר טרחן הם אוכלים עכ"ל :ומ"ש ומציאת בתו הנערה אפי' אינה סמוכה על שולחנו בפרק נערה שנתפתתה אהא דתנן (מו:) האב זכאי בבתו במציאתה יהיב טעמא בגמרא (מז:) משום איבה ופרש"י משום איבה. דכיון דאינו חייב במזונותיה אי אמרת מציאתה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו וכתבו התוס' ולר"י נראה איבה דמציאתה היינו שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין והא דאמרינן בפ"ק דמציעא גבי מציאת בנו ובתו הקטנים לא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן וכו' היינו דוקא בקטן אבל בקטנה אפילו אינה סמוכה על שולחן אביה הויא מציאתה לאב משום איבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין וכן פסק הרמב"ם בפי"ז מהל' גזילה:ומ"ש ואפי' היתה מכורה לאחר לאמה כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וכן מבואר בגמרא (שם:) דאמרינן גבי הא דתנן מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן האי שפחה היכי דמיא אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דלא אייתי ב' שערות אי איתיה לאב דאבוה הוא לעולם דאיתיה לאב ומאי הרי הן שלהן לאפוקי דרבה ופרש"י לאפוקי שאינו של רבה אלא של אביה וקרו ליה שלהן משום דאב מינה קא זכי:ומ"ש ומציאת אשתו המגורשת אפי' שספק גירושין שחייב במזונותיה הם שלהם שם בגמ' אהא דקתני ומציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן לה כתובתה הרי אלו שלהן גירשה פשיטא הב"ע במגורשת ואינה מגורשת דא"ר זירא אמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה הכא אית לה איבה ואיבה:
ד סָעִיף ד ומ"ש ומציאת פועל נמי לעצמו והא דתניא פועל ששכרו בע"ה לעשות מלאכה סתם מציאתו לבע"ה מוקי לה ר"פ בגמ' ששכרו ללקט מציאות וכו' שם אהא דקתני מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן קאמר בגמ' אמאי לא יהא אלא פועל ותניא מציאת פועל לעצמו בד"א בזמן שא"ל נכש עמי היום עדור עמי היום אבל אם א"ל עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבע"ה אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הכא בעבד נוקב מרגליות עסקינן שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת רבא אמר במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן ר"פ אמר כגון ששכרו ללקט מציאות והיכי דמי דאקפי אגמא בכוורי. ופרש"י לא יהא אלא פועל לא יהא עבדו אלא שכיר בעלמא תנינא דמציאתו לבע"ה בזמן שלא פירש לאיזו מלאכה שכרו ועבד זה כשקנאו רבו לסתם מלאכה קנאו: שאין רבו רוצה לשנותו. הילכך לא ניחא ליה שיגביה לו מציאה דמציאה מעולה בדמים משכר ביטול מלאכתו לא שכיחא הילכך אי אתרמי ואשכח שלו הוא וישלם לרבו שכר ביטולו: עם מלאכתו. שלא ביטל כלום הילכך לעצמו: ר"פ אמר. הא דתניא פועל מציאתו לב"ה: ששכרו ללקט מציאות. הרבה. וכתב הרא"ש רב אלפס לא הביא שקלא וטריא דתלמודא משום דס"ל הלכתא כר"פ דמוקי ברייתא דשכרו ללקט מציאות אבל שאר פועל מציאתו לעצמו. וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות שכירות כרב פפא וכתב שם הרב המגיד שכן פסק ר"ח ובפ"ח מהלכות גזילה תמה על הרי"ף והרמב"ם למה לא פסקו כרבא וכרבי יוחנן ואולי משום דאוקמיתא דר"פ בתרייתא והוא בתרא פסקו כמותו עד כאן לשונו: בן התובע מאביו שיתן לו מה שהרויח בעודו סמוך על שולחנו בהגהות מרדכי ריש מציעא: ועל מה שכתב רבינו בשם הרמ"ה כתב החכם המרשים דוחה דברי רב פפא ופוסק כסתם ברייתא עד כאן לשונו ואינו מחוור דאם כן הו"ל למינקט לישנא דבריית' ולא לכתוב והוליכו ללקט מציאות ועוד דממה שכתב דעבד עברי אם א"ל רבו צא ולקט לי מציאות מציאותיו לרבו משמע דאי לא א"ל הכי מציאותיו לעצמו והיינו דלא כר' חייא ודלא כרבא דלר' חייא אפי' בסתמא מציאותיו לרבו אא"כ הוא עבד נוקב מרגליות ולרבא נמי אפי' בסתמא מציאותיו לרבו אא"כ הוא מגביה מציאה עם מלאכתו והיאך יעלה על הדעת שהרמ"ה דחה דברי כל האמוראים ותפס לו דרך לעצמו בפירוש הברייתא ועוד דא"כ תקשה ליה אמתניתין אמאי לא יהא אלא פועל לכך נ"ל שהוא פוסק כרב פפא כדברי כל הפוסקים דלעולם מציאת פועל לעצמו אלא אם כן שכרו ללקט מציאות והרמ"ה מילתא אחריתא אתא לאשמועינן דהא דמציאת פועל או ע"ע לעצמו בששכרו או לקחו סתם לעשות לו מלאכה ובהיותו עוסק במלאכתו מצא מציאה אבל אם בע"ה הוליכו ללקט מציאות אע"פ שבשעה ששכרו או לקחו לא אמר לו ללקט מציאות אלא לעשות מלאכה סתם כיון שאחר כך הוליכו או אמר לו ללקט מציאות בכלל מלאכה שאמר ליה בתחלה הוא הילכך הוו לבע"ה אבל אם כששכרו אמר ליה לנכש או לעדור אם הוליכו ללקט מציאות אין זה בכלל מאי דאשתעבד ליה מעיקרא הילכך הוו לעצמו:
א סָעִיף א מציאת חרש שוטה וקטן וכו'. בפרק הניזקין:
ב סָעִיף ג מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו וכו'. פסק כרבי יוחנן בפ"ק דמציעא (דף י"ב) ור"ל דבין בגדולים בין בקטנים כשסמוכים על שולחנו הן שלו בכל ענין אבל באינן סמוכין על שולחנו איכא צד שאפילו בבתו הקטנה אינן שלו כגון שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה דכיון דנשאת שוב אין לאביה רשות בה דקרינן לה יתומה בחיי האב וז"ש רבינו בסמוך ובנו ובתו שאינם סמוכים על שולחנו אפי' הן קטנים וכו': ומ"ש ומציאת בתו נערה אפילו אינה סמוכה על שולחנו. כתבו התוס' לשם דטעמא משום איבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין: ומ"ש ואפילו היתה מכורה לאחר לאמה. כלומר ואפילו היא קטנה ומכורה לאחר לאמה שאינה סמוכה על שולחנו אפ"ה מציאתה לאביה מהך טעמא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין כגון שלא יעדה האדון לו או לבנו דהלכה כת"ק דרבי שמעון דמוכר אדם את בתו לאישות ושונה לשפחות ושונה לאישות אחר שפחות אבל לא לשפחות אחר אישות וכך פסק הרמב"ם פכ"ד דהלכות עבדים ופרש"י לאישות אחר שפחות מכרה בקבלת קידושין אחר שמכרה לשפחות ויצאה וחזרה אליו אלמא דאפי' מכורה לאחר לאמה היא ברשות אביה למסרה למוכה שחין ולפיכך מציאתה לאביה וה"א להדיא בפ"ק דמציעא:
ג סָעִיף ד ומציאת פועל נמי לעצמו וכו' עד סוף הסימן. כבר האריך ב"י בפי' דברי הרמ"ה ואין ספק שכאשר כתב ב"י כן הוא האמת דהרמב"ם ס"ל דהא דמציאת פועל לעצמו כששכרו בסתם אינו אלא במצא מציאה בשעה שעוסק במלאכתו אבל בהוליכו ללקט מציאות אע"פ ששכרו סתם מציאותיו לבעל הבית אלא דצריך לבאר מנ"ל להרמ"ה לחלק ודילמא דוקא דשכרו מתחלה ללקט מציאות התם הוא דקאמר רב פפא דמציאתו לב"ה אבל בשכרו סתם אימא לך דמציאתו לעצמו אפילו הוליכו ללקט מציאות ונראה דהוקשה לו להרמ"ה בהא דתניא מציאת פועל לעצמו בד"א בזמן שא"ל נכש עמי היום עדור עמי היום אבל אם א"ל עשה עמי מלאכה היום מציאתו לב"ה דלאוקימתא דר' פפא דהא דמציאתו לב"ה כגון ששכרו ללקט מציאות אם כן ברישא לא איצטריך למימר בד"א בזמן שא"ל נכש עמי וכו' כיון דאפילו בדא"ל עשה עמי מלאכה סתם נמי הוי לעצמו דהא אינו של בע"ה אא"כ בדשכרו ללקט מציאות בפירוש ולכך ס"ל להרמ"ה דרב פפא ה"ק הא דתניא בא"ל עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבע"ה היינו ודאי בשכרו סתם אלא שלאח"כ הוליכו ללקט מציאות דדינו כאילו שכרו ללקט מציאות בפירוש דמציאתו לבע"ה אבל בא"ל נכש עמי היום אפילו הוליכו ללקט מציאות הרי אלו שלו והתוס' לשם ג"כ הקשו מהך דקתני בד"א שא"ל נכש עמי היום דלא ניחא לשינויא דרב פפא ונדחקו בפירושם ע"ש אבל למה שפי' הרמ"ה מתיישב ברווחא:
א סָעִיף א כתוב בנ"י פ"ק דמציעא דף ס"ג ע"ב דאם נתנו מתנה לבן קטן הסמוך על שולחנו זכה ביה האב אבל לא בגדול אפילו הוא סמוך על שולחנו אלא הוא שלו וע"ש שהאריך מדינים אלו ושם שיכול לזכות לאחרים על ידי גדול הסמוך על שולחנו. כב"י סוף סימן קע"ז כתב בעה"ע ירושלמי א"ר אסי בן שנראה חלוק מאביו מה שסגל לעצמו ואיכא לפרושי כגון שסגל ממון לעצמו בחיי אביו והיה סמוך על שולחן אביו ולא תבעו אביו בחייו מה שסגל הוא לעצמו דאמדינן דעת האב מדלא תבעו מחל לו ואין אחיו חולקין עמו ל"ש מצא מציאה ול"ש עשה סחורה כיון דלא תבעו אביו הוא שלו עכ"ל ובמרדכי בהגהה שנייה דב"מ דף ק"ן ע"ב בא' שבניו כתבו ספרים בעודן אצלו ואח"כ רצו ליקח הספרים והוא לא רצה ליתנן משמע שם דאף על גב דזכה בהן האב מ"מ אין מוריש פעולת א' מבניו לשאר בניו וע"ש:
א סָעִיף א מציאת חש"ו כו' פי' שמצא ובא לידו מההפקר אבל מה שנתנו לו אחרים במתנה וכ"ש מה שירש מאביו יש בו משום גזל גמור כיון דדעת אחרת מקנה לו אלא שאין טענתן טענה להשביע ע"ז כדלעיל ר"ס צ"ו: אלא משום דרכי שלום כו' משנה פ' הניזקין וטעמו כיון דליכא דעת אחרת מקנה להן ועבד"מ:
ב סָעִיף ב לפיכך אם גזלה כו' שם בגמרא: אין מוציאין כו' פירוש אין מוציאין בדיינים:
ג סָעִיף ג מציאת בנו ובתו כו' עד ומציאת פועל כו' כל' רבינו כן הוא לשון הרמב"ם בפי"ז דגזילה זולת מה שכתב רבינו בסיפא מציאת בנו ובתו שאינם סמוכים על שולחנו כו' דליתא שם תיבת בתו: ומה שכתב רבינו אפילו הן גדולים בבתו ר"ל אפי' בתו בוגרת שאינה ברשות אביה כלל לא להשיאה למי שירצה ולא למכרה לשפחה אפ"ה הואיל והיא סמוכה על שולחן אביה לא עדיפא מבנו הגדול שסומך על שולחן אביו דמציאתו לאביו כדאיתא בב"מ וכמ"ש בדרישה: ומציאת בתו הנערה כו' דאע"ג דמן הדין הוא שלה דהא דכתיב בנעוריה בית אביה בהפרת נדרים הוא דכתיב וגם אין שייך איבה דבידו למכרה לשפחה דבהיותה נערה אינו יכול למכרה וכמ"ש בסמוך מ"מ חכמים תקנו שיהא לאביה משום איבה שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין כדכתיב את בתי גו' ולרבותא נקט נערה כו' וכ"ש בתו קטנה אפי' אינה סמוכה על שולחן אביה דאית בה ותרתי דבידו למכרה לשפחה וגם לאישות למנוול ומוכה שחין ועבד"ר: ואפי' היתה מכורה כו' כל' הזה כתב ג"כ הרמב"ם ומשמע דקאי אנערה דמינה איירי וא"כ א"א לפרשו דר"ל דעדיין היא מכורה בנערותה דהא ילפי' מדכתיב ויצאה חנם אין כסף דיצאה מאדוניה בסימני נערות וגם היא אינה יכולה למכור את עצמה בהיות נערה וכמ"ש התוס' בב"מ (דף י"ב) ושכן איתא בספרי וצ"ל דר"ל אפי' היתה מכורה כבר ויצאה בשש או ביובל מאדוניה בעודה בקטנותה ושוב אין אביה יכול למכרה כדדרשינן בקידושין (דף י"ח) מדכתיב לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה והו"א דתו ג"כ אין יכול להשיאה למנוול ולא שייך שום איבה ותהי' מציאתה לעצמה קמ"ל וה"ט דאעפ"כ יכול להשיאה למנוול דהכי איתא שם בברייתא מוכר אדם את בתו לאישות ושונה לשפחות (ופרש"י אם נתארמלה או נתגרשה מאישה מן האירוסין דאילו לאחר נישואין תו אין לאביה רשות בה) ושונה לאישות אחר שפחות כו' ע"ש ומיהו לא בשביל נערה לחוד כתבו הרמב"ם ורבינו להאי אפילו היתה מכורה כו' דהא אין כאן מקור דין זה ללמדנו דיכול למכרה לאישות אחר שפחות אלא קאי גם אמ"ש לפני זה מציאת בנו ובתי אפי' הן גדולים דמשמע וכ"ש קטנים ע"ז כתב ואפי' היתה מכורה לאחר לאמה דאז אינה סמוכה על שולחן אביה וגם לא שייך איבה דימכרנה לאמה דהרי היא מכורה אפ"ה מציאתה לאביה מטעם דאכתי איכא איבה דיכול למסרה למנוול כו' ודוק: ומציאת בנו ובתו כו' הן שלהם יש לתמוה הלא כ"ר לפני זה שמציאת בתו נערה הוא של אביה אפי' אינה סמוכה על שולחנו וכתבתי דמכ"ש כשהיא קטנה וכן מוכח מדכתב שם ואפי' היתה מכורה וכנ"ל וראיתי שיש מוחקים תיבת בתו ומביאין ראיה דברי"ף ורא"ש ורמב"ם ליתא לתיבת בתו בהאי בבא אבל אינו נ"ל חדא דעיינתי וחפשתי בכל ספרי הטור של דפוס ושל כתב וכולן שווין בגי' זו ועוד דבכל הך בבא נקט רבינו ל' רבים סמוכים קטנים כו' משמע דקאי אבנו ובתו וגם בקיצור פסקי הרא"ש שחיבר רבינו כ"כ דבתו קטנה שאינה סמוכה על שולחן אביה מציאתה שלה ולכן נ"ל לקיים גי' הספרים ובתו דומיא דבנו קאמר דהיינו היכא דליכא למיחש למסירה למנוול כגון שכבר השיאה ונתגרשה או נתארמלה מן הנישואין שאז יצאה מרשות אביה וכנ"ל ולהכי כיון שאינה סמוכה על שולחנו מציאתה שלה דומיא דבנו הקטן בשאינו סמוך ע"ש אביו ורבינו המציא דין זה כדי שלא נצטרך לומר דר"י דאמר גדול לאו גדול ממש כו' (וכתבו לשונו בדרישה) לא קאי אלא אבן דלפ"ז גם אבת קאי ובתנאי שתהא הבת דומה (לכן) [לבן] דלא יהא שייך בה חששא דשמא ימסרנה למנוול וק"ל ועבד"ר: ומציאת עבדו כו' כך הוא לשון המשנה וכבר כ"ר לפני זה דאפי' היתה מכורה הוא של אביה והיינו כשאביה חי וכאן איירי כשמת אביה ועדיין היא אצל אדונה וקמ"ל דמציאתה לעצמה ולא לאדוניה דאין הלכה כר"ל דאמר כשמת אביה יצאה מרשות רבה והרמב"ם ז"ל כתב ז"ל כל אלו המציאות אינן שלו עכ"ל והוא ל' מדוקדק קצת יותר דנכלל בו הן אביה חי או מת עכ"פ מציאתה אינו שלו פי' של אדוניה אלא של עצמה אם אין אביה חי ושל אביה אם אביה חי ורבינו סמך אמ"ש כבר וכמ"ש ודוק: אפילו בספק גירושין כו' שם בגמרא ומשום דטעמא מאי אמרו רבנן מציאת אשה לבעלה משום איבה והכא איתא לה איבה ואיבה:
ד סָעִיף ד ומציאת פועל פ"ק דב"מ (דף י"ב): על פני השדה ושכרו ללקטן כו' כצ"ל: כתב הרמ"ה ז"ל כו' ל' רבינו מוכח שלא הביא לדברי הרמ"ה לפלוגי אמ"ש לפני זה אלא להוסיף על דבריו ללמדנו דאפי' לא שכרו ללקוט מציאות בהדיא אלא סתם ואח"כ הוליכו ללקוט מציאות ג"כ הוה של ב"ה ומש"ר תחילה היינו כשלא הוליכו ללקוט מציאות אלא העבד מעצמו לקטן וכה"ג גם הרמ"ה מודה דבעינן שישכור הפועל לכך ועיין בדרישה טעמו ונימוקו של הרמ"ה מאין יצא לו כל זה ודוק:
א סָעִיף ג מציאת בנו ובתו הקטנים כו' זה לשון המשנה פרק קמא דמציעא (דף י"ב מציאת בנו ובתו הקטנים כו' הרי אלו שלו מציאת בנו ובתו הגדולים כו' הרי אלו שלהן ומפרש ר' יוחנן בגמרא לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול ע"כ ואף ששמואל פליג עליה התם וס"ל דגדול וקטן ממש קאמר כבר פסקו רי"ף ורא"ש דהילכתא כר"י ופרש"י שם דר"י אבנו ובתו קאי דגם בבתו כשאינה סמוכה על שולחן אביה אפילו קטנה גדולה מיקריא ומציאתה לעצמה אבל התוס' בשם ר"י כתבו דדוקא אבנו הנזכר במשנה קאי ר"י אבל בבתו אפילו אינה סמוכה על שולחן אביה מציאתה לאביה והטעם כתבתי בפרישה אם לא בגדולה בוגרת דיצאה מרשות אביה לגמרי דדינה כבנו הגדול והנה לכאורה נראה דרבינו ס"ל כפרש"י ומש"ה כלל יחד ברישא ובסיפא בתו בהדי בנו וכתב דבסמוכין על שולחן אביהן מציאתן לאביהן ובאינן סמוכן הוא שלהן והא דכתב דבנערה אפילו אינה סמוכה הוא של אביה התם הוא מטעם דכיון דעומדת על פרקה להנשא איכא למיחש לאיבה שימסרנה למנוול ומוכה שחין משא"כ בהיותה קטנה לא חששו דלאחר זמן ימסרנה למנוול גם הרא"ש סתם וכתב דברי ר"י שם בפ"ק דב"מ וגם בפ' נערה שנתפתתה ע"ש אבל אחר העיון יותר נראה לי דרבינו ס"ל כפי' התוס' בשם ר"י חדא מדכתב ואפילו היתה מכורה לאחר לאמה וכמ"ש בפרישה דמוכח מינה דגם בהיותה קטנה דאז (דוקא) היא מכורה וגם אינה סמוכה על שולחן אביה אפ"ה מציאתה לאביה וכן דייק ר"ן אהא דאיתא שם בפ"ק דב"מ (דף י"ב ע"ב) אמ"ש שם במשנה מציאת עבדו ושפחתו העבריים הוא שלהן ז"ל הגמרא האי שפחה ה"ד אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה כו' ואי דלא אתיא שתי שערות אי דאיתא לאבוה דאבוה הוא כו' ודייק הר"ן הא האי שפחה אינה סמוכה על שולחן אביה אלא אצל אדוניה ואפ"ה קאמר בפשיטות דשל אביה הוא עכ"ל ע"ש ואין לתרץ ולומר דשאני התם דכשיצאה מאדוניה תחזור לשולחן אביה ואיכא איבה לאחר זמן משא"כ כאן דמיירי דלא תהא סמוכה כלל לשולחן אביה דא"כ ליחוש נמי לאיבה דימסרנה אביה לאחר זמן למנוול לה דהא סתם קטנה קתני דמשמע אפילו סמוכה לזמן נערות דהוא זמן הנשואין ועוד דגם בפ' נערה שנתפתתה (ריש כתובות דף מ"ז) אהא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה ובמציאתה כו' ובגמרא זכאי במציאתה משום איבה וכתבו שם התוס' דאיבה היינו שמא יקדשנו למנוול ומוכה שחין והוכיחו מזה דר"י דאמר גדול לאו גדול ממש כו' דאבן לחוד הוא דאמר הכי ואמת שרש"י פי' שם לשיטתו וכתב דהאי איבה היינו איבה דמזונות שאם נאמר שמציאתה שלה איכא איבה וכיון שאינו חייב במזונותיה לא זן לה תו אבל התוספות הקשו שם על פרש"י מהא דפשיטא ליה להתלמוד התם דמציאת הבת לאחר מיתת האב לעצמה אע"פ שניזונית מן האחין ואמאי הא איכא איבה ונהי דבעל כרחייהו מתזנא מ"מ איכא איבה שלא יטריחוהו כל שעה לב"ד במזונות ע"ש שהביאו ראיה לזה ועוד כתבו דבמשנה זכאי במציאתה דומיא דזכאי בקדושיה קתני והיינו אפילו אינה סמוכה על שלוחן אביה ע"ש ומש"ה נראה דודאי גם רבינו תפס לפי' התוס' בשם ר"י לעיקר ופירושו כמ"ש בפרישה ע"ש וגם המ"מ. כתב אדברי הרמב"ם שהן כדברי רבינו שס"ל כדפי' התוס' ע"ש וא"ת ולדידהו נמי מי ניחא ההיא דבת אצל האחין מ"ש מבן גדול אצל האב דאמרינן כיון שסמוך על שולחן האב הוה מציאתו דאב גם אחין נמי כיון דמתזנא מינייהו תיהוי מציאתה שלהם י"ל דלדעת התוס' הא דמציאת בן הסמוך על שולחן האב של אב לאו משום דחיישינן שמא יטיל עליה איבה ולא ירצה לזונה עוד דלא חיישינן להכי אלא שכך היה נראה ישר בעיני חכמים לשלם טוב לעושה הטוב דכיון שהוא מזין אותה מן הראוי הוא שתהיה המציאה שלו משא"כ גבי אחין דבעל כרחייהו מתזנא מינייהו ולא שייכא הך טעמא מש"ה מציאתה לעצמה ודוק:
ב סָעִיף ד והא דתניא כו' עד וכתב הרמ"ה וכו' החכם המרשים כתב ז"ל הרמ"ה דוחה דברי רב פפא ופוסק כסתם ברייתא עד כאן לשונו וב"י הביאו ודחה דבריו ע"ש והעלה פירושו כמ"ש בפרישה רק שדבריו קצת סתומים וגם מדברי רבינו שכתב דברי הרמ"ה שלא בלשון פלוגתא מוכח שפי' שהרמ"ה להוסיף בא ודבריו דהרמ"ה נראה לו מוכרחים לדעת רב פפא מסוגיא דהתם דז"ל הגמרא שם פ"ק (דף י"ב) אמתניתין דקתני מציאת עבדו כו' אמאי לא יהא אלא פועל ותניא מציאת פועל לעצמו בד"א בזמן שאמר ליה נכש עמי היום עדור עמי היום אבל אמר ליה עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבע"ה (ופירש"י ועבד זה דמתני' מסתמא כשקנאו רבו לסתם מלאכה קנאו עכ"ל ור"ל דוקא פועל שהוא שכיר יום או שעה רגילין לשכרו למלאכה ידועה משא"כ בעבד קנוי והא דמשני שם ר"י מקושיא זו דהמתניתין דמיירי בעבד נוקב מרגליות שאני מלאכה זו דבאותו עבד מיירי דהוא עוסק בה מידי יום ביום כל ימיו משא"כ במציאה דלא שכיחא כל יומא) כו' עד ר"פ אמר כגון ששכרו ללקוט מציאות וה"ד דאקפי אגמא בכוורא עכל"ה והנה יש לדקדק דלפי האי שיטתיה דר"פ קשיין דיוקי רישא וסיפא דהברייתא אהדדי דברישא קתני בד"א בזמן שאמר לו נכש עמי או מציאתו לעצמו משמע הא שכרו סתמא לעשות מלאכה מציאתו לבע"ה ואח"כ קתני שכרו ללקוט מציאות (שכרו) [מציאתו] לבע"ה הא שכרו סתמא מציאתו לעצמו (וכבר הרגישו התוס' בקושיא זו וכתבו ז"ל ששכרו ללקוט מציאות ה"פ דברייתא בד"א בזמן שא"ל עשה עמי באותו ענין שהוא כמו נכש עמי היום אבל א"ל עשה עמי מלאכה של מציאה כו' עכ"ל אבל שינויא דחיקא הוא) לכן נ"ל להרמ"ה דאף לדעת רב פפא מתני' דעבד וברייתא דפועל תרוייהו מיירי בסתמא ששכרו לעשות מלאכה סתם וכמו שהבין המקשן ואפ"ה לא קשיא מידי דברייתא דקתני בפועל דמציאתו לבע"ה מיירי כשהוליכו אח"כ וא"ל לקוט לי מציאות ולהכי הוה של בע"ה ומתני' דקתני גבי עבד דמציאתו לעצמו לא מיירי בהוליכו ללקוט מציאות וזהו שתירץ ר"פ ואמר כגון ששכרו ללקוט מציאות ולא אמר כששכרו ללקוט כו' כמו שאמרו ר' חייא ורבא בעבד נוקב כו' במגביה מציאה כו' אלא רמז לך אגב דלפעמים אפילו שכרו סתמא הו"ל כשכרו ללקוט מציאות דמי והיינו כשהוליכו אח"כ ללקוט מציאות וזה כגון ששכרו כו' והא דלא תירץ ר"פ בקיצור דהברייתא מיירי כשהוליכו אח"כ ללקוט מציאות י"ל דאדרבה לעיקר הקושיא שהקשה המקשן אין אנו צריכין לתירוץ זה אלא ניחא ליה לאוקמה להך ברייתא דמציאתו [דפועל] של בע"ה (דפועל) בדשכרו ללקוט מציאות ואלא מכח קושיית דיוקי דהברייתא אהדדי צריכין לחלק בזה לכן קיצר ר"פ והשיב כגון ששכרו שבמלת כגון רימז תרתי וכמ"ש כנ"ל ביאור הגמרא לדעת הרמ"ה ודעתו עולה יפה וזהו שסיים וכתב וה"ה גבי ע"ע כשאמר ליה לקוט לי דמציאתו של רבו כלומר ולפי דברי מתניתין דקתני גבי דעבד דמציאתו לעצמו נמי מיירי בדלא א"ל לקוט לי מציאות הא אם א"ל אח"כ לקוע לי אפילו שכרו סתם הדין בעבד כמו בפועל ומציאתו
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.