א השביחה הגזילה כגון פרה וילדה רחל וגזזה כתבתי למעלה בדין גנב שהשבח של גזלן ואצ"ל שאם הוציא עליה יציאות והשביחה שהיא שלו ואפי' לא עשה בו אלא שינוי החוזר כגון עפר ועשאו לבינים עצים משופין ועשאן כלים דנהי דלא קנה גזילה שבח מיהא קנה ומחזיר לו הגזילה והוא יתן לו שבח שהשביחו ועשאו כלי:
ב וכשם ששבח הגזילה הוא של גזלן כך אם לאחר שהשביחה מכרה או הורישה לבנו אפילו לפני יאוש קנה הלוקח והיורש השבח בין שבח שעל ידי פיטום בין שבח לידה וגיזה וכתב הרמב"ם ז"ל ונוטל דמי השבח מן הנגזל ומחזיר לו הגזילה וחוזר הנגזל ונוטל דמיו מן הגזלן שהרי לא נתייאשו עכ"ל:
ג והוא הולך לשיטתו שאינו מחשיב לידה וגיזה שינוי מעשה אבל לפי מה שכתבתי למעלה שהוא שינוי מעשה א"צ להחזיר הגזילה אלא דמיה כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה:
ד וכן אם השביחה הלוקח או היורש השבח שלו:
ה מכרה הגזלן לעכו"ם אע"פ שהעכו"ם השביחה השבח לבעלים:
ו ואם מכרה העכו"ם לישראל אחר שהשביחה מיבעיא אם אותו השבח של הנגזל או לא ולא איפשיטא לפיכך אין מוציאין מיד הלוקח ואי תפש נגזל לא מפקינן מיניה:
ז בד"א שהשבח של גזלן בגיזה וולדות ופיטום שעל ידי הוצאה אבל אם נתייקרה או נתפטמה מאליה כל זמן שלא נשתנית השבח של נגזל וצריך להחזירה כמו שהיא אפילו נתייאשו בעלים קודם שנתייקרה (או שנתפטמה הוי של נגזל):
ח לפיכך גזל חבית של יין והיה שוה דינר בשעת גזילה והוקר עד שעמד על ד' ושברה או שתאה או מכרה או נתנה משלם ד' כמו שהיתה שוה בשעה שמוציאה מן העולם נשברה מאליה משלם כשעת גזילה היתה שוה בשעת גזילה ד' ובשעה שמוציאה מן העולם לא שוה אלא דינר משלם ד' ל"ש שתאה ל"ש נשברה מאליה:
ט הגוזל מחבירו אשכול של תמרים ובו נ' תמרים ואם ימכרו כולם ביחד אינו שוה אלא מ"ט פרוטות ואם ימכרו כל אחד בפני עצמו ישוו נ' אינו משלם לו אלא מ"ט ואין הנגזל יכול לומר הייתי מוכרם אחד אחד:
י הגוזל כלי ושברו אין אומרים יתן השברים וישלים עליהם לכמו שהיה שוה אלא צריך ליתן לו כלי שלם או דמיו והשברים שלו ואם ירצו הבעלים לקבל השברים ושישלים עליהן מוטב ושומעין להן:
א סָעִיף א השביחה הגזילה כגון פרה וילדה רחל וגזזה כתבתי למעלה בדין גנב שהשבח של גזלן בסימן שנ"ד: ומה שאמר ואין צריך לומר שאם הוציא עליו יציאות והשביחה שהיא שלו פשוט הוא:ומ"ש ואפי' לא עשה בו אלא שינוי החוזר כגון עפר ועשאו לבינים וכו' כבר כתבתי בסימן ש"ס בשם הרשב"א אצל דין עפר ועשאו לבינים:
ב סָעִיף ב ומה שאמר וכשם ששבח גזילה הוא של גזלן כך אם לאחר שהשביחה מכרה או הורישה לבניו אפי' לפני היאוש קנה הלוקח והיורש וכו' בפרק הגוזל עצים (בבא קמא צו.) אמר רבא גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש:ומ"ש רבינו אפי' לפני יאוש לטעמיה אזיל שבסימן שנ"ד לא חילק בין לפני יאוש בין לאחר יאוש וכבר נתבאר שם שכן דעת ה"ה ושדעת הרמב"ם לחלק ביניהם וכן נתבאר בסמוך: ומה שאמר בשם הרמב"ם בפרק ב' מהלכות גזילה הגוזל והשביח ומכר או הוריש לפני יאוש מה שהשביח הוריש ומה שהשביח מכר וקנה לוקח או יורש את השבח ונוטל דמי שבח מהנגזל כלומר הלוקח נוטל דמי שבח מהנגזל ומחזיר הגזילה וחוזר הנגזל ונוטל דמי השבח מהגזלן שהרי לא נתייאש וכתב ה"ה הלך הרב לשיטתו דקודם יאוש אין לגזלן דבר וחוזר הנגזל ונוטל דמי השבח מהגזלן וזו הכרח היא לפני יאוש וכמו שהוכחתי עכ"ל:
ג סָעִיף ג ומ"ש רבינו והוא הולך לשיטתו שאינו מחשיב לידה וגיזה שינוי מעשה וכו' אמת שכך היא סברתו כמו שנתבאר אבל אינו ענין לכאן שהרי לא הזכיר כאן הרמב"ם גיזה ולידה אלא שבח סתם ואע"פ שסתמו כפירושו שאם הוא שבח שיש בו שינוי מעשה קנויה היא לו הגזילה אפילו בלא יאוש מ"מ יותר נכון לומר דלשיטתיה דקודם יאוש אין לגזלן כלום אזיל וכמו שכתב ה"ה מאחר שמפורש בדבריו שתלה הדבר בלפני יאוש:
ד סָעִיף ד ומ"ש וכן אם השביחה הלוקח או היורש השבח שלו שם בעיא דאיפשיטא משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו:
ה סָעִיף ה (ו) ומ"ש מכרה הגזלן לעכו"ם אע"פ שהעכו"ם השביחה השבח לבעלים ואם מכרה העכו"ם לישראל אחר שהשביחה מיבעיא אם אותו שבח של נגזל ולא איפשיטא וכו' שם בעי רבא השביחה עכו"ם מהו א"ל רב אחא מדפתי לרבינא תקנתא לעכו"ם ניקום ונעביד לא צריכא כגון דזבנה סוף סוף הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם לא צריכא כגון דגזל ישראל וזבנה ניהליה השביחה העכו"ם והדר עכו"ם וזבנה לישראל מאי מי אמרי' כיון דמעיקרא ישראל והדר ישראל עבוד רבנן תקנתא או דילמא כיון דאיכא עכו"ם באמצע לא עבדו ליה רבנן תקנתא תיקו: ומה שכתב לפיכך אין מוציאין מיד הלוקח ואי תפס נגזל לא מפקינן מיניה כ"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' גזילה ופשוט הוא שכן דין כל ספק בממון:
ו סָעִיף ז ומ"ש בד"א שהשבח של גזלן בגיזה וולדות ופיטום שעל ידי הוצאה אבל נתייקרה או נתפטמה מאליה כל זמן שלא נשתנית השבח של גזלן צריך להחזירה כמו שהיא מתבאר מתוך מ"ש בסי' שנ"ד: ומ"ש אבל נתייאשו בעלים קודם שנתייקרה או שנתפטמה הוי של גזלן:
ז סָעִיף ח ומ"ש לפיכך גזל חבית של יין והוא שוה דינר בשעת גזילה והוקר וכו' עד כמו שהיתה שוה בשעה שמוציאה מן העולם מימרא דרבה בפ' מרובה (בבא קמא סה.) בסוף פרק המפקיד (בבא מציעא מג.) ומפרש טעמא בפרק המפקיד משום דכיון דאי איתא הדרה למרה בעינא ההיא שעתא דקא שתי לה או דקא תבר לה קא גזל מיניה ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה איתבר ממילא משלם זוזא מ"ט השתא לא עביד ולא מידי אמאי קא מחייבת ליה אההיא שעתא דגזלה ההיא שעתא זוזא הוא דשויה:ומ"ש היתה שוה בשעת גזילה ד' ובשעה שמוציאה מן העולם לא שוה אלא דינר משלם ד' בפ' מרובה (בבא קמא סה.) אמר רב קרן כעין שגנב מ"ט דאמר קרא גניבה וחיים אחייה לקרן כעין שגנב ואוקמוה בגמרא כי קאמר רב כגון דמעיקרא שוי' ד' ולבסוף שויא זוזא:
ח סָעִיף ט הגוזל מחבירו אשכול של תמרים ובו נ' תמרים ואם ימכרו כולם ביחד אינו שוה אלא מ"ט פרוטות וכו' מימרא דשמואל בפ' השואל (נט:):
ט סָעִיף י הגוזל כלי ושברו אין אומרים יתן השברים וישלים עליהם וכו' עד סוף הסי' נתבאר בסי' שנ"ד:
א סָעִיף א השביחה וכו'. כתבתי למעלה בסי' שנ"ד: כגון עפר ועשאו לבינים. ע"ל בסימן ש"ס בב"י:
ב סָעִיף ב ומ"ש או הורישה לבנו אפי' וכו'. מימרא דרבא בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ו) וע"ל בסי' שצ"ד סעיף ב' ובמ"ש לשם בס"ד וא"ת הא פשיטא הוא כיון דהשבח הוא של גזלן הוי נמי ללוקח וליורש ממנו ולהרמב"ם ניחא דהגזלן עצמו לא קנה השבח לפני יאוש אלא אם כן בנתייאש אבל לוקח ויורש קנו אפילו לפני יאוש אבל להרא"ש ורבינו דגם הגזלן קנה השבח לפני יאוש קשיא ויש לומר דהוה אמינא דוקא לגזלן משום תקנת השבים קמשמע לן דאפילו לוקח ויורש ממנו נמי שלהן הוא והראב"ד כתב בהשגות פ"ב דגזלה וזה לשונו מכר והוריש איצטריכא ליה סד"א כיון דלית ליה פסידא לגזלן דהא לא קיבל עליה אחריות ואי קיבל איהו דאפסיד אנפשיה אימא לא ליעביד תקנתא ללוקח עד כאן לשונו:
ג סָעִיף ג ומ"ש והוא הולך לשיטתו כו' אף על גב שהרמב"ם לא הזכיר בדבריו אלא גיזה ולידה מ"מ כיון שאחר זה פירש דבריו וכתב בארנו כבר שהגזלה שהשביחה אחר יאוש או אחר שנשתנית השבח לגזלן כו' כיצד גזל פרה וכו' גזל רחל וכו' הוה ליה כאילו הזכיר גם כאן גיזה ולידה:
ד סָעִיף ד ומ"ש וכן אם השביחה הלוקח. שם בעיא דרבא דשמא אע"פ דשבח של גזלן עשו בו תקנת השבים אפילו מכרה או הוריש מ"מ אם השביחה הלוקח או היורש ליכא הכא תקנת השבים ובתר דבעיא הדר פשטה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו:
ה סָעִיף ז ומ"ש בד"א שהשבח של גזלן בגיזה וולדות ופיטום שע"י הוצאה וכו'. כבר נתבאר באריכות בסי' שנ"ד בס"ד ע"ש: ומ"ש אבל נתייאשו הבעלים קודם שנתייקרה או שנתפטמה הוי של גזלן. ט"ס הוא וצ"ל אפי' נתייאשו הבעלים קודם שנתייקרה או שנתפטמה הוי של נגזל:
ו סָעִיף ח לפיכך גזל חבית של יין וכו'. ע"ל בסי'. שנ"ד ועיין במרובה (דף ס"ה) ופ' המפקיד (בבא מציעא דף מב):
ז סָעִיף י הגוזל כלי ושברו וכו'. ע"ל בסי' שנ"ד:
א סָעִיף א השביח הגזילה כגון פרה וילדה כו' כתבתי הכל למעלה בסי' שנ"ד ס"ב ועיין בהמחבר ש"ע בסי' זה ורבי' סתם כאן וכתב דעת הרא"ש לחוד דהגזלן קנה שבח אפי' לא נתייאשו הבעלים ואפילו בשבח הבא ממילא בלי הוצאה כגיזה ולידה ואפילו בשבח שחוזר לברייתו לכמות שהיה כגזל עפר ועשאה לבינה וכדמסיק וק"ל:
ב סָעִיף ב קנה הלוקח והיורש השבח בב"ק דף צ"ו ופירש"י מפני תקנת השבים וכן משמע מל' הרא"ש שכתב ז"ל אמר רבא גזל והשביח ומכר כו' דל"ת דוקא בהשביח הגזלן דנו בשבח משום תקנת השבים ע"ש וכן משמע קצת שם בגמרא אכן להרמב"ם א"א לפרש כן שהרי ס"ל דאם השביח הגזלן עצמו לפני יאוש ועדיין היא בידו אין להגזלן בהשבח כלום ואם מכרה או הורישה בהשבח ס"ל דהלוקח או היורש לוקחין דמי השבח מהנגזל ועיין בסמ"ע וצ"ע: וכתב הרמב"ם ז"ל ונוטל כו' בפ"ג מה"ג כ"כ ואיירי שם בסתם שבח ואח"כ פי' דבריו וכתב אשבח הנ"ל כיצד גזל פרה ונתעברה אצלו כו' ומזה נלמד דגם בזה דהתחיל בו בהשביחה ומכרה איירי בעיבור ולידה ומש"ה כ"ר והוא הולך לשיטתו כו' ועד"ר: ומ"ש ונוטל דמי השבח מן הנגזל ר"ל אפילו דמי השבח וכ"ש דמי שיווי הגזילה כמו שקנאה מהגזלן במקום שיש בו משום תק"ה וגם אאותן דמי שיווי מסיק וכתב דחוזר הנגזל ונוטל מהגזלן וק"ל:
ג סָעִיף ג והוא הולך לשיטתו שאינו מחשיב כו' פי' ולכן צריך להחזיר הגזילה בעין ועיין בדרישה: א"צ להחזיר הגזילה אלא דמיה כו' היינו במקום דאין בו משום תק"ה או מיירי כשיש מותר על הדמים שנתן להגזלן בעדו וכמ"ש בסימן שנ"ו ע"ש:
ד סָעִיף ד וכן אם השביחה כו' שם איבעיא דרבא:
ה סָעִיף ה מכרה הגזלן לעכו"ם כו' השבח של בעלים שם ומשום דתקנה לעכו"ם שיקנה השבח לא עבדינן וה"ה אי גזלה העכו"ם ומכרה בתר דאשבח לישראל פשוט להגמ' שם דהבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם והשבח לבעלים אבל אי גזלה ישראל ומכרה לעכו"ם וחזר העכו"ם ומכרה לישראל אחר שנשבע ביד עכו"ם מיבעיא לן בגמ' מי אמרי' לא עדיף מעכו"ם דאתי מחמתיה א"ד כיון דמעיקרא ישראל והשתא ישראל עבדי רבנן תקנתא ונראה דה"ה אי אשבח גזלן ישראל ומכרה לעכו"ם וחזר העכו"ם ומכרה לישראל דג"כ יש להסתפק בזה ודין א' להן:
ו סָעִיף ו ואי תפיס נגזל לא מפקינן מיניה עד"ר:
ז סָעִיף ז ופיטום שע"י הוצאה נראה שע"י הוצאה דקאמר לא קאי אלא אפיטום לא אגיזה ולידה: וצריך להחזירה כמו שהיא אפי' נתייאשו בעלים קודם שנתייקרה כצ"ל:
ח סָעִיף ח לפיכך גזל חבית של יין כו' בב"ק דף ס"ה וכבר נתבאר טעמו בסי' שנ"ד ס"ג ובסי' רצ"ב ע"ש:
ט סָעִיף ט הגוזל מחבירו כו' בב"מ דף צ"ט ע"ב ומסיק בטעמו דהא תנן בהניזקין שמין בית סאה באותו שדה וכמש"ר בסי' שצ"ד וע"ש בתוס' פירושו:
י סָעִיף י אין אומרים יתן השברים כדלעיל ס"ס שנ"ד והר"ן פ"ק דב"ק כתב בשם הרמ"ה דדוקא כשיש לגנב או לגזלן מעות לשלם בהן אבל כשאין לו אפי' יש לו מקרקעי או מטלטלי א"צ לשלם לו מהן אלא שיימינן לו אלו השברים והמותר ישלם לו מהמטלטלין ע"ש שנותן טעם לדבריו ובזה נ"ל ליישב תמיהת המ"מ כתבתיהו בס"ס שנ"ד והוא דלמה שומעין לבעלים כשירצו השברים הלא כבר קנינהו הגנב או הגזלן בהשינוי די"ל דמיירי כשאין להגנב או להגזלן מעות דאז משלם לבעלים במטלטלין ע"ז קאמר דאם הבעלים אומרים כיון שאין אתה משלם לי כדיני דהיינו במעות איני חפץ במטלטלין אחרים כי אם בהשברים הבאים מכלי שלי וק"ל: ומש"ר לשון מוטב ולא כתב טוב או הול"כ בקיצור שומעין להן נ"ל דה"ק טענה זו דבעלים היא טובה יותר לשמוע מאשר שומעין להן ברישא ליתן להם דוקא מעות וברמב"ם בפ"ב מהלכות גזילה לא כתב שם תיבת מוטב ע"ש:
א סָעִיף ג והוא הולך לשיטתו שאינו מחשב כו' ז"ל ב"י אמת הוא שכך סברתו כמו שנתבאר אבל אינו ענין לכאן שהרי לא הזכיר הרמב"ן כאן גיזה ולידה אלא שבח סתם ואע"פ שסתמו כפירושו שאם הוא שבח שיש בו שינוי מעשה קנויה אפי' בלא יאוש מ"מ יותר נכון לומר דהולך לשיטתו דקודם יאוש אין לגזלן כלום (מש"ה) קאמר דצריך הגזלן להחזיר לנגזל דמי השבח) וכמ"ש המ"מ מאחר דמפורש בדבריו שתלה בלפני יאוש עכ"ל ור"ל דהו"ל לרבינו לכתוב הרמב"ם הולך לשיטתו במ"ש דחוזר ונוטל דמי השבח מהגזלן משום דס"ל דקודם יאוש אין לו כלום ומ"ש הב"י אע"פ שסתמו כפירושו כו' דבריו סתומים דאכתי איך נרמז בדבריו דאיירי מגיזה ולידה דנלמד מהן דהן לאו שינוי מעשה ונ"ל דכוונתו דב"י הוא כמ"ש בפרי' דאע"ג דהרמב"ם כתב בתחלה סתם שבח מ"מ אותו סתם הוא כפירושו שמפרש והולך אח"כ שם וכתב כיצד כו' ומשם מוכח דגם בשבח דמיירי בה ברישא בגיזה ולידה איירי ונראה דמש"ה לא כ"ר דהוא הולך לשיטתו בהא דקודם יאוש אין לגזלן כלום דזהו כתב בהדיא הרמב"ם בדבריו במה שכתב שהרי לא נתייאשו וק"ל:
ב סָעִיף ו ואי תפיס נגזל לא מפקינן מינה ז"ל מור"ש ז"ל לפום ריהטא כתב דעת הרמב"ם דס"ל דמהני תפיסה לספיקא דדינא אבל דעת הרא"ש כדעת ר"י דלא מהני תפיסה לספיקא דדינא כמ"ש לקמן בסי' שפ"ח ולעד"נ לחלק כמ"ש לעיל בסי' ש"ן בשם הראב"ד דבקנס דוקא כעין נזקין דאין חיוב אלא בב"ד ובדין פסוק ס"ל להרא"ש דל"מ תפיסה אבל בכגון הכא ודאי מהני ויותר נ"ל דיש חילוק בין ספיקא דדינ' לספיקא דתלמודא דבספיקא דתלמודא ס"ל להרא"ש דמהני תפיסה וגם כאן ספיקא דתלמודא הוא וכבר כתבתי לעיל כמה פעמים והעיקר בסי' רמ"ב גבי מתנה טמירתא ולעיל ס"ס שי"ב ביארתי בארוכה וע"ל סי' שפ"ח.
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.