א ׳שכון׳. ידוע כי ענין זאת המלה הוא התמדת העומד במקום אחד: ״והוא שוכן באלוני ממרא״, ״ויהי בשכון ישראל״ – וזהו הידוע המפורסם. וענין השכינה במקום הוא התמדת העומד במקום אחד במקום ההוא כי באריכות עמידת בעל החיים במקום כולל או מיוחד, יאמר בו שהוא שכן במקום ההוא, ואף על פי שהיה מתנועע בו בלא ספק.
ב והושאל זה למה שאינו בעל חיים אבל לכל ענין שהתישב ושקד על דבר אחר יאמר בו גם כן ׳לשון שכינה׳ ואף על פי שלא היה הדבר אשר שקד עליו הענין ההוא – מקום ולא היה הענין ההוא גם כן בעל חיים – אמר ״תשכון עליו עננה״, ואין ספק, כי ה׳עננה׳ אינה בעל חיים ולא ה׳יום׳ גוף כלל אלא חלק זמן.
ג ולפי זאת ההשאלה הושאל לאלוה ית׳ – כלומר: להתמדת שכינתו או השגחתו באיזה מקום שהתמידה בו השכינה או בכל דבר שהתמידה בו ההשגחה – ונאמר: ״וישכון כבוד יי׳״, ״ושכנתי בתוך בני ישראל״, ״ורצון שוכני סנה״. וכל מה שבא מזאת הפעולה מיוחס לאלוה ית׳ הוא בענין התמדת שכינתו – כלומר: אורו הנברא – במקום, או התמדת ההשגחה בדבר אחד – כל מקום כפי ענינו.
Hebrew text: Moreh Nevuchim (Ibn Tibbon translation), Public Domain.