א ה׳מצוות׳ אשר כלל אותם הכלל השנים עשר, והם אשר ספרנום ב״ספר טהרה״ ואף על פי שכבר זכרנו תועלתם בכלל, אני מוסיף עליהם ביאור ואתן טעם הכלל כראוי, ואחר כן אתן טעם מה שהתבאר לי טעמו מפרטיו.
ב ואומר שזאת תורת האלוה אשר נצטוה בה ׳משה רבינו׳ והתיחסה אליו, לא באה רק להקל העבודות והטורחים. וכל מה שאפשר שתדמה בקצתם שיש בו צער או טורח גדול, אינו רק מפני שאינך יודע המנהגים ההם והדעות הנמצאות בימים ההם. ראה ההפרש אשר בין שישרוף האדם את בנו לעבודת אלהיו, ובין שישרוף בן יונה לעבודת אלהינו. כתוב ב׳תורה׳: ״כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם״ – זאת היתה עבודתם לאלהיהם; ומעבודותינו בכיוצא בזה, לשרוף בן יונה או מלא כף סולת. ולפי זה הענין הוכיח האלוה אומתנו בעת מרותה ״עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך? – ענה בי״ ונאמר עוד בזה הענין: ״המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה? מדוע אמרו עמי רדנו וגו׳?״ – רצונו לומר: אי זו מצות טורח היתה להם בזאת התורה עד שיצאו מכללה? וכבר קראנו האלוה ית׳ ואמר: ״מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וגו׳?״. כונת אלו הפסוקים כולם – ענין אחד.
ג זאת היא הקדמה גדולה לא תסור משכלך. ואחריה אומר, כבר בארנו שהכונה כולה היתה ב׳מקדש׳ – להתחדש בו התפעלות לבא אליו ושיירא ויפחד – כאמרו: ״ומקדשי תיראו״. וכל דבר נכבד כשיתמיד האדם לראותו יחסר מה בנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מן ההתפעלות. כבר העירו ה׳חכמים ז״ל׳ על זה הענין ואמרו שאין טוב להכנס ל׳מקדש׳ בכל עת שירצה – וסמכו זה לאמרו הוקר רגליך מבית רעך פן ישבעך ושנאך״. ומפני שהיתה זאת הכוונה, הזהיר האלוה ית׳ ה׳טמאים׳ מהכנס ל׳מקדש׳ – עם רוב מיני ה׳טומאות׳ עד שכמעט לא תמצא אדם טהור רק מעטים, כי אם ינצל ממגע ׳נבלה׳ לא ינצל ממגע אחד מ׳שמונה שרצים׳ הנופלים תמיד בבתים ובמאכלים ובמשקים, והרבה פעמים ירמסם האדם דרך הליכתו; ואם ינצל מזה לא ינצל ממגע ׳נדה׳ או ׳זב׳ או ׳מצורע׳ או ׳משכבן׳; ואם ינצל מאלו לא ינצל מ׳שכיבת אשתו׳ או מ׳קרי׳. ואפילו הטהר מאלו ה׳טומאות׳ לא הותר לו להכנס ל׳מקדש׳ עד ש׳יעריב שמשו׳ ולא הותר לו להכנס בלילה ל׳מקדש׳ – כמו שהתבאר ב״מדות״ וב״תמיד״ – ובלילה ההוא ישכב עם אשתו על הרוב או תתחדש לו סיבה מסיבות ה׳טומאה׳ וישכים ביומו כאתמולו.
ד ויהיה זה כולו סיבה להתרחק מן ה׳מקדש׳ ושלא ידרכו בו בכל עת. וכבר ידעת אמרם ״אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שהוא טובל״. ובאלו הפעולות תתמיד ה׳יראה׳ ויגיע ההפעלות המביא לכניעה המכוונת.
ה וכל אשר תהיה ה׳טומאה׳ יותר נמצאת תהיה הטהרה ממנה יותר כבדה וזמנה יותר ארוך. וההתאהל עם המתים וכל שכן הקרובים והשכנים היא יותר נמצאת מכל ׳טומאה׳ ואין לה טהרה אלא עם ׳אפר פרה׳ עם רוחק מציאותה ואחר שבעת ימים; וה׳זיבות׳ וה׳נידות׳ יותר ממגע ׳טמא׳ – מפני זה צריכים ׳שבעת ימים׳ ואשר יגע בהם – יום אחד; לא תשלם טהרת ׳זב וזבה ויולדת׳ אלא ב׳קרבן׳ מפני שהוא מעט מציאות מן ה׳נדות׳; – ואלו כולם גם כן דברים מכוערים נמאסים – רצוני לומר: ׳נדה וזב וזבה ומצורע ומת ונבלה ושרץ ושכבת זרע׳. ועלו בידינו מאלה המשפטים תועלות גדולות ורבות. אחת מהם – להתרחק מן הכיעור והמיאוס, והשניה – שמירת ה׳מקדש׳ והשלישית – לישא פנים למנהג המפורסם, כי היה מטורח הצאבה הגדול בענין הטומאה מה שתשמעהו עתה. והרביעית – להקל הטורח ההוא מעל האדם ושלא ימנעהו ענין ה׳טומאה׳ וה׳טהרה׳ מעסק מעסקיו. כי זאת המצוה של ׳טומאה וטהרה׳ אינה נתלית רק ב׳מקדש וקדשיו׳ לא בזולתם: ״בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא״ אבל לזולתם אין חטא עליו אם ישאר ׳טמא׳ כל אשר ירצה ויאכל ׳חולין טמאין׳ כמו שירצה. והמפורסם מדעת הצאבה עד זמננו זה בארצות המזרח – רצוני לומר: שארית המגוסי – שה׳נדה׳ תהיה בבית בפני עצמה, וישרפו המקומות אשר תלך עליהם, ומי שמדבר עמה יטמא, ואפילו אם עבר רוח על הנדה ועל הטהור יטמא. ראה כמה בין זה ובין אמרנו: ״כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ מרחיצת פניו וגו׳״; ולא יאסר ממנה רק בעילתה כל ימי טומאתה. – ומן המפורסם שבדעותם עד זמננו זה – שכל מה שיבדל מן הגוף משער או צפורן או דם הוא טמא; ומפני זה כל ספר אצלם טמא, מפני שהוא נוגע בדם ובשער, וכל מעביר תער על בשרו יטבול במים חיים. וכיוצא באלו הטרחים אצלם רבים מאד. אבל אנחנו אין לנו ׳טומאה וטהרה׳ אלא ל׳קודש׳ ול׳מקדש׳.
ו אמנם אמרו ית׳: ״והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני״ אינו בענין ׳טומאה וטהרה׳ כלל – לשון ״ספרא״, ״זו קדושת מצוות״. וכן מה שאמר ״קדושים תהיו״ – אמרו: ״זו קדושת מצוות״. ומפני זה קרא העבירה על ׳המצוות׳ גם כן ׳טומאה׳ – אמר באבות ה׳מצוות׳ ועקריהם, שהם ׳עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים׳ – אמר ב׳עבודה זרה׳: ״כי מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי״; וב׳גילוי עריות׳: ״אל תטמאו בכל אלה וגו׳״; וב׳שפיכות דמים׳: ״ולא תטמאו את הארץ וגו׳״. הנה התבאר שמלת ׳טומאה׳ נאמרת בשתוף על שלושה ענינים: נאמרת על מרות האדם ועברו על המצווה בו ממעשה או דעת; ועל הזיהומים ועל הלכלוכים, ״טומאתה בשוליה״; ועל אלו הענינים המדומים – רצוני לומר: מגע דבר פלוני או משא דבר פלוני או לשאת דבר פלוני על כתפיו – ועל זה המין האחרון אמרו: ״אין דברי תורה מקבלין טומאה״. וכן ה׳קדושה׳ נאמרת בשיתוף על שלושת ענינים שכנגד אלו השלושה.
ז ומפני שאי אפשר להיטהר ׳מטומאת מת׳ אלא אחר שבעת ימים ובמציאות ׳אפר הפרה׳ גם כן והיו ה׳כהנים׳ צריכים תמיד להכנס אל ה׳מקדש׳ להקריב, והזהיר כל ׳כהן׳ מ׳טומאת מת׳ לבד, רק להכרח גדול אשר יכבד ענינו על הטבעים – רצוני לומר: להמנע מקרוב אל האבות ואל הבנים ואל האחים ולעמוד עמהם ולנגוע בהם. ולרוב הצורך להיות ׳כהן גדול׳ ׳במקדש׳ תמיד, לאמרו: ״והיה על מצחו תמיד״ הוזהר מל׳טמא למת׳ כל עיקר ואפילו לאלו הקרובים, הלא תראה איך זאת האזהרה אינה כוללת הנשים: ״׳בני אהרן׳ ולא בנות אהרן״ – מפני שאין הנשים צריכות בהבקרבה. – ומפני שאי אפשר שלא ישגה אדם מישראל ויכנס ל׳מקדש׳ ׳טמא׳ או יאכל ׳קדשים׳ והוא טמא, או אפשר שיעשה זה ב׳מזיד׳ כמו שיעשו ה׳רשעים׳ והעברות הגדולות והם ׳מזידים׳ צוה מפני זה להקריב ׳קרבנות׳ שיכפרו על טומאת מקדש וקדשיו׳ – קצתם ל׳זדון׳ וקצתם ל׳שגגה׳ לפי מיניהם – והם ׳שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר המשתלח׳ (כמו שהתבאר במקומו) כדי שלא יעלה בלב ה׳מזיד׳ שלא עשה רעה גדולה כש׳טימא מקדש יי׳ רק ידע ש׳נתכפר לו בשעיר׳ אמר ״ולא ימותו בטומאתם״ ואמר: ״ונשא אהרן את עון הקדשים וגו׳״. ונכפל זה הענין הרבה.
ח אבל ׳טומאת צרעת׳ כבר בארנו ענינה, וה׳חכמים ז״ל׳ גם כן בארוהו והודיעונו אותו. והעיקר המוסכם עליו – שהוא עונש על ׳לשון הרע׳ ושהשינוי ההוא יתחיל בכתלים; ואם עשה תשובה – הוא המכוון, ואם עמד במריו – יתפשט השינוי ההוא לכלי מטתו וכלי ביתו; ואם עמד במריו – יתפשט אל בגדיו ואחר כך לגופו. וזהו מופת מקובל באומה כמו ׳מי שוטה׳. ותועלת זאת האמונה מבוארת – מצורף אל היות הצרעת מתדבקת וכל בני אדם מואסים אותה ובדלים ממנה וכמעט שהוא בטבע. – אך היות טהרתה ב״עץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים״ כבר נודע טעמו ב׳מדרשות׳ ואמנם אינו נאות בכונתנו, ואני לא ידעתי עד היום טעם אחד מהם, ולא טעם ׳עץ ארז ואזוב ושני תולעת׳ ב׳פרה אדומה׳; וכן ׳אגודת אזוב׳ שמזים בה דם ה׳פסח׳ איני מוצא דבר שאסמוך עליו ביחוד אלה המינים.
ט וטעם קרוא ׳פרה אדומה׳ ׳חטאת׳ הוא, מפני שהיא משלמת טהרת ׳טמא מת׳ להכנס ל׳מקדש׳ אחר כך – כוונת הענין שהוא אחר שנטמא ׳למת׳ נאסר עליו להכנס ל׳מקדש׳ ולאכול קדשים׳ ׳לעולם׳ – לולא זאת ה׳פרה׳ שנשאה זה ה׳חטא׳ כ׳ציץ׳ שהוא ׳מרצה על הטומאה׳ וכ׳שעירים הנשרפים׳. ומפני זה היה ה׳עוסק בפרה ובשעירים הנשרפים׳: ״מטמא בגדים״ – כ׳שעיר המשתלח׳ אשר יאמן בו כי מרוב מה שנשא מן העוונות הוא מטמא מי שנגע בו.
י הנה כבר זכרנו מזה הכלל טעמי מה שידענו לתת בו טעם כפי מה שנראה לנו.
Hebrew text: Moreh Nevuchim (Ibn Tibbon translation), Public Domain.