Shulchan Aruch, Orach Chayim 5 — שולחן ערוך, אורח חיים ה
א יְכַוֵּן בַּבְּרָכוֹת פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, כְּשֶׁיַּזְכִּיר הַשֵּׁם יְכַוֵּן פֵּרוּשׁ קְרִיאָתוֹ בְּאַדְנוּת, שֶׁהוּא אֲדוֹן הַכֹּל וִיכַוֵּן בִּכְתִיבָתוֹ בְּיוֹ"ד הֵ " א שֶׁהָיָה וְהֹוֶה וְיִהְיֶה. וּבְהַזְכִּירוֹ אֱלֹהִים יְכַוֵּן שֶׁהוּא תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת, וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם:
English Summary
A high-level overview of the main points in this siman and how the poskim discuss them. It is not the final word on any halacha.
Having in mind the meaning of the words of each bracha, and what to think of at the names of Hashem.
seif 1 The Mechaber writes that when saying brachot one has in mind what the words mean, following the Gemara in Berachot, as the Gra notes. The Mishnah Berurah explains that one must not "toss" a bracha out of his mouth. He says it calmly, with his mind on each word. Citing the Sefer Chasidim, he adds that this applies to washing the hands, brachot on fruit, and mitzvot that everyone knows well; one must not say them like a person acting out of habit. One thinks of the Creator, who gave him the food to enjoy and commanded him the mitzvot. The Aruch HaShulchan explains that we say "Baruch Atah" (blessed are You) in the second person because a bracha speaks of Hashem's actions, while His essence stays hidden.
The Mechaber writes that at the four-letter name of Hashem (Shem Havayah), one thinks of its meaning as it is read, as Adnut (lordship): that He is Master of all. One also thinks of its meaning as it is written: that He was, is and will be. The Mishnah Berurah explains that this name may not be pronounced as it is written. It is read as Adnut, and the four-letter name is held only in thought. The Aruch HaShulchan adds that in our time the world is not worthy for it to be pronounced. The Gra, cited by the Mishnah Berurah and the Aruch HaShulchan, holds that by the strict law one need only think of the meaning as it is read, since we always follow the reading. The Mishnah Berurah reports that in his view, only in Kriyat Shema must one also think "was, is and will be." Where the name itself is written as Adnut (as in the verse "Ado-nai, open my lips"), both write that one thinks only that He is Master of all.
The Mechaber writes that at the name Elokim one thinks that He is mighty, able to do anything, and master of all powers. The Mishnah Berurah adds, citing the Sefer Chasidim, that one who began with Hashem's name to tell of a kindness Hashem did for him may not be interrupted. Otherwise he may not finish, and he will have mentioned the name for nothing. When a person began with Hashem's name in order to curse someone, it is a mitzvah to interrupt him, so that he does not finish and sin.
This English summary is for review purposes only. It is not a halachic source and is not to be used for a halachic ruling. Suggestions or corrections are welcome: please add them to the comments section below. Go to the comments ↓ Each comment is reviewed by a TorahSages editor.
English summary © 2026 TorahSages · CC BY-NC-ND 4.0 · torahsages.com/library/shulchan-aruch/orach-chayim/5 · Copyright & Licensing
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) פירוש המלות - כמו שאחז"ל [ברכות מ"ז] שלא יזרוק הברכה מפיו אלא יכוין בעת האמירה ויברך בנחת וז"ל ס"ח סי' מ"ו כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל אדם יכוין לבו לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם להנות מהם וציוהו על המצות ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב ועל דבר זה חרה אף ה' בעמו ושלח לנו ביד ישעיה ואמר יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ועי"ש עוד מה שהאריך בגודל העונש עבור זה: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) קריאתו באדנות - כי השם הנכבד והנורא אסור לקרותו ככתבו כמשאחז"ל ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב אלא צריך לקרותו כאלו היה כתוב שם אדני וגם בנקודת אדני דהיינו האלף בחטף פתח אבל לא בפתח לבד או בשב"א לבד והד' בחולם והנון בקמץ וידגיש היו"ד שתהא ניכרת יפה רק בכונה יכוין לשם הוייה. וטעם הנגינה הוא מלרע: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) שהיה וכו' - ובביאור הגר"א כתב דלפי עומק הדין א"צ לכוין אלא פי' קריאתו דבכל מקום הולכין אחר הקריאה אף שיש בהכתיבה סודות גדולות לבד בקריאת שמע שם צריך לכוין ג"כ שהיה וכו' עי"ש. ובמקום שנכתב בא"ד לכו"ע אין צריך לכוין אלא שהוא אדון הכל. אם אחד מספר חסדי ה' שעשה לו ומתחלה מזכיר השם ורוצה לגמור דבריו מה שעשה לו ה' אסור להפסיקו בדברים שמא מתוך כך לא יגמור דבריו ונמצא שהזכיר ש"ש בחנם אבל אם רוצה לקלל שום אדם והתחיל בשם מצוה להפסיקו שלא יגמור דבריו ולא יחטא [ס"ח והובא בחידושי רע"א]: ש"ע סָעִיף א
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א ביו"ד ה"א. אבל כשכתוב באל"ף דל"ת אין לכוין אלא שהוא אדון הכל וצריך לקרותו בפת"ח וקמ"ץ תחת הנו"ן וכשנכתב ביו"ד ה"א מקצתן קורין בפת"ח ומקצתן קורין נוטין לציר"י וכן מנהג האשכנזי' (ב"ח) ובתשובת ר"מ מלובלין אי' שגם כשנכתב באל"ף דל"ת יקרא בענין שלא תהא הברת הפת"ח ניכרת ע"ש בשם ציוני: ש"ע סָעִיף א
ב ויהיה. כי מצינו וי"ו במקום היו"ד ע' תי"ט פ"ד דסוכה: ש"ע סָעִיף א
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א ביו״ד עמ״א בתשובת ר״מ מלובלין סי׳ פ״ג לעולם יקרא א׳ בשב״א נע דלית בחולם נון בקמץ וסימנך זה שמי לעולם כנקודת לעולם ובתשובה מהר״ר שבתי סופר מפרעמסלא שחזר מהר״מ ז״ל. והסכים לקרות אלף בחטף פתח ושכן הסכימו בעל ע״מ ושל״ה וברכת הזבח א״ר ב׳ והנה הפרש יש בין חטף פתח שנקודה א׳ שב״א ופתח העיקר השב״א נע ולהרחבת אות גרוניות כתובה הפתח משא״כ פתח חטף העיקר הפתח והשב״א שלא נקרא פתח גמור כ״א לחטוף קצת ואף דבלא״ה ת״ק היא מ״מ חוטפין יותר. והיוד נח נראה הוא וצריך להדגישה והנה שם אלקים אלקיך וכדומה מצינו בתורה נקוד בחטף סגול ולא ראיתיו כעת איך קורין אם בשב״א העיקר או סגול העיקר ואי״ה יבואר מזה: כתב א״ר שם יכוין בשילוב הויה ואדני ביום תחלה הויה דכורא ובלילה תחלה אדני נוקבא: ש"ע סָעִיף א
ב שהיה עמ״א עתי״ט פ״ד דסוכה מ״ה ד״ה ליה האריך והנה וודאי י״ל יוד רמז יהיה ב׳ ההי״ן היה הוה וא״ו אין רמז בו אבל אם וי״ו במקום יו״ד כאלו כתב יהיה עתיד כמו שם אהיה מרומז וכתוב הכל בפירוש היה הוה יהיה וע״ש שהאריך ואין מקומו פה. כתב א״ר אות א׳ דל״ד שלא ידלג תיבה אפי׳ אות מהנחות נסתרות ת״ג צריך לדקדק בה ובשם צ״ל דף י׳ אעפ״י שאמרו מצות א״צ כוונה ה״מ עשייה אבל תפלה עיקרה בלב הגיון לבי וז״ש (תלים פ״ד ג׳) נכספה וכלתה נפשי כו׳ שאל״כ רק בשר לחוד גם צפור מצפצף כו׳ יע״ש ובעל ווי העמודים תיקן בפ״פ דמיין חבורות שילמדו סדר התפילות וסליחות ופיוטים פירוש המלות לפחות יע״ש. מ״ש בש״ע ובעל הכוחות כולם עיין עט״ז: ובא בריבוי חשיבות כמו אדני ארץ וכדומה עמ״ש בסמוך: ש"ע סָעִיף א
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א ס"ק א ביו"ד כו'. וצ"ל בפת"ח ר"ל תחת האלף ועל הדל"ת חולם א"צ לפרש ובקמ"ץ תחת הנו"ן אבל לא חיר"ק דמשמע ח"ו שהוא אדון לו לבדו משא"כ בקמ"ץ משמעו אדון לכל ובתשובת ר"מ מלובלין סי' פ"ג. אך בספר א"ר כ' שגם מהר"ם סוף ימיו חזר בו והודה שיהי' נקר' האל"ף בקטף פת"ח. אך לא יאריך לנוע הרבה השו"א ולא הפת"ח: ש"ע סָעִיף א
ב ס"ק ב' שהיה כו' וי"ו במקום כו' דכתיב ולי יהושע דצריך שני יודי"ן אחר יו"ד השורש שהוא ישע ויו"ד הפעולה המשמש'. ועכצ"ל שהוי"ו שאחר הה"א תמורת יו"ד אחת. וא"כ כאן בהשם ג' אותיות האחרונות מורים הוה. ואם תחלוף הוי"ו ביו"ד מורים ג' אותיות הלז היה ובצירוף יו"ד שבתחלה השם מורים יהיה: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א ביו"ד ה"א. אבל כשנכתב באלף דל"ת אין לכוין אלא שהוא אדון הכל וצריך לקרותו בפתח ובקמץ תחת הנו"ן. וכשנכתב י' ה"א מקצתן קורין בפתח ומקצתן קורין בצירי וכן מנהג אשכנזים. ב"ח: ש"ע סָעִיף א
ב ויהיה. (עיין תוס' יו"ט פ"ד דסוכה): ש"ע סָעִיף א
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א סעי' א יכוין כו'. ברכות מ"ז א' ולא יזרוק כו': פי' קריאתו. ספ"ג דפסחים ורפ"ד דקדושין: שהוא כו'. כמ"ש בברכות ז' ב' מיום שברא כו': ויכוין כו'. טור והוציאו מדברי הר"י בס' היראה שכתב אצל פסוק ראשון שבק"ש ובכל א' מב' שמות האמורים בפסוק ראשון יאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה כו' ואח"כ כתב ובכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פי' קריאתו שהוא אדון הכל אבל משמע שם שא"צ לחשוב אלא פי' קריאתו רק בק"ש ששם ב' השמות מורין על היה כו' וכן עיקר לפי עומק הדין כי בכל הולכין אחר הקריאה וא"צ להרהר כלל על הכתיבה אף שיש בהכתיבה סודות גדולות והם הלכה למשה מסיני וכן כאן הולכין אחר הקריאה בנקודתו וכן כשיבא וכל"ב לפניה האלף נחה וכלב בפתח משא"כ בכתיבה היה צ"ל בחירק וכן למה לפניה רפה וכן בג"ד כפ"ת אחר השם הוא תמיד בדגש וכן מונה במסורה אדני בם ג' מפקין רפויין והקריאה האלף בח"פ כי ניקוד השם לפי קריאתו כמו בכל הקריין שבתורה וכן לה' אדני למות תוצאות הלמ"ד בצרי והוא פשוט מאד ולכן כששני שמות סמוכין פעמים ניקודו בניקוד אלהים אבל השם בעצמו ניקודו נעלם כמו כל כתבין שבתורה וניקודו הוא סוד שם המפורש וגם אם בא לחשוב פי' כתיבתו אין פירושו כן אלא נמצא קיים וכמו שם אשתו חוה וכמ"ש הר"ש וש"מ: שהיה כו'. כמ"ש ויקרא האדם כו' וע' רשב"ם פ' שמות ואלו י"ב אותיות בהתחלקם לאותיות שוות יהיה ג' שמות דמלך מלך ימלוך וכן ניקודיהן רק בלא וא"ו הפעולה והתחלפות סופן בתחילתן והן י' אותיות ועניין י' וי"ב ידוע למבין: ובהזכירו כו'. כמ"ש בתרגום אונקלוס בני אלקים בני רברבייא וכן כל השופטים עד האלקים יבא כו' ובמעשה בראשית הכל בשם אלהים וז"ש ובעל הכחות כולם: ש"ע סָעִיף א
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)