א יְכַוֵּן בַּבְּרָכוֹת פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, כְּשֶׁיַּזְכִּיר הַשֵּׁם יְכַוֵּן פֵּרוּשׁ קְרִיאָתוֹ בְּאַדְנוּת, שֶׁהוּא אֲדוֹן הַכֹּל וִיכַוֵּן בִּכְתִיבָתוֹ בְּיוֹ"ד הֵ " א שֶׁהָיָה וְהֹוֶה וְיִהְיֶה. וּבְהַזְכִּירוֹ אֱלֹהִים יְכַוֵּן שֶׁהוּא תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת, וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם:
א סָעִיף א (א) פירוש המלות - כמו שאחז"ל [ברכות מ"ז] שלא יזרוק הברכה מפיו אלא יכוין בעת האמירה ויברך בנחת וז"ל ס"ח סי' מ"ו כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל אדם יכוין לבו לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם להנות מהם וציוהו על המצות ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב ועל דבר זה חרה אף ה' בעמו ושלח לנו ביד ישעיה ואמר יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ועי"ש עוד מה שהאריך בגודל העונש עבור זה:
ב סָעִיף א (ב) קריאתו באדנות - כי השם הנכבד והנורא אסור לקרותו ככתבו כמשאחז"ל ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב אלא צריך לקרותו כאלו היה כתוב שם אדני וגם בנקודת אדני דהיינו האלף בחטף פתח אבל לא בפתח לבד או בשב"א לבד והד' בחולם והנון בקמץ וידגיש היו"ד שתהא ניכרת יפה רק בכונה יכוין לשם הוייה. וטעם הנגינה הוא מלרע:
ג סָעִיף א (ג) שהיה וכו' - ובביאור הגר"א כתב דלפי עומק הדין א"צ לכוין אלא פי' קריאתו דבכל מקום הולכין אחר הקריאה אף שיש בהכתיבה סודות גדולות לבד בקריאת שמע שם צריך לכוין ג"כ שהיה וכו' עי"ש. ובמקום שנכתב בא"ד לכו"ע אין צריך לכוין אלא שהוא אדון הכל. אם אחד מספר חסדי ה' שעשה לו ומתחלה מזכיר השם ורוצה לגמור דבריו מה שעשה לו ה' אסור להפסיקו בדברים שמא מתוך כך לא יגמור דבריו ונמצא שהזכיר ש"ש בחנם אבל אם רוצה לקלל שום אדם והתחיל בשם מצוה להפסיקו שלא יגמור דבריו ולא יחטא [ס"ח והובא בחידושי רע"א]:
א סָעִיף א ביו"ד ה"א. אבל כשכתוב באל"ף דל"ת אין לכוין אלא שהוא אדון הכל וצריך לקרותו בפת"ח וקמ"ץ תחת הנו"ן וכשנכתב ביו"ד ה"א מקצתן קורין בפת"ח ומקצתן קורין נוטין לציר"י וכן מנהג האשכנזי' (ב"ח) ובתשובת ר"מ מלובלין אי' שגם כשנכתב באל"ף דל"ת יקרא בענין שלא תהא הברת הפת"ח ניכרת ע"ש בשם ציוני:
ב סָעִיף א ויהיה. כי מצינו וי"ו במקום היו"ד ע' תי"ט פ"ד דסוכה:
א סָעִיף א ס"ק א ביו"ד כו'. וצ"ל בפת"ח ר"ל תחת האלף ועל הדל"ת חולם א"צ לפרש ובקמ"ץ תחת הנו"ן אבל לא חיר"ק דמשמע ח"ו שהוא אדון לו לבדו משא"כ בקמ"ץ משמעו אדון לכל ובתשובת ר"מ מלובלין סי' פ"ג. אך בספר א"ר כ' שגם מהר"ם סוף ימיו חזר בו והודה שיהי' נקר' האל"ף בקטף פת"ח. אך לא יאריך לנוע הרבה השו"א ולא הפת"ח:
ב סָעִיף א ס"ק ב' שהיה כו' וי"ו במקום כו' דכתיב ולי יהושע דצריך שני יודי"ן אחר יו"ד השורש שהוא ישע ויו"ד הפעולה המשמש'. ועכצ"ל שהוי"ו שאחר הה"א תמורת יו"ד אחת. וא"כ כאן בהשם ג' אותיות האחרונות מורים הוה. ואם תחלוף הוי"ו ביו"ד מורים ג' אותיות הלז היה ובצירוף יו"ד שבתחלה השם מורים יהיה:
א סָעִיף א סעי' א יכוין כו'. ברכות מ"ז א' ולא יזרוק כו': פי' קריאתו. ספ"ג דפסחים ורפ"ד דקדושין: שהוא כו'. כמ"ש בברכות ז' ב' מיום שברא כו': ויכוין כו'. טור והוציאו מדברי הר"י בס' היראה שכתב אצל פסוק ראשון שבק"ש ובכל א' מב' שמות האמורים בפסוק ראשון יאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה כו' ואח"כ כתב ובכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פי' קריאתו שהוא אדון הכל אבל משמע שם שא"צ לחשוב אלא פי' קריאתו רק בק"ש ששם ב' השמות מורין על היה כו' וכן עיקר לפי עומק הדין כי בכל הולכין אחר הקריאה וא"צ להרהר כלל על הכתיבה אף שיש בהכתיבה סודות גדולות והם הלכה למשה מסיני וכן כאן הולכין אחר הקריאה בנקודתו וכן כשיבא וכל"ב לפניה האלף נחה וכלב בפתח משא"כ בכתיבה היה צ"ל בחירק וכן למה לפניה רפה וכן בג"ד כפ"ת אחר השם הוא תמיד בדגש וכן מונה במסורה אדני בם ג' מפקין רפויין והקריאה האלף בח"פ כי ניקוד השם לפי קריאתו כמו בכל הקריין שבתורה וכן לה' אדני למות תוצאות הלמ"ד בצרי והוא פשוט מאד ולכן כששני שמות סמוכין פעמים ניקודו בניקוד אלהים אבל השם בעצמו ניקודו נעלם כמו כל כתבין שבתורה וניקודו הוא סוד שם המפורש וגם אם בא לחשוב פי' כתיבתו אין פירושו כן אלא נמצא קיים וכמו שם אשתו חוה וכמ"ש הר"ש וש"מ: שהיה כו'. כמ"ש ויקרא האדם כו' וע' רשב"ם פ' שמות ואלו י"ב אותיות בהתחלקם לאותיות שוות יהיה ג' שמות דמלך מלך ימלוך וכן ניקודיהן רק בלא וא"ו הפעולה והתחלפות סופן בתחילתן והן י' אותיות ועניין י' וי"ב ידוע למבין: ובהזכירו כו'. כמ"ש בתרגום אונקלוס בני אלקים בני רברבייא וכן כל השופטים עד האלקים יבא כו' ובמעשה בראשית הכל בשם אלהים וז"ש ובעל הכחות כולם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.