א חוֹלֶה מֵעַיִם פָּטוּר מִתְּפִלִּין: הַגָּה: אֲפִלּוּ אֵין לוֹ צַעַר. אֲבָל שְׁאָר חוֹלֶה אִם מִצְטַעֵר בְּחָלְיוֹ, וְאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשָּׁב עָלָיו פָּטוּר וְאִם לָאו חַיָּב. (מָרְדְּכַי וְא"ח ומיי' פ"ד).
ב מִי שֶׁבָּרִי לוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּלֹא הֲפָחָה, מוּטָב שֶׁיַּעֲבֹר זְמַן הַתְּפִלָּה מִמַּה שֶּׁיִּתְפַּלֵּל בְּלֹא גּוּף נָקִי וְע"ל סי' פ'. וְאִם יֵרָאֶה לוֹ שֶׁיּוּכַל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ בְּגוּף נָקִי בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע, יָנִיחַ תְּפִלִּין בֵּין אַהֲבָה לִקְרִיאַת שְׁמַע, וִיבָרֵךְ.
ג נָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִים מִתְּפִלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא: הַגָּה: וְאִם הַנָּשִׁים רוֹצִים לְהַחְמִיר עַל עַצְמָן מוֹחִין בְּיָדָם (כָּל בּוֹ).
ד הַמֵּנִיחַ תְּפִלִּין צָרִיךְ לִזָּהֵר מֵהִרְהוּר תַּאֲוַת אִשָּׁה: הַגָּה: וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא הִרְהוּרִים מוּטָב שֶׁלֹּא לַהֲנִיחָם (כָּל בּוֹ וְא"ח).
ה אָבֵל בְּיוֹם רִאשׁוֹן אָסוּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, מִכָּאן וָאֵילָךְ חַיָּב, אֲפִלּוּ בָּאוּ פָּנִים חֲדָשׁוֹת.
ו בְּט' בְּאָב חַיָּבִין בִּתְפִלִּין וע"ל סי' תקנ"ה.
ז חָתָן וְשׁוֹשְׁבִינָיו (פֵּרוּשׁ רֵעָיו הַשְּׂמֵחִים עִמּוֹ) וְכָל בְּנֵי חֻפָּה פְּטוּרִין, מִשּׁוּם דְּשָׁכִיחַ שִׁכְרוּת וְקַלּוּת רֹאשׁ.
ח כּוֹתְבֵי תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, הֵם וְתַגָּרֵיהֶם וְתַגָּרֵי תַּגָּרֵיהֶם, וְכָל הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם פְּטוּרִין מֵהֲנָחַת תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם, זוּלַת בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה: הַגָּה: וְאִם הָיוּ צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת מְלָאכְתָן בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה אָז פְּטוּרִין מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִתְּפִלָּה וּמִתְּפִלִּין, דְּכָל הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִמִּצְוָה אַחֶרֶת, אִם צָרִיךְ לִטְרֹחַ אַחַר הָאַחֶרֶת, אֲבָל אִם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת בְּלֹא טֹרַח, יַעֲשֶׂה שְׁתֵּיהֶן (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וְרַ"ן פ' הַיָּשֵׁן).
ט מִצְטַעֵר וּמִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו וּנְכוֹנָה פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְהַסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם.
י הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה פָּטוּר מֵהֲנָחַת תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם, זוּלַת בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה.
יא לֹא יַחֲלֹץ תְּפִלִּין בִּפְנֵי רַבּוֹ, אֶלָּא יִפְנֶה לְצַד אַחֵר מִפְּנֵי אֵימָתוֹ, וְיַחֲלֹץ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו.
יב הָיָה צָרִיךְ לִתְפִלִּין וּמְזוּזָה, וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת שְׁנֵיהֶם, תְּפִלִּין קוֹדְמִים.
יג מְנֻדֶּה וּמְצֹרָע אֲסוּרִים לְהָנִיחַ תְּפִלִּין:
א סָעִיף א (א) חולה מעיים - וה"ה מי ששתה משקה המשלשל:
ב סָעִיף א (ב) פטור - משום דתפילין בעי גוף נקי:
ג סָעִיף א (ג) מתפילין - מי שביטל מצות תפילין מחמת חולי ועברו עליו ל' יום שלא הניחם כשחוזר ומניחם א"צ לברך שהחיינו:
ד סָעִיף א (ד) צער - אפילו אם הולך בשווקים וברחובות פטור ואסור לו להחמיר על עצמו בזה אלא בשעת ק"ש ותפלה אם יודע שיוכל להעמיד א"ע בגוף נקי וכמו שכתב לקמן בס"ב:
ה סָעִיף א (ה) פטור - שמא מתוך הצער יסיח דעתו מהם. ואם רוצה להחמיר ע"ע רשאי. מי שלבו ערום דהיינו שהולך במכנסים לבד ולמעלה הוא ערום (ואין בכלל זה מה שבית הצואר פתוח) לא יניח תפילין דאף דלברך רשאי כיון שערותו מכוסה כדמוכח בסימן ע"ד אפ"ה אין נכון שיהא מגולה לבו ויניח תפילין:
ו סָעִיף ב (ו) מי שברי לו - לאפוקי אם אינו יודע בבירור בודאי אין לבטל אפילו תפלה בצבור משום זה:
ז סָעִיף ב (ז) להתפלל - דוקא תפלה משום דהוא כעומד לפני המלך וגנאי הוא לעמוד להתפלל על דעת שיפסוק באמצע עד שיכלה הריח אבל ק"ש וברכותיה מותר אך בלי תפילין:
ח סָעִיף ב (ח) בשעת ק"ש - עיין לקמן סימן פ' במשנה ברורה כי שם יבואר הכל בעז"ה:
ט סָעִיף ב (ט) ויברך - ויקרא בהן שמע ואח"כ יחלצן. ואם יודע שאין יכול לעצור עצמו מלהפיח אלא בכדי שיוכל לחלוץ השל ראש אפ"ה מותר להניח לכתחלה את שניהם כ"כ המ"א אבל הפמ"ג מפקפק בזה:
י סָעִיף ג (י) נשים - וטומטום ואנדרוגינוס חייבין בתפילין מספק ככל המצות:
יא סָעִיף ג (יא) שהזמן גרמא - דהא שבת ויו"ט לאו זמן תפילין:
יב סָעִיף ג (יב) הנשים - עיין בפמ"ג שה"ה לענין עבדים ועיין בספר תוספות שבת שכתב בהדיא להיפך ועיין בספר תוספות ירושלים:
יג סָעִיף ג (יג) מוחים בידן - מפני שצריכין גוף נקי ונשים אין זריזות להזהר:
יד סָעִיף ד (יד) ליזהר - דבעינן גוף נקי גם ממחשבה רעה:
טו סָעִיף ד (טו) שלא להניחם - ומ"מ יראה בכל היכולת לכוף את עצמו ולמשוך הלב ליראת שמים כדי להסיח הדעת מדברי הבאי המזיקים לגוף ולנפש ולפנות הלב לקבל עליו עול מ"ש בקדושה:
טז סָעִיף ה (טז) ביום ראשון - פי' אפילו ביום שנקבר שאינו יום המיתה כיון שהוא יום ראשון לאבילות ולמנחמים וע"כ אפילו אם נקבר בלילה לא יניח תפילין ביום אבל אם מת או נקבר בחוה"מ מניח תפילין בין בחוה"מ [והפמ"ג בסימן ע"א מפקפק בזה דמ"מ יום מר הוא לו היום הראשון ועכ"פ צריך ליזהר שלא לברך עליהן ובלא"ה המנהג שלא לברך על תפילין בחוה"מ] ובין לאחר המועד אף שהוא יום ראשון לאבילות מ"מ כבר נחמוהו מנחמים במועד וכן כשנקבר ביו"ט שני יניח תפילין בא"ח דיו"ט שני עולה למנין שבעה ויום שאחר המועד יחשב לשני וכן אם שמע שמועה קרובה [דהיינו בתוך שלשים אפילו ביום ל' עצמו] ג"כ דינו כיום הקבורה ולכן אפילו אם שמע בלילה לא יניח תפילין ביום ואפילו בא לו שמועה קרובה כשכבר הניח תפילין והתחיל להתפלל חולצן. ואם שמע שמועה רחוקה דהיינו לאחר שלשים שאין האבילות רק שעה אחת מותר להניח תפילין וכ"ש שא"צ לחלצן וע"כ אם בא לו השמועה באמצע פסוקי דזמרה וכה"ג לא יחלוץ התפילין רק יחלוץ מנעליו משום אבילות ואם ע"י השמועה בא לידי בכי צריך לחלצן כדמוכח מיו"ד סימן שפ"ח ס"ב וסימן ת"ב בש"ך סק"ב ועיין לקמן בס"ט:
יז סָעִיף ה (יז) אסור - דתפילין נקראין פאר בפסוק ואבל מעולל באפר ואין נאה לתת פאר תחת אפר:
יח סָעִיף ה (יח) מכאן ואילך - דכתיב ואחריתה כיום מר ש"מ דעיקר מרירות הוא יום ראשון:
יט סָעִיף ה (יט) חייב - משמע דחייב מיד ויש פוסקים דביום ב' אין להניח קודם הנץ ע"כ מהנכון להמתין מלהניח עד אחר הנץ:
כ סָעִיף ה (כ) פנים חדשות - לנחם אותו ומשמע דמניח לכתחלה אבל האחרונים מסקי דאין להניח בפניהם תפילין עד שילכו להם אלא דאין חולץ אם הניח קודם שבאו פנים חדשות:
כא סָעִיף ו (כא) חייבין בתפילין - דלא חמיר ת"ב משאר ימי אבילות:
כב סָעִיף ז (כב) וכל בני חופה וכו' - ודוקא במקום החופה דשם שכיח שכרות וקלות ראש:
כג סָעִיף ז (כג) פטורים - בתשובת רמ"א סימן קל"ב כתב דהאידנא שאף החתן חייב בק"ש ותפלה [כמו שכתב בסימן ע'] ממילא חייבין החתן וכל בני החופה גם בתפילין עי"ש ועיין במ"א שמפקפק בדינו ומצדד לפסוק כהשו"ע דפטורין מתפילין בעת המשתה וגם לענין תפלה המיקל כדעת רש"י לפטור בעת המשתה לא הפסיד אם החתן מיסב אצלם דאז הוי מצוה לדעת רש"י אבל מדברי הגר"א בביאורו משמע שאין להקל לענין תפלה וכמו שכתב בב"י בסימן רל"ב ועיין בעולת תמיד ובברכי יוסף שכתבו דנתפשט המנהג כהרמ"א שהחתן וכל סייעתו קורין ומניחין תפילין ומתפללין מיום הראשון עד יום השביעי:
כד סָעִיף ח (כד) ותגריהם - אף שמרויחין מזה ודוקא אם עיקר כוונתם כדי להמציאן למכור למי שצריך להם אבל אם עיקר כוונתם רק להשתכר לא מיקרי עוסק במצוה [מ"א]:
כה סָעִיף ח (כה) ותגרי תגריהם - הקונים מן הקונים למכור על יד על יד:
כו סָעִיף ח (כו) צריכים וכו' - כגון שנזדמן לו קונה שרוצה לקנות סת"ם והקונה רוצה לפרוש בים או בשיירא עכשיו ואי אפשר לו להמתין עד שהסופר או התגר יקיים מצוה אחת שבאה לידו כגון הנחת תפילין או ק"ש וה"ה שאר כל המצות ע"כ מותר לכתוב ולמכור לזה אע"פ שעי"ז יעבור זמן המצוה [לבוש] ועי' בבה"ל:
כז סָעִיף ח (כז) אז פטורין וכו' - ומיירי שכבר התחיל לכתוב קודם שהגיע זמן ק"ש אבל משהגיע הזמן אסור להתחיל לכתוב כמש"כ סי' ע"ב ס"ב כ"כ המ"א אכן לפי מה שציירנו מתחלה בשם הלבוש שהקונה צריך לעבור בים או בשיירא וא"א לו להמתין עד שהסופר יקיים ק"ש ותפלה פשוט דלכו"ע מותר הסופר לעשות לו מלאכתו אם הוא משער שישאר לו זמן לקרות ואם יוכל לקרוא פרשה אחת מקודם יקרא:
כח סָעִיף ח (כח) דכל העוסק וכו' - ודוקא עוסק במצוה כגון בשעה שהוא לובש התפילין או עוסק בתיקוני האבידה כגון לשוטחה לצורכה או להשיבה לבעליה וכל כה"ג אבל בשעה שהוא מקיים מצוה כגון שהוא כבר לבוש תפילין או שומר אבידה שהיא מונחת כבר בתיבתו וכל כה"ג אע"פ שהוא מקיים מצוה איננו עוסק במצוה ולא מיפטר ממצוה אחרת עי"ז ועיין בבה"ל שביארתי יותר:
כט סָעִיף ח (כט) אם צריך וכו' - ר"ל ואפילו אם עי"ז לא יתבטל המצוה הראשונה ואפילו אם המצוה השניה יותר גדולה כיון שכבר התחיל לעסוק בראשונה [או"ז וריטב"א]:
ל סָעִיף ט (ל) מצטער - אפילו מפני הצינה. ועיין בסמוך:
לא סָעִיף ט (לא) שאין דעתו וכו' - ומיירי בשא"א לו ליישב דעתו אבל אם אפשר לו חייב ליישב דעתו ולהניחן:
לב סָעִיף י (לב) בתורה - אפשר דדוקא בתורה שבכתב אבל לא בעוסק בגמרא דתורה י"ל שהיא עצמה אות שנזכר בה יציאת מצרים:
לג סָעִיף י (לג) פטור - ר"ל שא"צ לפסוק מלימודו כדי להניחם אבל קודם לזה חייב. גם באמצע אם רוצה לפסוק ולהניח ג"כ רשאי ויכול לברך עליהן שאע"פ שפטור מלהפסיק בשבילן מ"מ כיון שרוצה להפסיק מלימודו הרי חייב בתפילין מיד שמפסיק:
לד סָעִיף י (לד) מהנחת תפילין - ואע"ג שמחוייב להפסיק מת"ת כדי לקיים כל המצות שחיובן עליו כדאיתא ביו"ד סימן ר"מ שאני מצות תפילין שעיקר תועלתה הוא לתורה כדכתיב ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך ע"כ מכיון שכבר עוסק בתורה מקודם אין צריך לבטל תורה בשביל זה זולת בשעת ק"ש ותפלה כדי לקבל עליו עול מלכות שמים וגם שאז עדיין אינו עוסק בתורה ומחוייב להיות עליו תפילין. והגר"א פסק בביאורו דדוקא מי שתורתו אומנתו כגון רשב"י וחבריו אבל כגון אנו צריכין להפסיק אף לתפילין:
לה סָעִיף יא (לה) בפני רבו - היינו רבו מובהק דרוב חכמתו הימנו:
לו סָעִיף יא (לו) מפני אימתו - ר"ל דזלזול הוא שמגלה ראשו בפניו ולפ"ז אפילו אם כבר חלץ רבו תחלה אסור ואם מטה עצמו קצת לצד אחר וזהיר מלגלות ראשו בפניו נראה דיש להקל בכל גווני כ"כ הפמ"ג ועי"ש עוד דמשמע מיניה דאם חולצן סמוך לחשיכה יש להחמיר בכל גווני מלחלוץ אותם קודם שחלץ רבו דנראה שמורה הלכה בפני רבו שהגיע זמנו לחלוץ ועיין לעיל סימן כ"ה ס"ק נ"ח מ"ש שם בשם הפמ"ג:
לז סָעִיף יב (לז) תפילין קודמים - דהיא מצוה שבגופו ועוד דקדושת תפילין למעלה מקדושת מזוזה וכדלעיל בסימן ל"ב ס"ח. מיהו לדידן שאין מניחין רק בשעת ק"ש ותפלה אם אפשר בשאלה מזוזה קודמת דא"א בשאלה [מ"א]:
לח סָעִיף יג (לח) מנודה ומצורע וכו' - עיין בל"ח ובש"ך ביו"ד סי' של"ד ס"ב ובשארי אחרונים דפוסקים להיפך וכתב הפמ"ג דיניחו בלי ברכה אבל מביאור הגר"א משמע לכאורה דצריכין לברך ג"כ:
א סָעִיף א אפילו אין לו צער. אפילו הולך בשווקים וברחובות פטור [כ"מ בחולין פ"ח גבי עובדא דרמי בר תמרי] ומשמע מזה דאסור להחמיר על עצמו דאי היה מותר לא היה רמי ב"ת מפקיע נפשי' מיניה וכ"מ בתו' כתובות דף ק"ד שר' היה מנח תפילין והקשו והא חולי מעיים פטור ותי' ר' היה מנהיג עצמו בקדושה יותר מדאי והיה יודע היטב ליזהר עכ"ל משמע דשאר כל אדם אסור מיהו נ"ל דבשעת ק"ש ותפלה מותר כמ"ש ס"ב, מי שלבו ערום לא יניח תפילין [כ"ה ס"ח סי' תשע"ו] ועסי' צ"א וס"ס ע"ד:
ב סָעִיף ב ואם וכו'. ואם יודע שאין יכול להעמיד עצמו מלהפיח אלא בכדי שיחלץ ש"ר אפ"ה יניח שניהם [מ"ע סי' ס"ו ע' ש"ג]:
ג סָעִיף ג מוחין כו'. מפני שצריכין גוף נקי ונשים אינם זריזות להזהר אבל אם היו חייבים לא היו פטורין מה"ט דהוי רמי אנפשייהו ומזדהרי כנ"ל דלא כע"ת:
ד סָעִיף ד מהרהור. הרב"י הק' ע"ז מסוכה רי"א הילדים לעולם חולצין שרגילין בטומאה ופירש"י שההרהור מצוי בהם ופריך לימא קסבר ר"י ב"ק אסור להניח תפילין ומשני הכא בילדים ונשותיהם עמהם עסקינן שמא יבאו לידי הרגל דבר ע"ש בב"י מה שתי' ותירוצו אינו עולה יפה דמ"מ ק' אמאי משני בילדים ונשותיהם עמהם עסקי' שמא יבאו לידי הרגל דבר הא ע"כ א"א להרגל דבר בלא הרהור והל"ל שמא יבאו לידי הרהור וצ"ל דמשום שמא לא אסרי להנ"ת אלא כשיודע בודאי שא"א לו בלא הרהור אז אסור להנ"ת:
ה סָעִיף ה חייב. משמע דחייב מיד אבל בי"ד סי' שפ"ח כ' אחר הנץ החמה ומשמע דמניח לכתחלה וכ"מ בטור וברי"ף אבל בגמרא וברא"ש י"ד אי' דאם באו פנים חדשות אינו מניח לכתחלה עד שילכו אלא שאם הניח אינו חולץ וכן עיקר:
ו סָעִיף ה פנים חדשות. פירוש מנחמים חדשים וא"ת למה חייב אבל בתפילין הא אמרי' לקמן מצטער פטור מתפילין י"ל ה"מ צערא דממילא אבל הכא איהו דקמצער נפשיה איבעי' ליה ליתוב' דעתיה כדאמרינן בסוכה פ"ב לענין סוכה:
ז סָעִיף ז חתן כו'. כתוב בתשובת רמ"א סי' קל"ב דהאידנא שחייבים בק"ש ותפלה [כמ"ש סי' ע' ס"ג] חייבים גם בתפילין דה"ל כאלו מעיד עדות שקר בעצמו עכ"ל וצ"ע דהא לדעת הרא"ש הא דתני ר' שילא שושביני' חייבים איירי בק"ש אבל בתפילין פטורים ולא אמרינן דמעיד עדות שקר בעצמו כיון שפטור מידי דהוה אשבתות וי"ט ולילות ועוד לת"ק נמי חייבים בק"ש ופטורים מתפילין ודוחק לומר דהא דקתני פטורים היינו בכל היום אבל בשעת ק"ש חייבים דזהו דוחק ע"ש וצ"ל דבגמרא לא קאמר שחייבים בק"ש אלא בפסוק ראשון לכן ל"ה כמעיד עדות שקר משא"כ לדידן שחייבים בכל ק"ש חייבים ג"כ בתפילין שלא יהא כמעיד עדות שקר אבל מלשון רש"י משמע דחייבים בכל ק"ש אלא שאין צריך כוונה אלא בפסוק ראשון ובת"ה סי' ז' כתב שהיו מסובין במשתה נשואין בשבת והגיע זמן מנחה והרבה גאונים פטרו מלהתפלל מנחה דס"ל כדעת רש"י דהטעם דפטורים משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וא"כ אין חילוק בין זמנם לזמנינו אבל להרא"ש דס"ל שהם לאו עוסקי במצות הם אלא הטעם שאין יכולים לכוון א"כ אנו שבלא"ה אין מכונים כ"כ חייבים ובל"ח כתב ג"כ פטורים בבית המשתה של חופה ובב"י סי' רל"ב משמע דס"ל לאסור ול"נ דהמיקל לא הפסיד וה"ה בימות הקיץ שלפעמים סעודת הנשואין נמשכ' עד הבוקר פטורה מכולן ובלבד שהחתן מיסב עמהם דאז הוי מצוה לדעת רש"י ועס"ס ע' וס"ס רל"ב וע' תשו' רא"ח סמ"ח וכ"ה כתב שבמדינתו נוהגים שאין החתן מניח תפילין ביום ראשון אבל ר"ש הלוי כתב שצריך להניח ול"נ כמ"ש דבשעת המשתה פטור וכ"מ מל' הש"ע:
ח סָעִיף ח ותגריה'. פירש"י הלוקחים כדי להמציאן למכור למי שצריך להם עכ"ל משמע דאם עושה כדי להשתכר בו לא מקרי עוסק במצוה וצ"ע בנדרים דף נ"ג משמע דמחזיר אבידה הוו עוסק במצוה אף על פי שנוטל עליו שכר וי"ל דהתם אינו נוטל אלא שכר בטלתו א"נ התם עיקר כוונתו להשיב אבדה אבל הכא עיקר כוונתו להשתכר עסי' תל"ג ס"ח:
ט סָעִיף ח זולת בשעת ק"ש. הקשה בד"מ דהא בגמרא אמרי' דפטורי' גם מק"ש לכן חילק אם היו צריכים וכו' כמ"ש בהג"ה ומה שנדחק הב"י למה השמיטה הרמב"ם י"ל שסמך על מ"ש ריש ה' ק"ש דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכ"כ בה' סוכה וכ' המ"מ דלדעתו ולדעת הגאונים אפי' אין צריך לטרוח אחר שתיהן פטור והרב"י נמשך אחר הירושלמי ול"נ דהירושלמי מיירי כשאפשר לקיי' שתיהם אבל כשא"א לקיים שתיהם פטור וכ"מ דהא ר"ח בן עקיבא גופא אמר בגמ' דפטור ובירושלמי אמר דחייב אלא צ"ל כמ"ש:
י סָעִיף ח צריך לטרוח. כגון שלוחי מצוה לטרוח לישן בסוכה וכן המשמר המת פטור מכל המצות אף על פי שיוכל לקיים כל המצות וחופר קבר אף על פי שנח מעט פטור אבל שומר אבידה בשעה שהיא מונחת בתיבתו אף על פי שהוא עושה מצוה לא מקרי עוסק במצוה וכן גבי חתן דפריך ולחייב בסוכה כיון שאין דרך המשמחי' לשמח בחופה בלבד אלא אף בחדרי' ועליות וכיון דכי אורחייהו מצוה עבדי יעשו שתיהן ומשני אין שמחה אלא בחופה [כ"ז דברי הר"ן] וצ"ל דכ"ז מיירי שכבר התחיל לכתוב קודם שהגיע זמן ק"ש אבל משהגיע זמן ק"ש אסור להתחיל לכתוב כמ"ש סי' ע"ב ס"ב ועס"ס תרפ"ז:
יא סָעִיף ט מצטער. משמע אפי' מפני הצינה כדאיתא בירושלמי ר' יוחנן לא היה מניח תפילין מפני הצינה ועוד חד היה דלא מנח תפילין ביומא דאתי מאורחא עב"י סי' כ"ז:
יב סָעִיף ה שאין דעתו מיושבת עליו. דוקא כשא"א לו ליישב דעתו (ב"ח) עמ"ש ס"ה:
יג סָעִיף י הקורא בתורה. אבל העוסק בגמ' אפשר דלא מפטר עב"י כתב סמ"ג מוכח בברכות דף י"ח כל הפטור מק"ש פטור מתפילין:
יד סָעִיף יא לפני רבו. מדסתם הרב"י משמע דס"ל אפי' חלץ רבו תחלה אסור ויש שם בטור דאי חלץ רבו תחלה מותר לחלוץ והטעם דהוי כמורה הלכה בפני רבו שמורה שהגיע זמנו לחלוץ ובשל"ה כ' בשם הגאון מהר"ש הטעם כשחולץ תפילין מונע עצמו מלשמש רבו כדאיתא בי"ד סי' רמ"ב דאסור להתיר לו מנעל ולהוליך כליו אחריו למרחץ שמא יאמרו עבד הוא אבל כשיש לו תפילין בראשו מותר לעשות כל המלאכות אבל כשרבו חלץ תפילין גם הוא מותר לחלוץ דאין לומר עליו עבד הוא שהרי גם רבו אין לו תפילין בראשו עס"ס כ"ז:
טו סָעִיף יב תפילין קודמין. שהם חובת הגוף מיהו לדידן שאין מניחין רק בשעת ק"ש ותפלה אם אפשר בשאלה מזוזה קודמת דא"א בשאלה:
א סָעִיף ג שהזמן גרמא. דהא שבת וי"ט לאו זמן תפילין:
ב סָעִיף ג מוחין בידם. לפי שאינן זריזות להזהר:
ג סָעִיף ה אבל ביום ראשון. פי' ביום הקבורה דביום המיתה פטור מכל המצות כ"ז שלא נקבר דאז מקרי אונן והטעם דיום הראשון דכתיב ואחריתה כיום מר ש"מ דעיקר מרירתיה ביום הא' ותפילין אקרי פאר בפסוק:
ד סָעִיף יא אלא יפנה לצד אחר. הטעם דזלזול הוא שמגלה ראשו בפניו כ"פ רש"י בחלק אבל רבינו הטור הבי' מימרא א' מאי תקנתיה לכרוך רביה ברישא כו' וי"ל לפ"ז הטעם דהוה כמור' הורא' בפני רבו דהם היו מניחין תפילין כל היום וכי חולץ התלמיד תחילה מחזי כמורה הוראה שהגיע העת לחלוץ תפילין וע"כ יש תקנה כשכורך רבו תחלה ומ"ש הטור והדר כרכי תלמידים פי' שחייב לעשות כן כשכורך רבו תחלה דכ"ז שלא יכרך התלמיד מיחזי כמאן דרוצה ללכת לבית הכסא ויחזור ויניחם גם מ"ש הטור לא כשר לאנוחי תפילין אלא למאן דקרי נראה דמיירי שתפילין עליו כל היום דוקא ומצאתי כתוב בשם מהר"ר שכנא דכשתלמיד אין לו תפילין אין לו לנעול מנעל לרבו או לחלוץ לו במקום שאין מכירין אותו שמא יאמרו עליו שהוא עבד כמ"ש בי"ד סי' רמ"ב הלכך אסור למיחלץ קמיה רביה דנראה דחולץ כדי שלא ישתמש לרבו בנעילת סנדל וחליצתו עכ"ל וקשה דא"כ במקום שמכירין אותו היה שרי לחלוץ תפילין בפני רבו וזה ודאי אינו דהא אסרוהו בכל מקום:
א סָעִיף א מתפילין. מי שביטל מצות תפילין מחמת חולי ועברו עליו למ"ד יום שלא הניחם אם כשחזר והניחם צריך לברך שהחיינו או לא פסק בתשו' חות יאיר סי' רל"ז דא"צ לברך. שהחיינו כיון דאינו מצוה דאתא מזמן לזמן ע"ש:
ב סָעִיף א צער. אפי' הולך בשווקים וברחובות פטור. וכ' המ"א דאם רוצה להחמיר בשעת ק"ש ותפלה מותר כמ"ש בסעיף ב':
ג סָעִיף ד אשה. עיין ב"י ומ"ש עליו המ"א. והיד אהרן מיישבו:
ד סָעִיף ה ראשון. פירוש ביום הקבורה דביום המיתה פטור מכל המצות כל זמן שלא נקבר דאז מקרי אונן וה"ה אם שמע שמועה קרובה אסור ג"כ להניח תפילין ביום הראשון כמו יום הקבורה ט"ז בי"ד סי' ת"ב ס"ק א' ומהריט"ץ בחידושיו לפרק איזהו נשך דף י"ב כ' דנקטינן דדוקא יום המיתה ויום הקבורה פטור מן התפילין יום ראשון אבל כשהמיתה היה יום אחד והקבורה יום אחר חייב בתפילין אפילו ביום ראשון ע"ש:
ה סָעִיף ה חייב. משמע דחייב מיד אבל בי"ד סי' שפ"ח כתב אחר הנץ החמה עמ"א וע"ת. כ' האר"י ז"ל דאין להניח תפילין דר"ת כל ז' ימי אבילות:
ו סָעִיף ה חדשות. פי' מנחמים חדשים. ומ"א פסק דאם באו פנים חדשות אינו מניח לכתחלה עד שילכו אבל אם מניח אינו חולץ ע"ש:
ז סָעִיף ז חתן ושושביניו. בתשוב' רמ"א סי' קל"ב כתב דחתן בזמן הזה חייב בתפלה ובתפילין וכן נתפשט המנהג בזמן הזה בארצות אלו דחתן וכל בני חופה קוריו ומתפללין וכ' המ"א ול"נ המקיל לא הפסיד אם החתן מיסב אצלם ע"ש ובכנה"ג:
ח סָעִיף ח ותגריהם. דוקא הלוקחים כדי להמציאם למכור למי שצריך להם אבל אם עושה כדי להשתכר לא מקרי עוסק במצוה. מ"א:
ט סָעִיף ח אחרת. כל זה מיירי שכבר התחיל לכתוב קודם שהגיע זמן ק"ש אבל משהגיע אסור להתחיל סי' ע"ב ס"ב:
י סָעִיף ט מצטער. אפילו מפני הצינה. מגן אברהם:
יא סָעִיף ט עליו. דוקא כשא"א לו ליישב דעתו. ב"ח:
יב סָעִיף י בתורה. אבל העוסק בגמרא אפשר דלא מיפטר. עיין ב"י:
יג סָעִיף יא בפניו. ולא יחלוץ קמי ס"ת. ע"ל סימן כ"ה סי"ג:
יד סָעִיף יב קודמין. ואם אפשר בשאלה מזוזה קודמת דאי אפשר בשאלה. מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) אפי' כו' כ"מ בחולין דף ק"י דאמרי' התם רמי בר תמרי דהוא רמי בר דיקולי אקלע לסורא במעלי יומא דכפורי כו' אייתיה לקמי' דר"ח כו' חזי' דלא מנח תפילין. א"כ מ"ט לא מנחת תפילין א"ל חולי מעים הוא כו': מי שלבו ערום כו' ר"ל אע"ג שערותו מכוס' מ"מ לא יניח תפילין: ועסי' צ"א וססי' ע"ד דמבואר דבק"ש אם ערותו מכוסה אף שלבו מגולה רשאי לקרות ק"ש אבל אסור להתפלל כה"ג וע"ש הטעם ומדמה הס"ח תפילין לתפלה:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) ואם כו' אלא בכדי שיחלוץ של ראש אפ"ה כו' מ"ע סי' כו' כצ"ל ורצ"ל אע"ג שא"א לו להעמיד את עצמו עד שיחלוץ גם של יד ל"ל בה בשעת הדחק דעיקר קפידא בשל ראש דאית ביה שי"ן אבל דל"ת וי' שברצועות לא חשיבי אותיות כמ"ש תוספת שבת דף ס"א ע"א ועוד דשל יד יכול לכסות:
ג סָעִיף ג (ס"ק ג) מוחי' כו' אין זריזות להזהר כו' כן צ"ל: דלא כע"ת שהקשה א"כ ל"ל לטעם דהוי מצות עשה שהז"ג דהא אפי' אנשים שא"י להזהר אסור להניחן:
ד סָעִיף ד (ס"ק ד) מהרהור כו' ע"ש בב"י מה שכת' שהקשה דמנ"ל להמקשן להוכיח דס"ל בעל קרי אסור כו' דלמא הטעם משום הרהור. ותי' דס"ל דבשעת קריאת שמע אפשר להם להזהר שלא יהרהרו ולכך ס"ל הא דקתני מפני שרגילים בטומאה. ר"ל טומאה ישנה שכבר מסתמא ראו קרי. וע"ז קשי' למ"א ניהו דהמקשן הוי ס"ד דבשעת ק"ש ודאי אפשר להם להזהר מהרהור אבל התרצן דמשנה דחיישי' להרגל דבר עכ"ל ס"ל דגם בשעת ק"ש יש לחוש להרהור דא"א להרגל דבר בלי הרהור לפניו א"כ הל"ל בקיצור דהטעם משום הרהור:
ה סָעִיף ה (ס"ק ה) חייב משמע דחייב מיד אבל בי"ד סי' שפ"ח כ' אחר הנץ החמה כצ"ל וכוונתו להקשות דברי הרב"י אהדדי. והוא מחלוקת הראשונים דבפ' א"מ פסקי' כר' יהושע דאמר אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין ומשני ושני בכלל מותר ופסק רב דאם הניח בשני אפי' באו פנים חדשות אינו חולץ וס"ל להרי"ף דהא דאמרי' בשני בכלל מותר אע"ג דאמר תחלה דאסור שני ימים היינו משום דבשני אמרי' מקצת היום ככלו וי"א דלילה לאו זמן תפילין אין הלילה עולה וצריך מקצת מן יום שני דהיינו אחר הנץ החמה: וי"א דמ"מ הלילה עולה. וכ' הרב"י וז"ל דאף גב דלילה לאו זמן תפילין הוא מטעם שמא יישן בהם אבל מתסר נמי מטעם אבלות עכ"ל ולכן לא מתסר ביום שני כלל אפילו קודם הנץ החמה: ומשמע דמניח לכתחלה כו'. הוא ענין בפני עצמו ואין לו המשך למ"ש לפני זה ור"ל דמשמע דמניח לכתחלה אפילו יש אצלו פנים חדשות בשעת הנחתן:
ו סָעִיף ה (ס"ק ו) פנים כו' לענין סוכה דאבל חייב בסוכה אע"ג דמצטער פטור מן הסוכה והיינו מטעם הנ"ל וכדלקמן סי' תר"מ סעיף ה' וע"ש:
ז סָעִיף ז (ס"ק ז) חתן כו' והאידנא שחייבים כו' אף דבזמן הש"ס היו פטורים משום דבעי כוונה והם אין יכולים לכוין משא"כ בזה"ז דבכל פעם בעו"ה אין אנו מכוונים מחוייב לקרות גם חתן וה"ה תפל': הא דתני ר"ש כו' דבסוכה דף כ"ה ע"ב תניא חתן ושושביניו וכל בני החופה פטורין מן התפלה ומן התפילין (פירש"י מתפלה דבעי כוונה ומן התפילין דשכיח שכרות וקלות ראש) וחייבים בק"ש (פרש"י דמצות כוונתה אינו אלא פסוק ראשון. ויכולין ליישב דעתן שעה קטנה כדי לקרות פסוק ראשון) משום ר' שילא אמרו חתן פטור. ושושבינים וכל בני חופה חייבי' (פירש"י חתן פטור מק"ש דטריד. ושאר בני חופה חייבים. ול"ל להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה) וז"ל הרא"ש הני תנאי א"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה דלא כרש"י הנ"ל אלא דת"ק מחייב להו בק"ש משום דעיקר כוונתה בפסוק ראשון ובקל יוכל לכוין וליישב דעתו בפסוק א'. ור"ש סבר דחתן א"א לו לכוין דעתו כלל ור"ש לא קאמר דשושבינים ובני חופה חייבים אלא בק"ש. אבל בתפלה ותפילין מודה דפטורים ולא משום דעסיקי במצוה נינהו דא"כ אפי' מק"ש נמי לפטרו. א"ו לא מיקרי עוסקים במצוה והא דפטורי מתפלה לפי שמתוך שמחתן א"א להם לכוין להתפלל משום דשכיח בחופה שמחה וקלות ראש עכ"ל ופי' הב"ח דבריו דמ"ש ולא משום דעסיקו כו' דא"כ אפי' מק"ש כו' דאע"ג דכ' לעיל כיון דעיקר כוונה פסוק א' בקל יוכל לכוין מ"מ תיקשי לר"ש דפטור לחתן מק"ש. א"כ א"א דעוסקי במצוה מקרי גם הם יפטרו. דבשעה שהן קוראים ק"ש והחתן אינו קורא באותה שעה אין יכולין לשמח עם החתן א"ו דמה"ט לא מקרי עוסקי במצוה עכת"ד והעתקתי כל הנ"ל כי בזה יובנו כ"ד מ"א שבס"ק זה: כיון שפטור ר"ל מה"ט לא הוי עדות שקר דהא בשעה זו לא חל עליו המצו' וכי בשבת וי"ט ולילה שקורין ק"ש בלי תפילין כיון דפטור באותו זמנים לא הוי עדות שקר: ודוחק לו' בהא כו' דזהו דוחק ע"ש וצ"ל דבגמ' לא קאמר כו' אין כוונת מ"א במ"ש וצ"ל דבגמר' כו' ליישב דזה דברי רמ"א. דהא ע"כ רמ"א לא ס"ל כן דהא בתשו' שם כ' רמ"א בעצמו ליישב סוגי' הש"ס דהגמ' לא פטרן אלא כל היום אבל בשעת ק"ש חייבים וכהדוחק לו' שכ' מ"א אלא שמ"א בא ליישב מנהג העולם שכ' שם בתשו' שהמנהג שהחתן ושושבינים מניחים תפילין וע"כ צ"ל משום דהוי כמעיד ע"ש וע"כ צריך לחלק בין הכא לשבת ויום טוב ולילה אבל ליישב סוגית הש"ס צ"ל דבגמ' ל"ק כו' אלא בפ"א לכך לא הוי כמעיד עדות שקד בפסוק א'. ולא הוזכר מצות תפילין. אבל מלשון רש"י כו' שכ' דמצות צריכות כוונה כו' ויכולים ליישב כו' כנ"ל. דס"ל כדעת רש"י דהטעם כו' הל' מגומגם דודאי גם לרש"י טעם הני תנאי משום שא"י לכוין ולפי זה לדידן דבלא"ה אין מכוונים היו חייבים אלא ר"ל לדידן איכא טעם אחר לפטור אליביה דרש"י כיון דרש"י ס"ל דמקרי עוסקי מצו' אלא דהני תנאי ס"ל עוסקים במצות חייבים במצות. ולכך הוצרך לטעם שא"י לכוין א"כ לדידן דקי"ל כמ"ד עוסק במצוה פטור מן המצוה א"כ בלא טעם שא"י לכוין פטורים ואפי' בזמן הזה: ובב"י סי' רל"ב כו' שכ' על דברי ת"ה הנ"ל שאין סברתו נ"ל. ופטורים מכולן ר"ל תפינין ק"ש ותפלה:
ח סָעִיף ח (ס"ק ח) ותגריה' כו' דמחזיראבידה כו' אע"פ שנוטל ע"ש. דתנן המודר הנא' מחבירו כו' ומחזיר לו אבדתו ובמקום שנוטלים שכר על השבת אבדה תפול הנאה להקדש. ואהא דתנן מחזיר ל"א פליגי רב אמי ורב אסי חד אמר דוקא כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה דהא מחזיר לו דבר שהוא שלו ולא מקרי הנאה אבל כשנכסי בעל אבדה אסורים על המחזיר אסור להחזיר לו דקמהני בעל אבדה להחזיר פרוטה דר"י דלא בעי למיתב פרוטה לעני כיון דעוסק במצוה פטור ממצות צדקה וחד אמר אפי' נכסי בעל אבדה אסורים על המחזיר מותר דפריטי דר"י לא שכיחי ומבואר שם ברא"ש ור"ן דלמ"ד דמיירי דוקא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל האבדה סיפא דקתני במקום שנוטלין כו' מיירי כשהמחזיר איש נכבד ואינו רוצה ליקח השכר מבעל האבדה אסור לעכבו לעצמו ולכך תפול להקדש מ"מ מבואר שם בסוגייא דסיפא ובמקום שנוטלים כו' ארישא קאי ומשמע דאין חילוק בין רישא לסיפא כ"א שתפול שכר להקדש א"א ה"ל לפלוגי בסיפא ולאשמועי' חדושא דבמקום שנוטלים שכר אפילו כשנכסי בעל אבדה אסורים על המחזיר מ"מ מותר להחזיר לו דכיון דנוטל שכר ליכא משום פרוטה דר"י דהא ל"מ עוסק במצוה (ושכר מותר ליטול כמבו' שם בר"ן כיון דאינו נוטל כ"א שכר בטלה א"כ לא משתכר כלום דהא נגד השכר בטל ממלאכתו ומפסיד סך זה ע"ש) א"ו דאפי' נוטל שכר מקרי עוסק במצוה: ע' סי' תל"ג ס"ח. ר"ל דמבואר כן דא"צ לבדוק בגל מפני סכנת עקרב אע"ג דשלוחי מצוה אינן ניזוקים מ"מ חיישי' שמא תאבד לו מחט קודם הבדיקה ויחפוש אחריו אחר תשלום הבדיק' דאז כבר אינו עוסק במצוה אבל להא ל"ל שיחפש בשעת בדיקה דאז עוסק במצוה אף דמחפש גם אחר המחט מ"מ כיון דעיקר כוונת החיפוש משום מצות בדיקות חמץ מקרי עוסק במצוה וע"ש במ"א הביא ראיה מצדקה וה"ה התם בהשבת אבדה:
ט סָעִיף ח (ס"ק ט) זולת כו' הקשה כו' גם מק"ש דפטורים מכל המצות ואיך משכחת לה מ"ש להניחן בשעת ק"ש ותפלה: ולכן חולק כו' כמ"ש בהגה"ה כו' אין הכונה בהאי חילוק רצה רמ"א ליישב קושייתו על הרב"י דז"א דבס' ד"מ לא תי' כלום. וגם אין תי' זה מספיק ליישב דברי הרב"י. דממ"נ אם צריך לטרוח פטור גם מק"ש. ואם א"צ לטרוח מלבד ק"ש אפי' כל היום חייב בתפילין וכל המצות אלא כוונת מ"א במ"ש ולכן חילק כו' שע"י שהקש' על הרב"י לכן חולק על דינו של הרב"י וכותב לפי הנראה לרמ"א שעולה מדעת הפוסקים אף שלא כ' רמ"א בלשון י"א כן דרכו וכמ"ש גם מ"א לעיל סי' ל"ג ס"ק ה' ע"ש: למה השמיטה כו' ר"ל האי ברייתא דכותבי תפילין כו' פטורים כו' וכתב דהרמב"ם סמך עצמו על הירושלמי דקתני התם דת"ק מחייב לכותבי ספרים בק"ש אבל לא בתפלה ור"ח בן עקיבא מחייב להו אפילו בתפלה ולכן פסק כהירושלמי דהם רבים ע"ש: והרב"י כתב שנמשך כו' כצ"ל שאפשר לקיים שתיהן כו' אבל המ"מ שהביא מ"א שבכתב דהרמב"ם ס"ל אפי' א"צ לטרוח א"ש פטור ע"כ לא ס"ל כן:
י סָעִיף ח (ס"ק י) צריך כו' וכן גבי חתן דפריך ולחדי בסכה כצ"ל ר"ל לקיים שמחת חתן בסוכה ואמאי אמרינן התם דחתן כו' פטור מן הסוכה. ומשני אין שמחה אלא בחופה:
יא סָעִיף ט (ס"ק י"ב) שאין דעתו כו' עמ"ש ס"ה במ"א סעיף קטן ו' דמה"ט אבל מיום שני ואילך חייב אע"ג דמצטער. דבעי ליתובי דעתי' וע"כ מיירי הכא בא"א לו ליישב דעתו:
יב סָעִיף י (ס"ק יג) הקורא כו' אפשר דל"מ דהטור הביא בשם מכילת' דקורא בתור' פטור מתפילין. ורשב"א כתב דלא קיי"לן הכי דהא רבנן קשישי דתורתן אומנתן ומנחי תפילין כו' וחילק בעל העיטור דדוקא בקורא בתורה פטור אבל לא בתלמוד ואינהו בגמ' עסקינן. וכ' הטור דאין נראה לחלק דהא לענין ברכת התורה מקרא וגמרא חד דינא א"ל והרב"י כת' ליישב דבתורה שבכתב שנזכר בה יציאת מצרים כמה פעמים. ה"ה זוכר ע"י יציאת מצרים וא"ל זכרון אחר משא"כ כשעוסק בתלמוד מ"מ אין דברי בעה"ט נראים עכ"ל הרב"י והביא בשם הרר"י שכ' דמכילתא לא פטר קורא בתורה אלא מהנחתן כל היום אבל בשעת קריאת שמע ותפלה מודה דחייב וא"כ תו לא קשיא קושית רשב"א הנ"ל וכן פסק בש"ע ולכן כ' מ"א דרך אפשר לחלק גם בהנחתן כל היום בין תורה שבכתב לגמרא. כמו שמחלק הרב"י לבעל העיטור לענין הנחתן בשעת ק"ש ותפלה: כל הפטור מק"ש פטור מן התפל' כצ"ל לענ"ד. דתנן התם מי שמתו מוטל לפניו פטור מן הק"ש ומן התפל' ומן התפילין והתו' לא גרסי מן התפלה וקתני סיפא נושאי המטה כו' את שלמטה צורך בהן פטורים ואת שאין למטה צורך בהן חייבים. אלו ואלו פטורים מן התפלה. וכתבו התוס' ד"ה אנו כו' דברישא במתו מוטל לפניו כ"ש דפטור מן התפלה ע"ש: (ס"ה יד) בפני כו' וי"א בטור כו' כצ"ל: זמנן לחלוץ (וכ' הרב"י דלפ"ז אינו אסור אלא כשחלצן סמוך לשקיעת החמה דאז זמן חליצתן כדלעיל סימן ל'. ולענ"ד דזהו דוקא למניחים כל היום אבל להמניחים דוקא בשעת ק"ש ותפלה האיסור הוא כשחלצן אחר קדושת ובא לציון כדלעיל סי' כ"ה סי"ג) אבל בש"ע פוסק כטעמו של רש"י דנראה כמזלזל בכבוד הרב במה שמגלה ראשו לפני רבו וכן אפי' כבר חלץ רבו אסור: גם רבו אין לו כו' ר"ל דל"ח שיאמרו שהוא עבד אלא בדאיכא תרתי לריעותא שעושה מלאכה בזויה מלאכת עבד וגם אין לו תפילין בראשו דאין דרך עבדים להניח תפילין:
א סָעִיף א ס"א אפי' כו'. דל"ת הא כל חולי פטור וכמ"ש בס"ט והביאו ראיה מירושלמי פ"ב דברכות ר' ינאי היה לובשן אחר חוליו ג' ימים כו':
ב סָעִיף ב ס"ב מי שברי כו'. כמ"ש בשבת מ"ט א' כנ"ל ובירושלמי הנ"ל תמן אמרי כל שאינו כאלישע בעל כנפים לא ילבש תפילין ואמרי' בגמ' שם כל הקורא ק"ש בלא כו' וגם התפלה צ"ל בתפילין וכמ"ש בסי' ל"ז סס"ב וראיה מרפ"ב דברכות י"ד ב' ברב שהניח כו' שלוחא כו' ועמ"ש בסי' פ': ואם יראה כו'. כמש"ש י"ד ב' וכמש"ל סי' ס"ו ס"ב וכ"ש בכנה"ג:
ג סָעִיף ג ס"ג ואם הנשים וכו'. שאינן זריזות לשמור בגוף נקי שם ועתוס' דעירובין צ"ו א' ד"ה מיכל בפסיקתא כו' ונראה לפרש כו' ואע"ג דבגמ' אמרו דלא מיחו כו' וקי"ל כמ"ד סומכות רשות כמש"ל סי' י"ז חש לה לדברי פסיקתא ב"י. וכ"ה בירושלמי פ"ב דברכות תמן תנינן נשים ועבדים וקטנים פטורים כו' והרי מיכל בת כושי כו' ר' חזקיה בשם ר' אבהו מיכל ב"ש מיחו בה חכמים אשתו של יונה הושבה וי"ל דגם הגמ' ס"ל כן אלא לא הוצרכו להביאו אלא מ"ד דנשים חייבות ודחו ליה דס"ל כמ"ד רשות ומותרות אבל ר' אבהו ס"ל אע"ג דסומכות רשות אפ"ה אסורות כנ"ל:
ד סָעִיף ד ס"ד המניח כו'. בכל בו כ' בשם הר"מ שאסור להניח וכמ"ש בהג"ה אבל ב"י חלק עליו וכ' ודאי יש ליזהר אבל אין לפוטרו מתפילין משום זה וכמ"ש בסוכה כ"ו ב' לימא כו' וערש"י ד"ה שרגילין כו' ודחק עצמו לתרץ ועמ"א:
ה סָעִיף ה ס"ה מכאן וכו'. לשון הטור כאן והוא כשיטת הרמב"ם בספ"ד שם שכ' סתם דביום השני מניח ולא חילק כלל וסמך על הסוגיא דפ"ב דסוכה אבל הסוגיא דמ"ק שם דוקא שאינו חולץ בפנים חדשות וכ"כ ברי"ף פ"ג דמ"ק ואע"ג דבסוגיא דשם משמע דוקא לאחר מקצת יום השני משום מקצת היום ככולו וכמ"ש סי' שפ"ח ס"א אבל הרי"ף סמך בזה על מ"ש בפ"ב דסוכה וה"מ כו' ומש"ש במ"ק שני ימים וג' לאו משום אבילות אלא שבלא"ה לילה אסור בתפילין אמר ב' וג' תה"א וכ' שכ"מ בא"ר וירושלמי דשם תניא אבל ביום ראשון אינו נותן תפילין ביום ב' נותן ואם באו פנים חדשות ה"ז חולצן כל ז' דר"י רא"א ביום א' וב' אינו נותן ובג' נותן ואם באו פ"ח אינו חולצן ובזה מתורץ מה שקשה על הרמב"ן דס"ל דביום ב' לאו משום אבילות ואמאי ס"ל דחולצן אבל לפי הירושלמי ניחא דכל ז' הדין כן ולאו משום חומר דיום ב' וכ"כ ש"פ וכ"כ בטוי"ד סי' שפ"ח אבל בש"ע שם השמיטו וכ' הרא"ש וטוש"ע שם דוקא אחר שתנץ החמה וכ"מ בגמ' שם דקא' שני ימים כו' ועתוס' שם ד"ה משלישי כו':
ו סָעִיף ו ס"ו בט' באב כו'. תוס' שם. דלא אמרו בסוף תענית כל מצות כו' אלא הנוהגות כל ז' ופרושי קמפרש תדע דהא מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו כמו אבל שא"ל מה יאכל וכן בשאילת שלום משיב כמ"ש בתוספתא שם כמו לאחר ג'. הרא"ש סוף תענית:
ז סָעִיף ז ס"ז חתן כו'. עתוס' שם סד"ה חתן ואק"ש לחודיה כו' וכן פרש"י וש"פ ופ' כר' שילא וכמש"ל סי' ע' ס"ג דסתם מתני' כותיה ובש"ע השמיט דין התפלה וטעמו כמ"ש תוס' והרא"ש דהא דפטירי לאו משום דעוסק במצוה דא"כ אפי' מק"ש נפטרו אלא משום דאין יכול לכוין משא"כ עכשיו וכמש"ל סי' ע' ס"ג:
ח סָעִיף ח ס"ח זולת כו'. כ' ב"י שהרמב"ם השמיט לדין זה וכ' שסמך על הירושלמי פ"ק דברכות ר' יוחנן בשם רשב"י כגון אנו שעוסקין בת"ת אפי' לק"ש אין אנו מפסיקים ר' יוחנן אמר על גרמיה כגון אנו שא"א עסוקין בת"ת אפי' לתפלה כו' אנו מפסיקין א"ר יוסי קומי ר' ירמיה אתיא דר' יוחנן כר"ח בן עקיבא דתני כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ר"ח בן עקיבא אמר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפלה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה ולא מודה ר"ש שמפסיקין לעשות סוכה לעשות לולב כו' טעמיה דרשב"י זה שינון וזה שינון ואין מבטל שינון מפני שינון כו' וכ' ואפשר דברייתא דגמ' לא פטרה אלא כל היום זולת כו' וכבר הקשה בד"מ דהא בגמ' פטרה אף מק"ש ותפילין אלא שבש"ע סמך על הירושלמי והרב פ' כגמ' שלנו וז"ש ואם כו': דכל כו' אם כו'. מתני' סוכה כ"ה א' שלוחי מצוה כו' ופרש"י ותוס' אפי' בשעת חנייתן כמש"ש כ"ו א' הולכי לדבר מצוה כו' ושם י"ב אנן שלוחי כו' והקשו ממ"ש בנדרים ל"ג ל"ד פרוטה דר"י לא שכיח אלמא לא מיפטר אלא כ"ז שעוסק בה כגון לשוטחה וכיוצא דאל"כ שכיח ושכיח ותי' דבסוכה שם ושם איירי בכה"ג שאם יחזרו אחר הסוכה יבטלו ממצוה אחרת וכ"כ הרא"ש ורי"ו אבל הר"ן שם הקשה עליהן דלא משמע כן דבשביל זה היו מבטלין ועוד דאמרי' חתן פטור מק"ש עד מ"ש כו' ואם איתא ה"ל ליתובי דעתיה כמ"ש באבל שם בסוכה וא"ל דא"א ליתובי דעתיה דהא תנן חתן אם רצה לקרות כו' ועוד החופר כוך כו' וא"א דלא נח פורתא ועוד המשמר את המת כו' כמ"ש ברפ"ג דברכות והא אפשר לו לקיים כמה מצות אלא ודאי מיפטר אע"ג דאפשר לקיים את שתיהן אלא דוקא בעוסק שהולך עדיין לקיים משא"כ ההיא דנדרים שאין עוסק וכ"כ בהג"א שם וכ' הר"ן ומ"מ מודינא שכל שא"צ לטרוח כלל אלא כי אורחיה יכול לעשות שתיהן יעשה שתיהן וזה שפריך שם וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה שאין דרך לשמוח בחופה בלבד אלא אף בחדרים ועליות וסוכה:
ט סָעִיף ט ס"ט מצטער כו'. ירושלמי פ"ב דברכות ר' יוחנן בקייטא דלא הוה חזיק רישיה הוה לביש תרוייהו ברם בסיתווא דהוה חזיק רישיה לא הוה לביש אלא דאדרעיה ובחתן אמרינן משום דטריד רק באבל ובטירדא דרשות אמרינן ה"ל ליתובי דעתיה הא כל שא"א פטור:
י סָעִיף י ס"י הקורא כו'. מכילתא פ' בא למען תהיה תורת ה' בפיך מכאן אמרו כל המניח תפילין כאילו קרא בתורה וכל הקורא בתורה פטור מתפילין והביאו תוס' בר"ה י"ז א' ד"ה קרקפתא: זולת כו'. ה"ר יונה כמ"ש בפ"ב דברכות כל הקורא כו' והקשה ברא"ש בשם ר' שמואל בן חפני דהא חזינן לרבנן קשישאי דהוי מנחי תפילין ומברכי עלייהו. וכן מצינו בגמ' בכמה מקומות כמש"ל סי' ל"ז ס"ב ובפ"ד דסוכה חזינא ליה לרבא כו' חזינא ליה לר"פ דכל אימת כו' ובפרק שלישי דמנחות רב חסדא ורבה בר רב המנונא הוו מצלי בהו באורתא כו' ובפרק שלישי דברכות כי הוה אזלי' בתריה דר"י כו' כי הוה נקיט תפילין כו' ואמרינן בספ"ו ולבני מערבא כו' ומפרש תוס' דוקא שחולץ בלילה ובירושלמי פ"ב דברכות ריב"ז לא הוה תפילין זעי מיניה לא בקייטא ולא בסיתווא כו' ר' יוחנן בקייטא כו' כנ"ל כד הוה אזיל מסחי כיון שהיה מגיע אצל אוליירין היה חולצן א"ר יצחק עד יעקב תרמוסרה הוה לובשן וכד הוה נפיק מסחי הוו יהבין ליה כו' ובכמה מקומות בש"ס וירושלמי אבל המרדכי כ' דוקא בשעה שעוסק בתורה פטור מלהניח דעוסק במצוה פטור ממצוה וגם אם רוצה לפסוק ולהניח רשאי אבל קודם שעוסק או בשעת ק"ש ותפלה חייב להניחן ולהיות עליו כל היום אף בשעה שהוא עוסק וכמ"ש בס' שקדם בהג"ה ודוקא מי שתורתו אומנתו כרשב"י וכמ"ש בירושלמי הנ"ל ולא מודה ר"ש שמפסיקין לעשות סוכה לעשות לולב ול"ל לר"ש הלמד ע"מ לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא כו' טעמיה דרשב"י זה שינון וזה שינון כו' כנ"ל ולהכי פטור ג"כ מתפילין שהוא ג"כ שינון וז"ש למען תהיה כו' מכאן אמרו כו' אבל בשאר מצות חייב וכמ"ש בפ' קמא דקדושין כל מצוה שהחיוב עליו מפסיק מד"ת ע"ש ל"ב א' ולכן לא אמרו שפטר אלא מתפילין ודוקא כגון רשב"י אבל אמרו בפ"א דשבת ל"ש אלא כגון רשב"י וחביריו כו' אלמא כגון אנו מבטלינן שינון מפני שינון ועב"י:
יא סָעִיף יא ס"יא אלא יפנה כו'. כן פירש"י שם וש"ר פי' שלא יחלוץ קודם שחלץ רבו:
יב סָעִיף יב ס"יב היה צריך כו' ירושלמי סוף מגילה תפילין ומזוזה מי קודם שמואל אמר מזוזה קודמת ר"ה אמר תפילין קודמין מ"ט דר"ה שכן נוהגין במפרשי ימים והולכי מדברות וכ' הרא"ש ומסתברא דהלכה כר"ה דמצוה דגופיה עדיף וגם מפרש טעמיה שם. ואע"ג דאמרי' שם מתני' מסייע לשמואל תפילין שבלו עושין אותה מזוזה מזוזה שבלתה אין עושין אותה תפילין למה שמעלין בקודש כו' ההיא דלא כהלכתא דבגמ' פ"ג דמנחות אמרי' להיפך והוי סייעתא להיפך:
יג סָעִיף יג ס"יג מנודה כו'. עבה"ג וכ"כ בטוי"ד סי' של"ד בשם י"א אבל הרי"ף ורא"ש פסקו לקולא וכ"כ הטור שם בשמם וראב"ד כתב שאין אסור מכל הנך איבעיות שם רק נעילת הסנדל וכ"פ בש"צ שם ס"ב ועיין ש"ך שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.