א הָיָה צָרִיךְ לִנְקָבָיו, אַל יִתְפַּלֵּל. וְאִם הִתְפַּלֵּל, תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל. וְהָנֵי מִילֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ שִׁעוּר הִלּוּךְ פַּרְסָה, אֲבָל אִם יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ שִׁעוּר פַּרְסָה, יָצָא בְּדִיעֲבַד. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה לֹא יִתְפַּלֵּל, עַד שֶׁיִּבְדֹּק עַצְמוֹ תְּחִלָּה יָפֶה: הַגָּה: וְכָל הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו אָסוּר אֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁגּוּפוֹ מְשֻׁקָּץ מִן הַנְּקָבִים (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ד' מֵהִלְכוֹת תְּפִלָּה).
ב אִם בְּאֶמְצַע תְּפִלָּתוֹ נִתְעוֹרֵר לוֹ תַּאֲוָה, יַעֲמִיד עַצְמוֹ עַד שֶׁיִּגְמֹר, וְלֹא יַפְסִיק. וְאִם בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ נִתְעוֹרֵר בֵּין לִקְטַנִּים בֵּין לִגְדוֹלִים, קוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ: הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁאֵינוֹ מִתְאַוֶּה כָּל כָּךְ דְּאִית בֵּיהּ מִשּׁוּם בַּל תְּשַׁקְּצוּ, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי יוֹתֵר טוֹב לְהַפְסִיק (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן קל"א פָּסַק דְּמֻתָּר וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ט"ז פָּסַק דְּאָסוּר וְצָרִיךְ לְחַלֵּק כֵּן) וְאִם רָצָה לְהַרְחִיק וּלְהָטִיל מַיִם, עוֹשֶׂה.
ג צָרִיךְ קֹדֶם תְּפִלָּה לְהָסִיר כִּיחוֹ וְנִיעוֹ וְכָל דָּבָר הַטּוֹרְדוֹ.
ד צָרִיךְ לִרְחֹץ יָדָיו בְּמַיִם, אִם יֵשׁ לוֹ. וְאִם אֵין לוֹ, צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחֲרֵיהֶם עַד פַּרְסָה, וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְהַמַּיִם נִמְצָאִים לְפָנָיו, אֲבָל אִם צָרִיךְ לַחֲזֹר לַאֲחוֹרָיו לִמְקוֹם מַיִם עַד מִיל, חוֹזֵר. יוֹתֵר מִמִּיל אֵינוֹ חוֹזֵר, וְאִם מִתְיָרֵא שֶׁיַּעֲבֹר זְמַן הַתְּפִלָּה, יְנַקֶּה יָדָיו בִּצְרוֹר אוֹ בְּעָפָר אוֹ בְּכָל מִדֵּי דִּמְנַקֵּי וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רל"ג.
ה רָחַץ יָדָיו שַׁחֲרִית וְהִסִיחַ דַּעְתּוֹ, צְרִיכִים נְטִילָה לִתְפִלָּה. אִם יֵשׁ לוֹ מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶם שׁוּם לִכְלוּךְ, וְלֹא יְבָרֵךְ. וְאִם אֵין לוֹ מַיִם מְזֻמָּנִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל: הַגָּה: וַאֲפִלּוּ הָיָה יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת וְנוֹטְלָן לִתְפִלָּה, אֵינוֹ מְבָרֵךְ וּכְדִלְעֵיל סִימָן ז'.
ו הָעוֹמֵד בִּתְפִלָּה, וְנִזְכַּר שֶׁנָּגַע בְּמָקוֹם מְטֻנָּף, דַּי בְּנִקְיוֹן עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת, אוֹ מְחַכֵּךְ יָדָיו בַּכֹּתֶל.
ז מָקוֹם מְטֻנָּף, הַיְנוּ מְקוֹמוֹת הַמְכֻסִין בְּאָדָם לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִלְמוּלֵי זֵעָה וְכֵן אִם חִכֵּךְ הָרֹאשׁ: הַגָּה: וְלָכֵן אָסוּר לִגֹּעַ בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדִים בִּתְפִלָּה אוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה (כָּל בּוֹ) וְכֵן בְּצוֹאַת הָאֹזֶן וְהָאַף כִּי אִם עַל יְדֵי בֶּגֶד (מַהֲרִי"ל):
ח הַמַּשְׁתִּין לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיִּשְׁהֶא כְּדֵי הִלּוּךְ ד' אַמּוֹת מִשּׁוּם נִצּוֹצוֹת וְהַמִּתְפַּלֵּל לֹא יַשְׁתִּין עַד שֶׁיִּשְׁהֶא כְּדֵי הִלּוּךְ ד' אַמּוֹת שֶׁכָּל ד' אַמּוֹת תְּפִלָּתוֹ שְׁגוּרָה בְּפִיו וְרָחוּשֵׁי מְרַחֲשִׁין שִׂפְוָתֵיהּ.
ט הָרוֹקֵק לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיִּשְׁהֶא ד' אַמּוֹת. הַמִּתְפַּלֵּל לֹא יִרֹק עַד שֶׁיִּשְׁהֶא ד' אַמּוֹת וְדַוְקָא לִרְצוֹנוֹ אֲבָל אִם נִזְדַּמֵּן לוֹ רֹק מֻתָּר ע"ל סי' צ"ז.
י טוֹב לִתֵּן צְדָקָה קֹדֶם תְּפִלָּה:
א סָעִיף א (א) אל יתפלל - דכתיב הכון לקראת אלקיך ישראל וכתיב שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים ואחז"ל אמר הקב"ה שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה לפני:
ב סָעִיף א (ב) וצריך - י"א דדוקא לגדולים אבל לקטנים בדיעבד אין צריך לחזור ולהתפלל ויש חולקין:
ג סָעִיף א (ג) הילוך פרסה - הוא ד' מילין שהוא שיעור שעה וחומש:
ד סָעִיף א (ד) יכול להעמיד - ר"ל מעת התחלת התפלה היה בו כח לשהות שיעור זה. ומשמע אפי' אם אח"כ תיכף אחר התפלה הלך ועשה צרכיו והיה בתוך שיעור הזה יצא בדיעבד:
ה סָעִיף א (ה) אבל לכתחלה - ר"ל אפילו יכול לעצור בעצמו יותר מפרסה כיון שהוא מרגיש בעצמו קצת שצריך לנקביו. ואפילו אם עי"ז שינקה את עצמו לא יהיה יוכל להתפלל עם הצבור אפ"ה טוב יותר להתפלל ביחידי בגוף נקי אמנם אם רואה שעי"ז שיבדוק יעבור זמן תפלה לגמרי הסכים המ"א ושארי האחרונים שמותר להתפלל אם הוא משער בעצמו שיוכל לעצור שיעור שעה וחומש:
ו סָעִיף א (ו) אפילו בד"ת - וכ"ש בק"ש ושאר ברכות. ובדיעבד משמע מדברי הפמ"ג דאין צריך לחזור ולקרות וכ"כ הרמב"ן במלחמות:
ז סָעִיף א (ז) שגופו משוקץ - אפילו אם אינו מתאוה כ"כ שיהא בו משום בל תשקצו כיון שאינו יכול לעמוד עצמו עד פרסה ובפרסה מותר אפילו בק"ש והשע"ת לעיל בסימן ו' סק"ד מחמיר בזה ואם הוא מלמד תורה לרבים או דורש ובאמצע נצטרך לנקביו אפילו גדולים מותר לו לשהות עצמו דבל תשקצו הוא רק איסורא דרבנן ומפני כבוד הבריות נדחה:
ח סָעִיף ב (ח) באמצע - ר"ל שקודם התפלה בדק עצמו או שלא היה צריך לנקביו כלל לכך אע"פ שאח"כ נתעורר אפילו לגדולים אינו רשאי להפסיק באמצע. ופשוט דלאחר שסיים שמ"ע אסור לו להעמיד עצמו עוד ולאמור קדושה כי זהו ענין אחר וכעין דאיתא לעיל בסימן נ"ה ס"ג בהג"ה עי"ש ואם יכול להעמיד עצמו עד פרסה עי' לעיל סק"ז:
ט סָעִיף ב (ט) בשעת ק"ש - ר"ל אף דבק"ש וברכותיה הוא יכול לילך ממקום זה למקום אחר לפנות שם או להטיל מים וכמו שמסיים בסוף הסעיף אפ"ה אם הוא רוצה הוא יכול לקרות כדרכו ואין צריך להפסיק כיון דמקודם בדק את עצמו ועיין בביאור הלכה דביארנו דאין מותר רק עד שמ"ע אבל שמ"ע דהוא ענין אחר אסור לו לאמור כיון דהוא צריך לנקביו ע"כ יראה להפסיק עכ"פ בברכת אמת ויציב ולצאת לנקביו כדי שיהיה יוכל אח"כ לסמוך גאולה לתפלה ויותר טוב אם יכול לצאת בין הפרקים. וכן אם נתעורר לו תאוה קודם שהתחיל הברכות ק"ש נראה דאסור לו לאמר שוב הברכות ק"ש קודם שיבדוק את עצמו וא"כ לפי מה שמבואר לעיל בסוף סימן נ"ד דברכו שייך לברכת ק"ש ואחר ברכו נחשב כאמצע פרק של יוצר אור אם נתעורר לו תאוה בסוף פסד"ז אסור לו לאמר ברכו דהוא ענין אחר אם לא שיכול להעמיד עצמו עד פרסה יש לסמוך להקל וכנ"ל בסק"ז:
י סָעִיף ב (י) שאינו מתאוה - ר"ל שאינו נדחק להוצאת הנקבים אלא בהתעוררות בעלמא [א"ר בסי' ג']:
יא סָעִיף ב (יא) אבל בלא"ה - ר"ל אף שיוכל להעמיד עצמו עד שיגמור מ"מ יותר טוב שיפסיק בין לגדולים ובין לקטנים משום איסור בל תשקצו וקאי ארישא גם אתפלה ועיין במ"א שמאריך בדין זה ומסיק דבצבור אף תרומת הדשן מודה להרשב"א דאין להפסיק באמצע התפלה מפני כבוד הבריות ואפילו ביחיד יש לסמוך ג"כ אהרשב"א דלא יפסיק וכ"כ בח"א דאסור להפסיק ובדרך החיים כתב דאם יש בו משום בל תשקצו יכול להפסיק ועכ"פ גם לדידיה אין עליו חיוב להפסיק כיון שיכול לעצור עצמו עד שיגמור התפלה. ואם א"א לו לעמוד עד שיגמור שמ"ע מותר לו לצאת ולפנות באמצע רק שלא יפסיק בדבור [ח"א] ומשמע מזה דאח"כ לא יצטרך לחזור לראש כיון שקודם התפלה לא היה צריך לנקביו. והוא שלא ישהה ע"י היציאה כדי לגמור כל התפלה:
יב סָעִיף ב (יב) ואם רצה - אק"ש דלעיל מיניה קאי דתלוי ברצונו דאלו בתפלה אין רשאי לזוז ממקומו עד שיגמור [פמ"ג]:
יג סָעִיף ד (יג) לרחוץ - הטעם ע"ז עיין לעיל בריש סי' ד' במ"ב. וגם לתפלת מנחה וערבית צריך נטילה וכדלקמן ברל"ג ס"ב. ודעת הרמב"ם דהיכא דצריך ליטול ידיו ולא נטל וגם לא נקה אותן בצרור אפי' בדיעבד אין תפלתו תפלה וצ"ע לדינא [פמ"ג] ועיין בביאור הלכה שביארנו דאין חוזר ומתפלל:
יד סָעִיף ד (יד) במים - ואין הנגוב מעכב בזה כמו שמעכב בנטילה לאכילה [ב"א]:
טו סָעִיף ד (טו) צריך - ודוקא כשיודע שהם מלוכלכות אבל בסתם ידים מיקל בסמוך ס"ה עי"ש:
טז סָעִיף ד (טז) לחזור וכו' - ואם יצטרך עי"ז לילך אח"כ יחידי או שלא יוכל עי"ז להגיע למחוז חפצו בעוד יום א"צ לחזור כלל:
יז סָעִיף ד (יז) הולך בדרך - ורוכב דינו בכל זה כמהלך ברגליו. גם אין חילוק בין דרך רע לטוב. וכ"ז דוקא כשיודע בודאי שימצא שם מים אבל בספק לא:
יח סָעִיף ד (יח) לאחוריו - וכ"ש כשהוא יושב בביתו דבודאי חייב לחזור לכתחלה אחר מים אם יודע שידיו מלוכלכות:
יט סָעִיף ד (יט) עד מיל - והרבה פוסקים סוברין דמיל עצמו דינו כיותר ממיל:
כ סָעִיף ד (כ) זמן התפלה - לגמרי ואם הוא במקום שיש שם עשרה שמתפללים ואם יחזור אחר מים יעבור זמן תפלת הצבור כתב הב"ח דאף שיש לו שהות א"צ לחזור וינקה במידי דמנקי:
כא סָעִיף ד (כא) ינקה ידיו - ר"ל דאין לו לחזור אז אחר מים שמא יעבור הזמן וכ"ש לענין ק"ש דבודאי אסור לו להמתין על מים אם יש חששא שמא יעבור הזמן אלא ינקה ויקרא. ויש הרבה פוסקים שסוברין דבק"ש תיכף משהגיע התחלת זמנה אם אין לו מים מנקה ויקרא ולא ימתין על מים:
כב סָעִיף ד (כב) סימן רל"ג - דשם מבואר זמן המנחה:
כג סָעִיף ה (כג) והסיח דעתו - ר"ל שהפליג הרבה בין הנטילה להתפלה עד שהסיח דעתו וכ"ש ששייך היסח הדעת בין הנטילה של שחרית לתפלת המנחה:
כד סָעִיף ה (כד) צריכים נטילה - דכיון שהסיח דעתו משמירתן ידים עסקניות הן ושמא נגעו במקום הטינופת:
כה סָעִיף ה (כה) לתפלה - אבל לתורה ולברכות ולק"ש סתם ידים כשרות הן אבל בסימן ד' כתב הפמ"ג דלק"ש פסולות סתם ידים:
כו סָעִיף ה (כו) אין צריך וכו' - ואעפ"כ צריך לנקות אותן במידי דמנקי דדילמא מודבק בו מעט צואה או זיעה ע"י הנגיעה במקומות המכוסין ויתקנח ע"י הנקיון. ודוקא בסתם ידים מיקל המחבר אבל אם נגע במקום מטונף וכ"ש כשעשה צרכיו אף בתפלת המנחה צריך לחזור אחר מים:
כז סָעִיף ו (כז) העומד בתפלה - אבל אם עומד בק"ש או בפסוקי דזמרה צריך לילך וליטול ידיו:
כח סָעִיף ו (כח) ונזכר שנגע - נקט הכי משום דלכתחילה אסור ליגע בתפלה גופא וכדלקמן אבל ה"ה אם נגע בתפילה גופא:
כט סָעִיף ז (כט) או עוסק בתורה - ובדיעבד די בנקיון בעלמא לתורה ולברכות אע"פ שיש לו מים. ועיין לעיל בסוף סימן ד' במ"ב. ואם נגע בטיט ורפש אפשר דאפילו לכתחילה שרי כך אבל לעיל בסוף סימן ד' כתב הפמ"ג דצריך לנקות מתחלה אף לד"ת וכן נראה להחמיר לכתחלה ברפש:
ל סָעִיף ז (ל) האוזן והאף - והגר"א מיקל בזה וכ"כ בשע"ת בשם מור וקציעה:
לא סָעִיף ח (לא) המשתין - ר"ל בכלי וניטל הכלי וכל כה"ג שאין אסור להתפלל מחמת המי רגלים גופא:
לב סָעִיף ח (לב) שישהא כדי וכו' - ואחר ד"א שיערו חכמים שהניצוצות שבאמתו כלים בכסותו:
לג סָעִיף ח (לג) כדי הלוך - ר"ל הזמן של הילוך ד"א אבל לאחר ששהא שיעור זה מותר להשתין אף במקום שהתפלל ומ"מ מדת חסידות שלא להשתין בתוך ד"א של תפלה כתב בס"ח סימן תתכ"ח שאין להשתין או לרוק במקום שכיסה דם חיה ועוף בברכה בעוד הדם מכוסה:
לד סָעִיף ט (לד) לרצונו - פי' מי שרוקק מחמת טיול [הרא"ש]:
לה סָעִיף ט (לה) ועיין לעיל סי' צ"ז - ר"ל דלפעמים מותר אף בתוך התפלה:
לו סָעִיף י (לו) תפלה - דכתיב ואני בצדק אחזה פניך ובאיזה קהלות קדושות ניתקן המנהג ליתן צדקה כשמגיע להפסוק והעושר וכו' ואתה מושל בכל. ויש מקומות שנוהגין לקבץ צדקה בעת קה"ת והוא שלא כהוגן דמבטלין עי"ז מלשמוע קה"ת ועניית ברכו את ד' וכו':
א סָעִיף א וצריך לחזור. ודוקא לגדולים אבל לקטנים א"צ לחזור כ"מ בגמרא דף כ"ג וברא"ש עסי' ע"ח, כ' ב"ח אף על פי שבעוד שיפנה יעבור זמן התפלה אסור להתפלל עד שיפנ' ואפי' יכול לעמוד עד פרס' ע"כ ול"נ דאפשר דבזה יש לסמוך על הרי"ף שמתיר לכתחל' ביכול לעמוד עד פרסה וכ"מ סי' פ':
ב סָעִיף ב באמצע. ז"ל הרשב"א כיון שלא הי' צריך לנקביו כלל כשהתחיל להתפלל וממשמש נקביו קודם לכן ובאמצע נתעורר לו לא יפסיק ואפי' מים שותתין כו' כדאי' בגמ' ולא אמרו שצריך להרחיק כ"ש כשיכול לעמוד עצמו עד שיסיים וה"ה כשצריך לגדולים כל שיכול לעמוד עד שיסיים אינו פוסק ואם אירע לו מקרה באמצע מרוב דחקו ונתעטש ממתין וכו' עכ"ל סי' קל"א וכת' בד"מ וצ"ע בת"ה שכתבתי בסי' ק"ג דמשמע דאסור להעמיד עצמו בין לגדולים בין לקטנים וצריך להפסיק ואפשר דכאן מיירי דאינו מתאו' כ"כ שיהא בו משום בל תשקצו אלא שמתאו' שאינו יכול להעמיד עצמו עד פרס' עכ"ל ד"מ וצ"ע דהרי ברשב"א כתוב דדי כשיכול לעמוד על עצמו עד שיסיים ואין לך זמן קצר מזה, ועוד כ' דמרוב דחקו נתעטש וצ"ע, ונ"ל דיש לסמוך על הרשב"א ובצבור אף ת"ה מודה דשרי כמ"ש סי' ק"ג דגדול כבוד הבריות דדוחה לאו דלא תסור, ואף ביחיד יש לסמוך ארשב"א דשרי דכ' הסמ"ג דאסור להפסיק בתפלתו אם לא מפני חשש סכנת נפשות ק"ו מפני איסור דרבנן דהם אמרו והם אמרו ואפשר דאף הת"ה לא אסר אלא בעיטוש דשרי ליה רבנן וכמ"ש סי' ק"ג דאפשר להרחיק ד"א דזה לא מקרי הפסק בתפלה וכמ"ש סימן ק"ד אבל בעשיית צרכיו מודה להרשב"א:
ג סָעִיף ד ינקה ידיו. ל"ש אם הם מלוכלכות ל"ש שהסיח דעתו (טור) וצ"ע מה שייך נקיון בצרור בידים של היסח הדעת וצ"ל דדילמ' מודבק בו מעט זיעה או צואה ויתקנח עסי' ד':
ד סָעִיף ה צריכים נטיל'. ושאר ברכות פשיט' מהיסח הדעת לא פסל וכמ"ש סי' קע"ג ועב"י:
ה סָעִיף ז או עוסק בתורה. לכ"ע די בנקיון בעלמ' אף על פי שיש לו מים (כ"מ ברשב"א סי' קנ"ג) ועמ"ש ססי' ד' וסימן קנ"ח ס"ה:
ו סָעִיף ח ולא ישתין. אבל מותר להשתין במקום שהתפלל ומ"מ מדות חסידות שלא להשתין בתוך ד"א של תפלה (מגילה דף כ"ז):
ז סָעִיף ט לרצונו. פי' מי שרוקק מחמת טיול (הרא"ש):
א סָעִיף ד צריך לרחוץ כו'. תימה דהא פסק הרי"ף וכמ"ש בב"י דיש חילוק בין לפניו ובין לאחריו לענין מים ולדידיה צריך להמתין על המים אפילו אם יעבור זמן התפלה וכמ"ש ב"י בשם רע"מ ומ"ש בגמ' דמהני כל מידי דמנקי היינו לק"ש דוקא אבל לא לתפלם ואמאי סיים כאן דאם מתיירא שיעבור כו' ינקה כו' וזה דעת התוספות והטור וכ"ת דנקיט חומרא דתרווייהו זה אינו דאדרב' לרי"ף יש חומרא דאסור להתפלל עד שיהיו לו מים:
ב סָעִיף ז מקומות המכוסין. בב"י הביא בשם כל בו דהיינו ביד עד הפרק העליון הנקרא קובד"ו ובצוארו עד החזה:
ג סָעִיף ז ולכן אסור ליגע כו'. הגה זאת מקומה אחר סעיף ז':
ד סָעִיף י טוב ליתן צדקה כו'. דכתיב אני בצדק אחזה פניך:
א סָעִיף א ולהתפלל. דוקא לגדולים אבל לקטנים אין צריך לחזור. מ"א ממשמעות הגמ'. וכן כתב הלק"ט ח"ב סי' ע"ט ע"ש:
ב סָעִיף א יתפלל. ואפילו אם רואה שיעבור זמן תפלה אם ינקה עצמו מתחלה אפ"ה אסור לכתחלה ביכול לעמוד עד פרסה. ב"ח ע"ש. ומ"א מקיל ביכול לעמוד עד פרסה אם יעבור זמן התפלה ע"ש. וע"ת כתב בשם הב"ח להיפוך ע"ש. ולא דק:
ג סָעִיף ב כן. ומ"א כתב ונ"ל דיש לסמוך על הרשב"א ובצבור אף ת"ה מודה דשרי דגדול כבוד הבריות ואף ביחיד יש לסמוך ארשב"א דשרי ע"ש:
ד סָעִיף ד במים. ואין הניגוב מעכב כמו שמעכב בנטילה לאכול. ברכת אברהם:
ה סָעִיף ד פרסה. אם לא יצטרך לילך יחידי ל"ח. ושיעור פרסה הוא שעה וחומש עיין ט"ז וכתב ב"ח כיון דא"צ לחזור אחר מים לק"ש לכ"ע השתא כיון דצריך להסמיך גאולה לתפלה אין לחזור אחר מים גם לתפלת שחרית והכי נקטינן דלא כש"ע עכ"ל. וע"ת חולק עליו וכתב דהא אפשר להמתין בשירה חדשה כמ"ש סי' ס"ו ע"ש:
ו סָעִיף ד מיל. ומיל בכלל. ע"ת. ופר"ח כתב דוקא פחות ממיל חוזר אבל מיל אינו חוזר ע"ש:
ז סָעִיף ד התפלה. ט"ז הקשה עליו דלדעת הרי"ף צריך להמתין על המים אפי' אם יעבור זמן התפלה ע"ש. והיד אהרן מיישבו ע"ש:
ח סָעִיף ד בצרור. לא שנא אם הם מלוכלכים ל"ש שהסיח דעתו. טור. ועיין מ"א:
ט סָעִיף ז בתורה. דלכ"ע די בנקיון בעלמא אע"פ שיש לו מים. מ"א:
י סָעִיף ז בגד. כתב הבאה"ט אשר לפני וע"י פשתן אסור נ"ל ולא ידעתי מנ"ל ובהדיא כתב המ"א סי' צ"ז ס"ק ד' ובמדינתינו שלובשין פצילו"ס מותר ע"ש:
יא סָעִיף ח ישתין. אבל מותר להשתין במקום שהתפלל ומכל מקום מדת חסידות שלא להשתין בד"א של תפלה מגילה דף כ"ז. מ"א:
יב סָעִיף ט לרצונו. פירוש מי שרוקק מחמת טיול. הרא"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) וצריך כו' כ"מ בגמ' דף כ"ג דת"ר היה עומד בתפלה ומים שותתים על בדכיו יפסיק עד שיוכלו המים ואמרי' כשחוזר לאיזה מקום צריך לחזור. ר"ה ור"ח חד אמר למקום שפסק וח"א חוזר לראש התפלה ומסקי' בשהה כדי לגמור כולה דכ"ע חוזר לראש ולא פליגי אלא בלא שהה דמר סבר גברא דחוי הוא (פירש"י כשהתחיל להתפלל והיה צריך לנקביו דחוי הוא מלהתפלל הלכך מה שהתפלל אינה תפלה ויחזור לראש עכ"ל) ומר סבר גברא חזיא ותפלתו תפלה (ופירש"י אע"פ שאינו יכול להמתין (מלהשתין) עד שיסיים תפלתו תפלה ראוי' היא מה שהתפלל קודם שתיתה עכ"ל) וקי"ל כמ"ד חוזר למקום שפסק לעיל בסי' ע"ח הרי דאפי' הרגיש קודם תפלה שמצטרך לשתיתת מ"ר ומה"ט ס"ל לאידך חוזר לראש אפ"ה קי"ל דאינו חוזר אלא למקום שפסק ומה שהתפלל תחלה עלה לו. על הרי"ף דגרס הכי בש"ס עיין בב"י: וכ"מ סי' פ' כצ"ל. והוא שכ' שם מי שברי לו שאינו יכול להעמיד עצמו מלהפיח עד שיגמר ק"ש ותפלה מוטב שיעבור זמן ק"ש ותפלה ולא יתפלל כו' ואם יראה לו שיכול לעמוד על עצמו בשעת ק"ש יניח כו' עכ"ל הרי דביכול לעמוד עצמו עד שיקרא ק"ש די בזה ומותר לקרות ק"ש עם תפילין וה"ה הכא אם יכול לעמוד עצמו שיעור פרסה דהוא שיעור שיכול לגמור התפלה וכמו שכתב הב"ח דשיעור פרסה הוא קרוב לשיעור שעה ושיעור תפלה אמרינן בברכות דהוא שיעור שעה וכיון שאם ימתין יעבור זמן תפלה מותר להתפלל כהאי גונא ומדמה מ"א גדולים לקטנים לדין הפחה ובפרט בהיות תפילין בראשו:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) באמצע כו' ז"ל הרשב"א כו' כיון שדינו וחלוקו של רמ"א נובע ממה שרצה להשוות דעת הרשב"א עם ת"ה לכן העתיק מ"א דבריו וסתר דברי רמ"א דע"כ פליגי: להפסיק. כדלעיל ר"ס ע"ח: ונ"ל דיש לסמוך על רשב"א. ר"ל כיון דהשתא לפ"ד מ"א רשב"א ות"ה חולקים ולרשב"א אפי' איכא בל תשקצו לא יפסיק ולת"ה מפסיק ולזה כ' דיש לסמוך על רשב"א ולא יפסיק. ואפשר דאף ת"ה לא אסר אלא בעיטוש דשרי כו' ר"ל ולא הוי הפסק גמור אבל עשיית צרכיו דהוי הפסק גמור מודה לרשב"א דלא יפסיק וא"כ אפשר ה"ה איפכא לענין עיטוש הרשב"א מודה לת"ה אבל בסי' ק"ג לא כ' מ"א כן וע"ש מ"ש בע"ה כך הם הוצעת דברי מ"א אבל לכאור' בדברי ת"ה מבואר להיפוך (וכן מצאתי בס' א"ר שכ' וז"ל דמ"ש שגם ת"ה ס"ל הכי לא משמע כן בת"ה סי' נ"ז עכ"ל) שכתב על מה שאין נוהגים אפי' המדקדקים כשמבקש להתעטש תוך תפלתו להרחיק ד"א ולומר הרבון המבואר לקמן סי' ק"ג וכ' שא' מהגדולים אמר כשמתאו' להתעטש תוך תפלתו מעמיד על עצמו שלא להתעטש והוקש' לבעל ת"ה האמרי' המשה' נקביו עובר משום בל תשקצו. וניחא לי מדכ' הרמב"ם ביקש להוצי' רוח מלמט' כו' ואינו יכול להעמיד את עצמו מהלך ד"א כו' הא קמן בהדיא שאם יכול לעמוד עצמו שפיר עביד ואפשר הטעם דלא חיישי' לבל תשקצו אלא כשמשה' לגדולים או לקטנים אבל להפח' בעלמא לא גזרו ואסרו אבל מ"מ מי שאינו יכול להעמיד עצמו לא ידענא שפיר צד היתר שלא ירחיק ד"א אלא מטעם דהו' מתבז' ומתבייש בדבר מן הציבור שירגישו כו' ולפ"ז הא דחייבו חכמים להדחיק ד"א ולומר הרבון איירי דוקא במתפלל ביחיד כו' וקצת נמי יש להוכיח דמשום זילותא ובזוי כה"ג לא חיישי' לאיסור דרבנן מדמצינו לכמה אמוראים שהשהו נקביהם כשהיו יושבים לפני רבם דאיכא זילותא לילך לעשות צרכם בהיותם לפני רבם לא חשו לאיסור בל תשקצו וה"ה נדון דידן ומכל מקום קשה הדבר מאוד לבדות חלוקות מן הדעת שאינם רמוזים בתלמוד ופסקי גאונים מהך מלתא עכת"ד והעתקתי רוב דברי ת"ה. גם בב"י לקמן סי' ק"ג העתיקו בקצר' מבואר מתחלת דברי ת"ה אחר שהביא ראיה מהרמב"ם להתיר להעמיד עצמו מלהפיח כ' הטעם אפשר דליכא בל תשקצו אלא כשמשה' לגדולים או לקטנים אבל להפח' בעלמא לא הרי כ' דבעיטוש ליכא משום בל תשקצו כ"א בגדולים או קטנים ואיך כ' מ"א להיפוך דבגדולים וקטנים מודה ת"ה דלא יפסיק וישהה עצמו ולא אסר כ"א לעמוד על עצמו מלהפיח אולם לענ"ד המ"א הבין מדברי ת"ה אע"ג דלהשהות גדולים או קטנים ודאי איכא איסור בל תשקצו אפ"ה מודה ת"ה לרשב"א דמותר להשהות לגדולים וקטנים כשעומד בתפלה דאי יפסיק לעשות צרכיו איכא הפסק' גדול' ואיסור הפסק' בתפל' חמיר מאיסור שהיה כדכ' מ"א מדברי סמ"ג אם כן מוטב שידח' איסור שהי' מלדחות איסור הפסק' אבל לשהות עצמו מלהפיח לפי מאי דהוי ס"ל לת"ה דגם בעיטוש יש משום בל תשקצו אדרבא יש להחמיר בעיטוש ואסור לעמוד עצמו מלהפיח אף כשעומד בתפלה כיון שאין כנגדו איסור אחר דאי מפיח בתפלה ליכא הפסק' כ"ה דהילוך ד"א ליכא הפסק' כ"ה וא"כ למה נתיר לו לעמוד מלהפיח ולעבור על בל תשקצו עד שהוצרך להביא ראי' מלשון הרמב"ם דבמשהה מלהפיח ליכא בל תשקצו כלל לכן רשאי להעמיד עצמו מלהפיח בתפלה אף דלא הוי הפסק'. ומ"ש מ"א דאף הת"ה לא אסר אלא בעיטוש כו' אע"ג דאינו אלא ה"א וקס"ד אבל למסקנא גם בעיטוש מתיר וכדאייתי ראי' מהרמב"ם צ"ל לפי מה דמסיי' ת"ה וקצת נמי יש להוכיח דמשום זילותא כו' וסיים ומ"מ קשה הדבר לבדות כו' ודאי כיון שכ' ת"ה דהמנהג שאין מרחיקים בזה לא פקפק ת"ה לאסור אע"ג דליכא ראיה גמור' דאין אחר המנהג כלום והנח להם לישראל כו' וכדאיתא בירושלמי אם הלכ' רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר אלא מה שאמר אותו גדול שמעמיד על עצמו מלהפיח בזה לא מצא מנהג והביא ראי' מדברי הרמב"ם ולא הספיק לת"ה ראי' זו מהרמב"ם ולכן כ' וקצת נמי יש להוכיח כו' דמותר להשהות לגדולים וקטנים במקום כבוד הבריות כ"ש שמותר להשהות מלהפיח והיינו ראי' לדברי אותו גדול שהי' משהה עצמו. וע"ז סיים ומ"מ קשה הדבר כו' דהיינו להתיר להשהות מלהפיח וכן נרא' שהבין רמ"א שהביא לקמן סי' ק"ג שבצבור אינו צריך להרחיק ד"א. וא"א דגם בזה פקפק ת"ה לא ה"ל לרמ"א לכתוב היתר ברור בזה א"ו דהפקפוק לא היה כ"א ע"ד הגדול הנ"ל להתיר להעמיד מלהפיח וכן נרא' מדברי מ"א לקמן סי' ק"ג ולפ"ז א"ש מ"ש מ"א פה דאף ת"ה לא אסר אלא בעיטוש כו' דגם במסקנת ת"ה מפוקפק הדבר ביד ת"ה להתיר להשהות מלהפיח ועיין לקמן סימן ק"ג:
ג סָעִיף ד (ס"ק ג) ינקה כו' מה שייך נקיון בצרור בידים של היסח כו' דדוקא מים הם מטהרים אבל נקיון אינו מועיל לטהר כ"א להעביר הלכלוך ובהיסח הדעת ס"ד דטע' הנקיון משום טהר': וצ"ל דלמא מודבק כו' ר"ל דגם בהיסח הדעת אין הטעם משום טהרה אלא דחיישינן על ידי היסח נתלכלך מעט וא"כ שפיר מועיל הנקיון:
ד סָעִיף ז (ס"ק ה) או עוסק כו' מקומות המכוסים שכ' בש"ע ע' בט"ז מ"ש בשם הכל בו וכ"כ מ"א לעיל בסי' ד' ס"ק כ"ג ועי' מה שאכתוב שם בע"ה:
א סָעִיף א ס"א ואם התפלל כו'. שם: וצריך כו'. רמב"ם וטור ועתוס' כ"ב ב' ד"ה אע"פ ור"י פי' כו' וכ"מ ממ"ש תפלתו תפלה מכלל ברישא לא כ"מ: יצא בדיעבד. כגי' הספרים שלנו תר"י ורא"ש ורמב"ם: אבל לכתחלה כו'. כמ"ש ארשב"ג אר"י הנצרך כו' ומ' ואע"פ שיכול לסמוך על עצמו תר"י וגם לגי' תפלתו תפלה מכלל דלכתחילה לא לח"מ. אבל בירושלמי פ"ב מ' דלכתחלה מותר: וכל הנצרך כו'. נלמד מתפלה שם:
ב סָעִיף ב ס"ב אם באמצע כו'. כמ"ש שם כ"ב ב' ת"ר היה כו' ומים כו' אלמא אינו פוסק ללכת למקום אחר אלא עד כו' ומתפלל במקומו וכ"ש בשיכול לעמוד ע"ע עד שיסיים וכן לגדולים: ואם בשעת כו'. ר"ל לרבותא אפילו בשעת ק"ש אלא דכאן אם רצה להרחיק להטיל מים מותר שם: ודוקא כו'. דבתה"ד פ' דאסור להעמיד ע"ע וחילק בכך דלא ליסתרי אהדדי ועמ"א:
ג סָעִיף ג ס"ג צריך כו'. כמו בצרכיו משום הכון כמש"ש משום שנאמר כו' רמב"ם:
ד סָעִיף ד ס"ד וצריך כו'. כגי' רש"י ור"ה ורי"ף ורמב"ם דלא כתוס': יותר ממיל כו'. כ' ב"י שכ"ה גי' הרמב"ם בגמ' ודקדק כן מלשון שכ' עד מיל אבל יותר א"צ לחזור ואינו מוכרח וכן בכ"מ חזר בו: ואם מתיירא כו'. דאז יש לסמוך אגי' התוס' ע"ש בד"ה אמאן כו' וכ' הטור בסי' רל"ג ודוקא להעביר זמן תפלה ולגי' הגאונים הנ"ל צריך להעביר אף זמן תפלה עד שיעור הנ"ל בשם רב עמרם וכ"מ מפרש"י:
ה סָעִיף ה ס"ה רחץ כו'. כמו בנט"י לאכילה כמ"ש בפסחים קט"ו ב' וע"כ לא נגע ממש דא"כ אפילו לברכה פסול כיון דאין ידיו נקיות וכמ"ש בפ"ו דברכות לענין סדר הסיבה נוטל ידו אחת כו' וכמ"ש בנזיר נ"ט א' אלא שהר"ן בפסחים כ' דאף לתפלה כשרות רק לטומאה גזרו להיות שניות לכך שם לאכילה צריך נטילה וז"ש ואם אין כו' דבכה"ג יש לסמוך עליו וע' ב"מ פ"ה ב':
ו סָעִיף ו ס"ו העומד כו'. כנ"ל:
ז סָעִיף ז ס"ז מקום כו' ולכן כו'. כמ"ש בנזיר נ"ט א': וכן כו'. כיון דקראן בגמ' בפ' המקבל צואה ולא נראה:
ח סָעִיף ט ס"ט ודוקא כו'. שם אבל אינו רוקק רי"א אפילו רוקק כו' כ"ע מודו אמנטולין דהוא אסור פי' כמטייל שלא מאונס הרא"ש פ"ג סי' ל"ט:
ט סָעִיף י ס"י טוב כו'. ב"ב י' א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.