Shulchan Aruch, Orach Chayim 92 — שולחן ערוך, אורח חיים צב
א הָיָה צָרִיךְ לִנְקָבָיו, אַל יִתְפַּלֵּל. וְאִם הִתְפַּלֵּל, תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל. וְהָנֵי מִילֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ שִׁעוּר הִלּוּךְ פַּרְסָה, אֲבָל אִם יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ שִׁעוּר פַּרְסָה, יָצָא בְּדִיעֲבַד. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה לֹא יִתְפַּלֵּל, עַד שֶׁיִּבְדֹּק עַצְמוֹ תְּחִלָּה יָפֶה: הַגָּה: וְכָל הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו אָסוּר אֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁגּוּפוֹ מְשֻׁקָּץ מִן הַנְּקָבִים (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ד' מֵהִלְכוֹת תְּפִלָּה).
ב אִם בְּאֶמְצַע תְּפִלָּתוֹ נִתְעוֹרֵר לוֹ תַּאֲוָה, יַעֲמִיד עַצְמוֹ עַד שֶׁיִּגְמֹר, וְלֹא יַפְסִיק. וְאִם בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ נִתְעוֹרֵר בֵּין לִקְטַנִּים בֵּין לִגְדוֹלִים, קוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ: הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁאֵינוֹ מִתְאַוֶּה כָּל כָּךְ דְּאִית בֵּיהּ מִשּׁוּם בַּל תְּשַׁקְּצוּ, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי יוֹתֵר טוֹב לְהַפְסִיק (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן קל"א פָּסַק דְּמֻתָּר וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ט"ז פָּסַק דְּאָסוּר וְצָרִיךְ לְחַלֵּק כֵּן) וְאִם רָצָה לְהַרְחִיק וּלְהָטִיל מַיִם, עוֹשֶׂה.
ג צָרִיךְ קֹדֶם תְּפִלָּה לְהָסִיר כִּיחוֹ וְנִיעוֹ וְכָל דָּבָר הַטּוֹרְדוֹ.
ד צָרִיךְ לִרְחֹץ יָדָיו בְּמַיִם, אִם יֵשׁ לוֹ. וְאִם אֵין לוֹ, צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחֲרֵיהֶם עַד פַּרְסָה, וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְהַמַּיִם נִמְצָאִים לְפָנָיו, אֲבָל אִם צָרִיךְ לַחֲזֹר לַאֲחוֹרָיו לִמְקוֹם מַיִם עַד מִיל, חוֹזֵר. יוֹתֵר מִמִּיל אֵינוֹ חוֹזֵר, וְאִם מִתְיָרֵא שֶׁיַּעֲבֹר זְמַן הַתְּפִלָּה, יְנַקֶּה יָדָיו בִּצְרוֹר אוֹ בְּעָפָר אוֹ בְּכָל מִדֵּי דִּמְנַקֵּי וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רל"ג.
ה רָחַץ יָדָיו שַׁחֲרִית וְהִסִיחַ דַּעְתּוֹ, צְרִיכִים נְטִילָה לִתְפִלָּה. אִם יֵשׁ לוֹ מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶם שׁוּם לִכְלוּךְ, וְלֹא יְבָרֵךְ. וְאִם אֵין לוֹ מַיִם מְזֻמָּנִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל: הַגָּה: וַאֲפִלּוּ הָיָה יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת וְנוֹטְלָן לִתְפִלָּה, אֵינוֹ מְבָרֵךְ וּכְדִלְעֵיל סִימָן ז'.
ו הָעוֹמֵד בִּתְפִלָּה, וְנִזְכַּר שֶׁנָּגַע בְּמָקוֹם מְטֻנָּף, דַּי בְּנִקְיוֹן עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת, אוֹ מְחַכֵּךְ יָדָיו בַּכֹּתֶל.
ז מָקוֹם מְטֻנָּף, הַיְנוּ מְקוֹמוֹת הַמְכֻסִין בְּאָדָם לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִלְמוּלֵי זֵעָה וְכֵן אִם חִכֵּךְ הָרֹאשׁ: הַגָּה: וְלָכֵן אָסוּר לִגֹּעַ בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדִים בִּתְפִלָּה אוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה (כָּל בּוֹ) וְכֵן בְּצוֹאַת הָאֹזֶן וְהָאַף כִּי אִם עַל יְדֵי בֶּגֶד (מַהֲרִי"ל):
ח הַמַּשְׁתִּין לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיִּשְׁהֶא כְּדֵי הִלּוּךְ ד' אַמּוֹת מִשּׁוּם נִצּוֹצוֹת וְהַמִּתְפַּלֵּל לֹא יַשְׁתִּין עַד שֶׁיִּשְׁהֶא כְּדֵי הִלּוּךְ ד' אַמּוֹת שֶׁכָּל ד' אַמּוֹת תְּפִלָּתוֹ שְׁגוּרָה בְּפִיו וְרָחוּשֵׁי מְרַחֲשִׁין שִׂפְוָתֵיהּ.
ט הָרוֹקֵק לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיִּשְׁהֶא ד' אַמּוֹת. הַמִּתְפַּלֵּל לֹא יִרֹק עַד שֶׁיִּשְׁהֶא ד' אַמּוֹת וְדַוְקָא לִרְצוֹנוֹ אֲבָל אִם נִזְדַּמֵּן לוֹ רֹק מֻתָּר ע"ל סי' צ"ז.
י טוֹב לִתֵּן צְדָקָה קֹדֶם תְּפִלָּה:
English Summary
A high-level overview of the main points in this siman and how the poskim discuss them. It is not the final word on any halacha.
Preparing the body and hands for Tefillah: relieving oneself, washing or cleaning the hands, waiting after urinating or spitting, and giving tzedakah.
seif 1 The Mechaber writes that one who needs to relieve himself does not pray. The Mishnah Berurah gives the source in a verse that tells Yisrael to prepare to meet Hashem, from which the Chachamim teach that a person must guard his body when he stands before Hashem in Tefillah. Suppose he prayed while unable to hold himself as long as a walk of one parsah would take. Then his Tefillah is to'evah (an abomination), and he must pray again (following the Rambam and the Tur, as the Gra notes). If he could hold himself that long, he has fulfilled his obligation after the fact (bedieved). Even so, from the outset (lechatchila) he does not pray until he has checked himself well.
The Mishnah Berurah explains that a parsah is four mil, about an hour and twelve minutes. The Aruch HaShulchan gives the same time. The Mishnah Berurah measures it from the start of Tefillah. The Magen Avraham holds that praying again applies only to one who needed to relieve his bowels, not to one who needed to urinate. The Aruch HaShulchan agrees, since urine is not as repulsive. The Mishnah Berurah records that some differ.
On the lechatchila rule, the Mishnah Berurah writes that a person who feels some need checks himself first. This holds even if he could hold himself longer than a parsah. It holds even if checking means praying alone rather than with the tzibbur. If checking would make the time for Tefillah pass entirely, the Magen Avraham and other later poskim permit him to pray, as long as he judges that he can hold himself for a parsah. The Magen Avraham bases this on the Rif. The Rif and Rashi permit praying lechatchila when one can hold himself a parsah. The Aruch HaShulchan writes that the poskim rejected that view. He reads the Rif and Rashi as speaking of a person for whom relieving himself is hard by nature, so that checking would not help. Everyone agrees, he writes, that one who could relieve himself now must check first.
The Rema adds that one who needs to relieve himself may not learn Torah either, while his body is in that state. The Mishnah Berurah writes that Kriyat Shema and other brachot are surely included. Citing the Pri Megadim, he writes that after the fact one need not repeat them. He also writes about one who is teaching Torah to the public and feels the need in the middle of his talk. He may hold himself, even to relieve his bowels. The reason is that bal teshaktzu (the prohibition against making oneself repulsive) is rabbinic, and it gives way to kavod habriyot (human dignity).
seif 2 The urge may arise in the middle of Tefillah. The Mechaber rules that in that case one holds himself until he finishes and does not stop. The Mishnah Berurah explains that this speaks of one who checked himself first, or who felt no need when he began. If the urge arises during Kriyat Shema and its brachot, of either kind, the Mechaber writes that he may continue as usual. He may also move away and urinate if he wishes. The Mishnah Berurah, citing the Pri Megadim, limits moving away to Kriyat Shema, and he writes that during Shemoneh Esrei the person may not leave his place.
The Rema writes that all this holds only when the urge is not strong enough to involve bal teshaktzu. When it is that strong, it is better to stop. He writes this to reconcile the Rashba, who permits continuing, with the Terumat HaDeshen, who forbids it. The Magen Avraham concludes that one may rely on the Rashba and continue. With a tzibbur, even the Terumat HaDeshen agrees, because of kavod habriyot. The Magen Avraham writes that one praying alone may also rely on the Rashba. The Mishnah Berurah cites him. He adds that one who cannot last until the end of Shemoneh Esrei may go out in the middle, as long as he does not speak. Afterward he need not start again, unless he was away long enough to have finished the whole Tefillah. During Kriyat Shema, the Mishnah Berurah writes, one should go out before Shemoneh Esrei, so that he can then join geulah to Tefillah.
The Aruch HaShulchan questions this whole discussion. In his reading, the Terumat HaDeshen speaks of a different case: passing wind during Tefillah (discussed in siman 103). That case has nothing to do with one who must leave the shul to relieve himself. The Rashba lets that person finish because he began when it was permitted.
seif 3 The Mechaber writes that before Tefillah one clears away phlegm, mucus and anything else that distracts him. The Aruch HaShulchan adds cleaning the face, hands, nose, eyes and ears, and putting the hair in order, like one standing before a king.
seifim 4–5 The Mechaber writes that one washes the hands with water before Tefillah. The Mishnah Berurah explains that the duty to go in search of water applies when he knows his hands are dirty. A traveler with no water goes ahead up to a parsah to reach it. He goes back up to a mil, but no farther. If he fears the time for Tefillah will pass, he cleans his hands with a pebble, earth or anything else that cleans. The Gra notes that the first part follows Rashi, the Rif and the Rambam, and the last part follows Tosafot. The Taz questions the last part, since in the Rif's view a person waits for water even if the time passes, because cleaning helps only for Kriyat Shema. The Mishnah Berurah adds several limits. One need not go back for water if it would leave him traveling alone, or keep him from reaching his destination by daylight. It applies only when he knows for certain that there is water there. Citing the Bach, he adds that one who would miss the minyan cleans his hands instead.
The Mechaber writes about one who washed in the morning and then had hesech hada'at (his mind turned away from keeping his hands clean). The Mishnah Berurah explains that this means a long gap, and surely the gap between the morning and Mincha. Such a person washes for Tefillah without a bracha, if water is available, even though he knows of no dirt. The Mishnah Berurah gives the reason: hands are always busy and may have come in contact with something dirty. If no water is at hand, the Mechaber writes, he need not go looking for it. Here he relies, as the Gra notes, on the Ran, who holds that plain hands are fit even for Tefillah. The Mishnah Berurah adds that he still cleans them with something that cleans. One whose hand was on a dirty place, or who relieved himself, must look for water even for Mincha. The Rema adds that even dirty hands washed for Tefillah get no bracha. The Aruch HaShulchan records both views. He calls the view of the Rambam and the Rosh the main one: hesech hada'at disqualifies the hands for Tefillah. Tefillah differs from other brachot, since it holds many brachot and one stands as before a king.
seifim 6–7 The Mechaber writes about one who recalls in the middle of Tefillah that his hand had been on a dirty place. Cleaning his hands with earth or pebbles, or rubbing them on a wall, is enough. The Mishnah Berurah limits this to Shemoneh Esrei. During Kriyat Shema or Pesukei Dezimra, he goes and washes. The Aruch HaShulchan writes that he goes and washes only if there is water in the shul. If he would have to go elsewhere, cleaning is enough. The Mechaber defines a dirty place as the covered parts of the body, which hold traces of sweat. Scratching the head also counts. The Taz, citing the Kol Bo, and the Aruch HaShulchan count the arm up to the elbow, and the neck down to the chest, as uncovered. The Rema rules that one may not touch these places during Tefillah or Torah study. The same applies to earwax and nasal mucus, unless through a cloth. The Mishnah Berurah notes that the Gra is lenient about the ear and nose. The Aruch HaShulchan infers from the Rema that touching nasal mucus would require washing with water, and writes that he has not seen people careful to do so. In his view, rubbing the hands on a wall is enough there.
seifim 8–9 The Mechaber writes that one who urinated waits as long as a walk of four amot would take before praying. The reason is the drops. The Mishnah Berurah explains that by then the drops are absorbed into his clothing. One who prayed also waits that long before urinating, since the words of the Tefillah are still on his lips. The Magen Avraham and the Mishnah Berurah add that after that wait he may urinate where he prayed. Even so, a pious person does not do so within four amot of that place. The same waits apply to spitting. The Aruch HaShulchan explains that spitting right before praying would look as if one spat on the words he is about to say. This applies only to one who spits by choice, which the Magen Avraham and the Mishnah Berurah, citing the Rosh, explain as spitting idly. The Mechaber permits spitting when the need comes on its own (for example, to clear phlegm), and the Aruch HaShulchan explains that this is allowed because everyone sees he has no choice.
seif 10 The Mechaber writes that giving tzedakah before Tefillah is a good practice. The Gra traces this to the Gemara in Bava Batra. The Taz and the Mishnah Berurah give the verse "ואני בצדק אחזה פניך" (through tzedakah I will behold Your face). The Mishnah Berurah records a custom to give at the words "veha'osher vehakavod" in Pesukei Dezimra. The Aruch HaShulchan records a custom to give at "Vayevarech David." The Mishnah Berurah writes that collecting tzedakah during the Torah reading is improper. It keeps people from hearing the reading and from answering Barchu.
This English summary is for review purposes only. It is not a halachic source and is not to be used for a halachic ruling. Suggestions or corrections are welcome: please add them to the comments section below. Go to the comments ↓ Each comment is reviewed by a TorahSages editor.
English summary © 2026 TorahSages · CC BY-NC-ND 4.0 · torahsages.com/library/shulchan-aruch/orach-chayim/92 · Copyright & Licensing
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) אל יתפלל - דכתיב הכון לקראת אלקיך ישראל וכתיב שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים ואחז"ל אמר הקב"ה שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה לפני: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) וצריך - י"א דדוקא לגדולים אבל לקטנים בדיעבד אין צריך לחזור ולהתפלל ויש חולקין: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) הילוך פרסה - הוא ד' מילין שהוא שיעור שעה וחומש: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) יכול להעמיד - ר"ל מעת התחלת התפלה היה בו כח לשהות שיעור זה. ומשמע אפי' אם אח"כ תיכף אחר התפלה הלך ועשה צרכיו והיה בתוך שיעור הזה יצא בדיעבד: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) אבל לכתחלה - ר"ל אפילו יכול לעצור בעצמו יותר מפרסה כיון שהוא מרגיש בעצמו קצת שצריך לנקביו. ואפילו אם עי"ז שינקה את עצמו לא יהיה יוכל להתפלל עם הצבור אפ"ה טוב יותר להתפלל ביחידי בגוף נקי אמנם אם רואה שעי"ז שיבדוק יעבור זמן תפלה לגמרי הסכים המ"א ושארי האחרונים שמותר להתפלל אם הוא משער בעצמו שיוכל לעצור שיעור שעה וחומש: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) אפילו בד"ת - וכ"ש בק"ש ושאר ברכות. ובדיעבד משמע מדברי הפמ"ג דאין צריך לחזור ולקרות וכ"כ הרמב"ן במלחמות: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) שגופו משוקץ - אפילו אם אינו מתאוה כ"כ שיהא בו משום בל תשקצו כיון שאינו יכול לעמוד עצמו עד פרסה ובפרסה מותר אפילו בק"ש והשע"ת לעיל בסימן ו' סק"ד מחמיר בזה ואם הוא מלמד תורה לרבים או דורש ובאמצע נצטרך לנקביו אפילו גדולים מותר לו לשהות עצמו דבל תשקצו הוא רק איסורא דרבנן ומפני כבוד הבריות נדחה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח (ח) באמצע - ר"ל שקודם התפלה בדק עצמו או שלא היה צריך לנקביו כלל לכך אע"פ שאח"כ נתעורר אפילו לגדולים אינו רשאי להפסיק באמצע. ופשוט דלאחר שסיים שמ"ע אסור לו להעמיד עצמו עוד ולאמור קדושה כי זהו ענין אחר וכעין דאיתא לעיל בסימן נ"ה ס"ג בהג"ה עי"ש ואם יכול להעמיד עצמו עד פרסה עי' לעיל סק"ז: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) בשעת ק"ש - ר"ל אף דבק"ש וברכותיה הוא יכול לילך ממקום זה למקום אחר לפנות שם או להטיל מים וכמו שמסיים בסוף הסעיף אפ"ה אם הוא רוצה הוא יכול לקרות כדרכו ואין צריך להפסיק כיון דמקודם בדק את עצמו ועיין בביאור הלכה דביארנו דאין מותר רק עד שמ"ע אבל שמ"ע דהוא ענין אחר אסור לו לאמור כיון דהוא צריך לנקביו ע"כ יראה להפסיק עכ"פ בברכת אמת ויציב ולצאת לנקביו כדי שיהיה יוכל אח"כ לסמוך גאולה לתפלה ויותר טוב אם יכול לצאת בין הפרקים. וכן אם נתעורר לו תאוה קודם שהתחיל הברכות ק"ש נראה דאסור לו לאמר שוב הברכות ק"ש קודם שיבדוק את עצמו וא"כ לפי מה שמבואר לעיל בסוף סימן נ"ד דברכו שייך לברכת ק"ש ואחר ברכו נחשב כאמצע פרק של יוצר אור אם נתעורר לו תאוה בסוף פסד"ז אסור לו לאמר ברכו דהוא ענין אחר אם לא שיכול להעמיד עצמו עד פרסה יש לסמוך להקל וכנ"ל בסק"ז: ש"ע סָעִיף ב
י (י) שאינו מתאוה - ר"ל שאינו נדחק להוצאת הנקבים אלא בהתעוררות בעלמא [א"ר בסי' ג']: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) אבל בלא"ה - ר"ל אף שיוכל להעמיד עצמו עד שיגמור מ"מ יותר טוב שיפסיק בין לגדולים ובין לקטנים משום איסור בל תשקצו וקאי ארישא גם אתפלה ועיין במ"א שמאריך בדין זה ומסיק דבצבור אף תרומת הדשן מודה להרשב"א דאין להפסיק באמצע התפלה מפני כבוד הבריות ואפילו ביחיד יש לסמוך ג"כ אהרשב"א דלא יפסיק וכ"כ בח"א דאסור להפסיק ובדרך החיים כתב דאם יש בו משום בל תשקצו יכול להפסיק ועכ"פ גם לדידיה אין עליו חיוב להפסיק כיון שיכול לעצור עצמו עד שיגמור התפלה. ואם א"א לו לעמוד עד שיגמור שמ"ע מותר לו לצאת ולפנות באמצע רק שלא יפסיק בדבור [ח"א] ומשמע מזה דאח"כ לא יצטרך לחזור לראש כיון שקודם התפלה לא היה צריך לנקביו. והוא שלא ישהה ע"י היציאה כדי לגמור כל התפלה: ש"ע סָעִיף ב
יב (יב) ואם רצה - אק"ש דלעיל מיניה קאי דתלוי ברצונו דאלו בתפלה אין רשאי לזוז ממקומו עד שיגמור [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
יג (יג) לרחוץ - הטעם ע"ז עיין לעיל בריש סי' ד' במ"ב. וגם לתפלת מנחה וערבית צריך נטילה וכדלקמן ברל"ג ס"ב. ודעת הרמב"ם דהיכא דצריך ליטול ידיו ולא נטל וגם לא נקה אותן בצרור אפי' בדיעבד אין תפלתו תפלה וצ"ע לדינא [פמ"ג] ועיין בביאור הלכה שביארנו דאין חוזר ומתפלל: ש"ע סָעִיף ד
יד (יד) במים - ואין הנגוב מעכב בזה כמו שמעכב בנטילה לאכילה [ב"א]: ש"ע סָעִיף ד
טו (טו) צריך - ודוקא כשיודע שהם מלוכלכות אבל בסתם ידים מיקל בסמוך ס"ה עי"ש: ש"ע סָעִיף ד
טז (טז) לחזור וכו' - ואם יצטרך עי"ז לילך אח"כ יחידי או שלא יוכל עי"ז להגיע למחוז חפצו בעוד יום א"צ לחזור כלל: ש"ע סָעִיף ד
יז (יז) הולך בדרך - ורוכב דינו בכל זה כמהלך ברגליו. גם אין חילוק בין דרך רע לטוב. וכ"ז דוקא כשיודע בודאי שימצא שם מים אבל בספק לא: ש"ע סָעִיף ד
יח (יח) לאחוריו - וכ"ש כשהוא יושב בביתו דבודאי חייב לחזור לכתחלה אחר מים אם יודע שידיו מלוכלכות: ש"ע סָעִיף ד
יט (יט) עד מיל - והרבה פוסקים סוברין דמיל עצמו דינו כיותר ממיל: ש"ע סָעִיף ד
כ (כ) זמן התפלה - לגמרי ואם הוא במקום שיש שם עשרה שמתפללים ואם יחזור אחר מים יעבור זמן תפלת הצבור כתב הב"ח דאף שיש לו שהות א"צ לחזור וינקה במידי דמנקי: ש"ע סָעִיף ד
כא (כא) ינקה ידיו - ר"ל דאין לו לחזור אז אחר מים שמא יעבור הזמן וכ"ש לענין ק"ש דבודאי אסור לו להמתין על מים אם יש חששא שמא יעבור הזמן אלא ינקה ויקרא. ויש הרבה פוסקים שסוברין דבק"ש תיכף משהגיע התחלת זמנה אם אין לו מים מנקה ויקרא ולא ימתין על מים: ש"ע סָעִיף ד
כב (כב) סימן רל"ג - דשם מבואר זמן המנחה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כג (כג) והסיח דעתו - ר"ל שהפליג הרבה בין הנטילה להתפלה עד שהסיח דעתו וכ"ש ששייך היסח הדעת בין הנטילה של שחרית לתפלת המנחה: ש"ע סָעִיף ה
כד (כד) צריכים נטילה - דכיון שהסיח דעתו משמירתן ידים עסקניות הן ושמא נגעו במקום הטינופת: ש"ע סָעִיף ה
כה (כה) לתפלה - אבל לתורה ולברכות ולק"ש סתם ידים כשרות הן אבל בסימן ד' כתב הפמ"ג דלק"ש פסולות סתם ידים: ש"ע סָעִיף ה
כו (כו) אין צריך וכו' - ואעפ"כ צריך לנקות אותן במידי דמנקי דדילמא מודבק בו מעט צואה או זיעה ע"י הנגיעה במקומות המכוסין ויתקנח ע"י הנקיון. ודוקא בסתם ידים מיקל המחבר אבל אם נגע במקום מטונף וכ"ש כשעשה צרכיו אף בתפלת המנחה צריך לחזור אחר מים: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כז (כז) העומד בתפלה - אבל אם עומד בק"ש או בפסוקי דזמרה צריך לילך וליטול ידיו: ש"ע סָעִיף ו
כח (כח) ונזכר שנגע - נקט הכי משום דלכתחילה אסור ליגע בתפלה גופא וכדלקמן אבל ה"ה אם נגע בתפילה גופא: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כט (כט) או עוסק בתורה - ובדיעבד די בנקיון בעלמא לתורה ולברכות אע"פ שיש לו מים. ועיין לעיל בסוף סימן ד' במ"ב. ואם נגע בטיט ורפש אפשר דאפילו לכתחילה שרי כך אבל לעיל בסוף סימן ד' כתב הפמ"ג דצריך לנקות מתחלה אף לד"ת וכן נראה להחמיר לכתחלה ברפש: ש"ע סָעִיף ז
ל (ל) האוזן והאף - והגר"א מיקל בזה וכ"כ בשע"ת בשם מור וקציעה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
לא (לא) המשתין - ר"ל בכלי וניטל הכלי וכל כה"ג שאין אסור להתפלל מחמת המי רגלים גופא: ש"ע סָעִיף ח
לב (לב) שישהא כדי וכו' - ואחר ד"א שיערו חכמים שהניצוצות שבאמתו כלים בכסותו: ש"ע סָעִיף ח
לג (לג) כדי הלוך - ר"ל הזמן של הילוך ד"א אבל לאחר ששהא שיעור זה מותר להשתין אף במקום שהתפלל ומ"מ מדת חסידות שלא להשתין בתוך ד"א של תפלה כתב בס"ח סימן תתכ"ח שאין להשתין או לרוק במקום שכיסה דם חיה ועוף בברכה בעוד הדם מכוסה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לד (לד) לרצונו - פי' מי שרוקק מחמת טיול [הרא"ש]: ש"ע סָעִיף ט
לה (לה) ועיין לעיל סי' צ"ז - ר"ל דלפעמים מותר אף בתוך התפלה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לו (לו) תפלה - דכתיב ואני בצדק אחזה פניך ובאיזה קהלות קדושות ניתקן המנהג ליתן צדקה כשמגיע להפסוק והעושר וכו' ואתה מושל בכל. ויש מקומות שנוהגין לקבץ צדקה בעת קה"ת והוא שלא כהוגן דמבטלין עי"ז מלשמוע קה"ת ועניית ברכו את ד' וכו': ש"ע סָעִיף י
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א וצריך לחזור. ודוקא לגדולים אבל לקטנים א"צ לחזור כ"מ בגמרא דף כ"ג וברא"ש עסי' ע"ח, כ' ב"ח אף על פי שבעוד שיפנה יעבור זמן התפלה אסור להתפלל עד שיפנ' ואפי' יכול לעמוד עד פרס' ע"כ ול"נ דאפשר דבזה יש לסמוך על הרי"ף שמתיר לכתחל' ביכול לעמוד עד פרסה וכ"מ סי' פ': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב באמצע. ז"ל הרשב"א כיון שלא הי' צריך לנקביו כלל כשהתחיל להתפלל וממשמש נקביו קודם לכן ובאמצע נתעורר לו לא יפסיק ואפי' מים שותתין כו' כדאי' בגמ' ולא אמרו שצריך להרחיק כ"ש כשיכול לעמוד עצמו עד שיסיים וה"ה כשצריך לגדולים כל שיכול לעמוד עד שיסיים אינו פוסק ואם אירע לו מקרה באמצע מרוב דחקו ונתעטש ממתין וכו' עכ"ל סי' קל"א וכת' בד"מ וצ"ע בת"ה שכתבתי בסי' ק"ג דמשמע דאסור להעמיד עצמו בין לגדולים בין לקטנים וצריך להפסיק ואפשר דכאן מיירי דאינו מתאו' כ"כ שיהא בו משום בל תשקצו אלא שמתאו' שאינו יכול להעמיד עצמו עד פרס' עכ"ל ד"מ וצ"ע דהרי ברשב"א כתוב דדי כשיכול לעמוד על עצמו עד שיסיים ואין לך זמן קצר מזה, ועוד כ' דמרוב דחקו נתעטש וצ"ע, ונ"ל דיש לסמוך על הרשב"א ובצבור אף ת"ה מודה דשרי כמ"ש סי' ק"ג דגדול כבוד הבריות דדוחה לאו דלא תסור, ואף ביחיד יש לסמוך ארשב"א דשרי דכ' הסמ"ג דאסור להפסיק בתפלתו אם לא מפני חשש סכנת נפשות ק"ו מפני איסור דרבנן דהם אמרו והם אמרו ואפשר דאף הת"ה לא אסר אלא בעיטוש דשרי ליה רבנן וכמ"ש סי' ק"ג דאפשר להרחיק ד"א דזה לא מקרי הפסק בתפלה וכמ"ש סימן ק"ד אבל בעשיית צרכיו מודה להרשב"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג ינקה ידיו. ל"ש אם הם מלוכלכות ל"ש שהסיח דעתו (טור) וצ"ע מה שייך נקיון בצרור בידים של היסח הדעת וצ"ל דדילמ' מודבק בו מעט זיעה או צואה ויתקנח עסי' ד': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד צריכים נטיל'. ושאר ברכות פשיט' מהיסח הדעת לא פסל וכמ"ש סי' קע"ג ועב"י: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ה או עוסק בתורה. לכ"ע די בנקיון בעלמ' אף על פי שיש לו מים (כ"מ ברשב"א סי' קנ"ג) ועמ"ש ססי' ד' וסימן קנ"ח ס"ה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ו ולא ישתין. אבל מותר להשתין במקום שהתפלל ומ"מ מדות חסידות שלא להשתין בתוך ד"א של תפלה (מגילה דף כ"ז): ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ז לרצונו. פי' מי שרוקק מחמת טיול (הרא"ש): ש"ע סָעִיף ט
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א וצריך עמ״א הנה יש בכאן מקום עיון ומ״מ אכתוב בקוצר ברכות כ״ג א׳ ורש״י ד״ה גברא דחוי וד״ה ומ״ס גברא חזי בביאור שמפרש דקודם תפלה אין יכול לעמוד ואפ״ה הלכה כמ״ד אין חוזר לראש בקטנים ועיין סי׳ ע״ח שותתין מסתמא כן הוא ואפ״ה אין חוזר לראש בקטנים. ושם בגמרא אמר ר״ש בר נחמני הנצרך לנקביו אל יתפלל שנאמר הכון ומאי קמ״ל והא ברייתא היא ת״ר כו׳ התפלל תפלתו תועבה (ותנו רבנן כתבו בעלי הכללים הוי כמו משנה) גם הכון משמע לכתחלה ולמ״ד לכתחלה אסור אפי׳ יכול לעמוד ער פרסה א״ש אבל לרי״ף דמותר לכתחלה קשה זה ובהכרח דנקביו שם משותף לגדולים ולקטנים ות״ר בגדולים מיירי ורשב״ג בקטנים מיירי הכון לכתחלה (וע׳ רא״ש שם כנראה מפרש וי״ד גברא דהוי הוא אתה צריך להפסיק יע״ש מ״מ מוכח גם מיניה כן במ״ש שלא היה יודע יע״ש ויש לעיין קצת בזה) וז״ש רש״י גברא חזי תפלתו ראויה ומיהו ודאי לכתחלה אין לעמוד להתפלל כך ומכ״ש אם יודע שא״י לעמוד עד פרסה לקטנים ואיסורא עביד ומ״מ דיעבד תפלתו ראוי והכין הלכתא בקטנים כבסי׳ ע״ח ומה שנראה מתשובת קל״א הפך זה כמ״ש בחידושי לק״מ וכמ״ש אי״ה באות ב׳ מזה ועא״ר כתב באות ב׳ מזה ועוד כ׳ שם באות ב׳ בשם שו״ת רמ״א צ״ה דאף בקטני׳ ובשם מע״מ אין כעת ת״י. ומ״ש בשם ב״ח וסיים דבעובר זמן תפלה יש לסמוך על רי״ף דמתיר לכתחלה ביכול לעמוד שיעור פרסה דהיינו שיעור שעה כ״כ ז״׳ל עא״ר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב באמצע עמ״א המחבר כ׳ דבאמצע תפלה אף לגדולים אין מפסיק ולא תועבה כיון דבהתחיל להתפלל לא ידע מזה ואף בשעת ק״ש דיכול להפסיק אין מפסיק (אבל ודאי קודם שהתחיל ק״ש ויודע שא״י לעמוד פרסה אסור הוא אלא דאין תועבה ואפשר איסורא נמי ליכא כ״א מצוה לפנות) וע״ז כתב הר״ב בהג״ה דאם יש בל תשקצו פוסק בתפלה ג״כ והמ״א כתב דאין להפסיק בתפלה. ותשובת הרשב״א מיירי בנתעורר לקטנים תוך תפלה ולא יכול לעמוד רק עד שיסיים אם פוסק ומרחיק ד״א ומשתין וחוזר לתפלה והשיב שאין פוסק (ואין רשאי) וראיה דמים שותתין דקיי״ל גברא לאו דיחוי הוא מעיקרא וכפירש״י שכתבתי באות א׳ כ״ש כאן שא״צ להפסיק ודאי אם קודם התפלה אסור אם א״י לעמוד בקטנים משום הכוןן כו׳ משא״כ באמצע תפלה פשיטא דק״ו הוא אם אין מרחיק ד״א ממ״ר דרבנן כ״ש שאין להרחיק ולהטיל מים בתוך התפלה ולא זו נתעורר לקטנים (דבההיא אפי׳ נתעורר קודם התפלה ועבר תפלתו חזיא) ואפי׳ גדולים נמי אין תועבה דלא ידע קודם שהתחיל ולפ״ז אין מזה סתירה לאות א׳ וסיים אף התה״ד דמחמיר בעיטוש בסי׳ ק״ג לעמוד עצמו התם מרחיק ד״א והתירו רבנן ודי בכך משא״כ לעשות צרכיו בתפלה הפסק גדול לא התירו כיון דבל תשקצו זה דרבנן הוא התירו בתפלה כמו שהתירו מ״ר על הארץ ועומד ומתפלל וא״צ להרחיק ד״א אפי׳. ורשב״א אין סובר חילוק הלבוש בע״ח וצדי״ק ותינוק השתין ע׳ מ״ש שם ומ״ש המחבר ואם רצה להרחיק היינו בק״ש ולא בתפלה כמ״ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג ינקה עמ״א הנה ג׳ דינים הם ידיו מלוכלכות במים ב׳ ידיו נגעו במקום המטונף ומכוסה בגוף מלמולי זיעה ג׳ סתם ידים חיישינן שמא נגע כו׳ ומים לתפלה בעינן מים או עפר ולדברי תורה אפשר אף לכתחלה שרי כך ונגע מלמולי זיעה אסור לד״ת שינקה בעפר ודי לכתחלה וה״ה לק״ש י״א כך ולתפלה בעינן לכתחלה מים ובהיסח הדעת לק״ש וד״ת כשרים ולתפלה פסולים. והוי יודע דהר״מ ז״ל חשב בפ״ד מה״ת ה״א חמשה דברים המעכבין התפלה משמע אף דיעבד חוזר ומתפלל וא׳ מהן טהרת ידים ומשמע שם אפי׳ היסח הדעת כמ״ש בהלכה אב״ג ולדינא צ״ע בזה ולא נתבאר היטב כאן: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד צריכים עמ״א פירשתיו באות הקדום יע״ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ה או עמ״א סי׳ ז׳ אות כ״ח ומ״ש בפריי שם במודה אני דקיל מד״ת. וקכ״ח ס״ה לפירות ידיו אין נקיות מותר ואין חוב ע׳ עט״ז שם וברכה י״ל די בעפר או אין נקיות מטיט עמ״ש באות ג׳: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ו לא ישתין עמ״א הכין ודאי דישתה הא א״צ להרחיק ד״א ומ״מ מדת חסידות להרחיק ד״א ממקום התפלה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ז לרצונו מחמת טיול מ״א רא״ש. עא״ר ט׳ המשתין לא יתפלל כו׳ היינו בכלי ובאות י״א ליתן צדקה בויברך דוד כתבי מהרא״י וא״א הר״ב ז״ל תיקן כן בלבוב ובשאר קהלות קדושות וכן המנהג ליתן צדקה כשמגיע לואתה מושל בכל: ש"ע סָעִיף ט
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א) וצריך כו' כ"מ בגמ' דף כ"ג דת"ר היה עומד בתפלה ומים שותתים על בדכיו יפסיק עד שיוכלו המים ואמרי' כשחוזר לאיזה מקום צריך לחזור. ר"ה ור"ח חד אמר למקום שפסק וח"א חוזר לראש התפלה ומסקי' בשהה כדי לגמור כולה דכ"ע חוזר לראש ולא פליגי אלא בלא שהה דמר סבר גברא דחוי הוא (פירש"י כשהתחיל להתפלל והיה צריך לנקביו דחוי הוא מלהתפלל הלכך מה שהתפלל אינה תפלה ויחזור לראש עכ"ל) ומר סבר גברא חזיא ותפלתו תפלה (ופירש"י אע"פ שאינו יכול להמתין (מלהשתין) עד שיסיים תפלתו תפלה ראוי' היא מה שהתפלל קודם שתיתה עכ"ל) וקי"ל כמ"ד חוזר למקום שפסק לעיל בסי' ע"ח הרי דאפי' הרגיש קודם תפלה שמצטרך לשתיתת מ"ר ומה"ט ס"ל לאידך חוזר לראש אפ"ה קי"ל דאינו חוזר אלא למקום שפסק ומה שהתפלל תחלה עלה לו. על הרי"ף דגרס הכי בש"ס עיין בב"י: וכ"מ סי' פ' כצ"ל. והוא שכ' שם מי שברי לו שאינו יכול להעמיד עצמו מלהפיח עד שיגמר ק"ש ותפלה מוטב שיעבור זמן ק"ש ותפלה ולא יתפלל כו' ואם יראה לו שיכול לעמוד על עצמו בשעת ק"ש יניח כו' עכ"ל הרי דביכול לעמוד עצמו עד שיקרא ק"ש די בזה ומותר לקרות ק"ש עם תפילין וה"ה הכא אם יכול לעמוד עצמו שיעור פרסה דהוא שיעור שיכול לגמור התפלה וכמו שכתב הב"ח דשיעור פרסה הוא קרוב לשיעור שעה ושיעור תפלה אמרינן בברכות דהוא שיעור שעה וכיון שאם ימתין יעבור זמן תפלה מותר להתפלל כהאי גונא ומדמה מ"א גדולים לקטנים לדין הפחה ובפרט בהיות תפילין בראשו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב (ס"ק ב) באמצע כו' ז"ל הרשב"א כו' כיון שדינו וחלוקו של רמ"א נובע ממה שרצה להשוות דעת הרשב"א עם ת"ה לכן העתיק מ"א דבריו וסתר דברי רמ"א דע"כ פליגי: להפסיק. כדלעיל ר"ס ע"ח: ונ"ל דיש לסמוך על רשב"א. ר"ל כיון דהשתא לפ"ד מ"א רשב"א ות"ה חולקים ולרשב"א אפי' איכא בל תשקצו לא יפסיק ולת"ה מפסיק ולזה כ' דיש לסמוך על רשב"א ולא יפסיק. ואפשר דאף ת"ה לא אסר אלא בעיטוש דשרי כו' ר"ל ולא הוי הפסק גמור אבל עשיית צרכיו דהוי הפסק גמור מודה לרשב"א דלא יפסיק וא"כ אפשר ה"ה איפכא לענין עיטוש הרשב"א מודה לת"ה אבל בסי' ק"ג לא כ' מ"א כן וע"ש מ"ש בע"ה כך הם הוצעת דברי מ"א אבל לכאור' בדברי ת"ה מבואר להיפוך (וכן מצאתי בס' א"ר שכ' וז"ל דמ"ש שגם ת"ה ס"ל הכי לא משמע כן בת"ה סי' נ"ז עכ"ל) שכתב על מה שאין נוהגים אפי' המדקדקים כשמבקש להתעטש תוך תפלתו להרחיק ד"א ולומר הרבון המבואר לקמן סי' ק"ג וכ' שא' מהגדולים אמר כשמתאו' להתעטש תוך תפלתו מעמיד על עצמו שלא להתעטש והוקש' לבעל ת"ה האמרי' המשה' נקביו עובר משום בל תשקצו. וניחא לי מדכ' הרמב"ם ביקש להוצי' רוח מלמט' כו' ואינו יכול להעמיד את עצמו מהלך ד"א כו' הא קמן בהדיא שאם יכול לעמוד עצמו שפיר עביד ואפשר הטעם דלא חיישי' לבל תשקצו אלא כשמשה' לגדולים או לקטנים אבל להפח' בעלמא לא גזרו ואסרו אבל מ"מ מי שאינו יכול להעמיד עצמו לא ידענא שפיר צד היתר שלא ירחיק ד"א אלא מטעם דהו' מתבז' ומתבייש בדבר מן הציבור שירגישו כו' ולפ"ז הא דחייבו חכמים להדחיק ד"א ולומר הרבון איירי דוקא במתפלל ביחיד כו' וקצת נמי יש להוכיח דמשום זילותא ובזוי כה"ג לא חיישי' לאיסור דרבנן מדמצינו לכמה אמוראים שהשהו נקביהם כשהיו יושבים לפני רבם דאיכא זילותא לילך לעשות צרכם בהיותם לפני רבם לא חשו לאיסור בל תשקצו וה"ה נדון דידן ומכל מקום קשה הדבר מאוד לבדות חלוקות מן הדעת שאינם רמוזים בתלמוד ופסקי גאונים מהך מלתא עכת"ד והעתקתי רוב דברי ת"ה. גם בב"י לקמן סי' ק"ג העתיקו בקצר' מבואר מתחלת דברי ת"ה אחר שהביא ראיה מהרמב"ם להתיר להעמיד עצמו מלהפיח כ' הטעם אפשר דליכא בל תשקצו אלא כשמשה' לגדולים או לקטנים אבל להפח' בעלמא לא הרי כ' דבעיטוש ליכא משום בל תשקצו כ"א בגדולים או קטנים ואיך כ' מ"א להיפוך דבגדולים וקטנים מודה ת"ה דלא יפסיק וישהה עצמו ולא אסר כ"א לעמוד על עצמו מלהפיח אולם לענ"ד המ"א הבין מדברי ת"ה אע"ג דלהשהות גדולים או קטנים ודאי איכא איסור בל תשקצו אפ"ה מודה ת"ה לרשב"א דמותר להשהות לגדולים וקטנים כשעומד בתפלה דאי יפסיק לעשות צרכיו איכא הפסק' גדול' ואיסור הפסק' בתפל' חמיר מאיסור שהיה כדכ' מ"א מדברי סמ"ג אם כן מוטב שידח' איסור שהי' מלדחות איסור הפסק' אבל לשהות עצמו מלהפיח לפי מאי דהוי ס"ל לת"ה דגם בעיטוש יש משום בל תשקצו אדרבא יש להחמיר בעיטוש ואסור לעמוד עצמו מלהפיח אף כשעומד בתפלה כיון שאין כנגדו איסור אחר דאי מפיח בתפלה ליכא הפסק' כ"ה דהילוך ד"א ליכא הפסק' כ"ה וא"כ למה נתיר לו לעמוד מלהפיח ולעבור על בל תשקצו עד שהוצרך להביא ראי' מלשון הרמב"ם דבמשהה מלהפיח ליכא בל תשקצו כלל לכן רשאי להעמיד עצמו מלהפיח בתפלה אף דלא הוי הפסק'. ומ"ש מ"א דאף הת"ה לא אסר אלא בעיטוש כו' אע"ג דאינו אלא ה"א וקס"ד אבל למסקנא גם בעיטוש מתיר וכדאייתי ראי' מהרמב"ם צ"ל לפי מה דמסיי' ת"ה וקצת נמי יש להוכיח דמשום זילותא כו' וסיים ומ"מ קשה הדבר לבדות כו' ודאי כיון שכ' ת"ה דהמנהג שאין מרחיקים בזה לא פקפק ת"ה לאסור אע"ג דליכא ראיה גמור' דאין אחר המנהג כלום והנח להם לישראל כו' וכדאיתא בירושלמי אם הלכ' רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר אלא מה שאמר אותו גדול שמעמיד על עצמו מלהפיח בזה לא מצא מנהג והביא ראי' מדברי הרמב"ם ולא הספיק לת"ה ראי' זו מהרמב"ם ולכן כ' וקצת נמי יש להוכיח כו' דמותר להשהות לגדולים וקטנים במקום כבוד הבריות כ"ש שמותר להשהות מלהפיח והיינו ראי' לדברי אותו גדול שהי' משהה עצמו. וע"ז סיים ומ"מ קשה הדבר כו' דהיינו להתיר להשהות מלהפיח וכן נרא' שהבין רמ"א שהביא לקמן סי' ק"ג שבצבור אינו צריך להרחיק ד"א. וא"א דגם בזה פקפק ת"ה לא ה"ל לרמ"א לכתוב היתר ברור בזה א"ו דהפקפוק לא היה כ"א ע"ד הגדול הנ"ל להתיר להעמיד מלהפיח וכן נרא' מדברי מ"א לקמן סי' ק"ג ולפ"ז א"ש מ"ש מ"א פה דאף ת"ה לא אסר אלא בעיטוש כו' דגם במסקנת ת"ה מפוקפק הדבר ביד ת"ה להתיר להשהות מלהפיח ועיין לקמן סימן ק"ג: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג (ס"ק ג) ינקה כו' מה שייך נקיון בצרור בידים של היסח כו' דדוקא מים הם מטהרים אבל נקיון אינו מועיל לטהר כ"א להעביר הלכלוך ובהיסח הדעת ס"ד דטע' הנקיון משום טהר': וצ"ל דלמא מודבק כו' ר"ל דגם בהיסח הדעת אין הטעם משום טהרה אלא דחיישינן על ידי היסח נתלכלך מעט וא"כ שפיר מועיל הנקיון: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ד (ס"ק ה) או עוסק כו' מקומות המכוסים שכ' בש"ע ע' בט"ז מ"ש בשם הכל בו וכ"כ מ"א לעיל בסי' ד' ס"ק כ"ג ועי' מה שאכתוב שם בע"ה: ש"ע סָעִיף ז
ט״ז Taz
סָעִיף ד
א צריך לרחוץ כו'. תימה דהא פסק הרי"ף וכמ"ש בב"י דיש חילוק בין לפניו ובין לאחריו לענין מים ולדידיה צריך להמתין על המים אפילו אם יעבור זמן התפלה וכמ"ש ב"י בשם רע"מ ומ"ש בגמ' דמהני כל מידי דמנקי היינו לק"ש דוקא אבל לא לתפלם ואמאי סיים כאן דאם מתיירא שיעבור כו' ינקה כו' וזה דעת התוספות והטור וכ"ת דנקיט חומרא דתרווייהו זה אינו דאדרב' לרי"ף יש חומרא דאסור להתפלל עד שיהיו לו מים: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ב מקומות המכוסין. בב"י הביא בשם כל בו דהיינו ביד עד הפרק העליון הנקרא קובד"ו ובצוארו עד החזה: ש"ע סָעִיף ז
ג ולכן אסור ליגע כו'. הגה זאת מקומה אחר סעיף ז': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף י
ד טוב ליתן צדקה כו'. דכתיב אני בצדק אחזה פניך: ש"ע סָעִיף י
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף ד
א מ״ש הר״ב בהג״ה כ״ז שגופו משוקץ מנקבים היינו באין יכול לעמוד עד פרסה ומ״מ בל תשקצו ליכא כה״ג אסור בד״ת ועיין לבוש היפר ס״ג לס״ב יע״ש. ומ״ש הר״ב בס״ב היינו דהמחבר כתב דבין תפלה ובין ק״ש אם נתעורר באמצע בתפלה אין רשאי להפסיק ובק״ש אם ירצה קורא כדרכו ואם רוצה פוסק (עיין לבוש) הא קודם ק״ש א״י לעמוד עד פרסה אסור אף לק״ש ואף בד״ת כמ״ש בס״א אלא דאין חוזר וקורא בק״ש דיעבד. והר״ב הגיה דאם יש משום בל תשקצו מפסיק כו׳ ועמ״א ב׳ ומיהו בק״ש ודאי אף המ״א מודה דאם מתאוה כ״כ שיש בל תשקצו שיפסיק באמצע ק״ש ופשוט הוא ועמ״א: צריך עט״ז וכן הקשו הפרישה ונ״ץ וברכות ט״ו א׳ גי׳ הרי״ף ור״מ ה״מ לק״ש אבל לתפלה מהדר כו׳ ואף אם יעבור הזמן אסור להתפלל בלי מים ותו׳ שם ל״ג לה דלתפלה נמי אם יעבור הזמן אין ממתין וכ״ז שלא עבר הזמן ממתין ומיהו לאחריו אין חוזר לגמרי אפי׳ מעט ולפניו נמי אם אנוס הוא או חלש ליביה יכול להתפלל בנקיון דמנקו ואיך כתב המחבר כאן כרי״ף וכתו׳ וכ״ת דנקיט לחומרא דאפשר דזה חומרא יותר שאין רשאי להתפלל בלי מים אף אם יעבור הזמן. וברל״ג סתם המחבר כתו׳ לגמרי דאם יש לו מים מזומנים יטול משמע דלי״ט אף לתפלה ואם יעבור פשיטא דאין להדר ואף בלא עבר הזמן א״צ לטרוח אחריו רק מחויב לחזור במצוי לו כו׳. והנה יש לחלק בין בדרך דכ״ז שלא עבר הזמן מחויב לפניו ד׳ מילין ולאחריו מיל ובביתו לא הטריחו כלל או יש לחלק בין ידיו מטונפות דחוזר אחריהם ובין סתם ידים דא״צ לחזור אחריהם. או יאמר לקמן במנחה דעיקר התחלת׳ מט׳ ומחצה להמחבר (עמ״א וט״ז שם) לא יצויר הדין לפניו ד׳ מילין דהוא שיעור שעה וחומש שעה וכל הזמן של מנחה לר״י עד פלג המנחה הוא זה השיעור (פחות ג׳ מנוטי״ן) מש״ה לא כתב שם זה. גם להמחבר בק״ו משמע תפלה מן התורה א״כ אין ראוי לדחות בעבר הזמן משום מים דרבנן ואף דפ״א הוי רק ד״ת מ״מ פסק המחבר בעבר אין צריך להמתין ובחידושינו כתבנו דאפשר שלש מחלוקה רי״ף ורע״מ ותוס׳ ועא״ר כאן ואין להאריך. (בט״ז צ״ל דהוא פסק הרי״ף): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ב מקומות המכוסין עט״ז ועמ״ש בסימן ד׳ מזה ואם הולך יחף ברגליו אפשר דהוי בכלל מקומות המגולים: ש"ע סָעִיף ז
ג ולכן עט״ז ואם נגע בתפלה במקומות אלו ודאי די בנקיון כמ״ש המחבר אבל בק״ש ופסוקי דזמרה צריך לילך אחר מים המזומנים בעיר ליטול ידיו ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף י
ד טוב עט״ז וכשנותן פרוטה במושל בכל טוב ויפה הוא וכ״ש עני יש לו ליתן כי הוא היודע שמה׳ הכל שמטריח ועוסק במלאכה ופרקמטיא ואין לו משא״כ עשיר ח״ו אומר לפעמים כחו ועוצם ידי ובספר המגיד הארכנו בזה: ש"ע סָעִיף י
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א ולהתפלל. דוקא לגדולים אבל לקטנים אין צריך לחזור. מ"א ממשמעות הגמ'. וכן כתב הלק"ט ח"ב סי' ע"ט ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב יתפלל. ואפילו אם רואה שיעבור זמן תפלה אם ינקה עצמו מתחלה אפ"ה אסור לכתחלה ביכול לעמוד עד פרסה. ב"ח ע"ש. ומ"א מקיל ביכול לעמוד עד פרסה אם יעבור זמן התפלה ע"ש. וע"ת כתב בשם הב"ח להיפוך ע"ש. ולא דק: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג כן. ומ"א כתב ונ"ל דיש לסמוך על הרשב"א ובצבור אף ת"ה מודה דשרי דגדול כבוד הבריות ואף ביחיד יש לסמוך ארשב"א דשרי ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ד במים. ואין הניגוב מעכב כמו שמעכב בנטילה לאכול. ברכת אברהם: ש"ע סָעִיף ד
ה פרסה. אם לא יצטרך לילך יחידי ל"ח. ושיעור פרסה הוא שעה וחומש עיין ט"ז וכתב ב"ח כיון דא"צ לחזור אחר מים לק"ש לכ"ע השתא כיון דצריך להסמיך גאולה לתפלה אין לחזור אחר מים גם לתפלת שחרית והכי נקטינן דלא כש"ע עכ"ל. וע"ת חולק עליו וכתב דהא אפשר להמתין בשירה חדשה כמ"ש סי' ס"ו ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ו מיל. ומיל בכלל. ע"ת. ופר"ח כתב דוקא פחות ממיל חוזר אבל מיל אינו חוזר ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ז התפלה. ט"ז הקשה עליו דלדעת הרי"ף צריך להמתין על המים אפי' אם יעבור זמן התפלה ע"ש. והיד אהרן מיישבו ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ח בצרור. לא שנא אם הם מלוכלכים ל"ש שהסיח דעתו. טור. ועיין מ"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ט בתורה. דלכ"ע די בנקיון בעלמא אע"פ שיש לו מים. מ"א: ש"ע סָעִיף ז
י בגד. כתב הבאה"ט אשר לפני וע"י פשתן אסור נ"ל ולא ידעתי מנ"ל ובהדיא כתב המ"א סי' צ"ז ס"ק ד' ובמדינתינו שלובשין פצילו"ס מותר ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יא ישתין. אבל מותר להשתין במקום שהתפלל ומכל מקום מדת חסידות שלא להשתין בד"א של תפלה מגילה דף כ"ז. מ"א: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יב לרצונו. פירוש מי שרוקק מחמת טיול. הרא"ש: ש"ע סָעִיף ט
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א ואם התפלל כו'. שם: וצריך כו'. רמב"ם וטור ועתוס' כ"ב ב' ד"ה אע"פ ור"י פי' כו' וכ"מ ממ"ש תפלתו תפלה מכלל ברישא לא כ"מ: יצא בדיעבד. כגי' הספרים שלנו תר"י ורא"ש ורמב"ם: אבל לכתחלה כו'. כמ"ש ארשב"ג אר"י הנצרך כו' ומ' ואע"פ שיכול לסמוך על עצמו תר"י וגם לגי' תפלתו תפלה מכלל דלכתחילה לא לח"מ. אבל בירושלמי פ"ב מ' דלכתחלה מותר: וכל הנצרך כו'. נלמד מתפלה שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב אם באמצע כו'. כמ"ש שם כ"ב ב' ת"ר היה כו' ומים כו' אלמא אינו פוסק ללכת למקום אחר אלא עד כו' ומתפלל במקומו וכ"ש בשיכול לעמוד ע"ע עד שיסיים וכן לגדולים: ואם בשעת כו'. ר"ל לרבותא אפילו בשעת ק"ש אלא דכאן אם רצה להרחיק להטיל מים מותר שם: ודוקא כו'. דבתה"ד פ' דאסור להעמיד ע"ע וחילק בכך דלא ליסתרי אהדדי ועמ"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג צריך כו'. כמו בצרכיו משום הכון כמש"ש משום שנאמר כו' רמב"ם: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד וצריך כו'. כגי' רש"י ור"ה ורי"ף ורמב"ם דלא כתוס': יותר ממיל כו'. כ' ב"י שכ"ה גי' הרמב"ם בגמ' ודקדק כן מלשון שכ' עד מיל אבל יותר א"צ לחזור ואינו מוכרח וכן בכ"מ חזר בו: ואם מתיירא כו'. דאז יש לסמוך אגי' התוס' ע"ש בד"ה אמאן כו' וכ' הטור בסי' רל"ג ודוקא להעביר זמן תפלה ולגי' הגאונים הנ"ל צריך להעביר אף זמן תפלה עד שיעור הנ"ל בשם רב עמרם וכ"מ מפרש"י: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה רחץ כו'. כמו בנט"י לאכילה כמ"ש בפסחים קט"ו ב' וע"כ לא נגע ממש דא"כ אפילו לברכה פסול כיון דאין ידיו נקיות וכמ"ש בפ"ו דברכות לענין סדר הסיבה נוטל ידו אחת כו' וכמ"ש בנזיר נ"ט א' אלא שהר"ן בפסחים כ' דאף לתפלה כשרות רק לטומאה גזרו להיות שניות לכך שם לאכילה צריך נטילה וז"ש ואם אין כו' דבכה"ג יש לסמוך עליו וע' ב"מ פ"ה ב': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ס"ו העומד כו'. כנ"ל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז ס"ז מקום כו' ולכן כו'. כמ"ש בנזיר נ"ט א': וכן כו'. כיון דקראן בגמ' בפ' המקבל צואה ולא נראה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ח ס"ט ודוקא כו'. שם אבל אינו רוקק רי"א אפילו רוקק כו' כ"ע מודו אמנטולין דהוא אסור פי' כמטייל שלא מאונס הרא"ש פ"ג סי' ל"ט: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ט ס"י טוב כו'. ב"ב י' א': ש"ע סָעִיף י
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)