א בִּשְׁעַת הַדַּחַק, כְּגוֹן שֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ; אוֹ שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּמָקוֹם שֶׁהוּא טָרוּד וְיָרֵא שֶׁיַּפְסִיקוּהוּ; אוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה תְּפִלָּה אֲרֻכָּה, מִתְפַּלֵּל אַחַר ג' רִאשׁוֹנוֹת: הֲבִינֵנוּ, וְאוֹמֵר אַחֲרֶיהָ ג' אַחֲרוֹנוֹת, וְצָרִיךְ לְאָמְרָם מְעֻמָּד; וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל. וְאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל הֲבִינֵנוּ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְלֹא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב.
ב הַפּוֹעֲלִים שֶׁעוֹשִׂין מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, אִם אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם שָׂכָר חוּץ מִסְעוּדָתָן, מִתְפַּלְּלִין י"ח, אֲבָל אֵין יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶם; וְאִם נוֹתֵן לָהֶם שָׂכָר, מִתְפַּלְּלִין הֲבִינֵנוּ. וְהָאִדָּנָא, אֵין דֶּרֶךְ לְהַקְפִּיד בְּכָךְ, וּמִסְתָמָא אַדַּעְתָּא דְּהָכֵי מַשְׂכִּירִין אוֹתָם שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ י"ח.
ג הַהוֹלֵךְ בִּמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים, מִתְפַּלֵּל: צָרְכֵי עַמְּךָ מְרֻבִּים וְכו', וְאֵינוֹ צָרִיךְ לֹא לְג' רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא לְג' אַחֲרוֹנוֹת; וּמִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ, וְאִם יָכוֹל לַעֲמֹד עוֹמֵד, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לְיִשּׁוּב וְתִתְקָרֵר דַּעְתּוֹ, חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת י"ח בְּרָכוֹת וְאִם לֹא חָזַר לְהִתְפַּלֵּל, הָוֵי כְּאִלּוּ שָׁכַח לְהִתְפַּלֵּל לְגַמְרֵי, וְנִתְבָּאֵר לְעֵיל סי' ק"ח, (כֵּן מַשְׁמָע בְּבֵית יוֹסֵף).
ד הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, יִתְפַּלֵּל: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְכו', וְצָרִיךְ לְאָמְרָהּ בִּלְשׁוֹן רַבִּים, וְאִם אֶפְשָׁר יַעֲמֹד מִלֵּילֵךְ כְּשֶׁיֹּאמְרֶנָּה, וְאִם הָיָה רוֹכֵב אֵין צָרִיךְ לִירֵד.
ה אֵין צָרִיךְ לוֹמַר אוֹתָהּ אֶלָּא פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם, אֲפִלּוּ אִם יָנוּחַ בָּעִיר בְּאֶמְצַע הַיּוֹם, אֲבָל אִם דַּעְתּוֹ לָלוּן בָּעִיר וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ וְיָצָא מִמֶּנָּה לַעֲבֹר חוּצָה לָהּ אוֹ לָשׁוּב לְבֵיתוֹ, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ פַּעַם אַחֶרֶת.
ו הר"מ מֵרוֹטֶנְבּוּרְג, כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ בַּבֹּקֶר הָיָה אוֹמְרָהּ אַחַר יְהִי רָצוֹן כְּדֵי לְהַסְמִיכָהּ לְבִרְכַּת הַגּוֹמֵל חֲסָדִים וְתִהְיֶה בְּרָכָה הַסְמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ.
ז אוֹמֵר אוֹתָהּ אַחַר שֶׁהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ; אֵין לְאָמְרָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ לֵילֵךְ פַּרְסָה, אֲבָל פָּחוֹת מִפַּרְסָה לֹא יַחְתֹּם בְּבָרוּךְ וּלְכַתְּחִלָּה יֹאמַר אוֹתָהּ בְּפַרְסָה רִאשׁוֹנָה (רַשִׁ"י וְהר"י), וְאִם שָׁכַח מִלְּאָמְרָהּ, יֹאמַר אוֹתָהּ כֹּל זְמַן שֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ תּוֹךְ פַּרְסָה הַסְמוּכָה לָעִיר שֶׁרוֹצֶה לָלוּן בָּהּ וּמִשָּׁם וָאֵילָךְ יֹאמַר אוֹתָהּ בְּלֹא בְּרָכָה.
ח הַנִּכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ יִתְפַּלֵּל: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה וְכו', וּבִיצִיאָתוֹ יֹאמַר: מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְכו'.
א סָעִיף א (א) בשעת הדחק וכו' - אבל שלא בשעת הדחק אמרינן בגמרא דאביי לייט אמאן דמתפלל הביננו ומ"מ בדיעבד יצא ואין צריך לחזור ולהתפלל והא"ר מחמיר אפילו בדיעבד וכתבו האחרונים דאם רואה שהזמן תפלה עוברת אם יתפלל ארוכה מותר לכתחלה להתפלל הביננו והיינו בימות החמה:
ב סָעִיף א (ב) וירא שיפסיקוהו - קאי ג"כ אדלעיל כשהוא בדרך וירא שיפסיקוהו עוברי דרכים דאל"ה אפילו בדרך טוב יותר שיתפלל כל הי"ח ברכות בהליכה או בישיבה וכדלעיל בסימן צ"ד מלהתפלל הביננו בעמידה ועיין בפמ"ג:
ג סָעִיף א (ג) הביננו - שהיא כוללת כל הברכות האמצעיות ועיין בטור וב"י את נוסחה ופירושה:
ד סָעִיף א (ד) מעומד - שהיא במקום תפלת ח"י בשעת הדחק כיון שהיא כוללת כולן. והעדיפו כח תפלה זו לענין זה יותר משמ"ע שמותר להתפלל במהלך בדרך משום דאם יצטרך לעמוד יהיה טרוד ולא יוכל לכוין משא"כ בזה דקצרה היא לא יטרד ע"י עמידתו. ואם עבר והתפללה במיושב נשאר הפמ"ג בספק דאפשר דצריך לחזור ולהתפלל במעומד כשבא לביתו:
ה סָעִיף א (ה) ואינו מתפלל וכו' - מפני שצ"ל ותן טל ומטר בברכת השנים ובמוצ"ש ויו"ט צ"ל הבדלה ואפילו אם ירצה לכללם בברכת הביננו ג"כ אינו רשאי והטעם עיין בב"י ובמ"א ועיין בפמ"ג שמסתפק לומר דאפילו בדיעבד אם התפלל הביננו באלו הימים וכלל בתוכן אפשר דלא יצא דעבר על תקנת חז"ל. ועיין בבה"ל במש"כ בשם הגרע"א:
ו סָעִיף א (ו) הביננו - עיין בח"א שכתב דדוקא הביננו אסור אבל לקצר כל ברכה וברכה ולכלול בתוכם שאלה והבדלה [והנוסח עיין שם בכלל כ"ד] מותר אם הוא חולה או שעת הדחק גדול:
ז סָעִיף א (ז) בימות הגשמים - אלא מתפלל י"ח ואם הפסיקוהו עיין לעיל בסימן ק"ד ס"ה ובמ"ב שם:
ח סָעִיף ב (ח) מתפללין י"ח - ג"פ בכל יום כשאר כל אדם שאין הבעה"ב מקפיד בעיכובן כיון שאינו נותן להם שכר:
ט סָעִיף ב (ט) אבל אין וכו' - שזהו עיכוב גדול ומקפיד:
י סָעִיף ב (י) ואם נותן וכו' - כי אז מקפיד הבעה"ב אם יתעכבו להתפלל כל הי"ח והוו להו לפועלי' כשעת הדחק וכנ"ל:
יא סָעִיף ב (יא) הביננו - והיינו דוקא בימות החמה וכנ"ל בסעיף א':
יב סָעִיף ב (יב) שיתפללו י"ח - וה"ה כל נוסח התפילה כשאר כל אדם וכתב הלחם חמודות דה"ה שמותרים לילך לבהכ"נ להתפלל בעשרה ועיין במ"א דזה דוקא במקום שאין דרך בעלי בתים להקפיד בכך ומ"מ אין יורדין לפני התיבה כ"כ הפמ"ג ובפר"ח איתא דהאידנא יורדין ג"כ לפני התיבה ונ"ל דאין להחמיר אם עי"ז לא יתאחר הזמן יותר:
יג סָעִיף ג (יג) חיה ולסטים וכו' - ר"ל לפי שאז אינו מיושב דעתו כלל ולכך פטרוהו אז מלהתפלל אפי' תפילת הביננו:
יד סָעִיף ג (יד) חוזר ומתפלל - היינו אם לא עבר עדיין זמנה:
טו סָעִיף ג (טו) להתפלל לגמרי - ר"ל אף דהתפלל התפילה קצרה כמאן דליתא דמיא לענין עצם מצות תפילה וחייב להשלימה בתפילה הסמוכה וכדלעיל בסימן ק"ח והיינו דוקא אם מה שלא חזר והתפלל היה בשגגה שלא היה יודע שחייב לחזור ולהתפלל או מחמת שכחה או שכלה הזמן בדרך ולא היה יכול להתפלל בבואו לביתו אבל אם במזיד לא התפלל הרי הוא מעוות שאינו יכול לתקן ואם עבר זמן שני תפילות בדרך והוצרך להתפלל תפילה קצרה אין תשלומין לתפלה ראשונה:
טז סָעִיף ד (טז) היוצא לדרך - סעיף זה מיירי אפי' אחר שכבר התפלל שמו"ע:
יז סָעִיף ד (יז) לשלום - הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום וכשנפטר מן המת יאמר בשלום ולא לשלום. והטעם ע' סוף ברכות בע"י בהכותב ובמהרש"א:
יח סָעִיף ד (יח) וצריך - ובדיעבד יצא אפילו אם אמר כל הנוסח בלשון יחיד:
יט סָעִיף ד (יט) לאמרה וכו' - פי' כל הנוסח של תפלת הדרך שמתוך כך תפילתו נשמעת יותר. ובשם ספר הקנה כתבו דמילת ותנני לחן יאמר בלשון יחיד:
כ סָעִיף ד (כ) בלשון רבים - ודוקא בתפילה הקבועה לרבים אבל כשאדם רוצה לבקש איזה בקשה בעד עצמו אין צריך להתפלל בלשון רבים. ויעסוק בתורה בדרך וכבר אמרו המהלך בדרך ומפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו אבל לא יעיין בהלכה דילמא אתי לאיטרודי. [תענית דף יו"ד] וכתב המ"א ואפשר דביושב בעגלה ואיש אחר מנהיג הסוסים שרי אפילו עיון. עוד משמע בגמרא דהמהלך בדרך צריך להרעיב עצמו מעט כי השביעה קשה אז למעיים מפני טורח הדרך. ויזהר כל אדם שיהיה לו פת אפילו הולך במקום קרוב ובמקום דשכיח פת כי כמה פעמים שיקרה מקרות ר"ל בדרך ונכון לכל י"ש בעת יציאתו לדרך שיקח עמו הטלית ותפילין שלו אפילו הוא נוסע למקום קרוב ודעתו לחזור היום פן יקרה איזה מקרה ויתבטל ממצוה ובעו"ה יש עוברי דרכים שאין לוקחין עמן אפילו תפילין וסומכין עצמן שבדרך ישאלו מאחרים ועונם גדול כי הרבה פעמים מצוי שעי"ז עוברים מן ק"ש ותפלה כשממתינים עד שיזדמן להם. ועוד שלוקחין תפילין ממה שבא בידם ואין מקפידים אם הקשר של ראש הוא לפי מידתו או לא:
כא סָעִיף ד (כא) ואם אפשר - כגון שהחברותא ממתנת:
כב סָעִיף ד (כב) יעמוד מלילך - אך אם עיכוב עמידתו יטרידו מותר לומר במהלך או במיושב:
כג סָעִיף ד (כג) א"צ לירד - שירידתו ועלייתו טורדתו אלא יעמיד הבהמה מלילך אם אפשר לו שאם ירכוב הרי הוא כמהלך וה"ה ליושב בעגלה שא"צ לירד אלא להעמיד הסוסים אם אפשר לו:
כד סָעִיף ה (כד) ביום - פי' בכל יום ויום כ"ז שהוא בדרך מחויב לומר אותה:
כה סָעִיף ה (כה) אם ינוח - ר"ל שמתעכב שם איזה שעות כדי לנוח ואח"כ חוזר והולך לדרכו כיון שכשנח בעיר דעתו היה לחזור ולילך א"צ לחזור ולברך:
כו סָעִיף ה (כו) צריך וכו' - דהוי היסח הדעת וכ"ש אם לן בדרך באושפיזא בלילה דצריך לברך בבוקר אך אם הוא נוסע כל הלילה דהיינו שאינו לן בקביעות באושפיזא רק ינוח איזה מעט זמן באושפיזא ואח"כ חוזר לנסוע יש לברך תה"ד בבוקר בלי חתימה ועיין בבה"ל:
כז סָעִיף ו (כז) לדרך בבקר - פי' כשהיה נחוץ לפעמים לילך לדרך בבוקר קודם התפלה והיה אומר הברכות בדרך היה מסמיך התפילת הדרך אחר יה"ר אבל כשהוא מהלך אחר התפילה אין יכול לומר תה"ד קודם התפלה דהלא עכ"פ אסור לאומרה עד שהחזיק בדרך וכמ"ש בס"ז:
כח סָעִיף ו (כח) הסמוכה לחברתה - שאינה פותחת בברוך ואם הולך באמצע היום יסמיכה לברכה אחרת כגון שיאכל או ישתה איזה דבר ויברך ברכה אחרונה או יטיל מים ויאמר אשר יצר ובמקום שאין יכול לעשות כ"ז כגון שאין לו על מה לברך וגם הוא יושב בעגלה בין אנשים ואינם רוצים להמתין עליו עד שירד ויעלה אעפ"כ מותר לומר תה"ד דכמה ראשונים סוברים דתה"ד אין צריכה שתהיה סמוכה לחברתה עיין בטור וב"י נוהגין ליטול רשות מהגדולים ומתברכים כשהולכים בדרך. ויש סמך ממ"ש חז"ל נמלכין בסנהדרין ופרש"י נטלו רשות כדי שיתפללו עליהם. ויכנס בכי טוב ויצא בכי טוב והיינו בשחרית בנץ החמה ובערבית תחילת השקיעה דשמא יפול באחת הפחתים וע"כ כשהוא סמוך לעירו שהוא יודע להזהר שם מהפחתים יכול לילך שם בלילה אם אינו הולך יחידי שאין לחוש למזיקים:
כט סָעִיף ז (כט) שהחזיק בדרך - ר"ל שלא יאמרנה כשעדיין הוא בתוך העיר שדר בה אף שמכין עצמו לצאת לדרך ועיבורה של עיר דהיינו שבעים אמה ומעט יותר סמוך לעיר לאחר שכבר כלו כל הבתים הרי הוא כתוך העיר והט"ז מתיר אפילו בתוך העיר משעה שגמר בלבו והכין עצמו לצאת אבל הא"ר והפמ"ג ושארי אחרונים חולקין ע"ז והסכימו דלכתחילה יש ליזהר שלא לעשות כך אך בדיעבד יש לסמוך על דבריו. וכ"ז בתחלת יציאתו מביתו אבל כשהוא לן בדרך יוכל לומר תה"ד בבוקר כשמכין עצמו לצאת אפילו כשהוא עדיין בעיר דכבר החזיק בדרך. ועיין לקמן בסימן ר"ל לענין מה שמתפלל כשיוצא מן הכרך ובמ"ב שם:
ל סָעִיף ז (ל) ואין לאומרה וכו' - שפחות מפרסה בקרוב לעיר אינו מקום סכנה מן הסתם אם לא שמוחזק לן באותו מקום שהוא מקום סכנה אז יש לברך תה"ד בכל גווני. ואין חילוק בין הולך בספינה להולך ביבשה [א"ר] ולפ"ז גם הנוסע על מסילת הברזל יש לו לברך תה"ד אפילו אם נוסע רק פרסה ולפ"ז יש לזהר לכתחילה תיכף כשמתחיל לנסוע לברך ברכת תה"ד וכמו שכתב הרמ"א בסמוך דלכתחילה יהדר תוך פרסה ראשונה ובדיעבד יברך עד לבסוף כ"ז שיש לו עדיין פרסה אחת ליסע על המסילה:
לא סָעִיף ז (לא) פרסה - הוא ח' אלפים אמה דמיל הוא אלפים אמה ופרסה הוא ד' מילין:
לב סָעִיף ז (לב) אבל פחות וכו' - ומפני זה כשאחד בא מן הדרך בתוך פרסה מנהג העולם שלא ליתן לו שלום דאין זה מקרי בא מן הדרך דהא אין אומר תפילת הדרך:
לג סָעִיף ז (לג) תוך פרסה - ואפילו אם בדעתו ליסע עוד אח"כ כמה פרסאות מעיר זו הוא נסיעה בפני עצמה והשתא הוא עכ"פ פחות מפרסה וליכא סכנה:
לד סָעִיף ח (לד) הנכנס לביהמ"ד - האר"י ז"ל היה אומרה בכל בוקר והיה אומר אח"כ כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך:
לה סָעִיף ח (לה) יתפלל יר"מ - ואין בה חתימה. כתב ט"ז דה"ה מי שיושב ללמוד ביחידות ובפרט אם הגיע להוראה צריך להתפלל שלא יטעה בלימוד ובהוראה לומר על טמא טהור ועל אסור מותר וטוב לומר נוסח אחד קצר כולל הרבה וזהו יר"מ ה' או"א שתאיר עיני במאור תורתך והצילנו מכל מכשול וטעות הן בדיני איסור והיתר הן בדיני ממונות הן בהוראה הן בלימוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך ומה ששגיתי כבר העמידני על האמת ואל תצל מפי דבר אמת עד מאוד כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. וכשהוא לומד בחבורה צריך לבקש ג"כ שלא ישמח בתקלתם ולא ישמחו בתקלתו וכדאיתא בגמרא:
לו סָעִיף ח (לו) וביציאתו וכו' - כתב הרמב"ם בפי' המשנה ואלה שתי תפלות חובה. ויש לו להתפלל יושב או עומד כמו שיזדמן לו ולא יחזור פניו למזרח ולא למערב ולא יעשה השתחויה וכו' עי"ש והביאו הא"ר ושארי אחרונים:
לז סָעִיף ח (לז) יאמר מודה וכו' - וה"ה העוסק בתורה ביחידות כל היום צריך לומר כן בכל ערב אחר גמר לימודו [מ"א]:
א סָעִיף א בשעת הדחק. או שהשעה עוברת [כ"ה]:
ב סָעִיף א וירא שיפסיקוהו. קאי ג"כ אדלעיל כשהוא בדרך וירא שיפסיקוהו אבל בלא"ה מתפלל מהלך או מיושב כמ"ש סי' צ"ד ס"ד וס"ו וכ"כ הב"ח בשם התו' לשון הרמב"ם או שקצרה לשונו מהתפלל מתפלל הביננו:
ג סָעִיף א מעומד. כיון דקצרה היא לא יטרד בעמידתו משא"כ בשאר תפלות:
ד סָעִיף א בימות הגשמים. מפני שצ"ל שאלה בברכת השנים ופריך ולכלליה שיאמר ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר ומשני אתי לאטרודי פי' לטעות שלא ידע לחזור לתפלתו וידלג או יוסיף (ב"י וכ"מ דלא כב"ח) מאחר דמלות קצרות הן וכ' הר"מ דאם מובטח דלא אתי לאטרודי רשאי כמ"ש סי' קכ"ח ס"ב ובקשתי לו חבר ולא מצאתי (כ"מ) ועמ"ש שם:
ה סָעִיף א בימות הגשמים. אלא מתפלל י"ח ואם הפסיקוהו עסי' ק"ד ס"ה:
ו סָעִיף א ולא במ"ש. מפני שצ"ל הבדל' בחונן הדעת, ופריך ונכלליה והכא ליכא למיחש שיטעה כיון דתחלת הברכה היא ותירץ הר"י כדי שלא יהא נראה שהבדלה ברכה בפ"ע היא וא"ת גבי שאלה נמי נימא האי טעמא י"ל דבשלמ' הבדלה כיון דאיכא ר"ע דסבר דברכה בפ"ע היא יבואו לומר דהל' כר"ע משא"כ בשאלה ליכ' למ"ד ולא יבואו לומר כן כנ"ל דלא כב"ח:
ז סָעִיף ב והאידנא. וה"ה שילכו לבה"כ להתפלל בי' (ל"ח) והיכא דנהוג נהוג:
ח סָעִיף ג חוזר ומתפלל. ואף על פי שהתפלל אותה מעומד דבמהלך בלא"ה צריך לחזור ולהתפלל כמ"ש סי' צ"ד ס"ט:
ט סָעִיף ד לשלום. ואל יאמר אדם לחבירו לך בשלום אלא לך לשלום (גמ'):
י סָעִיף ד בל' רבים. דוקא תפלה הקבוע לרבים כמ"ש סי' תקס"ה סס"א אבל מלת ותנני לחן יאמר בל' יחיד (כ"כ ספר הקנה ע"פ הסוד) ויעסוק בתור' בדרך אבל לא יעיין בהלכה דלמא אתי לאטרודי (גמ' תענית) ואפש' דביושב בעגל' ואיש אחר מנהיג הסוסי' שרי אפי' עיון ואל יאכל יות' משני רעבון משו' חולי מעיים [שם] ויכנס בכי טוב ויצא בכי טוב וכתבו התוס' ריש פסחים דבעירו מותר בלילה אם אינו הולך יחידי דליכא למיחש לא למזיקין ולא לפחתי':
יא סָעִיף ד רוכב. מיהו אם אפשר לו יעמיד הבהמה דקי"ל רוכב כמהלך דמי (ש"ג):
יב סָעִיף ו לדרך בבוקר. פי' שאומר הברכות בדרך דעכ"פ אסור לאומרה עד שהחזיק בדרך כמ"ש ס"ז [ב"ש]:
יג סָעִיף ו הסמוכה לחברתה. שאינה פותחת בברוך ואם הולך באמצע היום יסמיכה לברכה אחרת כגון שיאכל או ישתה דבר ויברך ברכה אחרונה או יטיל מים ויאמר אשר יצר [של"ה נ"צ ואגודה]:
יד סָעִיף ז אחר שהחזיק. נ"ל דלא יאמרו בתוך עיבורה של עיר דהיינו בתוך ע' אמה ושירים מן העיר דעיבור' דמתא כמתא כדאמרינן בנדרים ועסי' ר"ל סס"א ובעמק הברכה כתוב דהיינו תחום מעיבורא של עיר:
טו סָעִיף ז פרסה. פי' ח' אלפים אמה:
טז סָעִיף ח יתפלל יר"מ כו'. והאר"י ז"ל היה אומרה בכל בוקר והיה אומר אח"כ כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך ועיין בהקדמת תי"ט ונ"ל דתפלת מודה אני וכו' יאמר בכל ערב כל העוסק בתורה כל היום:
א סָעִיף א בימות הגשמים. מפני שצ"ל ותן טל ומטר ובמ"ש וי"ט צ"ל הבדל' וכל מה שאומר בהביננו במלות קצרות הוא מעין ברכת י"ח והבדלה אינו ברכה בפ"ע ע"כ אין מזכירה:
ב סָעִיף ב אם אינו נותן וכו'. בטור כ"כ בשם הרמב"ם וכתב עליו ואפשר שחושב פועלים כשעת הדחק וכב"י מדברי רבינו נר' שסובר שהם דברי רמב"ם ואינו כן אלא גמ' ערוכה בפרק היה קורא והכי איתא כו' עכ"ל. ובאמת לא עיין ב"י בזה כל הצורך דבפ' היה קורא (ברכות דף י"ז) איתא הכי ומתפללין תפלת י"ח והתניא מעין י"ח א"ר ששת ל"ק הא ר"ג הא ר"י דתני' בפ' ת"ה רג"א בכל יום מתפלל אדם י"ח רי"א מעין י"ח ופריך אי ר"י מאי איריא פועלים אפי' כל אדם נמי אלא אידי ואידי ר"ג הוא ול"ק כאן בעושין בשכרן כאן בעושין בסעודתן דאז מתפללין י"ח ומביא ראיה מברייתא דמחלק ג"כ בין עושין בסעודתן או לא לענין ברכת המזון והרי"ף והרא"ש לא הביאו כלל החילוק הזה לענין הביננו רק לענין ב"ה וא"כ היאך כתב דתלמוד ערוך הוא לחלק לענין הביננו אלא נראה דלא כן הוא הדרך דבתפלת השחר הוא עיקר הדין של הביננו ושם מוכח במסקנ' דלא מצלי הביננו אלא בשעת הדחק מההיא דאביי לייט אמאן דמצלי הביננו במת' לחד גי' של התו' וכמ"ש הרי"ף והרא"ש שם וא"כ צ"ל דפסק התלמוד התם דלא כחד דלר"ג צריך לעול' י"ח ולר"י לעולם הביננו והתלמוד מכריע להלכה דבשעת הדחק יש לסמוך על ר"י ושלא בשעת הדחק עבדינן כר"ג ובפ' היה קורא מפלפל בגמ' כמאן מן התנאים אתי' ההיא ברייתא דיאמרו הביננו דשם לא נחתי כלל לחלק בין דחק או לא אלא בדברי התנאים עצמן מפלפל שם כמאן אתי' וע"ז פרכינן אי ר"י מאי אריא פועלים ולא סלקי' שם להאי סבר' דיש חילוק בין דחק או לא אבל במסקנת התלמוד דנחתין לזה להכריע בין דחק או לא ותו אין חילוק אחר הכי קי"ל וכ"כ הפוסקים לחלק כן ונמצא שמ"ש הרמב"ם לחלק בין עושין בשכרן או לא וכבר חילק הוא עצמו בין דחק או לא קשה עליו כיון שיש חילוק בין דחק או לא תו ליכא חילוק אחר דהני הכרעות התלמוד לחלק דוקא בין שעת הדחק וע"ז כתב רבינו הטור ואפשר שחושב פועלים כשעת הדחק דהיינו חילוק זה דעושין בשכרן ה"ל כשעת הדחק אבל בשכר סעודתן ה"ל שלא כשעת הדחק ונמצא שפיר כתב רבינו הטור דין זה בשם הרמב"ם דוקא כנ"ל נכון בס"ד:
ג סָעִיף ד בלשון רבים. שמתוך כך תפלתו נשמעת:
ד סָעִיף ד ואם אפשר יעמוד. דא"ר ששת מהיות טוב אל תקרי רע פי' כיון שהחבורה עומדים לא נקרא רע להתפלל מהלך אע"פ שמותר (רש"י):
ה סָעִיף ה אלא פעם א' ביום. פי' בכל יום שהולך יאמר אותה:
ו סָעִיף ז אבל פחות מפרסה כו'. דכמו שהוא בעיר דייני' ליה וכתב הר"י יש מקשין מן הירוש' דאמר כל הדרכים בחזקת סכנה ואפשר לומר שזה אינו קרוב לעיר אלא בהולך בין הכפרים שהכל הוא בחזק' סכנה עכ"ל משמע מזה דבהולך במקום סכנה יש להתפלל ת"ה אפילו בפחות מפרס' דזיל בתר טעמ' וראיה עוד ממ"ש בסי' רי"ט לענין ברכת הגומל בזה אפילו בפחות מפרסה וכ"ש בזה:
ז סָעִיף ז ולכתחלה כו'. פי' שלא יעכב מלומר אותה אחר פרסה ראשונה ויכול לומר אותה אפילו בעיר קודם שיוצא לדרך ומ"ש שיחזיק בדרך פי' שיהי' מוחזק בודאי לילך וראיתי לקצת מקפידים שלא יאמר אותה עד שהוא דוקא חוץ לעיר על השדה ואין לזה שורש ועיקר מכל הפרושים והרי מהר"מ היה מתפלל אותה בבקר ביום שרצה ללכת בדרך ומ"מ נראה טעם למה שמתפללין אותה חוץ לעיר הוא משום שאז יאמר אותה עם אחרים וזכות דרבים עדיף מ"מ יהיה נזהר לומר בבית תפלה היוצא מן הכרך הנזכר בסי' ר"ל:
ח סָעִיף ח הנכנס לבה"מ. נ"ל דה"ה במי שישב ללמוד אפילו ביחידות ובפרט במי שהגיע להוראה וי"ל נוסחא א' קצרה כוללת הרבה וזו היא יר"מ יאו"א שתאיר עיני במאור תורתך ותצילני מכל מכשול וטעות הן בדיני איסור והיתר הן בדיני ממונות הן בהוראה הן בלימוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך ומה ששגיתי כבר העמידני על האמת ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה:
א סָעִיף א הדחק. או שהשעה עוברת. כנה"ג מ"א:
ב סָעִיף א שיפסיקוהו. קאי ג"כ אדלעיל כשהוא בדרך ורואה שיפסיקוהו אבל בלא"ה מתפלל מהלך או מיושב. ב"ח מ"א:
ג סָעִיף א הגשמים. מפני שצ"ל ותן טל ומטר ובמ"ש וי"ט צ"ל הבדלה:
ד סָעִיף ב בכך. וה"ה שילכו לבה"כ להתפלל בעשרה ל"ח. והיכי דנהוג נהוג. מג"א:
ה סָעִיף ד לשלום. ואל יאמר אדם לחבירו לך בשלום אלא לך לשלום גמ':
ו סָעִיף ד רבים. דוקא תפלה הקבוע לרבים כמ"ש סי' תקס"ה סוף סעיף א' אבל מלת ותתנני לחן יאמר בלשון יחיד ס' הקנה ע"פ הסוד ויעסוק בתורה בדרך אבל לא יעיין בהלכה דילמא אתי לאטרודי גמ' דתענית וכתב המ"א ואפשר דביושב בעגלה ואיש אחר מנהיג הסוסים שרי אפילו עיון. ואל יאכל יותר משני רעבון משום חולי מעיים (שם) ויכנס בכי טוב ויצא בכי טוב. עיין תוס' שם:
ז סָעִיף ד לירד. מיהו אם אפשר לו יעמיד הבהמה דקי"ל רוכב כמהלך דמי. ש"ג:
ח סָעִיף ה ביום. פי' בכל יום ויום שהולך יאמר אותה ב"ח וט"ז וכנה"ג דלא כטועים שאין אומרים אלא ביום ראשון שיוצאים לדרך אלא כל זמן שהוא בדרך מחויב לומר בכל יום שהולך:
ט סָעִיף ו בבוקר וכו'. יש שהבינו דהאי בבוקר נמשך למטה כלומר כשהיה יוצא לדרך אפי' אחר התפלה היה אומר בבוקר כדי להסמיכה לברכת הגומל חסדים וכ"ה דעת הט"ז ולא היא אלא דמלת בבוקר נמשך למעלה כשהיה יוצא בבוקר קודם התפלה ואמר הברכות בדרך וכו' דהא אסור לאומרה עד שהחזיק בדרך כמ"ש ס"ז. באר שבע דף ק"ט מ"א וע"ת ושכנה"ג ולדברי ט"ז מה שאמר (בס"ד) [בס"ז] אחר שהחזיק בדרך. פירושו שיהיה מוחזק בודאי לילך ע"ש. ודוחק הוא ונסתפקתי אם יוצא בדיעבד אם אמר בביתו. ותפלת היוצא מן הכרך הנזכר בסי' ר"ל לכ"ע אומר אותה בביתו ע"ש:
י סָעִיף ו לחברתה. שאינה פותחת בברוך ואם הולך באמצע היום יסמיכה לברכה אחרת כגון שיאכל או ישתה דבר ויברך ברכה אחרונה או יטיל מים ויאמר אשר יצר. של"ה נ"צ ואגודה: נוהגים ליטול רשות מהגדולים ומתברכים כשהולכים בדרך ויש סמך ממ"ש חז"ל נמלכין בסנהדרין פרש"י נטלו רשות כדי שיתפללו עליהם. עט"ז:
יא סָעִיף ז בדרך. ולא יאמר בתוך עיבורה של עיר דהיינו בתוך ע' אמה ושירים מן העיר דעיבור' דמתא כמתא דמי:
יב סָעִיף ז פרסה. הוא ח' אלפים אמה דמיל הוא אלפים אמה ופרסה הוא ד' מילין ואם הולך במקום סכנה יש להתפלל ת"ה אפי' בפחות מפרסה. ט"ז וכ"כ ע"ת:
יג סָעִיף ח לבה"מ. נ"ל דה"ה במי שיושב ללמוד אפילו ביחידות ובפרט מי שהגיע להוראה. וי"ל נוסחא א' קצרה כוללת הרבה וזו היא. יר"מ יאו"א שתאיר עיני במאור תורתך ותצילני מכל מכשול וטעות הן בדיני איסור והיתר הן בדיני ממונות הן בהוראה הן בלימוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך ומה ששגיתי כבר העמידני על האמת ואל תצל מפי דבר אמת עד מאוד כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. עכ"ל ט"ז וכן כתב המ"א שהאר"י ז"ל היה אומרה בכל בוקר. וכתב המ"א תפלת מודה אני וכו' יאמר בכל ערב כל העוסק בתורה כל היום:
א סָעִיף א (ס"ק ב) וירא כו' קאי ג"כ אדלעיל כשהוא בדרך כו' דלא תטעה דכשהוא בדרך אפי' אינו מתירא שיפסיקוהו רשאי להתפלל הביננו כדי שיוכל לעמוד הואיל והוא קצרה וכמ"ש מ"א סק"ג קמ"ל דמה"ט לא הותר לו להתפלל הביננו אלא יתפלל י"ח דרך הלוכו אע"כ מ"ש וירא שיפסיקו קאי גם אכשהוא בדרך ולכן הותר לו להתפלל הביננו:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) מעומד כו' משא"כ בשאר תפלות. ר"ל תפלת י"ח מתפלל דרך הלוכו דאם יצטרך לעמוד יטרד הואיל והן ארוכות:
ג סָעִיף א (ס"ק ד) בימות כו' ודשננו בנאות ארצך. דהביננו במלות קצרות כוללת כל ברכות אמציות של ח"י ברכות. וג' תיבות ודשננו בנאות ארצך היא תמורת ברכת השנים. ופריך כמו דבי"ח אומר ותן טל ומטר בברכת השנים. הל"ל בהביננו כשאומר ודשננו בנאות כו' ותן טל ומטר בברכת השנים. פי' לטעות כו' וז"ל הרב"י ונ"ל דהא דחיישי' שיטע' יותר בהביננו מבתפלת י"ח הוא מפני שאדם עשוי לטעות ביותר בדברים קצרים שבקל אדם יכול לדלג ב' או ג' תיבות או להוסיף אותם עד כאן לשונו: וכתב הב"ח וז"ל ותימא דא"כ כו' בלאו שאלה נמי אתי לדלג ב' או ג' תיבות ויהיה הביננו חסר ברכה א' מן האמצעות עכ"ל. ועז"כ מ"א דכוונת הרב"י ע"י שיוסיף בימות הגשמים שאלת ותן טל ומטר כשסיי' ותן טל ומטר לא ידע לחזור למקום שעומד בהביננו כיון שהם מלות קצרות מה שאין כן כשלא יוסיף השאלה ל"ל לדילוג: כמ"ש סי' קכ"ח בכהן שהוא ש"ץ לא ישא כפיו דאתי למטרד. ואפי' הכי אם הוא בטוח שידע לחזור לתפלתו ישא כפיו וה"ה הכא: ועמ"ש שם סי' קכ"ח דגם בכהן וש"ץ אפי' מובטח לא הותר לו לישא כפיו אלא אם כן ליכא שום כהן אחר אלא הוא:
ד סָעִיף א (ס"ק ה) בימות כו' עסי' ק"ד ס"ה החילוק אם שהה כדי לגמור כלה או לא:
ה סָעִיף א (ס"ק ו) ולא כו' כיון דתחלת ברכה היא ופירש"י בתחלת התפלה (ר"ל תחלת ברכות אמצעיות) יכול אדם לכוין דעתו יותר מן האמצע: וא"ת גבי שאלה כו' כנ"ל דלא כב"ח: כדי לעמוד על כוונתו אעתיק דברי הגמ' דף כ"ט ע"א אמר ר"נ אמר שמואל כל השנה כלה מתפלל הביננו חוץ ממ"ש ומוצאי י"ט מפני שצ"ל הבדלה בחונן הדעת. מתקיף לה מר זוטרי ונכללי' בכלל הביננו ה' אלקים המבדיל בין קודש לחול קשיא. א"ר ביבי בר אביי כל השנה כלה מתפלל אדם הביננו חווץ מבימות הגשמים מפני שצ"ל שאלה בברכת השנים מתקיף לה מר זוטרי ונכללי' בכלל ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר. אתי לאטרודי. אי הכי הבדלה בחונן הדעת נמי אתי לאטרודי אמרי התם כיון דאתי בתחלת צלותא לא מטריד כו' וכתב הרשב"א שר"ה גאון והרי"ף והרמב"ם והרא"ש כולם פסקו כר"נ אמר שמואל ואע"ג דאסקי בקושיא. כיון דלא אמר תיובתא לא נדחה מהלכה וכן הסוגיא בכולי תלמודא: והרר"י כתב ליישב קושית מר זוטרי שאם הי' כולל בהבדלה הי' נראה שהבדלה היא ברכה בפ"ע כיון שתקנו מעין הבדלה כמו שתקנו מעין שאר הברכות עכת"ד. ומעתה נבין מה הוי קשיא ניה למ"א שכתב וא"ת גבי שאלה נמי נימא ה"ט. ור"ל דהא בלא"ה צ"ל ה"ט גבי הבדלה ה"ל למימר גם גבי שאלה ה"ט גופי' ולא הוי צריך לשנויי אתי' לאטרודי אין זה קושיא. חדא דהא חזינן דבש"ס גם גבי הבדלה לא השיבו למר זוטרי על קושייתו ה"ט שלא יהא נראה שהוא ברכה בפ"ע והניח הדבר בקושיא ע"כ לא אסקי' אדעתיה או מאיזה טעם שיהיה ואיך נקשה דה"ל לתרץ כן על קושית מר זוטרי השני' גבי ותן טל ומטר ועוד ע"כ צ"ל הא דפריך א"ה גבי הבדלה נמי אתי לאטרודי. מאי קושי' דלמא באמת כן הוא אדרבא יתיישב בזה מימרא דר"נ אמר שמואל דבמ"ש וי"ט לא יאמר הביננו משום הבדלה והוי קשיא ונכללי' ואסקי' בקושיא והשתא א"ש משום טרדא ודוחק לומר דקושייתו למה הניח מימרא דר"נ א"ש בקושיא ה"ל ג"כ לתרץ ה"ט משום טרדא. אולם יותר נראה דקושיא הגמ' הוא מדאמר רב ביבי ב"א כל השנה כו' חוץ מבימות הגשמי' כו' ולא הוציא מ"ש ומוצאי י"ט מן הכלל ע"כ פליג על ר"נ א"ש וס"ל דגם במ"ש וי"ט אומר הביננו וכולל הבדלה. וע"ז פריך שפיר א"ה הבדלה נמי אתי לאטרודי ומשני לי' בתחלת צלותא לא מיטריד וא"כ תו לא קשיא דה"ל לתרץ שלא יהא נראה דהשאל' ברכ' בפ"ע דא"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתי א"ה בהבדלה נמי. וע"כ דרב ביבי ל"ל האי חששא וע"כ צ"ל דקושיות מ"א על הפוסקים דכתבו גבי שאלה הטעם משום דאתי למטרד ל"ל ה"ט כיון דקי"ל כשמואל דבמ"ש וי"ט לא יאמר הביננו ועכצ"ל כתי' הרר"י שלא יהא נראה שהיא ברכה בפ"ע א"כ ה"ל לומר טעם זה גם גבי שאלה ויהיה טעם א' לשניהם להבדלה ושאלה. ואם נאמר דכוונת מ"א להקשות על דברי הש"ס צ"ל דקשי' ליה על ר"נ א"ש דאמ' כל השנה כו' חוץ ממ"ש וי"ט משום הבדלה ומדלא הוציא ימות הגשמים מן הכלל ע"כ ס"ל דגם בימות הגשמים מתפלל הביננו וכולל השאלה ולא חייש לאטרודי. מ"מ הלא א"א לכלול השאלה שלא יהיה נראה שהוא ברכ' בפ"ע כמו דחייש שמואל כן בהבדלה כמ"ש הרר"י ולפ"ז צ"ל דשמואל ל"ח לטרדא וחייש שלא יהי' נראה כברכ' בפ"ע לכן במ"ש וי"ט אינו מתפלל הביננו ובימות הגשמים מתפלל הביננו ורב ביבי ב"א ס"ל להיפך דל"ח שיהיה נראה ברכה בפ"ע אבל חיישינן לאטרודי ולכן הדין להיפך דבימות הגשמים לא יתפלל הביננו ובמ"ש וי"ט מתפלל הביננו. ואנו תופסים כשני החומרות כשמואל ורב ביבי ופוסקים דלא יתפלל הביננו בין במ"ש וי"ט בין בימות הגשמים כן נראה לפרש דברי מ"א. אבל הב"ח כתב וז"ל אחר שכתב שיטתו בפי' דברי הרר"י הנ"ל כתב וז"ל ובהכי ניחא דדחק תלמודא גבי שאלה וקא משני הא דאין כוללים אותה בהביננו משום דאתי למטרד ולא קאמר האי טעמא דהי' נראה שהיא ברכה בפ"ע עכ"ל. לדידיה קשיא מה שהקשיתי לעיל וצל"ע: כיון דאיכא ר"ע דסבר הכי בדף ל"ג:
ו סָעִיף ג (ס"ק ח) חוזר כו' אע"פ כו מעומד ר"ל דבתפלה קצרה אמר בש"ע דמתפלל אפי' מהלך אלא דאי יכול לעמוד עדיף: וע"כ אתי לאשמועינן דאפי' עמד צריך להתפלל שנית. דאי במהלך הא כ' הרב"י לעיל סי' צ"ד דאפי' התפלל י"ח כשמהלך צריך להתפלל שנית. וכ"ז כ' מ"א לפרש דברי הרב"י אבל מ"א גופי' כתב לעיל סי' צ"ד דאין מנהג העולם להתפלל שנית כשיתפלל מהלך:
ז סָעִיף ד (ס"ק ט) לשלום ואל יאמר כו' כ"ה סוף ברכות דדוד אמר לאבשלום לך בשלום ונתלה ויתרו אמר למשה לך לשלום והלך והצליח והטעם ע"ש בע"י בהכותב ובמהרש"א:
ח סָעִיף ד (ס"ק י ) בל' כו' הקבוע' לרבים ואע"פ שהולך יחידי מ"מ אומר בלשון רבים דא"א שלא ילכו רבים בכל העולם בדרכים: כ"כ מ"א סי' תקס"ה ואמר אביי לעולם ישתתף בהדי צבור' שעי"ז תפלתו יותר נשמעת אבל תפלה שאינה קבוע לרבים י"ל בלשון יחיד: אבל מלת ותנני ר"ל אף שתיבה זו ג"כ הוא תוך תפלה הקבוע לרבים מ"מ ע"פ הסוד י"ל בלשון יחיד: ויעסוק בתורה כו' גמ' תענית דף י' ע"ב: משום חולי מעיים. שם בתענית איכא שם ב' טעמים חדא הטעם משום חולי מעיים דע"י רוב אכילה וטורח הדרך יתקלקלו מעיו ואמר שם לפי ה"ט אי הולך בספינ' דליכא טרחה ל"ל בה. ואפשר דה"ה יושב בעגלה ואיכא טעמא אחריני. משום מזוני ר"ל שמא לא יפסיק הציד' שלוקח עמד ביציאתו לכל הדרך. ולפ"ז ההולך מכפר לכפר שימצא לקנות מזונות לא שייך האי טעמא: ויכנס בכי טוב. היינו ביום ע"ש הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב: וכתב התוס' כו' לא למזיקים דבתרי לא מזקי וכדלעיל סי' צ' סק"ח. וא"כ אף שבלילה ניתן רשות למזיקים מכל מקום שרי: וגם לא לפחתי' ל"ל אף שבלילה אינו רואה אם יש פחתים. מ"מ כיון דהוא סמוך לעירו בקי ויודע באיזה מקום יש פחתים ורש"י בתעני' כ' טעם אחר שלא יעלילו עליו עלילת מרגל או גנב. וחשש מפני לסטים מזויין שמצוין בלילה ואפשר לה"ט אפי' סמוך לעירו ובשנים אסור:
ט סָעִיף ו (ס"ק יב) לדרך כו' דעכ"פ אסור כו' דלא כמ"ש הט"ז להוכיח מזה דאפי' בביתו רשאי לאמרה. והחזיק בדרך מפרש שיהיה מוחזק ודאי לילך ע"ש:
י סָעִיף ו (ס"ק יג) הסמוכה כו' שאינ' פותחת כו' וכ' הטעם הואיל והיא מעין ברכת שומע תפלה בברכות י"ח ובתפלה י"ח אינה פותחת בברוך כיון שהיא סמוכ' לחברת'. אע"ג דעכשיו אינה סומכ' לאחרת לא רצו חכמים לתקן לה פתיח' ולכן טוב להסמיכ' לברכ' אחרת:
יא סָעִיף ז (ס"ק יד) אחר כו' בתוך ע"א ושירים והשירים הם שני שלישי אמה והיא ד"ט ואם יש בית עומד רחוק מן העיר תוך ע"א ושירים וכן עומד בית אחר תוך ע"א ושירים של בית א' וכן בית ג' תוך ע"א ושירים של בית שני וכן לעולם הכל נחשב תוך עבור' של עיר עד אחר ע"א ושירים של בית אחרון. וכדלקמן סי' של"ח: ובעינן שיעור פרסה הטעם דבגמ' אמרי' דף למ"ד עד כמה עד פרסה ופי' בה"ג דדוקא שדעתו לילך פרסה: ורש"י פי' שיאמר' דוקא תוך פרסה ראשונה. ותפסו הפוסקים עיקר פי' בה"ג ולכתחלה יש להחמיר גם כפירש"י ומה"ט כתב בתשובת נ"ש דמנהג העולם הבא מן הדרך תוך פרסה. וכן הבאים בשבת מחוץ לעיר אפי' ע"י עירוב דעכ"פ ליכא יותר מחצי פרסה. דאין צריך ליתן לו שלום כמנהג דאין זה מקרי בא מן הדרך. דהא אינו אומר תפלת הדרך. ואמרי' שם דף פ"ט ע"ב א"ל אלי' לר"י וכשאת' יוצא לדרך המלך בקונך וצא. אמרי' שם מאי היא זו תפלת הדרך. ופי' של"ה דאין שייך בזה לשון המלכה אלא דר"ל שיראה אם תפלת הדרך שגורה בפיו יצא ואם לאו אל יצא כמו שאמר ר' חנינא בן דוסא דמשנה רף ל"ד ע"ב ויש ליזהר בזה:
יב סָעִיף ח (ס"ק טז) יתפלל כו'. והאר"י ז"ל כו'. ע' בט"ז. ונ"ל דתפלת מודה כו' בכל ערב. ר"ל בלילה כשפוסק ללמוד והולך לישן:
א סָעִיף א ס"א בשעת כו'. למ"ד א' מאי איכא כו' וכי מטא כו' וכתב הרי"ף והרא"ש מהא שמעינן דלא מצלי אלא בשעת הדחק כגון בדרך וכיוצא בו וז"ש שם לייט עלה אביי כו' אע"ג דבכולא סוגיא מ' דמותר כמש"ש כל השנה כולה כו' ושם ל' א' כנ"ל אלא דלייט אשלא בשעת הדחק ועתוס' שם ד"ה לייט כו' וע"ש ג' א' וז"ש או שהיה כו' וע"ש רש"י ותוס' ד"ה היה כו': או שלא כו'. כמ"ש במתני' כ"ח ב' וכר"ע דהלכה כמותו וכמ"ש הרמב"ם בפי': מתפלל כו'. ל' א': הביננו. כשמואל דכולה סוגיא כוותיה: ואינו כו'. כ"ט א':
ב סָעִיף ב ס"ב והאידנא כו'. דכל דמשכיר אדעתא דמנהגא משכיר כמ"ש בר"פ הפועלים:
ג סָעִיף ג ס"ג ואם יכול כו'. רמב"ם שמפרש מש"ש והיכי מצלי אתפלה קצרה וז"ש והלכתא כו' וכ' הרי"ף דהלכתא כר"ש ומיהו דר"ח טפי עדיף כמש"ש דר"ש גופא אמר מהיות טוב כו': וכשיגיע כו'. שם: ואם לא כו'. מהנ"ל וערש"י שם ד"ה וכי מטי כו':
ד סָעִיף ד ס"ד ואם אפשר כו'. כנ"ל וכפירש"י ותוס' דאתפלת הדרך קאי: ואם היה כו'. כמש"ש לענין תפלה:
ה סָעִיף ה ס"ה אצ"ל כו'. כמו ברכות התורה ושאר הברכות: אבל כו'. כיון שנמלך וה"ה לכל הברכות וכמש"ל סי' ח' ע"ש:
ו סָעִיף ו ס"ו הד"מ כו'. שלכן אינה מתחלת בברוך. שם וכל בי שם וס"ל כמ"ש הרא"ש והגאונים דברכת אלהי נשמה אינה פותחת בברוך שסמוכה לאשר יצר אבל ר"י פי' דשם הודאה וכאן תפלה ועיין טור:
ז סָעִיף ז ס"ז ואין לאומרה כו'. כפי' בה"ג: לא יחתום בברוך. טור וכל בו: ולכתחיל' כו'. לחוש לפרש"י לכתחילה: ואם כו'. דהעיקר כפי' בה"ג דלא כרש"י וכמ"ש שס נ"א א' וכן בברכת המצות וכמ"ש בתוס' בסוכה ל"ט א' סד"ה עובר. תר"י: ובלבד כו'. כפי' בה"ג דבפחות מפרסה ליכא סכנה כנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.