א צָרִיךְ לִזָּהֵר מֵחֲצִיצָה, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ בִּטְבִילָה חוֹצֵץ בִּנְטִילָה, כְּגוֹן: צוֹאָה שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, וּבָצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן אֲפִלּוּ כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, וּרְטִיָּה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ, וְטִיט הַיּוֹן, וְטִיט הַיּוֹצְרִים; אֲבָל בְּמִעוּטוֹ, שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד, אֵין לָחוּשׁ. הַגָּה: וּמ"ה לֹא נָהֲגוּ לְנַקֵּר הַטִּיט שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרְנַיִם, לִנְטִילָה, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּמִעוּטוּ שֶׁאֵין מַקְפִּיד, כִּי אֵין מַקְפִּידִים עַל זֶה לִנְטִילָה (הַגָּהוֹת סְמַ"ק וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פ' הָיָה קוֹרֵא) אֲבָל אִם הָיָה מַקְפִּיד, הוּא צָרִיךְ לְנַקְּרָן, וְכֵן עִקָּר. וְאֶפְשָׁר שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל בַּחֲצִיצָה לְעִנְיַן נְטִילָה, כִּי יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין שַׁיָּךְ חֲצִיצָה לִנְטִילָה, אֲבָל הָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
ב כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו, אֵינוֹ חוֹצֵץ; הָיָה דַּרְכּוֹ שֶׁל זֶה לְהַקְפִּיד וְזֶה אֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְפִּיד, לְמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְפִּיד, חוֹצֵץ. לְמִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְפִּיד, אֵינוֹ חוֹצֵץ. כֵּיצַד הָיָה אֶחָד צַבָּע וְהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת, אֵין הַצַּבָּע חוֹצֵץ עַל יָדָיו, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עַל יָדָיו מַמָּשׁוּת שֶׁל צִבְעוֹנִים; לֹא הָיָה צַבָּע, אִם הָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת וְיֵשׁ מַמָּשׁ הַצֶּבַע עַל יָדָיו, הֲרֵי זֶה חוֹצֵץ, שֶׁהַדְּיוֹ הַיָּבֵשׁ חוֹצֵץ, וְהַלַּח אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְכֵן הַנָּשִׁים שֶׁדַּרְכָּן לִצְבֹּעַ יְדֵיהֶם לְנוֹי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֵין אוֹתוֹ צֶבַע חוֹצֵץ גִּלְדֵי מַכָּה שֶׁעַל יָדָיו, אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו אֵינָן חוֹצְצִין (ס' הַתְּרוּמָה).
ג צָרִיךְ לְהָסִיר הַטַּבַּעַת מֵעַל יָדוֹ בִּשְׁעַת נְטִילַת יָדַיִם וַאֲפִלּוּ הוּא רָפוּי (בֵּית יוֹסֵף) וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו בִּשְׁעַת נְטִילָה, הוֹאִיל וּמַקְפִּיד עָלָיו בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשָׂה מְלָאכָה, שֶׁלֹּא יִטָּנְפוּ (הָרֹא"שׁ פ' תִּינֹקֶת) וְנָהֲגוּ קְצָת לְהָקֵל אִם הוּא רָפוּי, אֲבָל יֵשׁ לְהַחְמִיר, כִּי אֵין אָנוּ בְּקִיאִים אֵיזֶה מִקְרֵי רָפוּי.
ד שִׁעוּר נְטִילַת יָדַיִם, כָּל הַיָּד עַד קָנֶה שֶׁל זְרוֹעַ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַד מְקוֹם חִבּוּר הָאֶצְבָּעוֹת לְכַף הַיָּד, וְרָאוּי לִנְהֹג כְּדַעַת הָרִאשׁוֹן.
א סָעִיף א (א) ליזהר - אקדים לזה הקדמה קצרה והוא דלענין טבילת הגוף קי"ל דצריך ליזהר שלא יהיה חציצה והיינו שלא יהיה שום דבר מודבק על הגוף בעת הטבילה דעי"ז לא יהיה אותו המקום ראוי לביאת מים ואם היה חציצה לא עלתה לה טבילה ואף דמן התורה לא הוי חציצה אלא א"כ היה החציצה על רוב בשר הגוף מדרבנן אסור אפילו אם היה החציצה על מיעוט הגוף גזירה אטו רובו אך לא אסרו חכמים אא"כ כשדרך בני אדם להקפיד עליו שישאר כך אף שעתה בעת הטבילה אין מקפיד ע"ז אבל דבר שאין דרך להקפיד אינו חוצץ אא"כ היה מכוסה רוב הגוף דאז אסור מדרבנן אפילו כשמודבק עליו דבר שאין דרך להקפיד עליו. ולענין נט"י ג"כ אף שהוא מדרבנן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וע"כ אם יש חציצה על רוב היד דהיינו על רוב מקום הנטילה אסור אפילו אם אין דרך בני אדם להקפיד עליו ואם היה רק על מיעוט היד אינו אסור אא"כ הדרך להקפיד ע"ז ועתה נבאר דברי השו"ע. מש"כ ליזהר מחציצה היינו שיסיר מהידים קודם הנטילה כל דבר שדרך בני אדם להקפיד עליו להסירו ואם נטל ידיו ואח"כ נמצא עליו דבר חוצץ בין על מיעוט היד בין על רוב היד תלינן להקל שנתהוה אח"כ אך לכתחלה ראוי שיעיין קודם נטילה אם אין עליו דבר חוצץ:
ב סָעִיף א (ב) צואה שתחת הציפורן וכו' - היינו זוהמת הצפרנים שדרך להקבץ שם אבל צואה ממש אפילו כנגד הבשר מסתברא שלא חשיב נטילה אם מצאו שנשאר שם:
ג סָעִיף א (ג) שלא כנגד הבשר - כגון אם הצפורן גדול ועודף על בשר האצבע והצואה שיש שם תחת עודף זה דרך רוב בני אדם להקפיד לנקותם משום מאוס משום הכי חוצץ וצריך להסיר אותה הזוהמא קודם הנטילה ובבצק דרך בני אדם להקפיד אפילו נגד הבשר ועיין ביו"ד קצ"ח דקחשיב שם עוד כמה דברים שחוצצים אלא דפה חשב דברים המצויים וכתב הא"ר בשם ס"ח דנכון מטעם זה שלא יגדל אדם את צפרניו:
ד סָעִיף א (ד) ורטיה - הוא מה שנותנין חלב או דונג או שאר דבר משיחה על סמרטוט להניח על הכאב [ערוך]:
ה סָעִיף א (ה) שעל בשרו - ואף דמבואר לקמן בסימן קס"ב ס"י דא"צ ליטול כלל על מקום הרטיה ומטעם דכיון שאינו יכול ליטול באותו מקום הוי כמו שנקטעה אצבעו דא"צ ליטול רק שאר מקום היד התם הלא מיירי ביש לו מכה ולכך לא חיישינן שיסיר מקום הרטיה ויגע בבשרו להאוכלין דכאיב ליה אבל הכא מיירי שאין לו מכה רק מיחוש בעלמא במקום הנטילה ואין לו צער בנטילתו ויוכל להסיר הרטיה מתי שירצה א"כ יש לחוש שיסיר הרטיה בתוך הסעודה ויגע בבשרו להאוכלין ולכך צריך להסיר הרטיה וליטול ידיו דאם יטול כשהרטיה על ידו יהיה חציצה:
ו סָעִיף א (ו) וטיט היון וכו' - פי' טיט הבורות דהוי כמו טיט היוצרים שהם נדבקים מאד ומונעים המים מלבוא תחתיהם אפילו כשהם לחים וה"ה שאר מיני טיט כשהוא יבש ונדבק בבשר חוצצין בכל זה בין ע"ג היד בין תחת הצפורן אפילו כנגד הבשר [אם לא שהיה דבר מועט כ"כ שאין דרך בני אדם להקפיד ע"ז דאז אין חוצצין בכל מקום שימצאו וה"ה בצואה ובצק כה"ג כמו שכתבתי בבה"ל] אך היכא שמלאכתו בטיט כגון העושה לבנים או קדרן וכדומה בודאי אינו חוצץ בכל מקום שימצאו כיון שאומנתו בכך ואינו מקפיד בזה וכדלקמיה בס"ב אם לא שהיה רוב מקום הנטילה מכוסה בזה:
ז סָעִיף א (ז) אבל וכו' - דין זה קאי על ריש הסעיף בעצם דין חציצה דאם נמצא שום דבר חוצץ על מיעוט היד ואין מקפיד אין לחוש ודעת הטור דאף באלו שזכר המחבר מקודם דהוא מדברים שדרכן של רוב בני אדם להקפיד מ"מ אם הוא אינו מקפיד אינו חוצץ אבל דעת המ"א ושארי אחרונים דבכל אלו שזכר המחבר לא אזלינן בתריה כ"א בתר רוב בני אדם:
ח סָעִיף א (ח) במיעוטו שאינו מקפיד - ואם רוב היד מכוסה דהיינו רוב מקום הנטילה אע"פ שאין מקפיד חוצץ:
ט סָעִיף א (ט) הטיט - המ"א פירש דקאי רק על שכנגד הבשר ואפילו טיט היון והיוצרים משום דבאלו מדינות אין מקפידין ע"ז והוי כמיעוטו שאין מקפיד אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידים אפילו בצואה וחוצץ אף שהוא אינו מקפיד וכדבריו העתיקו הח"א והדה"ח ויש שמקילין בצואה וסתם טיט:
י סָעִיף א (י) מקפיד הוא - משמע אע"פ שהרוב אינן מקפידין כיון דהוא מקפיד אזלינן בתריה וחוצץ ומ"מ נראה דהיינו דוקא בטיט היוצרים או בטיט יבש אבל בטיט לח או בעפר שתחת הצפורן כנגד הבשר שאינו נדבק כ"כ אין להחמיר ובפרט אם כל היום אין דרכו להקפיד רק כשמגיע לנטילה:
יא סָעִיף ב (יא) כל דבר וכו' - היינו אם הוא במיעוטו דוקא אע"ג דכבר זכר זה המחבר בסוף סעיף הקודם כפלו כאן משום דכל הסעיף זה הוא דברי הרשב"א ממש כמובא בב"י ורצה להעתיקו בלשונו:
יב סָעִיף ב (יב) והיו ידיו צבועות - ר"ל מקצת ממקום הנטילה דאלו היה רובו הא קי"ל דאפילו אינו מקפיד חוצץ אכן בסיפא לענין נשים שדרכן לצבוע ידיהן לנוי שם אפילו כל ידיהן צבועות נמי כיון שמתכוונות לעשות כן ורוצות בזה הרי הוא כגופן ממש ולא חייצי:
יג סָעִיף ב (יג) אין הצבע וכו' - וכן אם הוא טבח ויש דם על ידיו אינו חוצץ וכן אם היה מוכר שומן ויש שומן על ידיו אינו חוצץ אבל אחר שהיה ממשות דברים אלו על ידיו חוצץ [אחרונים] ואם היה טבח ומוכר שומן ויש דם ושומן על ידיו ג"כ מצדד המ"א להקל דאינו חוצץ:
יד סָעִיף ב (יד) שהדיו וכו' והלח אינו חוצץ - ור"ל כמו התם גבי דיו שהלח אינו חוצץ מטעם שנמחה במים ומי הנטילה מגיעין לגופו ה"ה לצבעים שהם כמו דיו דוקא שממשו עליו הא אם אין בו ממש רק חזותא של צבע בעלמא אין שייך חציצה וה"ה שחרורית שאין בה ממש אינה חוצצת [אחרונים]. ומי שכותב תדיר אפילו יש ממשות של דיו יבש על אצבעותיו אינו חוצץ דהרי אין דרכו להקפיד ע"ז [אחרונים]:
טו סָעִיף ב (טו) גלדי מכה - היינו ריר היוצא מן המכה ומתיבש ונעשה גליד [רמב"ם] וי"מ דהוא שחין שנתרפא ועלה עור למעלה ויש עליו גלדי:
טז סָעִיף ב (טז) אם אינו מקפיד - להסירו מעל ידיו מפני שהוא מצטער בנטילתו [כן מסיק במאמר מרדכי עי"ש ועיין בא"ר ובש"א]:
יז סָעִיף ג (יז) להסיר הטבעת - משום חציצה:
יח סָעִיף ג (יח) ואפילו וכו' - ר"ל אף שהמים באים להאצבע מ"מ יש להסיר משום שאין אנו בקיאין איזה מקרי רפוי וכדלקמיה ובדיעבד עלתה לו נטילה ברפוי והוא ששפך עליה רביעית בבת אחת כמ"ש לקמן בסימן קס"ב ס"ט:
יט סָעִיף ג (יט) בשעה וכו' - ומסקי האחרונים דדוקא אשה שדרכה להקפיד להסיר הטבעת בשעת מלאכה [היינו בשעת לישה] אבל איש שאין דרכו להקפיד להסירו בשעת מלאכה כי אין דרכו ללוש אין צריך להסיר אותו בשעת נטילה אפילו אם אינו רפוי רק אם יש בו אבן טוב שגם איש דרכו להקפיד להסיר בשעת נטילה שלא יתלכלך מהמים אז יש לחוש להסירו משום חציצה:
כ סָעִיף ד (כ) עד הקנה וכו' - ר"ל עד סוף פיסת היד שהוא מקום חיבור היד והקנה:
כא סָעִיף ד (כא) וראוי לנהוג וכו' - ר"ל אף דמדינא מי שירצה להקל כדעה שניה אין מוחין בידו דכל ספק בנט"י לקולא וכדלעיל בסימן ק"ס סעיף י"א מ"מ לכתחלה ראוי להחמיר כדעה הראשונה וכן נוהגין העולם ובספר עצי אלמוגים הוכיח שהרבה גדולי ראשונים סוברים כן ויש ליזהר מלהקל בזה עי"ש ועיין בביאור הלכה:
כב סָעִיף ד (כב) כדעת הראשון - ומשמע דבשעת הדחק שיש לו מים בצמצום יוכל לסמוך על דעת המקילין. וכתבו האחרונים דאם פיסת ידו מלוכלך מזיעה וכה"ג לכו"ע צריך ליטול עד סוף פיסת היד:
א סָעִיף א שלא כנגד הבשר. כגון שהצפורן גדול ועולה למעלה מבשר האצבע וצואה שם דמאיס:
ב סָעִיף א וטיט היון. פי' טיט הבורות וטיט היוצרים שדבוקים מאד:
ג סָעִיף א במיעוטו. אבל אם רוב היד מכוסה אף על פי שאינו מקפיד חוצץ (ב"י סמ"ק):
ד סָעִיף א אין לחוש. וא"ת הא כ' בסי' קס"ב ס"ט דאם נמצא דבר על היד דטמא וצ"ל דשאני הכא כיון שהוא דבוק ביד בטל לגבי יד א"נ דמיירי הכא כשנטל מרביעית:
ה סָעִיף א הטיט שתחת. פי' אף ע"פ שטיט חוצץ אפי' כנגד הבשר אין מקפידין ע"ז אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידין אפי' בצואה וחוצץ אף על פי שהוא אינו מקפיד וכמ"ש בי"ד סי' קצ"ח: בשבת אסור לגרר הטיט שתחת הצפורן בצפרניו אלא ירחצנו במים (תשב"ץ סי' קכ"ב) עסי' ש"ב ס"ז:
ו סָעִיף א מקפיד הוא. משמע אף על פי שהרוב אין מקפידין ובס' פני יצחק כת' דמאחר שהרשב"א מסופק אזלי' לקולא ואינו חוצץ:
ז סָעִיף ב היה אחד צבע. ואם הוא טבח ומוכר שומן ויש דם ושומן על ידו מבעיא ספ"א דזבחים ולא איפשטא ונ"ל דבטבילת נדה אזלי' לחומרא ובנט"י לקולא עיין ברמב"ם פ"ג ממקואות ונ"ל דה"ה בכל הדברים החוצצין:
ח סָעִיף ב שהדיו. ומי שכותב תדיר אין הדיו חוצץ:
ט סָעִיף ב גלדי מכה. ואם מצטער בנטילתו אינו חוצץ (ב"י סמ"ג וסמ"ק יש"ש):
י סָעִיף א ואפילו הוא רפוי. ובדיעבד עלת' לו נטיל' ברפוי כמ"ש בי"ד סי' קצ"ח סכ"ג ובלבד שנטל מרביעי' כמ"ש ס"א:
יא סָעִיף ג בשעת מלאכה. היינו בשעת לישה ולכן כ' ביש"ש פכ"ה סי' כ"א דבאיש אינו חוצץ שאין מסיר אותו בשעת מלאכתו אא"כ יש בו אבן טוב:
יב סָעִיף ד לכף היד. וכ"כ הזוהר פ' עקב ע' תקכ"א וברקנ"ט שם:
יג סָעִיף ד כדעת הראשון. ויתנה בתחלה שלא יהא חובה עליו שמא פעם א' לא יהא לו מים כ"כ עבי"ד סי' רי"ד ואם היד מלוכלך לכ"ע צריך נטיל':
א סָעִיף א שלא כנגד הבשר. פי' במקום שהצפורן עודף על הבשר:
ב סָעִיף א ורטיה שעל הבשר. פי' שאין לו מכה רק מיחוש בעלמא ויוכל להסיר הרטיה כשירצה זה תלוי בקפידא אבל אם יש לו מכה וא"א לו להסיר אז א"צ כלל ליטול במקום הרטייה כמ"ש ס"ס קס"ב. א"נ דגם הכא מיירי ביש לו מכה אלא דהוא אינו נזהר שלא יחזרו המים דעל הרטיה על היד כמ"ש שם וע"כ הוה חציצה מש"ה כ' כאן דאם אינו מקפיד לא הוה חציצה:
ג סָעִיף א ומש"ה לא נהגו לנקר כו'. בי"ד סי' קצ"ח ס"ק י"ט כתבתי טעם אחר למה נהגו להקל בנט"י:
ד סָעִיף ג אבל יש להחמיר כו'. רש"ל כ' להקל כי אין דרכו של איש להקפיד אכן בטבעת שיש בו אבן ודאי מקפיד עליו וחוצץ אם אינו רפוי עכ"ל:
ה סָעִיף ד הקנה של זרוע. פי' תכף אח' השלמת היד מקרי קנה של זרוע וצריך נטילה עד התחלת אותו הקנה דהיינו עד השלמת היד כן הוא לרי"ף:
ו סָעִיף ד וראוי לנהוג כו'. כתב ב"י ונכון להתנות ולומר שאינו מקבל עליו דבר זה בתורת חובה דשמא לא יזדמן לו פעם א' כ"כ מים לא יצטרך להחמיר כמנהגו וכן ראוי להתנות בכל דבר שאדם רוצה להחמיר על עצמו עכ"ל ונראה דיש חשש בחומרא זאת מפני הרואים שיסברו שעיקר הדין כן הוא ולפעמים יראו אחרים שאין נוטלין אלא כפי הדין ויאמרו עליהם שאוכלין בלא נטילה כראוי ויהיה כב' תורות ח"ו בעיניהם ותו דיוציאו לעז עליהם כדאיתא פ"ק דגיטין לענין שאין לעשות חומרא בגט וכן איתא באשר"י פ"ק דפסחים בענין ברכה דעל ביעור חמץ שי"ל כן אע"ג דטפי עדיף לומר לבער לפי שצריך להודיע שג"ז שפיר ולא יטעו לומר אם בירך כך לא יצא הבאתיו לקמן סי' קס"ז ס"ב. ע"כ נ"ל שגם הש"ע לא כתב כן אלא אם הוא בפ"ע לא בפני רבים ולעד"נ דהמיקל בכ"מ בזה לא הפסיד כיון שקי"ל הלכה כדברי המיקל בנט"י כדאיתא סימן ק"ס סי"א ואין זה בכלל אנא משאי מלא חפני מיא כו' דשם מיירי במקום נטילה משא"כ שלא במקום נטילה כנלע"ד:
א סָעִיף א הבשר. פי' במקום שהצפורן עודף על הבשר:
ב סָעִיף א בשרו. פי' שאין לו מכה רק מיחוש בעלמא ויכול להסיר הרטיה כשירצה זה תלוי בקפידא אבל אם יש לו מכה וא"א לו להסיר אז א"צ כלל ליטול מקום הרטיה כמ"ש ס"ס קס"ב ט"ז ועיין מ"א קס"ב ס"ק י"ח. ועיין הלק"ט ח"ב סי' קל"ג שכתב שאם היתה מכה על גב ידו וכרך עליו סמרטוט ונטל כדינו ובתוך הסעודה נפל הסמרטוט שאין צריך עוד נטילה:
ג סָעִיף א מקפיד. ואם רוב היד מכוסה אעפ"י שאינו מקפיד חוצץ. ב"י מ"א:
ד סָעִיף א לחוש. וא"ת הא בסי' קס"ב ס"ט כתב דאם נמצא דבר על היד דטמא וצ"ל דהכא מיירי כשנטל מרביעית:
ה סָעִיף א לנטילה. כתב המ"א אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידין וחוצץ אע"פ שהוא אינו מקפיד. בשבת אסור לגרר הטיט שתחת הצפורן בצפרניו אלא ירחצנו במים. תשב"ץ מ"א וע"ל סי' ש"ב:
ו סָעִיף א הוא. ובספר בני יצחק מיקל. מ"א:
ז סָעִיף ב היבש. ומי שכותב תדיר אין הדיו חוצץ ל"ח מ"א. אם הוא טבח ומוכר שומן ויש דם ושומן על ידו אינו חוצץ בנט"י. מוהל שנתייבש דם המילה בידיו אינו חוצץ סלק"ט ח"א סי' כ' ועיין יד אהרן:
ח סָעִיף ג רפוי. ורש"ל כתב דאין להחמיר כלל בנט"י באנשים אם לא שיש בו אבן טוב מ"א ט"ז וכ"כ בס' גן המלך סי' (קכ"ב) [קכ"ג] ועיין בס' מעיל שמואל סי' י"ח:
ט סָעִיף ד זרוע. פי' תיכף אחר השלמת היד מקרי קנה של זרוע:
י סָעִיף ד הראשון. ויתנה בתחלה שלא יהא חובה עליו שמא פעם אחד לא יהא לו מים כ"כ וכן ראוי להתנות בכל דבר שאדם רוצה להחמיר על עצמו ב"י ואם היד מלוכלך לכ"ע צריך כל היד נטילה ועיין ט"ז:
א סָעִיף א ס"ק ד אין לחוש כו' דבר על היד דטמא אפי' דבר שהוא רפוי ואינו חוצץ מ"מ טמא דמים שנים הבאים לטהר מים הראשונים כמו שכ' שם סעיף ב' אין מטהרים כי אם המים שעל היד ולא המים של דבר אחר ונשארו המים שעל אותו דבר בטומאתו וא"כ הוא הדין הכא ניהו דאינו מקפיד ואינו חוצץ מ"מ אין המים מטהרים את המים שע"ג דבר הדבוק ליד: בטל לגבי יד והוי כיד והמים שנים מטהרים אותו: כשנטל מרביעית דאין בהם טומאה וא"צ טהרה כמ"ש שם סעיף ט':
ב סָעִיף א (ס"ק ה) הטיט כו' וכמ"ש בי"ד סי' קצ"ח סעיף י"ח כ' הרב"י צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר חוצץ כו' ובצק כו' אפי' כנגד הבשר חוצץ כו' ולפי שאין יכולת לכוון מה נקרא נגד הבשר או שלא כנגדו. נהגו הנשים ליטול צפרניהם כו' עכ"ל והאי טעמא שכ' לפי שא"י לכוון מה נקרא כו' ע"כ לא מחשש בצק הוא דהא בבצק אפי' נגד הבשר חוצץ ובלאו האי טעמא היו צריכים לנקר הכל או ליטול צפרניהם אע"כ דבצק לא שכיח שימצא תחת הצפורן ומש"ה לא היו נוהגים ליטול הצפרנים אלא מחשש צואה וא"כ לפי מ"ש רמ"א פה דהוי כמיעוט שאינו מקפיד א"כ למה נהגו ליטול הצפרנים אע"כ שלא כנגד הבשר אפי' צואה מקפידים וחוצץ וא"ש: (דל"ל דוקא בטיט ובצק מקפידים שלא כנגד הבשר אבל לא בצואה ומשום בצק כ' הרב"י לפי שאין יכולת לכוין כו') ז"א דהא הרב ב"י שם לא הזכיר כלל מזה שאין מקפידים כו' ולחלק בין נטילה לטבילה הי' נראה למ"א דוחק וע"ש בש"ך: בשבת כו' עסי' ש"ב סעיף ז' ר"ל דודאי אין האיסור משום טוחן דדוקא ביבש י"א שם בסי' ש"ב דאסור משום טוחן אבל לא בלח וטיט שתחת הציפורן סתמא לח הוא אלא איסורו משום ממחק דממחק הציפורן כשגורר הטיט מתחתיו והוא דומיא דמ"ש שם סעיף ח' אין מגררין בסכין או בהוי ממחק:
ג סָעִיף א (ס"ק ו) מקפיד הוא כו' ובס' פ"י כו' דמאחר דהרב"י מסתפק והרשב"א מקיל אזלי' לקולא כצ"ל ור"ל דהרב"י נסתפק פה בסי' זה וגם בי"ד סי' קצ"ח ובי"ד בחבורו הארוך ר"ס קצ"ח כתב הרב"י דמשמע מדברי הרשב"א להקל דגם לקולא אמרינן דבטלה דעתו אף שכ' שם הרב"י שמדברי הרמב"ם משמע קצת לאיסור מ"מ כיון שאין מבורר להדיא מדברי הרמב"ם מ"ה נקט הפ"י להקל:
ד סָעִיף ב (ס"ק ז) הי' כו' ואם הוא טבח ומכ"ש כו' ראיתי בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ס"ט חלק על רמ"א בי"ד סי' קצ"ח סעיף י"ז וכן על מ"א סי' קס"א ס"ק ז' שכ' ואם הוא טבח ומ"ש ויש דם ושומן על ידיו כו' וכ' וז"ל ולא עיין בש"ע גופא דהתם לא קאמר אלא נמצא בבגדו ואף את"ל דדעתייהו דגופו ובגדו שוין כו' מ"מ סוגיא דפסחים דף ס"ה וזבחים דף ל"ה בהא דשבח הוא לבני אהרן לא משמע כן ושם בתחלת התשובה הביא סוגי' הנ"ל דאמרי' שבח הוא לב"א שילכו עד ארכובתיהן בדם ומשני לח הוא ואינו חוצץ משמע דיבש חוצץ וכ' דצ"ל דוקא על צביעה אין צובע מקפיד אבל דם וכיוצא בו שנפשו ש"א קצה בו מקפיד וכ' ודוחק לו' כיון דצריך הכהן לעמוד רגלו על הרצפה בלי חציצה כו' הוי כרובו שאינו מקפיד וגזרו אטו רובו המקפיד דזה לא הוי רובו ממש וגם אפשר דל"ג שבות במקדש כה"ג עכ"ל ותמוה בעיני לחלוק על רמ"א ומ"א ולהגיה בראש פכ"ה ע"ש ולענ"ד הוא נגד החוש וסברא דבר שהוא שבח לאדם יקפיד עליו א"ו דמ"ש ודוחק לו' כו' ואף שנראה דוחק בעיניו לענ"ד היא דרך כבושה ומה לי עומד ע"ג דם או מה דתנן בזבחים עומד ע"ג כלי כו' פסול דלא בעינן רוב הגוף כ"א רוב תחתית הרגל כמו בנט"י דסגי ברוב היד ולא בעינן רוב הגוף וגם מ"ש דל"ג ע"ש במקדש מנ"ל הא והרבה שבותים גזרו שם ועוד בלא"ה עיין במהרש"א שבת דף מ"ב בתוס' ד"ה גחלת כו' וק"ל: ספי"א דזבחים דף צ"ח ע"ב כצ"ל: עיין ברמב"ם שכ' ג"כ דהוי ספק: דה"ה בכל הדברים החוצצים. ר"ל אי איכא תרתי כגון אם הוא צובע וטבח ונמצא דם על ידיו וגם צבע:
ה סָעִיף ב (ס"ק ח) שהדיו. ומי שכותב תדיר דהוי הדיו לגבי' כמו ידיו צבועים לגבי צובע ועיין בש"ך וט"ז י"ד סי' קצ"ח דאפי' במי שאינו צובע אין הצביעה חוצצת אא"כ יש ממש מהצבע על ידיו אבל מראה גרידא אינו מזיק וה"ה שחרורית שאין בה ממש אינה חוצצת וכן משמע מלשון הש"ע פה שכ' ויש מממש הצבע על ידיו כו':
ו סָעִיף ב (ס"ק ט) גלדי כו' ואם מצטער כו'. דאז ודאי אינו מקפיד:
ז סָעִיף ג (ס"ק י) ואפילו כו' ובלבד שנטל מרביעית כמ"ש ס"א במ"א ס"ק ד'. דהא מים שניים אין מטהרים מים שע"ג הטבעת ותי' א' של מ"א שם כיון שהוא דבוק ליד בטל לגבי יד הא אדרבא מיירי ברפוי ואינו דבוק וע"כ צ"ל דמיירי שנטל מרביעית כתי' השני שכ' בס"ק ד':
ח סָעִיף ג (ס"ק יא) בשעת כו' אא"כ יש בו אבן טוב. דאז מקפיד אפי' בשעת נטילה ואפי' הוא אינו מקפיד בטלה דעתו:
ט סָעִיף ד (ס"ק יג) כדעת כו'. עבי"ד סי' רי"ד דבכל דבר אם בשעה שהתחיל לנהוג הי' דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפי' פעם א' צריך התרה כו' לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרי' לסייג ולפרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו בנדר וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם עכ"ל שם: מלוכלך כו' כ"כ היש"ש שם. ודע שכ' בס"ח סי' נ"ח וז"ל ואל יגדל אדם צפורניו פן יכנס הטיט בהן ואמרו חכמים הטיט והבצק שתחת הצפורן אפילו נגד הבשר חוצץ ועוד שמא יכנס לתוכן חלב או דבר איסור ויהיה נכשל ומביא ע"ז מעשה רב:
א סָעִיף א ס"א כגון כו'. מתני' מקוואות פ"ט מתני' ב' ובצק כו' ומתני' ד' שם וצואה כו' ותוספתא הביאו הר"ש צואה שתחת הצפורן כו' והבצק כו': ורטיה כו' וטיט כו'. מתני' ב' שם: אבל כו'. עתוס' דחולין ק"ו ב' ד"ה וכ"ד כו': אבל אם כו'. דבדידיה תליא כמו שחילקו בין אשה לאיש במתני' ג' פ"ט דמקוואות וכן בין נשואה לפנויה כמ"ש בתוס' והביאה הר"ש ספ"ח שם וזבחים צ"ח ב' א"ר פשיטא כו' ת"ה וע' ר"ש פ' בתרא דמקוואות מ"ד בשם תוספתא קשרי עני שמקפיד עליהן ושל בע"ה הרי אלו חוצצין ושל בע"ה שאין מקפיד עליהן ושל עני הרי אלו אין חוצצין כו' וז"ש בס"ב כ"ד כו' היה דרכו של כו' כיצד כו': כי י"א כו'. ממ"ש בתוספתא דמקואות והביאה הר"ש שם בפ"ט מתני' ד' ר' יונתן כו' וההיא דחולין הנ"ל פי' בחולין שנעשו על טהרת קדשים ותרומה. בסה"ת בשם י"מ אבל סה"ת הקשה עליהן דהא כל פרקין בחולין גרידא משתעי אלא ההיא דתוספתא בנגיעה וכמ"ש בפ"ב דחגיגה ובחולין שנעשו על טהרת תרומה או בידים תחלות וכמ"ש בפ"ב דחולין וכמ"ש בת"ה וכ"כ הר"ש שם ותוס' דחולין שם בד"ה הנ"ל וכ"ד כל הפוסקים:
ב סָעִיף ב ס"ב שהדין כו'. בפט"ז דשבת ור"ל וה"ה לצבעים שהם כמו דיו וכמוהם דוקא שממשו עליו: וכן כו'. כיון שאין מקפידות כנ"ל: גלדי כו'. הא ל"ה חוצץ במקוואות שם מתני' ב':
ג סָעִיף ג ס"ג צריך כו'. בתוספתא הביאו הר"ש שם והטבעות אוצין חוצצין רפין אין חוצצין וז"ש ונהגו כו' ומ"ש ואפי' כו' כמ"ש למטה אבל יש כו' וכ"כ ב"י: ואפי' כו' הואיל כו'. ז"ל בת"ה וא"ת טבעת למה חוצץ הלא מיעוטו שאינו מקפיד הוא כבר פי' הראב"ד כיון שמקפדת בשעת לישה וכיוצא וכן חוטי צמר ופשתן ורצועות אע"פ שאין מקפידות בשעת טבילה מקפידות בשעה שחופפות הראש וכ"כ הרא"ש משמו בנדה:
ד סָעִיף ד ס"ד שיעור כו' וי"א כו'. ערש"י שם ומסקנא דגמרא שם כשמואל וזהו וי"א שבכאן וכ"ד התוס' שם ד"ה אמר אבל בשם ר' אברהם פי' דפרק דחולין עד סוף קשרי אצבעותיו א"כ כי קיימא לן כשמואל הוא עד הקנה כס' הראשונה אבל תוס' שם דחו אותה מגמ' דערכין ועתוס' במנחות ל"ז א' ד"ה קיבורת אבל הרי"ף גריס בחולין עד הפקק והוא סוף קשרי אצבעותיו ובקידוש ובתרומה עד הפרק והוא עד הקנה וכי קי"ל כשמואל צריך בחולין ג"כ עד הקנה ונחלקו דרב גורס בחולין עד הפקק ור"ש גם בתרומה ושמואל גריס בכולה עד הפרק ועתר"י שם והוא ס' ראשונה ועתר"י שם שא"א לפרש עד פרק ראשון שבקשרי אצבעותיו א' שהוא דבר מועט ועוד שלא ישוה הגודל להם בשלמא לפרש"י יטול מכ"א ב' פרקים ומגודל פ"א ע"ש. ושיטה אחרת לרמב"ן דבברייתא ה"ק דתרומה עד פרק ב' שבאצבעות ובחולין עד xוף קשרי אצבעותיו וכמ"ש בירושלמי בשם רב נט"י לתרומה עד לפרק ולחולין עד קשרי אצבעותיו וכ"מ בגמ' שאמרו התירו מפה כו' וכ"ד הרא"ה והריטב"א ומ"מ לדינא ס"ל כפי' רש"י ותוס' וגי' הספרים כמ"ש בפר"ח וברי"ף מסייע ליה שכ' קידוש ואח"כ חולין ואח"כ תרומה כ"כ הרא"ה וכן י"ל דברי הרי"ף כן והשתא ס' ל לרי"ף כס' האחרונה אבל הרשב"א השיג עליו ואמר יציבא כו' ואין ראיה ממפה דהתם הטעם שכהנים זריזין הם ופי' דה"ק בירושלמי לתרומה עד הקנה ולחולין עד קשרי אצבעותיו וכן בגמרא שלנו אמר רב ע"כ כו' ג"כ כמו הירושלמי ומחמיר בכ"א פרק יותר בחולין כמו לתרומה ובתרומה כמו לקידוש ושמואל מחמיר יותר בשניהם כמו לקידוש וז"ש בין כו' לחומרא. דלפירש רש"י אין שום חומרא בתרומה ור"ש א' שניהן לקולא פי' עד סוף קשרי אצבעותיו וקולא מדשמואל קאמר וכולם החמירו יותר מהברייתא ובזה מתורץ קושיית תוס' אבל לר"ש קשה וא"צ לדחוקי לרב ששת בפי' הברייתא כמ"ש תוס' שם וי"ל דר"ש כו' והוא דוחק כקושיית תר"י כנ"ל וקי"ל כשמואל והוא כסברא ראשונה: x
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.