שולחן ערוך, אורח חיים תקלא
א מִצְוָה לְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב.
ב אֵין מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד, אֲפִלּוּ אִם לֹא גִּלַּח קֹדֶם מוֹעֵד.
ג אֲפִלּוּ אִם הָיָה אָנוּס וּמִפְּנֵי כָּךְ לֹא גִּלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֵינוֹ מְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד; וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא בַּמּוֹעֵד.
ד וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד; מִי שֶׁיָּצָא מִבֵּית הַשִּׁבְיָה וְלֹא הָיָה לוֹ פְּנַאי לְגַלֵּחַ קֹדֶם הַמּוֹעֵד, וּמִי שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים וַאֲפִלּוּ הָיָה חָבוּשׁ בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מַנִּיחִין לוֹ לְגַלֵּחַ, וְכֵן הַמְּנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ בָּרֶגֶל, וְכֵן מִי שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא לְגַלֵּחַ וְנִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ בָּרֶגֶל, וְכֵן הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אוֹ שֶׁבָּא בְּעֶרֶב הָרֶגֶל וְלֹא הָיָה שְׁהוּת בַּיּוֹם לְגַלֵּחַ, וְהוּא שֶׁלֹּא יָצָא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ לְטַיֵּל.
ה אַף עַל פִּי שֶׁהִתִּירוּ לְהִסְתַּפֵּר, לֹא יִסְתַּפֵּר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא בְּצִנְעָה.
ו קָטָן מֻתָּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד, אֲפִלּוּ נוֹלַד קֹדֶם הָרֶגֶל; וַאֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָא שָׁרֵי (וְכֵן מַשְׁמָע מִמָּרְדְּכַי).
ז אָבֵל שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל, מֻתָּר לְגַלֵּחַ בְּחֹל הַמּוֹעֵד. הַגָּה: מִי שֶׁהֵמִיר דָּתוֹ וְחָזַר בִּתְשׁוּבָה, וְדַרְכּוֹ לְגַלֵּחַ, מֻתָּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' פ"ו).
ח כָּל אָדָם מֻתָּר לִטֹּל שָׂפָה בְּחֹל הַמּוֹעֵד. הַגָּה: אֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָא; וּמֻתָּר לַחוֹף וְלִסְרֹק רֹאשׁ בַּמּוֹעֵד, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּשִׁיר שֵׂעָר, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם גִּלּוּחַ (מָרְדְּכַי רֵישׁ מ"ק).
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) מצוה לגלח וכו' - כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) בעיו"ט - בין קודם חצות ובין לאחר חצות לבד מע"פ דאסור להסתפר לאחר חצות כמבואר לעיל בסימן תס"ח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (ג) אין מגלחין במועד - וה"ה סיפור הראש אלא שדרכן היה לגלח ואף דסיפור וגילוח הוא דבר של יפוי ותיקון הגוף שהוא צורך המועד אפ"ה אסרו בתוך המועד כדי שיזדרז לגלח קודם המועד דאם היו מותרין לגלח בתוך המועד היו סומכין עצמן לכתחילה ע"ז ויכנסו לרגל כשהן מנוולין: ש"ע סָעִיף ב
ד (ד) אפילו אם גילח - דתו אין בו חשש זה שיכנס לרגל כשהוא מנוול דהא גילח עצמו גם קודם הרגל אפ"ה אסור משום הרואין דהרואה לא ידע שגילח עצמו ויאמר שמותר לגלח בכל גווני: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה (ה) אפילו אם היה אנוס - כגון שנאבד לו אבידה בערב הרגל או להאומן ולא היה יכול לגלח וכה"ג שארי אונסין לבד המבוארים להיתר בסעיפים שאח"ז דהני אונסין מפורסמין וגלוין לכל הוא שא"א להם לגלח מקודם אבל שארי אונסין אינם מפורסמין וידועים ואם נתיר להם יבואו להתיר אף שלא מתוך אונס: ש"ע סָעִיף ג
ו (ו) וה"ה למי שהיה חולה - שאמרו שהחולה כשהוא מספר מכביד עליו חליו אפ"ה אין זה אונס גלוי כ"כ ויבואו להתיר אף שלא מתוך אונס וכנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז (ז) ולא היה לו פנאי - כגון שיצא בתוך המועד או אפילו בעיו"ט סמוך לחשיכה שלא היה לו שהות לגלח מבעוד יום: ש"ע סָעִיף ד
ח (ח) ומי שיצא מבית האסורים - ה"נ כשלא היה שהות לגלח בעיו"ט מבעוד יום כנ"ל: ש"ע סָעִיף ד
ט (ט) ביד ישראל - דכיון שהיה בצער לא גילח: ש"ע סָעִיף ד
י (י) שהתירו לו ברגל - דמקודם היה אסור בתגלחת ולכן הוי אנוס במה שלא גילח מקודם ויש חולקין בזה וס"ל דהיכי שהיה יכול לבקש ולפייס שיתירו לו קודם הרגל ולא פייס הוי פושע ואסור לגלח ברגל. ומ"מ המיקל יש לו על מי לסמוך כיון שהוא מילתא דרבנן: ש"ע סָעִיף ד
יא (יא) ונשאל על נדרו ברגל - ויש חולקין גם בזה דהוא דוקא אם לא מצא חכם להתיר נדרו עד תוך הרגל משא"כ אם לא רצה להתיר מקודם ואח"כ נמלך לא חשיב אונס. ודעת המ"א להקל בזה כדעת המחבר דלא חשבינן לפושע שהיה לו להתיר מקודם כיון שקודם הרגל לא היה כלל בדעתו להתיר נדרו ואח"כ נמלך: ש"ע סָעִיף ד
יב (יב) הבא ממדינת הים - דוקא ממדינת הים דמפרסמא מלתא אבל בדרך אחר לא [מ"א] ועיין במחצית השקל דה"ה משאר מקום רחוק מאד דמפרסמא מילתא (ובחידושי ריטב"א כתב כל שבא חוץ לחוץ מקרי ממדינת הים ואע"פ שאינו מקום רחוק וצ"ע): ש"ע סָעִיף ד
יג (יג) בחול המועד - ודוקא שלא בא בישוב עד חוה"מ דאם בא בעיו"ט במקום ישוב ובא בזמן שיש עוד שהות מבעוד יום לגלח אף שלא בא לביתו עד חוה"מ אין זה אונס שהיה לו לגלח מעיו"ט בעיר ההוא. ועיין במ"א שכתב דאף כשהיה במקום ישוב בשנים או ג' ימים קודם הרגל ואח"כ בעיו"ט לא היה בישוב כגון שישב אז על הספינה ובא לביתו בחוה"מ או שבא לעיר סמוך לחשיכה ולא היה שהות ביום לגלח ג"כ מותר לגלח בחוה"מ כיון דבעיו"ט גופא היה אנוס: ש"ע סָעִיף ד
יד (יד) והוא שלא יצא וכו' - פי' דמארץ ישראל לארץ ישראל או מחו"ל לחו"ל אף ביצא לטייל שאינו דבר מצוה אפ"ה מותר לו לגלח כשלא היה פנאי לגלח מבעוד יום כיון שיציאתו ברשות היתה שלא עשה איסור בזה אבל מא"י לחו"ל אינו מותר אלא ביצא להרויח או לראות פני חבירו דהוא חשיב דבר מצוה שמותר לצאת מא"י בשביל זה משא"כ לטייל בעלמא דבכה"ג אסור לצאת מא"י לחו"ל לא התירו לו לגלח: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
טו (טו) קטן וכו' - דלא שייך ביה טעמא שלא יכנס למועד כשהוא מנוול דלאו בר מצוה הוא ודוקא שיש לו שער רב דמצטער עי"ז. ודוקא לקטן מותר לגלח דצורך הרגל הוא בשביל הקטן אבל לעכו"מ אסור לגלח דלא עדיף משאר מלאכות דאסור לעשותן במועד אא"כ אין לו מה יאכל [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ו
טז (טז) אפילו נולד וכו' - ר"ל אף דהיה יכול לגלחו מקודם שרי ומטעם הנ"ל ועיין בפמ"ג שמצדד דאפילו הוא בן כמה שנים כל שלא הגיע לי"ג שנים מותר לגלחו במועד וכן מוכח במ"א אך המ"א מסתפק דהיכי דהקטן נראה כגדול אפשר דאין להקל בפרהסיא: ש"ע סָעִיף ו
יז (יז) שרי - דהכל רואין שהוא קטן: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יח (יח) בשבת ערב הרגל - דהרי לא היה יכול לגלחו ביום זה: ש"ע סָעִיף ז
יט (יט) ודרכו לגלח - פי' במקום שנוהגין שבעלי תשובה מגלחין דעבודת גילולים דמי למת ולמצורע שטעון גילוח: ש"ע סָעִיף ז
כ (כ) מותר לגלח במועד - אפילו חזר בתשובה קודם הרגל והיה יכול לגלח מקודם אפ"ה שרי בדיעבד שהרי אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה עד שיגלח: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כא (כא) ליטול שפה - בין במספרים ובין בתער ואפילו איננה מעכבת האכילה [אחרונים] ומי שיש לו שחין בראשו מותר לגלח השער אפילו בתער [ח"א] ועיין בבה"ל. ומותר להקיז דם שקורין קע"פ זעצין [א"ח]: ש"ע סָעִיף ח
כב (כב) גילוח - וכן כל רחיצה מותר [הגרע"א]: ש"ע סָעִיף ח
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף ב
א אין מגלחין. כדי שיגלח עי"ט ולא יכנס למועד כשהוא מנוול: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב אנוס כו'. דלא מוכחא מלתא כ"כ ואפי' לא היה להם אומן מעי"ט אסור (ב"י) עס"ד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג ביד ישראל. דכיון שהיה בצער לא גילח: ש"ע סָעִיף ד
ד שהתירו לו ברגל. זהו דעת הרמב"ם והב"ח פסק כהרא"ש והטור דדוקא שהתירו לו קודם הרגל ולא שלמו לו ימי נדויו עד הרגל דאין נדוי שלנו פחות מז' ימים עבי"ד סי' של"ד ס"א וי"ג אבל אם לא ביקש (ס) שיתירו לו עד הרגל לא חשיב אונס: ש"ע סָעִיף ד
ה מי שנדר. נ"ל דבזה נראין דברי הרי"ף והרמב"ם דאעפ"י שהיה יכול להתירו לא מקרי פושע שהיה בדעתו לקיים נדרו ונזירתו: ש"ע סָעִיף ד
ו ממדינת הים. שלא בא בישוב עד ח"ה (ב"י רי"ו) משמע דאם היה בעי"ט במקום ישוב אסור לגלח בח"ה ונ"ל דאם היה ב' ימים או ג' ימים קודם יום טוב בישוב ובעי"ט לא היה בישוב מותר לגלח בח"ה ומיהו דוקא כשבא ממדינת הים דאז מפרסמא מלתא אבל בדרך אחר לא: ש"ע סָעִיף ד
ז לטייל. אבל יצא להרויח או לראות פני חבירו שרי דמקרי מצוה עססי' רמ"ח: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ח קטן וכו'. דלא שייך ביה טעמא שלא יכנס למועד כשהוא מנוול דלאו בר מצוה הוא ובנ"י כתב ודוקא כשיש לו שער רב ומצטער ע"כ ודוקא לקטן מותר לגלח דצורך רגל הוא אבל לעכו"ם אסור לגלח דלא עדיף משאר מלאכות דאסור לעשותן במועד אא"כ אין לו מה יאכל עססי' תקמ"ב: ש"ע סָעִיף ו
ט בפרהסיא שרי. דהכל רואין שהוא קטן ואפשר דבקטן הנראה כגדול אסור לגלח בפרהסיא: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י אבל שחל וכו'. עסי' תקמ"ח ס"ה ומ"ש הע"ש כאן לענין אב ואם עבי"ד ססי' ש"ץ: ש"ע סָעִיף ז
יא ודרכו לגלח. שהרי אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה עד שיגלח (ת"ה): ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב כל אדם וכו'. בילקוטי פרדס כתוב שער שבמקום הקזת דם כריבדא דכוסילתא מותר להעביר בתער בח"ה לפי שהקזת דם עיקר פיקוח נפש הוא ואפי' בשבת שרי כ"ש בח"ה עכ"ל, ומשמע דס"ל דמי שיש לו מכה שאינה פקוח נפש אסור לגלח השער כדי להניח הרטי' וצ"ל דס"ל דגילוח שפה אסור אם אינה מעכבת האכילה אבל לדידן דקי"ל דהכל שרי א"כ מכ"ש לצורך מכה וכ"מ סוף סימן תקמ"ו וסי' תקל"ו ס"ג ועיין בב"י סי' תקל"ב: ש"ע סָעִיף ח
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף ב
א אין עמ״א עט״ז כתבתי למ״ד מ״ה חה״מ אסור באין אבד ולא לצורך המועד י״ל כל שאפשר מעי״ט תו אסור מ״ה לחד מ״ד כמו אוכל נפש בי״ט כה״ג. ועסי׳ ש״ג כ״ב וש״מ במ״א אי נוטל שער בכלי וא״צ לשער או לצפרנים אי חייב בשבת וי״ט מ״ה יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב אנוס עמ״א אות ו׳ ועס״ה דלקמן דוקא בצינעא ומינה באונס אחר דלא מיפרסמא כ״כ אף בצינעא אסור ול״ד לחול שאסרו מפני מ״ע בחדרי חדרים שרי כשהוא דרבנן כאן אמרו וקנסו שלא יהא מנוול ברגל הילכך אף בצינעא אסרו אף באנוס דגם לדידיה יבוא להקל בכ״מ אף למ״ד ח״ה מדרבנן אסור: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג ביד ישראל עמ״א וער״מ ז״ל פ״ז מהי״ט גרס במשנה ועולים מטומאה לטהרה ה״ה טמא מת וכיוצא יע״ש במ״מ מזה: ש"ע סָעִיף ד
ד שהתירו עמ״א המחבר פסק כרמב״ם אבל הב״ח החמיר כטור ורא״ש ומשמע לכאורה דאין תלוי רק אם שלמו ימי הנידוי לדידן זיין ימים תוך הרגל בין ביקש מב״ד שיתירו לו קודם הרגל או תוך הרגל שרי כיון דלא שלמו ז׳ ימים עד המועד וצ״ע: ש"ע סָעִיף ד
ה מי עמ״א אע״ג במנודה י״ל כהב״ח כאן י״ל כרי״ף ורמב״ם אף שהיה יכול להתיר הנדר קודם הרגל וסבור היה דיקיים נדרו ואנוס פרהסיא הוי ושרי לגלח ברגל: ש"ע סָעִיף ד
ו ממדינת הים עמ״א עיין אות ב׳ ועא״ר אות ה׳ דמצוה לגלח ברגל בערב הרגל וכל שהיה בים בערב הרגל תו לא קנסו וצ״ע: ש"ע סָעִיף ד
ז לטייל עמ״א להרויח או לראות עם חבירו עסי׳ רמ״ח אות י״ט וט״ז ה׳: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ח קטן עמ״א משמע אף הגיע לחינוך ועיין אות ט׳ וא״ר אות ח׳ בשם התניא משמע דוקא קטן הנולד קודם י״ט הא קטן אחר אסור וצ״ע יע״ש. ולגלח לעכו״ם למ״ד מ״ה אסור זה ג״כ מ״ה אסור ועכ״פ מדרבנן אסור ועסי׳ תק״מ א׳ אי״ה שם יבואר באם יש לו מה לאכול היום רק לצורך יום מחר ולי״ט אחרון צ״ע למ״ד מ״ה חה״מ אסור רק לצורך המועד שרי בי״ט באוכל נפש י״ל דוקא לבו ביום ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ו
ט בפרהסיא עמ״א עיין אות ח׳ דאף הגיע לחינוך שרי לז״א דנראה כגדול יש מ״ע ומשמע בצינעה עכ״פ מותר כיון דמדינא ל״ש קנס רק מ״ע מדרבנן בחדרי חדרים מותר דהוי צורך המועד עיין אות ב׳ ועיין אות ח׳ בשם התניא וצ״ע: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י אבל שחל עמ״א עסי׳ תקמ״ח סעיף ח׳ (ט״ס ס״ה) ואבל על א״ו שחל יום שלשים בשבת ערב הרגל דשרי בחה״מ עולת שבת וא״ר יו״ד בשם שכ״ג וע״ז הראה המ״א ז״ל לי״ד ש״ץ דשיעור גערה דוקא יב״ח א״כ לא יצויר זה ואמנם במקום דנוהגין שיעור גערה בפחות יצויר זה וע׳ סימן תקמ״ח ס״ט. ולפ״ז כל שהגיע הגילוח בחה״מ שיעור גערה שרי אף שהיה נוהג מחמת חומרא כמו העולים מטומאה להר״מ ז״ל עט״ז. וה״ה במקומות שנוהגין כל יב״ח על א״ו כשהגיע י״ב חודש בחה״מ רשאי ועא״ר וא״ז במעשה דאזמיר וצ״ע ועי״ד ש״ץ ואבל שחל זיין ימים בי״ט א׳ אסור עד ל׳ ולמ״ד דשפה כל שמעכב אכילה שרי לאחר זיי״ן עי״ד ש״ץ עדיין בלא״ה כ״א מותר שפה בחה״מ כבס״ח: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב כל עמ״א עיין הרע״ב פ״ג מ״א גילוח הנתק לא חשוב עמ״ש בט״ז מזה ועסי׳ תק״ל למ״ד חה״מ מ״ה אסור יע״ש וחולי שאין סכנה בחה״מ לעשות מלאכה גמורה בשבילו וי״ל דמ״מ הוי צורך היום ושרי מ״ה ומדרבנן ג״כ ועסי׳ תקל״ג במ״א ג׳ ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ח
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף ג
א (ס"ק ב) אנוס כו' דלא מוכחא מלתא כו' והוא גם טעם דאפי' גילח קודם המועד דאסור לגלח במועד דלא כר"ת דמתיר והיינו ג"כ משום דלא מוכחא מלתא כ"כ: ואפילו לא היה להם אומן מעי"ט. ונודע זה לכל בני העיר כגון שנאבד לאומן אבדה בעי"ט והיה טרוד עי"ז ואין להם אומן אחר. מ"מ לא מוכחא מלתא כ"כ ויש לחוש לאחרים הבאים ממקום אחר ועיין בב"י. ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ב (ס"ק ד) שהתירו כו' והב"ח פסק כו' דבירושלמי מקשה על המשנה דקתני ומנודה שהתירו לו ברגל. ממ"נ אי התירו לו קודם הרגל ה"ל לגלח קודם הרגל ולמה הותר לו הגילוח ברגל. ואי לא התירו לו קודם הרגל ג"כ אין להתיר לו הגילוח ברגל דה"ל לפייס לב"ד שיתירו לו קודם הרגל והיה אפשר לו לגלח קודם הרגל ומשני דמיירי שהתירו לו קודם הרגל אלא שיום שלשים מן זמן ויום שנידוהו הוא בי"ט. ופי' דבריו ניהו דקי"ל בין שנידוהו בשביל ממון או בשביל אפקורות' רשאים להתיר מיד. היינו באם פייס לב"ד אבל כשלא פייס לב"ד אלא פייס לב"ד ניהו דרשאים להתיר מיד מ"מ אין ההתרה חלה עד שישלים ל' יום מיום שנידוהו. וכה"ג מיירי מתני' כשפייס לב"ד וחל יום ל' ברגל. וכן פסק הרא"ש וטור. אבל הרמב"ם לא העתיק ירושלמי הנ"ל וכתב הרב"י משום דבגמרא דידן לא הוזכר מזה אלא סתמו הדברים משמע אפילו היה יכול להתירו קודם הרגל. ולא בא לב"ד להתיר עד הרגל אפ"ה מיקרי אונס ומותר לגלח ברגל: ואין נידוי שלנו פחות כו' ורצה לומר אף דבירושלמי מוקי לה כשיום שלשים הוא ברגל הוא דוקא לדידהו דסתם נידוי שלהם היה שלשים יום. אבל לדידן דסתם נידוי הוא שבעה כמ"ש בי"ד סי' של"ד צ"ל דיום שביעי נשלם ברגל: עבי"ד סי' של"ד כצ"ל. דשם מבוארים דינים הללו. אלא דהט"ז שם הקשה על הב"ח לפ"ז למה הותר לו לגלח ברגל כשחל יום שלשים ברגל. הא היה אפשר לו לפייס את בעל דינו. והיה מוכר מיד מנידויו קודם הרגל ע"ש ולדעת החולקים שהביא הרב"י ורמ"א בי"ד סי' של"ד סעיף י"ג דלעולם אין מתירים קודם שלשים יום אפי' פייס לבע"ד א"ש. ולהאומרים דאם פייס לבע"ד מתירים מיד. צ"ל שהיה אנוס כגון שהלך בע"ד למדינות הים וכה"ג שלא היה אפשר לו לפייס בע"ד וע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ג (ס"ק ה) מי שנדר. נ"ל דבזה נראים דברי הרי"ף כו' ר"ל דהירושלמי מוקי לה ג"כ דוק' כשלא היה אפשר לו להתיר קודם הרגל והיינו שלא מצא בני אדם שיתירו לו קודם הרגל. אבל אם היה אפשר להתיר קודם הרגל לא מיקרי אונס ואסור לגלח ברגל: והרי"ף ורמב"ם פסקו כתלמודא דידן שלא הזכיר מזה משמע דבכל ענין מתירים לו. וכתב מ"א אף שבס"ק ד' הביא דברי הב"ח להחמיר במנודה כדעת הרא"ש וטור. מ"מ בנדר נוטה דעתו לדעת הרי"ף ורמב"ם. ש"ע סָעִיף ד
ד (ס"ק ו) ממדינות כו' משמע כו' במקום יישוב ר"ל אפי' לא היה בביתו: ומיהו דוקא כשבא ממדה"י בו' זה קאי על כל ההיתר הנזכר בש"ע להתיר לגלח לבא ממדה"י. ול"ד ממדה"י אלא ממקום רחוק מאד דמפרסמא מלתא: ש"ע סָעִיף ד
ה (ס"ק ז) לטיול. אבל יצא להרויח. ר"ל ל"מ ביצא למזונות שאין לו מזונות ויצא לחזור אחר מזונותיו. דודאי שרי אלא אפי' יצא להרויח. דהיינו שי"ל נכסים הרבה ויוצא כדי להרויח יותר. אפ"ה שרי כן פירש"י: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ו (ס"ק ח) קטן כו' ודוקא לקטן כו' ר"ל דגילוח מלאכה הוא וראוי לאסרו בחה"מ. אלא לפי שהוא צורך המועד ראוי להתירו לולי הטעם שלא יכנס לי"ט כשהוא מנוול. וא"כ בקטן דל"ש ה"ט דהא אינו מצוה לגלח קודם הרגל לכן מותר לגלחו דהוי צורך מועד לגביה: אבל גוי ניהו דל"ש גביה שלא יכנס לי"ט כשהוא מנוול. מ"מ לגביה לא הוי צורך מועד ואסור משום מלאכה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז (ס"ק י) אבל כו' עסי' תקמ"ח ס"ה. ר"ל דהדין אם נהג מקצת שבעה קודם הרגל. אז הרגל מבטל ממנו דין שבעה אבל צריך לנהוג דין ל' אחר הרגל. אבל אם שלמו שבעה קודם הרגל והתחיל לנהוג קצת דין שלשים קודם הרגל אז הרגל מבטל ממנו דין שלשים וא"צ לנהוג שוב דין שלשים. ואם חל יום השביעי של שבעה בערב רגל ביום חול. מיקרי שנהג קצת דין שלשים קודם הרגל. והרגל מבטל ממנו דין שלשים. דאמרינן בשביעי מקצת היום ככולו. יום השביעי עולה לכאן ולכאן ר"ל נחשב ליום שביעי של ז' ימי אבלות. ושוב נחשב מותר היום להתחלת יום שלשים. וא"כ הרגל מבטל דין שלשים. ומותר לכבוד הרגל להסתפר בערב הרגל שהוא יום שביעי. והשתא רחל יום שביעי בערב הרגל שחל בשבת שלא היה אפשר לו להסתפר ערב הרגל. וכן קודם לכן היה אסור. לכן מותר בגילוח בחה"מ: ש"ע סָעִיף ז
ח (ס"ק יא) ודרכו כו' (טעם המנהג עיין בט"ז) שהרי אין כו' ר"ל ניהו דאינו אלא מנהג מ"מ כיון דהמנהג שלא לצרפו לכ"ד שבקדושה קודם הגילוח א"כ מונעים ממנו כמה מצות ולמה לא נתיר לו לגלח: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ט (ס"ק יב) כל אדם כו' וצ"ל דס"ל דגילוח שפה אסור כו' דבש"ס איכא פלוגתא. חד ס"ל דלא הותר לגלח השפה כ"א כשמעכב האכילה. אבל בלא"ה יש לו דין גילוח הראש וחד ס"ל דבגילוח שפה אינו בכלל הגילוח הראש ולא נאסר כלל ואפי' אינו מעכב האכילה. והכי קי"ל וכיון דגילוח שפה מותר לכ"ע משום דלא נאסר רק גילוח הראש. א"כ ה"ה במקום המכה יהיה מותר מצד הדין: ש"ע סָעִיף ח
ט״ז
סָעִיף א
א מצוה לגלח כו'. כדי שלא יכנס למועד כשהוא מנוול לפיכך אין מגלחין במועד כדי שיהיה חושש לגלח ערב המועד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב אפי' אם גילח כו'. דמי יודע אם גילח קודם המועד וכן הטעם לגבי אונס בס"ג: ש"ע סָעִיף ג
ג ונתרפא. לפי שהגילוח קשה לחולה ומחזירו לחוליו ע"כ ה"א דמותר לגלח במועד קמ"ל דאסור: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ולא היה לו פנאי. זה קאי גם אמ"ש אח"ז: ש"ע סָעִיף ד
ה וכן המנודה כו'. עמ"ש בי"ד סי' של"ד בביאור דברי הטור ומה שי"ל על רמ"א שם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ו קטן מותר כו'. לפי שאין עליו חיוב לגלח קודם המועד דלאו בר מצוה הוא: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז ודרכו לגלח. פי' במקום שנוהגין שבעלי תשובה מגלחין דע"א דמי' למת ולמצורע שטעון גלוח: ש"ע סָעִיף ז
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א מצוה עט״ז גמרא מ״ק דף י״ד א׳ ועסי׳ תס״ח בע״פ אחר חצות אסור לגלח הא בשאר עי״ט בשכח מותר אבל לכתחלה יש לגלח קודם חצות עסי׳ רנ״א אות ה׳ במ״א בשם האר״י ז״ל ועב״ח רנ״א ובשאר דוכתי משמע שבת וי״ט שוין ועיין בגמרא ואי״ה במ״א יבואר עוד. ועיין במ״ש אי״ה באות ב׳ עוד מזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב אפילו עט״ז טור דלא כר״ת דמי יודע ולח פליג ודוקא מי שיצא מבית האסורין בסעיף ד׳ דקלא אית ליה. והמגלח בחה״מ כל הראש משמע לכאורה דלית איסור תורה כ״א דרבנן שלא יהא מנוול ועב״י במ״ש בעי׳ דאבידה למ״ד מלאכת חה״מ ד״ת י״ל מ״ה אסור היינו גילוח כל הראש ועא״ר א׳ ותק״ל במ״א דלהרמב״ן כל שאין צורך המועד מ״ה אסור וי״ל גילוח כל הראש אין כ״כ יפוי או מלאכה שאפשר לעשותה מעי״ט אף באוכל נפש י״א דמ״ה אסור וניוול לא הוי כ״א שלשים יום דומיא דגדל פרע ומ״ש בש״ע מצוה לגלח ערב הרגל בגמרא אין זה מבואר ועמ״א י׳ ואי״ה שם יבואר עוד די״ל שלא יכנוס לרגל מנוול היינו יותר מל׳ יום: ש"ע סָעִיף ג
ג ונתרפא עט״ז וכבר כתבתי באות ב׳ דלא קיי״ל כר״ת אפילו לספק ספקא שמא הלכה כר״ת לא משוינן ליה. ואם גילח במועד צ״ע אי לוקה מכת מרדות ער״מ ז״ל פ״ז מה׳ י״ט ה״א די״ל הואיל ורק קנס דרבנן שלא יכנס מנוול לא הוי איסור מלאכה דרבנן ואין לוקה וכן בספק בעיא דלא איפשטא אבידה וכיוצא י״ל דאין לוקה מ״מ בספק בעיא שא״א ללקות על הספק עב״י י״ד רצ״ד הנהיג בעוזא ושיבוטא יע״ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ולא עט״ז דכל שהיה לו פנאי קודם הרגל אסור במועד בכל אלו גם כן מדרבנן עכ״פ: ש"ע סָעִיף ד
ה וכן עט״ז בי״ד של״ד אות ו׳ האריך ועמ״א ד׳ ובעט״ז אות א׳. ויראה דוקא נידוי על ממון לפייס בעל דינו אנוס הוי שסבור שלא יפייס בעל דינו עיין ב״י ולבוש מה שאין כן נידוי על עבירה וכיוצא בזה י״ל כולא עלמא מודים כל ששלמו ימי נידוי קודם הרגל ולא ביקש ולא חזר שאין מגלה במועד ואי״ה במ״א יבואר: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ו קטן עט״ז משמע כל שאין יג״ש וב״ש י״ל דשרי לגלח במועד דלאו בר מצוה הוא ואע״ג דבר חינוך הוא מדרבנן אף במצות דרבנן כדמשמע בכמה דוכתין מ״מ הטעם רק משום ניוול ועוד דקנס הוא ולא קנסי׳ לבנו בשביל אביו שלא גלחו קודם הרגל ועמ״א ט׳ דנראה כגדול י״ל יגלח בצנעא לא פרהסיא משא״כ קטן הנולד בריבוי שער קודם רגל בזה אף פרהסיא שרי וער״מ ז״ל פ״ז מה׳ י״ט: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז ודרכו עט״ז עי״ד רט״ז בט״ז ה׳ ורס״ח שם ובתה״ד פ״ו משמע לחד תירוצא אף שהיה פנאי קודם המועד שחזר בתשובה ולא הספיקו לגלח ולטבול קודם המועד אפ״ה מגלחין במועד כנזיר ומצורע אף ביש פנאי שלא להרחיק הקרבן כ״ש כאן כל המצות ולתירוץ ב׳ משמע דומיא דקטן דלאו בר מצוה משמע בחזר בתשובה קודם אין לגלחו במועד ויסבול כך והמ״א אות י״א הסכים לתי׳ א׳ אף ביש פנאי ולא טבל ולא גלחו קודם המועד כיון דנהגו בגילוח עפ״י מ״ש רש״י פ׳ בהעלותך בשם ר׳ משה הדרשן ז״ל ראוי לעשות כן ועיין רש״י במשנה ריש ואלו מגלחין בשלא היה להם פנאי וצ״ע בגמ׳ י״ז ב׳ מבואר אף בשהיה פנאי ועמ״מ פ״ז מה׳ י״ט ובתי״ט ועמ״ל פ״ז מהי״ט הי״ט האריך שם ועיין בפי׳ הרע״ב משמע דגרס והמצורע העולה מטומאה לטהרה וקאי רק אמצורע אבל נזיר בין טהור או טמא כ״ה וגלוח נתק דבר מועט הוא יע״ש ואי״ה במ״א י״ב יבואר זה. והוי יודע דמצורע מגלח ב״פ א׳ ביום טהרתו כשירפא הנגע הב׳ לאחר ז׳ ימים כמבואר בפי״א מהט״צ ה״א ב׳ ותגלחת ראשונה מותר במועד כשלא היה פנאי מקודם ושניה אף שהיה פנאי עמ״ל פ״ז מהי״ט הי״ט והנה אם מלאכה בחה״מ ד״ת כל שאין אבוד ולא לצורך המועד עסי׳ תק״ל אפ״ה גילוח פאת ראש וזקנו ושער כל הגוף אדרבה ניוול הוא כשמגלח אלו ול״ש צורך המועד מ״מ בשנייה מותר בתשמיש ומותר בקדשים כשיביא אח״כ בח׳ קרבנותיו וראשונה מותר לכנוס לפנים מן החומה הוי נמי לצורך המועד וצ״ע בזה שיגלח לצורך קרבן בח׳ אפשר בעינן צורך המועד היום רק תשמיש י״ל דשרי. וערש״י במשנה וגמרא י״ז ב׳ י״ל במשנה מיירי בתגלחת ראשונה דוקא באין פנאי הא יש פנאי לא ועשה דחי כו׳ י״ל פשיעה עתוס׳ עירובין ק׳ ובגמ׳ לאחר ז׳ משום קרבנות וכמ״ש המ״ל בפ״ז מהי״ט ואין להאריך כי אין מקומו פה: ש"ע סָעִיף ז
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף ב
א במועד. כדי שיגלח ערב י"ט ולא יכנס למועד כשהוא מנוול: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב אנוס. דלא מוכחא מלתא כ"כ ואפילו לא היה להם אומן מערב י"ט אסור. ב"י: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג ברגל. וב"ח פסק דוקא שהתירו לו קודם הרגל ולא שלמו לו ימי נידוי עד הרגל דאין נידוי שלנו פחות מז' ימים. אבל אם לא ביקש שיתירו עד הרגל לא חשיב אונס: ש"ע סָעִיף ד
ד ברגל. ובזה נראה אע"פ שהיה יכול להתירו קודם הרגל לא מיקרי פושע שהי' בדעתו לקיים נדרו ונזירתו. מ"א: ש"ע סָעִיף ד
ה הים. שלא בא בישוב עד ח"ה ב"י רי"ו. משמע דאם היה בערב י"ט במקום ישוב אסור לגלח בח"ה. ונ"ל דאם היה שני ימים או שלשה ימים קודם י"ט בישוב ובערב י"ט לא היה בישוב מותר לגלח בח"ה ומיהו דוקא כשבא ממדינת הים דאז מפרסמ' מלתא אבל בדרך אחר לא. מ"א. כתב בספר גן המלך סי' ס"ב כל אלו דמגלחין במועד מותרים לספר ע"י ישראל כיון שיש היתר בדבר ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ו לטייל. אבל יצא להרויח או לראות פני חבירו שרי דמקרי דבר מצוה עססי' רמ"ח: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ז קטן. דלא שייך ביה טעמא שלא יכנס למועד כשהוא מנוול דלאו בר מצוה הוא. ובנ"י כתב דוקא כשיש שער רב ומצטער ע"ש. ודוקא לקטן מותר לגלח דצורך הרגל הוא. אבל לעכו"ם אסור לגלח דלא עדיף משאר מלאכות דאסור לעשותן במועד אא"כ אין לו מה יאכל עססי' תקמ"ב ס"א. מותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן עד המועד ומגלחין ע"י ספר ישראל גן המלך סי' ס"ב: ש"ע סָעִיף ו
ח בפרהסיא. ואפשר דבקטן הנראה כגדול אסור לגלחו בפרהסי'. מ"א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט שביעי. עיין סי' תקמ"ח סעיף ח': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
י שפה. בין בתער בין במספרים ע"ת ע"ש. אפי' אינה מעכבת האכילה ומכ"ש דמותר לגלח לצורך המכה עיין מ"א: ש"ע סָעִיף ח
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף ב
א ס"ב אפי' אם כו'. ר"ל אע"ג דלא שייך טעמא כדי שלא כו' מ"מ אסור כמ"ש שם אמר אביי יאמרו כו'. ואמר שם ושאר כל אדם אסורין מ' דכולם אסורין לבר מהנך דחשיב במתני' וע"ש י"ח א' מתיב ר"י כו' הני אין כו'. ואמרי' שם קטן הנולד במועד כו' שאין לך כו'. אלמא משום לתא דבית האסורין דוקא שהוא בכלל השנויין במשנתינו הלא"ה לא וז"ש וה"ה למי שהיה כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב ס"ג אפי' אם כו'. שם בעיא ונפשטה וסתם ולא כ' אומן שאבדה וכן השמיטוה הרי"ף ורמב"ם ורא"ש דס"ל לחומרא ועב"י: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג ס"ד ולא היה לו כו'. שם י"ז ב' ועט"ז: ואפי' היה כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש שם: שהתירו לו ברגל. רמב"ם ודלא כהרא"ש בשם ירושלמי וטעמו דגמ' דידן פליגא דאמרינן שם י"ד ב' דאזיל ופייסיה כו' ועוד דא"א לאוקמיה למתני' כאוקימתא דירושל' דאנן קי"ל כי מפייס לבעל דיניה שרינן ליה לאלתר כמ"ש הרי"ף ורמב"ם וע"ש ברי"ף על הא דאביי שם ט"ז א' אמר אביי היכי לעביד כו' ועיין במרדכי ריש פ"ג: ונשאל על נדרו ברגל. רמב"ם דלא כהירושלמי ונלמד מהנ"ל: ולא היה כו'. גמ' כנ"ל: והוא שלא כו'. גמ' שם א"ר לשוט כו' וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד שכן מ' בירו' וצ"ע דבירושלמי משמע להיפך וז"ל הירושל' שם תניא בשם ר"י הבא ממ"ה אסור לו לגלח ר"י כדעתיה דרי"א אסור לפרוש לים הגדול מעתה כהן שיצא ח"ל הואיל ויצא שלא ברצון חכמים אסור לו לגלח חד כהן אתא לגבי ר"ח א"ל כו' שמעון בר בא כו' משמע דר' מיירי שלא בח"ל והטעם כמ"ש דאסור לפרוש לים הגדול משום סכנה וגם משמע בירוש' דאין איסור לצאת לח"ל אלא בכהן דוקא וכן שמעון בר בא כהן הוה כמ"ש בעובדא דבנתיה דמר שמואל פוק איטפיל כו' אבל בגמ' שלנו סוף כתובות לא מ' כן: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ד ס"ו ואפילו בפרהסיא כו'. דלא אסרו בתוספתא אלא במקום לאחרים אסור ועמ"א וע' רש"י ספ"ב ד"ה בתבלין: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ה ס"ז ודרכו לגלח. עיין רי"ף ורא"ש ספי"ט דשבת ונהגו כן ע"פ מ"ש בפ' בהעלותך והעבירו שער וערש"י שם ד"ה והעבירו כו' וא"כ ה"ל בכלל מ"ש במתני' הנזיר והמצורע כו' ואמרי' בגמרא אפי' היה להם פנאי כו' וה"נ שלא ישהו שהרי אין מצרפין אותו לכ"ד שבקדושה עד שיגלח שם ועבי"ד סי' רס"ח ס"ב בהג"ה וי"א כו': כל אדם מותר. לשון הרמב"ם וכ"כ הרי"ף וכ' המ"מ שאף שאמרו דוקא שפה המעכבת או איסטניס ס"ל להרמב"ם דעל אבל קאי ולא על חה"מ ודבריו צ"ע שהרי באבל כת' הרמב"ם בפ"ו שאסור לגמרי וע"כ צ"ל דס"ל דקאי על חה"מ וכ"ד הטור כאן ע"ש וכ"פ נ"י וש"פ וכדעת הראב"ד מהתוספתא וכ"מ בירושלמי שאמר שפה כנטילת צפרנים לכ"ד כו' וע' בתה"א ובב"י י"ד סי' ש"צ ובכ"מ וב"י כת' שהרמב"ם גורס כגירסתינו בגמ' ופ' דלא כר' אמי כמ"ש הרא"ש ודבריו צ"ע דהא לגירסתינו ר' אמי מפרש דבריו ועוד דרנב"י דהוא בתראה ס"ל כוותיה דדוקא קודם אביי ורבא אין הלכה כו' בשלמא לגי' בה"ג וראב"ד רנב"י ככ"ע אמר ועבי"ד סי' ש"ץ שפ' כר' אמי ודברי הרי"ף י"ל כפי' המ"מ דמ"ש בשפה והנחה המעכבת לענין אבל אמרו אבל בח"ה מותר בכל ענין וכמ"ש לענין נטילת צפרנים וה"מ בימי כו' ובירושלמי שפם ונטילת צפרנים אית תניא תני ברגל מותר ובאבל אסור כו' רב אמר שפם כנטילת צפרנים לכ"ד ובזה דברי ש"ע אינן סותרין ג"כ אבל דברי הרמב"ם צ"ע. ואחר העיון נ"ל עיקר דהרמב"ם מפרש כפי' הערוך ערך זוית וז"ל שפה מזוית לזוית הנחה כ"ש מעכבת פי' שפה עשויה מזוית לזוית כלומר אם צריכה כולה תקון שרי אבל מקצתה לא הנחה כ"ש מעכבת פי' אם עשה שפמו והניח מקצת שאינו עשוי מותר ליטלו כי מעכבתו באכילתו וכיוצא בו ומש"ה שרי עכ"ל. ולפ"ז מ"ש ר' אמי שפה כ"ש מעכבת ר"ל אפילו לא גילח כלל לעולם מעכבת ולעולם מותר ופסק כרבי אמי וכמ"ש הראב"ד דבתראה הוא ואף הרא"ש מודה בזה דבשל סופרים הלך אחר המיקל וזהו דעת רב אלכס דלא כרא"ש שם ע"ש. ובלאו הכי דעת הרמב"ם כאותו הנאמר באחרונה: אפילו כו'. כמש"ל ס"ו וכמ"ש בסי' תקל"ד ס"א ובפרהסיא כו' יכ' נ"י דוקא בבגדי פשתן דניכרין לכל דלא כמרדכי והג"מ שם מתורץ קושית ב"י וא"צ למה שדחק שם בהג"ה והא דמותר כי' ועסי' תקל"ג ס"ד בהג"ה ומותר כו' שניכר ודלא כמ"ש בר"ס תקל"ד: ומותר לחוף כו'. דאף גילוח מותר מן הדין רק כדי שלא יכנס כו' משא"כ בכה"ג וגדולה מזו אף להחם מרחץ מותר כמ"ש ספ"ק דע"א כ"א ב' כ"ש כה"ג וכיון שאין בו משום שלא יכנס כו' וראיה מדשרי להבא ממ"ה וכיוצא אלמא אין בו משום מלאכה: ש"ע סָעִיף ז
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)