א מִצְוָה לְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב.
ב אֵין מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד, אֲפִלּוּ אִם לֹא גִּלַּח קֹדֶם מוֹעֵד.
ג אֲפִלּוּ אִם הָיָה אָנוּס וּמִפְּנֵי כָּךְ לֹא גִּלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֵינוֹ מְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד; וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא בַּמּוֹעֵד.
ד וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד; מִי שֶׁיָּצָא מִבֵּית הַשִּׁבְיָה וְלֹא הָיָה לוֹ פְּנַאי לְגַלֵּחַ קֹדֶם הַמּוֹעֵד, וּמִי שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים וַאֲפִלּוּ הָיָה חָבוּשׁ בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מַנִּיחִין לוֹ לְגַלֵּחַ, וְכֵן הַמְּנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ בָּרֶגֶל, וְכֵן מִי שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא לְגַלֵּחַ וְנִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ בָּרֶגֶל, וְכֵן הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אוֹ שֶׁבָּא בְּעֶרֶב הָרֶגֶל וְלֹא הָיָה שְׁהוּת בַּיּוֹם לְגַלֵּחַ, וְהוּא שֶׁלֹּא יָצָא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ לְטַיֵּל.
ה אַף עַל פִּי שֶׁהִתִּירוּ לְהִסְתַּפֵּר, לֹא יִסְתַּפֵּר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא בְּצִנְעָה.
ו קָטָן מֻתָּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד, אֲפִלּוּ נוֹלַד קֹדֶם הָרֶגֶל; וַאֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָא שָׁרֵי (וְכֵן מַשְׁמָע מִמָּרְדְּכַי).
ז אָבֵל שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל, מֻתָּר לְגַלֵּחַ בְּחֹל הַמּוֹעֵד. הַגָּה: מִי שֶׁהֵמִיר דָּתוֹ וְחָזַר בִּתְשׁוּבָה, וְדַרְכּוֹ לְגַלֵּחַ, מֻתָּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' פ"ו).
ח כָּל אָדָם מֻתָּר לִטֹּל שָׂפָה בְּחֹל הַמּוֹעֵד. הַגָּה: אֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָא; וּמֻתָּר לַחוֹף וְלִסְרֹק רֹאשׁ בַּמּוֹעֵד, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּשִׁיר שֵׂעָר, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם גִּלּוּחַ (מָרְדְּכַי רֵישׁ מ"ק).
א סָעִיף א (א) מצוה לגלח וכו' - כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול:
ב סָעִיף א (ב) בעיו"ט - בין קודם חצות ובין לאחר חצות לבד מע"פ דאסור להסתפר לאחר חצות כמבואר לעיל בסימן תס"ח:
ג סָעִיף ב (ג) אין מגלחין במועד - וה"ה סיפור הראש אלא שדרכן היה לגלח ואף דסיפור וגילוח הוא דבר של יפוי ותיקון הגוף שהוא צורך המועד אפ"ה אסרו בתוך המועד כדי שיזדרז לגלח קודם המועד דאם היו מותרין לגלח בתוך המועד היו סומכין עצמן לכתחילה ע"ז ויכנסו לרגל כשהן מנוולין:
ד סָעִיף ב (ד) אפילו אם גילח - דתו אין בו חשש זה שיכנס לרגל כשהוא מנוול דהא גילח עצמו גם קודם הרגל אפ"ה אסור משום הרואין דהרואה לא ידע שגילח עצמו ויאמר שמותר לגלח בכל גווני:
ה סָעִיף ג (ה) אפילו אם היה אנוס - כגון שנאבד לו אבידה בערב הרגל או להאומן ולא היה יכול לגלח וכה"ג שארי אונסין לבד המבוארים להיתר בסעיפים שאח"ז דהני אונסין מפורסמין וגלוין לכל הוא שא"א להם לגלח מקודם אבל שארי אונסין אינם מפורסמין וידועים ואם נתיר להם יבואו להתיר אף שלא מתוך אונס:
ו סָעִיף ג (ו) וה"ה למי שהיה חולה - שאמרו שהחולה כשהוא מספר מכביד עליו חליו אפ"ה אין זה אונס גלוי כ"כ ויבואו להתיר אף שלא מתוך אונס וכנ"ל:
ז סָעִיף ד (ז) ולא היה לו פנאי - כגון שיצא בתוך המועד או אפילו בעיו"ט סמוך לחשיכה שלא היה לו שהות לגלח מבעוד יום:
ח סָעִיף ד (ח) ומי שיצא מבית האסורים - ה"נ כשלא היה שהות לגלח בעיו"ט מבעוד יום כנ"ל:
ט סָעִיף ד (ט) ביד ישראל - דכיון שהיה בצער לא גילח:
י סָעִיף ד (י) שהתירו לו ברגל - דמקודם היה אסור בתגלחת ולכן הוי אנוס במה שלא גילח מקודם ויש חולקין בזה וס"ל דהיכי שהיה יכול לבקש ולפייס שיתירו לו קודם הרגל ולא פייס הוי פושע ואסור לגלח ברגל. ומ"מ המיקל יש לו על מי לסמוך כיון שהוא מילתא דרבנן:
יא סָעִיף ד (יא) ונשאל על נדרו ברגל - ויש חולקין גם בזה דהוא דוקא אם לא מצא חכם להתיר נדרו עד תוך הרגל משא"כ אם לא רצה להתיר מקודם ואח"כ נמלך לא חשיב אונס. ודעת המ"א להקל בזה כדעת המחבר דלא חשבינן לפושע שהיה לו להתיר מקודם כיון שקודם הרגל לא היה כלל בדעתו להתיר נדרו ואח"כ נמלך:
יב סָעִיף ד (יב) הבא ממדינת הים - דוקא ממדינת הים דמפרסמא מלתא אבל בדרך אחר לא [מ"א] ועיין במחצית השקל דה"ה משאר מקום רחוק מאד דמפרסמא מילתא (ובחידושי ריטב"א כתב כל שבא חוץ לחוץ מקרי ממדינת הים ואע"פ שאינו מקום רחוק וצ"ע):
יג סָעִיף ד (יג) בחול המועד - ודוקא שלא בא בישוב עד חוה"מ דאם בא בעיו"ט במקום ישוב ובא בזמן שיש עוד שהות מבעוד יום לגלח אף שלא בא לביתו עד חוה"מ אין זה אונס שהיה לו לגלח מעיו"ט בעיר ההוא. ועיין במ"א שכתב דאף כשהיה במקום ישוב בשנים או ג' ימים קודם הרגל ואח"כ בעיו"ט לא היה בישוב כגון שישב אז על הספינה ובא לביתו בחוה"מ או שבא לעיר סמוך לחשיכה ולא היה שהות ביום לגלח ג"כ מותר לגלח בחוה"מ כיון דבעיו"ט גופא היה אנוס:
יד סָעִיף ד (יד) והוא שלא יצא וכו' - פי' דמארץ ישראל לארץ ישראל או מחו"ל לחו"ל אף ביצא לטייל שאינו דבר מצוה אפ"ה מותר לו לגלח כשלא היה פנאי לגלח מבעוד יום כיון שיציאתו ברשות היתה שלא עשה איסור בזה אבל מא"י לחו"ל אינו מותר אלא ביצא להרויח או לראות פני חבירו דהוא חשיב דבר מצוה שמותר לצאת מא"י בשביל זה משא"כ לטייל בעלמא דבכה"ג אסור לצאת מא"י לחו"ל לא התירו לו לגלח:
טו סָעִיף ו (טו) קטן וכו' - דלא שייך ביה טעמא שלא יכנס למועד כשהוא מנוול דלאו בר מצוה הוא ודוקא שיש לו שער רב דמצטער עי"ז. ודוקא לקטן מותר לגלח דצורך הרגל הוא בשביל הקטן אבל לעכו"מ אסור לגלח דלא עדיף משאר מלאכות דאסור לעשותן במועד אא"כ אין לו מה יאכל [אחרונים]:
טז סָעִיף ו (טז) אפילו נולד וכו' - ר"ל אף דהיה יכול לגלחו מקודם שרי ומטעם הנ"ל ועיין בפמ"ג שמצדד דאפילו הוא בן כמה שנים כל שלא הגיע לי"ג שנים מותר לגלחו במועד וכן מוכח במ"א אך המ"א מסתפק דהיכי דהקטן נראה כגדול אפשר דאין להקל בפרהסיא:
יז סָעִיף ו (יז) שרי - דהכל רואין שהוא קטן:
יח סָעִיף ז (יח) בשבת ערב הרגל - דהרי לא היה יכול לגלחו ביום זה:
יט סָעִיף ז (יט) ודרכו לגלח - פי' במקום שנוהגין שבעלי תשובה מגלחין דעבודת גילולים דמי למת ולמצורע שטעון גילוח:
כ סָעִיף ז (כ) מותר לגלח במועד - אפילו חזר בתשובה קודם הרגל והיה יכול לגלח מקודם אפ"ה שרי בדיעבד שהרי אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה עד שיגלח:
כא סָעִיף ח (כא) ליטול שפה - בין במספרים ובין בתער ואפילו איננה מעכבת האכילה [אחרונים] ומי שיש לו שחין בראשו מותר לגלח השער אפילו בתער [ח"א] ועיין בבה"ל. ומותר להקיז דם שקורין קע"פ זעצין [א"ח]:
כב סָעִיף ח (כב) גילוח - וכן כל רחיצה מותר [הגרע"א]:
א סָעִיף ב אין מגלחין. כדי שיגלח עי"ט ולא יכנס למועד כשהוא מנוול:
ב סָעִיף ג אנוס כו'. דלא מוכחא מלתא כ"כ ואפי' לא היה להם אומן מעי"ט אסור (ב"י) עס"ד:
ג סָעִיף ד ביד ישראל. דכיון שהיה בצער לא גילח:
ד סָעִיף ד שהתירו לו ברגל. זהו דעת הרמב"ם והב"ח פסק כהרא"ש והטור דדוקא שהתירו לו קודם הרגל ולא שלמו לו ימי נדויו עד הרגל דאין נדוי שלנו פחות מז' ימים עבי"ד סי' של"ד ס"א וי"ג אבל אם לא ביקש (ס) שיתירו לו עד הרגל לא חשיב אונס:
ה סָעִיף ד מי שנדר. נ"ל דבזה נראין דברי הרי"ף והרמב"ם דאעפ"י שהיה יכול להתירו לא מקרי פושע שהיה בדעתו לקיים נדרו ונזירתו:
ו סָעִיף ד ממדינת הים. שלא בא בישוב עד ח"ה (ב"י רי"ו) משמע דאם היה בעי"ט במקום ישוב אסור לגלח בח"ה ונ"ל דאם היה ב' ימים או ג' ימים קודם יום טוב בישוב ובעי"ט לא היה בישוב מותר לגלח בח"ה ומיהו דוקא כשבא ממדינת הים דאז מפרסמא מלתא אבל בדרך אחר לא:
ז סָעִיף ד לטייל. אבל יצא להרויח או לראות פני חבירו שרי דמקרי מצוה עססי' רמ"ח:
ח סָעִיף ו קטן וכו'. דלא שייך ביה טעמא שלא יכנס למועד כשהוא מנוול דלאו בר מצוה הוא ובנ"י כתב ודוקא כשיש לו שער רב ומצטער ע"כ ודוקא לקטן מותר לגלח דצורך רגל הוא אבל לעכו"ם אסור לגלח דלא עדיף משאר מלאכות דאסור לעשותן במועד אא"כ אין לו מה יאכל עססי' תקמ"ב:
ט סָעִיף ו בפרהסיא שרי. דהכל רואין שהוא קטן ואפשר דבקטן הנראה כגדול אסור לגלח בפרהסיא:
י סָעִיף ז אבל שחל וכו'. עסי' תקמ"ח ס"ה ומ"ש הע"ש כאן לענין אב ואם עבי"ד ססי' ש"ץ:
יא סָעִיף ז ודרכו לגלח. שהרי אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה עד שיגלח (ת"ה):
יב סָעִיף ח כל אדם וכו'. בילקוטי פרדס כתוב שער שבמקום הקזת דם כריבדא דכוסילתא מותר להעביר בתער בח"ה לפי שהקזת דם עיקר פיקוח נפש הוא ואפי' בשבת שרי כ"ש בח"ה עכ"ל, ומשמע דס"ל דמי שיש לו מכה שאינה פקוח נפש אסור לגלח השער כדי להניח הרטי' וצ"ל דס"ל דגילוח שפה אסור אם אינה מעכבת האכילה אבל לדידן דקי"ל דהכל שרי א"כ מכ"ש לצורך מכה וכ"מ סוף סימן תקמ"ו וסי' תקל"ו ס"ג ועיין בב"י סי' תקל"ב:
א סָעִיף א מצוה לגלח כו'. כדי שלא יכנס למועד כשהוא מנוול לפיכך אין מגלחין במועד כדי שיהיה חושש לגלח ערב המועד:
ב סָעִיף ג אפי' אם גילח כו'. דמי יודע אם גילח קודם המועד וכן הטעם לגבי אונס בס"ג:
ג סָעִיף ג ונתרפא. לפי שהגילוח קשה לחולה ומחזירו לחוליו ע"כ ה"א דמותר לגלח במועד קמ"ל דאסור:
ד סָעִיף ד ולא היה לו פנאי. זה קאי גם אמ"ש אח"ז:
ה סָעִיף ד וכן המנודה כו'. עמ"ש בי"ד סי' של"ד בביאור דברי הטור ומה שי"ל על רמ"א שם:
ו סָעִיף ו קטן מותר כו'. לפי שאין עליו חיוב לגלח קודם המועד דלאו בר מצוה הוא:
ז סָעִיף ז ודרכו לגלח. פי' במקום שנוהגין שבעלי תשובה מגלחין דע"א דמי' למת ולמצורע שטעון גלוח:
א סָעִיף ב במועד. כדי שיגלח ערב י"ט ולא יכנס למועד כשהוא מנוול:
ב סָעִיף ג אנוס. דלא מוכחא מלתא כ"כ ואפילו לא היה להם אומן מערב י"ט אסור. ב"י:
ג סָעִיף ד ברגל. וב"ח פסק דוקא שהתירו לו קודם הרגל ולא שלמו לו ימי נידוי עד הרגל דאין נידוי שלנו פחות מז' ימים. אבל אם לא ביקש שיתירו עד הרגל לא חשיב אונס:
ד סָעִיף ד ברגל. ובזה נראה אע"פ שהיה יכול להתירו קודם הרגל לא מיקרי פושע שהי' בדעתו לקיים נדרו ונזירתו. מ"א:
ה סָעִיף ד הים. שלא בא בישוב עד ח"ה ב"י רי"ו. משמע דאם היה בערב י"ט במקום ישוב אסור לגלח בח"ה. ונ"ל דאם היה שני ימים או שלשה ימים קודם י"ט בישוב ובערב י"ט לא היה בישוב מותר לגלח בח"ה ומיהו דוקא כשבא ממדינת הים דאז מפרסמ' מלתא אבל בדרך אחר לא. מ"א. כתב בספר גן המלך סי' ס"ב כל אלו דמגלחין במועד מותרים לספר ע"י ישראל כיון שיש היתר בדבר ע"ש:
ו סָעִיף ד לטייל. אבל יצא להרויח או לראות פני חבירו שרי דמקרי דבר מצוה עססי' רמ"ח:
ז סָעִיף ו קטן. דלא שייך ביה טעמא שלא יכנס למועד כשהוא מנוול דלאו בר מצוה הוא. ובנ"י כתב דוקא כשיש שער רב ומצטער ע"ש. ודוקא לקטן מותר לגלח דצורך הרגל הוא. אבל לעכו"ם אסור לגלח דלא עדיף משאר מלאכות דאסור לעשותן במועד אא"כ אין לו מה יאכל עססי' תקמ"ב ס"א. מותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן עד המועד ומגלחין ע"י ספר ישראל גן המלך סי' ס"ב:
ח סָעִיף ו בפרהסיא. ואפשר דבקטן הנראה כגדול אסור לגלחו בפרהסי'. מ"א:
ט סָעִיף ז שביעי. עיין סי' תקמ"ח סעיף ח':
י סָעִיף ח שפה. בין בתער בין במספרים ע"ת ע"ש. אפי' אינה מעכבת האכילה ומכ"ש דמותר לגלח לצורך המכה עיין מ"א:
א סָעִיף ג (ס"ק ב) אנוס כו' דלא מוכחא מלתא כו' והוא גם טעם דאפי' גילח קודם המועד דאסור לגלח במועד דלא כר"ת דמתיר והיינו ג"כ משום דלא מוכחא מלתא כ"כ: ואפילו לא היה להם אומן מעי"ט. ונודע זה לכל בני העיר כגון שנאבד לאומן אבדה בעי"ט והיה טרוד עי"ז ואין להם אומן אחר. מ"מ לא מוכחא מלתא כ"כ ויש לחוש לאחרים הבאים ממקום אחר ועיין בב"י.
ב סָעִיף ד (ס"ק ד) שהתירו כו' והב"ח פסק כו' דבירושלמי מקשה על המשנה דקתני ומנודה שהתירו לו ברגל. ממ"נ אי התירו לו קודם הרגל ה"ל לגלח קודם הרגל ולמה הותר לו הגילוח ברגל. ואי לא התירו לו קודם הרגל ג"כ אין להתיר לו הגילוח ברגל דה"ל לפייס לב"ד שיתירו לו קודם הרגל והיה אפשר לו לגלח קודם הרגל ומשני דמיירי שהתירו לו קודם הרגל אלא שיום שלשים מן זמן ויום שנידוהו הוא בי"ט. ופי' דבריו ניהו דקי"ל בין שנידוהו בשביל ממון או בשביל אפקורות' רשאים להתיר מיד. היינו באם פייס לב"ד אבל כשלא פייס לב"ד אלא פייס לב"ד ניהו דרשאים להתיר מיד מ"מ אין ההתרה חלה עד שישלים ל' יום מיום שנידוהו. וכה"ג מיירי מתני' כשפייס לב"ד וחל יום ל' ברגל. וכן פסק הרא"ש וטור. אבל הרמב"ם לא העתיק ירושלמי הנ"ל וכתב הרב"י משום דבגמרא דידן לא הוזכר מזה אלא סתמו הדברים משמע אפילו היה יכול להתירו קודם הרגל. ולא בא לב"ד להתיר עד הרגל אפ"ה מיקרי אונס ומותר לגלח ברגל: ואין נידוי שלנו פחות כו' ורצה לומר אף דבירושלמי מוקי לה כשיום שלשים הוא ברגל הוא דוקא לדידהו דסתם נידוי שלהם היה שלשים יום. אבל לדידן דסתם נידוי הוא שבעה כמ"ש בי"ד סי' של"ד צ"ל דיום שביעי נשלם ברגל: עבי"ד סי' של"ד כצ"ל. דשם מבוארים דינים הללו. אלא דהט"ז שם הקשה על הב"ח לפ"ז למה הותר לו לגלח ברגל כשחל יום שלשים ברגל. הא היה אפשר לו לפייס את בעל דינו. והיה מוכר מיד מנידויו קודם הרגל ע"ש ולדעת החולקים שהביא הרב"י ורמ"א בי"ד סי' של"ד סעיף י"ג דלעולם אין מתירים קודם שלשים יום אפי' פייס לבע"ד א"ש. ולהאומרים דאם פייס לבע"ד מתירים מיד. צ"ל שהיה אנוס כגון שהלך בע"ד למדינות הים וכה"ג שלא היה אפשר לו לפייס בע"ד וע"ש:
ג סָעִיף ד (ס"ק ה) מי שנדר. נ"ל דבזה נראים דברי הרי"ף כו' ר"ל דהירושלמי מוקי לה ג"כ דוק' כשלא היה אפשר לו להתיר קודם הרגל והיינו שלא מצא בני אדם שיתירו לו קודם הרגל. אבל אם היה אפשר להתיר קודם הרגל לא מיקרי אונס ואסור לגלח ברגל: והרי"ף ורמב"ם פסקו כתלמודא דידן שלא הזכיר מזה משמע דבכל ענין מתירים לו. וכתב מ"א אף שבס"ק ד' הביא דברי הב"ח להחמיר במנודה כדעת הרא"ש וטור. מ"מ בנדר נוטה דעתו לדעת הרי"ף ורמב"ם.
ד סָעִיף ד (ס"ק ו) ממדינות כו' משמע כו' במקום יישוב ר"ל אפי' לא היה בביתו: ומיהו דוקא כשבא ממדה"י בו' זה קאי על כל ההיתר הנזכר בש"ע להתיר לגלח לבא ממדה"י. ול"ד ממדה"י אלא ממקום רחוק מאד דמפרסמא מלתא:
ה סָעִיף ד (ס"ק ז) לטיול. אבל יצא להרויח. ר"ל ל"מ ביצא למזונות שאין לו מזונות ויצא לחזור אחר מזונותיו. דודאי שרי אלא אפי' יצא להרויח. דהיינו שי"ל נכסים הרבה ויוצא כדי להרויח יותר. אפ"ה שרי כן פירש"י:
ו סָעִיף ו (ס"ק ח) קטן כו' ודוקא לקטן כו' ר"ל דגילוח מלאכה הוא וראוי לאסרו בחה"מ. אלא לפי שהוא צורך המועד ראוי להתירו לולי הטעם שלא יכנס לי"ט כשהוא מנוול. וא"כ בקטן דל"ש ה"ט דהא אינו מצוה לגלח קודם הרגל לכן מותר לגלחו דהוי צורך מועד לגביה: אבל גוי ניהו דל"ש גביה שלא יכנס לי"ט כשהוא מנוול. מ"מ לגביה לא הוי צורך מועד ואסור משום מלאכה:
ז סָעִיף ז (ס"ק י) אבל כו' עסי' תקמ"ח ס"ה. ר"ל דהדין אם נהג מקצת שבעה קודם הרגל. אז הרגל מבטל ממנו דין שבעה אבל צריך לנהוג דין ל' אחר הרגל. אבל אם שלמו שבעה קודם הרגל והתחיל לנהוג קצת דין שלשים קודם הרגל אז הרגל מבטל ממנו דין שלשים וא"צ לנהוג שוב דין שלשים. ואם חל יום השביעי של שבעה בערב רגל ביום חול. מיקרי שנהג קצת דין שלשים קודם הרגל. והרגל מבטל ממנו דין שלשים. דאמרינן בשביעי מקצת היום ככולו. יום השביעי עולה לכאן ולכאן ר"ל נחשב ליום שביעי של ז' ימי אבלות. ושוב נחשב מותר היום להתחלת יום שלשים. וא"כ הרגל מבטל דין שלשים. ומותר לכבוד הרגל להסתפר בערב הרגל שהוא יום שביעי. והשתא רחל יום שביעי בערב הרגל שחל בשבת שלא היה אפשר לו להסתפר ערב הרגל. וכן קודם לכן היה אסור. לכן מותר בגילוח בחה"מ:
ח סָעִיף ז (ס"ק יא) ודרכו כו' (טעם המנהג עיין בט"ז) שהרי אין כו' ר"ל ניהו דאינו אלא מנהג מ"מ כיון דהמנהג שלא לצרפו לכ"ד שבקדושה קודם הגילוח א"כ מונעים ממנו כמה מצות ולמה לא נתיר לו לגלח:
ט סָעִיף ח (ס"ק יב) כל אדם כו' וצ"ל דס"ל דגילוח שפה אסור כו' דבש"ס איכא פלוגתא. חד ס"ל דלא הותר לגלח השפה כ"א כשמעכב האכילה. אבל בלא"ה יש לו דין גילוח הראש וחד ס"ל דבגילוח שפה אינו בכלל הגילוח הראש ולא נאסר כלל ואפי' אינו מעכב האכילה. והכי קי"ל וכיון דגילוח שפה מותר לכ"ע משום דלא נאסר רק גילוח הראש. א"כ ה"ה במקום המכה יהיה מותר מצד הדין:
א סָעִיף ב ס"ב אפי' אם כו'. ר"ל אע"ג דלא שייך טעמא כדי שלא כו' מ"מ אסור כמ"ש שם אמר אביי יאמרו כו'. ואמר שם ושאר כל אדם אסורין מ' דכולם אסורין לבר מהנך דחשיב במתני' וע"ש י"ח א' מתיב ר"י כו' הני אין כו'. ואמרי' שם קטן הנולד במועד כו' שאין לך כו'. אלמא משום לתא דבית האסורין דוקא שהוא בכלל השנויין במשנתינו הלא"ה לא וז"ש וה"ה למי שהיה כו':
ב סָעִיף ג ס"ג אפי' אם כו'. שם בעיא ונפשטה וסתם ולא כ' אומן שאבדה וכן השמיטוה הרי"ף ורמב"ם ורא"ש דס"ל לחומרא ועב"י:
ג סָעִיף ד ס"ד ולא היה לו כו'. שם י"ז ב' ועט"ז: ואפי' היה כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש שם: שהתירו לו ברגל. רמב"ם ודלא כהרא"ש בשם ירושלמי וטעמו דגמ' דידן פליגא דאמרינן שם י"ד ב' דאזיל ופייסיה כו' ועוד דא"א לאוקמיה למתני' כאוקימתא דירושל' דאנן קי"ל כי מפייס לבעל דיניה שרינן ליה לאלתר כמ"ש הרי"ף ורמב"ם וע"ש ברי"ף על הא דאביי שם ט"ז א' אמר אביי היכי לעביד כו' ועיין במרדכי ריש פ"ג: ונשאל על נדרו ברגל. רמב"ם דלא כהירושלמי ונלמד מהנ"ל: ולא היה כו'. גמ' כנ"ל: והוא שלא כו'. גמ' שם א"ר לשוט כו' וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד שכן מ' בירו' וצ"ע דבירושלמי משמע להיפך וז"ל הירושל' שם תניא בשם ר"י הבא ממ"ה אסור לו לגלח ר"י כדעתיה דרי"א אסור לפרוש לים הגדול מעתה כהן שיצא ח"ל הואיל ויצא שלא ברצון חכמים אסור לו לגלח חד כהן אתא לגבי ר"ח א"ל כו' שמעון בר בא כו' משמע דר' מיירי שלא בח"ל והטעם כמ"ש דאסור לפרוש לים הגדול משום סכנה וגם משמע בירוש' דאין איסור לצאת לח"ל אלא בכהן דוקא וכן שמעון בר בא כהן הוה כמ"ש בעובדא דבנתיה דמר שמואל פוק איטפיל כו' אבל בגמ' שלנו סוף כתובות לא מ' כן:
ד סָעִיף ו ס"ו ואפילו בפרהסיא כו'. דלא אסרו בתוספתא אלא במקום לאחרים אסור ועמ"א וע' רש"י ספ"ב ד"ה בתבלין:
ה סָעִיף ז ס"ז ודרכו לגלח. עיין רי"ף ורא"ש ספי"ט דשבת ונהגו כן ע"פ מ"ש בפ' בהעלותך והעבירו שער וערש"י שם ד"ה והעבירו כו' וא"כ ה"ל בכלל מ"ש במתני' הנזיר והמצורע כו' ואמרי' בגמרא אפי' היה להם פנאי כו' וה"נ שלא ישהו שהרי אין מצרפין אותו לכ"ד שבקדושה עד שיגלח שם ועבי"ד סי' רס"ח ס"ב בהג"ה וי"א כו': כל אדם מותר. לשון הרמב"ם וכ"כ הרי"ף וכ' המ"מ שאף שאמרו דוקא שפה המעכבת או איסטניס ס"ל להרמב"ם דעל אבל קאי ולא על חה"מ ודבריו צ"ע שהרי באבל כת' הרמב"ם בפ"ו שאסור לגמרי וע"כ צ"ל דס"ל דקאי על חה"מ וכ"ד הטור כאן ע"ש וכ"פ נ"י וש"פ וכדעת הראב"ד מהתוספתא וכ"מ בירושלמי שאמר שפה כנטילת צפרנים לכ"ד כו' וע' בתה"א ובב"י י"ד סי' ש"צ ובכ"מ וב"י כת' שהרמב"ם גורס כגירסתינו בגמ' ופ' דלא כר' אמי כמ"ש הרא"ש ודבריו צ"ע דהא לגירסתינו ר' אמי מפרש דבריו ועוד דרנב"י דהוא בתראה ס"ל כוותיה דדוקא קודם אביי ורבא אין הלכה כו' בשלמא לגי' בה"ג וראב"ד רנב"י ככ"ע אמר ועבי"ד סי' ש"ץ שפ' כר' אמי ודברי הרי"ף י"ל כפי' המ"מ דמ"ש בשפה והנחה המעכבת לענין אבל אמרו אבל בח"ה מותר בכל ענין וכמ"ש לענין נטילת צפרנים וה"מ בימי כו' ובירושלמי שפם ונטילת צפרנים אית תניא תני ברגל מותר ובאבל אסור כו' רב אמר שפם כנטילת צפרנים לכ"ד ובזה דברי ש"ע אינן סותרין ג"כ אבל דברי הרמב"ם צ"ע. ואחר העיון נ"ל עיקר דהרמב"ם מפרש כפי' הערוך ערך זוית וז"ל שפה מזוית לזוית הנחה כ"ש מעכבת פי' שפה עשויה מזוית לזוית כלומר אם צריכה כולה תקון שרי אבל מקצתה לא הנחה כ"ש מעכבת פי' אם עשה שפמו והניח מקצת שאינו עשוי מותר ליטלו כי מעכבתו באכילתו וכיוצא בו ומש"ה שרי עכ"ל. ולפ"ז מ"ש ר' אמי שפה כ"ש מעכבת ר"ל אפילו לא גילח כלל לעולם מעכבת ולעולם מותר ופסק כרבי אמי וכמ"ש הראב"ד דבתראה הוא ואף הרא"ש מודה בזה דבשל סופרים הלך אחר המיקל וזהו דעת רב אלכס דלא כרא"ש שם ע"ש. ובלאו הכי דעת הרמב"ם כאותו הנאמר באחרונה: אפילו כו'. כמש"ל ס"ו וכמ"ש בסי' תקל"ד ס"א ובפרהסיא כו' יכ' נ"י דוקא בבגדי פשתן דניכרין לכל דלא כמרדכי והג"מ שם מתורץ קושית ב"י וא"צ למה שדחק שם בהג"ה והא דמותר כי' ועסי' תקל"ג ס"ד בהג"ה ומותר כו' שניכר ודלא כמ"ש בר"ס תקל"ד: ומותר לחוף כו'. דאף גילוח מותר מן הדין רק כדי שלא יכנס כו' משא"כ בכה"ג וגדולה מזו אף להחם מרחץ מותר כמ"ש ספ"ק דע"א כ"א ב' כ"ש כה"ג וכיון שאין בו משום שלא יכנס כו' וראיה מדשרי להבא ממ"ה וכיוצא אלמא אין בו משום מלאכה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.