א חֹל הַמּוֹעֵד אָסוּר בִּקְצָת מְלָאכוֹת, וּמֻתָּר בְּמִקְצָתָן. הַגָּה: לְפִי צֹרֶךְ הָעִנְיָן שֶׁהָיָה נִרְאֶה לַחֲכָמִים לְהַתִּיר.
א סָעִיף א (א) ומותר במקצתן - מלאכות המותרות בחוה"מ הם חמשה. דבר האבד אם לא יעשנו עתה וצרכי המועד [היינו לצורך אוכל נפש דמותר אפילו מעשה אומן כמ"ש ריש סימן תקל"ג אבל שאר צורכי מועד דוקא מעשה הדיוט כמ"ש בסימן תק"מ ותקמ"א] ובשביל פועל שאין לו מה יאכל וצרכי רבים ומעשה הדיוט אפילו ליחיד ויתבאר כ"א במקומו והנה בעיקר איסור מלאכת חוה"מ יש דיעות בין הראשונים יש שסוברים שהוא מדברי סופרים מפני שמצינו בתורה שנקראו מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש לפיכך אסרום בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימות החול שאין בהן קדושה כלל. ומ"מ לא החמירו בו כיו"ט ממש והקילו בחמשה דברים הנ"ל והרבה פוסקים סוברין דהוא מן התורה והא דהקילו בכמה דברים הנ"ל הוא ע"פ הרשות שניתן לחכמים מן התורה במלאכת חוה"מ לפי צורך הענין להתיר וכדדרשינן לזה מקרא בחגיגה דף י"ח ע"ש וזהו שסיים הרמ"א לפי צורך הענין וכו' ומאוד יש ליזהר שלא להקל יותר ממה שהתירו חכמים דאחז"ל המבזה את המועדות [דהיינו שעושה בהן מלאכה כפירש"י] כאלו עובד עכו"ם. גם חייב לכבד חוה"מ במאכל ובמשתה וכסות נקיה שלא ינהג בהן מנהג חול. ומהרי"ל לבש הקט"א של שבת. ועיין לעיל סימן תכ"ט ס"ב ובמ"ב שם דמצות ושמחת בחגיך וגומר קאי גם על חוה"מ ומבואר שם כיצד משמחן וכתבו האחרונים דאף דמוכח בסימן קפ"ח ס"ז דאינו מחוייב לאכול פת דוקא בחוה"מ ורק דאסור להתענות מ"מ לכתחלה מצוה לקבוע סעודה על הפת אחת בלילה ואחת ביום דכיון דמצוה לכבדו באכילה ושתיה ועיקר אכילה הוא לחם:
ב סָעִיף א (ב) להתיר - מקום שנהגו המון להקל אפילו בדבר שאינו אבד ובא חכם ואסר להם למגדר מילתא אפילו דבר האבד אין לחכם אחר להתיר להם [אחרונים] איתא בירושלמי אמר ר' אבא בר ממל אלו היה מי שימנה עמי התרתי שיהיו עושין מלאכה בחוה"מ [והיינו מקח וממכר וכה"ג דבר שאינו מלאכה גמורה] כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגעין בתורה ועכשיו אוכלין ושותין ופוחזין עכ"ל וכתב הכל בו נראה מזה שאיסור גדול בשחוק יותר ממלאכה שכונת השי"ת בנתינת המועד היתה כדי להדבק ביראתו ואהבתו ולעסוק בתורתו התמימה עכ"ל:
א סָעִיף א לפי צורך הענין וכו'. משמע דס"ל שמלאכת ח"ה דאורייתא אלא שמסרו לחכמים והב"ח הכריע כהרמב"ן שכל שאינה צורך המועד ואינה דבר האבד אסור מדאורייתא ע"ש ובסי' תקל"ח משמע דס"ל להרב"י שמלאכת ח"ה הם דרבנן ועכ"פ עונשו גדול דאמרינן המחלל את המועדות כאלו עובד ע"א ופירש"י דהיינו ח"ה, כתב התניא חייב לכבדו במאכל ומשתה ובכסות כשאר י"ט עכ"ל, ומהרי"ל לבש הקט"א ומטרו"ן של שבת ובמשנ' רפ"ד דסוכ' אמרי' ההלל והשמחה ח' ימים וע"ש ובסי' קפ"ח ס"ז משמע דדי באכיל' פירות ומ"מ נ"ל לכתחל' מצוה לאכול פת עסי' תרס"ד: מקום שנהגו להקל אפי' בדבר שאינו אבד ובא חכם ואסר להם אפי' דבר האבד אין לחכם אחר להתיר להם (רשד"מ בי"ד סי' ק"כ כ"ה):
א סָעִיף א (ס"ק א) לפי צורך כו'. משמע דס"ל כו' דיש מחלוקת בין הפוסקים בענין איסור מלאכ' חה"מ. יש מהם סוברים דכל המלאכות שנאסרו אין אסורן כ"א מדרבנן. וכל הדרשות שהובאו בש"ס בחגיגה דף ח"י כולם אסמכתו' הן. דאי ס"ד דאורייתא וכי יקילו חכמים כל כך להתיר כמה ענינים בחה"מ כגון דבר האבוד וצורכי רבים וצורך המועד ויתר הדברים שיתבארו התירו בסימנים הבאים אף שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ולפעמים אפי' בקום ועשה כשמצאו טעם נכון לדבר כמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב בד"ה כיון דלא כו' מ"מ אין מן הראוי להקל כל כך הרב' כמו שהקילו בחה"מ. א"ו דכל האסורים בחה"מ. אינו אלא מדרבנן. ויש פוסקין דכולם דאורייתא. והא דהקילו בכמה דברים הוא עפ"י הרשות שניתן לחכמים מן התורה במלאכות חה"מ. וכדרשינן בחגיגה דף ח"י כתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'. מה שביעי עצור ממלאכה כדכתי' בהאי קרא לא תעשה מלאכה. אף ששת ימים עצורים. אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששת ימים עצורים בכל מלאכה. ת"ל וביום השביעי עצרת. השביעי עצור בכל מלאכה ואין ששת ימים עצורים בכל מלאכה הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לו' לך כו' איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת עכ"ל הגמ'. ודייק מ"א מל' רמ"א דסבירא ליה הכי דעיקר אסורו מן התורה אלא שנמסר הדבר לחכמים וע"ז א"ש לשון רמ"א שכתב לפי כו' שהיה נראה לחכמים להתיר. דמן הסבר' היינו אוסרים כל המלאכות. דלא הוי ידעינן איזה מהן מותרת ואיזה אסורה אבל אי הוי ס"ל לרמ"א כהפוסקים דכל מלאכות חה"מ הם רק מדרבנן. א"כ לולי תקנות חכמים היה כל המלאכות מותרות ה"ל לרמ"א לו' איפכא מה שהיה נראה לחכמים לאסור אסרו: והב"ח הכריע כהרמב"ן והוא דע' ג'. שיש מהן מן התורה ויש מהן מדרבנן מן התורה כל שהוא צורך המועד שרי בכל ענין מדהתירה התורה בי"ט אוכל נפש. א"כ מסברא בחה"מ דקיל נחתינין דרגא וראוי להתיר אפי' אינו לצורך אוכל נפש רק לצורך המועד וגם אפי' אינו צורך המועד אלא שהוא דבר האבוד יש להתירו מדהוצרך הכתוב לאסור בי"ט דבר האבוד מדכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו. ופירש"י שדבר האבוד מיקרי מלאכת עבודה. מכלל דבחה"מ שרי דאי לא מצינו בשום מקום חילוק בין סתם מלאכה שאינו דבר האבוד ובין דבר האבוד ל"ל קרא בי"ט תיבת מלאכת עבודה לאסור אפי' דבר האבוד דמה"ת נחלק ביניהם ונתיר דבר האבוד א"ו דבחה"מ מותר דבר האבוד קמ"ל קרא די"ט חמיר ואסור אפי' דבר האבוד. אבל מה שאינו דבר האבוד וגם אין בו צורך המועד אסורים מן התורה בחה"מ: וחכמים הוסיפו לאסור כמה דברים אף שהם צורך המועד או יש בהן דבר האבוד כאשר יתבאר בסימנים הבאים וע"ש בב"ח שהאריך: ובסי' תקכ"ח משמע כו' הוא ממ"ש שם סעיף א' ומזפת החביות בין קטנים ובין גדולים. והוא מחלוקת אמוראי דשמואל מתיר חבית קטנה דליכא טרחא יתירא אבל לא גדולה דאיכא טרחא יתירה ורב דימי מנהרדעי מתיר חבית גדולה דאיכא הפסד הרבה דדרך ליתן בו יין הרבה. אבל קטנה לא. ופסק הרמב"ם וכ"נ מהרא"ש כדברי שניהם להקל הואיל ואיסור מלאכ' בחה"מ דרבנן. וכן פסק בש"ע שם: דאמרי' המחלל כו' הוא במס' פסחים דף קי"ח ע"א (וכ"ה במס' מכות דף כ"ג) אמר רב ששת משום ראב"ע כל המבזה את המועדות כאלו עובד ע"ז שנאמר אלהי מסכה לא תעש' לך. וכתיב בתריה את חג המצות תשמור. ופי' רשב"ם כל העושה מלאכה בחה"מ. דכתיב את חג המצות תשמור ונפקא לן מיניה במס' חגיגה איסור מלאכה בחה"מ עכ"ל. וכעין זה פירש"י במס' מכות. אלא צ"ב דמל' מ"א משמע דבא להביא ראיה דעכ"פ אפילו נאמר כהפוסקים דמלאכת חה"מ הוא דרבנן אעפ"כ עונשו גדול שדומה לעע"ז. א"כ אין ראיה מרש"י דרש"י לשיטתיה אזיל דס"ל במועד קטן ר"פ מי שהפך דמלאכות חה"מ הוא דאורייתא. וכ"כ התוס' ע"ש רש"י במס' חגיגה דף י"ח ע"א בד"ה חולו ש"מ דרש"י במס' מ"ק ס"ל דמלאכות חה"מ אסורים מדאורייתא וגם רשב"ם אפשר ס"ל דהוי דאורייתא. ואם נאמר דכוונתו דלמ"ד דהם דרבנן וכל הדרשות שהובאו במס' חגיגה הם רק אסמכתא כמו לדידיה צ"ל דהאי הקישא שהקיש ראב"ע בפסחים ובמכות לעע"ז ג"כ הוא אסמכתא א"כ אפי' למ"ד דרבנן עונשו גדול. דא"כ תיקשי מנ"ל למ"א דלמא מ"ד דרבנן לא מוקי האי הקישא למלאכות חה"מ וכנראה מדברי הרמב"ם פ"ו מהל' י"ט דין ט"ז שכתב וז"ל כשם שמצוה לענג ולכבד השבת כך כל ימים טובים כו' וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהל' שבת וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בעי"ט מן המנחה ולמעלה כע"ש. שדבר זה בכלל הכיבוד. וכל המבזה את המועדות כאלו נטפל לע"ז. והוא מדברי הש"ס הנ"ל כמ"ש הכ"מ: הרי דלא פירשו לענין העושה מלאכה בחה"מ. והיינו דאזיל לשיטתיה דס"ל איסור מלאכת חה"מ הם דרבנן. וא"כ דברי מ"א צ"ב אח"ז ראיתי בס' חמד משה שהקשה על מ"א מדברי התוס' חגיגה דף י"ח שכתב בד"ה חולו ש מ כו' בסה"ד וז"ל ולא כפי' רשב"ם שפי' בערבי פסחים גבי כל המבזה את המועד כגון שעושה מלאכה בחה"מ והא ליתא דמדרבנן הוא כדפרישית עכ"ל הרי שכתבו התו' להדיא אי מלאכות חה"מ דרבנן לא קאי המבזה את המועדות לענין מלאכות חה"מ עכת"ד ויפה הקשה ובדוחק צ"ל דאיתא לכוונות מ"א דאפי' למ"ד דרבנן עונשו גדול דהא חזי' למ"ד דאורייתא חמיר כ"כ שדומה לעע"ז א"כ אפי' למ"ד דרבנן ניהו דלא חמיר כ"כ. מ"מ חמיר הוא דודאי לא יחלקו הפוסקים מהיפך להיפך דלמ"ד דאורייתא חמיר כעע"ז ולמ"ד דרבנן יהיה איסור קל. ועיין בסנהדרין דף צ"ט ע"א ובפ"ג דאבות ובסי' קפ"א סעיף ז' משמע דדי באכילת פירות דאמרינן אם שכח בבהמ"ז בשבת רצה. או בי"ט יעלה ויבא וכבר התחיל ברכת הטוב והמטיב. צריך לחזור לראש בהמ"ז: דשבת וי"ט לא סגי דלא אכיל פת אבל בר"ח אם שכח יעלה ויבא בבהמ"ז אינו חוזר לראש בהמ"ז דאין סעודת ר"ח חשובה כ"כ דא"צ לאכול פת וסגי אם אכל פירות רק שלא יתענה. וכתב שם דחה"מ דינו כר"ח. א"כ ע"כ צ"ל דגם בחה"מ אינו חייב לאכול פת: ומ"מ לכתחלה נ"ל מצוה לאכול פת. אפשר נתכוין להא דכתב הרב"י בחבורו הארוך בשם תשב"ץ שכתב וז"ל דבחה"מ אין מחזירים אותו כ"א בסעודת שחרית ובשל לילה. אבל אם אכל בחצי היום סעודה אחרת אינו חוזר עכ"ל. הרי דלדעת תשב"ץ צ"ל פת בחה"מ פעם א' בלילה ופעם אחד ביום: וניהו דלא קי"ל כוותיה בסי' קפ"ה לענין בהמ"ז לחזור ולברך בהמ"ז מ"מ לכתחלה יש להחמיר כדבריו ולאכול פת:
א סָעִיף א ס"א חה"מ. ע' בטור או מד"ת או מד"ס וע' תוס' בחגיגה: ומותר במקצתן. ה' דברים דבר אבד וצרכי רבים ומעשה הדיוט וצרכי המועד ובשביל פועל שאין לו מה יאכל וכמ"ש לקמן. טור ומ"ש וצרכי המועד ר"ל לצורך אוכל נפש דמותר אפי' מעשה אומן כמ"ש ברסי' תקל"ג אבל שאר צרכי מועד דוקא מעשה הדיוט כמ"ש בסי' תק"מ תקמ"א: לפי כו'. חגיגה י"ח א' ומ' דס"ל כמ"ד מלאכת חה"מ דאורייתא אסור דלא כתוס' ורא"ש ורמב"ם דקא' שהיה כו' להתיר דאל"כ הל"ל שחכמים אסרו כפי כו' כמ"ש בטור וראייתם דאסור מדאורייתא ממ"ש בחגיגה שם אלא מעתה חג האסיף כו' מכלל דתרווייהו כו' דת"ר כו' תניא אידך כו' תניא אידך כו' ובמ"ק י"א ב' לא מבעיא קאמר כו' ואע"ג דאמרו שם י"ג א' את"ל צרם כו' התם קאי על כוון מלאכתו שהוא מדרבנן וכן מ"ש במגילה כ"א כ"מ שיש מוסף ואינו י"ט כו' מ' דמותר בעשיית מלאכה כמ"ש בפ"א שם י"ט מלמד שאסור כו' י"ט לא קבילו עלייהו כו' ואמרינן בירושלמי רי' מ"ק אר"א בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי התרתי שיעשו במלאכה בחה"מ כלום אסרו מלאכה בח"ה אלא כו' משמע דמדרבנן. כ' הרמב"ן והרשב"א שכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינה דבר האבד אסורה מן התורה ושהיא דבר האבד מותר אפילו בטירחא יתירה או לצורך המועד מותר אפי' מלאכת אומן וחכמים אסרו קצת דברים מאלו וע"ז אמרו בירושלמי אילו מי כו' ובפ"ג דסוכה קרי לחה"מ י"ט שאמרו שם הכא בי"ט שני כו' דיקא נמי כו' וכן פי' שם ל"ק הא בי"ט ראשון הא כו' על חה"מ דאילו י"ט שני ספיקא הוא וכמש"ל סימן תרמ"ט ס"ה ע"ש וז"ש בת"כ פ' אמור פ' י"ב וכל מלאכת עבודה ה"ז בא ללמד על חה"מ שהם אסורים במלאכה יכול יהא אסורין במלאכת עבודה ת"ל הוא הוא אסור במלאכת עבודה ואין כו'. וערש"י בחומש שם שפי' על מלאכת האבד שמותר:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.