א מִצְוַת יוֹם טוֹב לְחַלְּקוֹ חֶצְיוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְחֶצְיוֹ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְאַל יְצַמְצֵם בְּהוֹצָאַת יוֹם טוֹב, וְצָרִיךְ לְכַבְּדוֹ וּלְעַנְּגוֹ כְּמוֹ בְּשַׁבָּת. הַגָּה: אָסוּר לֶאֱכֹל מִמִּנְחָה וּלְמַעְלָה בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, שֶׁזֶּהוּ מִכְּלַל הַכָּבוֹד (רַמְבַּ"ם פ"ו); מִיהוּ אִם עֶרֶב יוֹם טוֹב שַׁבָּת, יָכוֹל לְקַיֵּם סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית וְיֹאכַל מְעַט פַּת לִכְבוֹד יוֹם טוֹב. וּמִצְוָה לָלוּשׁ פַּת בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב לִכְבוֹד יוֹם טוֹב (מַהֲרִי"ל הל' יוֹם טוֹב), כְּמוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן רמ"ב. וְחַיָּב לִבְצֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת וְלִקְבֹּעַ כָּל סְעֻדָּה עַל הַיַּיִן. וּבִגְדֵי יוֹם טוֹב יִהְיוּ יוֹתֵר טוֹבִים מִשֶּׁל שַׁבָּת. וְלֹא נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית. וּבְיוֹם טוֹב מְאַחֲרִין לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמְמַהֲרִין לָצֵאת, מִשּׁוּם שִׂמְחַת יוֹם טוֹב (גְּמָרָא פ' הַקוֹרֵא עוֹמֵד).
ב חַיָּב אָדָם לִהְיוֹת שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב בַּמּוֹעֵד, הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכָל הַנִלְוִים אֵלָיו. כֵּיצַד מְשַׂמְּחָן, הַקְּטַנִּים נוֹתֵן לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים; וְהַנָּשִׁים קוֹנֶה לָהֶם בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין כְּפִי מָמוֹנוֹ; וְחַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר עֲנִיִּים. דִּין תַּעֲנִית בְּיוֹם טוֹב, כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רפ"ח.
ג אָדָם אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ בָּרֶגֶל. וְלֹא יִמְשֹׁךְ בְּבָשָׂר וּבְיַיִן וּבִשְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, לְפִי שֶׁאֵין הַשְּׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ שִׂמְחָה אֶלָּא הוֹלֵלוּת וְסִכְלוּת, וְלֹא נִצְטַוֵּינוּ עַל הַהוֹלֵלוּת וְהַסִכְלוּת אֶלָּא עַל שִׂמְחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת הַיּוֹצֵר.
ד חַיָּבִים בַּיִת דִּין לְהַעֲמִיד שׁוֹטְרִים בָּרְגָלִים, שֶׁיִּהְיוּ מְשׁוֹטְטִים וּמְחַפְּשִׂים בַּגִּנּוֹת וּבַפַּרְדֵּסִים וְעַל הַנְּהָרוֹת שֶׁלֹּא יִתְקַבְּצוּ שָׁם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת אֲנָשִׁים וְנָשִׁים, וְיָבוֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה; וְכֵן יַזְהִירוּ בְּדָבָר זֶה לְכָל הָעָם, שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּבָתֵּיהֶם בַּשִּׂמְחָה וְלֹא יִמָּשְׁכוּ בַּיַּיִן, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה; אֶלָּא יִהְיוּ כֻּלָּם קְדוֹשִׁים.
א סָעִיף א {א} מצות יו"ט לחלקו וכו' - דבחד קרא כתיב עצרת תהיה לכם ובחד קרא כתיב עצרת לה' אלהיך וע"כ אחז"ל דצריך לחלקו חציו לה' דהיינו לתורה ותפלה וחציו לכם דהיינו לאכילה ושתיה בשביל עונג יו"ט וע"כ יש לגעור בחזנים המאריכים יותר מחציו של יום וכתבו הפוסקים דכך הוא הדרך הנכון בבוקר מקדימין לילך לבה"כ ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענינו של יום ומתפללין מוסף וחוזרין לבתיהם ואוכלין והולכין לבתי מדרשות ושונין עד חצי היום ואח"כ כשבא זמן מנחה מתפללין תפלה המנחה להתענג בשמחת יו"ט שאר היום עד הלילה כדי לקיים חציו לכם ועיין לקמיה בסעיף ג':
ב סָעִיף א {ב} ואל יצמצם וכו' - שכל מזונותיו ויציאותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט שאם פיחת פוחתין לו ואם מוסיף מוסיפין לו [גמרא]:
ג סָעִיף א {ג} וצריך לכבדו - דהיינו רחיצה בחמין בעיו"ט כמו בע"ש עיין לעיל סי' ר"ס וכן שילבש כסות נקיה ולא ילבש מלבושי חול וכמו לענין שבת עיין לעיל סי' רס"ב ס"א וב' וה"ה לענין יו"ט ועיין סימן ר"נ שצריך כל אדם להשתדל בעצמו להכין שום דבר לצורך שבת אע"פ שיש לו משרתים וה"ה לענין יו"ט:
ד סָעִיף א {ד} כמו בשבת - דכתיב וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וימים טובים נאמר בהן מקרא קודש וגם בתורת כהנים איתא מקרא קודש קדשהו ובמה אתה מקדשו במאכל ומשתה וכסות נקיה:
ה סָעִיף א {ה} ואסור לאכול וכו' - האי לישנא לאו דוקא דגם בע"ש אינו איסור אלא מצוה להמנע מלקבוע סעודה מתשע שעות ולמעלה וכנ"ל בסימן רמ"ט ע"ש:
ו סָעִיף א {ו} ממנחה ולמעלה - היינו מזמן מנחה קטנה וכמ"ש מקודם:
ז סָעִיף א {ז} שזהו מכלל הכבוד - כדי שיאכל בליל יו"ט לתיאבון:
ח סָעִיף א {ח} יכול לקיים - ר"ל אפילו אם שכח או עבר ולא קיים סעודה שלישית קודם זמן מנחה קטנה יכול לקיים אח"כ אך אז מצוה לכתחלה ליזהר שיאכל רק מעט פת כדי שיאכל בלילה לתיאבון וה"ה כשחל יו"ט ראשון בשבת שייך כל אלו הדברים:
ט סָעִיף א {ט} וחייב לבצוע - בשתי הסעודות שאוכל ביו"ט וכדלקמיה:
י סָעִיף א {י} על שתי ככרות - שגם ביו"ט לא היה יורד המן כמו בשבת והיה יורד בעיו"ט כפלים:
יא סָעִיף א {יא} על היין - היינו גם באמצע סעודה מלבד מה שקידש על היין מתחלה וכמו לענין שבת וכנ"ל בסוף סי' ר"נ וגם מצוה לאכול בשר וכל זה אם ידו משגת ועיין לעיל בסימן רמ"ב. ואיתא בע"ג דף ה' שתקנו להרבות בסעודה ביו"ט הראשון של פסח ובעצרת ובר"ה וביו"ט האחרון של חג:
יב סָעִיף א {יב} ובגדי יו"ט וכו' - משום דחייב בשמחה וזהו ג"כ בכלל שמחה ופשוט דכל זה ג"כ בידו משגת:
יג סָעִיף א {יג} ולא נהגו וכו' שלישית - כ"א שתי סעודות ערבית ושחרית וחייב לאכול בהן פת ואם לא אכל בליל יום טוב יאכל ביום שני פעמים ויקדש בשחרית הקידוש של לילה וכמו לענין שבת בסימן רע"א ס"ח וסימן רצ"א ס"א. והנה יש מאחרונים שכתבו דאף דאין נוהגין לעשות סעודה ג' בפת מ"מ טוב שיאכל פירות ויש שכתבו שמזה נתפשט המנהג לאכול ביו"ט תבשיל אחד יותר בשחרית שיחשב במקום סעודה ואע"ג דבשבת אין מועיל זה לענין סעודה ג':
יד סָעִיף א {יד} מאחרין לבוא וכו' - כדי לטרוח בסעודת יו"ט קודם שילכו לבהכ"נ והאידנא שמאריכין בפיוטים ובניגונים בין יוצר אור וק"ש וקרוב לודאי שיעבור זמן ק"ש צריך להשכים בכל יום טוב כדי לקרות ק"ש בזמן הראוי:
טו סָעִיף ב {טו} חייב אדם להיות שמח וכו' - והוא מ"ע מן התורה דכתיב ושמחת בחגך ונוהגת גם בנשים [שע"ת בשם הש"א]:
טז סָעִיף ב {טז} במועד - עיין ברמב"ם פ"ו מהלכות יו"ט דגם חוה"מ הוא בכלל מועד לענין שמחה אבל לענין כבוד ועונג אין חייב בחוה"מ דלא נאמר בהן מקרא קודש:
יז סָעִיף ב {יז} וחייב להאכיל לגר ליתום וכו' - שנאמר (דברים ט״ז:י״ד) והלוי והגר והיתום וגו' אבל מי שנועל דלתי חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם טמא הוא ושמחה כזו קלון הוא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם [רמב"ם] וגם בזוה"ק מפליג מאוד בעונש מי שאינו נותן לעני מסעודתו ביו"ט ר"ל והעתיקו ד"ז כל האחרונים ונתפרסם גודל החיוב לכל ישראל וע"כ אינו מצוי שישאר עני ביום טוב בלי סעודה אבל מה נעשה עם האומללים והנדכאים בעיר שמתביישין לפשוט יד ולבקש וע"כ נהגו באיזה מקומות שקודם יו"ט הולכין נבוני לב לבתי העשירים לקבץ עבור אלו המרי נפש ואשרי האנשים שמשימין עין ע"ז שמזכין לעצמן ומזכין לכל אנשי העיר:
יח סָעִיף ב {יח} ודין תענית וכו' - משמע מהרמ"א דדעתו לענין תענית חלום דצריך להתענות ביו"ט. ועיין בא"ר שהביא בשם דרשות מהר"ש שלא להתענות ביום שעולין לדוכן מפני שאמר הש"ס דליקום מקמי כהני דפרסי ידייהו ולימא וכו' ומאריך בענין זה ולבסוף מביא בשם אחרונים דהמנהג פשוט להתענות ומ"מ מסיק לבסוף דהיכי דיש עוד צד להקל יש להקל בזה יותר מבשבת:
יט סָעִיף ב {יט} ביו"ט כמו בשבת - יש שכתבו דמי שמתענה ת"ח כיון שאינו מקיים חציו לכם צריך להיות כולו לה' דהיינו ללמוד או לומר תפלות ובקשות אבל בד"מ חלק ע"ז דכיון דמתענה מקרי כולו לה' ועוד דהטעם שהתירו להתענות משום דכיון דנפשו מרה לו התענית עונג הוא לו אם כן מקרי לכם:
כ סָעִיף ג {כ} אוכל ושותה וכו' - ואפילו הוא מסגף עצמו מפני תשובה בכל ימות השנה שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבתות ויום טוב וחנוכה ופורים חייב לאכול ולשתות [בית יעקב סי' ע"ג ועיין במאירי מש"כ בענין זה בריש פ"ב דביצה]:
כא סָעִיף ג {כא} שיש בה עבודת היוצר - ומדת החסידים אשר השם לנגדם תמיד ובכל דרכיהם ידעוהו בעת שמחתם אז יותר ויותר משבחין להקב"ה אשר שימחם [טור ע"ש]:
כב סָעִיף ד {כב} וכן יזהירו בדבר זה לכל העם וכו' - הנה באמת ד"ז החיוב תמיד להזהיר ולמחות מי שיש בידו אלא שברגל מצוי הקלקול ביותר. ועיין בסי' של"ט בבה"ל ד"ה להקל:
א סָעִיף א ברמב"ם משמע שדורשין אחר סעודת שחרית ול"נ שידרשו קוד' הסעוד' כמו שמצינו בעובדא דר"א וגם רבא לא מוקים אמורא עליה מי"ט לחבירו משום שכרות לכן מוטב לדרוש בשחרית ועכ"פ לא ימשוך יותר מחצות (יש"ש) ובחולין פ"א סימן נ' כתב מה שמאריכין החזנים בנגונים אין זה מחציו לה' וחציו לכם עכ"ל ולי נראה דהאידנא דאין דורשים דינים תוך הדרשה מוטב לדרוח /לדרוש/ אחר הסעודה משום שמחת י"ט וכ"כ הב"ח וכן המנהג עסי' ר"צ: ואסור לאכול. וה"ה בי"ט ראשון מפני שהוא עי"ט שני:
ב סָעִיף א מיהו אם עי"ט וכו'. זהו מדברי מהרי"ל ואזל לשיטתיה דס"ל דאסור לאכול בע"ש ועי"ט ממנח' גדולה ולמעל' וסעוד' שלישי' אסור לאכול קודם מנחה גדולה לכן כתב דיכול לאכול אחר מנח' אבל אנן קי"ל דמות' לאכול עד מנחה קטנה כמ"ש סי' רמ"ט א"כ יעשה סעודה ג' קודם מנח' קטנה עסי' רצ"א ואם שכח לעשותה קודם יעשנה אח"כ ופשוט דסעודת מילה מותר כמ"ש סי' רמ"ט ועסי' רנ"א דאסור לעשות מלאכה אחר מנחה, חייב לאכול פת בי"ט בערבית ושחרית וכ"מ ססי' קפ"ח ונ"ל דאם לא אכל בליל י"ט יאכל ביום שני פעמים כמ"ש סי' רצ"ח סס"א:
ג סָעִיף א על היין. ומצוה לאכול בשר (רמב"ם סמ"ק ב"ח יש"ש) ואי' בע"א דף ה' שתקנו להרבות בסעודה בי"ט הראשון של פסח ובעצרת ובר"ה ובי"ט האחרון של חג ע"ש בתו' הטעם:
ד סָעִיף א ובגדי יום טוב וכו'. משום דחייב בשמחה ומטעם זה נהגו להרבות במיני מאכלים יותר משבת:
ה סָעִיף א ולא נהגו לעשות. וכ"מ בסוכה פ"ב דאין חייב לאכול אלא ב' סעודות וכ"כ התי"ט פ"ה דמעשר שני מ"י אבל בסד"הי כ' טוב שיאכל פירות בסעודה ג' והכל בו כ' שמזה נתפשט המנהג לאכול בי"ט תבשיל א' יותר שיחשב במקום סעודה ג' ואף על פי שאין מפסיק בברכת המזון רי"ו (יש"ש) ומ"מ כשחל י"ט בשבת אין לסמוך ע"ז:
ו סָעִיף א מאחרין לבוא. חוץ מר"ה שמשכימין לבה"כ וב"ח סי' תקפ"ד ובסימן תרמ"ד כ' דהאידנא שמאריכין בפיוטים משכימין בכל י"ט עכ"ל כלו' דרש"י פי' הטעם דמאחרין כדי לטרוח בסעודת י"ט קודם שילכו לבה"כ והאידנ' יכול' להכן בעוד שמאריכין בניגונים ופיוטים:
ז סָעִיף א וממהרין לצאת. ויש לגעור בחזנים המאריכים יותר מחצות דהיינו י"ח שעות מתחלת הלילה כמו בשבת (יע"ש) ולפי מ"ש סי' קנ"ז משמע דחשבי' שעות זמניות דהיינו חצי היום וכן עיקר:
ח סָעִיף ב וחייב להאכיל וכו'. וע' בזוהר שהפליג בעונש מי שאינו נותן לעני מסעודתו בי"ט רחמנ' ליצלן:
א סָעִיף א בערב יום טוב. וה"ה בי"ט ראשון מפני שהוא ערב י"ט שני. מ"א:
ב סָעִיף א שלישית. קודם מנחה קטנה ואם שכח לעשותה קודם יעשנה אח"כ. ופשוט דסעודת מילה מותר כמ"ש סי' רמ"ט. וחייב לאכול פת בי"ט בערבית ושחרית ואם לא אכל בליל י"ט יאכל ביום שני פעמים כמ"ש סי' רצ"ח סס"א. מ"א:
ג סָעִיף א היין. ומצוה לאכול בשר. רמב"ם:
ד סָעִיף א ובגדי. ואם אין ידו משגת יקח לכל הפחות מנעלים חדשים לכבוד יום טוב. מהרי"ל:
ה סָעִיף א מאחרין. חוץ מר"ה עיין סי' תקפ"ד סס"א:
ו סָעִיף ב עניים. עיין זוהר פרש' פנחס שהפליג בעונש מי שאינו נותן לעני מסעודתו בי"ט ר"ל. ומי שמתענה בי"ט צריך ללמוד כל היום או לומר תחינות:
ז סָעִיף ג ושותה. אפי' אם הוא בעל תשובה ומסגף עצמו בכל ימות השנה שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבתות וי"ט וחנוכה ופורים חייב לאכול ולשתות. בית יעקב סי' ע"ג ועיין במהרימ"ט חלק ב' חא"ח סימן ח':
א סָעִיף א כ' מ"א ברמב"ם כו' בעובדא דר"א הוא רפ"ב דביצה: וגם רב לא כו' ביצה דף ד': ול"כ דהאידנא כו' ר"ל דוקא בימי הש"ס שהיו דורשים דינים תוך הדרשה וכמ"ש במס' כריתות דף י"ג ע"ב אהא דרב לא אוקי אמור' מיומא טבא לחבריה משום שכרות ושכור אסור להורות ופריך וניקו אמורא ולא לורי ומשני כל היכי דיתיב רב אי אפשר בלא הוראה. אבל עכשיו דאין דורשין דינים מוטב לדרוש אחר כו':
ב סָעִיף א (ס"ק ב) מיהו כו' לשיטתיה אזיל כו' ר"ל לשיטתיה אין ברירה כ"א להתיר לאכול אחר זמן אסורו דהיינו אחר זמן מנחה ולכן לא הותר לו כי אם מעט פת דהיינו מעט יותר מביצה דהו' שיעור סעודה ג' כמ"ש ר"ס רצ"א: אבל אנן כו' עד מנחה קטנה כמ"ש סי' רמ"ט ואע"ג דבערב סוכות כ' בסי' רל"ט סעיף ג' בהגה דלא יאכל מחצות היום ואילך ע"ש הטעם מ"מ הכא ודאי לא איירי בערב סוכות דהא הש"ע מיירי בעי"ט א': וא"א שיחול שבת בערב סוכות דא"כ יום א' דסוכות ביום א'. והא קי"ל לא אד"ו ראש. וגם בערב פסח (ועיין בחק יעקב סי' תע"א) ע"כ לא מיירי דאז א"א לקיים סעודה ג' בפת כמ"ש סי' תמ"ד אע"כ מיירי בערב שבועות דוקא. ועז"כ רמ"א ואסור לאכול כו' כמו בערב שבת. ולכן הקשה מ"א דבערב שבת מבואר סי' רמ"ט דמותר עד זמן מנחה קטנה. וא"כ יוכל לאכול סעודה ג' בזמן היתר. דהיינו אחר זמן מנחה גדולה וקודם זמן מנחה קטנה ואז יוכל לאכול יותר ממעט פת: עסי' רצ"א. ושם כ' מ"א ס"ק ח' דאם חל י"ט במ"ש מ"מ אם יודע שיהיה יוכל לאכול קודם שעה עשירית לא יחלק סעודת שחרית לשנים כדי לצאת בזה ידי סעודה ג' כמ"ש שם. וכ"מ סי' קפ"ח. שכתב אם שכח יעלה ויבא בבהמ"ז אם הוא ראש חודש א"צ לחזור ולברך ברהמ"ז דהא אי בעי לא אכל פת אבל אם שכח יעלה ויבא בבהמ"ז ביו"ט צריך לחזור ולברך דבי"ט חייב לאכול פת. וסתם ולא חילק בין סעודת לילה לסעודת יום אלמא דבין ביום ובין בלילה צריך פת: יאכל ביום ב"פ כמ"ש סי' רצ"א וכ' שם מ"א דכה"ג יקדש ביום קידוש של לילה. דהא לא קידש בלילה וגם אם קידש בלילה הא לא יצא דהא אין קידוש אלא במקום סעודה וכ"כ פה בס' א"ר:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) על היין כו' ע"ש בתוס' הטעם והטעם פסח לפי שהוא יום גאולה וחירות. ועצרת משום דאפי' לר"א בפסחים דף ס"ח ע"ב דפליג על ר"י וס"ל דברצון אדם תלי' אם ירצה יהיה כל היום לה' דהיינו ללמוד או להתפלל כל היום או כלו לכם. דהיינו לאכול כל היום. מסקי' שם דבעצרת כ"ע מודים דבעינן נמי לכם. דהיינו שצריך לאכול ולשמוח בר"ה לפי שהוא תחלת השנה עושים כן לסי' טוב. ושמיני עצרת לפי שהוא חשוב והוא רגל בפ"ע. אבל י"ט א' של סוכות לא משום דהעם טרודים במצות סוכה וד' מינים ואין להם פנאי להכין הרבה:
ד סָעִיף א (ס"ק ה) ולא נהגו כו' וכ"מ בסוכה כו' דתנן דף כ"ז ע"א י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה א' ביום וא' בלילה. דברי ר' אלעזר. וחכמים אומרים אין לדבר קצבה. חוץ מליל י"ט א' דחייב דגמרינן בג"ש ממצה. דלילה א' חובה לאכול מצה. וההבנה הפשוטה במ"א דאי ס"ד דבעי למיכל בי"ט סעודה ג'. א"כ אמאי אמר ר"א י"ד סעודות הא ט"ו נינהו עם סעודה ג' של י"ט א'. ולפ"ז מקשים העולם. ואלא מאי דא"צ לאכול סעודה ג' בי"ט. מ"מ תיקשי דהל"ל ט"ו סעודות. דהא תוך ז' ימי סוכה ע"כ איכא יום שבת. ובשבת ע"כ צ"ל ג' סעודות. ובאמת קושיות העולם קושיא בלי דברי מ"א דאם נאמר דגם בי"ט צ"ל ג' סעודות כ"ש דקשה טפי דה"ל ברוב שנים ט"ז סעודות. אכן לענ"ד בין קושיות מ"א ובין קושית העולם לק"מ דאיתא התם מ"ט דר"א דכתיב תשבו כעין תדורו מה דירה א' ביום וא' בלילה אף סוכה א' כו' וחכ"א מה דירה אי בעי אכיל וא"ב לא אכיל אף סוכה אי בעי כו' חוץ ליל י"ט א' דגמרינן מחג המצות כנ"ל. והקשו התוס' ור"ן על חכמים דאמרי בסוכה אי בעי אכיל וא"ב לא אכיל והאמר' בברכות אם שכח יעלה ויבא בבהמ"ז בי"ט צריך לחזור ולברך בהמ"ז דחייב לאכול פת. ותי' הר"ן מאי דאמרי רבנן א"ב אכיל וא"ב לא אכיל היינו משום מצות סוכה. אבל משום י"ט ודאי צריך לאכול פת. ונ"מ אם ירדו גשמים דבליל י"ט צריך לאכול עכ"פ כזית פת בסוכה אבל בשאר ימים אם ירדו גשמים די אם אוכל פת חוץ לסוכה. ויוצא משום אכילת י"ט עכת"ד וגם להר"ן צ"ל וליישב לשון חכמים שאמרו מה דירה אי כו' וא"ב לא אכיל. הא תוך ז' ימים עכ"פ איכא יום השבת דצריך לאכול פת ג' פעמים ע"כ גם כן צ"ל כדברי הר"ן שכוונת חכמים במה שאמרו מה דירה כו' א"ב. לא אכל מצד טבע האדם ומנהגו. ומה שחייב לאכול בשבת היינו משום מצות יום השבת כן בסכה א"ב לא אכל מצד מצות סוכה. ולפ"ז ל"מ דראיית מ"א ליתא דאפ"ת שחייב לאכול בי"ט סעודה ג'. מ"מ א"ש מה שאמר ר"א י"ד סעודות ולא יותר דהא חייב לאכול בסכה אמר ר"א בזה די י"ד סעודות מה דירה כו' וסעודה ג' היא מצד מצות י"ט ולא משום סכה ואינו חייב לאכלו בסכה אם ירדו גשמים. וגם קושית העולם לק"מ דגם מסעודה ג' בשבת לק"מ והכי אמר ר"א מה דירה א' כו' בכל ז' הימים מצד טבעי ומנהגי בני אדם כמו שצ"ל לרבנן כנ"ל אלא אין כוונות מ"א כהבנה הפשוט'. אלא ראייתו מדברי הש"ס אח"ז דתנן בסיפא דמתני' ועוד אמר ר"א מי שלא אכל י"ט ראשון (כ"ה גרס' הנכו' כמ"ש מהרש"א) ישלים ליל י"ט אחרון ופריך והאר"א י"ד סעודות חייב לאכול בסכה ופירש"י דבי"ט אינו יושב בסכה ואם ישב בסכה עובר על בל תוסיף. וא"כ מאי השלמה דסכה איכא ומשני (אמר בירא) אר"א חזר בו ר"א. ופי' רש"י חזר בו ר"א ומודה לחכמים דאין לדבר קצבה. חוץ מליל י"ט א'. אלא דבהא פליג על רבנן וס"ל דיש לו תשלומין כמו שיש תשלומין לקרבן י"ט א' אפי' בי"ט אחרון עכ"ל וא"כ הוכחת מ"א דאי ס"ד דחייב לאכול ג' סעודת בי"ט ע"כ צ"ל כנ"ל דסעודה ג' איננה כ"א מצות י"ט ולא משום מצות סוכה ואם ירדו גשמים אוכלו חוץ לסכה כמ"ש הר"ן כנ"ל א"כ תיקשי למה הוצרך לו' חזר בו ר"א. הל"ל דמ"ש מי שלא אכל בי"ט ראשון ר"ל סעודה ג' דא"צ סכה ישלים בליל י"ט אחרון וא"ש אלא ע"כ דאינו. חייב לאכול בי"ט סעודה ג' כלל. וא"ל דאכתי תיקשי מאי פריך הש"ס דלמא מיירי שחל י"ט א' בשבת ולא אכל סעודה ג'. ז"א חדא דדוחק להעמיד המשנה דוקא שחל י"ט א' בשבת: וגם אם חל י"ט א' בשבת ליכא למימר דסעודת שבת יש לו השלמה בשבת אחרת ודוקא סעודת י"ט דומי' דהשלמת דקרבנות כמו שכתב רש"י: וכ"כ תי"ט פ"ה דמעש' שני דתנן התם ערב י"ט ראשון של פסח של שנה רביעית מן השמיטה ועי"ט ראשון של פסח של שביעי' היה צריך לבער מן הבית כל תרומות ומעשרות שה"ל וליתנן לבעליהן תרומה לכהן מעשר ראשון ללוים מעשר ב' לאכלו בירושלים. מעשר עני לעניים. ובמנחה בי"ט אחרון של פסח היה מתודה. דהיינו פרשת בערתי הקדש מן הבית והקשה בירושלמי למה לא התודה בשעת הביעור דהיינו ערב פסח ומשני משום שהיה משייר לעצמו ממעשר שני מה שהיה ראוי לאכילת ימי החג ולא היה אפשר לו' בערתי הקדש: ופריך ויתודה בי"ט אחרון שחרית. ומשני עד כאן מצוה לאכול סעודת י"ט ולא ביער הכל וא"א דבי"ט חייב לאכול סעודה ג' גם במנחה לא ה"ל להתודות עד סמוך לחשכה. דהא עדיין צריך לאכול סעודה ג': טוב שיאכל פירות. דלי"א סוף סי' רצ"א יוצא בפירות ידי סעודה שלישית:
א סָעִיף א ס"א מצות י"ט כו'. דקי"ל כר"י וסתמא דגמרא בפ"ד דברכות כוותיה טעה ולא הזכיר כו' דלא סגי דלא אכיל כו': ואל. שם ט"ז א': וצריך כו'. ת"כ מקרא קדש קדשהו ובמה אתה מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה וע"ש פ' אמור פרשה י"ב וכ"ה בספרי וכ"מ בגמרא שאמרו בפט"ז דשבת מאי דכתי' ולקדוש ה' מכובד זה יה"כ שאין בו כז' כבדהו בכסות נקיה הא בשאר י"ט צריך מאכל ומשתה וכסות נקיה וז"ש כמו בשבת כמ"ש וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד ולא הזכיר יום טוב ש"מ שבכלל שבת הוא ובשניהם נאמר מקרא קודש: ואסור כו'. כמ"ש בריש ערבי פסחים וכמ"ש בה"ג דאף ר' יוסי מודה בקביעות סעודה דאסור ממנחה ולמעלה מדקא' שם הלכה כר"י בע"פ והלכה כר' יוסי בע"ש וקאמר שם להפסקה ש"מ דבהתחלה מודה ר' יוסי דאסור והא דקאמר אוכל והולך עד שתחשך היינו בלא קביעות סעודה ושם משוה שבת וי"ט כמ"ש שם בברייתא ע"ש: שזהו כו'. לשון הרמב"ם בפ' ל' מהלכות שבת ארבעה דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין ע"י הנביאים שבתורה זכור ושמור ושנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד איזהו כבוד כו' שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כו' ור"ל עונג הוא בשבת עצמו וכבוד הוא בע"ש וכן כסות נקיה ע"ש וז"ש בשבת ענג ובי"כ כבוד לבד וכנ"ל: מיהו אם כו'. דאפילו אם הוא חול אין אסור אלא לקבוע סעודה וע' מ"א שכ' דמהרי"ל אזיל לשיטתו כו'. ודבריו צ"ע דהא אמרינן בהדיא בגמ' מט' שעות ולמעלה כו' ל"ק כאן קודם ט' כו' ודוקא בע"פ ס"ל להר"ן דסמוך למנחה גדולה דפסק הבעיא לחומרא ע"ש אבל הרב מיירי במי ששכח עד מנחה קטנה וכ"ה במהרי"ל וז"ל בקיצור נשאל ממהרי"ל על סעודה ג' בשבת ערב י"ט ושכחה עד אחר מנחה קטנה אם מותר או מצוה לעשותה בפת או במיני תרגימא והדעת נוטה לעשותה בפת אע"ג דהא דאמרינן הלכה כר' יוסי דוקא לאפסוקי אבל לאתחולי אסור מ"מ בחל בשבת עשה דג' סעודות דוחה לתיאבון שהוא מדרבנן דאי הוה דאורייתא הל"ל להפסיק אפי' בע"פ והשיב דע דג' סעודות ג"כ דרבנן ומ"ש ג' היום אסמכתא היא וראיה מדפ' ר"ת דנשים חייבות בג' סעודות שאף הן היו באותו הנס כמ"ש הר"ן והמרדכי בפ' כל כתבי משמו וזה לא שייך כ"א בדרבנן וע' תוס' דפסחים ק"ח ב' ד"ה היו כו' ומ"ש דלא שריא לאתחולי ליתא אלא לה"ג אבל ש"פ חולקים אלא שהמרדכי מיישב דברי ה"ג ומסיק דיש להחמיר שלא להתחיל והיכא דאשתלי ולא עבד ג' סעודות כדאי הם הני רבוואתא לסמוך עלייהו בשעת הדחק ובפת מלעשות במיני תרגימא ור"ל דלדעת התוס' אינו יוצא בהן כמ"ש בסי' רצ"א ס"ו: ומצוה ללוש כו'. ירושלמי פ"ק דשבת ר' חייא מפקיד לרב אי א תה יכול למיכל כול שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שב יומא בשתא וכ' רא"ש בסוף ר"ה בשם ראבי"ה קבלתי שאלו ימים בין ר"ה ליה"כ כ' המרדכי ריש ר"ה ואמר שבעה לפי שבר"ה לא היה צריך להזהירו שהכל לשין בבתיהן לכבוד י"ט: וחייב לבצוע כו'. שגם בי"ט לא היה יורד מן כמו בשבת כמ"ש תוס' ריש י"ט ב' ב' ד"ה והיה בשם מכילתא לא יהיה בו לרבות י"ט וכ"מ שם בגמ' ועתוס' שם: ולקבוע. כמ"ש בפ"ו דברכות ל"ש אלא בשבתות וי"ט שאדם קובע סעודתו על היין: ובגדי יו"ט כו'. ירושלמי פ"ק דקדושין הלכה ה' האחין שחלקו חולקין מה שעליהן ואין חולקין לא מה שעל בניהן ושעל בנותיהן כו' בראוים להשתמש בחול אבל בראוים להשתמש ברגל מביאין לאמצע וחולקין ר' מנא אמר כלי רגל חולקין כלי שבת צריכה: ולא נהגו כו'. וכ"מ בירושלמי פרק בתרא דמ"ש הלכה ז' ויתודה בי"ט הראשון של פסח כדי שיהיה לו מה לאכול ברגל ויתודה בשחרית ע"כ מצוה לאכול:
ב סָעִיף ב ס"ב חייב כו'. וכל הנלוים אליו. מפורש בתורה ועבדך ואמתך כו': כיצד כו'. בפ' ע"פ: וחייב כו' מפורש בתורה:
ג סָעִיף ג ס"ג אדם אוכל כו' לפי שאין כו'. כמ"ש בפ"ב דשבת ל' ב' כתי' ושבחתי כו' זה שמחה של מצוה ללמדך כו' אלמא קלות ראש אינה שמחה של מצוה ובירושלמי דמ"ק והביאו הרא"ש בריש מ"ק כלום אסרו כו' ופוחזין מדקאמר ופוחזין אלמא דקפיד ע"ז:
ד סָעִיף ד ס"ד חייבים כו'. כמ"ש בסוף קדושין סקבא כו'. ובסוכה נ"א ונ"ב מאי תיקון גדול כו' קרא אשכחו ודרש כו' עכשיו שעסוקין בשמחה כו' ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.