שולחן ערוך, יורה דעה ב

סָעִיף א

א אפילו הוא קטן. די"ל דאין מחשבתו לעבודת כוכבים ואפי' יודע לאמן ידיו והוא מומחה דבכה"ג בקטן ישראל כשר בעובד כוכבים הוי נבלה: ש"ע סָעִיף א

ב ואפי' אינו עובד עבודת כוכבים כו'. נלפע"ד דשחיטתו נבלה מדאורייתא לכ"ע וכדאיתא בתוספתא בהדיא וכדמשמע נמי מדברי התוס' והרא"ש דלקמן ס"ק ט"ז וכן מוכח נמי להדיא מדברי הרמב"ם פ"ד מה"ש הנדפס עם הכ"מ וז"ל עובד כוכבים ששחט כו' שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתו מן התורה שנא' וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהירה תורה שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסו' וגדר גדול גדרו בדבר שאפי' כותי שאינו עובד כוכבים שחיטתו נבלה עכ"ל משמע להדיא דדוקא שחיטת כותי שאינו עובד כוכבים הוא דהוי מדרבנן כדאיתא פ"ק דחולין שחכמים גזרו על הכותים אפילו שאינן עובדי כוכבים משום שפעם אחת מצאו להם דמות יונה שהיו עובדים אותה אבל שחיטת עובד כוכבי' אפי' אינו עובד עבודת כוכבים אסור מדאורייתא ובב"י וכ"מ כתב דהרמב"ם סובר דעובד כוכבים ממש שאינו עובד עבודת כוכבים שחיטתו אינה אסורה אלא מדרבנן ואחריו נמשכו הב"ח ול"ח דף קל"ד ובאמת כתבו כן לפי ספרי הרמב"ם שנדפסו בויניצאה שנת ש"י והועתקה נוסחא זו בכל בו אבל בספרי הוכחתי בכמה הוכחו' שנוסחא מוטעת היא והנוסחא האמתית היא הנוסחא הנזכרת וכן נמצא בנוסחאות ספרי הרמב"ם הישינים גם נלפע"ד מן הש"ס (ד' ה' ע"א) גבי מכם ולא כלכם להוציא את המומר דאפילו ישראל מומר לכל התורה חוץ מעבודת כוכבים ושבת שחיטתו אסורה מן התורה כ"ש עובד כוכבים שאינו עובד עבודת כוכבים וכן משמע מדברי הרמב"ם ספ"ב מהל' שאר אבות הטומאה כדפי' עי"ש בדפוס שעם הכ"מ והכ"מ שם הלך לפי שטתו בכאן ולכן נכנס בדוחק ליישב התוספתא להרמב"ם קצרתי ודוק. ודין מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים עיין בסי' ד' ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף א

ג כגון גר תושב. היינו שקבל עליו ז' מצות כמ"ש הט"ו בסי' קכ"ד ס"ב: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד ישראל בודק כו'. הטעם דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ולכך כשבודק סכין ונותן לו מותר אפילו לכתחלה דכיון שיש סכין יפה בידו ודאי ישחוט בזה ומסתמא ישחוט יפה ולא ישהה ולא ידרוס ופסק ב"י דכשבדק הסכין קודם שחיטה א"צ לבדקו אחר השחיטה אפילו לכתחלה ואחריו נמשך העט"ז וכ"פ מהרש"ל סי' ו' ואפילו לפי דבריהם היינו טעמא דאמרי' שמסתמא בדקו ומצאו יפה אבל אי ידעינן בודאי שלא בדקו לאחר שחיטה צריך לבדוק לכתחלה דלא עדיף מישראל כשר דצריך לבדוק לכתחל' גם לאחר שחיטה כדלקמן סי' י"ח אבל רבי' ירוחם כ' בשם הגאוני' והסכים כן וכן משמע דעת הר"ן דיש לבדוק הסכין לאחר שחיטה גם כן לכתחלה דחיישינן שמא בעור נפגם דכל מאי דאפשר למיבדק בדקינן וכדלעיל סי' א' ס"ב בהג"ה וכ"פ הב"ח אבל בדיעבד פשיטא דכשר אף אם לא בדק לאחר שחיטה דלא גרע מנאבד הסכין לאחר שחיטה דכשר כדלקמן סי' י"ח דכיון דבדקו קודם שחיטה מוקמינן ליה אחזקתיה: ש"ע סָעִיף ב

ה אפילו ישחוט כו'. לשון הטור ואפילו לא יאכל הוא ממנו תחלה ע"כ כלו' דל"ת אע"פ שנתנו לו הסכין בדוק עשאהו פגום או עשה שאר מיני טריפות כדי להכשיל והוא לא יאכל אלא אלפני עור ל"ת מכשול לא עבר כמ"ש הפוסקים: ש"ע סָעִיף ב

ו והוא שיודעין כו'. דאל"כ לא אמרי' ביה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואפילו דיעבד כשאינו ידוע בבירור שהוא מומחה ונראה שצריך לבדקו תחלה קודם שחיטה אם הוא מומחה ואין ליתן לו על סמך שיבדקנו אחר שחיטה דומיא דסכין דבסמוך: ש"ע סָעִיף ב

ז עד שיבדקנו בסוף. ואז הוא נאמן לומר שבסכין זה שחט ולא חיישינן שמא בסכין פגומה שחט ולאחר שחיטה נזדמן לו זה ודוקא בשעה או בשתים שלא היה לו פנאי ללכת לדרכו ולמצוא אחרת בשוק אבל כשהי' לו פנאי יום או יומים בזה אין סומכין עליו ואף בשעה או בשתים יש להחמיר אבל אם באנו בגמר שחיטה או שהיו לפניו ב' וג' בהמות שחוטות ועדיין הוא שוחט והולך כיון שהוא מתעסק עדיין בשחיטה וסכינו בידו אמרינן בודאי בזו שבידו שחט הכל כל זה מחדושי הרשב"א דף ה' ע"א ומביאו ב"י: ש"ע סָעִיף ב

ח ואין ליתן לו לכתחלה כו'. הטעם דהא אלו שכח ולא בדק הסכין לא בתחלה ולא בסוף איסורא קאכיל חיישינן שמא ישכח ולא יבדוק אחר השחיטה ויאכל משחיטתו משא"כ לעיל ר"ס א' דמותר ליתן לו לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו בסוף אם הוא מומחה דהתם אפי' אם לא יבדקנו בסוף לאו איסורא קאכיל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כ"כ הפוסקים והר"ן כתב דהכא חיישינן שמא יחשבו הרואים שאין אנו צריכין לבדיקתו וימסרו לו ולא יבדקו אחריו וכתב הב"ח ולפי דעתי יראה דאפילו בדק הסכין בינו לבין עצמו לא יתננו לו בפני הרואים אא"כ יחזור ויבדקנו בפניהם וראוי להחמיר כדבריו בזה עכ"ל ונראה דה"ה אם אומר בפני הרואים בדקתי סכין זה מותר ליתן לו: ש"ע סָעִיף ב

ט אפילו כשר עע"ג. דישראל מומר לא מירתת כי הוא סבור שלא יבדקנו אחריו לפי שמחזיק עצמו בישראל: ש"ע סָעִיף ב

י בלי שיבדוק לו כו'. לקמן סי' י"ח כתב דאפילו ישראל כשר כששוחט צריך לבדוק הסכין בתחילה קודם שחיטה והוא מדברי הרשב"א בת"ה וכתב הטעם דחיישינן שמא ישכח מלבדוק אחר השחיטה והא דקמ"ל הט"ו הכא בישראל מומר משום דבמומר ה"א דנסמוך אבדיקתיה שהוא יבדקנו קמ"ל דחיישינן שמא ימצאנו פגום ואפ"ה ישחוט בו דלא טרח לתקנו וכ"כ הרשב"א וכ"כ הב"ח אלא שמ"ש הב"ח אח"כ עוד לתרץ דבישראל כשר לא הוי טעמא שמא ישכח מלבדוק אלא שמא יהיה פגום ויברך ברכה לבטלה ע"כ דלפ"ז אם שמע כבר ברכת השחיטה מפי אחר ויצא א"צ לבדוק אינו מוכרח גם בש"ם פ"ק דחולין (דף י"ז ע"ב) גבי הא דקאמר התם מנין לבדיקת סכין מן התורה כו' משמע דטעמא לא הוי משום חשש ברכה לבטלה ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

יא מי ששחט והוציא טרפה כו'. משמע אפילו ידוע בודאי בפעם הזה שהוציא טרפה אין מעבירין אותו ודין זה למדו הרב ממהרי"ק ולענ"ד דברי מהרי"ק מראין להדיא להפך וכן משמעות כל הפוסקים וכמו שאבאר והנה ז"ל ד"מ כתב מהרי"ק שורש ל"ג עד א' שהעיד על השוחט ששחט טרפה והוא מכחישו אינו נאמן עליו ואפי' הוא עצמו מותר אח"כ לאכול משחיטתו שאפי' יהיה אמת שלא שחט עכשיו יפה כדברי העד מ"מ לא הוחזק ליפסל עולמית בשביל כך ומ"מ הכל לפי מה שהוא אדם שאם אותו שוחט כבר נכשל ורגלים לדבר מעבירין אותו ע"כ עכ"ל ד"מ ונראה שלא עיין הרב רק בדברי מהרי"ק שהביא ב"י ס"ס א' שהעתיק שם כלשון הזה ומתוך כך הוציא הרב כן אבל אין הדבר כן שבמהרי"ק גופיה כתב דהא אפי' אם יהיה אמת כדברי העד מ"מ אין מוחלט ליפסל עולמית בשביל כך ולכל הפחות אם ילבש שחורים ויעשה תשובה המוטלת עליו חוזר הוא לכשרותו ונמצא דלא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא בעדותו כלל כיון שהדבר תלוי במחשבת השוחט אם להרע אם להיטיב ומ"מ הכל לפי מה שהוא אדם כו' משמע להדיא הא כל שלא עשה כן פסול אם יהיה אמת כדברי העד אפילו בפעם אחת כהך עובדא דמהרי"ק אלא שמהרי"ק בא לתת טעם ולומר שבענין השאלה שעד א' מכחישו העד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא דל"ד לי"נ (ע"ל סי' א' ס"ק מ"א) דאם נתנסך היין כדברי העד שוב אין לו תקנה מה שאין כן הכא שיש תקנה כשיעשה תשובה ולכך העד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא וע"ז כתב ג"כ דאם יש רגלים לדבר שנכשל כבר אפילו בעד אחד היה מעבירו אבל כשידוע לנו בודאי שהוציא טרפה מתחת ידו פשיטא שאסור לאכול משחיטתו עד שיעשה תשובה הראוי לו וכדמוכח בדברי מהרי"ק וכמ"ש וכן משמע עוד יותר למעיין בתשובת מהרי"ק עצמו וכן משמע במהרש"ל פ"ק דחולין סי' ט' ע"ש וגם הרמב"ם כתב ספ"י מה"ש אם יצאת טרפה מתחת ידו היו מנדין אותו ומעבירין אותו כו' משמע אפילו בפעם אחת וכן משמע מהט"ו ס"ס ס"ה דטבח שנמצא אחריו חלב אפי' בפעם אחת מעבירין אותו וכן משמע במהרש"ל פג"ה סי' ט"ז י"ז ע"ש (וע"ל סי' י"ח סי"ט) וכן הוא בריב"ש סימן קי"ג וכן משמע בסי' קי"ט וכ"מ שס בס"ק ל' ע"ש וגם דברי העט"ז נראין כסותרין ממ"ש כאן ובס"ס א' ונראה כמחלק דדוקא כשראו ב' עדים שהוציא טרפה מתחת ידו אז אמרי' כיון שחציף כולי האי ולא נזהר בפני עדים חשדינן ליה ומעבירין אותו אבל שלא בפני עדים כגון שפיו הכשילו ומתוך דבריו נודע שהוציא טרפה אין מעבירין אותו ולא נהירא וכמ"ש וצ"ל דמ"ש הר"ב מי ששחט והוציא טרפה היינו שאין הדבר ברור שהוציא טרפה אלא שיש לחוש שהוציא טרפה כגון שהעיד עד אחד וכה"ג ודוחק וצ"ע: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

יב אפילו נשבע כו'. שהרי הוא חשוד על השבועה לגבי אותו דבר מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני שם וע"ל סימן קי"ט ס"ח: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

יג ואומר שביפה שחט כו'. היינו בשידעינן שאלו הסכינים היו עמו בשעת שחיטה אז הוא נאמן שביפה שחט דלא שביק היתירא ואכל איסורא אבל אם אחר השחיטה מצאו אלו הסכינים אצלו דינו כמו שנתבאר בס"ק ז' ע"ש ודו"ק. והא דבעינן הכא ואומר וכן מ"ש אח"כ נאמן לומר מומחה כו' כתב בפרישה דאה"נ דמהימנינן ליה בסתם אפילו אינו אומר כלום אלא משום דכל היכא דאיכא לעמוד על הדבר ולברר טפי מבררינן ע"כ ולמ"ש בס"ק ט"ו דבמומחה צ"ל מומחה פלוני אם כן אמר דוקא וק"ל: ש"ע סָעִיף ד

יד ואפילו אם נמצא בשר כו'. משמע דעת המחבר דאין חילוק בין בשר עוף לבהמה ולעולם אם יש מומחה בעיר נאמן לומר מומחה שחט לו וכן משמע דעת הפרישה סי"א וכן מפורש במשמרת הבית להרשב"א בהדיא (דף ו' ע"א) והב"ח בקונ' אחרון כ' ע"ש הרשב"א להפך ולכך פסק דבבהמה לא מהני מומחה וז"א אלא כמ"ש וגבי בהמה אם יש מקולין ישראל נאמן לומר מן המקולין שחוטה לקחתיה כמבואר בטור ע"ש הרשב"א וכתב ר' ירוחם נט"ו ריש אות ל"ב ודוקא שהיה מצוי באותו יום בשר שחוטה כ"כ בזול כמו נבלה ע"כ ומביאו בס' ב"ה והב"ח: ש"ע סָעִיף ד

טו מומחה כו'. דוקא באומר מומחה פלוני וכדלקמן ס"ס קי"ט (וע"ש ס"ק ל"ו) וכן מבואר במשמרת הבית להרשב"א שם בהדי' וכ"כ הב"ח ודלא כהפרישה: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

טז מומר להכעיס כו'. כ' מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ו' דאפילו בפעם אחת הוי כעובד כוכבים ועיין ס"ק כ' ומשמע דעת המחבר שהוא כעובד כוכבים ממש ושחיטתו נבלה מדינא וכן משמע בר"ן וכן בשאר אחרונים ובפרישה סט"ז והכי משמע נמי מדברי התוס' והרא"ש שכתבו מדכתיב וזבחת ואכלת ילפינן מה שאתה זובח אתה אוכל כלומר אותו שהוא בר זביחה לאפוקי עובד כוכבים ואוכל נבלות להכעיס עכ"ל משמע דמומר להכעיס מימעט מקרא כמו עובד כוכבים דלא כהב"ח שכתב דשחיטתו אינה אסורה אלא מדרבנן ואינה נבלה כו' בלא ראיה וע"ל סימן קנ"ח ס"ב דמומר להכעיס הוי אפיקורוס ובאפיקורוס כתב רמב"ם פ"ד דהרי הוא כעובד כוכבים ושחיטתו נבלה ועיין בב"ח ס"ס זה: ש"ע סָעִיף ה

יז מומר לעכודת כוכבים כו'. דע שיש מחלוקת בין הפוסקים בזה והעיקר כהאומרים דמומר לעבודת כוכבים אפילו בצנעא אפילו רק פעם אחת הוי מומר לכל התורה ודינו כעובד כוכבים וכן אפי' חילל שבת פעם א' בפרהסיא מיהו באותה שחיטה לא נעשה בה מומר כגון בשוחט לעבודת כוכבים או השוחט בשבת אין שחיטה זו אסורה משום שחיטת מומר אלא משום שוחט לעבודת כוכבים כדלקמן בסימן ד' וכן משום שוחט בשבת בסי' י"א וכן נראה דעת מהרש"ל פרק קמא דחולין סי' ז': ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

יח ולהרמב"ם צריך. משמע אפילו לעכוב דהיכא דלא בדקו לו הסכין לא בתחילה ולא בסוף שחיטתו אסורה והא דלעיל סימן א' ס"ד באבדו גדייו או שנגנבו כו' מותרים תירץ בדרישה דהתם אינו מוחזק בגנב אלא שגנב בפעם הזאת והוי פסול לעדות דא"צ בדיקת סכין אף להרמב"ם ומלשון הטור שם אע"פ שחשוד על הגניבה כו' משמע שמוחזק בגנב ועוד דהא ע"כ ברוב גנבי ישראל שמוחזקים בגנבים מיירי מדתלי' בגנבי ישראל ומ"ש הב"ח בזה בקונ' אחרון כבר צוה הוא ז"ל בעצמו למחקו והגאון אמ"ו ז"ל הכ"מ תירץ דשאני בסימן א' דלא ידעינן בודאי ששחט ואפשר דאף על גב שחשוד על הגנבה נתן לאחר לשחוט: ש"ע סָעִיף ו

יט ודוקא במומר כו'. היינו שהוא מועד ופסול לעדות היינו שלא עבר אלא פעם אחת ואינו מועד ועיין בח"מ סימן ל"ד: ש"ע סָעִיף ו

כ מיהו אם הוא פסול לעדות כו'. ובס' תורת חיים כתב דנ"ל מדנקט רבא כו' דדוקא כשהוא מומר ורגיל בכך אז צריך בדיקת סכין אבל לא בפסול לעדות וכן משמע מדברי הרמב"ם כו' ע"כ וכ"כ בכ"מ דטעמא דהרמב"ם דע"כ לא קאמר רבא ישראל בודק ונותן לו אלא בישראל מומר ולא בפסול לעדות כו' ונ"ל דדין זה תלוי במאי דאמרי' לקמן סי' קי"ט ס"ז דהחשוד בדבר מותר להעיד בשל אחרים אבל לא בשל עצמו והשתא א"ש דדבריו שבכ"מ אינם סותרים למ"ש בב"י דבכ"מ איירי בשל אחרים ובב"י מיירי בשל עצמו והיינו שכתב בב"י כיון שחשוד לאותו דבר צריך לבדוק לו סכין כו' דמשמע דתלוי בדין חשוד לאותו דבר ולישנא דהר"ב שכ' דינו כמומר לכך אינו מדוקדק כ"כ לפ"ז וע"ל סימן קכ"ו ס"ק י"ח: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

כא הרי הוא כשאר ישראל כשר. והיינו בשגם עכשיו שהוא גדול אינו מניח למול מיראתו פן ימות גם הוא כאחיו אבל אם אין שם יראה ואפ"ה אינו מל ה"ל מומר לערלות ב"י וד"מ: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף ט

כב שחיטתן אסורה. וכ' הרשב"א בת"ה דאפי' חותך כזית בשר ונותן לו לא מהני כששחט בינו לבין עצמו משום דהא שחיטה לא כתיבי וכל דלא כתיבי אע"ג דאחזוק לא סמכינן עליה כדאמר בש"ס גבי כותים ע"כ וכ"כ בחדושיו דף ג' ע"א בשם הרמב"ן דקי"ל כת"ק דרשב"ג אבל הרמב"ם כתב צדוקי ובייתוסי שחיטתן אסורה ואם שחט בפנינו מותרת שאינם כעובדי כוכבים אלא שאין נאמנים לומר לא קלקלקנו משמע דחותך כזית בשר ונותן לו מהני כשיאכל הוא עצמו וכן משמע בטור שזהו דעת הרמב"ם כמ"ש הפרישה והב"ח ונ"ל שטעמו כיון דאביי ורבא אמרי גבי כותים קודם גזירה דחותך כזית בשר מהני וכן משמע כולה סוגיא דריש חולין וגם מדקאמר סתמא דש"ס התם רב אשי לא אמר כתרוייהו קסבר כותים גרי אריות הן ולא קאמר קסבר כת"ק דרשב"ג אלמא הלכה פסוקה היא כרשב"ג: ש"ע סָעִיף ט

כג ואחרים עע"ג. הרשב"א הצריך שיהא ג"כ מומחה והב"י תמה עליו כיון שישראל עע"ג ל"ל מומחה ולכך לא הזכיר כאן מומחה אבל נראה דגם דעת הרשב"א דבישראל עע"ג א"צ שיהא מומחה דלא גרע מקטן שיודע לאמן ידיו לעיל סי' א' רק כשישראל יוצא ונכנס הצריך מומחה דדלמא לאו אדעתיה דישראל ואיהו לא ידע שזהו אסור לישראל דלירתת מיניה וכ"כ מהרש"ל שם סימן ו' והב"ח וכן משמע בד"מ: ש"ע סָעִיף ט

כד וגם בדקו להם סכין כו'. צ"ע מנ"ל הא דהא אפי' הרשב"א דמחמיר כתב דדין צדוקי ובייתוסי כדין כותי' קודם גזירה וכ"כ הכ"מ גופיה ספ"ד מה"ש וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהל' עבדים והמחבר לקמן סי' רס"ז סמ"ז דצדוקי ובייתוסי הם ככותים קודם גזירה ובכותים קודם גזירה כתבו התוס' דף ג' ריש ע"ב והרא"ש דא"צ בדיקת סכין דל"ד לישראל מומר לפי שיודע שאין ישראל סומך עליו וירא שמא יבדוק הסכין אחריו הלכך נזהר מלשחוט בסכין פגום אבל ישראל מומר לא מירתת שלא יבדקו אחריו לפי שמחזיקים אותו בישראל עכ"ל. וצ"ע שוב מצאתי בס' ל"ח שתמה ג"כ על המחבר בזה ע"ש. מיהו כל זה מדינא אבל בתשובות ר' בצלאל סי' ג' כתב דהיינו דוקא בצ"ו שבזמן הקודם שהיו להן כמה מדות טובות אבל באלו הקראים שבזמן הזה שקלקלו מעשיהם וגם אין אוכלים משחיטת ישראל שחיטתן אסורה אפי' ישראל עע"ג וראה ששחט יפה ע"ש: ש"ע סָעִיף ט

כה מסור דינו כמומר. לכל התורה כולה כן הוא בהגהות אלפסי בשם ריא"ז ומביאו ד"מ: ש"ע סָעִיף ט

כו וע"ל סימן קי"ט. ר"ל כי שם סעיף י' פסק המחבר דשחיטתו כשרה וכ"פ מהרש"ל שם: ש"ע סָעִיף ט

סָעִיף י

כז או שהתהיל הכשר וגמר הפסול. משמע הא אם שחט הכשר הרוב ושחט אח"כ הפסול כשר והכי משמע בש"ס פ"ק דחולין (דף י"ט) וברש"י שם ע"ש והקשה בדרישה סימן כ"ג ס"ח דהא רש"י פוסל שהיי' במיעוט בתרא ותירץ דהכא שאני כיון שאחר גומר השחיטה והב"ח הבין בקונטרס אחרון בסימן זה ובסי' כ"ג דקושיתו היא אמאי לא פסלינן הכא משום שהייה ע"כ השיג עליו דהכא בעובד כוכבים י"ל דשאני דאין שהייה אבל בישראל חברו פוסלת ותימא דהא אפשר דהכא מיירי בדלא שהה שעור שהייה (וגם י"ל דליכא שהייה אפילו משהו) אלא קושיתו דכי היכי דשהייה פוסל במיעוט בתרא ה"נ שחיטה הפסולה תפסול במיעוט בתרא ע"ש שכן משמע בדבריו להדיא אבל אה"נ דבשהייה אין חילוק בין הוא לאחר וכדמשמע בש"ס וכל הפוסקים ואפשר נמי דהיכא ששחט העובד כוכבים המעוט בתרא אחר שעור שהייה פסולה ומ"מ נ"ל לתרץ דהכא שאני דהא אין העובד כוכבים פוסל אלא כשעושה מעשה טרפה וכדאיתא בש"ס וכל הפוסקים והלכך אחר שנשחט הרוב תו לא מיטרפא אבל בשהייה לא נפקא לן מידי במעשה טרפה אלא כיון דשחיטה שייך במעוט בתרא ושהה וחזר ושחט ה"ל שהייה: ש"ע סָעִיף י

כח או ברוב הקנה. ל"מ אם שחט הפסול רוב הקנה אלא אפילו שחט הכשר חצי הקנה והשלימו הפסול לרובו נמי פסול: ש"ע סָעִיף י

כט וגמר הכשר כשרה. ואע"ג דקי"ל דשהייה אפי' כל שהוא טרפה בין בקנה בין בושט מ"מ משכחת לה להאי דינא נמי לדידן היכא דתפס הקנה לבדו בידו דכשר אפילו לדידן וכמ"ש בס"ס כ"א וע"כ סתם הרב כאן כדברי המחבר: ש"ע סָעִיף י

סָעִיף יא

ל היו ישראל ופסול כו'. ובא"ז והג"ה רפ"ק דחולין מכשירין וכן הוא בתוספתא וכ"פ מהרש"ל שם סי' ז' וכתב דל"ד לדלקמן סימן ה' בשנים שאוחזים בסכין ואחד שוחט לשם דבר פסול שפסול דהתם מחשבת השוחט פסלה אבל הכא בסתם עובד כוכבים או מומר דלא אסור אלא משום דלאו בני שחיטה נינהו וא"כ כשיש אחד בר שחיטה זולתו דיו בזה וכשר וכ"כ הב"ח וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב דין דב' אוחזין בסכין בפ"ב ולא המתין לכתבו עד אחר סוף כל הפסולים בשחיטה שבפ"ד ע"ש ודו"ק ומ"מ הב"ח חשש להחמיר: ש"ע סָעִיף יא

לא ואצ"ל אם כל אחד סכינו בידו. ל"מ אם אין שחיטת ישראל כשרה אלא ע"י צירוף (כלומר ששחטו בסי' א' זה כנגד זה בהיקף כדלקמן סי' כ"ב ס"ג) ואין רוב אלא בצירוף שניהם אלא אפי' שחט כל אחד רובו של סימן (כלומר זה לצד הראש וזה לצד הגוף) פסולה עד כאן לשון רשב"א ועיין בסימן ד': ש"ע סָעִיף יא

סָעִיף א

ב ואפילו הוא קטן. כתב הש"ך דאין מחשבתו לעבודת כוכבים ויודע לאמן דכה"ג בישראל כשר עכ"ל. אנן קי"ל סתם מחשבת עובד כוכבים לאו לעבודת כוכבים דלא כפירוש הר"מ ז"ל במשנה אלא דה"ק ל"מ גדול דעובד עבודת כוכבים ונאסר מקרא וקרא לך ואכלת מזבחו דעיקר האיסור שלא יעבוד עמו עבודת כוכבים כמ"ש הר"מ בהלכות שא"ה פ"ב בגלל עבודת כוכבים נאסר שחיטתן אפילו קטן דאין עובד ומלת מחשבתן ר"ל עובד ואפילו גר תושב דקטן עכ"פ כשיגדל יעבוד עבודת כוכבים. ומ"ש מומחה ואומן אף בס"א אות כ"ה פסק בחד סגי וכ"ת מפני דהמחבר כתב אח"כ ואפילו אחרים רואים משמע עד השתא מיירי באין רואה ולזה כתב כן ז"א דהמחבר אוסר גם קטן מומחה ויודע לאמן דבס"א השמיט האי דינא כמ"ש רמ"א שם ואולי הוא וי"ו פרוד ואזיל לשיטתיה באות ב' אבל להב"י ע"כ קטן שעובד עבודת כוכבים איירי וכדבעינן למימר לקמן: ש"ע סָעִיף א

ב ואפילו אינו עובד עבודת כוכבים עש"ך. ומפני שראיתי הפר"ח והפ"ת והתב"ש הקשו עליו לכן אבאר כוונתו הנה הר"מ ז"ל בפ"ד מה"ש הי"א כתב וז"ל עובד כוכבים ששחט ואפילו קטן הר"ז נבילה ולוקה מ"ה. הי"ב וגדר גדול גדרו שאפילו כותים שאין עובדי עבודת כוכבים שחיטתן נבילה. כ"ה נוסחת הש"ך וכותים על שם מדינת כותא דחז"ל עשאום כעובדי כוכבים דחיישינן למיעוטא אף דאנן לא חיישינן למיעוטא מ"מ הואיל ומצינו בתורה וקרא לך ואכלת מזבחו שמשום לתא דעובד כוכבים נאסר שחיטתו מש"ה חיישינן אף למיעוט וזהו גדר גדול. ומשמע ודאי הא גר תושב הוה מ"ח דאל"כ אמאי לא כייל הר"מ ז"ל גר תושב עם כותי ולפ"ז קטן היינו שאין עובר כלל ואיסורא דגר תושב מזבחת מה שאתה זובח דסובר כתוספתא ודרשה גמורה היא דלא כמ"ש הכ"מ בהל' שא"ה בפ"ב דלהר"מ דרשא זו אסמכתא. וכ"ת לאיזה צורך הביא הר"מ ז"ל מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו יש לומר דרכו להביא המקרא היותר פשוט ועיקר הלימוד הוא מזבחת וכהנה רבות. ועוד משום שאמר אח"כ וגדר גדול גדרו שאפילו כותים שאין עובדי עבודת כוכבים דלא חיישינן למיעוטא הוא מפני לתא דעבודת כוכבים מש"ה הקדים זה ומ"ש ראיה מפ"ב דהל' שא"ה הלכה יו"ד ז"ל שחיטת עובד כוכבים נבילה ומטמא במשא ואם (הוא כמו אף) שחט בסכין יפה א' עובד כוכבים וכותי וגר תושב וקרוב לומר שטומאתן מד"ס שהרי בגלל עובדי כוכבים נאסרו שחיטתן ית"ע מד"ס וא"ת הא אסור באכילה מ"ה י"ל לא כל האסור באכילה מטמא שהרי טריפה כו' עכ"ל ומכאן הקשה הפר"ח והתב"ש אדרבה משמע דבשביל עבודת כוכבים אסור לא גר תושב ולעד"נ דה"ק דאי כגי' הכ"מ בפ"ד מה"ש אחד עובד כוכבים וקטן גרר גדרו שאפילו עובד כוכבים שאין עובדי כוכבים דהיינו גר תושב וכותי השמיט והוא נוסחת הב"י וכלבו א"כ אמאי בהל' שא"ה עירבב באמצע דין כותי ואדרבה בה"ש הוה להזכיר דנבילה מדרבנן. וכ"ת דרמז כמו כותי לא הוה טומאה אלא מדרבנן ה"ה עובד כוכבים די היה לו לומר עובד כוכבים וגר תושב וכמו דגר תושב הוא דרבנן ה"ה עובד כוכבים אלא ודאי דגר תושב דאורייתא וכותי הזכיר שם בה"ש וגם כאן לומר כשם שכותי ד"ס ה"ה אלו ומ"ש בגלל עבודת כוכבים נתרחקו הכותים מפרש בספרו הארוך דכותים היינו כותים ממש לא כפי' הכ"מ שם דהיינו עובדי כוכבים יע"ש ועיין בכ"מ שם דלהר"מ תוס' אסמכתא ולהש"ך כ"ע מודים לתוספתא והר"מ ז"ל או דנקיט מקרא מפורש טפי או דלילקי נמי מפן דהוה לאו ולא קשה קושית פ"ח ופ"ת מנא ליה איסור בגר תושב הא ברור מללו דסובר כתוס' אמנם מ"ש ראיה מכם להוציא מומר דהיינו כרי"ו הביאו המחבר ס"ה. וה"ה דה"מ לאתויי ראיה ממחלל שבת אף שאין עובד כוכבים. זה אין ראיה כמו שהשיג עליו התב"ש אות א' ופ"ת דהתם שמעינן דאין לו נאמנות לא דשחיטתו אסורה אף בישראל עע"ג זה לא מוכח מהתם אלא דמחד קרא ממעט חילול שבת ועבודת כוכבים ומומר לכל התורה חוץ מב' אלו וכיון שכן אין לו נאמנות וצ"ע: אמנם מה שרצה התב"ש לומר דטעם הר"מ ז"ל דסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים ולוקה מ"ה משום לא ידבק לא הבנתי דבריו דאף רכתב כן בפי' המשנה מ"מ בחבורו חזר בו וסובר כת"ק דר"א דסתם מחשבת כותי לא הוה לעבודת כוכבים וכן מוכח ממ"ש הר"מ בהל' מ"א פ"ד הי"ט מעמידין בקיבת שחיטת נבילה ואלו היה סובר סתם מחשבה לעבודת כוכבים פירשא אסור בהנאה ואין מעמידין כמבואר בחולין קי"ז ב'. ומ"ש ראיה מספ"ב מה"ש הלכה ב' ג' אין המחשבה אלא אחר הזובח לפיכך עובד כוכבים ששחט אסור כבר היטב אשר דיבר הלח"מ שם דה"ק דה"א וקרא לך ואכלת מזבחו היינו בהמתו של עובד כוכבים ממש משא"כ עכשיו שהולך אחר הזובח א"כ נקרא בהמת ישראל בזבח העובד כוכבים לעבודת כוכבים זבחו וה"ה שלא לעבודת כוכבים מזבחו מיותר כמ"ש הל"ח: והנה עובד כוכבים לכ"ע דאורייתא וגר תושב הוה פלוגתא ומומר לעבודת כוכבים להר"מ הוה ד"ת ולהרא"ש ג"כ ולהרשב"א דמפרש מי שמצווה הוה דרבנן א"כ נקטינן לחומרא דהוה דאורייתא כולן ולענין או"ב וכיסוי הדם נקטינן ג"כ לחומרא ובסימן ט"ו וכ"ח אבאר: וראיתי להמ"א בא"ח סימן ל"ט אות א' ב' כתב דמוכח בחולין גבי מכם דמומר להכעיס לא הוה לכל התורה מדפריך חוץ ממומר ה"ד ולא מוקי להכעיס וי"ל דרוצה לאוקמיה אליבא דכ"ע דבעבודת כוכבים פליגי רב אחא ורבינא ובפ' זה בורר גם רבא סובר להכעיס לא הוה מין מדמכשיר לעדות בלהכעיס יע"ש אלא הא קשיא דברייתא ה"ש ואפילו ערל וישראל מומר דמייתי סייעתא לרבא ולדידיה ליכא סייעתא אמאי לא להכעיס ולשאר עבירות ועיין תוס' שם ד"ה אלא. שוב ראיתי שתה"א ט' ב' הקשה זה ותי' דה"ש לכתחילה והא מועד לנבל בידים וזה שייך על להכעיס בשחיטה ואף זה י"ל הכל דיעבד וכ"ש דקשי לוקמיה להכעיס בשאר עבירות לרבא דודאי שוחט לכתחילה דלא הוה מומר לכל התורה כולה וצ"ע: ש"ע סָעִיף א

ג גר תושב שקיבל עליו ז' מצות. או שלא לעבוד עבודת כוכבים לבד וה"ה גר שמל ולא טבל או לא טבל כדינו הרי הוא כעובד כוכבים ויש פלוגתא אי מ"ה או מדרבנן: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד ישראל. עש"ך דלא עבר על ל"ע כה"ג בלא טירחא ולשמא אירע פסול באונס רוב שוחטין כהוגן אם רוצין והוא ג"כ רוצה ולענין לבדוק הסכין אחריו יש מחלוקת ולענין הלכה אי הסכין לפנינו יש לבדוק ואי ליתא הוה כנאבדה וכשירה כמבואר: דע ✍דאם שחט הרבה בהמות ונגע בראשונה במפרקת והלך לו ודאי דאחרים אסורים דמפרקת הוה ספק שמא פוגם כמבואר סימן ח"י סי"ב יע"ש. וכיון שכן חיישינן שמא פגם במפרקת ושחט והוא לא יגיד: עוד נראה לי דווקא מומר לאכול נבילות אפילו פ"א בודק סכין ונותן לו הא מומר לטריפות בפ"א א"צ בדיקת סכין אף להר"מ ז"ל דאם לא יבדוק הסכין הוה ודאי נבילה וחשוד לדבר הקל על טריפה לא הוה חשוד על נבילה החמור והנה חזות קשה ראיתי בב"ח סימן ו' ז"ל ועוד נראה בישראל צריך בדיקת סכין קודם השחיטה שמא ישחט במקום הפגימה ויהיה נבילה ואפילו רק ינקוב משהו במקום הפגימה בוושט וישחוט אח"כ בשאר הסכין שלא במקום הפגימה טריפה הוה ונמי אין לו לברך כו' נבילה או טריפה כו' עכ"ל ואני תמה על אדונינו הב"ח ז"ל מה ראה לומר כן דהא קי"ל נקובת הוושט במקום שחיטה נבילה ודאית הוה ונהי דלא הוה נבילה מחיים מ"מ נבילה הוה ועיין ש"ך סימן ול"נ: ש"ע סָעִיף ב

ה ואפילו. עש"ך ולא ידענא אמאי לא פי' רבותא דאין לחוש שמא לא יתן לב לשחוט כראוי ממילא יעשה שהיה קמ"ל דלא דכל מה שעושה לעצמו עושה לאחרים וכיון שכן נותן לב לשחוט ואין קלקולי שחיטה יוצא מבן דעת ע"פ הרוב. ומיהו בלא בדיקת סכין אף שיש בכאן בשר כשר וזה הבשר ששחט עכשיו וקונה מזה הבשר אין ראיה לומר דלא שביק היתרא ואכיל איסורא וכן כ' התב"ש: ש"ע סָעִיף ב

ו והוא. עש"ך וא"י מה מלמדנו דפשיטא דהכי הוא כל מילתא דדיעבד אסור לכתחילה אין לעשות ע"ס כו' ואולי דס"ד דיעבד ש"ד: ש"ע סָעִיף ב

ז דווקא אם בגמר שחיטה בא ומצא סכין זו בידו הא לאחר שעה או שתים יש להחמיר שמא אח"כ נזדמן לו והוא אינו נאמן באמירתו עש"ך: ש"ע סָעִיף ב

ח אין ליתן ע"ס שיבדקנו וה"ה דלא יבדוק ביחידות ויתן למומר בפני הרואים ואם אומר בפני הרבים אני בדקתי ש"ד ב"ח והפר"ח השיגו דהרואים יסברו שאומר כן שלא יטריח המומר לבדוק והתב"ש העלה כב"ח וש"ך דאין לחוש כולי האי לרואים ובאומר בפני רבים די והא דפי' הר"ן כן ולא כפשוטו דבישראל כשר נמי שמא ישכח לבודקו לבסוף ואולי דהוה כעין ס"ס שמא יבדוק המומר ושמא יבדוק ישראל אח"כ: ש"ע סָעִיף ב

ט אפי' דישראל לא מרתת ש"ך הוא מתוספ' חולין דכותי א"צ בדיקת סכין דמרתת. ולהכעיס דמרתת לדידן פסול דלאו מאמין בזביחה הוא: ש"ע סָעִיף ב

י כתב הש"ך הא דאשמעינן המחבר כאן דה"א דנסמוך על בדיקת המומר ואת"ל דלא יבדוק בדקינן אנן אח"כ וכולי האי לא חיישינן קמ"ל דמומר ודאי לא טרח ודילמא אנן מישתלי וכבד כתבנו כן באות ה' והשיג על הב"ח דכתב הטעם משום ברכה לבטלה דבגמרא חולין משמע דהוה מן התורה בדף י"ז עכ"ל והנה קשיא בתרתי חדא מ"ש דלהב"ח אם שמע הברכה מאחר שוחט על סמך בדיקה של אחריו איך יאמר זאת א"כ במומר אמאי אין ליתן ע"ס בדיקה של אחריו וכ"ת דל"ת דמומר יברך שוא הא לא כתב שם כן הב"ח ועוד שסיים קמ"ל דשמא ישכח כו' אלא ה"ק הב"ח דה"א בישראל הטעם משום ברכה ובמומר לא שייך זה קמ"ל הטעם שמא ישכח. גם מה שהביא ראיה מגמרא חולין לא ידענא מה היא דהתם אמרינן בדיקת סכין מ"ה היינו או תחילה או סוף והא ודאי דבדיקה דבתחילה הוא מדרבנן דילמא מישתלי והגמ' אה"נ דה"מ לומר בדיקה דמתחילה מקרא דושחטתם בזה מדרבנן וא"כ אימא משום חשש ברכה ג"כ. שוב ראיתי בתב"ש סימן ח"י העיר קצת בזה יע"ש וסבור הייתי לומר דמ"ש הש"ך ולפ"ז אם שמע הברכה מאחר יכולין לסמוך על בדיקה שאח"כ היינו בשוחט לכלבים או לעובדי כוכבים ובדומה דליכא שמא יאכל וברכה וע"ז כתב דאינו מוכרח דאפ"ה צריך בדיקה קודם דילמא מימלך ואכיל וכמו שיתבאר סימן ח"י אי"ה דאין זה במשמע. שוב ראיתי דבריו נכונים דמ"ש הב"ח בתחילת דבריו דבישראל כשר אין הטעם שמא ישכח אלא שמא ברכה לבטלה הוא משמע דלית ליה טעמא דהרשב"א כלל ומ"ש הב"ח אפילו לא יאכלנו ה"ק דליתיה טעמא דרשב"א אלא ט"א ונ"מ אפילו שוחט לעובדי כוכבים כו' דלא יאכלנו אפ"ה חשש ברכה איכא. ואף במומר חיישינן שמא ישכח התם איכא טעמא רבה דיסמוך על בדיקת המומר כיון שהוא בעצמו אינו שוחט משא"כ כשהוא בעצמו שוחט ליכא למיחש למידי כיון דבעי בדיקה אחר השחיטה היכא דאיתי' לסכין לפנינו הוה כבשר חי דאורחיה בהדחה דליכא למיחש דילמא משתלי כמבואר בסימן צ"א והתב"ש בסימן ח"י אות א' עמד בזה ותי' דהתם דרך ב"א כך הוא היינו לפי האמת אבל הב"ח אין סובר כן ומש"ה בישראל כשר ע"כ טעמא אחרינא אית ביה ברכה לבטלה. ועל קושיא השניה מחולין יש לומר מדמסיק מדרבנן ואמאי לא אמרו כמשמעה מנין לבדיקת סכין מ"ה כיון דחז"ל תקנו ברכה א"כ הוה מ"ה דעובר על לא תשא בספק כן יש ליישב דבריו: ש"ע סָעִיף ב

יא מי ששחט. עש"ך שהשיג על רמ"א דיצא לו כן מתשובת מהרי"ק הביאה הב"י והשמיט מלת ולכל הפחות אם יעשה תשובה הרי דבלא תשובה אסור אף בפ"א ותי' דרמ"א מיירי בע"א שאמר עליו יע"ש. והנה ממ"ש ולכל הפחות אין ראיה דלרווחא כתב כן והאמת אף בלא עשה תשובה מותר מכאן ולהבא ומ"ש דרמ"א איירי בע"א ממ"נ אי מכחיש לעד אותה שחיטה ג"כ מותרת וכ"ת להעד עצמו הא כבר כתב כן המחבר סימן א' בסופו ואי בשותק יש לעיין בזה ובסימן קי"ט אבאר. והנה הפר"ח והפר"ת האריכו בזה אכתוב כאן מסקנתם: כתב הפר"ח בסימן קי"ט אות כ"א שלשה דינים בטבח. א' טבח שיש חשש חימוד ממון (כמו שוחט לעצמו ומוכר לאחרים או שנוטלין כרכשתות מהכשירות) בפ"א שהוציא טריפה מעבירין אותו ואין להם תקנה אלא דפז"ב (היינו ילבש שחורים וילך כו'). ב' טבח שאין לו שום חימוד ממון (שנוטל שכרו מהקהל וכדומה) פ"א וב' די שיקבל דברי חבירות (היינו שיהא דואג ומיצר ויאמר בפני ג' לומדים שלא יעשה כן) ובפעם הג' צריך תקנה דפז"ב. הג' בודקי ירקות מתולעים וכדומה עד שלש פעמים כאנוסים דמי ויש לסמוך על בדיקתם ומכאן ואילך קבלות דברי חבירות גם אין לחלק בין איסורין דאורייתא לאיסורין דרבנן בכל זה: אמנם הפ"ת חלק עליו שם ועיין שמ"ח כאן. והעולה לדינא אם מוחזק באדם כשר והגון בפ"א או ב' יש לדונו כשוגג אם נראין הדברים כך. ואם הדבר שקול גם אין מוחזק בכשרות והגון אם חימוד ממון יש בה יש לדונו כמזיד וצריך שילבש שחורים ובזמן הזה א"א להעמיד הדת על תלה די שיקבל סגופין ותענית בעירו ואם אין חימוד ממון בפ"א וב' די בקבלת דברי חבירות ופעם ג' צריך תשובה גמורה עכ"פ. ואם איש הגון וכשר אף בחימוד ממון בפ"א יש לדונו כשוגג כמ"ש עכ"פ קבד"ח בעינן כל זה נראה להלכה ולמעשה צ"ע: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

יב אפילו נשבע. שהרי מושבע ועומד מהר סיני וחשוד לא"ד ש"ך. דקדק לכתוב לא"ד לתרץ קושית הט"ז אות ו' ממ"ש בח"מ ותי' לא"ד גרע טפי וכמו שביאר בנה"ך. ולפ"ז במומר לשאר עבירות דבעינן בדיקת סכין להר"מ ז"ל וכן הלכה לכאורה נראה דמהימן בשבועה אמנם בנה"ך תי' עוד תירוץ אחר על קושית הט"ז וכן מצאתי לתב"ש אות י"ב שכתב כן ובשמ"ח סי"ג כתב בפירוש כן דאפילו לשאר עבירות לא מהני שבועה: והנה ✍אם ראינו שאכל נבילות חצי שיעור היה נראה לכאורה דנאמן בשבועה דעל חצי שיעור לאו מושבע הוא כמ"ש התוס' בשבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי אמנם ראיתי להתב"ש אות י"ב בפשיטות דלא מהני וא"י למה כיון דלאו מושבע הוא ומדבריו משמע דמושבע הוה כה"ג ולענין דינא יש להחמיר: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

יג ואומר כו'. עש"ך וכולו מבואר דאומר לאו דווקא אלא כל היכא דמצי לברר מבררינן ובמומחה צריך שיאמר פלוני דמרתת א"כ דווקא שיאמר וגם צריך לידע שהסכינים היו בידו בשעת שחיטה הא לא"ה אפילו אמירתו לא מהני: ש"ע סָעִיף ד

יד ואפילו. עש"ך ורוצה לומר מדסתם המחבר משמע דאין לחלק אפילו בהמה ואומר שהביא הבהמה אצל השוחט לשחוט ואח"כ הביאו לביתו דטורח רב הוא כמו בדיקת סכין אפ"ה כל שאומר פלוני מומחה די דמרתת כמ"ש אות ט"ו דלא כב"ח שכתב דעוף דטורח קל הוא להביא אצל השוחט מהימן באומר פלוני כו' ומיהו בנמצא בהמה ברשותו ואומר שהביא השוחט אצלו מודה הב"ח ואם אומר פלוני יע"ש בק"א. ואם יש מקולין קבועין ואומר מכשירה קניתי ואף בלא אמירה כלל מהימן דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ואפילו מקולין ישראל רחוקים קצת דהליכה טורח כל דהו הוה והשיב כמו חמצן של ע"ע דמחליפין וכן כתב בשמ"ח סי' זה יע"ש: ש"ע סָעִיף ד

טו דווקא פלוני מומחה כו'. והיינו טעמא אף דלא שביק היתרא חיישינן שמא לא מצאו המומחה כביתו ומטרה לא טרח וכן הדין בגבינה לקמן סימן קי"ט ס"י אומר קנה לי גבינה צ"ל פלוני מומחה מה"ט: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

טז להכעיס. כתב הש"ך מדין תורה והשיג על הב"ח דרוצה לומר דהוה דרבנן אפילו להכעיס לשחיטה כמבואר בב"ח על מ"ש הטור להכעיס בשחיטה וז"א דהא התו' כתבו דמוזבחת מי שאינו בר זביחה דהיינו אינו מאמין וכתב עוד דלהמחבר אף לשאר עבירות דהוה אפיקורס הוה מדין תורה ואזיל לשיטתיה באות ב' דלהר"מ אף שאין עובד עבודת כוכבים הוה ד"ת יע"ש: ש"ע סָעִיף ה

יז מומר להכעיס. עש"ך העלה דמומר לעבודת כוכבים אף פ"א ובצנעה הוה מומר ומחלל שבת ופרהסיא בפ"א הוה מומר ומלת פרהסיא המוזכר בגמ' קאי רק אשבת ולא אעבודת כוכבים ואותה שחיטה עצמה אין אוסר משום מומר רק משום תקרובת עבודת כוכבים ושחיטת שבת. וא"י בשלמא שחיטת שבת מישתריא למ"ש הא שחיטת מומר למאי נ"מ הא אסור משום ת"ע ודוחק לומר לענין איסורין מבטלין זא"ז דלא הוה נבילה כו'. ואולי במיעוט בתרא דהוה מומר דהוכיח סופו על תחלתו כמו שאבאר אי"ה בסימן ד' להכי לא הוה שחיטתו פסולה או להר אם נאמר דשחיטתו אסורה רק מדרבנן אף במתכוין לעובדם ואלו משום מומר הוה ד"ת ולקמן אבאר דד"ת הוה. ומיהו אי אדם אוסר דבר שאינו שלו לא הוה אלא מדרבנן כמ"ש הלבוש אבאר לקמן סימן ד' א"ש. ומיעוט קמא דקנה ליכא למימר דמיעוט קמא דקנה לש"ך בנה"ך פוסל משום שחיטת מומר נמי לא פסול כמבואר לקמן התחיל אחד מהפסולים. ועיין לקמן סימן י"א אות ב' בט"ז סובר פ"א לא הוה מומר דלא כש"ך: ומה שהביא הש"ך ראיה מיש"ש פ"ק דחולין ס"ז תמה תב"ש בסימן י"א אות י"ב דמהרש"ל גופא בפ"ב סימן כ' כתב בהיפך דאף באותה שחיטה נעשה מומר וע"ש. והנה בסימן כ' בפ"ב הוכיח כרשב"א דחישב ישראל ע"מ שיזרוק העובד כוכבים אסורה דאל"כ ר"י ור"ל במאי פליגי יע"ש משמע בהדיא באותה שחיטה נעשה מומר ואותה שחיטה גופא פסולה וסותר למ"ש פ"ק סימן ז' גם דבריו כאן לא זכיתי להבין במ"ש על מ"ש התו' חולין י"ד א' דפ"א לא הוה מומר מהא דלקמן שנים שוחטין א' לשם א' מכל אלו דהוקשה להם תיפוק ליה משום שחיטת מומר ותירצו בפ"א לא הוה מומר וכתב הוא ז"ל דה"מ לשנויי דמומר לשאר עבירות ולא ידענא להולמו דא"כ אכתי אימא לצעורי מתכוין כיון דאין מומר לעבודת כוכבים יע"ש. ולענין דינא ✍נראה לי דאם שחט בשבת שחיטה גמורה לכ"ע פסולה דמכי שחט פורתא חילל שבת וא"כ כי גמר שחיטתו שחיטת מומר הוא ובחצי קנה בעוף שהיה פגום ע"י חולי לדידן בזה יש לעיין וספיקא הוה ולענין שחיטת מומר כה"ג אין כ"כ נ"מ וכבר התבאר: כתב השמ"ח חילול שבת דוקא בדאורייתא לא דרבנן דלא כב"ח. פרסום הוה עשרה מישראל או שידע שיתפרסם. מומר לשלשה עבירות מפורסמות כמו לבישת שעטנז והקפת ראש ונבילה הוה מסתמא לכל התורה ואם ראינו נזהר בשאר הוי מומר לד"א ואם עבר על רוב המצות אף שנזהר בשאר רובו ככולו. אוכל נבילה שמתה מאיליה הוה להכעיס ודווקא נפסלה בשחיטה תלינן דלתיאבון תו' עבודת כוכבים כ"ו. אמנם האידנא כתב בה"י האוכל נבילה יש להחמיר ולומר דחשוד לכל התורה וראוי לחוש לדבריו כ"ז העתקתי משמ"ח: ודע ✍למאן דסבר פ"א לא נעשה מומר או למאן דסובר באותה שחיטה לא נעשה מומר היה נראה לכאורה דמ"מ בעינן אחרים רואים דהחשוד לדבר חמור חשוד לדבר הקל ואם חשוד לשבת כ"ש לשאר עבירות ולא מהימן אמנם ראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות ח"י הביא בשם מהרי"ק שורש מ"ם דמומר לד"א שחיטתו כשירה אף באין אחרים רואין ועיינתי במהרי"ק וצריך לומר דמיירי בשוחט לאחרים ואין לו הנאה ממנה ומש"ה אף דקיימא לן החשוד על הדבר אין נאמן להעיד היינו של עצמו הא של אחרים נאמן ומש"ה מותר באין אחרים רואין הא כל שיש לו הנאה ממנה וודאי אף אותה שחיטה אין לו נאמנות בשל עצמו דהחשוד לחמור חשוד על הקל ועיין ש"ך אות כ' ובקי"ט אות ח"י: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

יח ולהרמב"ם צריך. וכן הלכתא ול"ק מסימן א' דהתם איפשר נתן לאחר לשחוט ש"ך ולא ניחא ליה דאיהו בדקן דוודאי מטרח לא טרח ועיין מ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף ו

יט ודוקא במומר היינו הרבה פעמים. והיינו שלשה פעמים ופסול לעדות היינו פ"א: ש"ע סָעִיף ו

כ פסול לעדות. לכאורה משמע דווקא שיעור כזית דמיפסל לעדות הא חצי שיעור דאין מיפסל לעדות לא' ואין זה כלום דמ"מ מיפסל מדרבנן הוא כמבואר בח"מ סימן ל"ד דעבירה שאין בה מלקות מיפסל מדרבנן: קשיא ✍לי דכאן פסק המחבר בס"ה מומר להכעיס הוה מומר לכל התורה כדמוכח דוכתא טובא בהר"מ ז"ל א"כ איך כתב בח"מ סימן ל"ד ס"ב עבר עבירה שיש בה מלקות בין להכעיס או לתיאבון פסול לעדות ואיך כללם יחד דלהכעיס אף שאין בה מלקות כמו מ"ע סוכה שופר תפילין וכדומה דינו כעובד כוכבים ופסול מ"ה ועיין סימן קנ"א ורנ"א מהו להכעיס ועיין בשמ"ח סי"ג דלהכעיס שאינו מאמין במצוה או להכעיס בוראו אפילו במ"ע דינו כעובד כוכבים ושחיטתו פסולה מ"ה: כתב הש"ך ז"ל דיש חילוק בין של עצמו אף בפ"א חשוד הוא לא"ד ולאחרים ואין לו הנאה ממנה פ"א נאמן ובמומר הרבה פעמים אינו נאמן אף בשל אחרים אף בלא טירחא והיכא דאיכא טירחא כמו בדיקת סכין אף מומר לשאר עבירות ולאחרים צריך בדיקת סכין. ולפ"ז רבא אמר שפיר מומר לתיאבון דוקא הא פ"א לא דמיירי בשל אחרים כן תוכן כוונת הש"ך כאן ובסי' קי"ט אות ח"י ומ"ש רמ"א הרי הוא כמומר אין מדוקדק דמומר אף בשל אחרים ואלו פ"א דווקא בשל עצמו לא מהימן לא באחרים. ומיהו קשה דהא דנאמן בשל אחרים דאין אדם חוטא ולא לו משא"כ כאן מטרח לא טרח ומה נאמנות שייך כאן ואולי יש לחלק ובסימן קי"ט אבאר בעזה"י: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

כא הרי. הא אין שם יראה הוה מומר לערלות ב"י ד"מ ש"ך ולהר"מ ז"ל צריך בדיקת סכין דמומר הוא שהרי בכל רגע עובר בעשה זו וכאמור: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף ט

כב שחיטתן. עש"ך דהרשב"א פסק כת"ק דרשב"ג דכל דלא כתיב' אף דאחזיק אין להם נאמנות ופעמים עובר לתיאבון ומש"ה לא מהני בדיקה ואם אחרים רואין הוה בכלל וזבחת כמו מומר לתיאבון והר"מ ז"ל דכתב אין נאמנים לומר לא קלקלנו משמע חותך מהני וכ"מ מדאמר ר"א לא אמר כתרוייהו כו' ואמאי לא דהלכה כת"ק דלא מהני חותך עכ"ל ש"ך ועיין פר"ח שכתב אדרבה מדכתב הר"מ שאין מאמינים והתב"ש באות מ"ב מיישבו יע"ש. ומה שדייק מרב אשי יש לומר דלמ"ש התוס' ריש חולין דחותך כזית היינו היכא דאיכא לברורי. אם כן אמאי לא אמר כרבא ה"ש ביוצא ונכנס בא ומצאו שרי דמדמה שחיטה ליי"נ ואף כי ליכא לברורי שרי יע"ש: כתב התב"ש אות מ"ה דמ"ש בש"ע דבעינן בדיקת סכין אף דכותים קודם גזירה א"צ בדיקת סכין דמרתת י"ל דהתם רתיתה בשתים א' דמתירא שמא יבדוק הסכין הב' שמא יתן לו כזית בשר משא"כ לדידן דקיי"ל כת"ק דלא אחזיק אוכל הוא ע"כ ליכא רתיתה בב' ומש"ה צריך בדיקת סכין יע"ש. וא"כ י"ל מש"ה אמר ר"א לא אמר כתרוייהו קסבר גירי אריות דאי גירי אמת לוקמיה בכותי ה"ש בעע"ג ובודק סכין ואם לא בדק לא ישחוט לכתחלה דליכא רתיתה בשתים ולמה מהדר לאוקמי במומר הא כה"ג יכול לאוקמיה בכותי וע"כ גירי אריות הן והש"ך לשיטתיה באות כ"ד מש"ה הוכיח כאן שפיר ועיין מ"ש שם: ש"ע סָעִיף ט

כג באחרים כו'. בעע"ג א"צ מומחה וביוצא ונכנס צריך מומחה ש"ך. ובספרי ראש יוסף כתבתי איפשר בעע"ג לכתחלה צריך שיהא מומחה דאל"כ לכתחלה לא ישחוט שמא לא דקדקו היטב ואי דלא גרע מיוצא ונכנס הא לא ידע במה דליזדהר ומש"ה כל שאין מומחה אף עע"ג לכתחלה לא: ש"ע סָעִיף ט

כד וגם כו'. תמה הש"ך דצו"ב הוה ככותי קודם גזירה. וסיים לענין דינא הקראים שבזה"ז אין מאמינים כלל ולא בכלל וזבחת ומש"ה אסורה כפר"י וכן הלכה: כתב התבואות שור אות מ"ה דמש"ה צריך בדיקת סכין דהא דא"צ בכותי בדיקת סכין דאיכא רתיתה בשתים שמא יבדוק ושמא יתן לו כזית משא"כ לדידן דהלכה כת"ק והא דלא סגי לתו' בהאי טעמא לחוד דא"כ למה לי עע"ג יע"ש ולא הבינותי דהא לא כתבו התוס' בפי' רתיתה מה היא ואי מ"ש ממומר זה באמת קשיא דלמה להו לומר מומר מחזיק כישראל כשר תיפוק ליה דליכא רתיתה בשתים דאי יתן ליה יאכל דלתאבון אוכל הוא וליכא כ"א רתיתה דבדיקה: ולענין שחיטת כותי כפי הנראה דמדרבנן אסור דעשאום חז"ל כגוים גמורים ומיהו לרב אשי דבתרא הוא ואמר גירי אריות הן שחיטתן מ"ה אסורה כגוי ולא מצאתי בפירוש לענין הלכה אם כותים גירי אמת או ג"א הן. אך את זה מצאתי בפ"ד מהלכות משכב ומושב ופ"ט מהלכות מעשר שמדבר שם הר"מ מזה ואין הכרע. אמנם ממ"ש הר"מ ז"ל פ"ד מה"ש וגדר גדול שאפי' כותי כו' לשיטת הש"ך אות א' דהיינו כותים ממש דלא הוה אלא מדרבנן הא עובד כוכבים שאין עובד לכוכבים דאורייתא א"כ אתה רואה שפוסק גירי אמת הן דאל"כ הוו עובדי כוכבים גמורים ומ"ה אסור יע"ש וקשיא הא רב אשי בתרא הוא. שוב ראיתי בר"מ הלכות עבדים פ"ו הלכה ה"ו שפסק בפי' דכותים קודם גזרה בהחתים עד ישראל לבסוף כשר ועיין גיטין יו"ד א' דלרשב"ג החתים עד ישראל בסוף כשר וכן כתב שם בפי' בהלכה וי"ו דגרי אמת הן יע"ש ועיין לקמן סימן דס"ז הלכות עבדים ויש לראות איך פסק דווקא גיטין ושחרורי עבדים כשר דאין חותמין זה בלא זה והא פסק כאן כרשב"א וא"כ בשאר שטרות נמי דהלכה כת"ק דכתיבה לחוד מהני ולא תענה כתיב וכמ"ש בגיטין אי ת"ק אפי' שאר שטרות נמי ואפשר לחומרא פסק כת"ק דאחזיק ולא כתיבא לא מהני וה"ה כתיבא ולא אחזיק לא מהני ובתרתי פליגי: ש"ע סָעִיף ט

כה מסור. פירש הש"ך דעת רמ"א כאן דהוה כמומר לכל התורה כולה דלא כמ"ש הט"ז: ש"ע סָעִיף ט

כו וע"ל סי'. לענין הלכה פסק הש"ך כהמחבר לקמן סי' קי"ט דשחיטתו כשירה ועיין בשמ"ח דבפ"א אין לפסול בה"מ ובהרבה פעמים אסורה שחיטתו ולענין תפילין עיין אורח חיים סימן ל"ט ושם יש לפסול אף בפ"א: ש"ע סָעִיף ט

סָעִיף י

כז או שהתחיל. כ' הש"ך אמה שהבין הב"ח בדברי הפרישה דהוקשה לו על הטור בשחט הכשר וגמר הפסול הא פסול מטעם שהייה וזה אין קושיא להטור בדלא שהה ולדידן הא דלא הגיה רמ"א דמשכית קודם שסילק הכשר ידו והתחיל הפסול אלא דקושייתו כמו ששהיה פוסל במיעוט בתרא ה"ה עובד כוכבים פוסל וכתב דיש לחלק ולענין שהיה משמע מדבריו דאף עובד כוכבים פוסל בשהיה ומ"מ לענין הלכה קיי"ל דאין עובד כוכבים פוסל בשהיה במיעוט בתרא לדידן וה"ה עיקור וכדומה דעובד כוכבים לאו בתורת שחיטה הוא. ומיהו ישראל פסול כמו מומר וכיוצא וודאי יש ליזהר במיעוט בתרא ועיין בשמ"ח סי' כ"ג בדיני שהיה ושם אבאר עוד בעז"ה: ש"ע סָעִיף י

כח או ברוב. אפי' שחט הכשר חצי קנה ובא הפסול והוסיף כ"ש פסולה ש"ך: ש"ע סָעִיף י

כט וגמר. דהא דלא הגיה רמ"א כלום משום דאי תפס הקנה לבדו ושחט אף לדידן כשירה כמבואר לקמן מש"ה לא הגיה רמ"א עליו עיין סימן כ"ג וכ"ד ש"ך: ש"ע סָעִיף י

סָעִיף יא

ל היו. עי' ש"ך שהביא כמה דיעות וכן הוא בתוספתא דכשירה שחיטתן ולא דמי לשוחט לעבודת כוכבים דהתם מטעם מחשבה משא"כ הכא דבלאו איהו נמי הוה משתחיט שפיר לכן יש להתיר כה"ג ועיין מ"ש באות ל"א: ש"ע סָעִיף יא

לא ואצ"ל. אפי' יש בכל א' שיעור שחיטה זה למעלה וזה למטה אפ"ה שחיטתו פסולה דשמא התחתון גמר קודם שחיטת העליון. עיין שמ"ח שהאריך בדינים אלו ומפני שאין מצויין לא הארכתי. ומ"מ זה שמכשיר הש"ך היינו באם הכשר היה יכול לשחוט בלא הפסול דאל"כ אין מקום להכשיר בזה יע"ש: כתב בית לחם יהודה באות ח' דמומר לכל התורה אסור למכור לו נבילות וטריפות אם אין מצוי לו כמו תרי עברי דנהרא בשם חות יאיר ופשוט הוא. גר כתב בשם הריב"ש האנוסים אם אי אפשר להמלט על נפשם שחיטתן כשירה. ובשם הרשב"א גר שחזר לדתו מחמת אונס ישראל גמור הוא והכין הוא וודאי כל באונס אף שביטל מ"ע כשר הוא: ש"ע סָעִיף יא

סָעִיף א

א שחיטת עובד כוכבים נבילה. הרמב"ם פי' הטעם שנא' וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור וכתב הרא"ש ע"ז ואינם דברים של טעם שהזהיר כשיקרא אותו שלא יאכל ממה שזובח בתוך ביתו אלא הטעם דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו ונראה לכאורה נ"מ בין הטעמים לענין ישראל שאינו מומר להכעיס ולא לתיאבון רק שאינו חושש בזביחה שלהרמב"ם אין איסור בזה כשאחרים רואין ששחט שפיר שלא הקפידה תורה אלא על זבח שזובח אחד מן העמים דבזה לא מהני אחרים רואין אבל להרא"ש כל שאינו בר זביחה דהיינו שאינו חושש בהלכות שחיטה לא מהני אפי' כשהוא ישראל לא מהני אחרים רואין וכבר כתב בסי' זה לקמן דיש מחלוקת בדין זה בין הרא"ש להר"ן דהר"ן מכשיר בזה באחרים רואין וקי"ל כהרא"ש דאוסר וכמ"ש בהגה"ה בסי' זה סעיף ה' אבל א"א לומר כן דהרי הרשב"א מביא פי' ר"י שהוא כרא"ש כמ"ש ב"י ואפ"ה מכשיר במומר להכעיס באחרים רואים אלא ע"כ דגם הוא מיקרי בר זביחה כיון שעכ"פ נצטווה בזביחה ונראה דנ"מ בין פי' רמב"ם לר"י ורא"ש דלרמב"ם הוה גר תושב מותר כיון שיצא מכלל העמים ואע"ג דכתב הטור בשם הרמב"ם אסור בגר תושב היינו מדרבנן כמ"ש ב"י דגדר גדרו אבל לרא"ש ור"י אסור בגר תושב אפי' מן התורה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב לתיאבון. כי לא משכח כשר אכיל נבילות ע"כ מהני בדיקת סכין כיון שנתונה בידו שוחט שפיר דכל כמה דמשכח היתירא לא אכיל איסורא אלא דלא טרח להדורי בתר סכין יפה אם זו פגומה וכ' ב"י בשם רבינו ירוחם די"א כיון שיבדוק לו סכין קודם שחיטה שא"צ לבדקו אחר שחיטה והגאונים כתבו שלכתחלה צריך לבדקו ג"כ אחר שחיטה וכן עיקר ובעל העיטור כתב בדק סכין קודם שחיטה א"צ לבדוק אחר שחיטה כו' וכן משמע מפשט לשון הפוסקים ומבואר בדברי רשב"א שכתב וז"ל ישראל מומר לתיאבון בנבילות ששוחט בינו לבין עצמו כו' עכ"ל ונראה לי דכשהסכין לפנינו תכף אחר השחיטה כ"ע ל"פ דצריך בדיקה דלא עדיף מישראל כשר דצריך בדיקה אחר השחיטה וזה פשוט דבדיקת מומר זה לא מיקרי בדיקה אלא כי פליגי באם נותן לו הסכין יפה והוא הולך ביחידות למקום אחר ושם ישחוט באופן שלא יבא הסכין עוד לפנינו דהמכשירים ס"ל דהא גם בישראל כשר ששחט ונאבד הסכין כשר דמוקמינן הסכין אחזקתו הראשונה שהיה בדוק וכל כמה דלא הוה ריעותא לפנינו בסכין אחר השחיטה אמרינן דלא אירע לו שום פסול ואע"פ דכאן עושין כן לכתחלה מ"מ הוה כדיעבד מאחר שהוא הולך לשחוט במקום אחר וכן ראיתי במשמרת הבית לרשב"א בזה דא"צ להמתין עליו עד שיביא הסכין אחר השחיטה ומשמע מדברי ב"י וכן כאן בש"ע דקי"ל להקל בזה ולפי זה מיושב נמי מה דקשה למה הוצרכו לפסוק לכתחלה לא יסמכו על הבדיק' דבסוף דהא גם בישראל כשר אסור לעשות כן ולפי מ"ש ניחא דה"א דכאן הוה כדיעבד היכא דאין לנו תחלה סכין בדוק ליתן לו קודם השחיטה ואנו אומרים לו זיל שחוט בסכין שלך ותביא אותו אלינו קמ"ל: ש"ע סָעִיף ב

ג והוא שיודעין בו כו'. דבזה לא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין דבישראל כשר דוקא אמרינן כן: ש"ע סָעִיף ב

ד שיבדקנו בסוף. בטור סיים דחיישי' שמא ישכח ולא יבדקנו ובלא בדיקה תחלה או סוף אסור כו' עכ"ל. הך ובלא בדיקה הוא טעם למ"ש תחלה שלא יסמוך על בדיקה דסוף דהטעם שבכ"מ שיש איסור אפילו דיעבד בלא בדיקה אז דוקא חיישינן שמא ישכח משא"כ במקום דבדיעבד כשר בלא בדיקה לא חיישינן שמא ישכח ומ"ה בסי' א' כתב בטור דלכתחלה יכולין ליתן לו לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ כו' ודבר זה הוא כלל בזה במקומות רבים: ש"ע סָעִיף ב

ה מי ששחט והוציא טרפה כו'. עיין סי' קי"ט סעיף ט"ז: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ו אינו נאמן. דכבר חשוד על השבועה דהא מושבע ועומד מהר סיני הוא על השחיטה כ"כ ב"י בשם אהל מועד ותימא לי ממ"ש בחש"מ סימן ל"ד דאין פסול לעדות אלא בעובר עבירה שיש בה מלקות ובעובר על השבועה אמרינן שם דפסול ואפילו בעובר על החרם ולפי מ"ש הכא דבכל עבירה אמרינן דעובר על מה שמושבע מהר סיני היה לנו לפסול כל העובר עביר' ואפילו אין בה מלקות כיון דכאן לא מהני ליה מה שנשבע: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ז ואומר שביפה שחט כו'. קשה אמירתו ל"ל הא מותר מכח לא שביק היתירא כו' ונראה דכאן מיירי דלא ידעינן אי היו בידו שני הסכינים בשעת השחיטה אלא עכשיו מצאנום ואפשר שבשעת השחיטה לא היה היפה אצלו בזה סמכינן על אמירתו דהרי עכשיו יש חזקה דהיתירא לפנינו וע"כ כשר להעיד על זה אבל בלא אמירתו לא סגי בזה וכן בסיפא לענין מומחין בעיר סגי בזה במה שמצינו עכשיו מומחין בעיר כשאומר מומחה שחט לי ולא חיישינן שמא היה הבשר הזה קודם שהיו מומחין בעיר אלא דאכתי קשה מה מהני אמירתו דהא אין לו נאמנות וראיתי בבדק הבית דף ה' שהקשה כן על הרשב"א דכללא הוא דכל היכא דאי לא אמר אסור כי אמר נמי אסור ולא מהימן והרשב"א עצמו במשמרת הבית השיב ע"ז דיש ט"ס וצ"ל פלוני מומחה דהיינו שמזכיר שמו ואז מרתת לשקר שמא ישאלוהו ויתפס בשקרו וכן הנוסחא בתה"ה ומביא ראייה מדמאי ע"ז שצריך השליח לומר מפלוני מומחה לקחתי אבל סתם מומחה לא ולא מהני בזה לא שביק היתירא כו' דמומחה לא שכיח כל כך ע"כ דבריו. ותימא לי דא"כ אפי' בעובד כוכבים נמי דהא אשכחן בסי' פ"ו דעובד כוכבים נאמן אם אמר משל עוף פלוני הם ומ"מ קשה על הטור שהעתיק דברי רשב"א וכתב בלשון זה נאמן לומר ישראל מומחה וכשר שחטה לי דמשמע שאינו מזכיר שם הישראל וכ"ש בנוסח של הש"ע כאן שכתב מומחה שחט לי וזהו אסור אפילו להרשב"א עצמו שהוא מקור דין זה כמו שזכרנו ועל מ"ש הרשב"א תחלה ואומר שביפה שחטתי גם ע"ז תמה בדק הבית דאין אמירתו מועלת כלל אלא שהעיקר תלוי באם ידוע לנו שהיתה סכין זו היפה ידוע לו דאל"כ יש לחוש שמא בשעת שחיטה לא ידע ממנו והשיב ע"ז הרשב"א דאין זה נאמנות גמורה אלא אנו אומרים כאן נמצא כאן היה וע"כ אנו סומכין עליו במקצת ענינים שהרי נאמן לומר בדקתי הסימנים אחר השחיטה שנשחטו כראוי שרוב השוחטין שוחטין יפה כדינא כו' ע"כ גם בזה יש לסמוך עליו כיון שסכין בדוקה אצלו לפנינו כו' ואינו אומר אחר יום או יומים אלא לשעתו ואפילו לאחר שעה כל שסכין יפה בידו סמוך לשחיטתו עכ"ל בקיצור גם זה נראה תמוה דודאי לא מצד נאמנות אנו מתירים כלל אלא כיון שהרוב הוא כן וכמ"ש הרב עצמו בזה וא"כ אפי' לא אמר כלום נאמן כיון שיש לו סכין בדוק לפנינו ואיך שיהיה יש עכ"פ מכשול לפני המעיין בזה בטור וש"ע שלא הצריכו רק שיאמר סתם מומחה שחט לי ובאמת אין עליהם קושיא כיון שלא ראו ספר ת"ה לרשב"א אבל אנו זכינו לראותו ע"כ אין לנו היתר אלא באומר פלוני מומחה ומזכיר שמו דוקא ודבר זה חידוש הוא ועיין מה שזכרתי עוד מזה בסימן קי"ט סעיף י"ט: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ח מומר להכעיס כו'. פי' אפי' נמצאת סכינו יפה דמועד לנבל בידים הוא רש"י והרא"ש פי' הטעם כיון שאינו חושש לזבוח לא קרינן ביה וזבחת ואכלת וזהו הטעם ג"כ על מ"ש רמ"א מי שאינו חושש לזבוח כו': ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ט משאר עבירות. דגבי שחיטה הוה כישראל ודעת הרמב"ם פירש הרא"ש כיון דחזינן דפוקר בשביל תאותו באחד משאר עבירות חיישינן שמא פוקר שלא לקיים שום מצוה כהלכה והא דנקט התלמוד מומר לנבילות היינו לרבותא דאפילו בזה דדש ביה מהני בודק סכין ונותן לו והקשה בפרישה דא"כ אמאי אמרינן בסימן א' סעיף כ' אף דנחשד על הגניבה לא נחשד על השחיטה אמאי לא חיישינן שמא פקר בבדיקת סכין ותירץ דלא מיקרי מומר אא"כ עשאו בפרהסיא או כמה פעמים כמ"ש התוס' משא"כ זה שעשה בצינעא ואין ידוע שגנב כמה פעמים מ"ה כשירה ולפי דבריו אם עשה כמה פעמים גניבה היה לנו לאסור מצא גדי שלו גנוב ושחוט משום השחיטה והרי לא חילקו בזה בגמ' ובפוסקים ונראה דהתם אמרינן שמא הוא עצמו לא שחטו אלא נתנו לאחר לשוחטו והוה ס"ס ספק אם נתן לאחר לשחוט ואת"ל הוא שחט שמא בדק הסכין יפה תחילה אלא דבחד ספק מחמיר הרמב"ם כנ"ל: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

י מחמת מילה. פירשו התוס' שנימולו כשהם גדולים או ביום השמיני וראו שנבלע בהן דמן דאל"כ אמרינן שמא עדיין לא נבלע דמן ולכך מתו: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף ח

יא כותי האידנא. פי' לאחר שגזרו בזמן התלמוד עליהם: ש"ע סָעִיף ח

סָעִיף ט

יב אלא א"כ שחטו ואחרים וכו'. וא"ל הא לאו בר זביחה הם דהא הוחזקו במצות שחיטה וכתב הרשב"א בזה אם הוא מומחה שחיטתו כשירה והוא שישראל עומד ע"ג ואפילו יוצא ונכנס. וקשה כיון שעומד ע"ג ל"ל מומחה ותירץ ב"י דאיכא למיחש שמא שהה כו' והוא תימא מאי שנא מישראל שאינו גמיר הלכות שחיטה דמהני גדול עומד עליו אלא פשוט כמ"ש ב"י בתחילה דנקט מומחה משו' יוצא ונכנס דנקט בסוף דשם דוקא בעינן מומחה: ש"ע סָעִיף ט

יג מסור דינו כמומר. נ"ל דהיינו כמומר לתיאבון דלעיל: ש"ע סָעִיף ט

סָעִיף י

יד התחיל פסול כו' ברשב"א כתוב כגון עובד כוכבים או מין או כותי כו' והקשה מו"ח ז"ל אמאי דנקט מין הלא בפ"ק דחולין אמרינן דסתם מחשבת מין לעבודת כוכבים ובמעשה כל דהו נמי אסורה אפי' בהנאה אפי' התחיל בדבר שאין עושה נבילה כו' ולא אשכח פירוקא בדבר ולא ידענא שום קושיא בזה דהרי פסק הרמב"ם פ"ח מה' עבודת כוכבים ולקמן בי"ד סימן קמ"ה דאפילו בשוחט לעובד כוכבים לא נאסרה אלא בשוחט סי' א' והיינו מעשה כל דהו שאמרו בפרק השוחט (חולין דף מ') ואפילו מאי דבעי למימר התם דילפינן מדעולא דאפילו מעשה כל דהו אוסר היינו על כל פנים במידי שעושה נבילה וכן מוכח מדברי ת"ה הארוך (ד' י) שכ' דילפינן דרב הונא מדעולא כי היכי דעולא אוסר בסימן א' ה"נ אוסר במעשה כל דהו שהרי סימן א' בבהמה הוא ככל דהו עכ"ל. הרי שבא לדמות מעשה כל דהו לסימן א' ואי אמרת אפי' במידי שאין עושה נבילה אינו דומה כלל לסימן א' אלא פשוט דעיקר הרבותא דלא תימא דוקא שחיטה גמורה בעינן דהא בסימן אחד ג"כ לאו מעשה שחיטה גמורה היא בבהמה אלא העיקר תלוי בעושה מעשה שחיטה אפי' בכל דהו ע"כ ל"ש סי' א' כולו או מקצתו אבל מידי שאינו עושה נבילה אפילו כל דהו לא מיקרי ולא על חנם נקט רב הונא שם שחט בה דמשמע דשייך בשחיטה בעינן כנ"ל ברור: ש"ע סָעִיף י

סָעִיף א

א שחיטת עובד כוכבים נבילה דע דלדידן דעיקר מזבחת ואכלת מה שאתה זובח וכמ"ש רמ"א בהג"ה ס"ה דמי שאין חושש לזבוח כו' והוא כפר"י וודאי שחיטת עובד כוכבים נבילה מן התורה דאימעט מזבחת ואף גר תושב בכלל ומתני' נמי סתמא תנן נבילה. עיין ט"ז וכוונתו יראה לפרש באופן שלא תקשה עליו מ"ש דהא הרשב"א מביא פר"י כו' ואני לא מצאתי לא בחדושיו ולא בתה"א ולא בקצר שמביא פר"י כלל ובתבו"ש אות כ"א כתב בפשיטות דהרשב"א לא ס"ל הך דרשה דזבחת. הן אמת שיש סתירה למ"ש הוא ז"ל באות א' דהרשב"א בתשובה סימן תקכ"ט הביא דרשה דזבחת וע"ש ומ"מ יש כמה קושיות בדברי הט"ז ונראה דה"ק דרוצה להוכיח דנוסחא בר"מ ז"ל גר תושב דרבנן היא עקרית כמ"ש הכ"מ דלא כש"ך אות א' והוא מדהביא הרא"ש דברי הר"מ ז"ל דדריש מוקרא לך ואכלת מזבחו ודחה זה באומרו דאין אלו דברים של טעם דלמא דווקא מה שזבח בתוך בית עובד כוכבים אסור הא מה שזבח בתוך בית ישראל שרי [ומ"ש המי"ט דא"כ זבחו שנית למה לי אין קושיא דאי לאו ואכלת מזבחו ה"א דווקא מה שזבח לאלקים הוא דאסר דקרא הכי משתמע וזבחו לאלקים להכי כתיב זבחו שנית ולעולם בתוך בית ישראל שרי]. והרא"ש פסקן הוא ולא מפרש ולאיזה צורך הביא כלל מדברי הר"מ ור"י וכ"ת דנ"מ טובא במי שאינו חושש לזבוח דלהר"מ שרי ולר"י אסור כמ"ש הרא"ש בעצמו בדף קל"ו עיין שם בל"ח דמי שאינו חושש לזבוח אסור מ"ה ואלו להר"מ מותר. ומיהו להכעיס אף להר"מ ז"ל אסור דהוה אפיקורוס כמ"ש המחבר ס"ה ועיין בר"מ פ"ג מהלכות ע"ז ופ"ז מהלכות רוצח ופ"א מהל' גזילה ואבידה ובע"ז פלוגתא דר"א ורבינא ועיין שם ומ"ה כתב דנ"מ במי שאינו חושש לזבוח ע"ז הקשה דהא אף לר"י אין הכרח לומר דמי שאין חושש לזבוח דשחיטתן פסולה דאימא וזבחת בר זביחה מי שהוא מצווה על זביחה לאפוקי עובד כוכבים הא ישראל מומר אף להכעיס כשר שהרי הרשב"א בתשובה סובר כר"י ואפ"ה הכשיר להכעיס בעע"ג אף שהרא"ש סובר דמי שהוא מאמין בזביחה הוה להרא"ש לפרש זה מיד כיון דאין זה בכח המאמר דא"ל בר זביחה שמצווה על השחיטה ולמה המתין הרא"ש עד לקמן לומר מי שאינו חושש לזבוח כיון שזה עיקר הנ"מ לכן העלה דכאן בא הרא"ש לומר דגר תושב להר"מ דרבנן ולר"י הוה דאורייתא ולקמן כתב עוד חידוש דלר"י אף ישראל מומר שאין חושש לזבוח הוה פסול דאורייתא כנ"ל. ושחיטת עובד כוכבים מותר בהנאה ושחיטת מין יבואר לקמן סי' ג' אימתי אסור בהנאה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב לתיאבון מלשון תאוה ממוצא אחד. ודע דיש לחקור בענין מומר לתיאבון כמה חקירות. א' למ"ש המרדכי פ"ק דחולין הביאו בהגהות אשר"י ג"כ דע"א נאמן היכא דאתחזק כל שהיה בידו כבר כפירוש ר"ת בהניזקין ולהרא"ם בריק ופוחז אין נאמן אבל במוחזק בכשרות נאמן אף נגד חזקה. וקשיא לי להר"א ממי"ץ דכל שאין עתה בידו לא מהימן אלא מוחזק בכשרות מה יענה למימרא דרבא מומר כו' וכי מוחזק בכשרות מיקרי מי שאוכל נבילות ומה בכך דלא שביק היתירא ס"ס אין ע"א נאמן נגד חזקה. ב' דהרשב"א כתב מומר שחיטתו כשירה וכ"ת שמא לא שחט הרוב דבודק הוא וכל שלא שחט הרוב חוזר וגומר קודם שיעור שהיה א"כ לדידן שיעור שהיה מועט הוא איך נאמן דליכא למימר רוב שוחטין רוב דהא קי"ל הבודק צריך שיבדוק בסימנים מן התורה וכמ"ש המרדכי דלאו רוב שוחטין רוב ולא כתוס' חולין ב' א' ד"ה ואסורה כו' וכ"ת דשהיה מועטת מדרבנן ולא חיישינן כולי האי מ"מ בעוף פסקינן שיעור שהיה במשהו מן התורה כמו שיבואר בסי' כ"ד האם יאמר דמומר בעוף אין נאמן. שוב ראיתי בשמ"ח סעיף ה' כתב בעוף שוחט מסתמא הקנה תחלה וממ"נ כו' ולפ"ז היכא דאיתרמי הוושט תחלה אה"נ דאסור כפי דעה דשהית עוף מועט הוא ולא מצאנו שיאמר אחד מהפוסקים כן והנה בתה"א ה' ב' כתב שבודק הוא קודם שיעור שהיה ובחדושיו בשם הרמב"ן דכל שוחט אין מסלק ידו עד שישחוט הרוב או בודק כו' ולפ"ז ה"ק דמסתמא לדידן שיעור שהיה מועט הוא וודאי אין קלקולי שחיטה יוצא מבן דעת ואין מסלק ידו עד שרואה רוב שחוטין ואין זה כלום דלפעמים מלא הצואר דם וא"א לראות אם לא בבדיקה. ג' יש לחקור כיון דרוב מצוין מומחין הם ע"ס שישאלנו אח"כ הא אם יודעין שא"א לשאל אח"כ אסור לכתחלה דאין סומכין על הרוב כה"ג ונהי דיעבד סומכין אבל לכתחלה לעשות לא ול"ת דווקא כי איתא לפנינו צריך שאלה הא א"א בשאלה נותנין לכתחלה זה אינו וכן כתב השמ"ח בסי' א' ס"ד ופ"ת שם וכן משמע מרא"ש במה שהקשה על הגאונים וע"ש וכן משמע בש"ך סימן א' גבי שומע ואין מדבר ועיין בסי' ב' בשמ"ח ס"ו וכדבעינן למימר לקמן וכ"ת מפני מה אין בודקין אחר ח"י טריפות כיון דטורח הוא משא"כ שאלה קל הוא וא"כ בא"א לבדוק שאין שם בקי אמאי לא יתנו לכתחלה לסמוך על הרוב וצריך לומר דיתן לאחר לשחוט או דבהמה בחייה בחזקת איסור מצטרף ואין לעשות כן לכתחלה א"כ מומר אמאי נותנין לכתחלה הא אין ברית כרותה שלא ייעף ולא ייגע ומיעוט שוהין ודורסין ואיך סומכין לכתחלה על הרוב דהוא וודאי לא יגיד עיין משמרת הבית ח' א' וכ"ת דהוה מיעוטא דמיעוטא דרוב מצויין נמי הוה מיעוטא דמיעוטא כמ"ש הרא"ש ז"ל וע"ש ואיך נותנין לו לכתחלה: עוד אבאר לך דמומר רגיל להתעלף אין לשחוט דאמירתו לא מהני כלום ואף להש"ך בסי' א' דבלא אמירה נאמן דיגיד כאן לא מהני זה ועיין ט"ז ותוכן כוונתו דבאיתא הסכין לפנינו צריך בדיקה לכ"ע כי פליגי שנותנין לו הסכין ויודעין שאח"כ תהיה בלתי אפשרי לבדוק בזה מחולקין ופסק הוא ז"ל להקל והשמ"ח ס"ו פסק דווקא בשעת הדחק וצורך גדול וכבר כתבנו מזה: ש"ע סָעִיף ב

ג דמומר לא אמרינן רוב מצוין דחציף הוא לאכול נבילות ואינו חוזר על לימודו עכ"ל ט"ז ואפי' נטל קבלה ועכשיו אין יודע דמודה הש"ך דאוסרים הכלים למפרע: ש"ע סָעִיף ב

ד ובלא בדיקה. עט"ז הביא לשון הטור ופירש דטעמא יהיב למלתיה לאפוקי משמעות הב"י דענין בפ"ע הוא ומיהו גם הב"י יודה דהטור דיעבד קאמר דאין ליתן לכתחלה ע"ס שיבדקנו אח"כ עיין מ"ש אות ג' ובש"ך אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ב

ה הט"ז הראה מקום לסימן קי"ט סי"ו ושם כתב אפילו פ"א מעבירין אותו ועיין פ"ח כאן ובסי' קי"ט ופ"ת שם ובש"ך אבאר מזה בעזה"י: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ו הקשה הט"ז על מ"ש בח"מ דעבירה שאין בה מלקות לא מפסל מן התורה הא עבר על שבועה מיפסל מ"ה ובנה"ך תי' דלא"ד חשוד טפי ועוד איסורא מממונא לא ילפינן יע"ש ובש"ך אות י"ב אבאר. וראיתי להבכור שור שתי' לפי מ"ש התוס' שבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי דעבירה שאין בה מלקות לאו מושבע א"ש ואני תמה מאד על רב מובהק כמוהו שיאמר זה דהתו' בחצי שיעור כתבו כן לא באיסור עשה וכ"ש לאו הניתק ולאו הניתן לתשלום דפשיטא דמושבע הוא יע"ש היטב. ומ"ש מגבינות העובדי כוכבים קי"ט התם אפשר דהוה מן התורה דכל מילי דרבנן יש לאו דלא תסור עיין בשרשי הר"מ ז"ל: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ז עט"ז האריך וכונתו להשיג על הש"ע בתרתי אחד מה שלא הזכיר פלוני מומחה ב' סכין למה לי אמירה כלל כיון שנמצא הסכין יפה אמרינן כאן נמצא כו' ועיין תב"ש אות ט"ז תי' בסי' פ"ו איכא סימנים הא מרתת לחוד בדאורייתא לא מהניא וההיא דסימן קי"ט בדרבנן הוא יע"ש. וסכין צ"ל בזה שחטתי וידוע שהיה בעת השחיטה שניהם לפניו דחיישינן שמא לא טרח לראות איזה כשר משא"כ כשאומר בזה שחטתי יודע הוא לא שביק היתרא: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ח מומר להכעיס. עט"ז ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים בכאן דמה ענין פרש"י דסובר פירוש וזבחת מי שמצווה או פירוש הרא"ש מי שמאמין והם איירי במומר להכעיס לשחיטה וסוברים כן להכעיס לא הוה מומר לכל התורה והש"ע סובר להכעיס בשאר עבירות נמי הוה מומר לכל התורה והוא מהר"מ פ"ד מה"ש וכרי"ו הביאו הב"י ומ"ה לא כתב רמ"א וי"א דאפשר המחבר יודה והוא איירי לשאר עברות: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ט משאר. עט"ז. והנה רבא אהיתרא מהדר אף דמומר כ"פ ל"ת כהיתרא דמיא ומיהו אף פ"א צריך בדיקת סכין ולשאר עבירות דווקא הרבה פעמים ולמדה הר"מ ז"ל מברייתא ה"ש ואפי' ערל ומומר כמ"ש הכ"מ בפ"ד מה"ש והתם במתמיד כך דבכל יום עובר בעשה ועל קושית הפרישה תי' הט"ז דאיכא ס"ס אף דבמקום חזקה לא מהני ס"ס חומרא היא שהחמיר הר"מ ז"ל ודי בחד ספק לא בס"ס ולפ"ז במומר לתאבון למ"ד אם בשר בידו לא מהני ס"ס וכפסק הש"ע ס"ד והיינו פלוני מומחה דווקא ולא מהני ס"ס במקום חזקה ועוד מטרח לא טרח ולשאר עבירות יש להקל: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

י מחמת. כתב הט"ז הא מתו כשהן קטנים ולא ראו שנבלע דמן מזיד הוא ויש לראות דהמחבר ס"ו משמע דפוסק דלא כהר"מ דמביא בסתם דעה זו וא"כ לאיזה נ"מ אי הוה כשאר כל אדם והנך רואה דעתו כהר"מ ז"ל וכן פסקו האחרונים ועיין תב"ש ולענין מומר לשאר עבירות אם אומרין רוב מצוין מומחין הנה המחבר לא הזכיר רק להר"מ צריך בדיקת סכין ויש להחמיר באיסור תורה ואפי' כתב קבלה לא מהני במומר לא"ד כמ"ש השמ"ח ס"ג דאין חוזר על לימודו✍וה"ה לשאר עבירות אין להקל לכתחלה אם לא לצורך גדול. ולדידן אף בצורך גדול אסור כמו שאבאר בשפתי דעת יע"ש: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף ח

יא כותי האידנא לאחר שגזרו ט"ז. ומ"מ מדרבנן אסורה לא מן התורה: ש"ע סָעִיף ח

סָעִיף ט

יב אא"כ. עט"ז דבר זביחה ומאמין בשחיטה דהוחזקו בהן ומ"מ לא מהני חותך כזית דהלכה כת"ק דרשב"ג דלא כתיבא עובר לפעמים כמ"ש הרשב"א מ"מ מאמין מיקרי כמו מומר לתיאבון ומ"ש הב"י דעע"ג בעינן מומחה שמא לא יראה יפה והקשה הט"ז דידע דלא גמיר מהני אחרים אף לכתחלה להרשב"א כמבואר סימן א' עיין בארוך ובקצר א"כ ליכא למימר משום לכתחלה נקט אלא תירוץ הב' עיקר דיוצא ונכנס צריך מומחה ומש"ה השמיט בש"ע מומחה ומ"מ קשה למה השמיט יוצא ונכנס. ומיהו הקראים בזה"ז ודאי שחיטתן אסורה: ש"ע סָעִיף ט

יג מסור כמומר. כ' הט"ז היינו כמומר לתיאבון ולפ"ז משמע אף פ"א דאלו הרבה פעמים הלכה כר"מ ז"ל דמצריך בדיקת סכין אף לשאר עבירות. והש"ך בנה"ך חולק עליו ואוסר אף ישראל עע"ג. והתב"ש או' מ"ז ובשמ"ח סכ"ו פסק כב"ה דפ"א שחיטתו כשירה דיעבד ובהרבה פעמים פסול דיעבד אף בעע"ג ומ"ש דרמ"א לא הכריע אף דכתב דיעה א' בסתם וברמ"א נמי נוהג דין של מהרמ"ע עיין בהנהגות הוראות או"ה רמ"ב מ"מ בסי' קי"ט ס"י גילה דעתם דאין הכרע שכתוב ויש פוסלין יע"ש: ש"ע סָעִיף ט

סָעִיף י

יד עט"ז דסובר דשוחט לעבודת כוכבים לא מיתסר אלא בשוחט משהו בוושט או רוב הקנה ובנה"ך השיג עליו מגמרא דחולין מ"א חצי קנה פגום הא לא"ה מכי שחט פורתא נאסר יע"ש וכן הלכה ועיין מ"ש בסי' ד': ש"ע סָעִיף י

סָעִיף א

א נבלה. ומותרת בהנאה. ב"י: ש"ע סָעִיף א

ב קטן. וכתב הש"ך אפילו יודע לאמן את ידיו והוא מומחה: ש"ע סָעִיף א

ג תושב. היינו שקיבל עליו ז' מצות כמ"ש הטור סי' קכ"ד. וכ' בש"ך דלכ"ע הוי נבילה מדאורייתא ודין מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים עיין בסימן ד' ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד סכין. דלא שביק התירא ואכיל איסורא וכ' בה"י דבזמנינו מי שהוא חשוד לאכול נבילות לתיאבון אין אוכלין ממנו שום דבר מאכל וכ"ש שלא ליתן לו סכין בדוק לשחוט ולאכול משחיטתו. ומי שעשה דבר זה בכלל מומר יחשב: ש"ע סָעִיף ב

ה משחיטתו. וכ' בט"ז וש"ך אם הסכין לפנינו צריך לבדוק הסכין גם לבסוף דלא עדיף מישראל דשמא בעור נפגמה אלא כי פליגי באם שבדק לו הסכין והוא הולך לו לשחוט במקום אחר באופן שלא יבא הסכין לפנינו דהוי כמו נאבד הסכין דאז מותר וכן הלכה דאזלי' לקולא: ש"ע סָעִיף ב

ו עצמו. וכתב הש"ך ואפי' לא יאכל הוא ממנו תחלה: ש"ע סָעִיף ב

ז שחיטה. וכ' בש"ך דצריך לבדקו קודם שיתן לו לשחוט ואין סומכין על בדיקתו לבסוף ואף בדיעבד יש לאסור אם אינו יודע בבירור שהוא מומחה: ש"ע סָעִיף ב

ח בסוף. וכתב הש"ך בתנאי שלא היה לו כל כך פנאי לילך אחר סכין: ש"ע סָעִיף ב

ט סמך. דאלו שכח ולא בדק איסורא קאכיל. משא"כ ר"ס דלעיל דמותר ליתן על סמך אח"כ דהתם אפילו ישכח ולא יבדקנו בסוף לאו איסורא קאכיל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן: ש"ע סָעִיף ב

י בסוף. וכתב בש"ך דזה כלל גדול דאין לסמוך על בדיקה דלבסוף במקום שאם ישכח ולא יבדוק יהיה אסור. והר"ן כתב דהכא חיישינן שמא יחשבו הרואין שאין אנו צריכין לבדיקתו וימסרו לו ולא יבדקו אחריו וכתב הב"ח דלפי זה אף אם יבדוק הסכין לא יתנו לו בפני הרואין אא"כ יחזור ויבדוק לפניהם או יאמר בפני הרואין בדקתי הסכין זה. והא דאסור ליתן לו אף כשכשר עע"ג הטעם הוא משום דלא מירתת שמחזיק עצמו בישראל: ש"ע סָעִיף ב

יא משחיטתו. וכתב בש"ך וכל זה לא איירי אלא כגון זה שאינו ברור הדבר שהוציא טריפה מתחת ידו כגון שהעיד עד אחד אבל בלא"ה פשיטא דמעבירין אותו: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

יב נאמן. והטעם איתא בש"ך מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני שהרי הוא חשוד על השבועה. ובט"ז הקשה ע"ז שהרי בח"מ סי' ל"ד פסק המחבר דאין פסול לעדות אלא באם עבר עבירות שיש בה מלקות וקשה למה לא אמרינן כן בכל העבירות אע"פ שאין בו מלקות מפני שמושבע ועומד מהר סיני ועבר על השבועה עכ"ל. ונ"ל דלא קשה מידי דה"פ שהרי מושבע ועומד לשחוט בסכין יפה וא"כ יהא נאמן אף בלא שבועה אלא ע"כ מאחר שאוכל נבילה הוי כחשוד לאותו דבר א"כ אף בשבועה אינו נאמן מאחר שהוא חשוד לאותו דבר: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ב

יג נאמן. וכתב בש"ך היינו בשידעינן שהסכין יפה היה עמו כששחט דלא שביק התירא ואכל איסורא אבל אם אחר השחיטה מצאו אלו סכינים אצלו אינו נאמן אם היה לו פנאי ללכת להביא סכין אחר וע"ל סעיף ב' וגם מה שכתב המחבר בלשונו ואומר שביפה שחט הוא לאו דוקא אלא דמהמנינן ליה בסתם אפי' אינו אומר כלום אלא משום דכל היכי דאיכא לעמוד על הדבר ולברר טפי מבררינן כ"כ בפרישה. ולפי מ"ש לקמן ס"ק י"ד דבמומחה צ"ל מומחה פלוני א"כ אומר דוקא: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ד

יד לי. כתב בש"ך דוקא צריך לומר מומחה פלוני ואין חילוק בין בהמה לעוף ולעולם אם יש מומחה בעיר נאמן לומר מומחה שחט לי ודלא כהב"ח. וגבי בשר בהמה אם יש מקולין ישראל נאמן לומר מן המקולין שחוטה לקחתי ודוקא שהיה מצוי בשר שחוטה בו ביום כל כך בזול כמו בשר נבלה: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

טו בפרהסיא. היינו בפני עשרה אנשים ישראלים. גם צריך שיחלל כמה פעמים בפרהסיא אבל בפ"א לא. משמע מדברי התוס' בעירובין דף ס"ט ע"א אפילו עובר עבירה שהיא איסור דרבנן מקרי מחלל שבת אם עובר בפני עשרה ישראלים ועושה כן כמה פעמים בה"י ע"ש ועיין בפ"ח בק"א שחולק. טבח שיצא טרפה מתחת ידו כשר לכתוב הגט אפילו אוכל נבלות להכעיס אפי' מחלל שבת בצינעא. רדב"ז ריש פ"ה. ועיין משפטי צדק ח"ב סי' ע"ה. כתב הרשב"א גר שחזר לסורו מחמת יראה וכן ישראל שחטא מחמת יראה שלא יהרגוהו ישראל הוא ושחיטתו כשירה. כתב בס' ח"י סי' קפ"ה למכור נבלות למומר וכל דכוותי' יש להחמיר לכתחילה (אף דאי"ל בלא"ה כצ"ל) גם העוקב ומסרסר לו זונה. משא"כ המזווג בעובדי כוכבים דאין איסור והרמב"ן עשה לעובדת כוכבים רפואה שתלד. עיין תשובת הרשב"א סימן ק"ץ וקס"ד. מ"מ יש לו קבלה מפי גדולים המתעסק באלה לא יצא נקי מזרע שאינו הגון ונרמז במה שכתוב לא תתחתן בם וגו' כי יסיר וגו': ש"ע סָעִיף ה

טז כעובד כוכבים. וכתב בש"ך דמומר להכעיס אפילו בפעם א' הוי כעובד כוכבים ושחיטתו נבלה מדינא. ואפילו נמצא סכינו יפה דמועד לנבלה בידים. רש"ל. ועיין לקמן סימן קנ"ח דמומר להכעיס הוי כאפיקורוס ואפיקורוס שחיטתו נבלה ובמומר לעבודת כוכבים אפילו בצינעא אפילו רק פעם א' הוי מומר לכל התורה ודינו כעובד כוכבים וכן אם חילל שבת פעם א' בפרהסיא מיהו באותה שחיטה לא נעשה בה מומר דאין שחיטה זו אסורה משום שחיטת מומר אלא משום שוחט לעבודת כוכבים כדלקמן סי' ד' וכן משום שוחט בשבת כדלקמן סימן י"א: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף א

יז צריך. דהיכא דלא בדקו לו סכין לא בתחילה ולא בסוף שחיטתו פסולה. וכתב בש"ך ולא דמי לסעיף א' גבי נגנבו תרנגוליו דמותר משום דהתם אפשר לומר אע"פ שחשוד על הגניבה מ"מ שמא נתן לשחוט לאחר וכ' ט"ז דלפי טעם זה הוי ספק ספיקא שמא הוא נתן לאחר לשחוט ואת"ל שהוא שחט שמא בדק הסכין תחלה יפה עכ"ל: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ו

יח להרמב"ם. ופי' הש"ך דמומר מיירי שהוא מועד ופסול לעדות היינו שלא עבר אלא פעם א' ואינו מועד עיין בח"מ סי' ל"ד: ש"ע סָעִיף ו

יט לכך. ועיין לקמן סי' קכ"ו מדינים אלו: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

כ כשר. כ' בש"ך והיינו בשגם עכשיו שהוא גדול אינו מניח למול מיראתו פן ימות גם הוא כאחיו אבל אם אין שם יראה ואפ"ה אינו מל הוי מומר לערלות ב"י: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף ח

כא האידנא. לאחר שגזרו בזמן התלמוד עליהם: ש"ע סָעִיף ח

סָעִיף ט

כב אסורה. כ' בש"ך אפי' אוכל כזית מזה הבשר: ש"ע סָעִיף ט

כג גביהם. כתב בש"ך ואם אין ישראל רק יוצא ונכנס אז צריך להיות ג"כ שיהא מומחה. דדלמא לאו אדעתיה דישראל ואיהו לא ידע שזה אסור לישראל דלירתת מיניה: ש"ע סָעִיף ט

כד סכין. והקראים בזמן הזה שחיטתן אסורה אפי' כשישראל עע"ג וראה ששחט יפה תשובת ר' בצלאל סי' ג': ש"ע סָעִיף ט

כה כמומר. וכ' הש"ך כמומר לכל התורה כולה ולא כט"ז שפסק דלא הוי אלא כמומר לתיאבון ובה"י מחלק דמסור שאינו מוחזק לכך רק לפי שעה אזי בדיעבד שחיטתו כשירה. אבל מסור שמוחזק לכך שחיטתו פסולה אפילו דיעבד. ופר"ח בקונטרס אחרון חולק עליו: ש"ע סָעִיף ט

סָעִיף י

כו פסולה. וכתב בש"ך דמשמע אם הכשר שחט הרוב כשר דתו לא מטרפא דלא דמיא לשהייה דפסול אף במיעוט בתרא: ש"ע סָעִיף י

כז הקנה. כ' הש"ך אפילו שחט הכשר חצי קנה והשלימו הפסול רובו נמי פסול: ש"ע סָעִיף י

כח כשירה. כתב בש"ך אע"ג דקי"ל דשהייה אפי' כל שהוא טריפה בין בקנה בין בושט מ"מ משכחת לה להאי דינא היכא דתפס הקנה לבדו בידו דכשר אפילו לדידן וכמ"ש בסוף סימן כ"א וכל זה לדעת הש"ך אבל הט"ז חולק שם ע"ש מיהו בספר נקודות הכסף חולק על הט"ז: ש"ע סָעִיף י

סָעִיף יא

כט פסולה. כתב בש"ך דרוב הפוסקים חולקין על דין זה ופסקו דכשר וסבירא להו דלא דמיא למה שכתב בסימן ה' בשנים שאחזו בסכין ואחד שוחט לשם דבר פסול שפסול דהתם מחשבת השוחט פסלה. אבל הכא דלא אסור אלא משום דלאו בני שחיטה נינהו וא"כ כשיש אחד בר שחיטה זולתו די וכשר ומ"מ הב"ח חשש להחמיר כדעת הש"ע: ש"ע סָעִיף יא

ל קוף. ול"ד לנט"י בא"ח סימן קנ"ט דשם יש מכשירין דנט"י דרבנן. בה"י: ש"ע סָעִיף יא

סָעִיף א

א נבילה. עט"ז שהביא ב' טעמים לזה ועיין בתשובת ב"ש אחרון חי"ד סי' ה': ש"ע סָעִיף א

ב ואפילו אינו עובד עבודת כוכבים. [עש"ך סק"ב ועיין בתשובת ח"ס סי' א' מ"ש בזה]: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג אסור. עיין בתשובות רדב"ז החדשות סי' כ"ד שכתב דמסתברא דה"מ שאין לפניו משחזת אבל יש לפניו משחזת דליכא טירחא כולי האי לא אכיל איסורא כו' ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

ד והוציא טריפה. עיין בת' נו"ב תניינא חיו"ד סימן ג' בשוחט שבדק ושאל אותו השוחט הזקן וויא איזט והשיב בייא מיר איז עס גוט כשר ובאמת נמצא טריפה ונראה שלא בדק הריאה כהוגן וכתב דמה ששוחט עופות אח"כ אין חשש לאסור דהחשוד לאיסור דרבנן אינו חשוד לאיסור תורה וכיון שלא נחשד רק שאינו בודק הריאה כהוגן אין כאן רק איסור דרבנן דמה"ת נשחטה הותרה גם בבהמות והזקן שעומד על גביו גם כן אין חשש כיון שעל בדיקת הסכין לא נחשד דהוא איסור תורה ולענין בדיקת הריאה הרי השוחט הזקן לא איתרע דחלישת כחו גורם שאין מרגיש פגימות הסכין לא לבדיקת הריאה וגם על השוחט שנכשל יש להקל עליו שלא לדחותו לגמרי מאחר שהשיב בייא מיר וכו'. נראה כוונתו שלדעתו הוא טובה כשירה אבל אינו רוצה לסמוך על דעתו דאל"כ היה לו להשיב בקיצור ואין להעבירו רק על חודש או ב"ח ואח"כ יתוודה על פשעו ויקבל עליו שיזהר היטב בבדיקת הריאה ועכ"פ שנה תמימה לא יסמוך על בדיקת משמוש היד בפנים רק יוציא הריאה לחוץ עד שירגיל היטב ואז יהיה הנהגתו כשאר השוחטים ע"ש ועיין בשו"ת בית אפרים חי"ד סימן ד' שפקפק על דבריו דאטו בשחיטת עופות לא משכחת איסורא דרבנן כגון שהייה במיעוט בתרא וכיוצא בו וגם בבדיקת סכין איכא חומרי דרבנן ויראת שמים ומתון וזה חשוד לאותו דבר באיסורא דרבנן ע"ש עוד בסי' ה' ועיין בנו"ב קמא חלק י"ד סי' א' בד"ה ועוד. ועיין עוד בתשובת בית שמואל אחרון חלק יורה דעה סי' ט' [ועיין בתשובת ח"ס סימן י"א מ"ש בביאור דברי מהרי"ק בזה וגם מ"ש בביאור דין המוזכר בח"מ ר"ס ל"ד עד היודע בחבירו שהוא גזלן אסור לצרף עמו דשם מיירי שיודע בו שהוא כבר נעשה גזלן בשני עדים בב"ד אחר אבל אם לא ראוהו שנים ולא הועד עליו בב"ד אע"פ שהוא יודע בו שהוא גזלן שבפניו גזל מ"מ כיון שעכ"פ זה העדות הוא אמת מחויב להצטרף עמו כו' ועפ"ז העלה ע"ד השוחט אשר רבים מרננים עליו שהוציא כמה טריפות מת"י ואינם רוצים להעיד בפני ב"ד ואח"כ המה בעצמם אוכלים מבדיקתו מכאן ואילך אין צריך למחות בידם ולא לעורר אותם כלל שלא לאכול אפילו אם היו בפסול שחיטה ומכ"ש בפסול בדיקה דקיל טובא אמנם אם אפשר לכופם שיבואו לפני ב"ד ויעידו מה טוב ובלבד שלא יהיו אנשים שאינם מהוגנים ע"ש]: ש"ע סָעִיף ב

ה מעבירין. עיין בתשובת חות יאיר בהשמטות לדף כ"א נסתפק במי שהעבירוהו מהיות שו"ב ע"י עד אחד עם קצת רגלים לדבר ומ"מ יודע בעצמו ששקר ענה בו אם רשאי לשחוט בביתו או בבואו למקום אחר שאינם יודעים מה שנעשה לו ואפילו אמת הוא שנכשל ויודע ששוגג היה ואפילו העבירוהו ע"פ ב' עדים י"ל דבאין רואים ויודעים שרי. עיין שם ועיין מ"ש לקמן סי' כ"ז ס"ק ז' בשם בכור שור בענין זה. ועיין בתשובת רמ"א סי' ב' הובא בט"ז לקמן סי' קפ"ה סק"ב ודו'"ק: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ה

ו להכעיס. [עש"ך ס"ק ט"ז מ"ש דלא כהב"ח כו' ועיין בתשובת חתם סופר סי' א' שדעתו כהב"ח ע"ש]: ש"ע סָעִיף ה

ז לד"א. עיין פמ"ג לא"ח סימן ל"ז אם אפילו במ"ע הדין כן או דוקא שעובר להכעיס בקום ועשה ע"ש: ש"ע סָעִיף ה

ח בפרהסיא. עבה"ט בשם בה"י דפרהסיא היינו בעשרה מישראל ומ"ש עוד דאפי' עובר על איסור דרבנן הפר"ח חולק ועיין בספר משנת חכמים הלכות ע"ז דף נ"ז ע"ב שחולק ג"כ מטעם דהא קיי"ל דהחשוד על קל אינו חשוד לאיסור חמור ואם כן כל שכן דאינו נעשה מומר מדבר קל לחמור וא"כ שם בשבת דאיירי לענין ביטול רשות דהוצאה בלי ביטול רשות אסור מדרבנן שפיר דאמרינן דאם הוא מוחזק לחלל שבת אף באיסורי דרבנן הוא כעובד כוכבים לענין שאינו מועיל ביטול רשות אבל שיהיה מומר לכ"ה לא הוי עד שיחלל באיסור דאורייתא וע"ש עוד שהביא ראיה דאף אם עבר על לאוין דשבת וע"ז לא הוי מומר לכ"ה עד שיעבור על מיתות ב"ד ע"ש: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

ט צריך. עבה"ט עד שחיטתו פסולה והוא מדברי הש"ך ועיין בתשובת בית יעקב סי' קל"ח שחולק עליו ודעתו דדוקא לכתחלה הצריך הרמב"ם בדיקת סכין אבל בדיעבד שחיטתו כשרה ע"ש וע' בתשובת פאר הדור להרמב"ם סי' קי"ב ובתשו' רדב"ז החדשות סי' כ"ד וע' בתשו' נודע ביהודה חי"ד סי' ל"ז [ועי' בתשו' חתם סופר סי' ח' אודות ש"ץ ושוחט בעיר אחת שבאה אחות אשתו כריסה בין שיניה ואמרה שממנו נתעברה ואח"כ בא החזן עצמו ואמר במותב הקהל והרב אב"ד שאמת הדבר הזה שבא על אחות אשתו ואמנם ביום שאחריו רוח אחרת עמו שלא אמר כן אלא לפטור מקהלתו כו' וכתב אף אם נניח שדבריו האחרונים אמת מ"מ איש בזוי ומבוזה הוא שהחציף לומר על עצמו בפני קהל אלופי ישראל ובפני הרב אב"ד שעבר אאיסור כרת דעריות שאפילו אם דרך תשובה אמר הו"ל חצוף מכ"ש שאינו רק ע"ד ההודאה ואיך יהיה נאמנות לאדם אשר בשביל אמתלא קטנה כזו מבזה ומחציף עצמו כ"כ מה יעשה אם יארע לו הפסד בממונו או בכבודו הכלל שבזוי כזה פסול לעדות כמ"ש בח"מ סימן ל"ד סעיף י"ח ואיך יעיד על שחיטה ובדיקה ואין הדעת סובל להעמיד בזוי כזה לפני התיבה ומכ"ש להאמינו על שו"ב ע"ש עוד ומ"ש עוד הבה"ט ולא דמי לסי' א' כו' עיין בתשובת משכנות יעקב ס"ס ו' מ"ש בזה]: ש"ע סָעִיף ו

י מיהו אם הוא פסול לעדות. עש"ך סק"כ ועיין בספר תפארת ישראל על משניות מהגאון אב"ד מדעסא נר"ו דמאי פ"ד משנה א' שתמה על הש"ך שכתב דאף בשחיטה בשל אחרים נאמן דליתא דהא דחשוד נאמן בשל אחרים דווקא אם אינו מתנגד לחזקה אבל לא בשחיטה דאיכא חזקת אמ"ה אינו נאמן אף בשל אחרים ומה"ט אמרו במתני' שם אמר לו אחר שאינו נאמן כו' חשכה לא יאכל ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סי' כ"ב נראה שדעתו מסכמת עם הש"ך וכתב דבנו"ב סימן א' תמה עליו מאי טעמא. אבל הטעם פשוט דאינו נחשד אלא דחייש להפסד ממון עצמו לכשיתנבל בידו לא יפרוש מאיסורא אבל לטרחת גופו לא נחשד ע"כ נאמן לשחוט של אחרים בלי בדיקת סכין. ושם נשאל ע"ד שוחט שהתודה בחליו שזה כמו ד' שנים שהוא שוחט שם כשהיו עומדים ואצים עליו למהר לשחוט בין בעופות בין בבהמות פעמים הרבה הרגיש בפגימה שבסכין קודם שחיטה ושחט בו כי מיהרו עליו ולא אימן לבו נגד יצרו לעכב האנשים והנה בכמה מקומות לקחו שומן מהמקום ההוא מה יהיה דין השומן והכלים והשיב הא ודאי אם היה נודע זאת עפ"י עדים הוה כל מה ששחט בחזקת איסור שאינו זבוח אע"ג די"ל דאינו אלא עובר עבירות לתיאבון שלא להתבייש בפני העומדים ומלעיגים עליו שמאריך בהשחזת הסכין אבל לעולם רובא דרובא השחיז סכינו יפה בינו לבין עצמו כדי שלא יבא לידי כך. מ"מ מאחר שעשה כן כמה פעמים והוא רגיל לכך בזה אפי' אם רק עובר לעצמו לאכול נבלות שחיטתו פסולה אפי' בדיעבד לאחרים דכיון דדש ביה שוב לא טרח מכ"ש הכא שהוא מועד להאכיל נבילות לאחרים משום בושת שוב לא טרח וכל מה שכבר שחט בחזקת איסור. אך בנ"ד שאין שום עדות רק הוא מעיד על עצמו אף אם נניח כקצת אחרונים שבהודה דרך ווידוי נאמן מ"מ הפה שאסר אותן ששחט בסכין פגום הוא הפה שהתיר אותן שלא עמדו עליו אנשים ולחצוהו ושהיה הסכין מתוקן בביתו כדרך רוב השוחטים ואילו היינו בודקים לו סכין היינו אוכלים משחיטתו ה"נ הוי הני כאילו בדקנו לו סכין שהרי אמר בווידוי דוקא כשלחצוהו היה סכינו פגום הזיד ושחט בו מחמת הלוחצים ולא זולת נמצא עכ"פ הרוב נשחט כהוגן וכל דפריש מר"פ ואין לאסור השומן והכלים למפרע (נראה לי דר"ל הכלים של מקומות אחרים שלא לקחו מאותו המקום רק שומן באקראי אבל הכלים של אותו המקום ודאי דאיסורים כל כ"ר אם נחליט שנאמן וכמ"ש הוא ז"ל בסימן ד' הבאתיו לעיל ס"ס א') אפילו אם נחליט שנאמן הואיל ואמר דרך תשובה ובפרט שגם זה אינו ברור אם לאמן ע"ש ועמש"ל סימן א' סק"ו וסוף ס"ק י"ח]: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

יא מחמת מילה. עט"ז בשם התוספות דמיירי שנימולו כשהם גדולים או ביום השמיני וראו שנבלע בהן דמן כו' ועיין בתשובת בית אפרים חו"ד סי' נ"ז מה שתמה בזה ע"ש: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף ט

יב שחיטתן אסורה. עש"ך ס"ק כ"ב ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סי' ג' מ"ש בזה להגאון בעל אור חדש ועיין בספר חומת ירושלים סימן ער"ה מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף ט

יג שחטו ואחרים עע"ג. עיין בתשו' הר"א מזרחי סי' ט' מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף ט

סָעִיף יא

יד קוף. עבה"ט בשם בה"י וכ"כ המג"א בסימן קנ"ט ס"ק כ"ד ע"ש. ומשמע מדבריהם דאינו אלא ספק ומש"ה בשחיטה דאורייתא החמירו ונט"י דרבנן מקילינן. ולפ"ז לענין או"ב אם שחט הקוף האם או הבת ואחרים רואים אותו אסור לשחוט השני אחריו בו ביום דשמא שחיטתו כשרה וכמ"ש הש"ך לקמן סימן ט"ז ס"ק כ"א. אך באמת נראה דאישתמיט להו תוספתא ריש חולין דמבואר שם דפסול מדאורייתא משום שאינו בר זביחה. ולא קשה מנט"י דהתם כשר אף עובד כוכבים ליתן לידים כמ"ש בש"ע שם סעיף י"א ועיין בכ"מ פ"ב מהלכות אבות הטומאה ובש"ך סימן זה סק"ב. ולפ"ז בודאי מותר לשחוט השני אחריו. ועוד נראה דה"ה כששוחט האם מותר למסור הבן או הבת לקוף לשחוט כדי להאכיל לכלבים. דאע"ג דבחש"ו איתא לעיל סי' א' ס"ה דאין מוסרין להם לכתחלה לשחוט כשאין אחרים עומדים על גביהם אפילו אם רוצים להאכיל לכלבים מטעם דלמא אתי למיכל מזה שיטעו לומר כשירה היא. שאני התם דלא מנכר פסולייהו. ומש"ה לא כתבו הפוסקים דין זה גבי עובד כוכבים וכן משמע בש"ך סימן ט"ז סק"כ ממ"ש וצ"ע בחש"ו כו' ע"ש דלנכרים מותר למסור לשחוט ולהאכיל לכלבים וא"כ ה"ה בקוף וכמו שנתבאר דדינם שוה כן נלפע"ד: ש"ע סָעִיף יא

סָעִיף א

א אפילו כו' ואפילו אונו כו'. דהא סתמא קתני. וכ"ז לשון הרמב"ם והוצרך לזה לשיטתו שכתב הטעם שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו ש"מ שזבחו אסור ולא נלמד משם אלא לעובד עבודת כוכבים לפיכך הוצרך לזה שאסרוהו בכ"ע אבל ר"י כ' משום שנא' וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו וכן הוא בתוספתא ריש מכילתין להדיא וא"צ לכ"ז ועס"ה בהג"ה ששם כ' כדברי ר"י: (ליקוט) אפילו כו' ואפילו כו'. כמו ביי"נ כמש"ל סימן קכ"ד ס"א וס"ב ועבע"ז כ"ט ב' ולהרמב"ם משום ואכלת מזבחו וה"ה כאן כמו בסתם יינם ולר"י א"צ לכל זה (ע"כ): ש"ע סָעִיף א

ב ואפילו אחרים כו'. כנ"ל לשני הטעמים וגם מדקתני במתני' וכולן ששחטו כו' ואח"כ תני שחיטת עובד כוכבים כו' משמע בכל ענין: (ליקוט) ואפילו אחרים כו'. ג' ב' ועתוס' שם ד"ה קסבר כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג (סעיף ב') (ליקוט) מומר כו'. כרבא ואע"ג דאביי פליג עליה הלכה כרבא וגם רב אשי ס"ל כוותיה ותניא דמסייע ליה וגם ברייתא דהכל שוחטין ע"כ כוותיה דרב ענן איתותב. ת"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב

ד אפילו ישחוט כו'. תוס' שם ד"ה בודק מדאמר האי שריותא גבי כותי ולא במומר ע"ש ובגמ' שם וכולן ששחטו כו' אלא דלא בדק כו' וערש"י ד"ה ליבדקיה וד"ה שוחט לכתחילה כו': ש"ע סָעִיף ב

ה והוא שיודעין כו'. דביה ל"ל רוב מצויין כו'. ר"ן ומרדכי ות"ה ובד"ה: (ליקוט) והוא שיודעין כו'. דהא דאמרינן רוב מצויין כו' ר"ל דאי לאו הכי לא הוי שחיט אלא נותן לאחר משא"כ זה שאוכל נבילות לתיאבון (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב

ו ואין ליתן כו' על סמך כו'. תוס' שם בא"ד ובגמ' שם אבל לא בדק לא ישחוט ואם כו' דוקא דיעבד: ש"ע סָעִיף ב

ז אפי' כשר כו'. תוס' בא"ד ובגמ' שם ואי דליתיה לסכין כו' והמחבר הרכיב ביחד ואין כו' אפילו כו' ובטור כתב כ"א לבד כדברי התוס' אלא שהמחבר למד מדברי תוס' ורא"ש שם שכתבו הטעם כיון דבדיעבד אסור אין ליתן כו' וה"ה בכה"ג דכשר עע"ג כיון דאסור בדיעבד כמש"ש ואי דליתיה לסכין כו': ש"ע סָעִיף ב

ח (ליקוט) מי ששחט כו'. ממש"ש י"ח א' האי טבחא כו' ול"פ כאן כו' ומשמע דלא מעבירין אותו אלא משום שלא הראה לחכם כמו בנמצא יפה (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ט (סעיף ג') (ליקוט) מומר כו'. ערשב"א שהכריח בראיות דחוקות (ע"ל סי' קי"ט סס"ק כ"ב) וצ"ע הלא גמ' ערוכה היא בפ"ג דסנהדרין (כ"ז א') דמומר אוכל נבילות לתיאבון לד"ה פסול ופליגי במומר אוכל נבילות להכעיס ואף בזו קי"ל כאביי ובריש ב"מ מספקא להו אי אמרינן מיגו דחשיד כו' והיינו על אותו ממון דאמרינן שיפרוש ע"י השבועה כמ"ש הר"י חסיד בכתובות י"ח ב' בד"ה ובכולי (ובתוס' דב"מ שם ה' ב') ועוד דאמרינן שמא מלוה כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג

י אפילו נשבע כו'. דהוי כחשוד על השבועה לאותו דבר שהרי מושבע ועומד כו' וכמו דאסקינן בפ"ק דב"מ (ו' א') דאמרינן מיגו דחשיד על ממונא כו' בענין אותו הממון אלא משום מלוה ישנה. (ליקוט) אפילו ושבע כו'. דהא פסול הוא לשבועה כמ"ש בח"מ סימן צ"ב ואפי' בדיעבד כמ"ש בסי' פ"ז שם (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

יא (סעיף ד') ויש כו'. כמ"ש דלא שביק כו'. ש"ע סָעִיף ד

יב ואפילו אם כו'. דבכה"ג טרח כמש"ש תניא דמסייע לך חמצן כו': (ליקוט) ואפילו אם כו'. כתב במה"ב דוקא שאמר פלוני מומחה וכמש"ל סימן קי"ט סי"ט דהליכה למומחה לא טרח בסתם (ע"כ): (ליקוט) ואפילו אם כו'. ת"ה דלא כבד"ה ומה"ב שכתבו דוקא באומר מומחה פלוני כו' כמ"ש בפ"ד דדמאי וליתא דבמעשר אינו אוכל לתיאבון שאינו חושש כלל דאל"כ היה מותר לאכול אצלו כמו בחמצן וה"נ מחליף עם העובד כוכבי' שמירחן ואפי' מ"ר ומ"ע שמותר לזרים אינו מפריש ולכן אינו נאמן וכמ"ש בס"ה בהג"ה ומי כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

יג (סעיף ה') מומר להכעיס. שם י"ג דמין אפי' ישראל גרע מעובד כוכבים ושחיטתו אסורה ובע"ז כ"ו ב' ולישני ליה כו' קסבר כו' אתמר כו' ופסק הרמב"ם ברפי"א מהלכות אבידה ובספ"ד מהל' רוצח כמ"ד שהוא מין משום דר' אבהו ור' יוחנן ס"ל כוותיה וכ"פ בש"ע לקמן סימן קנ"ח ס"ב: ש"ע סָעִיף ה

יד אפילו לר"א. ע"ז שם מיתבי אכל כו': ש"ע סָעִיף ה

טו או שהוא כו' אפילו כו'. חולין שם מיתבי כו' רישא כו' אלמא כו' מומר לכל כו' וע"כ חוץ משתים אלו וכן בכל הסוגיא שם: ש"ע סָעִיף ה

טז ומי שאינו כו'. כן העלה הב"י מדברי הרא"ש שכ' ומומר להכעיס פי' ר"י כיון דאינו חושש לזבוח הוי כעובד כוכבים דאינו בר זביחה והוא כשיטתו כמ"ש בס"א דיליף מוזבחת ועבפ"ד דגיטין מ"ה ב' וברש"י שם ד"ה מומר ומסור כו' אבל לדעת הרמב"ם בס"א דוקא להכעיס שנקרא מין כנ"ל: (ליקוט) ומי שאינו כו'. והרא"ה מכשיר אלא שמפרש ההיא דב"פ דע"ז מומר להכעיס היינו בכה"ג אבל להכעיס ממש לכ"ע מין הוא וכתב ופסקו רבוואתא לקולא כמ"ד מומר הוא. ולפ"ז להרמב"ם שפסק לחומרא היה אסור בה"ג. אבל במה"ב השיג עליו דהא אמר שם אכל פרעוש כו' דא"א לומר כה"ג. והרשב"א בת"ה דעתו להתיר באחרים רואין בדיעבד אפילו להכעיס אלא שנסתפק בזה ממש"ש מע"ה פרט למומר כו' מאי בינייהו כו' ומפרש במומר להכעיס ודעת הרז"ה להתיר באחרים רואין אף לכתחילה והוא חלק עליו ע"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

יז (סעיף ו') מומר לאחד כו'. כמש"ש מומר לדבר אחד לא כו' ודוקא לאותו דבר כמש"ש כיון דדש ביה כו': (ליקוט) מומר כו'. וכן עיקר דהא קי"ל מומר לד"א לא הוי מומר לדבר אחר וכמש"ש מומר לאכול הלב כו' ובהוריות י"א א' פרכינן עלה והא רבא אמר דכ"ע כו' ומשמע אפילו במומר להכעיס לחלב לא הוי לדם אפילו לתיאבון דקאמר אלא הכא באוכל נבילה לתיאבון כו' אלמא אפי' לתיאבון ואפ"ה דוקא לאותו דבר ולא אוקים כבתחילה במומר לחלב כו' ואפילו לשחיטה היה כשר במומר להכעיס לדבר אחר בלא שום בדיקה אלא משום דכעובד כוכבים הוא. וכן מדקאמר ר"א מומר למאי כו' ולדברי הרמב"ם מאי פריך למאי הל"ל לתיאבון סתמא בשלמא בדברי רבא י"ל דלרבותא קאמר. וכן גבי אבדו גדייו קתני בתוספתא נגנבו ודוחק גדול לומר שידוע שלא גנב אלא פ"א ואינו מומר לגניבה [וערא"ש פ"א דחולין סי"ז וההוא דאבדו כו' דרוב גנבי העיר ישראל נינהו וכ"כ לעיל בש"ע סימן א' ס"ד] ואע"פ שי"ל בדוחק כ"ז (ועט"ז וש"ך) מ"מ האמת יורה דרכו (ע"כ): (ליקוט) מומר כו'. וראיה ממש"ש ג' ב' אביי לא אמר כר"א כו' ואם איתא לוקמי במומר לשאר עבירות דבזה ודאי ל"פ עליה דברייתא ערוכה היא ואפילו ערל ואפילו ישראל מומר. וכן מדקאמר רב אשי מומר למאי לאכול נבילות לתיאבון ול"ק סתם מומר לתיאבון ול"צ לדרבא ול"ל דלרבותא נקטה דלישנא מומר למאי לא משמע כן ובזה נ"ל לתרץ קושית תוס' נ' ב' ד"ה מ"ט כו' ותירוצם צ"ע דמאי נ"מ (עברז"ה) ועוד דאכתי מאי קאמר לדבריו כו' וליה לא ס"ל הא ע"כ ס"ל דהדא בכותי אלא ודאי דגם מש"ש הדא בכותי הכל לדבריו הראשונים ואליבא דאביי דמתני' דשם ל"ק ושחיטתן כשרה דיעבד ובמומר לעבירה אחרת דמותר לכתחילה בלא שום תיקון וקמייתא בכותי ופריך לוקמיה גם לקמייתא במומר ולאותו דבר כשמעתיה וכמ"ש בברייתא שניהם ואפילו ערל כו' ואפי' כו' (ע"כ): (ליקוט) מומר כו'. וכ"מ בתוספתא וכמש"ל סימן א' ס"ד או שנגנבו כו' וגם רוב גנבי כו' אלמא אף שמומר לגנוב (ע"כ): ש"ע סָעִיף ו

יח ולהרמב"ם צריך. דסובר דרבא נקט לאותו דבר לרבותא דל"ת כיון דדש כו' והכריחו לזה מדכייל בברייתא הכל שוחטין כו' מומר לערלות עם מומר לאותו דבר וקאמר לימא מסייע ליה כו' משמע דכולם צריך לתקנתא וכן כותי דתני שם: ש"ע סָעִיף ו

יט ודוקא כו'. כ"כ הרמב"ם ולמד מדאמר מומר משמע דוקא דמומר לכך וצ"ע על הב"י והג"ה שכתבו מיהו כו' דהא להרמב"ם אין חילוק והרמב"ם לא הזכיר כלל מומר לאותו דבר וכללו במומר לעבירה א' ואם איתא ה"ל לחלק אלא דאין חילוק ובזה צדקו דברי ההג"ה לעיל בס"ב (עש"ך ס"ק י"א): (ליקוט) ודוקא כו'. עתוס' י"ב א' ד"ה הרי כו' (ר"ל דלפ"ד הרמב"ם ע"כ צ"ל דשם באינו מומר לגנוב וע"ל בס"ק י"ז) (ע"כ): (ליקוט) מיהו כו'. זה אין לו שחר (ע"כ): ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ט

כ (סעיף ט') צדוקי כו'. שדינם השתא כמו כותים קודם שגזרו עליהם כמ"ש בכמה מקומות דצדוקי לא חייש למדרש חכמים וכן כותים וערש"י בספ"א דע"ז כ"א ב' ד"ה כותי וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' עבדים הלכה ו' וש"ע לקמן סימן רס"ז סמ"ז: ש"ע סָעִיף ט

כא ואחרים עע"ג. רמב"ם ור"ל אבל חותך כזית בשר לא מהני דתנאי היא ואנן קי"ל כת"ק שם ד' א'. ת"ה וטור. אבל הרמב"ם בה' עבדים שם וש"ע בסי' רס"ז שם פסקו כר"א ועבפ"א דגיטין י' א' ואף שי"ל דאתי גם כרשב"ג ודלא אחזוק אף בגיטין ומ"ש שם לעולם ר"א לרווחא דמילתא נקט דאף כר"א אתי מ"מ כת"ק א"א לאוקמיה וערש"י ותוס' שם: (ליקוט) ] ואחרים עע"ג. אינו מדוקדק דאפי' יוצא ונכנס סגי דקי"ל כרבא וכ"כ בסימן ס"ט ס"י (ע"כ): ש"ע סָעִיף ט

כב וגם בדקו. דעת עצמו. וכבר תמהו עליו כל האחרונים ועתוס' שם ד"ה בודק וכ"כ כל הפוסקים דא"צ אלא עע"ג (עבריטב"א שמפרש דצריך גם בדיקת סכין בכותי. ויחידאה הוא): ש"ע סָעִיף ט

כג מסור כו'. כמ"ש בגיטין מ"ה ב' מסור כו' שנאמר וקשרתם כו' וה"ה כאן לטעם ר"י שנאמר וזבחת: ש"ע סָעִיף ט

כד ויש מכשירין. דלא דמי לשם דכאן אף אשה ועבד וכל הפסולין נאמנין משא"כ שם כמש"ש ואשה ועבד כו'. וצ"ע דשם אין מצווים על התפילין וכמ"ש רש"י שם ד"ה עבד. אלא דלדעת הרמב"ם יש להכשיר דיליף מקרא וקרא לך כו' וע"ל סי' קי"ט ס"י: ש"ע סָעִיף ט

סָעִיף י

כה (סעיף י') התחיל כו' בד"א כו'. עבה"ג וגמ' שם קכ"א ב' שחט עובד כוכבים במקום כו'. ובתוספתא ריש מכילתין ישראל ששחט ומירק עובד כוכבים שחיטה על ידו שחיטתו פסולה שחט ישראל שנים או רוב שנים שחיטתו כשרה עובד כוכבים ששחט ומירק ישראל שחיטה על ידו שחיטתו כשירה שחט בה דבר שאינו עושה טריפה וישראל בא וגמרה מותרת באכילה: ש"ע סָעִיף י

סָעִיף יא

כו (סעיף י"א) היו כו' ואצ"ל כו'. עבה"ג אבל בתוספתא שם ישראל ועובד כוכבים שהיו אוחזין בסכין ושוחטין אפילו אחד למעלה ואחד למטה שחיטתן כשרה וכ"פ האחרונים עיין בדבריהם: (ליקוט) היו כו'. ליתא דא"כ הא דאמרינן מ"א א' ת"ש ב' כו' הב"ע בישראל מומר ל"ל לשום א' (עבתוס' י"ד א' ד"ה השוחט. ועי"ל כו' ועוד אמרינן כו'. אבל מקור דין זה שבש"ע הוא מהרשב"א ודעתו דלא כהתוס' כמש"ל בסימן ד' ס"ק ג' ועביש"ש) וכ"ה בתוספתא וכתבה הג"א בס"ה בד"ה ותניא כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף יא

כז שחיטת כו'. תוספתא שם שחיטת הקוף ה"ז פסולה שנאמר וזבחת ולא שזבח העובד כוכבים ולא שזבח הקוף ולא שנזבחה מאליה: ש"ע סָעִיף יא