שולחן ערוך, יורה דעה י

סָעִיף א

א חדש. אלא שחתך בה בקעת לעבודת כוכבים ש"ס משום דמשמשי עבודת כוכבים אינם אסורים עד שישתמשו בהם כדלקמן ר"ס קל"ט: ש"ע סָעִיף א

ב או ישן שאין בו משום גיעולי עבודת כוכבים. כלומר שהכשירו בענין שאין בו משום גיעולי עבודת כוכבים כדלקמן סימן קכ"א: ש"ע סָעִיף א

ג מותר לשחוט בו בהמה בריאה. משמע אפילו לכתחלה ולקמן סימן קמ"ב ס"ב שכתב סכין של עבודת כוכבים ששחט בה ה"ז מותר כו' דמשמע לכתחלה אסור מיירי שלא הוכשר מגיעולי עבודת כוכבים וכן מבואר מהגהת הר"ב שם. ואם סכין של עובד כוכבים צריך טבילה קודם שחיטה ע"ל סימן ק"ך ס"ה: ש"ע סָעִיף א

ד מפני שהוא מקלקל. ואין זו הנאה שבחייה היו דמיה מרובים מלאחר שחיטה שהיתה עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה רש"י וע"ל סימן קמ"ב: ש"ע סָעִיף א

ה ואסור לשחוט בו מסוכנת. ז"ל הטור ואם שחט בה כתב הרשב"א יוליך הנאה לים המלח והיא מותרת וכמה היא כדי שכר סכין לשחוט בה וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאין צריך דבהנאה מועטת כזו שרי בדיעבד עכ"ל והמחבר לא איירי כאן אלא לענין אזהרת איסור לשחוט בה לכתחלה אבל לענין איסור הבהמה נסמך אמ"ש בסי' קמ"ב ששם עיקרי דינים אלו וז"ל סכין של עבודת כוכבים ששחט בה כו' בהמה מסוכנת ה"ז אסורה ע"כ והוא לשון הרמב"ם ור"ל שכל הבהמה אסורה וכמ"ש שם בס"ק ו' ותימה על הב"ח שכ' משמע ממ"ש בש"ע בסתם ולא כתב שיוליך הנאה לים המלח דפסק כהרא"ש כו' וגם על העט"ז קשה שכאן כתב והיינו דוקא לכתחלה אבל אם שחט בה אין לאוסרה בשביל הנאה מועטת כזו ע"כ ובסימן קמ"ב כתב ואם שחט בה יוליך הנאה לים המלח ואפשר דהכא ר"ל שלא לאסור כל הבהמה ודוחק אכן נלפע"ד דכל פלפולו של הרא"ש וראיותיו אינו אלא לאסור כל הבהמה דומיא דאפה את הפת בתנור דכל הפת אסורה לדעתו היכא שלא נתערב ולא מהני הולכת הנאה לים המלח וכדלקמן סימן קמ"ב אבל מודה הרא"ש להרשב"א דהכא יוליך הנאת שכר סכין לשחוט בה לים המלח וכן מוכח ברבינו ירוחם להדיא ע"ש אבל הטור וב"י ומהרש"ל שם סימן י"ג ושאר אחרונים הבינו דהרא"ש לא מצריך אפילו הולכת הנאה לים המלח וצ"ע ומ"מ הר"ן ומהרש"ל והב"ח פסקו כהרשב"א והיינו דלא כהמחבר לקמן סימן קמ"ב ע"ש: ש"ע סָעִיף א

ו סכין של עובד כוכבים כו'. מדסתם המחבר משמע דאיירי בסתם סכין וס"ל כהרשב"א דאע"ג דקי"ל לקמן סימן קכ"ב סתם כלים של עובד כוכבים אינן ב"י שאני סכין דמתוך שתשמישו תדיר מסתמא שמנוניתו טוח על פניו ואוסר אפי' אינו בן יומו וכ"כ בסימן צ"ד ס"ק כ"ח שזהו דעת המחבר והר"ב שם וכן הוא הסכמת הפוסקים וכן נראה להדיא מדברי רש"י פ"ק דחולין דף ח' ע"ב ד"ה צונן ומדברי הכל בו והפוסקים גבי צנון שחתכו בסכין של בשר ומהרש"ל שם סימן י"ב נוטה לדעת הרא"ש ודעמיה. מיהו אם הסכין ב"י אפילו נראה לעין שהוא נקי מכל שומן ושחט בה צריך קליפה וכדמשמע דעת התוספות והרא"ש והסמ"ג סוף לאוין קל"ז וסמ"ק והגהת מיימוני פי"ז מהמ"א ואפשר שגם הרשב"א מודה לזה וטעמא דכיון שהוא ב"י בולע ביה"ש מה שבקליפת הסכין ואע"ג דאין כח בחום ביה"ש להפליט בלעו של סכין כמ"ש הרשב"א (ומביאו הטור) וסייעתו דלהכי מהני נעיצה י"פ בקרקע קשה אפילו הוא ב"י כמבואר בתה"א דף ט"ו ט"ז מ"מ אם לא נעצה יש כח בחום ביה"ש להפליט מה שבקליפת הסכין אלא שאם נעצה והלכה לה אותה הקליפה הדקה אין כח בחום ביה"ש להפליט הבלוע לפנים מאותה קליפה וכן הוכיח בפרישה ס"ו ע"ש והב"ח בקונטרס אחרון השיג עליו ופסק דלהרשב"א אם הוא נקי אפילו הוא ב"י מותר ולא עמדתי על סוף דעתו ודו"ק. מיהו במרדכי פ"ק דחולין משמע דאפילו נעיצה לא מהני בסכין ב"י ובעי קליפה ומדברי הרמב"ם פי"ז מהמ"א נראה דלא מהני נעיצה כלל בסכין של עובד כוכבים לשחיטה עיין שם: ש"ע סָעִיף א

ז שאין בו פגימות. כלומר גומות דאם יש בו גומות לא מהני נעיצה כדלקמן ס"ס קכ"א וכן הרמב"ם שם כינה לגומות פגימות ומביאו ב"י שם וע"ש מדיני השחזה ונעיצה: ש"ע סָעִיף א

ח ואח"כ שחט בו מותר. משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא ישחוט והיינו דוקא בנעיצה וכדמשמע להדיא מדברי הרמב"ם שם אבל השחזה משמע מדבריו שם דמהני אפילו לכתחלה וכ"פ המחבר בס"ס קכ"א ואפשר דאפילו לדעת הרב שם דהשחזה אינו מועיל לחמין לכתחלה מ"מ כאן בשחיטה יש להקל כיון דבלאו הכי יש פוסקים דאפילו בנעיצה שרי לכתחלה וכן יש פוסקים דביה"ש צונן: ש"ע סָעִיף א

ט וע"כ יש לקלפו. כלומר מדינא וכן כתב בד"מ וכ"פ מהרש"ל שם והב"ח ותפסו על המחבר שפסק כהרמב"ם במקום שהפוסקים רובם וכמעט כולם הסכימו דבעי קליפה בטעמים נכונים מיהו מ"ש הב"ח דאפילו בדיעבד התבשיל אסור כדין כל דבר שנתבשל בלא קליפה ע"ל סי' ס"ט ס"ק ס' [צ"ל ס"ד] וסי' צ"א ס"ק ז' [צ"ל ס"ק ח']: ש"ע סָעִיף א

י מותר לשחוט בו כה"ג כו'. כלומר ע"י נעיצה וכן מבואר בד"מ ובב"ח ועט"ז ובס' ל"ח סוף דף קל"ו כתב שצריך לסרס הג"ה זו ע"ש ולא ירדתי לסוף דעתו (וחשב דר"ל שתהא מהופכת דסיפא אבל לא ישחוט כו' צ"ל קודם הרישא דובמקום כו' עכ"ד): ש"ע סָעִיף א

יא אבל לא ישחוט ע"מ כו'. פסק הב"ח ממשמעות הפוסקים דאפילו בסכין שאינו ב"י והוא נקי בודאי אסור לכתחלה ומהרש"ל שם התיר בסתם סכין לשחוט לכתחלה ע"מ לקלוף שאפילו אם לא יקלוף אח"כ ליכא איסורא ודמי למאי דקי"ל בסימן א' דמותר ליתן לו לכתחלה לשחוט ע"מ שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה משום דאפילו לא יבדוק שרי בדיעבד ע"כ והיינו לפי שטתו דס"ל סתם סכין נקי ואף לשטתו י"ל דלא דמי לסימן א' דהכא כיון דאינו ב"י אסור מדרבנן משום גזירה אטו ב"י כדלקמן סימן קכ"ב א"כ בכל גווני אסור לכתחלה כי היכי דלא אתי למישרי ב"י: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

יב אע"פ שהוא מלוכלך בדם מותר כו'. משמע להדיא דמותר לשחוט בו כשהוא מלוכלך אפילו בלא הדחה כלל ועוד דהא בסכין ששחט בו טרפה הוא דכתבו הט"ו בס"ג דוקא דבעי הדחה והטעם כתבו הפוסקים משום דבלאו הכי יש דם הרבה ביבה"ש ולא בלע משום דטרידי סימנים לאפוקי דם וע"ל ס"ק י"ח: ש"ע סָעִיף ב

יג אבל אסור כו'. משמע אפילו שחט רק פעם אחת אסור לחתוך אח"כ רותח ע"י הדחה וכן דעת הפוסקים וכן פסק בד"מ ומהרש"ל שם: ש"ע סָעִיף ב

יד אסור לחתוך בו רותח. ובדיעבד אם חתך בו רותח בלא הגעלה לא פירש הט"ו מה דינו ונראה דאע"ג דס"ל וכן לסמ"ג ורבינו ירוחם ושאר פוסקים דצריך הגעלה היינו לכתחלה אבל אם חתך בו רותח בדיעבד אחר ההדחה היטב מותר דהא הביאו לשון רש"י בסתם דביה"ש צונן ואין הסכין בולע שהוא קשה לבלוע וכן מוכח ליישב דעת הטור ורמזי' עם מ"ש הרא"ש פ"ק דחולין ופרק כ"ה ע"ש שכתב דלמ"ד בית השחיטה צונן סגי בהדחה ודוק (ואף על גב דבשחט את הטריפה סגי בהדחה זה הוי כדיעבד להגעיל את הסכין בין כל בהמה טרפה) וכ"כ הרמב"ם ספ"ו דאסור לאכול בו רותח אלא בהגעלה ואם חתך בו רותח מותר עכ"ל וכתב הרב המגיד דס"ל ביה"ש צונן ע"ש ואף להרשב"א דכתב דאסור לחתוך בו רותח משום שבלע וחוזר ופולט מ"מ נראה דסגי בקליפה דנהי דבלע מ"מ לא בלע יותר מכדי קליפה דהא אפילו בסכין של עובד כוכבים ששמנוניתו טוח על פניו ושחט בה סגי בקליפה אף להרשב"א אלמא דחום ביה"ש אינו בולע יותר מכ"ק א"כ גם הסכין בלע דבר מועט מביה"ש ואינו אוסר יותר מכדי קליפה וכן מחלק מהרש"ל פ' כ"ה סימן נ"ט בהדיא ופסק כן וכן מבואר באו"ה כלל נ"ח דין י"ד שכתב סכין ששחט בה ורצה לחתוך בו דבר אחר חם צריך הגעלה לכתחלה דביה"ש מירתח רתח כו' ומיהו אם חתך בו בדיעבד מותר בקליפה אפילו הוא חם עכ"ל ונראה דמה"ט מכשיר האו"ה והר"ב הגעלה ע"י עירוי אע"ג דקי"ל לקמן סימן ס"ח וק"ה דעירוי אינו מפליט אלא כ"ק אלא כדפי' דהסכין לא בלע רק דבר מועט וכ"פ מהרי"ל בדיני דם דסגי בקליפה אם חתך בו רותח או דבר חריף: ש"ע סָעִיף ב

טו ומותר לחתוך כו'. משמע אפילו שחט בו הרבה פעמים מותר לחתוך צונן ע"י הדחה וכ"כ בעט"ז וכן משמע מדברי הפוסקים וכן הוא בהגהות מיימוני ספ"ו בשם ראבי"ה בהדיא וכן משמע בד"מ ולא דמי לרגיל לשחוט בו טרפות דבסעיף ג' דהכא שאני דאיסורו משום דם ומישרק שריק ואינו נבלע כ"כ בסכין וכמ"ש הפוסקים: ש"ע סָעִיף ב

טז ע"י הדחה. נראה מדלא כתבו הט"ו נמי הכא או יקנחנו בדבר קשה כדבסמוך סעיף ג' אלמא ס"ל דדוקא התם הוא דמהני קנוח כיון דאיכא נמי טעמא דטרידי סימנים לפלוט דם משא"כ הכא וכן מוכח בהדיא בהרא"ש פ"ק דחולין וז"ל ואפילו לחתוך בו צונן אמרינן בפ' כ"ה אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה אלא בליתא דפרסי ואסכין קאי עכ"ל אלמא דלמאי דקי"ל כאמרי לה בעי הדחה לא מהני בליתא דפרסי ומהרש"ל פכ"ה סי' נ"ט כתב שט"ס הוא באשר"י ובמקום אלא צ"ל ולא דבש"ס משמע להדיא דבליתא דפרסי דינו כהדחה עכ"ל וקשה לשבש כל הספרים וע"ק דא"כ ל"ל להרא"ש למימר דלא בעי בליתא דפרסי ועוד דהא קי"ל כמ"ד בעי הדחה ול"ל להרא"ש לפרש דברי המ"ד לא בעי הדחה ועוד דמה ענין זה לכאן ה"ל לכתבו לקמן בפ' כ"ה דשם עיקר דוכתא דהאי מילתא אלא ודאי משום דהרא"ש קאמר הכא דאסכין קאי ולא כמ"ש רש"י דקאי אצונן הנחתך בא הרא"ש לומר דהיאך אפשר דאסכין קאי א"כ מ"ט דמ"ד לא בעי הדחה והא איכא דם שחיטה בעין על פניו ולכך קאמר דלא בעי הדחה אלא בליתא דפרסי והא דלא קאמר סתמא דלא בעי הדחה אלא קנוח משום דס"ל דכל קנוח שאינו כמו בליתא דפרסי לאו קנוח הוא כלל וכ"כ הרשב"א במ"ה דף ע"ג ע"ב על דברי הרא"ה בב"ה וז"ל אנה מצא ההשוואה הפשוטה הזו שעשו הקנוח יפה כהדחה ואי משום דאמרינן בסכין ששחט בה טרפה ידיחנו בצונן ואי איכא בליתא דפרסי תו לא צריך אדרבה דוק מיניה איפכא דאי קנוח והדחה שוין ל"ל למימר הכי פשיטא ומאי קמ"ל אלא לומר דא"צ הדחה אלא אפילו בקנוח סגי ואיך לא נתן לב במה שאמרו בסכין ששחט בה ורוצה לאכול בה צונן דבעי הדחה ולא אמרו בעי קנוח אלמא שמעינן דבעי הדחה ולא סגי בקנוח ומ"ד לא בעי הדחה לאו למימרא דלא בעי כלום דלהכשירה בלא כלום אי אפשר דהא איכא טיפת דם שחיטה עליו עכ"ל וכן נראה לע"ד מדאמרינן גבי שחיטה ואי איכא בליתא דפרסי תו לא צריך ולא אישתמיט בכולה ש"ס למימר כן בדוכתי אחריתי דאידכר הדחה אלמא דוקא בשחיטה אמרינן הכא דסגי בקנוח ומטעמא דפרישית אבל לא בעלמא וזהו ג"כ דעת הרא"ש: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

יז עד שידיחנו בצונן. הטעם דשמנונית הטרפה נדבק בדופני הסכין ונבלע בביה"ש דאע"ג דטרידי סימנים לפלוט דם מ"מ בולע שמנונית כ"כ הפוסקים וכן מחלקינן לקמן סימן ע' ודוקא הכא סגי בהדחה ולא לעיל בסכין ש"כ משום דהתם הסכין כבר אסור והבשר רך לבלוע אבל הכא קשה הוא הסכין לבלוע אלא על ידי רתיחה ולא על ידי חום ביה"ש ואין כאן אלא שמנונית שעל הסכין ולכך סגי בהדחה רש"י ופוסקים ולהרשב"א דס"ל דהסכין בולע קצת על ידי חום ביה"ש ואגב דוחקא דסכינא סובר דמ"מ אינו נפלט בחום ביה"ש ודוחקא דסכינא אלא ברותח ממש כדכתב בחדושיו ובת"ה: ש"ע סָעִיף ג

יח בין כל שחיטה ושחיטה. משום דחיישינן שמא תמצא טרפה וכתב הב"ח ודווקא בבהמה אבל בעופות דלא שכיחי טרפות אין המנהג לקנח אמנם משום איסור אבר מן החי יש להזהיר השוחטים לקנח אפילו בעופות ולא מהני קנוח בנוצות העופות אלא צריך דוקא דבר קשה כגון חתיכת בגד בלוי או הדחה בצונן בין כל שחיטה ושחיטה עכ"ד והביא ראיה מדקפריך בש"ס למ"ד בחמין דהיתירא נמי בלע אמ"ה ויש לדחות ראייתו וכ"פ הגהות אשר"י ממהרי"ח ומהרש"ל פ"ק דחולין סי' י"ב דלא בעי הדחה כלל אפילו בצונן בסכין ששחט בה כשרה וכ"פ הרז"ה והרשב"א בחדושיו דף י' ע"ג ובתה"ה והמרדכי והאגודה וכן משמע להדיא באשר"י ור"י וכן הוא דעת הט"ו וכמ"ש בס"ק י"ב וכ"פ הסמ"ג סוף לאוין קל"ז והגהמי"י ספ"ו מהמ"א והאו"ה כלל נ"ח דין ט"ו: ש"ע סָעִיף ג

יט ואם שחט בו בלא הדחה כו'. כ"כ ג"כ הטור ותפסו עליו מהרש"ל שם והב"ח דנהי דלכתחלה סגי לסכין בהדחה משום דקשה הוא לבלוע אלא על ידי רתיחה או משום דלא פליט מ"מ היכא דלא הדיחו בלע ביה"ש משמנונית שהוא עליו בעין וצריך קליפה דלא גרע מסכין ש"כ וכדמשמע מפירש"י וכך מבואר בסה"ת סימן ע' וכ"כ הרשב"א וכן ראב"ן סימן ר"י וכן משמע להדיא בר"ן פכ"ה דשחט בה טרפה דמי לסכין ש"כ בזה: ש"ע סָעִיף ג

כ ידיח ביה"ש. אין להקשות הא בלאו הכי צריך הדחה קודם מליחה משום דם וכדלקמן ריש סימן ס"ט ואפילו לצלי קי"ל דבעי הדחה וכמ"ש הר"ב סימן ע"ז כבר תירצו הרשב"א והר"ן פ"ק דחולין בשם רבינו יונה דאי משום דם בשפשוף בעלמא הוי סגי עד שיצאו המים בלא מראה דם אבל השתא משום שמנונית של איסור בעינן שפשוף גדול בידים היטב כדי שיסיר ממנו שומן הסכין שנדבק בו באומד הדעת עכ"ל (כ"כ שם למ"ד בש"ס גבי סכין ש"כ מדיח אבל אנן קי"ל קולף) וכ"כ הכל בו (ובזה א"ש דל"ת הא דכתב הט"ו אסור לשחוט בו עד שידיחנו בצונן ולא נימא דישחוט בו בלא הדחה דהא ידיחנו אח"כ מסתמא כיון דדרכו בהדחה כדלקמן ר"ס צ"א אלא ודאי הכא בעינן דוקא הדחה היטב דלא סגי בסתם הדחה וכן י"ל לקמן סימן ס"ד ס"ז דהתם נמי כתבו הרשב"א והרב המגיד דצריך שפשוף גדול בידים היטב כו' ע"ש) ולחנם דחק עצמו הדרישה ס"י בזה ואישתמיטתיה דברי פוסקים אלו: ש"ע סָעִיף ג

כא ואם רגיל לשחוט. פי' רש"ל כגון ששחט הרבה בהמות ונמצאו כמה בהמות מהן טרפות בבדיקה דשוב לא ישחוט אלא ינעוץ כו' וכתב הב"ח דהבהמות הכשרות שנמצאו מהן הוכשרו בקנוח שעשה בנתיים וע"ש: ש"ע סָעִיף ג

כב צריך נעיצה וכו'. פי' ושוחט אח"כ לכתחלה וכ"כ בד"מ ובדרישה ואף על גב דבסכין ש"כ לעיל לא מהני נעיצה לכתחלה היינו משום שבלע טובא ע"י רתיחה ממש משא"כ הכא וחילוק זה משמע ברש"י והוזכר בתוספות ושאר פוסקים: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א חדש אלא שחתך בקעת דמשמשי עבודת כוכבים אין אסורים עד שישמשו ש"ך. ור"ל דעבודת כוכבים עצמה של עובדי כוכבים אסור מיד ומשמשים עד שיעבדו וחתך עצים היינו להקטיר עליהם ואף דמשמשי משמשים הם נאסר עיין בתה"ק ובתב"ש אות ג': ש"ע סָעִיף א

ב או ישן שהכשירו כדלקמן סימן קכ"א ש"ך וירצה בזה דאילו נעיצה שזכר כאן דיעבד הוא להמחבר כמ"ש באות ח'. לכן כתב כדלקמן הגעלה או משחזת: ש"ע סָעִיף א

ג עש"ך וכוונתו דהא לכאורה קשה דסותר כאן למ"ש סימן קמ"ב דווקא דיעבד לכן אמר דשם מיירי בישן ואסור לכתחלה משום שמנונית כמ"ש רמ"א אם ליבנו שרי כו' ומיהו ליבנו לאו דווקא כמ"ש כאן הש"ך אות י' דרמ"א יודה לשחיטה די במשחזת. ולענין טבילה טוב לטבלו סכין של שחיטה בלא ברכה או עם כלי אחר: ש"ע סָעִיף א

ד מפני עש"ך הנה שלשה דברים שכתב הוא לאו דוקא. ומ"ש עיין בסימן קמ"ב הוא ששם באות ז' הביא אטמי דקיימי לקורבנא שרי דהוה הפסד: ש"ע סָעִיף א

ה עש"ך הנה שלש מחלוקת בדבר הר"מ ז"ל סובר בפ"ז מעובדי כוכבים דהבהמה כולה אסורה במסוכנת והרשב"א בקצר סובר דבכדי שכר לשחוט והרא"ש סובר שא"צ כלום והל"ח באות כ"א ד' קל"ו ב' תמה על הש"ע דכאן כתב לכתחלה אסור משמע דיעבד ש"ד ובסימן קמ"ב כתב דיעבד אסור והש"ך מיישב דכאן לא איירי אלא לענין איסור לשחוט לכתחלה ולקמן מבואר הדין לענין הבהמה והעלה דהרא"ש נמי לענין שלא יאסור כל הבהמה כהר"מ קאמר אבל יודה להרשב"א דיוליך וליכא כ"א ב' מחלוקת והביא ראיה מרי"ו: והתבו"ש אות ה' והפר"ח ד' השיגו עליו. הפר"ח דהרא"ש סובר בלא תערובת לא מהני הולכה כו' והתבו"ש דמהראיה שהביא הרא"ש ותיפוק ליה משום שמנונית כו' מוכח דיעבד א"צ כלום יע"ש וסבור הייתי לומר דנתערב באחרים הוה דרבנן בדבר חשוב סגי בהולכת הנאה ה"ה כאן כיון דל"ד לנטל כרכר דעיקר הבגד נגמר כו' וכאן לא הוה רק דרבנן ודמיא להתם ובזה יש ליישב מ"ש הלבוש א"ח סי' תמ"ה אם אפו בגחלי חמץ דיוליך ליה"מ ותמה הש"ך בקמ"ב אות ה' דבלא תערובת אסור ובסי' ק"י אות ב' תמה דווקא בעבודת כוכבים ולא בשאר איסורים הנה יש לומד גחלים הוה רק איסור דרבנן וכל בדרבנן מהני הולכה אלא שאני רואה דאף ע"י תערובת אותו הפת והבגד אסורים כמ"ש הש"ך אות ט' ואין כאן מקומו: ש"ע סָעִיף א

ו עש"ך ובחר לו דרך הפרישה והב"ח בזה דפליגי הרא"ש והרשב"א להרשב"א סתם סכין שמנונית קרוש ע"פ ולהרא"ש מסתמא נקי הוא אלא בידוע שהוא ב"י או אב"י ואין מקונח אוסר הרא"ש דבעין אין פוגם וסובר עוד דכ"ע ביה"ש מפליט מסכין כ"ק ונעיצה פולטת כ"ק מסכין וזהו דרך הפרישה כמו שביארנו באורך בט"ז אות וי"ו ומה שהשיג עליו הב"ח בקו"א יש לומר דמ"ש הרשב"א בתה"א ט"ו א' דאין חום ביה"ש מפליט בלעו של סכין היינו כיון דנעצה י"פ אין כח בו להפליט מפגימות הסכין דאלו היה רותח גמור ודאי מפליט מכל הסכין אף בלא רוטב כיון דאיכא דוחקא כמבואר סימן צ"ד בהא דחתך בשר רותח בסכין חולבת יע"ש בס"ז במ"ש הר"ר פרץ בהגהות סמ"ק ומש"ה כ' דנעצה ומפליט מה שבקליפה כי סובר שהנעיצה מפליט מה שבקליפה ש"ד ואף בשיפה שמחסרת כ"ק מ"מ בפגימות הסכין אין שם בלע בשפע וגוש אין כח בחום ביה"ש להוציא ממנה ומיהו מ"ש הרשב"א בארוך או שיפה שאין על גבה כלום משמע דעיקר קפידא מה שטוח בעין ואולי ע"ג היינו בפנים סמוך כ"ק הוא ומה שכתוב הרשב"א בסכין ששחט טריפה ידיח אם רוצה לשחוט אין חום בית השחיטה מפליט אלמא שאין חום בית השחיטה מפליט צריך לומר לדעת הש"ך ז"ל דהיינו אף שבלוע הוא מעט וקלוש כיון דעל ידי חום בית השחיטה בלע ולא עוד אלא שבלע פעם אחת הילכך אין חום בית השחיטה מפליט אותו בלע הקלוש הא סכין ש"ע דבלע טובא על ידי אש ודאי יש כח בחום בית השחיטה להפליט בלעו אלא שהשיפה ונעיצה מעברין כ"ק והלכך אף דיעבד אם לא שפה ונעצה אסור להרשב"א כאן ועם זה יתישב מה שכתוב באות ח"י דלרשב"א אין מפליט חום ביה"ש היינו סכין שבלע ע"י חום ביה"ש ופ"א משא"כ ש"ע דבלע הרבה פעמים וע"י אש כו'. ובאות ח"י אבאר עוד. ומ"ש דכן משמע מרא"ש הא מדכתב דאב"י לא בעי קליפה ולא הדחה ואי איתא דבאינו מקונח מיידי אלא דנפגם אף בעין כסברת הט"ז באות וי"ו אכתי הדחה מיהא ליבעי הבשר דנט"ל לכתחילה אסור אלא בנקי מיירי ומש"ה אב"י אין צריך כלום ומיהו אכתי תקשה הא פליט הסכין וליבעי הדחה. ומ"ש דהמרדכי סובר דנעיצה לב"י לא מהני ובעי קליפה סובר דהמרדכי אף דיעבד אוסר בב"י בלא הגעלה אמנם באב"י אין הכרע ממרדכי אי סגי לכתחילה בנעיצה כיון דנט"ל דרבנן לא החמירו כאן או לאו. לזה אמר דמהר"מ ז"ל פי"ז ממ"א משמע ודאי אף באב"י אין לשחוט בסכין ש"ע ע"י נעיצה וסובר הש"ך דהר"מ נמי סובר סתם כ"ע אב"י ועי' פי"ז בסופו ממ"א ועי' מ"ש בס"ז אות וי"ו: ש"ע סָעִיף א

ז שאין בו פגימות. כלומר גומות ש"ך דאל"כ אסור לשחוט בסכין שיש בו פגימות אף באמצע הסכין דע"כ שרינן רושם אומנין שהוא שוקע הא בגומות מורשא בזע כמבואר לעיל: ש"ע סָעִיף א

ח עש"ך ופי' דברי הש"ע דווקא דיעבד בנעיצה ולא לכתחלה והוא כשיטת הר"מ ז"ל פי"ז ממ"א ה"ז שכתב דאם רוצה לשחוט יגעילנה או ישחיזנה הא נעיצה לא מהני לכתחלה ומ"ש דהשחזה מהני לכתחלה כן משמע מר"מ ז"ל. משום דאפשר לפרש מ"ש הר"מ אם היתה פגומה או רוצה לאכול חמין או לשחוט מלבנה או משחיזה מלבנה לשחיטה ומשחיזה לחמין דגרע שחיטה ע"י דוחקא וחום לז"א דמשמע ודוחק. ומ"ש דהר"ב יודה לכאן דהשחזה מהני לשחיטה אף דלא מהני לחמין וכבר נתבאר זאת: ש"ע סָעִיף א

ט וע"כ יש לקלפו מדינא ואם נתבשל בלא קליפה כתב הב"ח דצריך ס' עיין לקמן צ"א ז' וס"ט ס' עכ"ל הש"ך ונרשם בטעות וצ"ל ס"ט אות ס"ד וצ"א אות ה' מיהו שם לא כתב להיפך ממ"ש הב"ח אלא דכ' כשאין הקליפה ניכרת א"צ ס' נגד הקליפה יע"ש: ש"ע סָעִיף א

י מותר לשחוט פי' ע"י נעיצה. כ"ב בד"מ והל"ח כתב שצריך לסרס הג"ה זו צ"ע וחשב דר"ל שתהא מהופכת עכ"ל ש"ך. הנה הל"ח בדף קל"ו ב' אות ב"ג על מ"ש הרא"ש ואין לשחוט ע"ס שיקלוף כתב הל"ה וע"ז מסיים רמ"א בשעת הדחק שרי לשחוט כה"ג כך סרסה להג"ה זו מבואר מדבריו דהבין דצ"ל מהופך דאין לשחוט ע"ס לקלוף ובשעת הדחק יש לשחוט כה"ג היינו ע"ס שיקלוף ובד"מ לא כתב כן כ"א אנעיצה שיש לשחוט לכתחילה בלי שיקלפנו אח"כ והשב המי"ט בעצמו דרצה לומר דסידור הג"ה צריך להיות מהופך כי יותר נאות הוא לכתוב כך על מה שסיים המחבר ואם קלף הר"ז משובח כתב הר"ב וע"כ יש לקלפו מדינא אבל לא ישחוט ע"מ לקלפו ואח"כ אמר דבשעת הדחק יש לו לשחוט לכתחלה בנעיצה וקאי אדלעיל ובאורח מישור שבנוסחות ישינות כתב בך על מ"ש המחבר שחט בה מותר כתב הר"ב ובשעת הדחק שוחט לכתחלה ונכון הוא: ש"ע סָעִיף א

יא עש"ך הנה המעיין בב"ח יראה דאסור לשחוט בסכין נקי שהדיח יפה דליכא שמנונית בעין באב"י ע"מ לקלוף דלא כרא"ש דמתיר בסתם סכין שהוא נקי לדעתו לשחוט ע"מ לקלוף כדמוכח ממ"ש הרא"ש בעבודת כוכבים יע"ש והנה לדעת הב"ח שם ה"פ דלכתחילה אין לסמוך ע"ז לומר דנקי הוא כמו דלא סמכינן אנט"ל לכתחילה ולהש"ך ולהפרישה אתיא כפשוטו דמפליט מיהו יע"ש היטב. והב"ח אוסר שם אפי' בנקי ודאי באב"י ע"מ לקלוף ומהרש"ל התיר אף בסתם. ומ"ש הש"ך וזה לפי שיטתו ואף לפי שיטתו הלשון קצת דחוק דלדידן נמי משכחת לה בהדיח ונקי מכל ואפ"ה אין לשחוט ע"מ לקלוף באב"י ול"ד לסימן א' דרוב מצוין סומכין לכתחילה דא"נ מישתלי לאו איסורא אכיל דהרי אב"י גזרינן אטו ב"י ואף בב"י גופא הוא גזירה דילמא משתלי הא חזינא דאב"י אסור אף באיסור דרבנן כמו בשר עוף אטו בהמה אפ"ה גזרינן אב"י אטו ב"י כדמוכח מפינכי דרב אמי ועיין כה"ג בסימן א' ובמהריב"ל ח"ג סימן ק"ג א"כ לאו גזירה לגזירה הוה דודאי אי שרית ליה באב"י יתיר בב"י ושם איכא למיגזר. ולמ"ש הט"ז בצ"א אות ב' דלא יתן לכתחילה ע"מ להדיח דלא דמי לסימן א' שאין האיסור ברור דודאי רוב מצוין ומסתמא יודע ה"ש אלא דלברורי סמכינן אח"כ יבררו משא"כ התם בהדחה דבלא הדחה אסור ודאי לא סמכינן וה"ה כאן דכל שצריך תיקון אח"כ ודאי לא סמכינן ומיהו בנעיצה ודאי סמכינן אף בב"י לדעת הש"ך ע"מ שיקלוף דרמ"א מתיר בשעת הדחק ומשמע מסתימת דברי הש"ך אף בב"י דלא כמו שמובן מט"ז באות ז' דוקא אב"י וע"ל: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

יב עיין ש"ך והראה מקום לאות ח"י וכוונתו להשיג על הב"ח במה שרצה לומר דאף כשירה צריך הדחה משום אמ"ה או קינוח וז"א מדכתב המחבר אע"פ שהוא מלוכלך משמע פשוט דעדין מלוכלך ולא דה"ק אע"פ שהוא מלוכלך בשעת שחיטה א"כ בולע הסכין דאין הלשון משמע כן ועוד דבס"ג דוקא טריפה בעי הדחה ואילו היה צורך אף בכשירה להדיח לאיזה צורך אמר זה בטריפה ואי באקראי משום אמ"ה צריך להדיח ודאי דאין לחלק בין פ"א להרבה פעמים אלא דליתא כו': ש"ע סָעִיף ב

יג אבל אסור כו'. כתב הש"ך אפילו פ"א אסור לחתוך רוחח בהדחה והיינו מדכתב המחבר סכין ששחט בה משמע אף פ"א אפ"ה רותח אסור אף בהדחה: ש"ע סָעִיף ב

יד אסור כו' עיין ש"ך ואעתיק לך דברי רא"ש פ"ק דחולין ודכ"ה בקיצור. בפ"ק כתב סכין טריפה הלכתא בצונן פירש"י דהסכין קשה הוא ואינו בולע מביה"ש וסכין של עובד כוכבים לאיסורא והבשר רך לבלוע ודוקא לשחוט אבל לחתוך רותח אמרינן בפכ"ה סכין ששחט אסור לחתוך רותח ואפי' צונן אמרינן לקמן דבעי הדחה ואמרי ל"ב הדחה אלא בליתא דפרסא ואסכין קאי ובפכ"ה כתב אסור לחתוך רותח ולמ"ד ביה"ש רותח בעי הגעלה ולמ"ד צונן סגי בהדחה צונן אמרי בעי הדחה כו' ומי"ט בדף ר"ל ב' ד"ה ולמ"ד בצונן תמה עליו איך כתב ולמ"ד בצונן סגי בהדחה הא לצונן בעי הדחה משמע דברותח ל"מ הדחה כדדייק רבינו עכ"ל ור"ל כיון דבפ"ק כתב דבעי הדחה אסכין קאי ולא אבשר דלא כפירש"י בכ"ה א"כ לרותח לא מהני הדחת צונן. גם המעיין ברא"ש פ"ק יקשה דכתב והא דפליגי היינו לשחוט אבל לחתוך רותח לא מהני הדחה הא למ"ד ביה"ש צונן גם התם סגי הדחה כמ"ש שם והל"ח בדף קל"ז אות כ"ד כתב אסור לחתוך רותח ושם כתב רבינו למ"ד ביה"ש רותח צריך הגעלה משמע למ"ד צונן די בהדחה א"כ איך שייך והא דפליגי הא כמו דפליגי כאן לשחוט ה"ה לחתוך רותח. א"ו דלשחוט פסקינן סגי בהדחת הסכין דקשה לבלוע ולהגעיל בין כל שחיטת טריפה הוה כדיעבד כמ"ש הש"ך ז"ל מש"ה סובר דמדיח ודיו ומ"ד בחמין סובר דאף דיעבד אסור דביה"ש רותח ממש הוא והרא"ש פסק כמ"ד צונן והיינו דיעבד סומכין ע"ז ולא לכתחילה ובלשחוט הוה דיעבד דמצרכת הגעלה בין כל שחיטת טריפה אבל לחתוך רותח לכתחילה ודאי אסור למ"ד ביה"ש צונן אלא הגעלה בעי לכתחילה דלא סומכין אהאי טעמא דביה"ש צונן אלא דיעבד ומנא אמינא לך מהא דלקמן אר"נ סכין ששחט אסור לחתוך רותח ואף בהדחת סכין דצונן בעי הדחה ואסכין קאי הא לרותח לא מהני והקשה הילכתא אהילכתא דכאן פסקינן דסגי בהדחה אלא לכתחילה לרותח שאני (וה"ה דהמ"ל דיש חילוק בין שוחט לרותח אלא דלא ניחא להש"ך לחלק בהכי). ולפ"ז א"ש מ"ש בפ"ק והא דפליגי היינו לשחוט דהוה דיעבד ולא לרותח דהוה לכתחילה אף למ"ד ביה"ש צונן בעי לכתחילה הגעלה והא דכתב בפ' כל הבשר סכין ששחט אסור לחתוך רותח ולמ"ד ביה"ש רותח בעי הגעלה אדיעבד קאי דאף דיעבד אוסר בלי הגעלה דבלע סכין והדר פליט לרותח ומ"ד ביה"ש צונן סגי בהדחה פי' דיעבד או הדיח וחתך רותח אבל לכתחילה אף למ"ד צונן אפ"ה צריך לרותח הגעלה. וכן מבואר בר"מ פ"ו מה' מ"א ה' כ' סכין ששחט בה אסור לרותח עד שילבין או ישחיזנה או ינעצה יפה ואם חתך רותח מותר ופי' המ"מ דביה"ש צונן אלמא אף דביה"ש צונן לכתחילה ל"מ הדחה ועכ"פ נעיצה בעי יפה והרי אתה רואה דהעתיק לשון הר"מ ז"ל שלא בדיקדוק שכתב לכתחילה בעי הגעלה והא סגי ליה בנעיצה יפה כמ"ש המ"מ שם דהיקל כאן מסכין של כותים יע"ש: ודע שאני תמה על הב"ח וט"ז אות ו' שכתבו דנעיצה ודאי לא מעבר' כ"ק ודחי שיטת האומר והוא הפרישה בשתי ידים וכנראה ממשמרת הבית בדף פ"ג ב' ותפשו שיטת הרא"ה ז"ל בבד"ה (ז"ל) קכ"ד א' והרי אתה רואה שהוא שיטת הר"מ ז"ל דלרותח לכתחלה בעי נעיצה ואלו לצונן סגי בהדחה כ"מ שם וע"כ דיש חילוק בין של כותי שכתב פי"ז ה' ז' דלצונן בעי נעיצה שתדיר או ע"י אש וכאן סגי לצונן וד"ח הדחה ע"כ דסר שמנונית בהדחה ואמאי לא לרותח אלא דחושש לכתחלה דבלע הסכין ומה מהני נעיצה ע"כ שהנעיצה מעברת כ"ק מהסכין כמ"ש הפרישה שם הרי אתה רואה שתורת אמת היתה בפיהו של הש"ך ושפתי כהן ישמרו דעת באות ז' שכתב כן להדיא ואחז בשיטת הפרישה ז"ל: עוד כתב הש"ך דאף להרשב"א שכתב אסור לחתוך רותח דבלע והדר פליט שסובר דחום ביה"ש מבליע בסכין וכן הוא האמת וגם הט"ז יודה לזה דלהרשב"א מבליע בסכין ולקמן באות י"ז אבאר זה עוד באורך בעז"ה. ומ"מ אין אוסר ברותח יותר מכ"ק לרותח דהא אף שמנונית בעין על הסכין אין אוסר בביה"ש יותר מכ"ק ואמאי הא שומן ממש אוסר בכולו וע"כ דאין כח בחום ביה"ש להבליע יותר מכדי קליפה ומכ"ש לסכין שיבליע רק כ"ק ומ"ט התיר כאן הגעלה ע"י עירוי דמפליט רק כ"ק ואף דזה גופא קשיא דעירוי הוה ספק אי מפליט כ"ק או לאו ולהחמיר אמרינן דמפליט כ"ק ולא להקל מ"מ כאן חום ביה"ש מבליע דבר מועט ומש"ה סומכין אהגעלת עירוי וכיון שכן אין אוסר לרותח יותר מכ"ק ברותח אף בשומן גמור והש"ך לשיטתיה בסימן צ"ד אות כ"ה דשומן שע"פ הסכין אין אוסר יותר מכ"ק דמשהו הוה וה"ה סכין נקי שהדיח כאן בסכין של שחיטה דאין בלוע בו יותר א"כ הוה דבר מועט. ומ"מ אין ללמוד מכאן דסכין שבלע אוסר כ"ק דאין צריך נגד הקליפה ששים דשאני הכא דחום ביה"ש אין אוסר יותר ואין בו כח להבליע אף ברותח גמור יותר מכ"ק. והפר"ח אות י"ג השיג על הש"ך דשאני טיח דמשהו הוה. הנה הש"ך נזהר מזה וכתב דאף הסכין אין בלוע כ"א משהו והוה כסיכה דמשהו עבדי ליה ודמיא לסימן צ"ד אות כ"ח. ואין ללמוד מכאן היתר לקולא לכלי שנאסר במליחה או ע"י עירוי דאין נאסר יותר מכ"ק דאם שמשו בה רותח שא"צ ס' נגד הקליפה דביה"ש קיל וכמבואר ומעתה מבוארין היטב דברי הש"ך ז"ל כדכתיבנא כאן: ש"ע סָעִיף ב

טו ומותר לחתוך בו צונן. והא דבס"ג ברגיל לשחוט טריפות צריך נעיצה דם משרק שריק ש"ך. דע דהתו' חולין ח' ב' ד"ה והלכתא הקשו מסוף עבודת כוכבים דסכין ש"ע צריך נעיצה לצונן ומ"ש סכין טריפה דדי בהדחה ותרצו דהכא באקראי ור"ת תירץ דהתם בלע רותח ונדבק משא"כ ביה"ש צונן והקשו מפכ"ה דסכין ששחט אסור לחתוך רותח אפילו בהדחה וע"כ ביה"ש רותח ואפ"ה צונן די בהדחה ותירצו דדם שריק יע"ש. והנה מדברי תה"א דף קכ"ה רואה אני שינוי בדברי ר"ת וז"ל שם סכין ששחט בה אסור לרותח אף דביה"ש אין רותח גמור מ"מ מבליע בו בסכין בעין שמביה"ש לסכין ע"י דוחקא וחום קצת ואין מפליט מסכין בדוחקא וחום ביה"ש אלא ברותח גמור כו' והילכך הכשר גמור בעינן ליבון או הגעלה והא דלצונן סגי בהדחה ובע"ז אמרו נעיצה תי' ר"ת דהתם ע"י רותח גמור אין סר שמנונית שעליו אלא בנעיצה וי"א דהתם תדיר עכ"ל. הנה אין משם סתירה לשיטת הפרישה והש"ך אות וי"ו דאין הסכין פולט דקאמר היינו לגמרי משום דבלע ע"י חום ביח"ש דבר מועט וגרע מסכין של עובד כוכבים ומה שסיים דלרותח בעינן הכשר גמור ליבון או הגעלה ולא די בנעיצה דמפליט מפגימות הסכין. וכן יראה מדבריו במ"ה דף ט"ז ב' דלא כהר"מ ז"ל בפ"ו דמתיר ע"י נעיצה ולקמן בסוף הסימן אבאר. ומ"ש הש"ך באות י"א דלא בלע כ"א דבר מועט היינו בכל הסכין כמו שאבאר בסוף הסימן ומ"מ אתה רואה שלר"ת אין צריכין לומר התירוץ שכתבו תוס' בחולין משום דם אלא דיש חילוק בין רותח ע"י אש ובין חום ביה"ש ומ"מ קשיא מ"ש הש"ך מס"ג דהתם לשחוט הוא דחם קצת ואמאי ל"ק ליה מסוף ע"ז דמשם עיקר הקושיא ולזה יש לנו לומר דמשם אין קושיא כמו שתירץ ר"ת ז"ל דבלע ע"י אש משא"כ כאן והקשה מס"ג דמשמע ליה להש"ך דאין חילוק בין אקראי להרבה פעמים כל שבלע ע"י חום ביה"ש אין פולט בביה"ש ודוקא סכין ש"ע דבלע הרבה פולט בביה"ש ולא בבלע דבר מועט ע"י חום ביה"ש דרשב"א לא מחלק בין אקראי להרבה פעמים למנין זה וכן הרא"ש דהביא לשון רש"י דאין ביה"ש מבליע לסכין בין הרבה ובין אקראי ואפ"ה צריך לקמן נעיצה ש"מ כיון דתדיר הוא דמיא לשל עובד כוכבים ולא כר"ת א"כ אמאי ברגיל לשחוט סגי בהדחה ותי' דדם מישרק שריק ועמ"ש באות י"ז וכ"ב: ש"ע סָעִיף ב

טז ע"י הדחה. עש"ך ותוכן כונתו דרוצה להוכיח דבליתא דפרסא לא הוה בכ"מ כהדחה והיכא דאיתמר איתמר ושאני לקמן דהוה אקראי כו' וזה לשון הרא"ש בפ"ק והא דפליגי בסכין טריפה היינו לשחוט אבל לרותח אמרינן בכ"ה דלרותח אסור וצונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה אלא בליתא הרי מפורש יוצא מדבריו דאין שוה בליתא כמו הדחה ומהרש"ל ביש"ש סימן נ"ט הגיה ולא במקום אלא משום דקשה ליה דמכאן מוכח דשוין דאל"כ מנא ליה לגמרא לחדש ואי איכא בליתא כיון דמ"ד מדיח אימא דווקא. והש"ך סובר דהגמרא מסברא הכריע כן כיון דלא בלע אלא ע"י חום ביה"ש ואקראי כו' והקשה על היש"ש ג' קושיות. א' למה ליה לרא"ש לפרש מ"ד לא בעי הדחה כיון דאין הלכה כמותו ועוד דלא מפרש הוא שם בכ"ה דעיקר מילתא הוה לפרושי ולא כאן ועוד למה להזכיר בליתא כיון דחדא הוא אלא ודאי דלאו חדא הוא והרא"ש הוצרך לכל זה דרוצה להוכיח דלרותח לא מהני הדחת סכין מדחזינן לצונן בעי הדחת סכין וע"ז י"ל כפירש"י דאבשר קאי וה"ק אם חתך רותח אסור בלא הדחת סכין וצונן סגי בהדחת בשר וע"כ כן הוא דאי צונן בעי הדחה קאי אסכין איך אמר אמרי לה לא בעי הדחה הסכין לכתחילה והא יש דם בעין כו' ולז"א דודאי בעיא הדחה קאי אסכין דבעיא באל"ף לשון נקיבה אסכין דבשר לשון זכר הוא כמ"ש התוס' חולין ח' ורש"י פרשת מצורע יע"ש ומ"ד לא בעי הדחה אלא בליתא שגרוע מהדחה. וכ"ת אמאי לא פי' לא בעי הדחה אלא קינוח כמו ליש"ש י"ל דסובר הרא"ש כל קינוח דפחות מבליתא לא כלום הוא. ויש לראות דלרש"י ג"כ איך יתכן דלצונן לא בעי הדחה מדם שעל הסכין ואי דה"ק לרש"י פליגי אי עביד קינוח בליתא דפרסא לרותח לא מהני דנשאר מעט ונבדק ברותח ולצונן א"צ דא"כ להרא"ש נמי כן. אלא כמ"ש הר"ן דבצונן הדם מתפרך משא"כ להרא"ש לכתחילה אהיתרא דסכין קמהדר ודאי אין ראוי לסמוך על מתפרך ולזה תי' דבליתא די. נמצינו למידין משיטת הש"ך דסכין ששחט בה כשירה בין פ"א או הרבה לרותח לכתחלה בהגעלה ודיעבד בהדחה להרא"ש ולהרשב"א כ"ק מבשר הרותח כמ"ש הש"ך אות י"ד לצונן די בהדחה דוקא בין פ"א או הרבה פעמים וסכין טריפה משום דטרידי כו': וראיתי להמי"ט ול"ח דף קל"ז אות כ"ד כ' וז"ל וראיתי בדברי רמ"י (הוא בעל הלבושים) שערוריה בדבריו שכתב דלא אסור לחתוך רותח אלא ברגיל לשחוט אבל באקראי די בהדחה דהא רבינו באקראי קאי ואפ"ה לרותח אין די בהדחה ואף דלקושית רבינו י"ל כמ"ש הר"ן (ד"ל דל"ק מעבודת כוכבים דבעי נעיצה לכתחילה והא דמדיח היינו אי הדיח ושחט ש"ד עיין במי"ט סוף קל"ו ב' הביא דברי הר"ן) מ"מ הא המחבר ורמ"י גופא כתבו להא דרבינו ז"ל עכ"ל ור"ל מדמחלק בס"ג בין באקראי ובין רגיל לשחוט טריפות תדיר ש"מ באקראי דווקא לשחוט מותר ולא לחתוך רותח ומשום זה כתב הש"ך באות י"ג אבל אסור לחתוך בו רותח אף בפ"א להוציא מדברי הלבוש שכתב בפ"א די בהדחה לרותח. וכן מורה הלשון בכ"ה סכין ששחט בה ולא אמר ששוחט בה ש"מ אף באקראי אסור לחתוך בה רותח. ותמהני שלא כתב דלא כלבוש כנהוג. וראיתי להכנה"ג בהגהות הטור אות י"ז דברים אשר לא זכיתי להבינם יע"ש. והנה נראה לענ"ד דברי הלבוש כנים וברורים וז"ל הרא"ש בפ"ק דחולין והילכתא אפילו בצונן כו' אי איכא בליתא כו' והא דפליגי הכי דווקא לשחוט אבל לרותח אמרינן בכ"ה סכין ששחט אסור לחתוך רותח אפילו לחתוך צונן אמרי בעי הדחה ואמרי לא בעי אלא בליתא כו' והמי"ט גרס אסור לחתוך רותח אפילו הדיחה דאפילו לצונן כו' הוסיף תרי מלות אפילו הדיחה ודלי"ת דאפי' ולפי דבריו קשין דברי הרא"ש אהדדי מפכ"ה כמ"ש באות י"ד אמנם לפי גירסא ישנה ה"ק והא דפליגי הכי ומסיק למ"ד מדיח וה"ה בליתא דאהא קאי התם ברא"ש היינו לשחוט הא לרותח אמרינן בכ"ה דאסור בלי הדחה ולא מהני בליתא דהכא יש טעם סימנים טרודים ג"כ או שאר טעמים והתם בכ"ה נמי ה"פ ברא"ש שם ולמ"ד ביה"ש צונן מדיח היינו לכתחילה ולא יהיו סתורים עם מ"ש פ"ק וה"פ שם שלחתוך רותח אסור כ"א בהדחה ולצונן פליגי אמרי בעי הדחה ואמרי בליתא. אח"כ עיינתי בלבוש וראיתי בס"ב שכתב וז"ל סכין ששחט אסור לרותח אם מיוחדת לשחוט אפילו ע"י הדחת סכין ואם אין מיוחדת אפילו רותח מותר לאכול ע"י הדחה ומדאמר לאכול ולאו לחתוך יראה דה"ק דיעבד אם חתך רותח ע"י הדחת סכין מותר לאכול רותח דיעבד כמ"ש הש"ך באות י"ד אלא דמחולק עם הש"ך דלש"ך אפילו בהרבה פעמים אין הסכין בולע מחום ביה"ש וראיה מדהביא הרא"ש לשון רש"י סכין קשה בולע ואינו בולע אלא ע"י רתיחה משמע מחום ביה"ש אפילו בהרבה פעמים אין בולע ולהלבוש אין זה דיוק ופ"א הוא דאין בולע הא הרבה פעמים בולע ואסור לרותח אף דיעבד והתם בכ"ה סכין ששחט היינו פ"א מש"ה כתב הרא"ש שם למ"ד בהדחה מדיח היינו דיעבד כמ"ש הש"ך אות י"ד ובהרבה פעמים סובר הלבוש דאף דיעבד אסור ומשום דאין הכרע בש"ע מש"ה לא כתכ הש"ך באות י"ג דלא כלבוש ונמצא דברי הלבוש מחוורים ולבושיה כתלג חיוור ✍לענ"ד בזה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

יז עד. עש"ך וכוונתו אבאר כתב דטרידי שייך לענין דם וא"צ אפילו קנוח משא"כ לענין שמנונית לא שייך כולי האי טרידי. והביא ל' רש"י ולכאורה נראה כוונתו פשוט דאמאי לעיל קולף או משובח אלמא ביה"ש רותח. ואינו נכון דמריהוט לשונו משמע דה"ק דאמאי לעיל לא סגי בהדחת סכין אף דיעבד בעי נעיצה ואמאי וע"ז כתב דהסכין קשה הוא ואין בולע מחום ביה"ש משא"כ לעיל פולט הוא שכבר בלע ע"י אש ומש"ה בעי נעיצה דיעבד שמעביר כ"ק כמ"ש לעיל אות וי"ו יע"ש. ומ"ש להרשב"א אין מפליט בלעו של סכין אף שכתב לעיל דמפליט אף להרשב"א באות וי"ו י"ל דהתם בלע ע"י רתיחה ובלע טובא מפליט ע"י חום ביה"ש משא"כ ע"י חום ביה"ש נהי שבולע דמה"ט אוסר הרשב"א לרותח אף דיעבד וקליפה מיהא בעי כמ"ש בתה"א קכ"ד וכמ"ש הש"ך אות י"ד מ"מ מועט הוא הבלע ואין מפליט ע"י חום ביה"ש אותו המועט דמה"ט מהני שיפה אף דמעברת כ"ק מסכין וא"כ אכתי תקשה דיהא גרוע מנעיצה וכמ"ש הפרישה אלא דבפגימות הסכין אין בו כ"א בלע מועט אין כח בחום ביה"ש להפליט ודוקא מה שבקליפת הסכין שיש בו בלע בשפע ה"ה ה"נ מה שבולע ע"י חום ביה"ש מועט הוא ואין בו כה לצאת ע"י חום ביה"ש. ואין מחלק כלל בין שהם הרבה פעמים לפ"א כמו דמשמע מריהוט לשון הרשב"א ז"ל ולקמן בסוף הסימן אבאר עוד והשתא א"ש מ"ש באות וי"ו יע"ש: ש"ע סָעִיף ג

יח עש"ך וסובר כמ"ש הט"ז אות יו"ד וכמ"ש הש"ך באות י"ב להמחבר אפי' מלוכלך מותר לשחוט. ומיהו הא למדין דאם שחט העוף ונתנבלה בידו דלא מהני קנוח בנוצות העופות אלא דבר קשה כשיער בהמה: ש"ע סָעִיף ג

יט עש"ך וכוונתו מבואר דעל הטור קשיא שפיר משא"כ להמחבר דסובר ס"א דאף בלא שום הכשר מדיח ביה"ש ה"ה כאן וכ"ת אמאי לא כתב ואם קלף הרי זה משובח די"ל דמ"מ קיל הוא סכין ששחט פ"א באקראי מסכין ש"כ ואף דבנה"ך השיג על הט"ז אות ט"ז דמה קילתא דסכין טריפה היינו לטור ורמ"א שלא הגיה כלום אבל לא להמחבר וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ג

כ עש"ך ומ"ש דצלי בעי הדחה תחילה כמ"ש הר"ב לקמן סימן ע"ו והמחבר יודה לו יע"ש ומיהו דיעבד שרי שם בלא הדחה וקאמר דכאן צריך הדחה אף דיעבד משום שמנונית דנורא לא משאב אלא דביה"ש שהוא מלוכלך אפשר לכ"ע אף דיעבד בעי הדחה תחילה ולקמן שם יבואר ותירץ דבעי כאן שפשוף גדול ובזה ניחא דהא בשר חי אורחיה בהדחה בלא"ה. ר"ל אף דתאמר דמיירי לצלי ודיעבד ש"ד או שאר תירוצים דאילו לענין הדחה א' אף במשקים ולאיסור צריך מים דוקא עיין כה"ג מ"מ מידי דאורחיה בהדחה לא חיישינן דילמא מישתלי כמ"ש ר"ס צ"א לז"א דכאן צריך שפשוף גדול ולקמן סימן צ"א יבואר ומ"ש מסימן ס"ד ס"ז ט"ס וצ"ל סי"ז דשם מבואר דצריך שפשוף היטב: ש"ע סָעִיף ג

כא עש"ך והנה משמע דה"ק דלא ישחוט אח"כ אלא ע"י נעיצה הא הכשירות ששחט בנתיים הוכשרו בקינוח שעשה בנתיים כמו שנוהגין השוחטים עתה לקנחו בשיער יפה משום חשש שמא ימצא טריפה. אמנם לא ידענא להולמו דאדרבה המעיין בב"ח יראה כל ששחט בינתים כשירות מקנה אף שנמצא הרבה טריפות לא צריך נעיצה. גם מ"ש התב"ש דמשמע מב"ח תרתי בעי קנוח ולא שהם שלשה טריפות דצופים ולא ידענא להולמו דהא כתב לדידן דנוהגין השוחטים לקנח יפה בין כל בהמה אין צורך והא משכחת ליה בשלשה רצופים והפר"ח הביא בשם הב"ח דקנוח לחוד סגי ויפה כוון סוף דבר דברי הש"ך בכאן ודברי תב"ש צ"ע אם לא שנגיה בש"ך קצת מלת די וה"ק אם שחט כשירות בנתיים וקנח די בכך יע"ש: ש"ע סָעִיף ג

כב צריך נעיצה. פי' ושוחט לכתחילה ש"ך יראה לי דה"ק דודאי דיעבד אף בהדחה יפה סגי ול"ד לסכין ש"כ דאף דיעבד בעי נעיצה וכמ"ש הש"ך לעיל אות ו' דחום ביה"ש מפליט הבלוע מהסכין ונעיצה מעברת כ"ק וכאן אין בלוע הסכין להרא"ש מחום ביה"ש דהביא פרש"י כמ"ש הש"ך אות י"ד ולהרשב"א דבולע ע"י חום ביה"ש מ"מ אין מפליט בחום ביה"ש כיון דבלע מועט כמ"ש אות ח"י יע"ש ומש"ה סכין טריפה כו' ולא מחלק בין הרבה לפ"א אלא מה שבעין על הסכין די דיעבד הדחה וא"כ מ"ש המחבר צריך נעיצה היינו לכתחילה ע"כ דל"ד לש"ך וכאמור: אמר הכותב ראוי להאריך בסימן זה כי מעיין עמוק הוא אכתוב בקיצור המחלוקת שבין הש"ך וט"ז בסימן זה גם קצת דיני סכין בעזה"י: דע כי לשיטת הש"ך הוא כך להרשב"א חום ביה"ש מבליע לסכין אף בפ"א שהרי על מימרא דרב נחמן בכ"ה סכין ששחט אפילו פ"א וסכין טריפה כתב בדף קכ"ה א' דנבלע הוא לסכין ואין יוצא ע"י חום ביה"ש וסברא טובה היא דלהבליע מבעין שמנונית טריפה או דם יש בו כח ולא להפליט מסכין בלע ל"מ דתרתי לא עביד להפליט מסכין ולהבליע בביה"ש אלא אפילו להפליט לחוד אין בו כח כיון שאין בעין אלא בלוע ומש"ה די בהדחה לסכין לשחוט בה ואלו היה כח עכ"פ להפליט היה צריך עכ"פ להדיח אח"כ ביה"ש ולא עוד אלא להגעיל או לנעוץ הסכין דלמא מישתלי אח"כ להדיח וזה מבואר יפה להמעיין שם קכ"ה א' ובדף ט"ז א' יע"ש היטב וכל זה סכין שבלע ע"י חום ביה"ש אין חום ביה"ש מפליט ממנו לפי שבלע טעם קלוש ודבר מועט משא"כ סכין ש"כ דבלע הרבה בשפע ע"י אור וכדומה אף הרשב"א יודה להרא"ש דמפליט ע"י חום ביה"ש כמ"ש הש"ך אות ו' ואות י"ז והיינו מדלא כתב הרשב"א דין דסכין ש"כ דיעבד די בהדחה יפה וכמ"ש הפר"ח באמת אלא דכ"ע סכין ש"כ מפליט חום ביה"ש מקליפת הסכין ונעיצה מעברת כ"ק וכן מוכח מר"ס ק"ה דמשמע שביה"ש מפליט מסכין ולא כמ"ש הב"ח בקו"א. ולהרא"ש ז"ל חום ביה"ש אין מבליע לסכין שהרי הביא לשון רש"י סבין טריפה דהסכין קשה ואין בולע ע"י חום ביה"ש יע"ש ודכ"ע בין הרא"ש והרשב"א בעין טוח אין נפגם אפילו מעל"ע אלא דרשב"א סובר סתם אין נקי והרא"ש סובר דנקי כמו שאר כלים דסתמן נקיים (אמנם בסי' צ"ד וצ"ו אכתוב דעת המ"י ואין כאן מקומו) גם סובר הש"ך דיעבד לא מהני הדחה דוקא נעיצה דהא מפליט ע"י חום ביה"ש סכין ש"כ לכ"ע בין לרא"ש ורשב"א גם סובר דמ"ש הרמ"א ובשעת הדחק קאי אב"י נמי כדמשמע מסתימת לשונו באות יו"ד וטעמא דנעיצה מעברת כ"ק מסכין כל זה להש"ך אמנם כן הוא קצת שיטת הפרישה אבל הט"ז בחר לו דרך הב"ח ז"ל דכ"ע בין הרא"ש והרשב"א סוברים דאין חום ביה"ש מפליט מסכין כלום אף סכין ש"כ שבלע הרבה ואין נעיצה מעברת כלום רק הטיח שע"פ הסכין לבד ואין סברא כלל דנעיצה תהיה פועלת כלל כמ"ש הרא"ה בב"ה קכ"ד א' יע"ש אלא דפליגי הרא"ש ורשב"א להרא"ש הטוח נפגם ולהרשב"א אין נפגם ומש"ה מהני נעיצה להעביר הטיח ודכ"ע סתם סכין אין נקי. ופליגי הרשב"א והרא"ש דלהרשב"א עכ"פ מבליע לסכין בעין שכן כתב בקכ"ד א' וט"ז א' ולהרא"ש אין מבליע שהרי הביא לשון רש"י והט"ז יודה לש"ך בזה וסובר הא דהיקל בשעת הדחק היינו באב"י. נמצינו למידין שהש"ך והט"ז מחולקין בכאן ה' דברים לדינא ד' דברים. א' דנעיצה אין פועלת כלום. ב' דהא דהתיר רמ"א שעת הדחק באב"י. ג' בדיעבד הדיח סגי בש"כ נמי כיון שנקי הוא והרא"ש סובר דבעין נפגם הוא הרי ד' לדינא וא' דלכ"ע בין הרא"ש והרשב"א יודו דאין ביה"ש מפליט מסכין ומ"ש בסימן ק"ה דלרשב"א מפליט הוא לסכין כו' ולהש"ך חולק הוא עליו בכל ה' דברים כמו שאתה רואה וכיון דברירנא קצת כאן מעתה אכתוב קצת דיני סכין ואם ירצה ה' אבאר עוד כל אחד במקומו הראוי לו: שלשה מדות בסכין סכין ש"כ וסכין של שחיטה ששוחט כשירות וסכין ששוחט בה טריפות הנה סכין ש"כ מבואר הדין בסימן קכ"א ס"ז דלצונן בעי נעיצה יפה בקרקע קשה ולא רבה ולא קשה יותר מדאי וכ"כ התוס' סוף עבודת כוכבים יע"ש ואפילו לחריף מהני כמו צנון סגי בהכי והוא ממעשה דשבור מלכא דפסק אתרוג' יע"ש והרי אתה רואה שיטת הש"ך נבונה דנעיצה מעברת ה"ק דהא בסימן צ"ו פסקינן אפילו נקי מפליט מסכין יע"ש ומיהו מהמחבר אין ראיה דסובר בסימן צ"ו דוקא קורט משויא לשבח שהביא דעה אחד בסתם ופסק כן דאב"י נקי מותר ואם כן מש"ה אבל רבי יהודה שם בעבודת כוכבים אתרוגא כו' וזה שדייק לכתוב כמו צנון אלא מדלא הגיה הרמ"א עליו ש"מ דאודוי אודי ליה והיינו דמעברת כ"ק ולרותח לא מהני נעיצה כ"א השחזה היטב וע"כ הטעם או דאב"י לא החמירו חז"ל אטו ב"י כיון דדמי' לחדש או אפילו לש"ך בסימן קכ"א דאפילו ב"י דיעבד שרי יראה לי הטעם דכל שהלך אותה הקליפה תו אין בו אלא מעט בלע ובטל הוא בששים ברותח דקים להו לחז"ל בהכי ומיהו בלא השחזה ודאי צריך לשער נגד כולו ולא נגד הקליפה דלא כמ"ש הפר"ח בסימן צ"ד אות כ"ג וקכ"א אות י"ט דהביא דעת הרא"ה ז"ל בב"ה קכ"ד בסתם דקים להו לחז"ל דאין ברזל בולע יותר מכ"ק ולא נאמר דסכין כיון שאין תשמישו ע"י אור כן הוא מ"מ אין הלכה כן דהרי נוהגין אנו כשחותכין בצלים או צנון בסכין איסור צריך ס' נגד כל הסכין כמ"ש הטור והמחבר והאחרונים בסי' צ"ד וצ"ו משמע ודאי דבכל הסכין משערים לא כ"ק דלא כס' בית לחם יהודה שכתב בפשיטות בסימן צ"ו כ"ק הסכין ושרי ליה מארי'. והרי אתה רואה שפריש' כאן הקשה ואחריו החזיק הש"ך בשיטה זו דאיך התיר הרשב"א בשיפה והלא הלכה אותה הקליפה ויבלע מחדש הרי דכל הסכין בלוע איסור והכין מסתבר ולפ"ז בסכין חמץ לענין פסח ✍יראה לי דאע"פ דהשחיזה אפילו דיעבד לא מהני דע"כ לא שרינן כאן אלא דמסתמא בטל הוא במיעוטו ואף שאין מבטלין איסור מ"מ דמיא קצת למ"ש הרשב"א כלי גדול שבלע איסור מועט משא"כ חמץ במשהו ומ"מ הדין אמת דאם נעצו יפה וחתכו בסכין איסור צנון ובצלים נמי אפשר להקל כדכתיבנא ולשחוט מבואר כאן הדין אפילו דיעבד בלא נעיצה צריך קליפה אפילו הדיח היטב וכמ"ש הש"ך ז"ל סכין של שחיטה לכ"ע אין בולע כ"א כ"ק שהרי אתה רואה שמהני ליה עירוי ועירוי ע"כ אין מתפשט יותר מכ"ק הלכך חתך רותח די כ"ק מסכין לשער עכ"פ ודי בכך ולשחוט בסכין כשירה מבואר הדין כאן ובסכין טריפה שרגיל לשחוט בו טריפות או סכין שנוחר העובד כוכבים בהמות ג"כ לא בלע כ"א כ"ק ואף דיש לחלק בין דם לבלע שמנונית טריפה מ"מ כיון דלא הוזכר זה אין להחמיר כל כך וכדאמרן כאן: דין חדש יש בסכין מה שאין בשאר דברים דאלו חתך בסכין איסור או חלב בשר רותח בכ"ר נאסרה כל החתיכה ואף דחם בחם בלא רוטב כ"א כ"ק בכלי עיין ש"ך ק"ה אות כ"ג עכ"פ ביבש לגמרי שאין לו רטיבות כלל כמו לחם חם שחתכו בסכין איסור או באיסור דרבנן אפ"ה ע"י דוחקא דסכינא מתפשט בכולה וכמו שאבאר בסי' צ"ד. ואם חום כ"ש ודוחקא דסכינא הנה רמ"א שם בסימן צ"ד היקל בזה והט"ז החמיר חום כ"ש ודוחק' והנה כבר ביארנו דדוחק' והם קצת לא גרע מחום ביה"ש ודוחק' ומכ"ש חום כ"ש שהיס"ב דיש להחמיר זהו מה שנלע"ד: עיין בפרישה סי' קכ"א אות כ"ג מ"ש דסכין אב"י אין אוסר אלא הקליפה והלכה לה ע"י שיפה ודוקא שיפה ולא נעיצה הנה מה שחילק בין שיפה לנעיצה נסבול זה אמנם מה דכתב דאין אוסר אלא קליפה נ"ל לכתחלה אוסר כל הסכין גם עיין בתה"א דף קכ"ד לא הבינותי במ"ש רותח כל שאין דוחק אין נבלע בכלי שהרי למ"ד מליח אין כרותח כו' לא הבינותי דודאי מאכל איסור או היתר בכלי איסור אוסר כמבואר סי' ק"ה ס"ז אפילו בלוע בכלי יוצא בלא רוטב ומאן דאמר מליח אין כרותח לא נבלע כלל בקערה הדם דאין כרותח ומאן דאמר כרותח הרי חזינן דבלעה הקערה אף בלא דוחקא יעי"ש: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א חדש. פי' שלא נשתמש בחמין אבל מכל מקום כבר נשתמש בו בשום דבר עבודת כוכבים ואין כאן איסור מה שבלע אלא מצד משמשי עבודת כוכבים. ש"ע סָעִיף א

ב שהוא מקלקל כו'. שבחייה עומדת לגדל ולדות ולחרישה ומה שקשה ע"ז מאיסור שבת כתבתיו בסימן רכ"א סעיף י"ב וע"ש מה שכתבתי שיש לתמוה על פסק רמ"א שם: ש"ע סָעִיף א

ג ואסור לשחוט בו מסוכנת. ואם עשה כן בדיעבד כתב הטור בשם רשב"א שיוליך הנאה לים המלח והיינו כדי שכר סכין לשחוט בו והרא"ש מתיר בדיעבד כיון דכבר גדלה הבהמה ואינה חסירה רק להכשירה לאכילה ע"י השחיטה אף על פי שנהנה הרבה בשחיטה ע"י איסורי הנאה לא אסרו חכמים הנאתה בדיעבד וכתב רש"ל דיש לפסוק כהרשב"א: ש"ע סָעִיף א

ד בקרקע קשה. ז"ל ת"ה הארוך אפילו היא בת יומה די לה בכך לפי שאין חום בית השחיטה המועט מפליט בלעו של סכין עכ"ל עיין מה שאכתוב בסמוך בזה אבל במרדכי מבואר דלא מהני נעיצה בקרקע אלא באינה בת יומה ויש להחמיר כדבריו אם ידוע שהוא בן יומו דצריך הגעלה: ש"ע סָעִיף א

ה מדיח בית השחיטה. קשה הא בלאו הכי כל בשר צריך הדחה קודם מליחה. תירץ הר"ן דכאן מיירי אפילו לצלי עוד תירץ בשם רבינו יונה דמשום דם סגי בשפשוף במים וכאן משום איסור שמנונית צריך שפשוף גדול בידים היטב: ש"ע סָעִיף א

ו וע"כ יש לקלפו. פירוש וחיוב גמור הוא דלא כמשמעות הש"ע דאינו אלא הידור מצוה וכ"פ רש"ל דיש להחמיר בשל תורה. והקשו ראשונים מאי שנא הכא דאסרינן בסכין של כותים הא קי"ל דסתם כלי כותים אינן בני יומן ומאי שנא מקורט של חלתית בפרק אין מעמידין וכן דברים חריפים בסימן צ"ו דאסור בסכין של כותים דחורפיה מחליא ליה ומשוי ליה לשבח משמע הא לאו חורפיה היה מותר ותירצו הרא"ש והתוספות דהכא מיירי בידוע שהסכין בן יומו והרשב"א כתב בשם רבינו יונה דהכא אסור משום טיחת איסור שהוא בעין על הסכין וכל מה שהוא בעין אינו נפגם אפילו בכמה ימים ובקורט של חלתית אין חשש איסור בעין ששם מיירי בלוקח מחנוני וסתם חנוני יש לו כלים נקיים ואין שם אלא חשש איסור בלוע ובזה מהני אם הוא אינו בן יומו ובפרישה הקשה על הרא"ש דמקיל כאן בשומן שעל הסכין מההיא דסי' צ"ו בצנון שחתכו בסכין כו' ותירץ דהכא מיירי בסתם כלי של כותים כשם שאמרינן ביה סתמא אינו ב"י ה"נ אמרינן ביה סתמו מקונח יפה אבל התם מיירי בכלי ישראל כשם שאמרינן ביה סתמא הוה ב"י ה"נ סתמו אינו מקונח ולא דק דבסימן קכ"ב סעיף ד' פסק להדיא דגם בכלי ישראל אמרינן סתמן אינן ב"י. וצריך לבאר בטור שהביא מחלוקת הרא"ש ורשב"א במאי פליגי ולמה לא חש הרא"ש ג"כ לאיסור בעין של הסכין ולמה נתלי לקולא בספק איסור דאורייתא וא"ל דס"ל אפי' באיסור בעין הוה טעם לפגם דבזה הכל מודים כדמוכח בכמה דוכתי דמאי שנא מחתיכת איסור ומצאתי בספר משמרת הבית שכתב וז"ל והתירוץ הזה שהטעם משום שמנונית בעין על הסכין אני מגמגם בו קצת דדבר הניכר לעין דטיחת שמנונית מועטת שעל דופני הסכין אפילו לשעתה נפגמה קצת וכ"ש כשאינו בן יומו ואין מביאין ראיה מחתיכה של בשר ושל שומן המרובה ועומדת בפני עצמה לטיחה בלבד ועוד שע"י הברזל מקבלת טעם ונפגמה והנסיון מעיד ע"ז עכ"ל ונראה שכן ס"ל גם להתוספות והרא"ש בזה ע"כ הצריכו תירוץ אחר וצריך להבין דעת הרשב"א והרא"ש בזה דהרשב"א ס"ל דבית השחיטה מיקרי רותח לחד צד דהיינו שיכול לקבל הסכין מבית השחיטה שמנונית ודם וכל דבר אלא שאינו רותח גמור לענין שיפליט הבלוע בסכין לבית השחיטה דקבלה לסכין הוא דבר קל יותר מהפליטה ממנה מ"ה אם שחט בסכין של כותים אין חשש שיפליט לתוך הסימנים הבלוע בסכין שאין כח לבית השחיטה להרתיח כ"כ אלא שיש חשש ממה שיש בעין על הסכין מן האיסור שחתך כבר בזה מהני נעיצה בקרקע וע"כ קראו רשב"א רותח קצת. ובדרישה ופרישה הבין מלשון רותח קצת שע"כ מבליע הסכין בבית השחיטה קצת ומתוך כך נכנס לפלפולים ולא היה לפניו ספר תהה"א שכתב בהדיא כמו שזכרתי שאינו מבליע כלל מסכין לסימנים ומ"ש הטור בסימן ק"ה דלהרשב"א חום בית השחיטה מפליט פירושו חד צד שזכרנו דהיינו מאיסור לסכין אבל לא מסכין לסימנים ובפרישה לא הרגיש בחילוק זה. ונראה ברור דגם הרא"ש שחולק על רשב"א ומוקי לה בבן יומו גם הוא ס"ל דאין בית השחיטה בולע מבלוע בסכין אלא דבולע ממה שהוא בעין על הסכין כל שהוא ב"י כמ"ש ומ"ה מועיל שיפה ונעיצה לסכין כדאיתא בהדיא בע"א שהביאו התוספות בפ"ק דחולין (דף ח') דא"ת שמבליע הבלוע מה יועיל נעיצה למה שבלוע אלא ע"כ כדפרישית דתרווייהו ס"ל דעיקר החשש משום מה שהוא בעין על הסכין אלא דלהרא"ש גם בזה צריך שיהיה בן יומו ולרשב"א א"צ בזה בן יומו כנ"ל ברור אחר העיון ובזה מתורץ מה שמקשין אמאי הביא הטור סתם דעת רשב"א דמהני שיפה ונעיצה כיון דלהרא"ש לא מהני ולפי מ"ש ניחא: ש"ע סָעִיף א

ז מותר לשחוט בו כה"ג כו'. פירוש אם שיפה במשחזת או נעצה בקרקע קשה ונראה דרמ"א לא מיירי כאן אלא בסתם סכין אבל בידוע שהוא בן יומו לא יעשה כן לכתחלה אלא כמ"ש בסמוך בשם המרדכי וכן מסיק מו"ח ז"ל: ש"ע סָעִיף א

ח ע"מ לקלוף. עיין מ"ש ע"ז בסימן צ"א סעיף ד': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ט מלוכלך בדם. ביאר בתה"א דבית השחיטה כרותח לענין זה דבולע אגב דוחקא דסכינא אפילו אין מלוכלך בדם ודלא כרש"י וראייתו מהא דסכין ששחט בה אסור לחתוך בו רותח והטעם שמ"מ בית השחיטה רותח קצת ומבליע דם בסכין אלא דאפ"ה מותר לשחוט בו משום דאיידי דטרידי סימנים לפלוט דם לא בלעי כדאיתא בגמרא: ש"ע סָעִיף ב

י מותר לשחוט בו פעם אחרת. משמע בלי שום הדחה או קינוח וכן מסיק רש"ל וק"ל ממה דאיתא בחולין (דף ח') דאיכא מ"ד בסכין של טריפה דצריך הגעלה בחמין ופריך עליה מאי שנא טריפה דבלע איסורא כי שחט היתירא נמי בלע איסור אבר מן החי וליבעי הגעלה לסכין אפילו בשחט כשירה ומשני אימת קא בלע סכין לכי חיימא ואימת חיימא בגמר שחיטה ההיא שעתא אין שם אבר מן החי ש"מ שאין ההיתר אלא משום שאין הבלוע אלא בסוף אבל אם אין איסור משום בלוע אלא ממה שהוא בעין על הסכין ודאי אוסר אף קודם גמר השחיטה דהא א"צ חימום לזה דהא אף למ"ד בית השחיטה צונן יש איסור ממה שהוא בעין על הסכין וא"כ בשוחט בהמה כשירה יהיה אסור לשחוט אחריו כיון שיש בעין על הסכין מאיסור אבר מן החי ונראה דדוקא אם החשש משום טעם הבלוע בסכין שיחזור ויבלע בסימנים פרכינן דיש ג"כ בכשירה טעם איסור בלוע מן אבר מן החי משא"כ אם אין חשש אלא שנשאר בעין עליו זה לא שייך באבר מן החי שהרי אין שם ממשות מן אבר מן החי ואפילו לחלוחית אלא נבלל בדם וכיון שהדם אינו מבליע שהסימנים טרודים לפלוט דם שלהם ע"כ אין איסור גם משום אבר מן החי אלא דבשמנונית של הבהמה טריפה חששו שהוא נדבק (בענין) [בסכין] שהוא דבר הנדבק ונסרך אפילו בגמר שחיטה בזה ודאי חששו והצריכו הכשר לסכין זה כנ"ל וראיתי להג"ה באגודה פ"ק דחולין דגם בשוחט כשירה צריך קינוח לסכין משום אבר מן החי ולהכי לא פריך למ"ד בסכין טריפה בצונן הא יש איסור אבר מן החי כמו דפריך למ"ד בחמין ע"כ ומו"ח ז"ל הביאו וחיזק דבריו לומר דאף לפי המסקנא דלא בלע אלא בגמר שחיטה היינו שאינו בולע הרבה כ"כ שיצטרך הגעלה אבל בצונן מיהו בעי דבולע קצת קודם גמר שחיטה ומ"ה פסק אפי' בשוחט עוף צריך קינוח בדבר קשה ולי נראה כמו שכתבתי דא"כ היה צריך נעיצה בקרקע כמו בבולע טריפות תדיר ולא מצינו נעיצה אלא בסכין של טריפה תדיר ותו דא"כ היאך אמרה תורה לשחוט שום שחיטה נימא דבתחלת השחיטה בולע קצת מאיסור אבר מן החי וחוזר ואוסר בגמר השחיטה אלא ברור דדבר זה אין לו שחר ולית מאן דחש ביה כלל: ש"ע סָעִיף ב

יא לחתוך בו צונן. לא היה צריך לכתוב דין זה שהרי אפילו שחט טריפה מהני הדחה אפילו לשחוט בו כמ"ש סעיף ג' אלא דנקט כאן דין צונן איידי דנקט דין רותח ופשוט הוא דאם חתך צונן בלא הדחת סכין תחלה שמדיח אחר כך אותו הצונן: ש"ע סָעִיף ב

יב סגי ליה בו'. לפי שאין בית השחיטה כרותח גמור כמ"ש הטור בשם רשב"א: ש"ע סָעִיף ב

יג אע"פ שאינו ככלי בו'. בכ"ף ולא בבי"ת: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

יד ששחט בו טריפה. בזה אין שייך לומר איידי דטרידי סימנים לפלוט דם לא בלעי כמ"ש בסעיף ב' דכאן בלע שמנונית ולא מבטיל ליה טרידא דפליטת דם והא דמהני הדחת סכין משום דאין ביה"ש כרותח כ"כ לענין שתפליט מה שבלוע בסכין אלא שעיקר האיסור משום מה שנדבק שמנונית איסור על פני הסכין והוא נבלע בסימנים ע"כ מהני הדחה מה שעל פני הסכין כך הוא דעת רשב"א בתה"ה דחום בית השחיטה מועיל שהסכין בולע אבל לענין שיפליט הבלוע לתוך ד"א לא מהני וע"כ קרא רשב"א לרותח זה רותח קצת ולא רותח גמור: ש"ע סָעִיף ג

טו עד שידיחנו בצונן. ל"ד לסכין של כותים דסעיף א' דלא סגי בהדחת צונן דסכין דשאני סכין ש"כ דנשתמש בו תדיר ונדבק בו הרבה מאד ע"כ לא תסור ממנו בהדחה בעלמא: ש"ע סָעִיף ג

טז ידיח בית השחיטה. כתב ב"י ע"ז שהוא פשוט דכי היכי דמועיל לסכין גופיה הדחה ה"נ סגי בהדחת בית השחיטה עכ"ל וכתב רש"ל על דברי הטור בזה וז"ל ותימה בעיני מנין לו זה ונראה מכח סברא שיצריך קליפה וכ"כ בסה"ת וכ"ש הוא דהא אפילו סכין ש"כ שמקונח יפה אלא שאיסור בלוע בו אמרינן דבלע ע"י שחיטה כ"ש שמנונית שנדבק בו ואינו מקונח דבעי קליפה עכ"ל וסברתו נראה טובה דפשוט שלא מהני הדחה למה שנבלע אלא למה שהוא על פניו וכיון שנתבאר בסכין ש"כ דהבית השחיטה צריך קליפה אלמא שחום ביה"ש גורס שמבליע בה הסכין הכי נמי מבליע בו ומה יועיל הדחת הבשר כיון שיש איסור בעין על הסכין משמנונית טריפה דאל"כ לא היה הסכין צריך הדחה אלא ודאי דבלע ומבליע אח"כ ע"י חום בית השחיטה וכ"כ בהדיא בתה"ה וז"ל וכיון שכן אף על גב דקיי"ל בסכין טריפה כמ"ד בצונן קי"ל כרב בסכין ש"כ דקולף לפי שהאיסור נדבק בעין על פני הסכין ונבלע בבשר עם חום בית השחיטה וה"ה לסכין ששחט בה טריפה אם שחט בה קודם שידיח יקלוף כרב כו'. ונראה ליישב דעת הטור דס"ל כיון דכבר יש מחלוקת בסכין של כותים אם הבשר צריך קליפה או הדחה ונהי דיש לפסוק שם לחומרא דקולף מ"מ כאן דקיל איסוריה מסכין ש"כ יש לסמוך אמ"ד דהדחה סגי אפילו בסכין ש"כ ומכל מקום לענין הלכה יש לפסוק להחמיר דבעינן גם כאן קליפה כמ"ש רש"ל וכן מסיק מו"ח ז"ל ויש תימה רבה על הבית יוסף שכתב שפשוט כדעת הטור והרי יש מחלוקת רבה ועצומה נגדו: ש"ע סָעִיף ג

יז רגיל לשחוט בו טריפות כו'. דזה הוי כמו סכין ש"כ וא"כ אם עבר ושחט בלא נעיצה פשיטא שצריך כאן לקלוף בית השחיטה אפילו לדעת הטור שזכרתי קודם לזה וכתב רש"ל ולא אוכל להבין דעתו מי הוא שרגיל לשחוט טריפות בסכין כי איך ידע מקודם שתטרף וגם אינו בנמצא שמיחד אדם סכין לשחיטת טריפה אלא נראה דאיירי ששחט בהמות הרבה ונמצאו כמה בהמות מהן טריפה בבדיקה דשוב לא ישחוט בו אלא ינעוץ י"פ בקרקע קשה ואף א"ת שהטור לא כוון לזה מ"מ יש להורות כן וכן יעשה בכל פעם בעת הבציר בין בית לבית עכ"ל ונראה לע"ד בזה דודאי דלכתחלה אין לחוש לזה כששוחטין בהמות הרבה שיהיו בהמות הרבה טריפות בזה אחר זה בלי הפסק שחיטות כשירות בנתיים וכל שיש כשירות בנתיים לא מיקרי רגיל באיסור ולא דמי לסכין ש"כ אלא באם ברי לשוחט ששחט בהמות בזה אחר זה ונטרפו שמה ששחט אחריהם בלא נעיצת קרקע קשה צריך לקלוף בית השחיטה של אותה בהמה ונראה דבג' שחיטות טריפות בצירוף מקרי רגיל לשחוט בו טריפות דבג' זימני הוה חזקה כמו שהבאתי לקמן בסי' ק' סעיף ד' לענין שלשה תולעים אבל לכתחלה די בקנוח בשיער יפה כמ"ש כאן אלא שמהרש"ל כתב שעתה לא נהגו לקנח יפה כראוי אלא דרך עראי וצריך המורה להזהירם על זה: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א חדש. פי' שלא נשתמש חמין אבל מ"מ נשתמש איזה דבר לעבודת כוכבים ט"ז לכאורה ר"ל דפסק גווזא לעבודת כוכבי' אמנם מדכ' שלא שימש בחמין משמע שחתכו בה כ"פ בשר צונן ת"ע ודי לה בנעיצה י"פ עכ"פ ובישן צריך הכשר עכ"פ השחזה כיון דבלוע הוא בסכין כמ"ש לקמן ועיין תב"ש ובש"ך אבאר עוד: ש"ע סָעִיף א

ב שהוא מקלקל דבחיי' עומדת לגדל ולחרישה ט"ז נקיט ב' דברים שבחייה יותר מנשחטה דאכילה גם עכשיו קיימא. ועוף הביא כה"ג בהגהות הטור אות ה' בשם דמש"א דראוי לגדל אפרוחי' אלא דכתב דיכולין להושיב עוף אחר על ביצים ואי משום הא לא איריא דהעוף יטיל ביצים. ועיין תב"ש אות א' דאף עוף דאין עומד כ"א לאכילה כההיא דריש ביצה וא"י דהתם קאמר דאין משהה לכך ומ"מ ראוי הוא לכך ומש"ה כל העוף שריא דמפסיד הוא ולא נהנה: כתב עוד הט"ז דמה שקשה מכאן על מ"ש בשוחט בשבת כתבתי בסי' רכ"א סי"ב ושם באות מ"ב הביא ד' התוס' דהאורג ק"ו א' ד"ה חוץ שהקשו מכל שוחט דהוה מתקן מ"ש מעבודת כוכבים ותי' דעבודת כוככים לא ידבק כתיב ובחולין ח' תירצו דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה והקשה שם הט"ז על פסק רמ"א דהמודר הנאה מחבירו יכול חבירו לשחוט לו בהמה בריאה והא דווקא עבודת כוכבים ולתי' חולין נמי הא בנדרים הלך אחר ל' ב"א ע"כ. דע דהפרישה אות ח' כתב דשוחט הוה מקלקל ע"מ לתקן ובתוס' חולין מצא דמלאכת מחשבת יע"ש והנה מתוס' דאורג לא זכר כלום ויש לנו ג' תירוצים או דע"מ לתקן או דמלאכת מחשבת או דשאני עבודת כוכבים דלא ידבק כתיב והנה צריך לדעת דבחולין הקשו משוחט חטאת לעבודת כוכבי' ובשבת הקשו מכל שוחט דעלמא אמאי מחייב ויראה דבשבת כתבו מתחלה דר"א ור"י פליגי דר"א כר"ש ור"י כר"י ולפ"ז מכל שוחט ודאי ל"ק שהוא הדין מחוץ לעבודת כוכבים דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה דהא חובל וצריך לכלבו אף שהתקון מועט מ"מ איתעבדא מחשבתו והוא הדין שוחט לעבודת כוכבים אף דלא כיון להוציא מידי אמ"ה מ"מ כיון דסבור לתקן לעבודת כוכבים ואיתעבדא מחשבתו לענין ב"נ חשוב תיקון ודוקא חובל ומבעיר דרך השחתה אף דאפשר שוה אח"כ הרבה לא הוה תיקון אבל שוחט לעבודת כוכבים ואף דלא מכוין להוציאו מידי אמ"ה מ"מ איתעבדא מחשבתו במקצת הוא. ועוד כתבו התוס' בשם ר"ת דר"א ור"י אליבא דר"ש פליגי ולר' יהודה אף ר"י מודה דלא הוה תיקון א"כ ודאי משוחט בחוץ קשיא דליכא למימר מלאכת מחשבת הא נמי בצריך לכלבו אלא ע"כ כיון דקלקולו שוה יותר על תקונו הרבה הוה מקלקל ה"נ וע"כ ההיא דשוחט לעבודת כוכבים כר"ש אתיא לפיר"ת ואהא הוקשה להם עכ"פ משוחט דעלמא דיודה ר"י דחייב ואמאי ותירצו דוודאי שוחט לא חשיב מקלקל כיון דרוצה לאכילה לדידיה שוה ליה כמה ומיהו לעבודת כוכבים בעינן שיהא תיקונו יותר הא לא"ה לא מיקרי תו לא ידבק בידך דאין ריוח ממון במה ששחט דבחיים שוה יותר ובחולין רצו להכריח פי' הא' ומש"ה הקשו משוחט בחוץ דליכא תירוצא דשבת וע"כ מלאכת מחשבת וה"ה חובל וצריך לכלבו לר' יהודה חייב שדוחק להם לומר זה שוחט לעבודת כוכבים דלא כהלכתא והנה הר"מ ז"ל פ"א ופ"י ופי"ב מהלכות שבת ה"א פסק כר' יהודה וצריך לכלבו חייב כפי' הא' שבתוס' בהאורג עיין בכ"מ שהרמ"ך כתב כפיר"ת ורבינו סובר כפי' הא' ופסק בפ"ד מהלכות שגגות ה"א כברייתא דשוחט לעבודת כוכבים חייב ג' חטאות וע"כ תי' דחולין עיקר ונאמר דכל שוחט מקלקל הוא לבד בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וא"כ ההיא דנדרים רש"א יש ליישב דסתם נודר שלא להנות היינו הנאה ממה דמרויח משא"כ זה דבחיים שוה יותר ומה לנו דעתה מכוין להנות מ"מ הולכין אחר כוונת הנודר מתחלה והבן. ובכה"ג שם כתב דהמחבר בסימן רכ"א איירי בשוחט שלא מדעת בעל הבהמה דאין רוצה לשחיטה ולא הבינותי דאי באונס מה הוה לבעל הבהמה למיעבד ואולי דצריך שיתן לו שכר השחיטה ולא להנות בחנם וצ"ע: ודע שיש לספק✍בשוחט בהמת חברו שלא מדעת בעלים דרך השחתה ואין מכוין להתירה באכילה והבעלים לא ניחא להו דרוצים להפרישה בשבת מהו אם נעשה מומר דלתי' חולין ליכא מלאכת מחשבת והוה מקלקל גמור ולתי' דהאורג כל שוחט מתקן הוא לולי בעבודת כוכבים הוה מקלקל דלא ידבק כתיב ונ"מ אם הבהמה אסורה או מותרת למ"ד באותה שחיטה נעשה מומר או מכאן ואילך ועיין בר"מ הלכות שבת פ"א פסק מלאכה שא"צ לגופה חייב: ש"ע סָעִיף א

ג ואסור. עט"ז הביא דעת הרשב"א דמתיר ע"י הולכת הנאת סכין ורא"ש סובר שא"צ כלל דל"ד לנטל כרכר דתיקן הבגד על ידו משא"כ כאן והביא דעת יש"ש פ"ק דחולין סי"א דהולכת הנאת כדי שכר סכין לשחוט בה. הנה כתב שכר סכין לאפוקי מל"ח פ"ק אות כ"א והכה"ג בהגהות הטור אות ז' תמהו על הטור למה די בשכר סכין דמחתך דווקא כתב הרשב"א כן ולא במסוכנת. וכבר היטב אשר דיבר התב"ש דלא ראו מ"ש הרשב"א בקצר יע"ש ואמת אתו דבארוך כתב על מחתך ובקצר כתב על מסוכנת ומ"מ העלה התב"ש דמיירי שהיה לו סכין אחר הא לא"ה צריך יותר מכדי שכר סכין והנה מה שלא הביא דברי המחבר בסימן קמ"ב ס"ב דיראה שם דאסורה הבהמה דיעבד וכמ"ש הש"ך שם אות ו' דלא מכרע מילתא דאפשר דאסורה היינו בלא הולכת הנאה ליה"מ מש"ה לא הביא דעתו. ובאטמי דקיימי לקורבנא ג"כ מקלקל הוא וא"צ כדי שכר סכין דווקא מסוכנת או חתך בשר בעינן ש"ס ובלה"פ כתב מקלקל וצריך שכר סכין ואולי ט"ס וצריך לציין על מתקן. אמנם ראיתי בספר בית לחם יהודה אות ד"ה מקלקל וצריך שכר סכין ובמסוכנת ג"כ שכר סכין רואה אני שבכיוון העתיק מ"ש לה"פ וטעות הוא בידם דמבואר מכולן דבריאה ואטמי אף שכר סכין א"צ ופשוט הוא גם אף דבסי' קמ"ב סי"ג פסק המחבר דתערובת דווקא מהני הא בלא תערובת אסור מ"מ כאן יש לחלק כיון דאין נגמר באיסור כמ"ש הרא"ש ז"ל וכדבעינן למימר בש"ך אות ה': ש"ע סָעִיף א

ד עט"ז כאן ואות ז' וכדי להבין צריך אני להעתיק דברי המרדכי חולין פ"ק סימן תקפ"ג וז"ל אבל סכין ש"ע שנבלע בו שמנונית אסור לשחוט בו לכתחלה בלא הגעלה ואם לא הגעיל והיא בת יומא או אפי' אינה בת יומא ולא נעצה בקרקע להעביר שמנונית שעל דופני הסכין צריך קליפה כרב וה"ה חתך בה רותח עכ"ל והנה יש לפרש בו שלשה דרכים. הדרך הא' הוא דה"ק דאסור לשחוט בלי הגעלה לכתחלה אף באב"י ולא מהני נעיצה דנט"ל מדרבנן אסור וחום ביה"ש מפליט בלעו של סכין והדר אמר לענין דיעבד אם לא הגעיל בב"י אלא נעצה או לא נעצה באב"י אף דיעבד בעי קליפה. הדרך הב' הוא דב"י אסור לכתחלה בנעיצה עד שיגעיל ואף דיעבד אסור בנעיצה בב"י ובאב"י שרי לכתחלה בנעיצה כיון דנט"ל לכתחלה דרבנן הוא סמכינן בהא לומר ספק דרבנן להקל ודווקא ב"י דהוה ד"ת פסקינן כרב דחום ביה"ש מפליט מסכין דספיקא דאורייתא הוא הדרך הג' הוא דה"ק לכתחלה יש לעשות לב"י הגעלה ולאב"י די נעיצה לכתחלה ודיעבד אף ב"י די בנעיצה דסמכינן אמ"ד דאין חום ביה"ש מפליט בלעו של סכין וז"ש לכתחלה אין לשחוט בלא הגעלה אב"י קאי לומר דנעיצה לא מהני לכתחלה ואמר אח"כ שאם לא עשה כ"א כדינו היינו ב"י הגעלה וגם נעיצה לא עשה ובאב"י לא עשה נעיצה כדינו לכתחלה אז הבשר צריך קליפה משום טוח בעין הא כל שעשה נעיצה אף בב"י די דיעבד דסומכין דיעבד דאין חום ביה"ש מפליט בלעו של סכין. והנה הב"ח ז"ל נטה לדרך השלישי כמו שאתה רואה שז"ל בס"ט ד"ה כתב הרשב"א מבואר ברשב"א דנעיצה מהני לכתחלה לב"י דאין חום ביה"ש מפליט בלוע של סכין אמנם במרדכי משמע דאסור לשחוט בה לכתחלה כשלא הגעילה והיא ב"י אפי' נעצה דחום ביה"ש מפליט ואין מהני נעיצה אלא לאב"י ומיהו מסיק הר"ב בש"ע דאף בשעת הדחק שרי עכ"ל הנך רואה דסובר דהמרדכי ה"ק אין לשחוט בלא הגעלה לב"י ולאב"י די בנעיצה ואח"כ אמר דאם לא עשה כ"א כדינו ואף לנעצה לא עשה בב"י אסור אפי' דיעבד כמו שפירשנו בדרך השלישי מדכתב הב"ח דמרדכי אוסר לכתחלה בנעצה משמע הא דיעבד ש"ד בב"י בנעיצה ומיניה לאב"י שרי בנעיצה היינו לכתחלה דאי דיעבד מאי איכא בין ב"י לאב"י וא"כ מ"ש דהר"ב מתיר בשעת הדחק ע"כ בב"י דאב"י אף בלא דחק שרי. וכיון שכן יש לתמוה על הט"ז באות ז' שכתב דהר"ב קאי לאב"י וכן מסיק מו"ח ז"ל הא בב"י לכתחלה יעשה כמ"ש המרדכי הרי דפי' דברי המרדכי דיעבד די בנעיצה כמו שפי' הב"ח ומיניה באב"י לכתחלה בלא דחק א"כ אמאי כתב הר"ב בשעת הדחק. ושוב ראיתי באורח מישור על ד"מ שתמה על ט"ז דמב"ח משמע אף בב"י שרי יע"ש שהעיר קצת בזה אמנם אנו הרחבנו הדיבור להבין דעת קדושים ונראה דהט"ז אומר כן דמ"ש הב"ח מיהו כתב הר"ב ר"ל דהר"ב מחמיר דווקא שעת הדחק מתיר באב"י ע"י שיפה ונעיצה הא בלא דחק אוסר כיון שאין הכרע במרדכי איזה מהפרושים אמת. וזה דוחק גדול לפרש כן בב"ח. ואולי מ"ש הט"ז וכן מסיק הב"ח היינו לענין הפי' במרדכי לא לענין הדין ומעתה אבוא לבאר דבריו כאן באות ד' כתב לשון המחבר ואם נעצה דיעבד שרי וא"צ לקלוף הביא דברי ת"ה הארוך י"ד ב' ואם שפה או נעצה די לה בכך אפי' ב"י הרי בבירור דלכתחלה מתיר ע"י שיפה ונעיצה בב"י ולז"א דהמרדכי אין סובר כן אלא בב"י צריך הגעלה תחלה וכ"ת למה לו להביא דברי המרדכי והא מהמחבר משמע דווקא דיעבד י"ל דאיפשר המחבר משום סיפא נקיט דאם לא נעצה מדיח דיעבד להכי הביא דברי המרדכי ומ"ש עיין בסמוך הוא באות וי"ו שם האריך דהרשב"א סובר דאין חום ביה"ש מפליט כלל בלעו של סכין. ומה שבחרו הב"ח והט"ז בדרך השלישי במרדכי דכתב אם לא הגעיל אין לשחוט לכתחלה משמע דיעבד ש"ד ע"י נעיצה והתב"ש אות י"א האריך וכתב דה"ק המרדכי דלכתחלה לא ישחוט בלי הגעלה ע"ד שיקלוף גם זה דוחק והנלע"ד כתבתי כאן: ש"ע סָעִיף א

ה הט"ז הביא קושית הר"ן דכל בשר צריך הדחה ותירץ ב' תירוצים או לצלי או דצריך שפשוף גדול ולמ"ד כל צלי וכ"ש ביה"ש בעי הדחה ומליחה יועיל תירוץ הב' וכן הוא האמת להסיר שמנונית לא מועיל הדחה בעלמא וצריך שפשוף גדול. והנה יש נ"מ בלא"ה דאי לא הדיח ומלחו כך למחבר בסי' ס"ט מהני הדחה שנית ולרמ"א בה"מ עכ"פ ואלו בלא הדיח כאן אף בה"מ אוסר בשומן עד ס' אלא דלישנא דמדיח משמע תקנתא בא לאשמועינן קשיא ליה שפיר ועוד דינא קאמר: ש"ע סָעִיף א

ו דע דהטור הביא מחלוקת הרשב"א ורא"ש דלרשב"א באב"י צריך קליפה אם לא נעצה ולהרא"ש דווקא בב"י והביא הטור דין דרשב"א דאם נעצה די בכך. והנה אופן מחלוקת הרשב"א ורא"ש יש לפרש ג' אנפין. הפן הא' הוא דמיירי באין מקונח וסובר הרשב"א בעין אין נפגם ורא"ש סובר טוח על הסכין מועט הוא וברזל מפגימו כמ"ש המשמרת בד' י"ד ב' כמו שאבאר לקמן. הפן הב' הוא דפליגי אי סתם סכין נקי הרשב"א סובר סתם סכין אין נקי וההיא דחילתיה שאסרו מפני חורפא דסתם חנוני מקנח הא שאר עובדי כוכבים אין מקנחים והרא"ש סובר דאין חילוק כמו שאר כלים אמרי' מסתמא נקיים ה"ה סכין ומש"ה א"ש בפשוט ההיא דחילתית וזה שיטת הב"ח. הפן הג' הוא דרא"ש איירי במקונח ומש"ה דווקא ב"י דמפליט וכמ"ש המי"ט קל"ו יע"ש וזה הדרך הג' א"א לפרש בטור דא"כ אין חולק הרא"ש על הרשב"א ודרך הב"ח לומר דסתם סכין נקי הוא קשה ג"כ דא"כ בב"י אמאי אסור וכ"ת דב"י סתמא אין מקונח הא מנלן וכ"ש לפי מה דכתב הפרישה דעובדי כוכבים אנקיותא קפדי אין לחלק וצ"ל דמפלי' מסכין לביה"ש א"כ קשה איך הביא הטור דברי הרשב"א דשיפה או נעיצה מהני והא להרשב"א מש"ה מהני דבעין סגי בנעיצה משא"כ לרא"ש דמפליט ודאי אין סגי בנעיצה דרשב"א וודאי סובר דאין מפליט כמ"ש בת"ה. והנה בקצר בית א' ש"ג כתב וז"ל שפה או נעצה א"צ קליפה שאין ביה"ש רותח גמור ויפליט בבשר וכן בסכין עובדי כוכבים אם לא שפה לא ישחוט ואם שחט קולף וי"א די בהדחה והראשון עיקר. הנה מכאן י"ל אדרבה כפרישה מדכתב רותח גמור הא רותח קצת הוה אלא שהנעיצה מעביר כ"ק מסכין ואין כח בחום ביה"ש לפלוט מפנימית הסכין אמנם בארוך י"ד ב' כתב בישנה שליבנה באור א"נ נעצה או השחיזה יפה יפה (ובדפוס ברלין תקכ"ב במקום השחיזה כתוב הגעילה) אפי' בת יומא די לה שאין חום ביה"ש מפליט בלעו של סכין משמע דאין מפליט כלל ומיהו גם לזה אין חרדה כ"כ דאימא ה"ק דאין מפליט פנימות הסכין וכל שנעצה מפליט כ"ק מסכין או השחיזה מעביר כ"ק מסכין ופנימות הסכין כיון שאין שם בלוע בשפע לא תפליט חום ביה"ש. אמנם ממ"ש בדף קט"ו א' וז"ל סכין ששחט טריפה יש בו בלוע דם ושמנונית טריפה ועוד בעין ואם בא לשחוט הכשירה מדיחו ודי שאין חום ביה"ש מפליט מסכין יע"ש הרי דאין מחלק בין הרבה פעמים לפ"א ואף פ"א יש כח בחום ביה"ש להבליע בסכין ואף בשחט פ"א כשירה ומדיח אסור לאכול רותח כנראה שם מדבריו אמנם כשהדיח די לשחוט בו דאין חום ביה"ש מפליט מסכין הרי בהדיא בירור דרשב"א סובר דחום ביה"ש מבליע לסכין הקשה ואין מפליט ממנו ומה שקשה לזה ממה שהביא הטור בסי' ק"ה שהרשב"א כתב דחום כ"ש לא גרע מחום ביה"ש שמפליט ומבליע לא דמפליט מסכין אלא ר"ל מפליט מביה"ש ומבליע בסכין ומ"מ דחוק הוא לפרש כן בדבריו ובש"ך אבאר מזה: כללא דמלתא שהט"ז סובר דהרא"ש ורשב"א סוברים דאין חום ביה"ש מפליט מסכין אבל מבליע בסכין אלא דרשב"א חייש לשומן בעין אף באב"י ורא"ש לא חייש דברזל מפגימו דמועט הוא ומש"ה דווקא ב"י ומשום בעין ומש"ה שפיר הביא הטור דין הרשב"א דלרא"ש נמי מהני שיפה לבעין. אבל לומר שנעיצה מעביר כ"ק הא ליתא כלל וכלל כן הוא סברת הט"ז ומעתה נתבארו כל דבריו מ"ש וזה שאמר רותח קצת כו' היינו מה שאמר בקצר שאין חום ביה"ש רותח גמור דרצה הפרישה לדקדק הא רותח קצת שיפליט מסכין ונעיצה מעברת כ"ק לז"א דאינו כן. ומ"ש מתוס' חולין ח' היינו שהביאו הא דעובדי כוכבים דנעיצה מהני להסיר שמנונית לא מה שהוא בתוך הסכין ועיין בעבודת כוכבים ובחולין: ופש גבן לברורי כיון דיסוד מונח הוא דנעיצה אין מפליט כ"ק בסכין ואפשר אף השחזה וכדבעינן למימר לקמן א"כ איך מצינו ידינו ורגלינו בהא דכתב המחבר סימן קכ"א ס"ז דנעיצה מהני לד"ח כמו צנון והוא מגמרא ע"ז בסופו מעשה דשבור מלכא וסובר אתרוג וצנון שווין המה ואיך כתב בסי' צ"ז דאפי' מקונח ב"י אוסר הצנון והוא כפי' ב' ברש"י חולין קי"א צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכול בחלב יע"ש ומה מועיל שיפה. וראיתי לתב"ש כאן אות ד' העיר בזה ותירץ דמ"מ מפליט קצת הנך רואה דנעיצה עכ"פ עושה דבר מה: ועתה אשובה אראה אשמור ציוני בתה"א ובקצר מפני שמעיין עמוק הוא. הנה בארוך צ"ד א' הביא פירש"י חולין קי"א דצנון בולע מטוח שע"פ הסכין ואח"כ הביא פי' ב' שמבליע אגב חורפא ואין מחוור כו' ועוד דאמאי אסור הצנון דהוה נ"ט בר נ"ט ע"כ פי' א' עיקר עכ"ל הנך רואה מש"ה דחה פי' ב' דהוה נ"ט בר נ"ט ושאר קושיות ולא דחי לה דאין מפליט בצונן מסכין ש"מ דמפליט ד"ח ודוחקא ואף שיש לדחות דה"ק דע"כ ליתא לפי' הב' משום שאר קושיות וא"כ אין לנו לומר כן בלא"ה דאין מפליט ד"ח בצונן הנה במ"ה כ' בפי' וז"ל ומה שהתיר לדוך בכלים של עובדי כוכבים ולחתוך צנון בסכין עובדי כוכבים ע"י הדחה א"כ קורט למה אסרו ע"כ משום בלוע שמפליט החריפות ועוד דא"כ למה נעיצה בעבודת כוכבים כו' אלא ד"ח צריך נעיצה לא הדחה בלבד ואלו סכין טריפה אמר מדיח ובכה"ב סכין ששחט צונן אמרי בעי הדחה הסכין עכ"ל הנך רואה שהשיג על בדק הבית במ"ש שם וז"ל דברים חריפין אין מפליטין כלל וסכין אסורה שמדיח ושוחט לכתחלה וכן צנון שחתכו אסור לאכול משום טיחה שעל הסכין משמע הא משום בלע לא ואף בסכין אוסר כה"ג מדכתב וכן משמע חד טעמא הוא ועוד דכתב השוחט בסכין אסורה שהדיחה מותר לכתחלה משמע אף של עובדי כוכבים ודאי דחום ביה"ש ודוחקא דמי לדוחקא וד"ח וכדבעינן למימר לקמן ומש"ה השיג עליו מקורט אלמא דמפליט אף בחנוני שמדיח יפה הסכין ועוד בעבודת כוכבים למה אמרו נעיצה י' פעמים ש"מ ד"ח מפליט אף צנון ואתרוג ובדפ"ב ב"ש וש"ר כתב דצנון שחתכו אסור לאוכלו לאו משום בלע אלא משום בעין ואנ"ט בר נ"ט מייתי לה משמע הא דאסורה אף בלע מפליט בצנון יע"ש ודוחק לומר דה"ק דאל תביא ראיה מצנון כו'. והברור ודאי כן הוא דמפליט ד"ח אף בצונן ע"י דוחקא. והרי אתה רואה שמביא בארוך ובקצר בית רביעי וש"א ראיה מקורט של חלתית לצנון דאוסר כולה אלמא דאין לחלק לדידיה בין צנון ובין חילתית דלא כמ"ש בתב"ש אות יו"ד. ובדף קכ"ד א"ב וקכ"ה כתב דנעיצה סגי אפי' לדבר חריף ומשמע וודאי התם דאף לצונן שאין חריף עכ"פ נעיצה בעינן ולא די בהדחה והקשה שם בד' קכ"ה מ"ש השוחט בסכין לחתוך צונן הדחה סגי תי' רת"ם דבלעה הסכין מרותח גמור ויש מי שתירץ דהתם תדיר כו' ובקכ"ד א' השיג הרא"ה עליו דמוכח מכאן דאין צונן חריף מפליט מסכין ובמ"ה כתב כבר גלינו דעתינו לעיל והיינו בדף צ"ד ושם מבואר דסובר דמפליט ואפ"ה די בנעיצה אלמא דסובר דנעיצה פולטת כ"ק מהסכין או כמו שאבאר לקמן. והנה לכאורה יראה סתירה בדברי הרשב"א דאלו בדף קכ"ד וקכ"ה יראה מפורש אף לצונן גמור בעי נעיצה ואלו בדף צ"ד ב' במ"ה כתב דאלמא דבר חריף נעיצה בעי דאל"כ ידיח וכדאמרינן סכין ששחט בה צונן הסכין בעי הדחה וסכין טריפה מדיח דמשמע מריהוט לשונו דוקא ד"ח בעי נעיצה אלא י"ל דה"ק דאם איתא למה נעיצה הוה לומר מדיח דודאי הדחה סר כל שומן כדמצינו בסכין ששחט וסכין טריפה אלא ודאי דליתא לדברי ב"ה וכל צונן לכתחלה בעי הסכין של עובדי כוכבים נעיצה ודיעבד אפשר דסגי בהדחה לסכין או הדחת צונן בעינן וצנון ושאר דברים חריפים אף דיעבד אוסר אם לא נעיצה דמפלטת קצת וד"ח מפליט מסכין ועיין במשמרת הבית ע"ג ב' וגם התב"ש העיר במקום ההוא בדף ע"ג יע"ש שוב ראיתי בתה"א דף ט"ו א"ב כתב דסכין ששחט טריפה די בהדחת סכין למר ולמר בהגעלה וסכין עובדי כוכבים בעי נעיצה מפני שבלעה רותח גמור א"נ תדיר: הנה יראה לומר דחום ביה"ש ודוחקא הוה כדבר חריף ודוחקא שכן משמע מכמה מקומות בתה"א וסברא נותנת כן והילכך ודאי סכין ששחט בה הרבה פעמים דצונן סגי בהדחה היינו בסתם צונן ולא לד"ח והא דסכין טריפה מדיח ושוחט היינו משום דבפ"א לא בלע כ"כ משום אין דוחק אותם קצת מפליטין ואף ד"ח כה"ג כן או אפשר דיש חילוק בין רותח גמור מאש או ע"י ביה"ש ולפ"ז המחבר בש"ע כאן שכתב שיפה ונעיצה וכתב לשון דיעבד משמע הא כל שלא נעצה אסור דיעבד וודאי הכין הוא דחום ודוחקא הוה כד"ח ומפליט כמו שפסק בסימן צ"ו בצנון ונעיצה מפלטת כ"ק ומש"ה ש"ד וכאמור וראיתי להפר"ח כאן באות ז' השיג על המחבר והביא ראיה מקורט ל"ל חורפא הא סתם חנוני אין נועץ ולדידי לא קשיא דודאי כן הוא אלא ד"ח מפליטין מסכין כל שנשתמש ע"י אש או תדיר וזהו עיקר איסורא דקורט ומש"ה הצריך כאן נעיצה להפליט אלא שהוא ז"ל הולך לשיטתיה באות ה' שהשיג על הש"ך והלך בדרך הב"ח ולענ"ד✍דהעיקר כשיטת הפרישה והש"ך באות מ"ו וכמו שאבאר שם על נכון: עוד לו להפר"ח ראיתי בסי' צ"ד אות כ"ג כתב ולפי מה שהתבאר לקמן סימן קכ"א אות י"ט דאין הברזל בלא אור בולע כ"א כ"ק ולכך מהני השחזה א"כ די בכאן בכ"ק עכ"ל. הנה לפי דבריו כלל מחודש הוא עד מאוד ודבר נפלא לומר דברזל כ"ז שאין האש מהלך תחתיו אין בולע יותר מכ"ק ולפ"ז אם שמש בכף ברזל או כסף בכ"ר שתוחבו לתוך כ"ר שהוסר מאש אין בולע כ"א כ"ק וזה לא משתמיט בשום דוכתא ועוד דבצנון בסי' צ"ו פסקינן דבעינן ס' נגד כל הסכין ואין זכר שם דבעינן נגד הקליפת הסכין אף בד"ח כ"ש בדבר חם אלא שראיתי להבית לחם יהודה בסי' צ"ו אות ו' כתב כ"ק הסכין פ"י עכ"ל וספר פ"י אין ת"י ומ"מ אומר אני דאין הדין כן אלא כדי כל הסכין דודאי ברזל ושאר כ"מ בולעין אף שאין האור מהלך תחתיו בכולה ולא משתמיט שום א' מהאחרונים לומר כן ונ"מ משמע דבכולה סכין משערין ולא כ"ק וחס ושלום לומר כן להלכה ומה שמהני השחזה להמחבר לכתחלה לאכול רותח צ"ל דהשחזה אינו מסיר הקליפה אלא מבלבל הטעם ואין לו כח עוד לצאת ולבוא כמ"ש הדרישה כאן אות ו' והוא ז"ל כתב דזה דוחק וכתב דמה שבפנימות הסכין אין בו כ"כ בלע בשפע ואין חום ביה"ש מפליטו ומה יענה לסי' קכ"א להמחבר דאף השחזה מועיל לרותח ומוטב לסבול הדוחק שכתב מתחלה ומעתה מיושרין כל המקומות שבשו"ע דודאי בכל הוא דמשערין וכן הוא מרגלא בפומי המורי הוראות המומחים ולא ראיתי לשום אחד מהם שיאמר בהיפך✍וכזה נ"ל עיקר ואף דבב"ה ד' קכ"ז ב' כתב כן אנן לא קיי"ל כן ואף דיעבד סמכינן אהשחזה אף לרותח ע"כ הטעם דמבלבל ואיקלש טעמא וכמ"ש כאן באורך: והנה חזות קשה אני רואה בפרישה סי' קכ"א אות כ"ה כתב וז"ל דהרמב"ם בפ"ז מהלכות מ"א כתב לחתוך רותח מהני שיפה ונ"ל דסתם סכין אב"י ואין אוסר אלא קליפה ואותה קליפה הלכה ע"י שיפה ודוקא שיפה ולא נעיצה עכ"ל הנה תמה אני דבסתם כ"ע שאב"י מ"מ לכתחילה נט"ל אסור ואנה יש חילוק לענין לכתחלה לומר דאין בו איסור אלא כ"ק והוא ז"ל הלך לשיטתה במ"ש בכאן אות ו' בדרישה וכבר כתבנו כאן מ"ש לומר בהא יע"ש: עוד אודיע לך שמ"ש רמ"א בסי' קכ"א ס"ו והכי נהוג לכתחלה משמע דיעבד סומכין על השחזה לאו היינו טעמא אלא דמיירי מסתם סכין הניקח מעובדי כוכבים דאין ב"י ומשו"ה בדיעבד ש"ד הא בב"י אין אנו סומכין כלל על השחזה אמנם הש"ך שם אות כ' כתב דיעבד מהני השחזה יע"ש ומשמע אפי' בב"י ולישנא דרמ"א היה קשה ליה דפשיטא לכתחלה הוא. ועיין בר"מ פי"ז מהמ"א יש שם פירושים אי סובר סתם כ"ע אב"י והפרישה סי' קכ"א יפרש דאינו ב"י הנה הואלנו לפרש ולהאריך בזה כי יסוד גדול בכמה דינים ומפצי ששערי בינה בעו"ה נעלמו ממני לכן הוצרכתי להאריך ולקמן אי"ה בסי' צ"ד וצ"ו וקכ"א אבאר עוד ובש"ך כאן: ש"ע סָעִיף א

ז מותר. פי' אם שיפה או נעצה ואיירי באב"י עכ"ל הט"ז ירצה בזה דהמחבר כתב דשיפה ונעיצה מהני דיעבד. ע"ז כתב הרמ"א דשעת הדחק הוה כדיעבד ושרי שיפה ונעיצה ומשמע ודאי דאין שעת הדחק אף שיפה אסור וחולק עם הש"ך אות ח' דכתב דיודה כאן הרמ"א לשחוט דשרי לכתחלה ע"י שיפה אמנם שם אין הכרע דהתחיל צונן מותר וחמין אסור יע"ש ומ"ש דרמ"א איירי באב"י אבל ב"י יעשה כמ"ש המרדכי היינו לכתחלה הגעלה אף בשעת הדחק ומיהו דיעבד נתבאר לעיל דשרי אף בנעיצה בב"י וכבר הארכנו בזה לעיל אות ד' ואות ו' יע"ש: ש"ע סָעִיף א

ח הט"ז הראה מקום לסי' צ"א ס"ד ושם אמר כמ"ש שהבשר צריך קליפה אם בשלוהו כך צריך ס' נגד הקליפה ומשמע שכן דעתו שם באות ו' וכן כאן ועיין בש"ך וכן פסק הב"ח והשמ"ח דאם בישל צריך ס' נגד הקליפה והש"ך יודה בזה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ט כתב הט"ז בתה"א ביאר הרשב"א דביה"ש כרותח דבולע ע"י דוחקא דסכינא אפי' אינו מלוכלך בדם דלא כרש"י וראייתו מפכ"ה סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח עד כאן לשונו ר"ל דבתה"א דף י"ו ביאר דחום בית השחיטה מבליע בסכין אפי' דם וראייתו מפרק כל הבשר סכין ששחט אסור לרותח אפי' הדחה דלצונן אמרינן שם מדיח ואסכין קאי אלמא לצונן סגי ולא לרותח וע"כ דחום ביה"ש מבליע בסכין ואין מפליט ממנו ומה ששרי לשחוט אח"כ אגב דטרידי כו': ש"ע סָעִיף ב

י עט"ז וכוונתו אכתוב בקיצור הנה הב"ח כתב בשם אגודה דבעי הסכין קינוח בין כל שחיטה מטעם אמ"ה בעין עליו ונ"מ אף שנוהגין עתה לקנח כמבואר בס"ג מ"מ בעופות דנוצה דבר רך הוא צריך קינוח בין כל חדא משום אמ"ה וביאר הוא הא דאמרו בגמרא למ"ד בחמין כשירה נמי הא צונן אה"נ דבעי הדחה ונקיט טריפה לרבותא דאפ"ה די בהדחה אלא למ"ד בחמין מאי איריא טריפה ומשני דבגמר שחיטה ליכא אמ"ה ובין כל שחיטה ושחיטה מדיח הסכין וכ"ת הדחה לא מהני דהא בגמר שחיטה נבלע ע"י חום ביה"ש בסכין אמ"ה עכ"פ י"ל דאין רותח כ"כ שיבליע דבר אחר היינו הטוח על הסכין אמ"ה מתחלת שחיטה בסוף שחיטה ואין חשש שיבליע הטוח שעל הסכין בגמר שחיטה לבהמה כמו שהקשה הט"ז כאן דסובר הב"ח לענין זה מהני שטיפת הדם בסוף שלא יניח לבלוע האמ"ה של תחלת שחיטה לבהמה ומיהו אי הוה חיימא בתחלת שחיטה הוה נבלע אמ"ה מיד ולא הוה מהני שטיפת הדם ומש"ה לאחר שחיטה הראשונה עכ"פ נשאר אמ"ה על הסכין יבש ונבלע אח"כ בבהמה שניה משא"כ בראשונה דלח הוא וכן הליץ התב"ש אות כ"ג להב"ח יע"ש אבל הט"ז לא ניחא ליה בכך אלא הדם השוטף מעביר הכל הן מסכין הן מבהמה ודווקא שמנונית דבגמר דחיים מדביק בסכין למר ולמר מבליע כו' אמנם מ"ש הט"ז דא"כ ליבעי נעיצה דתשמישו תדיר לא ידענא כיון דמקנח בין כל חדא תו לא הוה תשמישו תדיר כמ"ש הוא בעצמו אח"כ אות י"ז דכל שלא שחט ג' טריפות בצירוף לא הוה תדיר וצ"ע: ש"ע סָעִיף ב

יא עט"ז ולא הבינותי דבריו דבס"ג בשחט פ"א מש"ה די בהדחה לשחוט ותדיר צריך נעיצה וכאן אף בהרבה פעמים א"צ כ"א הדחה דדם מישרק שריק כמ"ש הש"ך באות ט"ו ואולי סובר דדוקא פ"א די בהדחה ומש"ה כתב דכ"ש הוא מלקמן דאף לשחוט דהוה חם קצת די בהדחה: ש"ע סָעִיף ב

יב סגי ליה. כתב הט"ז שאין ביה"ש כרותח גמור כו' היינו דאין מבליע בסכין כ"א כ"ק ועירוי מפליט ומבליע כ"ק. ויש לראות דעירוי מבשל כ"ק הוא להחמיר ולא להקל כמבואר בש"ך בסי' ק"ה אות ד' ומה"ט כלי שנאסר ע"י מליחה אין להגעילו ע"י עירוי דלא כספר בית ישראל וכן הסכים הבל"י ובסי' צ"א אבאר בזה מ"מ יש להקל כאן וגם הוה כעין ס"ס שמא הלכה דחום ביה"ש אין מבליע בסכין ושמא עירוי מפליט כ"ק ושמא אין חום ביה"ש מבליע יותר מכ"ק ועיין בש"ך אות י"ד: ש"ע סָעִיף ב

יג אע"פ שאינו ככ"ר ולא בבי"ת ט"ז. ר"ל דאין לגרוס בבי"ת דמשמע עירוי מכ"ש מהני וזה אינו אלא ה"ק אף דעירוי מכ"ר לא הוה ככ"ר ממש אפ"ה ש"ד: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

יד כאן חיזק הט"ז דבריו באות ז' דלהרשב"א אין חום ביה"ש מפליט מהסכין כלל אלא מבליע בתוכו ומש"ה די בהדחה דאי מפליט אמאי די בהדחה ומה שקרא הרשב"א בקצר רותח קצת היינו לענין שמבליע בסכין דלא כפרישה שהבין דמפליט מסכין לביה"ש ובש"ך אבאר: ש"ע סָעִיף ג

טו והא בסכין ש"ע צריך נעיצה דנשתמש תדיר ונדבק הרבה מאוד עכ"ל ט"ז לכאורה בהא גופא בין רגיל לשחוט טריפות תדיר דצריך נעיצה הוה ליה לחלק בין אקראי אלא דידע זה אלא דקשיא ליה אמ"ש המחבר בסי' א' לשון דיעבד אם נעצה משמע אפי' דיעבד ל"מ הדחה ואמאי כיון דאין חום ביה"ש מפליט מהסכין עכ"פ דיעבד מהני הדחה לז"א דתמיד ונדבק הרבה יותר מרגיל טריפות תדיר ומש"ה אף דיעבד ל"מ הדחה וברגיל טריפות מהני דיעבד הדחה אפשר ועיין פר"ח באות ז' הבאתיו לעיל דהשיג על המחבר דיעבד ודאי הדחה סגי וראיה מקורט דאין חנוני נועץ יע"ש ולפי' הט"ז ברא"ש דבעין נפגם אין ראיה מקורט דאי לאו חורפים אין איסור ואין צורך כלל לתירוץ רבו של הרשב"א הוא רבינו יונה ז"ל וכבר הארכנו ועוד דביה"ש יותר הוא מדברים חריפים ובש"ך אבאר עוד בעה"י וכאן אין להאריך. עוד בנה"ך השיג על הט"ז דמ"מ הוה ליה לחלק בין ש"ע דע"י אש מש"ה לא סגי ליה בהדחה ע"ש ועיין בתה"א דף קכ"ה ע"א שזהו התי' של רבינו תם: ש"ע סָעִיף ג

טז הביא דברי רש"ל אמאי סגי בהדחה דביה"ש עכ"פ בולע דאם בשל כותי דמקונח כ"ז שלא נעצה אסור כ"ש כאן ואמחבר אין כ"כ קושיא דפוסק כר"מ מדיח אלא על רמ"א שלא הגיה כאן כלום ועל הטור שפוסק קולף ותי' דכאן קיל דהוה אקראי בעלמא או דאין תשמישו ע"י אור והוה דבר מועט ואין בו כח להתפשט בביה"ש יותר מהדחה והשיג בנה"ך עליו דבעין וודאי מבליע בביה"ש יע"ש וכבר כתבנו דמועט הוא ואין בו כח להתפשט: ש"ע סָעִיף ג

יז כתב הט"ז דאם לא נעצה פשיטא דצריך לקלוף אף לדעת הטור שמיקל באם שחט באקראי שידיח ביה"ש הא כאן דמי לש"ע והנך רואה מדבריו שסובר שאין חילוק בין תשמישו ע"י אש או לאו דאל"כ אין ראיה א"ו כל שרגיל הוה כמו של עובד כוכבים ויש לעיין באות ט"ו ע"ש ומ"ש אבל לכתחילה די בקינוח שיער יפה יראה לפרש דה"ק דאם קינח בשיער כמו שנוהגין השוחטים משום חשש טריפה א"כ לא הוה רצופים אלא בלא קינח בנתיים אמנם התב"ש באות ס"ב כתב דמט"ז משמע דאף אם קינח בנתיים כל שרגיל לשחוט טריפה צריך נעיצה יע"ש והיינו שהוא מפרש דלכתחלה כלומר לכתחלה נוהגין באין כ"א לקנח בשער יפה וכן יראה ממ"ש הט"ז באות יו"ד במה שהקשה על הב"ח יע"ש: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א חדש. פי' שלא נשתמש בחמין אבל מ"מ כבר נשתמש בה בשום דבר לעבודת כוכבים כגון שחתך בה בקעת דמשמשי עבודת כוכבים אינם אסורים עד שישתמשו בהם כדלקמן ריש סימן קל"ט: ש"ע סָעִיף א

ב עבודת כוכבים. פי' שהכשירו כדלקמן סי' קכ"א: ש"ע סָעִיף א

ג מקלקל. והטעם מפני שבחייה עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה מיהו השוחט בשבת וביו"כ לא אמרינן דהוי מקלקל אלא גבי עבודת כוכבים אמרינן כן וכתב בט"ז בסימן רכ"א סעיף י"ב דה"ה המודר הנאה מחבירו שאסור לשחוט לו בהמה דהא מעשה בכל יום שאנו שוכרים שוחט ולא אמרינן שהוא מקלקל: ש"ע סָעִיף א

ד מתקן. וכתב בש"ך ואם עבר ושחט בה עיין לקמן בסימן קמ"ב דשם משמע שכל הבהמה אסורה אבל מהרש"ל וכל האחרונים חלקו על המחבר ופסקו דסגי בהשלכת הנאה לים המלח היינו כדי שכר סכין לשחוט בו. והרא"ש מתיר בדיעבד דבהנאה מועטת כזה שרי בדיעבד וכ' רש"ל דיש לפסוק כרשב"א: ש"ע סָעִיף א

ה שלו. וכתב בש"ך מדכתב סתם משמע אפילו בסתם סכין שאינו ב"י אוסר לפי שתשמישו תדיר לכך אוסר אם לא השחיזו ברחים דמסתמא שמנונית טוח על פניו מיהו אם הסכין בן יומא אע"פ שיראה לעין שהוא נקי ושחט בה אם לא הושחז ברחים ולא נעצה צריך קליפה משום שכל זמן שלא נעצה בקרקע קשה יש כח בבית השחיטה להפליט מה שבקליפת הסכין: ש"ע סָעִיף א

ו פעמים. וכתב בש"ך דמשמע מכאן אפילו הוא ב"י מהני נעיצה ופי' דוקא י' פעמים בקרקע קשה ולא כמו שנוהגין העולם לנעוץ ולהניח כך בקרקע רק העיקר הוא לנעוץ ולחזור ולנעוץ עד י"פ זא"ז בה"י. מיהו מדברי המרדכי משמע דלא מהני נעיצה בסכין ב"י ויש להחמיר בב"י דבעי' קליפה ומדברי הרמב"ם משמע אפילו לאינו ב"י לא מהני נעיצה וכן אם יש בה פגימות פי' גומות ג"כ לא מהני נעיצה כדלקמן סי' קכ"א: ש"ע סָעִיף א

ז מותר. וכ' בש"ך דמשמע דוקא בדיעבד מותר ודוקא בנעיצה אבל השחזה מותר לכתחלה כדלקמן סי' קכ"א ואפי' לדעת הרמ"א דאוסר שם בהשחזה להשתמש בה חמין מ"מ בבית השחיטה מודה דמהני: ש"ע סָעִיף א

ח לקלפו. כ' בש"ך והיינו מדינא מיהו מ"ש הב"ח דאפילו בדיעבד התבשיל אסור כדין כל דבר שנתבשל בלא קליפה ע"ל סימן צ"א ולדעת הב"י דסגי בהדחה צריך שפשוף גדול בידים היטב: ש"ע סָעִיף א

ט לכתחלה. ופי' הט"ז אם שיפה במשחזת או נעצה בקרקע וכל זה בסכין שאינו ב"י אבל בב"י לא יעשה כן לכתחילה: ש"ע סָעִיף א

י אח"כ. וכ' בש"ך בשם הב"ח דאפי' בסכין שאינו ב"י והוא נקי אסור לכתחלה ודלא כמהרש"ל: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

יא אחרת. וכתב הש"ך דמותר לשחוט בו כשהוא מלוכלך אפילו בלא הדחה משום דטרידי הסימנים לפלוט דם ולא בלעי: ש"ע סָעִיף ב

יב רותח. וכתב בש"ך אפילו אם לא שחט רק פעם אחת אסור לחתוך אח"כ רותח לכתחלה אם לא בהגעלה וסגי בהגעלה ע"י ערוי ובדיעבד אם חתך בו דבר רותח בלא הגעלה רק אחר הדחה או דבר חריף סגי בקליפה והטעם משום דסכין בלע דבר מועט מבית השחיטה וע"כ סגי בהגעלה ע"י ערוי אפילו לכתחלה ובדיעבד ע"י קליפה: ש"ע סָעִיף ב

יג תחלה. וכתב בש"ך אפילו שחט בו הרבה פעמים מותר לחתוך צונן ע"י הדחה ודוקא ע"י הדחה אבל לא מהני ע"י קנוח כמו שכתב אח"כ בסעיף ג' משום דבסעיף ג' איירי מבית השחיטה ואיכא שם טעם אחר דטרידי הסימנים לפלוט דם משא"כ הכא עכ"ל. ואם חתך צונן בלא הדחה מדיח אחר כך אותו צונן: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

יד דמי. והטעם איתא בש"ך משום דשמנונית הטריפה נדבק בדופני הסכין ונבלע בבית השחיטה דאע"ג דטרידי למפלט דם מכ"מ בולע שמנונית והא דסגי הכא בהדחה ולא לעיל בסכין של עובדי כוכבי' משום דהתם הסכין כבר אסור והבשר רך לבלוע אבל הכא קשה הוא הסכין לבלוע דאינו בולע אלא ע"י רתיחה ממש וכאן אינו אלא חום בית השחיטה ואין כאן אלא שמנונית שעל הסכין ולכך סגי בהדחה ובט"ז כתב תירוץ אחר דשאני סכין של עובדי כוכבי' דנשתמש בו תדיר ונדבק בו הרבה מאד על כן לא תסור ממנו בהדחה בעלמא וכתב עוד בש"ך בשם הב"ח דמשום איסור אבר מן החי יש להזהיר השוחטים לקנח אפילו בעופות בין שחיטה לשחיטה (אף דלא שכיח בהו טריפות) ולא מהני קנוח בנוצות העופות אלא בדבר קשה כגון בגד או הדחה בצונן ע"ש סיום דבריו שמיישב המנהג מה שאין מקנחין בנוצות העופות. והש"ך חולק ע"ז וסבירא ליה דלא בעי הדחה בין שחיטה לשחיטה עיין שם: ש"ע סָעִיף ג

טו השחיטה. והש"ך והט"ז חולקים על זה וסבירי דצריך קליפה ואין להקשות לדעת המחבר דפסק דסגי בהדחה הא בלאו הכי צריך הדחה קודם מליחה משום דם וצריך לומר משום דם בשפשוף בעלמא סגי אבל השתא משום שמנונית של איסור צריך שפשוף גדול בידים היטב כדי שיסור שומן הסכין שנדבק בו: ש"ע סָעִיף ג

טז קשה. ופי' הש"ך כגון ששחט הרבה בהמות ונמצא כמה בהמות מהם טריפות בבדיקה דשוב לא ישחוט אלא ינעץ בקרקע קשה ושוחט אחר כך לכתחלה ד"מ ועיין פר"ח שמיישב מנהג השוחטים שנוהגים היתר בלא נעיצת סכיניהם. וכתב הב"ח דהבהמות הכשירות שנמצא מהם הוכשרו בקנוח שעשה בנתיים ומה דמהני בכאן נעיצה לשחוט אחר כך לכתחלה ואע"ג דבסכין ש"כ לעיל לא מהני נעיצה לכתחלה היינו משום שבלע ע"י רתיחה ממש מה שאין כן הכא. ואם עבר ושחט בלא נעיצה כתב בט"ז שצריך לקלוף בית השחיטה ונראה דבג' שחיטות טריפות בצירוף מקרי רגיל בו לשחוט טריפות דבג' זימנין הוה חזקה כמו שכתב בסימן ק' סעיף ד' אבל לכתחלה דיו בקנוח בשיער יפה אלא שמהרש"ל כ' שעתה לא נהגו לקנח יפה כראוי אלא דרך עראי וצריך המורה להזהירם על זה: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א לשחוט בו מסוכנת. עיין בתשובת פני אריה סי' ס"ה באמצע התשובה שכתב דלאו דוקא לשחוט אלא אף לנחור הבהמה מסוכנת בסכין כזה כדי למכור הבשר לעובד כוכבים נמי אסור ע"ש ועיין מ"ש לקמן סי' קי"ז סק"ה בשמו. ועי' שם בסי' ס"ו שכתב דמותר לנקר בשר מחוטי חלב ודם דסכין של עובד כוכבים ועיין מ"ש מזה לקמן סימן רכ"א סק"ד: ש"ע סָעִיף א

ב ברחים שלו. עבה"ט דבסכין לא מהני אינו בן יומו ועי' בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סוף סימן מ"ז שכתב דזה אינו אלא במקום שאין דרכם לנקות הסכינים היטב אבל אנו שדרכנו לנקות היטב ודאי דשרי ע"ש. ועי' בשו"ת חוט השני סי' נ"ה שכתב לענין אם חתך בפסח בסכין של חמץ אף שאומר שהיה מקונח אינו נאמן דאמרינן מלתא דלא רמיא כו' ועיין מ"ש לקמן סי' צ"ד ס"ק א' בשם נו"ב: ש"ע סָעִיף א

ג הרי זה משובח. עיין ט"ז וש"ך שהקשו הא מדינא צריך קליפה. וע' בתשובת בית שמואל אחרון חי"ד סימן ח': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א חדש או כו'. שם: ש"ע סָעִיף א

ב שאין בו כו'. כמ"ש שם ותיפוק כו' ול"ד שליבגה דה"ה שאר הכשר וכמ"ש למטה שהשחיזה כו' וסמך כאן על מ"ש למטה: ש"ע סָעִיף א

ג שהשחיזה כו' או כו'. סוף ע"ז הסכין שפה כו' ונועצה כו' ובסכין כו' וכפי' הרא"ש שם דאו או קתני ואע"ג דאמרו שם דוקא לאכול בה צונן הא מסקינן כאן דבה"ש צונן וערש"י כאן ד"ה בצונן וד"ה והלכתא כו' וליכא משום דוחקא דסכינא דומיא דלחתוך בה צונן: ש"ע סָעִיף א

ד ואם שחט כו' ואם כו'. כרבב"ח משום דדבריו נאמרו באחרונה כשיטתם לפסוק (עברמב"ם בפירושו לפ"ב דסוטה) אלא משום דרב גדול ממנו נטה דעת הרמב"ם אחריו קצת. אבל רש"י וכל הפוסקים פסקו לגמרי כרב וכ"פ בד"מ וז"ש בהג"ה וע"כ כו' ור"ל מדינא: ש"ע סָעִיף א

ה ובמקום כו'. קאי אמ"ש בש"ע שהשחיזה כו' מותר. בדיעבד דוקא משום די"א דבה"ש רותח ולא מהני נעיצה ולדעת י"א אף השחזה וכמש"ל בסי' קכ"א ס"ז בהג"ה: ש"ע סָעִיף א

ו אבל לא כו'. כוון דקליפה אסור מדינא לדעת ההג"ה וכמש"ל סי' ב' ס"א וע"ל סי' ס"ט סט"ז בהג"ה ואם נשתמש כו' ואם כו': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ז (סעיף ב') סכין כו'. כמ"ש שם דהתירא נמי כו' ועתוס' שם ד"ה סכין. אע"פ דמלוכלך כו': ש"ע סָעִיף ב

ח שידיחנו תחלה. עתוס' שם ד"ה והלכתא. פי' הסכין כו': ש"ע סָעִיף ב

ט ואם כו'. עתוס' דשבת מ"ב ב' ד"ה אבל. ונראה דעירוי לא כו' וכלי שתשמישו כו'. וכן כ"ד שאינו בולע אלא כדי קליפה וה"ה כאן אף לרב וכ"ש לענין בליעת הסכין מהבשר כמ"ש רש"י שם ד"ה והלכתא כו': ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

י (סעיף ג') ידיח בה"ש. ערש"י ד"ה בצונן כו' ואמרינן שם ק"ז ב' וכי נוגע כו' נהי כו': ש"ע סָעִיף ג