שולחן ערוך, יורה דעה לה

גודל הטקסט

א רֵאָה שֶׁנִּקְּבָה, טְרֵפָה.

ש"ך שפ"ד

ב חֲמִשָּׁה אֻנֵּי (פי' כְּעֵין אָזְנַיִם) אִית לָרֵאָה, תְּלָתָא מִיְּמִינָא וּתְרֵי מִשְּׂמֹאלָא כְּשֶׁהַבְּהֵמָה תְּלוּיָה בְּרַגְלֶיהָ וּבְנֵי מֵעֶיהָ כְּלַפֵּי הַטַּבָּח, שֶׁאָז יְמִין הַבְּהֵמָה וִימִין הַטַּבָּח אֶחָד, וְיֵשׁ לָהּ עוֹד בְּצַד יָמִין אֻנָּה אַחַת קְטַנָּה, וְנִקְרֵאת עִינוּנִיתָא דְּוַרְדָּא, וְאֵינָהּ עוֹמֶדֶת בְּסֵדֶר הָאֻנּוֹת, אֶלָּא מְרֻחֶקֶת מֵהֶם לְצַד פְּנִים, וְאִם חֲסֵרָה אַחַת מִיָּמִין אוֹ מֵהַשְּׂמֹאל, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנַיִם מִיָּמִין וּשְׁלֹשָׁה מִשְּׂמֹאל, טְרֵפָה. הַגָּה: צוּרוֹת הָאוּנוֹת שֶׁל יָמִין אֵינָן דּוֹמוֹת לְשֶׁל שְׂמֹאל, וְאִם נִתְחַלֵּף צוּרָתָן, טְרֵפָה; וְכֵן כְּשֶׁהָאוּנָה הָאֶמְצָעִית שֶׁל יָמִין גְּדוֹלָה מֵהַתַּחְתּוֹנָה טְרֵפָה (מהרי"ו) ; וְאִם הָאוּנָה שֶׁל שְׂמֹאל הַעֶלְיוֹנָה גְּדוֹלָה מֵאוּנָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל יָמִין, טְרֵפָה; וְכֵן אִם הָאֻמָה שֶׁל יָמִין גְּדוֹלָה מִשֶּׁל שְׂמֹאל, כָּל זֶה מִקְרֵי חָלִיף וּטְרֵפָה, (מהר"א מִפְּרַאג) ; וְהַוַּרְדָּא, אִם חֲסֵרָה, אוֹ אִם יֵשׁ לָהּ שְׁתַּיִם אוֹ שֶׁנִּמְצֵאת בְּצַד שְׂמֹאל, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נָהֲגוּ לְהַטְרִיף בֵּין נִמְצָא ב' וַרְדּוֹת, אוֹ אִם חֲסֵרָה, אוֹ שֶׁשִּׁנְּתָה מְקוֹמָהּ (מהרי"ו וְעוֹד פּוֹסְקִים), וְהָכִי נָהוּג כִּי יֵשׁ רַבְוָתָא סוֹבְרִין כֵּן וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג; וְכֵן אִם שִׁנְּתָה תָּאֳרָהּ וְצוּרָתָהּ הָרְגִילָה בָּהּ, טְרֵפָה (אָגוּר). אִם נִמְצְאוּ בָּהּ ב' וַרְדּוֹת וְיֵשׁ לָהֶם שֹׁרֶשׁ אֶחָד כְּעֹבִי אֶצְבַּע, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֶדֶק, כָּשֵׁר (מ"כ בבד"י) (אוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם רַאַבִיָ"ה וְכֵן כָּתַב מהרי"ו וְהוּא בהג"א) ; וְאִם אֶחָד הֲפוּכָה וְהַשֵּׁנִי אֵינָהּ הֲפוּכָה, הוֹלְכִין אַחַר הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה, וְאִם הִיא אֵינָהּ הֲפוּכָה, כָּשֵׁר (בְּדִיקוֹת יְשָׁנִים). הַוַּרְדָא דַּרְכָּהּ לִהְיוֹת בְּכִיס, וְאִם לֹא נִמְצָא לָהּ כִּיס, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי כִּיסִין, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ כִּיס וְאֵינָהּ מֻנַּחַת בְּתוֹכוֹ, וְאַף כְּשֶׁמַּנִּיחִין אוֹתָהּ בְּתוֹכוֹ חוֹזֶרֶת וְיוֹצֵאת מִמֶּנָּהּ כְּשֶׁנּוֹפְחִין הָרֵאָה, טְרֵפָה (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הָר"מ בַּר יוּדָה וְהַגָּהוֹת בְּמהרי"ו, וּבְדִיקוֹת יְשָׁנִים וּקְצָת מִפִּי הַשְּׁמוּעָה הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה בְּוֵירְמַיְשָׁא בְּשֵׁם מהר"שׁ מזיי"א). וְכָל אֵלּוּ הַדִּינִין אֵינָן אֶלָּא בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנוֹהֲגִין לְהַטְרִיף בִּשְׁתֵּי וְרָדוֹת אוֹ אֵין לָהּ וַרְדָּא כְּלָל; אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת שֶׁמַּכְשִׁירִין, גַּם כָּל אֵלּוּ הַחִילוּקִים הֵם כְּשֵׁרִים (בֵּית יוֹסֵף). אִם חָסֵר מִקְצָת מִן הַוַּרְדָא יֵשׁ לִבְדֹּק בָּאוּנוֹת אוֹ בָּאֻמָּה מִצַּד שְׂמֹאל, (ס"א בְּצַד יָמִין) אִם נִמְצֵאת הַחֲתִיכָה הַחֲסֵרָה, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָשֵׁר כִּי כֵן נִמְצָא לִפְעָמִים בִּגְדָיִים וּטְלָאִים (כָּךְ מָצָא כָּתוּב). וְכֵן יֵשׁ מַכְשִׁירִין אִם יֵשׁ לָהּ תֹּאַר וֶרֶד בַּשֹּׁרֶשׁ שֶׁלָּהּ כְּעֹבִי אֶצְבַּע, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ תֹּאַר וֶרֶד בְּרֹאשָׁהּ, רַק שֶׁלֹּא תְּהֵא הֲפוּכָה וְלֹא שִׁנְּתָה מְקוֹמָהּ. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים יֵשׁ לְהָקֵל מֵאַחַר דְּרַבִּים מַכְשִׁירִים בְּכָל עִנְיָן.

ש"ך שפ"ד ט"ז מש"ז באה"ט פת"ש גר"א

ג נִתְוַסְפוּ הָאוּנּוֹת בְּמִנְיָנָם, אִם הָיְתָה הָאוּנָּה הַיְתֵרָה בְּצַד הָאֻנּוֹת, אוֹ מִלִּפְנֵי הָרֵאָה שֶׁהִיא לְעֻמַּת הַלֵּב, מֻתֶּרֶת; וְאִם הָיְתָה עַל גַּבָּהּ שֶׁהוּא לְעֻמַּת הַצְּלָעוֹת, הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה, וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה כְּעָלֶה שֶׁל הֲדַס אַחַר שֶׁנִּפְּחוּהָ; אֲבָל אִם הִיא פְּחוּתָה מִזֶּה, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחֲמִירִין לֶאֱסֹר כָּל יַתֶּרֶת שֶׁאֵינָהּ בְּדָרֵי דְּאוּנֵי (אֲשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי וּסְמַ"ק וּמהרי"ו וְטוּר בְּשֵׁם הָעִטּוּר וְעוֹד פּוֹסְקִים) ; וְכֵן נוֹהֲגִין בְּמִקְצָת מְקוֹמוֹת לֶאֱסֹר יַתֶּרֶת אֲפִלּוּ מִקַּמָּא, וְאֵין מְחַלְּקִין בֵּין מִקַּמָּא בֵּין מִגַּבָּהּ, אֶלָּא אִם הִיא עוֹמֶדֶת בְּדָרֵי דְּאוּנֵי וּכְשֶׁנּוֹפְחִין אוֹתָהּ נוֹטָה לְקַמָּא, כָּשֵׁר; וְאִם נוֹטָה לְגַבָּהּ, טְרֵפָה (מהרי"ו וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם מ"כ). וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ הַמִּנְהָג לְהַכְשִׁיר יַתֶּרֶת מִקַּמָּא, וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג.

ש"ך שפ"ד באה"ט פת"ש גר"א

ד נִמְצֵאת אוּנָּה יְתֵרָה בְּסוֹף שִׁפּוּלֵי הָאֻמָּה, כְּשֵׁרָה, דְּזֶה מִקְרֵי בְּדָרֵי דְּאוּנֵי (בֵּית יוֹסֵף).

ש"ך שפ"ד ט"ז מש"ז באה"ט גר"א

ה אוּנָּה שֶׁל יָמִין הַסְמוּכָה לַגַּרְגֶּרֶת בְּמֵצַר הֶחָזֶה אֵצֶל הַצַּוָּאר מַמָּשׁ, הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁהִיא עֶלְיוֹנָה הַסְמוּכָה לַצַּוָּאר, אִם יִמָּצֵא עַל גַּבָּהּ כְּטַרְפָּא דְּאַסָא, כְּשֵׁרָה, מִפְּנֵי שֶׁכֵּן דַּרְכָּהּ לִפָּצֵל; וְדַוְקָא יְמָנִית, אֲבָל לֹא שְׂמָאלִית; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּדַוְקָא לְמַעְלָה מֵחֶצְיָהּ, אֲבָל לְמַטָּה מֵחֶצְיָהּ, טְרֵפָה. הַגָּה: הָא דְּמַכְשְׁרִינָן יַתֶּרֶת בְּדָרֵי דְּאוּנֵי, מִכָּל מָקוֹם בְּעִינָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה יוֹתֵר אוּנוֹת בִּשְׂמֹאל מִבְּיָמִין, כְּגוֹן שֶׁיִּהְיֶה ד' בִּשְׂמֹאל וְג' בְּיָמִין (מהרי"ו), אֲבָל אִם הֵם שָׁוֶה בְּשָׁוֶה בְּכָל צַד ג' אוֹ ד' אוּנוֹת וְעוֹמְדוֹת כֻּלָּם בְּדָרֵי דְּאוּנֵי, כָּשֵׁר (שָׁם בְּהַגָּ"ה). וְאִם נִרְאֶה בְּאוּנָּה אַחַת כְּמִין סֶדֶק, מִצְטָרֵף לְהַכְשִׁיר אֲבָל לֹא לְהַטְרִיף, דְּאֵין חוֹשְׁשִׁים בִּסְדָקִים לְהַטְרִיף (כָּךְ מָצָא כָּתוּב). אוּנָה שֶׁנִּתְפַּצְּלָה וְיֵשׁ לָהּ שֹׁרֶשׁ א' כְּעֹבִי אֶצְבַּע, אֵינָהּ נֶחְשֶׁבֶת אֶלָּא לְאַחַת (מהר"י מוּלִין). וְלֹא מִקְרֵי יַתֶּרֶת אֶלָּא אִם יֵשׁ לָהּ צוּרַת אוּנָה, אֲבָל אִם נִמְצָא עַל גַּבֵּי הָרֵאָה מָקוֹם גָּבוֹהַּ רָחָב לְמַטָּה וְעָב לְמַעְלָה, שֶׁאֵינוֹ חַד בְּרֹאֹשׁוֹ, נִקְרֵאת גַּבְשׁוּשִׁית וּכְשֵׁרָה (מהרי"ו וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם מ"כ). וְכֵן אִם נִמְצָא אוּנָה עַל גַּבֵּי הָרֵאָה וְגּוּמָא תַּחְתֶּיהָ, וּכְשֶׁנּוֹפְחִין הָרֵאָה כָּל הָאוּנָה נוֹפֶלֶת לְתוֹךְ הַגּוּמָא, וְשָׁוֶה לִשְׁאָר הָרֵאָה (מהרי"ו וּבֵית יוֹסֵף), אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נִכְנֶסֶת תּוֹךְ הַגּוּמָא אֶלָּא כְּשֶׁמַּנִּיחִים הַיָּד בְּנַחַת עָלֶיהָ, כְּשֵׁרָה, דְּאֵין זֶה יַתֶּרֶת אֶלָּא פִּצּוּל הָרֵאָה, וּמֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ גּוּמָא תַּחְתָּיו לָנוּחַ בּוֹ אֵינוֹ עָתִיד לְהִתְפָּרֵק כִּשְׁאַר יַתֶּרֶת, וּכְשֵׁרָה (ד"ע) ; וְאֵין לְהַכְשִׁיר פִּצּוּל כָּזֶה רַק מִגַּבָּהּ, דְּהַפִּצּוּל מֻנָּח עַל הַגּוּמָא, אֲבָל מִקַּמָּא הַפִּצּוּל נוֹפֵל לְמַטָּה וְסוֹפוֹ לְהִתְפָּרֵק וּטְרֵפָה (כָּךְ מָצָא כָּתוּב). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נִמְצָא יַתֶּרֶת נֶגֶד חָרִיץ הַוַּרְדָא, דִּינוֹ כְּמוֹ פִּצּוּל בַּגּוּמָא (מהר"י מוּלִין בְּשֵׁם ר' מֵאִיר שַׁחְטָן), וְאֵין לִסְמֹךְ עַל זֶה, רַק בִּשְׁעַת הַדַּחַק וְהֶפְסֵד מְרֻבֶּה.

ש"ך שפ"ד ט"ז מש"ז באה"ט פת"ש גר"א

ו אַחַת מֵהָאוּנוֹת שֶׁהִיא פְּחוּתָהּ מִכַּעֲלֵה הֲדַס אַחַר שֶׁנִּפְּחוּהָ, הֲוָה לֵיהּ חֲסֵרָה, וּטְרֵפָה.

ש"ך שפ"ד גר"א

ז חָסְרָה אַחַת מֵאוּנוֹת הַיָּמִין, הַוַּרְדָא מַשְׁלֶמֶת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינָהּ מַשְׁלֶמֶת (רַשִׁ"י וְתוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ), וְהָכֵי נָהוּג.

ש"ך שפ"ד באה"ט גר"א

ח רֵאָה שֶׁאֵין לָהּ חִיתוּכָא דְּאוּנֵי, טְרֵפָה; וְאִם סֶדֶק כְּמַרְאֵה הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם, כְּשִׁעוּר עֲלֵה הֲדַס, בֵּין בְּעִקָּרָן, בֵּין בְּאֶמְצָעָן, בֵּין בְּסוֹפָן, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין בְּהֶכֵּר אוֹ סֶדֶק כָּל שֶׁהוּא, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כְּטָרְפָא דְּאַסָּא (רַשִׁ"י וְהָעִטּוּר וְתוס' וּסְמַ"ג וְרֹא"שׁ וְטוּר וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם וְתַשְׁבֵּ"ץ וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם הַ"ג וְר"ח וְשַׁ"ד וְראבי"ה) ; וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלַיְיהוּ אִם יֵשׁ הֶפְסֵד מְרֻבֶּה לְהַטְרִיף. הָאוּנָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל יָמִין דַּרְכָּהּ לִהְיוֹת עָבָה וַאֲרֻכָּה מֵאוּנָּה הָאֶמְצָעִית, גַּם הִיא יוֹתֵר גְּבוֹהָה מִשֶּׁל שְׂמֹאל, וְאִם הִיא דְּבוּקָה לָאֻמָּה לְגַמְרֵי, רַק שֶׁנִּרְאֶה הֶכֵּר סִימָנִים אֵלּוּ בַּמָּקוֹם שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת הָאוּנָּה, מִקְרֵי הֶכֵּר וּכְשֵׁרָה (מהרי"ו) ; וְהוּא הַדִּין אִם נִכָּר שָׁם סִימָן אַחֵר שֶׁנִּכָּר הָאוּנָּה קְצָת, וַאֲפִלּוּ הֶכֵּר עַל יְדֵי הַסִּמְפּוֹן הָרָגִיל לִהְיוֹת בָּאוּנָּה, אִם נִמְצָא שָׁם סִמְפּוֹן בַּמָּקוֹם הָרָגִיל לִהְיוֹת אוּנָא, מִקְרֵי הֶכֵּר (מ"כ בְּשֵׁם מהרי"ק) ; וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בָּדְקִינָן וּמְשַׁעֲרִינָן אַחַר שֶׁנִּפְּחוּ הָרֵאָה, מִשּׁוּם דִּבְחַיֵּי הַבְּהֵמָה הָרֵאָה נְפוּחָה. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִגְדָיִים וּטְלָאִים אֵין לְהַטְרִיף אִם לֹא נִמְצְאוּ אוּנוֹת אֲפִלּוּ בְּלֹא הֶכֵּר וְסֶדֶק כְּלָל, דְּהָכִי רְבִיתַיְהוּ וְאָרְחַיְהוּ דִּבְקַטְנוּת לֵית לְהוּ וּכְשֶׁמִּתְגַּדְּלִים גְּדִילֵי הָאוּנּוֹת בַּהֲדַיְהוּ, (בְּדִיקוֹת יְשָׁנִים מהר"ש).

ש"ך שפ"ד ט"ז מש"ז באה"ט פת"ש גר"א

ט אִם בְּצַד אֶחָד שֶׁל הָרֵאָה חֲסֵרָה אוּנָּה א', אֶלָּא שֶׁבְּסוֹף הָאוּמָה שֶׁבְּאוֹתוֹ הַצַּד הָיְתָה בְּלִיטָה גְּדוֹלָה כְּמוֹ אוּנָּה, אַף עַל פִּי שֶׁדֶּרֶךְ הָאוּנוֹת לִהְיוֹת סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ וְכָאן הָאוּמָה מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶם, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לְהַטְרִיף בְּכִי הַאי גַּוְנָא כִּי כָּל מַה שֶּׁלְּמַטָּה מִן הַוַּרְדָא מִקְרֵי שֶׁלֹּא בְּדָרֵי דְּאוּנֵי, וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ.

ש"ך שפ"ד ט"ז מש"ז גר"א

י אֵין כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בִּבְהֵמָה וְחַיָּה, אֲבָל הָעוֹף אֵין לוֹ חִתּוּךְ אוּנוֹת כִּבְהֵמָה, וְאִם יִמָּצֵא, אֵין לוֹ מִנְיָן יָדוּעַ.

איך ללמוד עם נושאי הכלים

מתחת לכל סעיף, התגיות הקטנות (ש"ך, ט"ז…) מראות אילו מפרשים מדברים עליו. לחצו על תגית כדי לעבור ישר לדבריו על הסעיף.
בכל פירוש, המספר הוא הסעיף הקטן שלו; התגית שבסוף הדיבור מחזירה לסעיף.
השורה שמעל הטקסט קופצת לפירוש שלם. כפתור מקווקו הוא פירוש על הפירוש שלפניו.

המפרשים בעמוד זה

ש"ך ש״ך: שפתי כהן לרבי שבתי הכהן. הפירוש היסודי על יורה דעה וחושן משפט.
ט"ז ט״ז: טורי זהב לרבי דוד הלוי סגל. מן הפירושים היסודיים הנדפסים סביב השולחן ערוך.
שפ"ד שִׂפְתֵי דַעַת: פרי מגדים לרבי יוסף תאומים: שפתי דעת, ביאור על הש״ך.
מש"ז מִשְׁבְּצוֹת זָהָב: פרי מגדים לרבי יוסף תאומים: משבצות זהב, ביאור על הט״ז.
באה"ט בְּאֵר הֵיטֵב: באר היטב. קיצור דברי האחרונים על כל סעיף.
פת"ש פִּתְחֵי תְשׁוּבָה: פתחי תשובה לרבי אברהם צבי הירש אייזנשטט. מראה מקומות לספרות השו״ת שאחרי השולחן ערוך.
גר"א בִּיאוּר הַגְרָ״א: ביאור הגר״א, לגאון מווילנא. מקורות הדינים וטעמיהם, בקיצור רב.

נוֹשְׂאֵי כֵּלִים וּמְפָרְשִׁים

לוח עניינים: ש"ך ש״ך שפ"ד שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך ט"ז ט״ז מש"ז מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז באה"ט בְּאֵר הֵיטֵב פת"ש פִּתְחֵי תְשׁוּבָה גר"א בִּיאוּר הַגְרָ״א

ש״ך

סָעִיף א

א ריאה שניקבה כו'. עיקר טרפות דנקיבת הריאה יתבאר לקמן ר"ס ל"ו ע"ש: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ונקראת עינוניתא דורדא. כמו אינוניא אזן קטן דורדא על שם קלישותא ואדומה. רש"י: ש"ע סָעִיף ב

ג או מהשמאל. משמע דאפילו איכא ד' בימין אי חסרה א' בשמאל טרפה וכן משמע מכל הפוסקים והכי משמע נמי להדיא מדברי הפוסקים גבי השלמת הורדא ע"ש והוא פשוט בפי כל דלא כספר תורת חיים דמכשיר בזה: ש"ע סָעִיף ב

ד או שהיו שנים מימין כו'. וה"ה נמי ד' בשמאל וג' בימין הוי חליף וטרפה כמ"ש הר"ב סעיף ה': ש"ע סָעִיף ב

ה כל זה מקרי חליף. ומהרש"ל פא"ט סי' ל"ד מכשיר כל אלו החלופים ואינו מטריף אלא החילוף שהזכירו הט"ו והוא בש"ס ופוסקים והחילוף שהאומות למעלה והאונות למטה שהוזכר בדברי האחרונים וכ"פ הב"ח להקל בהפסד מרובה ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

ו או אם יש לה שתים. פירוש אפי' אינם עומדות זו אצל זו: ש"ע סָעִיף ב

ז או אם חסרה כו'. וכתב בד"מ משמע באגור דאם היא פחותה מעלה של הדס לאחר נפיחה טרפה עכ"ל והוא מבואר כן באגור שהבאתי בס"ק ט': ש"ע סָעִיף ב

ח או ששינתה מקומה. שדרכה לעמוד למטה מן האונות ויש לה חריץ וכשנופחים הריאה החריץ מכוון נגד החיתוך שבין אונה לאומה וגבה כנגד הלב ופניה כנגד הכליות ואם נהפכה שהחריץ נגד הלב או גבה כנגד החיתוך טרפה אבל אם החריץ הפוך מעט כנגד האונא או למטה לאומה כשרה עכ"ל מהרי"ו שם הובא בד"מ ועיין פירושו בשחיטות האחרונים ומהרש"ל פא"ט סי' ל"א כתב מה בכך שהחריץ הפוך אין זה אלא אבוד ממונם של ישראל ויש לבטל המנהג ע"כ: ש"ע סָעִיף ב

ט וכן אם שינתה תוארה וצורתה כו'. ז"ל האגור סי' אלף ק"י אם אין לה חריץ כתואר עינוניתא דורדא טרפה ואם היא גדולה יותר מדאי כאונא הסמוכה לאומא או שינתה תוארה שיש לכל ורדא או שפחותה מעלה הדס בנפיחה טרפה ל' תואר ר"ל צורתה הרגיל בה וא"כ כשהיא משוכה וחדודה כאונא ולא עגולה יש להטריפה עכ"ל ומביאו ב"י ומהרש"ל שם סי' ל"א ומדברי התוס' פא"ט (דף מ"ז ע"א) והמרדכי גבי עינוניתא דכל חויא בריית' הכי אית להו נראה דאם שינתה תוארה בענין שאפילו רק גדולה כאחד משאר אונות טריפה וכ"כ האגודה והרשב"א בחידושיו שם וכ"כ מהרש"ל בבדיקות שלו שמ"כ בשם ספר איש זקן אחד חכם שאם היא גדולה אפילו כמו אונא האמצעית של ימין טרפה וכן משמע בסימני מהרש"ל פא"ט סי' ל"א שכתב ואם היא גדולה יותר מדאי טרפה ומדלא נתן שיעור אלמא כל שנשתנה גדלותה טרפה וכן נראה דעת הר"ב שכתב סתם דאם שינתה תוארה טרפה מיהו ראיתי הרבה בודקין מקילין בזה ולא מטריפים אלא כשהיא גדולה כ"כ כאונא הסמוכה לאומא וכן דעת מהרי"ו ונראה דאפילו למאי דמכשירין יתרת מקמא בסעיף ג' מ"מ שינתה תוארה וגדולה כ"כ טרפה דהוי כמו חסרה הורדא דזה אונא הוא ולא וורדא וכ"נ דעת הר"ב: ש"ע סָעִיף ב

י כעובי אצבע כו'. משמע דלעולם משערין כעובי אצבע בין בבהמה דקה בין בגסה וכן מסיק בד"מ וכ"פ מהרש"ל שם סי' ל"ב דלא כיש שכתבו דבגסה בעינן ב' אצבעות וכן לקמן סי' מ"ז גבי שני מעיים היוצאים ממקום א' דבעינן שיהא להם שורש א' כעובי אצבע לא מחלקי' בין דקה לגסה דמאחר שעובי אצבע נקרא שורש א' ה"ה בגסה: ש"ע סָעִיף ב

יא אע"פ שישבו סדק. פי' בשורש הנשאר וכ"כ בד"מ: ש"ע סָעִיף ב

יב ואם א' הפוך כו'. אדסמוך ליה דיש להם שורש א' קאי דאילו באין להם שורש א' פשיטא דאפילו שניהם אינם הפוכים טרפה דה"ל ב' ורדות וכן משמע להדיא בהגהות הר"ץ ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

יג הולכים אחר היותר גדולה ואם היא אינה הפוכה כו'. מדלא נקט איפכא הולכין אחר היותר גדולה ואם היא הפוכה טרפה משמע דה"ה בששניהם שוין טרפה וכן הביא בד"מ בשם בדיקות ישנים שכתבו בשם י"א דאינו כשר עד שההפוכה תהיה קטנה משאינה הפוכה וסיים בד"מ שם וכבר בא מעשה לידי כזה והכשרתי לפי שהקטנה היתה הפוכה עכ"ל דלא כהר"ץ שנסתפק בזה עוד משמע שם מדברי הר"ץ דשינתה תוארה דינה כהפוכה בזה וע"ש: ש"ע סָעִיף ב

יד ואם לא נמצא לה כיס כו'. ומהרש"ל שם פסק דאפי' אין לה כיס כלל כשר וכ"ש אם יש לה ב' כיסים או שאינה מונחת בכיס גם בתשובת משאת בנימין סי' ס"א הסכים למהרש"ל אלא שכתב מאחר שכבר נהגו בארצות הללו לאסור כשחסר הכיס או שאינה מונחת בכיס אין לשנות המנהג דלא יהא אלא כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור כו' אך בנמצא שני כיסים האריך להתיר ע"ש כי דבריו נכונים אלא שכל הבודקים נוהגין להטריף וכ"כ בבדיקות הר"ץ ומהר"מ דכן נוהגין וקשה להקל נגד המנהג אם לא בהפסד מרובה וכה"ג: ש"ע סָעִיף ב

טו או שיש לה ב' כיסין כו'. הר"ץ מביא לשון הר"ש מזיי"א עצמו דדוקא יתיר בצד ימין משום דכל יתר כנטול דמי (אבל מצד שמאל כשר) עכ"ל וכתב שכן נוהגין בק"ק קראקא ומביא מהר"מ בס' מח"ב וכ"פ הב"ח בס"ס זה וכ' מהר"מ שם ונ"ל דדוקא כשאין לכיס שבשמאל חלק ורדא דאל"כ אסור משום יתיר ורדא עכ"ל ופשוט הוא ועיין בס"ק י"ז מ"ש בשם הב"ח: ש"ע סָעִיף ב

טז ואינה מונחת כו' ואף כשמניחין כו'. כלומר שיש לה כיס ואינה מונחת בתוכו דהיינו שאף כשמניחין אותה בתוכו חוזר ויוצא כשנופחים הריאה וק"ל והטעם בזה כתבו האחרונים משום שאז ודאי שינתה מקומה פורתא: ש"ע סָעִיף ב

יז וכל אלו הדינים כו'. ל' הב"י אבל לדברי המכשירים יתרת בכל מקום שתמצא חוץ מעל גבה וכן לדברי המכשירים ב' ורדות כו' גם כל אלו החילוקים הם כשרים עכ"ל ומביאו ד"מ וכתב עליו וכבר כתבתי שאנו נוהגין במדינות אלו להטריף כל יתרת שלא בדרי דאוני ממש א"כ יש לנהוג בכל הדברים כו' עכ"ל משמע דס"ל ג"כ דלמאי דמכשרינן יתרת מקמא הכל כשר ואם כן יש לתמוה דבסעיף ג' כ' בהג"ה דנוהגין במדינות אלו להכשיר יתרת מקמא וכאן כתב דנוהגין במדינות אלו כל החומרות וכן הוא באמת המנהג בכל המדינות האלו להכשיר יתרת מקמא ולהטריף ב' ורדות עם כל החומרות השייכים לה וכן נמצא בכל בדיקות האחרונים וקשיא הא דלעיל וכ"כ רש"י פא"ט (דמ"ז) בהדיא דב' עינוניתא דורדא טרפה משום דהוה יתרת מקמא וכן משמע מדברי ש"פ וצ"ל דט"ס הוא בד"מ דבלא"ה קשה דהיאך כתב שם דנוהגין במדינות אלו להטריף יתרת שלא בדרי דאוני ממש והרי בהג"ה ס"ג כ' שנוהגין להכשיר וכן הוא באמת המנהג ועוד דהיאך כ' וכבר כתבתי כו' והלא לא כ' שם בד"מ מקודם דבר מזה אלא אח"כ כתב בסמוך דין דיתרת מקמא ע"ש אלא ט"ס הוא וצ"ל וכבר כתבתי שאנו נוהגין להטריף כל יתרת דורדא א"כ יש לנהוג כו' וס"ל להר"ב דיתרת דורדא אינו תלוי ביתרת מקמא וכמו שהבינו המרדכי והגמ"יי שדעת הרמב"ם להטריף יתרת דורדא אע"פ שכתב להדיא יתרת מקמא כשר וכ"נ דעת מהרי"ו דביתרת דורדא כתב בפשיטות דנוהגין להטריף וביתרת מקמא כתב דיש מכשירין וע"פ זה נמשכו כל האחרונים וטעמא נ"ל דקים להו לחז"ל דיתרת מקמא לא חשיב יתרת כלל שכך הדרך להיות בבהמות אבל יתרת דורדא לאו אורחייהו בהכי. וההפרש שנדע איזו הוי יתרת דורדא ואיזו הוי יתרת מקמא הוא כשיש לה תואר ורד ממש כצורתה וכהווייתה אפי' עומדת היתרת בצד שמאל הוי יתרת דורדא דהא נרא' לעין דשתי ורדות הן אבל כשאין לה תואר ורד ממש בענין שיש להחשיבו ליתרת יש להכשיר כיון שאינה עומדת במקום הוורדא וכן משמע בתשובת מהרי"ו סי' צ"ז וכ"מ בהגהות הר"ץ ע"ש ומהר"מ בב"ה השיג עליו מדברי הטור שכ' בשם הרא"ש עינוניתא בשמאל טרפה וסיום דבריו ולכן אין לנהוג כן במקום שנהגו איסור בב' ורדות עכ"ל ולא דק דהרא"ש וטור לטעמייהו אזלי דאסרי יתרת מקמא דהא בורדא מכשרי בין נמצאו ב' ורדות בין לא נמצאה כלל ואולי אף מהר"מ לא השיג עליו אלא לפי מה שהבין מדברי הר"ץ שיש לה תואר ורד ממש ואפשר דלדינא מודה למאי דפרישית וכן אפי' אינה עומדת במקומה ואין לה תואר ורד ממש ויש לה כיס בפני עצמה הרי ניכר ששתי ורדות הן וטרפה וכן משמע מדברי מהר"ם שהבאתי בס"ק ט"ו וס"ק כ' אבל אם אין לה תיאר ורד כלל אף דיש לה כיס כשר וכ"כ הב"ח ס"ס זה שמעשה כזה בא לידו כמה פעמים והכשיר ואם עומדת במקום הוורדא ממש קבלתי מפי הגאון אמ"ו ז"ל דנוהגין להטריף אם יש לה תואר ורד קצת אבל אם דומה ממש לאונה יש להחשיבו יתרת מקמא ואם יש להם שורש אחד נתבאר דינו בס"ק י"ב: ש"ע סָעִיף ב

יח יש לבדוק באונות כו'. כ' רבי ליברמן שוחט מפראג בבדיקות שלו וז"ל עינוניתא צריך תואר ורד ואם אין לה תואר ורד אין בכך כלום לפי דעת מהרמא"י שכתב אם חסרה הורדא קצת ואותה חתיכה נמצאה באונה או באומ' כשיר' ואם חסר' חתיכה ממילא אין לה תואר ורד כנ"ל עכ"ל ושארי ליה מאריה אם כך נהג האכיל כל ימיו טרפות לישראל דהרי כבר נתבאר בס"ק ט' שכל הפוסקים וכל האחרונים הסכימו דאם אין לה תואר ורד דטרפה וכ"כ הר"ב גופי' ואם יש להעלות על הדעת לדחות דין א' מפני חבירו יותר יש לדחות דין זה שלא נזכר בשום פוסק רק שמצא כן הר"ב כתוב והוא קולא גדולה גם הר"ב כ' בד"מ על דין זה שהוא תמוה ואם קבלה היא נקבל ולא לדחות דין דשינתה תוארה שהוא מבואר בכל הפוסקים והוא להחמיר אבל באמת אין דינים אלו סותרים זה את זה כלל כי קבלתי מהגאון אמ"ו ז"ל כשחסר מקצת הורדא ונמצא כך באונה או באומא אז מצרפים יחד ונראה לעין שיש תואר ורד בין שניהם וכה"ג כ' מהר"מ בסמח"ב דאם נמצאו ב' ורדות בשורש אחד שאינו כשיעור עובי אצבע ואין לו תואר ורד רק ע"י צירוף מכשירים דחשיב כחדא ע"ש ועוד שגם בהנשאר יש תואר ורד וכדכתב הר"ב וכן יש מכשירים אם יש לה תואר ורד בשורש שלה כו': ש"ע סָעִיף ב

יט מצד שמאל. כ' בספר תורת חיים פא"ט דט"ס הוא וצ"ל מצד ימין דהא אם נמצא העינוניתא לצד שמאל טרפה כו' ע"ש וז"א דהא אף לדבריו אכתי תקשי דהא פסק הר"ב דאפילו בימין אם שינתה מקומה פורתא טרפה וכמ"ש בס"ק ח' ועוד דהא בד"מ ובכל בדיקות האחרונים ובעט"ז איתא נמי מצד שמאל אלא פשוט דל"ד זה לנמצא העינוניתא בצד שמאל דהכא השורש עומד במקום הראוי אלא שחסר קצת בראש העינוניתא וכך הוא רגיל למצוא בצד שמאל והיינו רבותייהו וכן בא מעשה כמה פעמים לידי: ש"ע סָעִיף ב

כ כי כן נמצא לפעמים בגדיים וטלאים כו'. הלשון משמע לכאורה דאפי' בגסה דינא הכי כיון דאורחא להמצא כן בגדיים וטלאים אבל בגליון שהביא הר"ץ איתא ודוקא בגדיים וטלאים כי כן נמצא לפעמים בגדיים וטלאים ולענין דינא כתב הר"ץ שם ע"ז אבל אין אנו נוהגין כן אלא בכל שינתה מקומה אנו מטריפין בין בגדי בין בטלה וכ"כ מהר"מ בס' מח"ב דמלשון הר"ב משמע דאין ברור להכשיר ונ"ל טעמא כיון שהוא דבוק לאומא ה"ל יתרת בעלמא ואין לו לעינוניתא כלום ואם יש עליו כיס א"כ ודאי ורד הוא אבל הוא ורדא בפני עצמה ע"כ: ש"ע סָעִיף ב

כא וכן יש מכשירין אם יש לה תואר ורד כו'. ז"ל הר"ץ כאן ק"ק קראקא נוהגין שאם העינוניתא נתקטנה רק שורש ניכר כשרה כו' דכיון שהשורש הוא כעובי אצבע אגודל אע"פ שאין לו תואר ורד אפ"ה כשר וכן ראיתי אני מא"מ להכשיר וכן בי"ד סימן ל"ה עכ"ל. ור"ל בי"ד סי' ל"ה בדברי הר"ב (דודאי אין ר"ל בעור י"ד שהרי לא הוזכרו שם כלל דינים אלו) ומהר"מ בב"ה שלו השיג עליו דלא נמצא בי"ד כן ע"ש שהאריך בזה ובחנם טרח גם האריך שם לסתור טעמו של הר"ץ וסיום דבריו כיון דטעמו בטל דינא נמי בטל ולא נהירא דאף שדבריו נכונים לסתור טעמו מ"מ טעמא אחרינא איכא דכיון דיש שורש הרי כל הורדא קיימת והדין דין אמת ובאמת נעלם מהן דברי הר"ב אלו: ש"ע סָעִיף ב

כב וכל אלו הדברים יש להקל כו'. כ' מהרש"ל בבדיקות כל מה שכתבו להקל בין בחילופים שלא הוזכר בש"ס או בגדלות דעינוניתא דורדא היינו דוקא דליכא שום ריעותא בריאה במלתא אחריתא אבל אם אית בה ריעותא אחריתי אפילו במלתא שאנו מכשירים מ"מ מאחר דאיכא צד חומרא להטריף לאיזו מאן דהוא אפילו דלא כהלכתא מ"מ בכל שהוא מצטרף לסייע ידי האוסרים ואמרינן לקותא היא וטרפה נ"ל עכ"ל וכה"ג כ' הר"ץ גבי מעשה שבא לידו כבש עם ב' כיסים ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

כג וכשנופחים אותה כו'. מדברי המ"כ שהביא הב"י ומדברי המרדכי שהביא הר"ץ משמע דכיון שנמצא יתרת צריך לנפחה ולראות אי נוטה לקמא או לגבה וע"ל ר"ס ל"ט: ש"ע סָעִיף ג

כד ואם נוטה לגבה טרפה. וכב"י וד"מ בשם מ"כ דוקא בליטה יתירה אבל נתעקמה והולכת למעלה אין כאן בית מיחוש כיון שעומדת במקום הכשר בשביל שבולטת לחוץ לא מיטרף עכ"ל וכן הביא הר"ץ בשם המרדכי וכן משמע מל' הר"מ ממדלינ"ג שהביא הר"ץ שם וכ"פ העט"ז וביאר בליטה יתרה היינו כטרפא דאסא אע"פ שהיא משורשת בדרי דאוני כו' ע"ש וכן פי' הר"ץ שם וכן הוא בשאר אחרונים: ש"ע סָעִיף ג

כה ואין לשנות המנהג. עיין ס"ק י"ז: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

כו כשרה. אפי' האוסרים יתרת מקמא מכשרי בהאי משום דהאי קיימי בדרי דאוני מקרי כדכתב רש"י באונה הסמוכה לאומא עכ"ל ב"י וכ"פ מהרש"ל סי' ל"ד וע"ל ס"ק מ"ז: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

כז כטרפא דאסא. וה"ה אפילו יתר מטרפא דאסא וכן כתב מהרי"ו: ש"ע סָעִיף ה

כח מפני שדרכה ליפצל. מפני דוחק החזה: ש"ע סָעִיף ה

כט אבל לא שמאלית. וכ"פ מהרש"ל שם סי' כ"ט ומביאו הב"י וכ"פ בד"מ וכ"כ הר"ץ דהכי נוהגין: ש"ע סָעִיף ה

ל ויש מי שאומר דדוקא למעלה מחציה. פי' לצד חוד של אונה וכ"כ מהרי"ו והובא בד"מ: ש"ע סָעִיף ה

לא אבל אם הם שוה בשוה כו'. וכתב בהגהת מהרי"ו אם יש בכל צד ה' טרפה ומהרש"ל שם כתב ולפי דעתי שאינו בנמצא אבל אם הוא בנמצא יהא רעוא שיבא לידי ואיזבן מיניה דשופרי שופרי כי בודאי אחד מן המבהילים בדה זאת מלבו עכ"ל וכ"כ הב"ח: ש"ע סָעִיף ה

לב כמין סדק מצטרף להכשיר. כמ"ש בסעיף ח' ע"ש: ש"ע סָעִיף ה

לג אבל לא להטריף. דאם נמצא בצד שמאל ג' אונות וסדק לא הוי כד' אונות ומשמע דאפילו בריאה אחת מצטרפין להכשיר ולא להטריף כגון אם יש בצד שמאל אונה וג' סדקים אמרינן דסדק א' מועיל להכשיר והאחרות אינן כלום לחשבו חליף ולא אמרינן ממ"נ אי נחשב סדק לאונה הוי חליף דהוי ד' בשמאל וג' בימין אלא אין חוששין בסדקים כלל להטריף וכן משמע בבדיקת הר"ץ ובזה א"ש הא דכתב הר"ב כאן דסדק מועיל להכשיר דלכאורה הוא אך למותר דהא מבואר הוא בסעיף ח' אלא כדפי': ש"ע סָעִיף ה

לד אינה נחשבת אלא לא'. היינו להטריף אבל להכשיר פשיטא דלא גרע מהכשר סדק דסעיף ח': ש"ע סָעִיף ה

לה שאינו חד בראשו. ל' הב"י וד"מ בשם מ"כ ואם למעלה או למטה חד ככובע הוי יתיר וטרפה ע"כ וכן כתב הר"ץ בשם המרדכי ועיין בבדיקות האחרונים: ש"ע סָעִיף ה

לו אלא כשמניחין היד בנחת עליה כו'. כ"כ בד"מ מעשה כזה בא לידי והכשרתיו וכן הסכימו רוב בקיאין שבעיר דטעמא מאי כשר בדאיכא שם גומא משום דיש לו מקום לנוח שם ואינו חוכך עצמו בדופני הריאה ואינו עתיד להתפרק או לנקוב וכן גם כן כאן דהואיל וכשמניחים היד עליו בנחת יורד לגומא הוא הדין כשיגיע בדופני הבהמה יורד לגומא וא"צ להתחכך והנה א' מן הבקיאים עשה לפני באותה הריאה עוד פצול אחד שהיה כמו הראשון והיה גומא תחתיו וכשהיו נופחים הריאה עלה ג"כ קצת מחמת הנפיחה וירד כשנגעו בו בנחת ביד ולכן הסכמנו להכשיר שזהו ברייתא עכ"ל ד"מ: ש"ע סָעִיף ה

לז אבל מקמא הפיצול כו'. ול"ד ליתרת מקמא דכשר דהתם יתרת האונה היא ולא נתפצל מגוף הריאה והוא חזק אבל פיצול שנתפצל מגוף הריאה שיש גומא תחתיו וכשהופכים הריאה הפצול נופל לגומא א"כ נראה שנתפצל מגוף הריאה ואינו חזק וסופו להתפרק וטרפה כנ"ל ודלא כמהר"ם בס' מח"ב דכתב דהרב מיירי במקום דאוסרים יתרת מקמא וכן נוהגין להכשיר יתרת מקמא ולהטריף פצול מקמא והיינו מטעמא דפרישית: ש"ע סָעִיף ה

לח יתרת נגד חריץ הורדא כו'. כלומר תחת הורדא נגד החריץ וכן הוא בד"מ וי"א אלו פסלי יתרת מקמא לכן הוצרכו להכשיר מטעם הגנת החריץ והר"ב השיג עליהם דאם יתרת טרפה ה"ה זה וכן משמע בד"מ בהדיא ונ"מ במקום שאוסרים יתרת מקמא אין להכשיר זה רק בשעת הדחק אבל במקום שמכשירין יתרת מקמא פשיטא דגם זה כשר וכ"כ בס' מח"ב: ש"ע סָעִיף ה

לט ואין לסמוך אזה רק בשעת הדחק והפסד מרובה. כן צ"ל וכן הוא בעט"ז וז"ל ד"מ ול"נ דל"ד דשאני פיצול שתחתיו גומא דטעמא דגומא לאו משום הגנה לחוד אלא שאם היה נופל תוך הגומא לא היה יתרת כלל אלא נתפצל מהריאה ולכן נשאר הגומא תחתיו כמ"ש שעשה א' פיצול וגומא תחתיו לפני ולכן כשר אבל בשאר יתרת מאי מהני הגנת החריץ אי אמרינן כל יתר כנטול דמי ולכן נ"ל דאין לסמוך אזה הטעם ומ"מ המיקל לא הפסיד שהרי כמה גאונים מכשירים יתרת מקמא ע"כ: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

מ פחותה מכעלה הדס. ע"ל ס"ק ז': ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

מא מאונות הימין. וכב"י אבל אם חסר בשמאל אף אם נמצא ורדא בשמאל אינה משלמת לכ"ע והב"ח חלק עליו ע"ש: ש"ע סָעִיף ז

מב הורדא משלמת וי"א כו'. כתב הב"י והפרישה והב"ח דטעם פלוגתתן דהרמב"ם וסייעתו אזלי לטעמייהו דמכשרי יתרת מקמא אלמא מקמא ודרי דאוני חדא מילתא היא ורש"י וסייעתו לטעמייהו אזלי דיתרת מקמא טרפה עכ"ד ולפ"ז כ"ש אם לא נמצא ורדא כלל רק אונא מקמא דמשלמת להמחבר וסייעתו ולפ"ז צ"ל דהר"ב דכתב דהכי נהוג כרש"י וסייעתו לאו מטעמייהו דאלו אינהו מטרפי יתרת מקמא והר"ב ס"ג כתב דנוהגים להכשיר יתרת מקמא ושאין לשנות המנהג אלא היינו מטעם דקי"ל חסרה הורדא טרפה א"כ אם תצרף לאונה ה"ל חסרה וכן מבואר בבדיקת הר"ץ בשם הרב ובשם הר"ר אביגדור ולפ"ז אם היה יתרת דאוני מקמא באופן שכתבתי בס"ק י"ז משלמת לכ"ע מיהו ק"ק לפ"ז דא"כ הא דכתב הר"ב וי"א דאינה משלמת היינו מטעמא דפסלי יתרת מקמא ואח"כ מיד קאמר והכי נהוג מטעמא אחרינא גם בד"מ לא הזכיר טעמא אחרינא כלל. ונראה דהרב לא ס"ל כמ"ש הב"י וסייעתו אלא ס"ל דטעם הפוסקים דאינה משלמת הוא משום דס"ל דכיון דלא קיימי בדרי דאוני ממש אין להשלים החסרון וכן משמע מדברי הרב שהביא הר"ץ שם שכתב דיכול להיות דאין מצטרף אע"ג דאם חסרה הורדה כשרה עכ"ל ר"ל דמ"מ אין מצטרף כיון דלא קיימא בדרי דאוני ממש (ומהר"מ בסב"ה השיג על הר"ץ בזה שלא כדת בדברים שאינם נכונים ע"ש) וכן משמע בהדיא בעט"ז וכן משמע באגור שהביא במסקנתו דברי הטור דכשחסרה הורדא או יתרת כשר ואח"כ הביא במסקנתו דברי המכשירים יתרת מקמא ואח"כ הביא במסקנתו דברי הסמ"ק דאינו משלים הורדא לחסרון דאונא ודו"ק ולפ"ז אפילו יתרת דאוני לא משלים כגון אם הורדא כתיקונה ויש ג"כ אצלה יתרת מקמא לא משלים לדידן: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף ח

מג ואם סדק כו'. וכתב מהרי"ו ודוקא כשהסדק עומד במקומו הראוי להיות אבל שאר סדקים אינם מועילים עכ"ל ומביאו מהרש"ל פא"ט סי' ל"ה: ש"ע סָעִיף ח

מד ויש מכשירין בהיכר או סדק כל שהוא כו'. ומהרש"ל שם כתב וז"ל ואני אומר כדברי הרמב"ם ולפי דעתי שאף רש"י מודה לו כי מה מועיל היכר סדק ס"ס יש חסרון באונה בשלמא היכא דדמיא לאופתא שכולה דבוקה א"כ היכא דהוי היכר משהו חזינן דהכי רביתייהו אבל בחסר אונא א' או ב' אין להתיר בהיכר סדק אם לא שיש הפרש כשיעור אונא דהיינו כטרפא דאסא עכ"ל ובדברי הרשב"א ור"ן ומרדכי ואשר"י וטור נראה להדיא דאין לחלק בין כולה דבוקה לאונה א' או ב' וכ"נ מדברי הב"י ומדבריו כאן וכ"נ מדברי הר"ב בד"מ ובהג"ה גם לפי מ"ש הר"ן דטעמא דרש"י דכיון דאיכא היכירה נראה דאין כאן חסרון אלא דסריכה בכסדרן מבואר דאין חילוק והשתא ל"ק מ"ש מהרש"ל דמה מועיל היכר סוף סוף יש חסרון באונא דכיון דאיכא היכר נראה דהיו האונות כתיקונן אלא דנסרכו כסדרן ואין כאן חסרון גם אין סברא כלל לחלק בהכי ודוק וכן פסק הב"ח: ש"ע סָעִיף ח

מה האונא התחתונה כו'. ומהרש"ל שם חולק אכל זה וז"ל ואני אומר דשום סימן לא יועיל להוכיח שדבוקות האונות מה בכך אה"נ דדבוקות הן ומ"ה פסולה דדמי לאופתא ולא יצא מכלל אופתא אם לא בהיכר סדק והיכר חיתוך האונות וכ"ש שלא יועיל מה שאומרים הבודקים המומחין שיש לכל אונא ואונא סמפון בפני עצמו וא"כ רואין אחר הסמפונות אם הם כדרכן ובמקומן מכשירין אפילו בלא סדק ושוב מצאתי כן בגליון בשם מהרא"ק ולא נהירא אף שאומרים המומחין שכך קבלו כדפי' עכ"ל ואולי מהרש"ל לא קאמר אלא כשכל האומא דבוקה אבל כשהריאה כתיקונה אלא שתי אונות דבוקות וכה"ג אפשר להכשיר ע"י סמפון דהא השתא לאו מטעמא דדמיא לאופתא אתינא עלה אלא מטעם חסר וכיון דיש סמפון נראה שהיתה אונה בפני עצמה אלא דסריכה בכסדרן וכ"כ מהר"מ בסמח"ב דדברי מהרא"ק הן אמורים דוקא בב' אונות אבל לא באומה דבוקה כולה ע"ש והיינו דכתב הר"ב ע"י סמפון הרגיל להיות באונה וכן בדברי מהרא"ק שהובא בד"מ והר"ן איתא שתי אונות הדבוקות יחד כו' אם יש להן ב' סמפונות כו' ואפשר דסימן דארוכה ועבה דקאמרי מהרי"ו והר"ב נמי בכה"ג הוא דכל הריאה היא כתיקונה אלא דאונה התחתונה היא דבוקה ואף שדברי מהרש"ל מראין לאסור בכל ענין שהרי פשט לשונו משמע דמשיג גם אמהרא"ק דמיירי בב' אונות מ"מ כיון דבהא נסתר טעמו דמהרש"ל והר"ב סובר כן וכן נהגו כל הבודקים וכן נמצא בכל בדיקות האחרונים אין להחמיר אבל כשכל הריאה דבוקה בהא ודאי אין להכשיר ע"י סימפון וכה"ג רק בהיכר סדק וחיתוך וכמו שנתבאר: ש"ע סָעִיף ח

מו י"א דבגדיים וטלאים כו'. וכ' בסמח"ב וצ"ל דהיינו דוקא כשאין לו היכר אונות לגמרי אבל אם צד אחד יש לו רק בצד השני אין לו נראה שיש לו דין אופתא כמו בגדולים ונ"ל שאין נקראין רכים לענין זה רק תוך ל' ללידתן וגם נגררין אחר אמן שמניקתן דהא מצינו גבי בכור שאין נקראין טלאים לטפל בעליהם עמהם קודם שיתנו לכהנים רק עד ל' יום אבל לאחר ל' יום אע"פ שנגררין אחר אמן ומניקתן אפ"ה חשיבי כגדולים נ"ל עכ"ל ומן הסתם אמרי' דהוא לאחר ל' יום דהיא גופא קולא גדולה היא להקל בדבר שלא נמצא בש"ס ופוסקים והבו לה דלא להוסיף עלה אלא בידעינן בודאי דהוא תוך ל' אבל מספק אסור: ש"ע סָעִיף ח

סָעִיף ט

מז ויש נוהגין להטריף. וכ"כ הר"ץ ושאר אחרונים שכן נוהגין וכ' הב"ח דל"ד למ"ש בסעיף ד' נמצאת אונה יתירה בסוף שפולי אומה כשרה וכ"כ בהג"ה דזה מקרי בדרי דאונות (וכ"כ הר"ץ) דשאני התם דהאונות הן כתיקונן ובמנינן וא"כ בליטה זו לא גרע משאר יתר העומד בדרי דאונא אבל בחסר אונא אחת אין בליטה זו משלמת החסרון וכן מחלק מהרש"ל פא"ט סי' ל"ד ובס' מעדני מלך הניח זה בצ"ע: ש"ע סָעִיף ט

שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך

סָעִיף א

א ריאה שניקבה טריפה. עיקר טריפות דניקבה הריאה יתבאר לקמן סימן ל"ו ש"ך כבר כתבנו בזה בפתיחה דמש"ה הקדים הטור והמחבר בכאן ריאה שניקבה לומר דכל פסולי הריאה מטעם נקובה קאתינן עליו וז"ש הש"ך עיקר טריפות כו' ומ"מ זה נמי מטעם נקובה הוא: והנה ראיתי להעיר בכאן הא דאמר רבא ה' אוני תלתא מימינא כו' חסר או יתיר וחליף למה סכם תחלה ה' אוני והיה די לו באומרו אמר רבא תלתא אוני אית לריאה מימינא ותרי משמאלא והיה מייתר ג"כ דלא היה צריך לומר חליף דפשיטא דהכין הוא דחסר מימין ויתר משמאל משא"כ עכשיו דאמר ה' אוני יש מקום לטעות דמש"ה אמר ה' לומר דכל שהסכום ה' אין קפידא עד שהוצרך לומר חליף טריפה ואפילו לא היה מייתר מ"מ לאיזה צורך אמר דברים מיותרים ברישא. והנה או דבא למעט יותר מה' מכל צד כדעת המ"כ שהביא רש"ל בפא"ט סימן כ"ט או ד' בימין ואחד בשמאל כשר ולז"א ה' אוני כיון שלא חסר מן הסכום ואי הוה אמר רק תלתא מימינא וב' משמאלא ועלה הוה קאי חסר ה"א כל שחסר מימין או משמאל טריפה כדברי תורת חיים. אמנם אנן מכשירין יותר מעשר ומטריפין ד' בימין וא' בשמאל קשיא. שוב ראיתי להתב"ש אות כ"ט שהרגיש בזה וכתב דרבא אשמועינן ה' אוני ותו לא דחסר או יתר שלא בדרי דאונא טריפה ואי הוה אמר תלתא מימינא וב' משמאלא יתיר כו' ה"א עלה קאי דווקא בדרי דאונא הוה יתיר קמ"ל כן הוא תוכן כוונתו ויפה כתב וכמו שאבאר בסמוך בעז"ה: ואגב גררא ראיתי להביא כאן מ"ש בש"ד סימן פ"ט וז"ל פעם אחת אירע מעשה שנמצא כמו יד על הטחול והטריף מורי הר' אליעזר ואמר כל יתיר כנטול פירש כניקב והוכיח מדאמר רבא ה' אוני חסר יתיר חליף כו' ומקשים למה לי חליף תיפוק דהוה חסר ומתרצים דה"א כיון שהמנין ה' אוני שלם כשר הוא ויש מתרצים דחליף שנתחלפו האונות גדולה במקום קטנה ועתה מה צריכים לזה התירוץ וכי אינו מתורץ בתי' הראשון אלא ש"מ כל יתיר כנקוב דמי והוה יתרת שלא בדרי דאונא יע"ש ולכאורה אין לו פירוש. ונראה דה"פ דפי' כל יתר יש הרבה פירושים או דכנטול הוא וחבירו עמו או דכנקוב במקומו דמי כו' והנה אם כנטול מכל וכל יש קולא בטחול כמו שמבואר בסי' נ"ה ניטל הטחול כשר והוכיח הר' אליעזר ז"ל דע"כ כניקב דמי וניקב הטחול בסומכי' טריפה והוכיח מדאמר חליף דמיותר הוא דחסר הוא מימין וה"ה דקשיא דיתר הוא משמאל ומתרצין דה' אוני עכ"פ יש ולא הוה בכלל חסר ויתיר והיש מתרצין לא ניחא להו בזה התי' דקשיא להו לא לימא ה' אוני אלא תלתא מימינא וב' משמאלא חסר או יתיר הוה עלה קאי וידעינן דחליף טרפה כמ"ש לעיל ע"כ מוכיחין דין חדש מכאן דאם נתחלפו צורת האונות טריפה ומנא להו לחדש דין זה ולא ניחא להו בתי' הא' וכ"ת דלא ניחא להו כדכתיבנא אכתי צריך חליף לד' בשמאל וג' בימין דליכא חסר וכ"ת האיכא יתיר בשמאל י"ל דלמא יתיר אין טריפה אלא בדרי דאונא דווקא כיון שעומד אצלו טריפה דהוה כנטול הוא וחבירו עמו הא יתרת שלא בדרי דאונא סובר רבא דכשר כיון שעומד בפנים מחובר לערוגה וכדומה לאו כנטול הוא וחבירו עמו והא דאמר ביני ביני טריפה לאו הלכתא כדמסיק אבל אגבה משמע הא יתרת מקמא כשר וכבר ראיתי מי שפירש ביני ביני היינו ע"ג מיקרי כן וא"כ אין טריפות מכח יתיר ואמנם טריפה מכח חליף כי כן קיבל רבא שלא יהיו בשמאל יותר מימין וכמו שאבאר לקמן אלא וודאי דיתיר כנקוב מקומו דמי וודאי אין חילוק בין עומד סמוך לחבירו או רחוק דניקבה הריאה בכ"מ טריפה וא"כ למה לי אכתי חליף הא הוה יתיר ומש"ה הוכיחו דנתחלפו צורת האונות טריפה וא"כ לפ"ז בטחול בסומכיה טריפה כן נראה ליישב ומי שדעתו רחבה יתרץ בע"א והנלפע"ד כתבתי ✍ועיין מ"ש לקמן בב' וורדות א' בימין כו': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ונקראת. הש"ך הביא לשון רש"י שנקראת וורדא ע"ש קלישת' דקה כוורדא (כמו קליש ליה טומאה דט"י וכדומה) ואדומה כוורד ואפשר שאדומה קצת יותר בצבעו מן הריאה: ש"ע סָעִיף ב

ג או משמאל. עש"ך שדחה דברי ת"ח ואוסר ד' בימין וא' בשמאל. הנה משמעות הזה שכתב לא ידענא מהו אם כוונתו כמ"ש הפר"ח אות ג' מדסתם הר"מ והמחבר חסר משמאל אף דוורדא בימין ומשלים לדידהו כבס"ז אלמא חליף הוה מה שראוי להיות בשמאל הוא בימין כבר כתב התב"ש באות כ"ט דאיכא תרתי לגריעותא מימין לשמאל ולא קיימא בדרי דאונא יע"ש ועוד מהמחבר אין הכרח דאדרבה שמאל דומיא דימין וע"כ חסר בימין דאין וורדא כלל ה"ה בשמאל הכין הוא והנראה דהיה לומר חסר א' מהן למה למיפרט מימין ומשמאל אלא לומר אם חסר משמאל אף ד' בימין טריפה ומ"ש שכן מוכח מפוסקים גבי השלמת וורדא הם דברים פשוטים דרש"י פוסק אין הוורדא משלמת דחליף הוא אלמא אף דלא הוה חליף ממש מיקרי חליף והגאונים דמכשירים דאורחייהו בהכי לעמוד בימין ומשמאל אם עומדת וורדא אין משלים ומטעם חליף קאתינן כ"ש מימין לשמאל והתב"ש אות כ"ט כתב מב"י ד"ה ודע שלכאורה מוכח כש"ך. האמת הוא כן שכתב על מ"ש רבינו ירוחם דאין הוורדא משלמת לשמאל כתב דע"כ בעומדת בשמאל דאי בימין פשיטא ומה פשיטותא הא ד' בימין משלימין. ואין לומר דהב"י ה"ק דאי מימין לשמאל הוה לאשמועינן רבותא אונה ממש יתרת מקמה אין משלים לשמאל דא"כ לא הל"ל דהא לא איצטריך לאשמועינן כו' אלא וודאי כדאמרן ועיין ב"ח שכתב דהר"מ מכשיר חסר אונא משמאל והוורד' בשמאל וכן דעת רי"ו וורד' מימין אין משלמת לשמאל דלא כב"י א"כ לכאורה סובר כת"ה דאל"כ לאשמועינן ד' בימין ואחד בשמאל אין משלים ומכל מקום לענין דינא הדין אמת ד' בימין וא' משמאל טריפה וכאמור: ודע דהר"מ ז"ל בפ"ח מה"ש ה"ג כתב נתחלפו האונות ב' בימין בלא וורדא וג' כשמאל או וורדא עם הג' בשמאל טריפה ולאיזה צורך אמר או וורדא עם הב' בשמאל וכבר עמד הכה"ג בהגהות ב"י אות צ"ב בזה ותי' דאדסמיך קאי ג' משמאל (וה') [וה"ה] ב' אונות (וב' וורדות) משמאל ואכתי למה לי כלל פשיטא שאין הוורדא בצד שמאל משלמת השתא אונא בשמאל כ"ש וורדא בשמאל דאיכא תרתי לריעותא בשמאלו שלא בדרי ואף לגי' דגריס הכה"ג או וורדא עם ב' בשמאל אכתי קשה פשיטא כדכתיבנא ואפשר לידחק ולומר דה"ק או שלש עם הוורדא בשמאל וג' בימין הוה חליף וטריפה דהוה ג' בימין וד' בשמאל ולענין דינא ג' בימין וג' בשמאל ויתרת מקמא בשמאל או ג' בימין וב' משמאל וב' יתרת בשמאל אבאר לקמן אי"ה: ש"ע סָעִיף ב

ד או שהיו כו'. וה"ה ג' מימין וד' משמאל כמ"ש הרב ס"ה ש"ך ויש לראות אמאי לא הגיה הרב כאן כי כאן עיקר מקומו בחליף ואולי מאחר ששם כתב המחבר יתרת דכשר כתב שם: ש"ע סָעִיף ב

ה כ"ז. הש"ך הביא דיש"ש שהיקל בכל אלו החילופים זולת החילוף המוזכר בגמרא גם אונות למטה והאומות למעלה ומשמע אף בה"מ אסור ושאר חילופים בה"מ שרי וכבר כתבנו לעיל שאותן חילופים יש להם קצת סמך מגמרא מדאמר חליף תיפוק ליה דהוה חסר ויתיר כאותן מפרשים שהביא בהג"ה ש"ד סימן פ"ט: ודע דאם ג' בימין וב' משמאל וב' יתרת מקמא משמאל או ג' מימין וד' בשמאל ויתרת מקמא מימין כתב השמ"ח סכ"ד דטריפה. וטעמו נראה לי דהוה כעין ס"ס פלוגתא דרבוותא להחמיר שמא יתרת מקמא טריפה דרבו האוסרין ואף דעת רמ"א כן אלא שנהגו להקל במקומינו כמו שיתבאר לקמן ואת"ל יתרת כשר שמא הוה חליף כמ"ש הש"ך אות מ"ב לתי' הא' דווקא וורדא אין משלמת הא יתרת משלים א"כ פשיטא דהוה נמי חליף ומיהו אין זה ראיה דאף דמשלים מ"מ לא הוה חליף דכי גמירי שיהא בימין יותר היינו בדרי וכן יראה מלשון רמ"א ס"ה הא דמכשירין צריך שלא יהיה בשמאל יותר ואפשר דרבותא קאמר ל"מ שלא בדרי דיש אוסרין כו' אפי' בדרי נמי. ומיהו יש לעיין דהא הפר"ח חולק ומכשיר ד' בשמאל וג' מימין והביא ראיה מד"ס ז"ל וז"ל פ"ח ה"ג מה"ש נתחלפו האונות ב' בימין בלא וורדא וג' משמאל או שהיה הוורדא עם שלש משמאל טריפה שחסירה מימין סובר הפר"ח מדאמר חסר מימין ש"מ דאדסמיך ליה קאי היינו ב' בימין הא ג' בימין וד' בשמאל כשירה והתב"ש אות ל' דוחה זה דכל שיש בשמאל יותר מימין חסר הוא ולפי דעתי דהר"מ ה"ק או שהיה הוורדא עם הג' משמאל וג' מימין לא אבל בימין קאי וטריפה משום חסר ימין אלא דא"כ היה לומר שחסר מימין ויתיר משמאל כיון דקבלה הוא שאין להיות בשמאל יותר מימין אמאי תלה טעמא דווקא שחסר מימין או לא הוה ליה כלל לומר אלא ע"כ חליף המוזכר בגמרא מפרש הוא ז"ל דמטעם חסר מימין הוא דלא אמרינן כיון דהמנין ה' אונות יש לא הוה חסר אלא גם זה הוה חסר הא יתיר בשמאל ליכא דאנן קיי"ל יתרת בדרי כשר הוא כן נראה לי דעת הפר"ח ומרש"י חולין מ"ג א' ד"ה (הנך) [לא תיפוק] משמע דחליף חסר ממקום שראוי להיות שם אין לפרש כמ"ש התב"ש דג' בימין וד' בשמאל חסר הוא דא"כ הוה לרש"י לפרש דמטעם יתיר קאתינן עליה דהוה עדיף טפי ואיך שיהיה אם ג' בימין וב' יתרת משמאל יש לצדד בה"מ להכשיר מהני טעמא דכתיבנא שמא ג' וד' אין איסור ושמא אין יתרת מן המניין כתי' הב' של הש"ך וכן נראה עיקר א"כ בה"מ עכ"פ יש להתיר וכאמור כאן. ומיהו ג' מימין וא' משמאל וג' יתרת או ב' מימין ויתרת וב' יתרת משמאל הוה וודאי טריפה לא ספק אי נחשוב יתרת א"כ הוה חליף לדידן ואי לא א"כ חסר מנין האונות אבל אי ב' בימין ויתרת הוה רק ספק טריפה או כתירוץ הא' בש"ך או כתי' הב' באות ל"ב ושם אבאר בזה: ודע דלקמן סימן ל"ו סי"ד דצמקה אונא שלימה דטריפה לדעת בה"ג כמ"ש הט"ז וש"ך שם מטעם דהוה חסר האונא וכפי הנראה משיטת הר"מ ז"ל בפ"ח שמנה צמקה תחת סוג חסירה לא תחת סוג נקובה יע"ש וכבר התבאר זה בריש הסימן בפתיחא אם כן אם היה ג' בימין וד' בשמאל ואחת משמאל צמקה לכאורה יש להתיר דאדרב' צמקה חסר הוא אם כן תו הוה שוה בשוה אמנם זה טעות. חדא דלחוש חוששין לבה"ג לא להקל ועוד דצמקה לדידן מטעם חסר וחסר מטעם ניקב דלא כהר"מ ז"ל שסובר חסרון הוא פסול בפ"ע ואנן פוסלין כל פסולי הריאה מטעם ניקב וה"ה צמקה ועוד אחר שכבר היה פסול מתחלת ברייתה דהוה חליף איך תחזור לכשרותה ע"י צימוק והלא מצטמק ורע לה וטריפה אין לה היתר אם כן הוה וודאי טריפה ולא ספק והבן ומיהו אי ג' בימין וב' משמאל ויתרת מקמא בימין וא' מדרי דאונא צמקה לכאורה יש לטעות להתיר אמנם לדינא ג"כ אסור הוא דצימוק ניקב הוא ועיין מ"ש באות מ"ב בזה באורך: עוד אבאר לך הא דאנן מכשירין יתרת מקמא מ"מ עכ"פ ריעותא מיקרי דרוב פוסקין מטריפין ואי בועה על יתרת הוה תרתי לריעותא כמ"ש בסימן ל"ז באורך מזה אם כן אי בימין יש ד' אונות ואין ניכרת איזה היתרת שיש להם תואר א' וסמפון לכ"א ובועה עומדת על אחת מאונות איך נדע הדבר ההוא איזה יתרת וכ"ת בדרי דאונא לאו ריעותא הוא הא ליתא דכל היכא דאיכא פלוגתא ריעותא מיקרי ורבא סובר יתרת אוסר ואף דלא קיי"ל כן מ"מ הוה ריעותא מ"מ מספיקא אין ראוי לאסור תרתי לריעותא דהוה רק חומרת האחרונים כמו שיתבאר בסימן ל"ז באורך. ונראה אם יש ג' בועות על ג' אונות ורביעית הסמוכה לאומה אין עליה בועה אפ"ה טריפה ממ"נ אם הרביעית יתרת הרי שינתא הווררא מקומה ואי בג' ראשונות יתרת הוה תרתי לריעותא ובסוף הסימן אבאר המעשה שהובא בר"ץ באורך ✍וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ב

ו או אם יש לה שתים. פירוש אפילו אין עומדין זא"ז ש"ך הנה מבואר מדבריו דחולק אט"ז אות ד' ופוסל אף שאין מקורבין וה"ה בשמאל פוסל נמי כמו שיתבאר באות י"ז באורך: ש"ע סָעִיף ב

ז או אם. הש"ך הביא בשם ד"מ בשם האגור דאם הוורדא פחותה מעלה של הדס טריפה וכן הלכתא וראיתי לכר"ו אות ו' שכתב דאם פחותה מט"ד כשירה ולא ידענא מנא ליה הא ואולי ט"ס הוא וכן השמ"ח סל"ו פסק בפשיטות דפחותה מט"ד טריפה: ש"ע סָעִיף ב

ח או שינתה מקומה. עש"ך בשם רש"ל מה שהיקל בזה ותב"ש הסכים לבה"י שהשוחטים בזמן הזה נוהגין להטריף יע"ש: ש"ע סָעִיף ב

ט וכן אם שינתה תוארה. עש"ך בשם האגור וכבר התבאר לעיל הדין בזמן הזה ועיין תב"ש: ש"ע סָעִיף ב

י כעובי אצבע. כתב הש"ך דאין חילוק בין דקה לגסה יע"ש ועובי אצבע היינו רוחב אגודל וראיה דהא מביא מסימן מ"ז ושם נאמר כרוחב אצבע וגם בתב"ש אות נ"ד ובשמ"ח סל"ח פי' כן ופסק שם דגובה השורש צריך אצבע ומשך השורש שלם ובה"מ יש לסמוך כט"ז אות ה' דגובה ורוחב אצבע עד"מ אם כל א' מוורדות רחבים ב' אצבעות בעינן שיהא שלם בתחתיתו ב' אצבעות ובה"מ אף שאין שלם בתחתיתו כ"א אצבע וגם גובה עד אצבע כשירה ועיין בט"ז: ש"ע סָעִיף ב

יא אע"פ שיש בו סדק. פי' בשורש הנשאר ד"מ ש"ך ור"ל אף שיש בשורש של עובי אצבע בגובה וברוחב סדק מ"מ אין סדק מועיל להטריף כ"א להכשיר כ"ה בד"מ ועיין בל"י יראה מלשונו באות י' דאם יש לכ"א חריץ עד למטה טריפה ומסתימת הפוסקים אין משמע כן יע"ש: ש"ע סָעִיף ב

יב ואם. עש"ך דלכאורה באין להם שורש כעובי אצבע ומש"ה אם א' הפוכה והיא קטנה כשירה שזה מראה דהיא יותרת ולא וורדא ויתרת מקמא כשר לז"א דאינו כן דא"כ איך קאמר בד"מ ואם ב' וורדות בשורש א' והגדולה הפוכה טריפה ואם לאו כשירה פשיטא דאפילו שניהם אין הפוכות טריפה אם אין כעובי אצבע ביניהם והכי הוה לומר אם הקטנה הפוכה כשירה אלא קאי ביש להם שורש א' כעובי אצבע וקמ"ל שם דאם הגדולה הפוכה אפ"ה טריפה כנ"ל לפרש דבריו והיינו דודאי כל שיש תואר קצת הוה ב' וורדות כמו שיתבאר אות י"ז ודוקא שאין לה כלל תואר וורד יע"ש. ואם ב' וורדות בשורש א' וא' יש לה כיס ולא השניה יש לעיין ואם יש לה גם כן כיס הוה יתיר כיס עיין מ"ש באות י"ז והנה וורדא שאין לה כיס טריפה יש ב' טעמים. א' להציל מרחיפת הריאה שלא תינקב וב' דקים להו דכל וורדא בלא כיס סופו לינטל הוורדא זה דוקא בוורדא לא ביתרת דקים להו דיתרת לא תינקב ולא תינטל מחמת רחיפת הריאה ומש"ה מכשירין כה"ג: ש"ע סָעִיף ב

יג הולכים. עש"ך דבשניהם שוין טריפה אם א' הפוכה וכתב עוד דה"ה אם שינתה תוארה הדין כן ור"ל דהולכין אחר הגדולה ואם היא בתואר וורד כשירה וכ"ז בשורש א' להם ואם אין להם שורש א' בא' הפוכה טריפה ובשינת' תוארה יתבאר לקמן באות י"ז ל"ה מהו הדין. וכתב התב"ש אות מ"ז ואם א' שינתה מקומה אף שהיא קטנה יש להחמיר דדוקא הפוכה ותואר דלא נזכר בתוס' ורש"י ושאר פוסקים הם אמרו והם אמרו משא"כ שינת' מקומה דטריפות זה מוזכר בתוס' מ"ז א' בשם דודו יע"ש: ש"ע סָעִיף ב

יד ואם. עש"ך ויראה דהסכים למ"ב בתשובה דתרי רואין לא אמרינן רואין כאלו הכיס הב' נטול וסוף הוורדא לינטל זה לא אמרינן ועיין מ"ש לקמן בטרפשא דכבדא. ומה שסיים בה"מ יש להתיר יראה דלא קאי כ"א ביתיר כיס לא בחסר כיס דאין להתיר אף בה"מ. ואם נמצא ב' כיסים והוורדא אין נהנית אלא מאחת כתב בל"י בשם דמש"א שיש להתיר והתב"ש אות מ"ח כתב מהגהות רמ"א משמע כן דכתב ואם יש לה ב' כיסין משמע שנהנית משניהם אמנם מהר"ץ משמע דוקא בשמאל הא בימין אף שאין נהנית מריפה ובחסר כיס כתב בל"י דעת הש"ך להתיר בה"מ וכבר כתבנו דאין הכרע די"ל דקאי איתיר כיס לא אחסר עיין מ"ב סימן ס"א מ"ש מזה: ש"ע סָעִיף ב

טו או. עש"ך והנה תראה בפי' מלשון הר"ץ דיתיר כיס בשמאל הא בימין טריפה אף שעומר מרחוק וזה דלא כט"ז אות ד' דאף וורדא כל שאין סמוך לוורדא הא' כשירה וכ"ש כיס וכתבנו שם הטעם אף דבסימן נ"ה אות ד' משמע מלשונו אף שאין נוגעין נמי כל יתר כחסר כפירש"י מ"מ בוורדא דרוב מכשירין אם ניטל אין להחמיר אלא כשנוגעין זה בזה או דע"כ פוסל שם אף שאין נוגעין זה לזה מ"מ בעינן שעומד במקום שיש שייכות לרגל לעמוד שם ומודה הט"ז למעשה דמרדכי שם באם עומר הרגל במקום הזנב דכשר כמ"ש רמ"א שם וה"ה כבד אין פוסל אלא במקום הראוי להיות כבד אף שאין נוגע בו. והש"ך דמטריף בוורדא בימין מטעם יתרת כמו בשמאל אף דיתרת מקמא כשר מ"מ כי קבילו עליה להכשיר היינו יתרת שלא בתואר וורד כמ"ש התב"ש או דסובר הא דאמר אבל ביני ביני טריפה היינו יתרת וורדא ור"א סובר למיטרפיה אפי' בחדא אמרו ליה דאורחיה הכי כמו שאבאר אות י"ז. אלא ביתיר כיס קשה אמאי מטריף בימין ודוחק לומר כי קבילו עלייהו יתרת הא יתיר כיס טריפה והנראה מטעם חסר כיס קאתינן עליה או דסובר כל יתר כנטול אף שלא במקומו הראוי או דימין מקומו הוא ואף דשינתה מקומה פסולה זה לחומרא הא מדינא רוב פוסקין מכשירין בשינתה וכן משמע מגמרא אבל אגבה טריפה משמע הא מקמה כל מקום מקומו ובשמאל אין מקומו כלל ומש"ה בימין טריפה וזה נכון ובאות י"ז אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ב

טז ואינה מונחת. עש"ך ויש לראות למה להו הטעם דשינת' מקומה תיפוק ליה דאין לה כיס ומה אהני לה הכיס שעשוי להצילו מרחיפת הריאה שלא תנקב כמ"ש המ"ב סי' ס"א א"כ כיון שאין מונח בתוכו הוה כאין לה כיס גם מאי איריא שאין מונח בתוכו אפי' מונח בתוכו אם כשנופחין יוצא טריפה דבחיי' היה הריאה נפוחה וכל מילי דריאה כשהיא נפוחה משערין ולזה יש לומר דשמא בחייה לא היתה כ"כ נפוחה משא"כ כשלא היה מונה בתוכו יש ריעותא ואין זה מספיק דודאי כשיוצא כשנופחין מעט הוא דטריפה ולא כשנופחין הרבה עסי' ל"ו בהא דנפחו ונקרע הקרום ולקושיא א' י"ל דנ"מ אף בה"מ למאן דמכשיר אין לו כיס כאן גרע דשינת' מקומה וטריפות זה מוזכר בתוס' מ"ז וטריפה אפילו בה"מ נ"ל ✍: ש"ע סָעִיף ב

יז וכל. עש"ך ואעתיק לך דברי הב"י וז"ל ולענין הלכה קיי"ל כגאונים בין ב' וורדות או חסר כשר. כתב האגור אם אין לה חריץ או שינתה תוארה או פחותה מעלה של הדס או שאין עגולה טריפה. כתב הכל בו אין לה כיס טריפה וכן מצאתי כמה דברים לחכמי אשכנז שפוסלין בוורדא ונראה שכל אלו הדברים להפוסלים יתרת שלא בדרי דאונא או לדברי הפוסלים ב' וורדות או אין לה כלל אבל לדברי המכשירים בכל מקום וכן לדברי המכשירים ב' וורדות או אין לה כלל אין שום שינוי פוסל בוורדא בין שינוי בגופה או פחותה מט"ד או חסרון כיס וכתב הד"מ וז"ל (לפי הנוסחא שלפנינו) כבר כתבתי שאנו נוהגין להטריף ב' וורדות וחסר גם נוהגין להטריף יתרת א"כ יש לנהוג בכל הדברים שכתבתי עכ"ל והנה לשון ב"י שהזכיר ב' וורדות אין לו מקום כאן שהרי כבר פסק לעיל דהלכה כגאונים והאגור לא זכר אלא שינוי תואר א"כ היה לומר וכן למ"ד דפוסל חסר הוורדא לא להזכיר ב' וורדות. גם מ"ש אבל לדברי המכשירים יתרת וכן לדברי המכשירים ב' וורדות או אין לה כלל דמשמע בחדא מינייהו סגי ואמאי והא למ"ד חסר פסול אף דמכשיר יתרת מ"מ שינתה תוארה או כיס הוה חסר וורדא וצ"ל דה"ק אבל למאן דמכשיר יתרת ומכשיר נמי ב' וורדות או אין לה כלל ולא או או קאמר כו' ומ"ש ב' וורדות אפשר דחוזר אדלעיל דיש להכשיר גם בב' וורדות. או יאמר דל"ת שינתה תוארה קצת פסולה דנהי דמכשירין חסר וורדא או יתרת מ"מ יתרת וורדא קבילו עלייהו לאסור כמ"ש הש"ך כאן לז"א דלמאן דמכשיר ב' וורדות אין כאן תו שום פיסול דהא אף יתרת וורדא כשר. ומ"מ מ"ש להכשיר בחסר כיס יש לעיין דאף למאן דמכשיר חסר וורדא זה גרע דסופו לינקב מרחיפת הריאה וטריפה וצ"ע והנה הד"מ כתב שם דאנו פוסלין ב' וורדות או חסר וגם יתרת מקמא א"כ יש לנהוג ככל החומרות. אמנם כאן בהג"ה השמיט זה דאנו נוהגין להטריף יתרת מקמא ואף למ"ש הא"מ דעת הרב לאסור באמת יתרת מקמא וכן כתב התב"ש דרק מחמת המנהג לא רצה לשנות המנהג מ"מ לא כתב בהג"ה כלום מזה רק דמש"ה נוהגין להטריף בכל אלו משום חסר וורדא או יתיר וורדא אבל יתרת אנו נוהגין להכשיר ומש"ה לא כתב זה והנה לכאורה יראה שהדין עם הא"מ שהש"ך ז"ל גירסתו בד"מ היה כך וכבר כתבתי שאנו נוהגין להטריף יתרת מקמא א"כ יש לנהוג ככל החומרות וע"ז שפיר הקשה הש"ך דמשמע הא למאן דמכשיר הכל כשר וא"כ אמאי פוסל כאן. שוב ראיתי שיש לומר שגי' שלפנינו כן היה לפני הש"ך אלא דה"ק מדכתב כבר כתבתי ב' וורדות או אין כלל טריפה והיה די לו אלא דמש"ה הוצרך לומר יתרת מקמא דאל"ה עכ"פ ב' וורדות א' בימין וא' בשמאל כשר דלאו חסר הוורדא הוא מש"ה אמר דיתרת הוא ולמאן דמכשיר יתרת ואין לה וורדא הכל כשר. וא"כ עכ"פ לדידן אין פוסל בב' וורדות אף א' בשמאל דלא שייך חסר וורדא דכל יתר כנטול אם עומד בימין לא בשמאל לזה תי' דט"ס הוא וצ"ל וכבר כו' וגם אנו נוהגין להטריף ביתר וורדא היינו אף בשמאל כמו שהבין המרדכי והנ"מ דלהר"מ יתרת וורדא טריפה ואיך יתכן זאת והלא הר"מ בפ"א מה"ש פסק חסר וורדא ויתרת מקמא כשירה ואמאי יתרת וורדא טריפה וע"כ שאני יתרת וורדא דהכי קים להו דוקא יתרת שלא בתואר וורד כשירה אבל בתואר וורד טריפה ואפשר לומר הטעם מדאמר אבל ביני ביני טריפה היינו תואר וורד אם יש לה ב' ואתיא שפיר דברי רמ"א ומ"ש שכבר כ' דכן כתב שם מקודם להטריף ב' וורדות משמע אף בשמאל: והנה לענין דינא כתב הש"ך דב' דינים יש בשמאל תואר וורד ממש אף בלא כיס הוה יתרת וורדא לא מטעם יתר כנטול אלא יתרת וורדא הוה יתרת וטדיפה תואר קצת כשר אא"כ יש לה כיס אונא ממש אף שיש לה כיס כשר וכמעשה דב"ח. בימין דהיינו מקומה דינא הכי אם תואר קצת אסורה אף בלא כיס. ומ"מ מה שדייק מקומה ממש משמע הא שלא במקומה ממש אף בימין דינה כשמאל ואם תואר קצת בלא כיס כשר וכן יראה קצת מדבריו בספר נה"ך בקו"א יע"ש. ומ"ש על מהר"מ ה"ק דהר"מ השיג על הר"ץ מטור דאוסר וורדא בשמאל א"כ משמע דאף שאין לה תואר ממש דהא הטור אוסר אף יתרת מקמא והשיג עליו הש"ך דהטור סובר דאין חילוק בין יתרת וורדא ליתרת מקמא וע"כ הרא"ש אוסר יתרת מקמא משא"כ לדידן יתרת כשר ויתרת וורדא טריפה א"כ תואר קצת אין מזיק ומ"ש הש"ך דהר"מ הבין מהר"ץ אף בתואר ממש מכשיר חולק עליו ומ"מ מהטור לא השיג עליו כלום וכאמור: והנה בנה"ך בקו"א כתב אט"ז דיתיר משמאל הוה ניקבה הריאה עכ"ל ור"ל דמה בכך דהוה כיתרת רגל מ"מ ניטל ממקומו והנה יש לומר דהט"ז סובר דיתרת וורד דומה ליתרת מקמא ודווקא במקומה הוה כנטול חבירו עמו משא"כ שלא במקומה אין לה דין וורד אלא דין יתרת וביתרת קי"ל להכשיר עיין מ"ש בט"ז אות ד': כתב השמ"ח סל"ג וורדא בדרי דאונא בימין הוה חסר וורדא ובשמאל בדרי דאונא כשר ושלא בדרי טריפה ויפה דיבר לפי שיטתו ושיטת הש"ך דיתרת וורדא גרע מיתרת מקמא א"כ בימין סובר כ"מ מקומה הוא הוה חסר וורדא משא"כ בשמאל אין ענינו לחסר וורדא אלא מטעם יתרת וורדא אסור ולכך בדרי אין פוסל דאורחיה הוא ואונה בין עגולה או משוכה משא"כ שלא בדרי וכ"ז להש"ך ותב"ש ולא לט"ז וכבר בארנו זה באורך: ש"ע סָעִיף ב

יח יש כו'. הש"ך השיג בכאן על ר' ליברמאן שוחט מפראג דלא מכשירין צירוף וורד כ"א בשתיהן ע"י צירוף יש להם תואר וורד ומהתימה על ר' ליברמאן איך העלים עיניו מ"ש הר"ב אם שנתה תוארה טריפה. ומ"ש הש"ך באות כ"א אין מתירה לכאן דהתם עכ"פ בשורש יש להם תואר וורד וכמו שאבאר שם. והשמ"ח סעיף ל"ו כתב דוקא נחלקה לשנים הא לשלשה אין מצטרפין דגם לב' קול' גדולה והבו דלא להוסיף: ש"ע סָעִיף ב

יט מצד שמאל. כתב הש"ך דכן עיקר הגירסא ומיהו כ"ש בימין דכשירה וכן פסק השמ"ח סל"ז ושאר אחרונים והת"ח סובר בימין יש להקל די"א כל מקום מקומה יע"ש בזה: ש"ע סָעִיף ב

כ כי כו'. הש"ך משמע דמסכים להר"ץ דאין מצטרפין אי באין כיס הוה רק יתרת ולא וורדא וביש כיס הוה ב' וורדות וטריפה מטעם יתיר וורדא אמנם התב"ש ושאר אחרונים מכשירין אף באין כיס וביש כיס פסק שם להחמיר מטעם דהוה יתיר כיס וכפי הנראה יתיר כיס בשמאל ודאי אין קפידא אלא משום יתיר וורדא וא"כ משמע אף שאין לחלק בשמאל כט"ד הוה יתיר וורדא וצ"ע: ש"ע סָעִיף ב

כא וכן כו'. עש"ך ואין זה סותר למ"ש באות ח"י דכאן עכ"פ השורש יש לה תואר וורד אבל כשאין לה תואר כלל טריפה ור' ליברמאן ע"כ מיירי אף שאין בשורש תואר וורד דאל"כ הא כתב הרב בהדיא דכשירה כה"ג כמבואר: ש"ע סָעִיף ב

כב וכל כו'. עש"ך בשם רש"ל דאם יש עוד ריעותא בריאה זו טריפה וכן הביאו הט"ז לעיל אות ב'. כתב הלח"פ אם יש ב' וורדות בשורש א' כעובי אצבע ונסרכו זה לזה ממעכין דינו אבאר לקמן בסימן ל"ז ומיהו באם נמצא חצי חתיכה בצד שמאל ונסרך לאיזה מקום הוה תרתי לריעותא כיון דיש אומרים דאין החתיכות מצטרפין וגם יש סירכא הוה תרתי לריעותא אלא אם אין החתיכה כט"ד דלא הוה כאן ריעותא מחמת יתרת מקמא כיון דליכא ט"ד לית מאן דפוסל ומטעם חסר הוורדא א"כ אין הריעותא במקום א' שזה בצד ימין חסר וורדא נראה דאין להטריף בשביל זה מטעם תרתי לריעותא ✍ולקמן סימן ל"ז אבאר כל דיני ב' לריעותא: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

כג וכשנופחין. הש"ך הביא בשם המצא כתוב דיתרת צריך לנפחה והראה מקום לסימן ל"ט אות ה' והנה לכאורה נראה יתרת צריך ניפוח דהוה ריעותא דלרבא אסור משום הכי צריך ניפוח אמנם הלשון משמע משום לראות אם נוטה לקמא או לגבה. ומיהו אם לא נפחוה השמ"ח והתב"ש סעיף י"ד ואות ח"י דאם נאבדה בלא נפוח כשירה זולת היכא שראינו שיש ריעותא דנוטה לגבה אז טריפה. כתב כה"ג בהגהות בית יוסף אות ס"ח היה יתר וספק אם יהיה בנפיחה כט"ד וא"א לנפחה שיש אטום ומוגלה או נאבדה כשירה הנה מה שהתיר בנאבדה כה"ג השמ"ח סי"ד אוסר אם לא נפחוה שמא היה כט"ד ומה שכתב מקום אטום עם ליחה הנה אטום עם ליחה אין מזיק מ"מ טריפה מטעם שכתבנו דא"א לנפוח ולא שייך אוקמיה אחזקה כיון דיש ריעותא מחיים לפנינו ומ"מ אם לפי ראות עינים לא הוה כט"ד ולא בדקוה בנפיחה יש לעיין בה"מ בזה ולדינא צריך עיון (*) ועיין מ"ש גבי אטום: ש"ע סָעִיף ג

כד ואם נוטה לגבה טריפה. עש"ך השמ"ח סעיף י"ג ביאר דינים אלו כך יתרת בדרא ומתעקמת בסוף לגבה אם יש בעיקום גבוה לגבה כט"ד טריפה ואם אין גבוה יותר משאר אונות ט"ד אף שיש בכל העיקום ט"ד ויותר כשירה וכל זה ביתרת אבל אונא אף שנתעקמה וגבוה יותר מט"ד ואפי' בשורש גבוה מחברתה יותר מט"ד כשירה כיון דאונא כראוי הוא אין לדמותה ליתרת כתב עוד השמ"ח סעיף כ"ב אונא שנתפצלה בעובי לב' אם יש להם שורש א' כעובי אצבע נחשבות לאחד ואם לאו אם בתחתיתה שוה לשאר הריאה ומלמעלה גבוה קצת משאר חברותיה אפי' פחות מט"ד עליונה יתרת וטריפה עכ"ל הנה מה שהטריף אפי' פחות מט"ד היינו כיון שהעליונה יתרת ובעל גבה קי"ל בפיצול דוקא שוה ממש לשאר הריאה הא עולה קצת כיון שבכל היתרת הוה ט"ד טריפה ה"ה כאן כיון שבכל היתרת ט"ד אף שאין גבוה יותר מחברתה ט"ד טריפה ודוקא נתעקמה והולכת למעלה בעינן ט"ד הא בשורש אפילו פחות מט"ד גבוה אם יתרת היא טריפה ואעפ"כ צריך עיון לדינא. גם יש להסתפק אם נתפצלה בעובי ואין שורש א' כעובי אצבע אם משלים החסר כגון שיש ב' אונות וא' נתפצלה בעובי דלמא דוקא סרק מועיל וכ"ש הפרש גמור בחיתוך הרוחב לא בעובי והוה חסר וטריפה וצריך עיון: ש"ע סָעִיף ג

כה ואין לשנות המנהג. הש"ך הראה מקום לאות י"ז היינו ששם כתב שט"ס הוא בד"מ מ"ש שאנו נוהגין להטריף כל יתרת מקמא גם כתב שם דוקא יתרת בלא תואר וורד כשירה הא תואר ורד ממש או מקצת עם כיס אף בשמאל טריפה ולאו משום חסר ורדא אלא הכי קבילו עלייהו ביתרת מקמא כשירה דוקא באין תואר ורד אבל לא בתואר ורדא או כמ"ש לעיל מההיא דאבל ביני ביני לא והדר אמר אבל מגבה טריפה משמע מקמא כשירה וכדי דלא לסתור זה לזה אמרי' ביני ביני טריפה היינו תואר וורדא ואין כאן סתירה האמנם האורח מישור כתב דודאי דעת הרב לאסור יתרת מקמא אלא שלא רצה לשנות המנהג והניח על מנהגן הא במקום שאין המנהג ידוע יש לאסור יתרת וכן בכמה מקומות אוסרין יתרת מקמא ומש"ה כתב הר"ב ואין לשנות המנהג דלא שייך בזה אלא להחמיר משא"כ להקל אלא דה"ק אין לשנות משום שכבר נהגו להקל הא במקום שאין מנהג יש לאסור יעויין שם: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

כו כשירה. אפילו להאוסרים יתרת מקמא זה דרי מקרי ש"ך ועיין רש"י גבי אונא הסרוכה לאומא דמכשיר מה"ט דאונא אומא מיקרי וז"ש הר"ב דרי מיקרי והיינו דאף הר"ב סובר יתרת טריפה אלא במקום המנהג אין להטריף או דכתב להאוסרים יתרת אין לאסור כאן והראה מקום לאות מ"ז דשם מחמת חליף טריפה שהאונא למעלה והאונות למטה ומש"ה ב' הדינים אין סותרים זא"ז ועיין פר"ח שם: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

כז כטרפא דאסא. אפילו יותר מט"ד נמי כשירה שם באונא עליונה ימין ש"ך: ש"ע סָעִיף ה

כח מפני שדרכה ליפצל. מפני דוחק החזה ש"ך והלכך לאו יתרת הוא אלא בתולדה ולא יתחכך ע"ג צלעות משא"כ יתרת ע"ג שלא כאורחיה וטריפה: ש"ע סָעִיף ה

כט אבל לא שמאלית ששם אין דוחק החזה וה"ה לענין יתרת מקמא מאן דאוסר בימנית בשמאל מכשיר שאין שם דוחק הקנה עכ"ל יע"ש: ש"ע סָעִיף ה

ל ויש כו'. הש"ך לא הביא כ"א לשון א' לצד חוץ של אונא כשירה משמע בכל אותו צד כולו ואין הכרע ועיין ט"ז ובנה"ך מ"ש בזה הסימן: ש"ע סָעִיף ה

לא שוה בשוה. כתב הש"ך בשם רש"ל דאפילו ה' אונות ויותר כשירה דלא כמי שאומר ה' אונות בכל צד טריפה הנה לא מצאתי שיש מי שאומר בה' טריפה אלא יותר מה' ודייקי לה מרבא דאמר ה' אוני ולא הוי סגי שיאמר תלתא מימינא כו' אלא בא לומר שעד ה' בכל צד כשירה ועיין בכה"ג עמד בזה. ולדינא קיי"ל דאפילו יותר מה' מכל צד כשירה דודאי רבא לאו להכי כוון דהא איהו פוסל יתרת בדרי דאונא וכמ"ש לעיל מזה: ש"ע סָעִיף ה

לב כמין סדק. שיבואר בס"ח ע"ש ש"ך וכבר כתבנו למעלה מענין היכר סדק אי בעינן ט"ד דוקא גם שלא יהא הסדק כמין חסרון בחוץ: ש"ע סָעִיף ה

לג אבל כו'. עש"ך ולכאורה מדלא כתב רבותא טפי בימין ב' אונות וסדק ושמאל ג' וסדק מצרף סדק דימין להכשיר ולא סדק דשמאל ש"מ דמודה לט"ז באות יו"ד שאם בימין ב' אונות וסדק ושמאל ג' טריפה יע"ש אמנם בנה"ך חולק אט"ז וסובר דכשירה ואפ"ה ודאי אף שיש בשמאל גם כן סדק דמועיל להכשיר ולא להטריף. ודע דאם אונא אחת נתפצלה ויש לה שורש א' כעובי אצבע נמי הדין כן להחמיר אין מועיל ולהכשיר מועיל ועיין שמ"ח סכ"ו ולפ"ז אף לט"ז דאוסר מעשה דרב אחא היינו בסדק הא בנתפצלה ויש לה שורש א' כעובי אצבע כשירה אף לט"ז אם שנים בימין וג' בשמאל וא' בימין נתפצלה ויש לה שורש א': ש"ע סָעִיף ה

לד אינה נחשבת כו'. היינו להטריף אבל להכשיר פשיטא דלא גרע מהיכר סדק ש"ך וה"ה דשורש א' לא אמרינן ממ"נ כמו בסדקים כמש"ל: ש"ע סָעִיף ה

לה שאינו חד בראשו מה הוא הקרוי גבשושית עיין בשחיטת אחרונים מבואר דבר זה וגם השוחטים בקיאין מהו גבשושית ואיזו יתיר אונא: ש"ע סָעִיף ה

לו אלא כו'. עש"ך הביא לשון ד"מ והנה אם גבוה קצת אף אין גבוה כט"ד טריפה כיון שכל הפיצול הוא כט"ד ושכתבו ושוה לבשר יורה כן הא כל שאין שוה טריפה וכבר התבאר זה לעיל בשם השמ"ח: ש"ע סָעִיף ה

לז אבל מקמא. עש"ך דהר"ב אוסר אף למאן דמכשיר יתרת מקמא דשאני פיצול דסופו להתפרק והנה אם הפיצול ארוך יותר מגומא או קצר מהגומא לכאורה אם כן נראה דלאו פיצול הוא אלא יתרת וכשירה אמנם יש לעיין דהוה תרתי לריעותא דלהר"מ ז"ל חסרון מבחוץ טריפה ויתרת מקמא י"א אם כן ממ"נ הוה תרתי לריעותא. ועם זה יש לומר מ"ש הט"ז אות י"ג פיצול מגבה וקצר מבשר הריאה שנראה שאין זה פיצול כ' בנה"ך מה בכך כיון שנוח בתוכו אין סופו להתפרק ויש לומר כיון שקצר הוא מבשר הריאה א"כ מראין דברים שאין זה פיצול אלא יתרת הוה תרתי לריעותא א' גומא הוה חסרון מבחוץ וא' יתרת הוה ריעותא לרבא וה"ה לדידן א' מקמא וכ"ש מגבה ומ"מ לענין פיצול מקמא יש לעיין ביה ולומר דוקא אם אין מושרש יפה בשורש הוה פיצול הא כל שמושרש יפה מה בכך דהוה גומא תחתיו אפ"ה אין סופו להתפרק ועיין בשמ"ח ובתב"ש וצ"ע בזה: ש"ע סָעִיף ה

לח יתרת. עש"ך דהר"ב דכתב דוקא בה"מ היינו למאן דאוסר יתרת מקמא אבל לדידן כשר בכל ענין ועיין בלבוש כוונתו ג"כ דאוסר באין ה"מ היינו למאן דאוסר יתרת מקמא יע"ש: ש"ע סָעִיף ה

לט ואין לסמוך ע"ז רק בשעת הדחק וה"מ כו'. כבר כתבנו דהיינו למאן דפוסל יתרת מקמא ולדידן אין נ"מ בכל זה ועש"ך ועיין לקמן בסימן ל"ז בדין תרתי לריעותא: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ו

מ פחותה מעלה של הדס. הש"ך הראה מקום לאות ז' דה"ה וורדא אם היא פחותה מעלה של הדס והיינו לאחר נפיחה כתב הכנה"ג בהגה' ב"י אות ס"ט אונא פחותה מט"ד ובה בועה וחוט מקיף י"ל דהוה ט"ד יע"ש ונראה דהיינו שהבועה מעל"ע וחוט בשר מקיף דכשירה דסוף הדרא בריא והוה אונא שלימה כט"ד ונראה דיש לסמוך ע"ז כה"ג דהדרא בריא ויש בה שיעור אונא וכאמור: ש"ע סָעִיף ו

סָעִיף ז

מא ואונות ימין. אבל וורדא בשמאל אין משלים וב"ח חלק עליו ש"ך ור"ל דהב"י סובר אף דלהר"מ יתרת בשמאל מכשיר ומשלים הימין וה"ה בימין הא וורדא תואר וורד כיון שדרכה בימין ושינתה מקומה ודרכה אין משלמת בשמאל אף שהיא עומדת בשמאל אמנם הב"ח כתב להר"מ כ"ש אם עומדת בשמאל דמשלים יע"ש וסבור הייתי לומר דווקא וורדא בימין משלים ולא יתרת אמנם המעיין בב"י שכ"ש יתרת. והנה א"י לאיזה צורך הביא זה הש"ך דלדידן אין נ"מ מזה וכ"ת דנ"מ לתי' הא' באות מ"ב דיתרת משלים כתב וורדא בשמאל להב"י אין משלים ולב"ח משלים חדא דאם יש בימין וורדא וגם בשמאל וורדא יודה הב"י דמשלים להר"מ ודווקא חסר מימין ועומדת משמאל אין משלים ועוד דלדידן טריפה מטעם יתיר וורדא אף בשמאל כמ"ש באות י"ז יע"ש: ש"ע סָעִיף ז

מב הוורדא. הש"ך האריך בכאן ותוכן כוונתו דהר"ב הביא וי"א הוא רש"י ורש"י פוסל מטעם דשלא בדרי אין משלים ולא מטעם חסר וורדא דהא רש"י מכשיר חסר וורדא ואם כן וודאי אף יתרת מקמא אין משלים לרש"י והר"ב שכתב והכי נהוג מטעמא אחרינא דחסר וורדא דאלו מטעם יתרת מקמא הא לדידן מקמא הוה כמו דרי דאונא ולפי זה יתרת מקמא שלא בתואר וורד והוורדא קיימת כשירה אמנם זה דוחק דלא הוה להרב לומר הכי נהוג משמע מטעם דרש"י נוהגין כן וע"כ העלה דאין הכי נמי דאף דיתרת כשר מכל מקום שלא בדרי מיקרי ואין משלים ולא כב"י שסובר דרש"י לשיטתיה שפוסל יתרת מקמא יע"ש. והנה אם יש וורדא בימין ובשמאל יש לומר דטריפה דהוה ס"ס פלוגתא דרבוותא להחמיר א' שמא יתיר וורדא בשמאל פסול כש"ך וב"ח אות י"ז ואת"ל כט"ז המכשיר יתיר וורדא בשמאל וא"כ משלים היתיר ורדא בשמאל להסר אונא משמאל ואף הב"י יודה לזה כשיש וורדא בימין ובשמאל כמ"ש באות מ"א יע"ש מ"מ שמא הלכה כתירוץ הב' של הש"ך דאפי' יתרת אונא שלא בדרי אין משלים וכ"ש יתיר וורדא בשמאל אין משלים ושוב ראיתי בלא"ה טריפה ממ"נ להש"ך הוה יתיר וורדא ולהט"ז איהו וודאי סובר כתירוץ הב' של הש"ך דאף יתרת מקמא אין משלים שהרי הר"ב אומר כן באות י"ז חילק בין ס"ד לס"ט דשמא שלא בדרי מיקרי ע"ש אלמא אי שלא בדרי אין משלים משא"כ הש"ך שם אות מ"ז חילק דהוה חליף האומ' למעלה ומש"ה מסופק הש"ך שפיר אי תי' הא' או הב' עיקר ולענין דינא נראה תי' הב' עיקר: ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף ח

מג ואם סדק. כתב הש"ך בשם רש"ל דווקא במקום הראוי להיות ולא בשאר סדקים: ש"ע סָעִיף ח

מד ויש מכשירין. עש"ך והנה יש ב' טעמים אי כל הריאה כאופתא ויש היכר או כל הריאה כסדר רק ב' אונוה יש היכר סדק טעם א' דהוה סרוכה כסדרן וטעם הב' כיון שיש היכר סדק אנו רואין שבפנים הריאה סדורה כהלכתא ואין נ"מ במה שבחוץ הם א' וכבר האריך בזה השמ"ח יע"ש וכפי הנראה שזה דעת רש"ל דבכל הריאה שיעא אנו אומרים דבפנים היא כהלכתה משא"כ בחסר אונא ולפ"ז יש לעיין חסר אונא וסדק מבחוץ ובועא על הסדק ההוא אי הוה תרתי לריעותא ואף דבועא על הקמט הוה תרתי לריעותא היינו מטעם די"א חסרון בחוץ שמיה חסרון מש"ה הוה ב' לריעותא משא"כ כאן אנו רואין שנסרכה כסדרן או בתולדה כך הוה וה"ה אונא ואומא בזה האופן אם נאמר דסריכין כסדרן הם הוה ב' לריעותא די"א דאונא הסרוכה לאומא לא הוה כסדרן ואפשר בדבוק מראשה לסופה רק היכר סדק כ"ע מודים דלא מיפרקי מהדדי ובל"ו ול"ט אבאר זה באורך: ש"ע סָעִיף ח

מו י"א. הש"ך החמיר דאין נקראים גדיים וטלאים כי אם תוך ל' ללידתן וגם יונקים ועיין שמ"ח ותב"ש ויש להחמיר ועיין פר"ח: ש"ע סָעִיף ח

סָעִיף ט

מז ויש. עש"ך דל"ד לס"ד התם דרי מיקרי ומ"מ הוה מטעם חליף שהאומות למעלה והאונא למטה ונ"מ בזה אי הוה דרי או לאו למאן דפוסל יתרת מקמא גם לשאר דברים: דע דעוף פוסל בריאה שלו כל הטריפות שפוסל בבהמה מראות ובועות וסירכות זולת אין לו מנין אונות כמו בבהמה ומיהו א"צ לבדוק דלא הוה מיעוט המצוי כמו בבהמה עיין שמ"ח וכה"ג מאריך בזה ומ"מ לצלעות מקום שהריאה נחבאת שם דבוקה היא והכי רביתייהו אלא מחוץ אם נסרכה למקום אחר אסור וכמ"ש נ"ל ברור: בספר בל"י הביאו התב"ש אות נ"ז דשיעא כאופתא יש לבדוק נגד השמש ופי' התב"ש לראות אם יש שם היכר סדק מחוץ ולא מהני מה שיש היכר בפנים אם לא כמעשה דריינוס וירצה בזה שאם מפשיט העור העליון כולו חזינן שאין לקרום ההוא שייכות עם הריאה משא"כ כשרואה נגד השמש שיש סדק בפנים ובחוץ שלם אף שמפרידין בסכין בקרום העליון ולא מפקא זיקא לא מיבעיא לדידן דא"א בקיאין בבדיקה אלא אפילו מדינא דגמרא טריפה הוה דקרום עליון של ריאה הוה שיעא כאופתא ומה דלא מפקא זיקא דקרום התחתון שלם הוא וא"כ וודאי הוה שיעא כאופתא: מעשה דהר"ץ הביאו התב"ש ס"ס ל"ט וזה לשונו שהיה בימין ד' אונות עליונה כדרכה ואח"כ קטנה ואח"כ גדולה ואח"כ קטנה וורדא היתה בין ד' לאומא ובדקו וראו שעליונה אין לה סמפון היא היתרת א"כ הוה חליף שאמצעית גדולה משלישית ועוד דע"כ היא היותרת דאל"כ אלא הד' הוה וורדא שינתה מקומה עכ"ל מזה למידין הא היה סמפון לעליונה וורדא היתה לאחר הג' כשירה וכן אם הד' גדולה כמו ג' וסמפון לעליונה לא היו מטריפין מספק שמא ד' יותרת והוה שינתה מקומה עיין תב"ש אות ל"ט שכתב כעין זה כיון דלא הוזכר בתלמוד אין לאסור מספק יע"ש ולפ"ז ה"ה תרתי לריעותא דכבר נתבאר דיתרת הוה ריעותא אף בדרי דאונא והיינו דווקא שיודעין איזה הוה יתרת לא מספק ולקמן ל"ז אבאר כל דיני תרתי לריעותא באורך וכאן אין להאריך: הא דב' וורדות בשורש א' וא' הפוכה אם שניהם שוין טריפה מספק אף שזה לא הוזכר בתלמוד אם צריכה להיות בתואר הראוי לה י"ל כיון שהם בשורש א' מסתמא א' הם והוה וורדא הפוכה ואם אין להם שורש א' טריפה מטעם יתר וורדא כמ"ש לעיל בזה. הנה בספרי הבודקים יש כמה קולות או חומרות שלא הוזכר בראשונים ואין להשגיח בהם ואין לנו אלא דברי הש"ע והאחרונים וכן כתב התב"ש: ש"ע סָעִיף ט

ט״ז

סָעִיף ב

א אוני. פירושו לשון אוזן ואומה לשון אם דהיינו הגדולה שהאונות נפרדות ממנה והיא עיקר הריאה כן כתב הרא"ש עינוניתא דורדא פי' אינוניא דהיינו אונא קטנה דורדא על שם קלישותה ואדומה. רש"י: ש"ע סָעִיף ב

ב צורות האונות כו'. הני דינים שבהג"ה זאת הביא רש"ל וכתב עליהם וז"ל ותמה אני מה סמך יש לאלו החילופי' ולהוסיף טריפות על מה שלא הוזכר בתלמוד אפי' ברמז דהא לא קאמר אלא ה' אוני אית לה לריאה ג' מימין וב' משמאל אבל כל הני חילוקים מאן דכר שמייהו שיהא נופל שם חילוף עליהם ואין זה אלא השחתת ממון ישראל עכ"ל וכתב מ"ו חמי ז"ל ומ"מ נראה היכא דליכא הפסד מרובה אין להורות היתר במה שנהגו לאיסור אע"ג דמדינא ליכא איסורא עכ"ל. וכתב רש"ל בשם בדיקות שאם הורדא גדולה מאונא שאצלה דהיינו אונא הסמוכה לאומה טריפה ויפה כתב דהא שמה עינוניתא ואם היא גדולה כל כך אין שם הזה עליה ע"כ לשונו. עוד כתב דאם האומה למעלה והאונות למטה דטריפה. ונ"ל דבמקום דאיכא עוד ריעותא אע"פ דלא מטריף בשבילה מכל מקום מצטרף בהדי ריעותא דלעיל וטריפה: ש"ע סָעִיף ב

ג והורדא אם חסרה כו'. הטעם כיון דיש במקצת בהמות ובמקצת אין להן אין להטריף בשום שינוי דורדות. שינתה תוארה וצורתה כתב רש"ל פירוש כשהיא משוכה כאונה ולא עגולה דודאי באונה אין קפידא אם אינה משוכה וחדודה דדוקא בעינוניתא אמרינן שינתה תוארה טרפה דדיני טרפות תלויים בדרכי גידול הריאה וקים להו לרבנן דאונה פעמים עגולה ופעמים חדודה אבל ורדא דינא עגולה עכ"ל האגור ועוד מ"כ שאם העינוניתא עגולה כולה בלי חריץ שהיא טרפה שהרי תוארה ידוע ולפי תוארה קראוה בשם זה עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב

ד בין נמצאו שני ורדות כו'. לכאורה קשה הא כתב רמ"א בסעיף ג' דמנהגנו להכשיר כל יתרת מקמא ונראה דכאן אין הפסול משום יתרת אלא כיון דיש יתר וכל יתר כנטול דמי אם כן חסירה הורדא הראויה להיות וכן בשינתה מקומה דהיינו שעומדת בצד שמאל והטור כתב בשם הרא"ש דטרפה מטעם יתרת ולפ"ז היה לנו להכשיר דהא יתרת מקמא היא אלא דאנו אוסרים בזה מטעם דהוה חסרה הורדא במקום הראויה להיות ולפ"ז אין טריפות דורדא אלא כששניהם במקום הורדא ואין להם שורש אחד כעובי אצבע אחר הנפיחה ומ"מ אם משכחת אונה יתירה בפנים אפי' במקום הראוי להיות ורדא אין כאן פסול דב' ורדות אין כאן דצורת האונה אינה דומה לורדא כמ"ש התוספות בפרק א"ט גבי ההוא ביני ביני כו' וה"ה אם נמצאו ב' ורדות א' בימין ואחד בשמאל דלא שייך יתר כנטול דמי כיון שאין היתרת עומדת במקום הראוי לה דוגמא לזה אמרינן גבי יתרת רגל בסי' נ"ה סעיף ד' ומטעם יתרת אין פסול דהא מקמא היא וכבר העיד עלינו רמ"א שהמנהג להכשיר בכל יתרת מקמא דמשמע אפילו שלא בדרי דאוני כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב

ה שורש אחד. מ"כ בשם א"ז אע"פ שאין עובי אצבע שם וכתב ע"ז חכם אחד מ"מ משך השורש בעינן כאצבע בין שני הורדות ולי נראה דשיעור גובה השורש של שניהם קודם שמתחלקים צריך שיהיה כאצבע: ש"ע סָעִיף ב

ו וכל אלו הדברים כו'. זה לא קאי אמ"ש בנמצא חסירה או שני ורדות או שינתה מקומה דטרפות זה הוזכר ברש"י ובתוס' פא"ט אלא אשאר דינים שזכר בהג"ה קאי. ורש"ל כתב להכשיר בדינים האסורים מחמת הכיס שזכר רמ"א דהא לא אידכר כיס בגמ' ובשינתה תוארה כתבתי כבר בסמוך בשמו דטרפה ועל דין הפוך שזכר רמ"א כאן דטרפה באם הורדא הפוכה והיינו שדרכה שיש לה חריץ מכוון נגד החיתוך שבין אונה לאומ' וגבה נגד הלב ופני' נגד הכליו' ואם נתהפכה כגון שהחריץ נגד הלב וגבה נגד החיתוך טריפה כן כתוב בבדיקות שלנו וכ' רש"ל ע"ז ולזה אין טעם וריח מאחר שלא שינתה צורתה ולא מקומה רק שהחריץ הפוך מה בכך אין זה אלא איבוד ממון ישראל ואי איישר חילי אבטליניה עכ"ל : ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ד

ז דזה מקרי בדרי דאוני. עיין מה שכתבתי בסעיף ט' מזה: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ח דדוקא למעלה מחציה כו'. בבדיקות מהרי"ו הביא ע"ז ב' פירושים הא' פי' החצייה הוא לצד חוד האונה אבל אם נמצא לצד שורש של אונה טרפה ולפ"ז יהיה שיעור החצי ברוחב האונה. וי"א דאף באורך האונה משערין דהיינו אותה החצי ברוחב שהכשרנו לאו כולו אלא דוקא חצי ארכו דהיינו נגד הקנה אבל לא החצי הב' שהוא לצד הריאה כנ"ל פי' דברי מהרי"ו וכן ראיתי לרש"ל שפירש כן ויש להחמיר כסברא אחרונה: ש"ע סָעִיף ה

ט בכל צד ג' או ד' כו'. כתב רש"ל דמ"ש בליקוטים שאין להכשיר רק עד עשרה אונות בב' צדדים דהיינו ה' בכל צד ולא יותר הוא דעת מבהיל ואי אתי לידי אקנה משופרי שבו: ש"ע סָעִיף ה

י מצטרף. בהג"ה אשר"י כתב מעשה שהיה בימין ב' אונות גדולות והג' ניכר בה חיתוך כדי להכשיר על ידו והיה שם שינוי אחר שבצד שמאל היו ג' אונות ואסר רב אחאי והשיב ר"י לא ידעתי למה אסר אם לא קבל מרבותיו כי נ"ל היתר גמור עכ"ל וכתב רש"ל ונראה להחמיר כרבותיו של רב אחאי ונראה) שגם רמ"א מחמיר בזה דאיכא תרתי לריעותא: ש"ע סָעִיף ה

יא נקרא גבשושית וכשרה. ואם למעלה או למטה חד ככובע טרפה ב"י ומ"כ דאם הוא רחב למטה ועגול למעלה כשר: ש"ע סָעִיף ה

יב ושוה לשאר הריאה. משמע דאם היה קצרה מהגומא דטרפה דאז לא הוה פיצול אלא יתרת: ש"ע סָעִיף ה

יג אבל מקמא כו'. פי' אם יש פצול שתחתיה גומא אמרינן כיון בהתחיל להתפצל סופו להתפרק לגמרי אבל אם אין שם גומא נתבאר לעיל דמנהגנו להכשיר יתרת מקמא. אם נמצא יתרת בערוגה שהיא למעלה מהאונות סמוך לשדרה לפנים מן הריאה מ"כ דכשר ולי נראה דטרפה שזהו נכלל טפי בכלל על גבו שאמר התלמוד ממה שנכלל בגוואי: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ח

יד שאין לה חתוכה דאונא. כתב רש"ל בשם הג"ה אחת מעשה היה ברינו"ס ששחטו פרה שמינה וכשבדקוה לא מצאו בריאה לא אומא ולא אונא ולא ורדא ולא שום סדק רק היתה כולה חלקה והיתה כחתיכת בשר אחד והיה שם בודק אחד והוא היה מגודל בין חכמי עסטרייך ולקח סכין חד וחתך בקרום העליון פי' באותו הלבוש והכיסוי העליון שנתקרס עליה ופתח אותו בנחת והי' קולף אותו ופשטו בנחת ומפרידו כולו מעליה אז ראו אותה הריאה כשאר הריאו' והכשירוה ואמר שראה מעשה כזה בעסטריי"ך והכשירוה חכמי עסטריי"ך ועיין מ"ש בס"ס ל"ט: ש"ע סָעִיף ח

טו ואם היא דבוקה לאומא לגמרי כו'. בהגהות הר"ץ כתב לחלק דדוקא באונא לאומא אמריני כן ולא באונא לאונא דשם לא מהני סימנים אלו והגהות אחרות חולקים עליו דדינם שוה וכ"נ עיקר: ש"ע סָעִיף ח

טז דבקטנות לית להו. לפ"ז נראה דאם בצד א' יש להם חיתוכי דאוני ובצד השני אין להם דטרפה דכאן אין לומר מחמת קטנות לית להו: ש"ע סָעִיף ח

סָעִיף ט

יז שלמטה מן הורדא מקרי שלא בדרי דאונא. לכאורה יש לאסור גם ההוא דסעיף ד' מן טעם זה אבל לא משמע כן לשון רמ"א שלא כתב שום חילוק ונראה הטעם דלעיל כשר ממ"נ אי הוה שם בדרי דאונא פשיטא דכשר ואי לא הוה בדרי דאונא מחמת שהורדא חולקת ומסיימת שיעור האונות מ"מ כשר מטעם דהוה כמו יתרת מקמא כיון שאינו על גבה כמ"ש ב"י משא"כ כשיש לפניך חסרון אונא בבירור ואתה צריך להשלימו בתשלומין ברור דשמא מיקרי שלא בדרי דאונא ואין כאן תשלומין של חסר וכן ראיתי לרש"ל שפסק בכאן לאיסור וההיא דסעיף ד' להיתר. כתב מו"ח ז"ל מעשה בא לפני כמה פעמים בריאה שלא היה לה שום ריעותא אלא שבצד שמאל יצאה בליטה מן האומה בחיתוך שבין אונא לאומא ממש במקום שדרך הורדא להיות עומד כנגדו בצד ימין ואותה בליטה היה לו כיס גמור ומונח בתוכו ולא ה"ל צורת ורד כלל וגם היתה שוה לאומא מצד קמא כאילו היתה חתוכה ממנו והכשרתיה משום דאותה בליטה לא היתה לא יתרת מקמא ולא ורדא יתירה ואין כאן ריעותא אלא מצד כיס ואין סברא לאוסרה מכח זה כו' עכ"ל ונ"ל אפילו היה לה צורת ורד אין כאן איסור דמקרי יתרת מקמא וכשר לדידן ואין איסור שני ורדות אלא כששניהם עומדים בימין במקומם הראוי ואין כעובי אצבע ביניה' כמ"ש לעיל והכיס ודאי אין אוסר דלא מצינו שבשביל כיס יתר יהי' איסור כנ"ל: כתב רש"ל אם היתרת של הריאה עומדת בדרי דאונא ונוטה לצד חוץ מעט על ידי הנפיחה טרפה אבל הב"י כ' דדוקא בליטה יתרה אבל נתעקמה והולכת למעלה כשר כיון שמושרשת במקום כשר: ש"ע סָעִיף ט

מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז

סָעִיף ב

א אוני. עט"ז ואוזן לשון עברי ואוני ארמית. הכה"ג בהגהות הטור אות ג' תמה שלא מצא ברא"ש שיכתוב כן. ואני תמה עליו מרוב בקיאותו שלא עיין מה שכתב הרא"ש גבי תרתי אונא דסריכן בשם ר"ת דאומא היא עיקר ומשם יוצאין ויונקים האונות וזה כדברי ט"ז. ריאה ע"ש שמעיינין בה פרישה ולא ידענא הא בחולין מ"ט א' למה נקרא ריאה שמאירת עינים שוב ראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות ד' הביא הא דחולין. כל הריאה בכלל נקראת ריאה ויש בה איברים פרטיים אונות אומות עינוניתא דוורדא (עיין חילוף א' והוספות אתוון להקטין ענין) וב' ערוגות כל אלו בכלל ריאה הן. וורדא שדומה לוורד בקלישתא ואדומה. רש"י: ש"ע סָעִיף ב

ב צורות. עט"ז וכלל הדבר כל החילופים הנזכרים כאן בהג"ה לית להו מקור בש"ס דרבא לא הודיע צורת האונות כלל דלימא עליה ואי חליף אמנם אומא למעלה והאונות למטה מוזכר בש"ס לפי דעת יש"ש פא"ט סי' ל"ד מדאמר אפה כלפי גברא להורות שהאונות למעלה והאומות למטה וע"ז קאי ואי חליף טריפה. וכפי זה נראה מ"ש הט"ז דאי איכא עוד ריעותא מצטרף עם ההיא דלעיל היינו מה שזכר בהג"ה אמנם לא באומה למעלה. אבל התב"ש באות ל"ז הבין דט"ז אף באומה למעלה מיקל באין ריעותא אחרת ואין הלשון משמע כן מדכתב עם ההיא דלעיל. ומ"ש ראיה מהמחבר סט"ו אין דומה דהתם עיקר האונות וגידולן הוא למעלה רק אחת היא למטה ומיהו באומות למעלה אפשר המחבר יודה דטריפה. והפר"ח אות ה' מיקל באומה למעלה ואונה למטה. ודע דכל השינויים בתוארים אין ראיה למ"ד וורדא משלים דאנן נמי מכשירים אם האונא כורדא אלא מימין לשמאל דוקא הוה חליף לא בצורה אחרת וא"כ אין ראיה למ"ש הפר"ח יע"ש ומ"מ דוקא בה"מ מקילין ולא בע"א: והנה חסר אומא פשיטא דטריפה וכן כתב התב"ש אות ב' והביא תוס' מ"ו ב' ד"ה היינו ועיינתי שם שכתבו דהא לא אמר רבא שבעה אוני דאומא אין דרכה להיות חסר וחליף משמע דאי חסר טריפה. ומ"ש התוס' חליף באומא לא ידענא מהו אם לא אומא שמאלית גדולה כימין כמ"ש רמ"א בהג"ה וא"כ ראוי להחמיר בחילוף זה דהוזכר בתוס' דשאר חילופים מקילין שלא הוזכר בתוס' אמנם אין קושיא דחליף היינו ששני האומות מימין דג"ז חליף מיקרי שחסר ממקום הראוי ויש בימין ואנן קיי"ל דלא כתורת חיים דד' בימין וא' בשמאל נמי טריפה דג"ז חליף מיקרי עש"ך אות ג' אם כן חילוף אומא ימנית גדולה משמאל לא הוזכר בתוס' ויש להקל בה"מ. ובכה"ג בהגהות הטור אות כ"ו כתב דלהר"מ ז"ל משמע חליף וחסר ויתר לא שייך באומא ואני לא מצאתי להר"מ שיאמר בפי' כן ומ"ש בפ"ח מה"ש ה"ב חסר מנין האונות דרכו לכתוב לשון גמרא ולא להוסיף כידוע ועוד דאין דרך לחסור האומות ומ"מ הדין אמת שאם חסר א' מהן או ב' מימין ובשמאל ליתא דטריפה: ש"ע סָעִיף ב

ג והוורדא. עיין ט"ז ומ"ש אין להטריף בשום שינוי לכאורה ירצה דקשיא ממ"נ אי ההיא דביני ביני הוה בחדא כרש"י יש להטריף בב' ואי הוה בב' כרבינו אפרים יש להטריף בחסר מש"ה אמר דיש שינוי בב"ח מקצתן אין להם כלל ומקצתן יש להם ב' מש"ה אין להטריף ומיהו אין צורך לזה דהמחבר פסק יתרת מקמא כשר א"כ המעשה דרב אשי בחדא הוה ואפ"ה מדאמר אבל אגבה טריפה ש"מ יתרת כשר אמנם הראש דאוסר יתרת מקמא ומכשיר בחסר וורדא או ב' צ"ל דסובר כמ"ש והמעיין ברא"ש יראה כן. כתב הכה"ג בהגהות הטור אות ט' וורדא נקובה טריפה הר"מ בפ"ח מה"ש והטעם דריאה שניקבה עכ"ל. הנה הר"מ פ"ח ה"א כתב כן אע"פ שכיס סותם ומ"ש בפ"ח לא בפ"ז ששם דיני נקיבה משום דמפרש כאן צורת הריאה ושיש לה עינוניתא כו' ומיהו עיקר הדין מפורש בש"ע סי' ל"ט ס"ו עינוניתא לכ"מ שתסרך הוה שלא כסדרן ורש"י הביאו ולדידיה טעם הסירכא משום נקב וכן לאינך הרי ברור כן הוא. ויראה לי דאם ניקב כיס הוורדא אף לדידן דחסר טריפה מ"מ ניקב כשר [?ז] וראיה ממ"ש לקמן סי' ל"ט דאין סירכא פוסל בכיס לדופן ואין סירכא בלא נקב ואפ"ה כשירה ועיין באות שאח"ז מדיני כיס✍: ש"ע סָעִיף ב

ד בין. הט"ז מחולק עם הש"ך באות י"ז דלט"ז ב' וורדות אין פוסל אלא כשעומדין סמוכין ממש ואין בשורש כעובי אצבע ומרוחק קצת מותר ומ"ש אח"כ אם עומדת בשמאל לא תידוק הא בימין פסולה דמרישא וודאי משמע דווקא תכופין ואין עובי אצבע הא מרוחקין כשירה אלא רבותא קאמר לא מיבעיא בימין גם הרא"ש מכשיר ב' וורדות דאורחייהו בהכי אלא אפילו בשמאל דהרא"ש אוסר דאזיל לשיטתיה דאוסר יתרת מקמא ולא לדידן. וכ"ת הא ביתרת רגל כתב הט"ז לקמן סי' נ"ה אות ד' דקיי"ל כרש"י אפילו שאין מחוברין זה לזה הוה כל יתר כנטול דמי וא"כ נהי דבשמאל כשירה בימין אמאי י"ל כיון דרוב פוסקים מכשירין חסר וורדא אין להחמיר ולומר דיתיר כנטול אף שאין מחובר כן נראה לי וכלל דבריו הוא דהרא"ש מכשיר ב' וורדות בימין או חסר ופוסל וורדא בשמאל ואנן מכשירין בשמאל ופוסלין במקורבין ממש ולא הוה סברות הפוכות דרא"ש מטעם יתרת מקמא פוסל ואנן מכשירין יתרת מקמא. אף לענין ב' וורדות יש חילוק בין אם יש להם תואר וורד במקורבין ממש הוה חסר הוורדא ואם א' תואר אונא כשירה א"כ אימא ה"ה אחת בשמאל דווקא יתרת כשר בתואר אונא לא תואר וורד כמ"ש הש"ך אות י"ז והתב"ש באות מ' תמה עליו ולא ידעתי למה דהט"ז סמך על מ"ש הטור דמהרא"ש מוכח דפוסל יתרת מקמא מדפסל וורדא בשמאל ומה ראיה דלמא תואר וורד שאני אלא וודאי אין לחלק בין יתרת לתואר וורד זולת אם עומדין במקום אחד מקורבין ונוגעין אז מטעם חסרה הוורדא קאתינן עלה וא"ש הכל: גם יש לראות דאנו דמכשירין יתרת מקמא הוא כדעת הר"מ ז"ל כמ"ש הכ"מ בפ"ח מה"ש וב"י כאן מדאמר אבל אגבה טריפה משמע מקמא אף שיש לה תואר וורד כשירה דאהא קיימא התם וצריך לומר לדידן דההיא מעשה דרב אשי בשתים היה מרוחקות זה מזה דא"ל חדא דא"כ היה לנו להכשיר באין לה כלל אלא וודאי כדאמרן ורצה לפסול מטעם יתרת מקמא ואמר כל חיוי ברייתא שרועות באפר הכי אית להו א"כ אין לפסול יתרת מקמא ואף שיש ליישב בע"א דלדידן א' היה ומדאמר כל חיוי ברייתא הכי אית להו ועכשיו כל הבהמות הכי אית להו מטריפין בחסר מ"מ מדמכשירין יתרת מקמא ע"כ כמ"ש א"כ אין חילוק בין תואר וורד ללא תואר וורד ובש"ך אות י"ז אבאר עוד: עיין ב"ח פלפל בחכמה דרבא אמר חמש ולא אמר שש או כפרש"י דחסר אין פוסל בו או כרבינו אפרים דיתיר אין פוסל בו וסיים וספיקא דאורייתא להחמיר יע"ש. ולפ"ז אם נפל ב' זיתים מב' בהמות לתבשיל אחד מן חסר וורדא ויתר וורדא אין צריך לבטל אלא זית אחד מהן דא' וודאי כשירה וכן שלשה בהמות שנתערב יתיר וורדא וחסר וורדא עם כשירה כולן כשירות אם אין חהר"ל אמנם נראה דאין זה כלום די"ל כמ"ש הב"ח עוד שם דחזינן השתא שנשתנה דרך הבהמות ולכולהו יש אחד ולא יותר א"כ יש להטריף בין חסר או יתיר וכאמור.✍כתב התב"ש ובל"י בופ"ל אוק"ש וחיות השדה הרוב יש להם ב' וורדות ויש להכשיר דהכי רבותייהו וחסר פסול יע"ש ואם קבלה הוא נקבל: ש"ע סָעִיף ב

ה שורש אחד. הט"ז הסכים דבעינן שיהא השורש בגובה עובי אצבע לא ברוחב או באורך. כתב בית לחם יהודה אות י' אם יש לה ב' ראשי חריצות מזה אחד ומזה אחד אז נראה שהן שתים ויש להטריף יע"ש ואין אני אומר לא איסור ולא היתר כי רוב מכשירין ב'. ודע עובי אצבע האמור כאן הוא רוחב אגודל במקום הרחב לא בעוביו כן כתב השמ"ח ושאר אחרונים ועיין ש"ך אות י' שכתב מדקין והתם וודאי ברוחב אגודל כו': ש"ע סָעִיף ב

ו וכל. עט"ז דכתב דרמ"א לא קאי אג' דברים חסר או יתיר ושינתה מקומה דטריפות חסר הוזכר בתוס' ד"ה כל ויתיר הוזכר ברש"י ד"ה אפילו ושינתה מקומה בתוס' ד"ה אבל דף מ"ז יע"ש משמע הא שאר ענינים אין לו כיס או ב' ואפילו שינתה תוארה יש להכשיר אמנם בתוארה רש"ל מחמיר שע"כ נקראת כן ומיהו בכיס יש להתיר בה"מ וכמו שאבאר בש"ך. כתב השמ"ח סל"ד יתיר כיס דווקא שיש לו שפה גיד לפיו הא לאו הכי לא הוה יתיר כיס ומיהו כיס שאין לו שפה אין קפידא בשם דמש"א. ונראה נמי כל שאין הכיסין תכופין יש להכשיר דהא ב' וורדות מכשיר הט"ז כשאין נוגעין וב' כיסין אפשר שאר אחרונים מודים ועיין מ"ב סי' ס"א האריך ומסיק חסר כיס יש לאסור ויתיר יש להתיר יע"ש: וראיתי להמ"ב שם דבר מחודש שסובר תרי רואין לא אמרינן כאילו ניטל הכיס וכאילו ניטל הוורדא והתב"ש אות מ"ז חלק עליו וכתב דל"ד לטרפשא דכבדא שאם נסרך או ניקב והעלה קרום דכשר שלא היה עליו שם פסול מעולם יע"ש. אמנם המעיין במ"ב כתב דכשירה בטרפשא בין למ"ד אין סירכא בלא נקב ובין למ"ד יש סירכא בלא נקב כוונתו למ"ד יש סירכא בלא נקב אלא שסופו להתפרק א"כ איך סתם הב"י בסימן מ"א דטרפשא דנסרך כשירה ומשמע לכ"ע והא למ"ד דפוסל שאר איברים בסירכות כמ"ש בהג"ה מ"ב ומטעם דסופו להתפרק א"כ יהיה וודאי ניקב אלא תרי רואין לא אמרינן וה"נ כאן. ולפ"ז יש לעיין דזה למ"ד כל יתיר כנטול ביד דמי אמנם אי כל יתיר כחסר מתחלת ברייתו דמי יש לעיין. ומדברי המ"ב האלו יש ללמוד תרי טרפשא דכבדא אין לאסור דתרי רואין לא אמרינן ולקמן בסימן מ"א יבואר זה בעזה"י: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ד

ז דזה. עט"ז הראה מקום לאות י"ז ושם נאמר דלאו ודאי הוה בדרי אלא לעיל ממ"נ כשר דהוה יתרת מקמא משא"כ לקמן שמא יתרת הוא. הנה הוא ז"ל סובר דיתרת מקמא אין משלים חסרון האונות כתירוץ הב' של הש"ך באות מ"ב יע"ש ומ"מ קשה הא רמ"א כתב דזה מיקרי דרי דאונא משמע דכתב כן אף במקום שנוהגין להטריף יתרת מקמא זה כשר א"כ קשיא ואף שי"ל דכאן הוה ס"ס שמא הוה דרי דאונא ושמא יתרת מקמא כשר משא"כ לקמן מ"מ לשון רמ"א מורה דהוה וודאי דרי דאונא קשיא ושוב ראיתי להפר"ח אות ל"ח העיר בזה קצת יע"ש ואמנם התב"ש אות י"א תירץ בזה ותוכן כוונתו דרי מיקרי כיון שעומד בסדר האונות בשוה אמנם יתיר אומא מיקרי ולא משלים החסרון יע"ש כי כן כוונתו ויפה כתב וא"כ ודאי יתרת מקמא אין משלים: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ח דדוקא. עט"ז הביא ב' פירושים ועיינתי ברש"ל פא"ט סי' כ"ט הדבר מבואר דהכי קאמר דאונא עליונה עד"מ ארכה טפח אין כשירה שם יתרת מגבה כט"ד בחצי טפח לצד החוד כשירה לא בחצי טפח של צד שורש במקום שמושרשת בערוגה ומ"ש הט"ז שלפ"ז היינו השיעור ברוחב האונא רצה לומר כאלו עושין קו שטחיי ברוחב האונא ואומרים החצי שלמעלה כשירה ולצד מטה טריפה ולשון שני מודה לפירוש הא' אלא שמוסיף דאף באותו חציה של צד מעלה אין כשירה כ"א חצי ממנה לצד הקנה לא החצי של צד חיתוך הב' שאצלה נמצא דאין כשר אלא חלק רביעי מאונא העליונה ומ"ש דפי' הב' הוא באורך ר"ל אנו עושין קו שטחיי באורך האונא ואומרים הצד של קנה כשירה והצד לחיתוך הסמוך לאונא שניה טריפה ואמנם מ"ש מהרי"ו חריץ וגבול הוא פשוט לדעתי לפי שהחריץ הולך מראשו עד סופו באורך ובאלכסון הולך וא"כ פעם יש קולא שהוא יותר מחצי מן הקנה ופעם חומרא שהוא בתוך החצי של הקנה והגבלת החריץ הוא בארכו אמנם ברחבו דהיינו מחוד עד השורש צריך מדידה: כתב השמ"ח סט"ז ותב"ש אות כ' יתרת מקמא באונא עליונה ימנית פסולה והב"ח מכשיר יע"ש וה"ט דקנה מפרק היתרת ורוב פוסקים בלא"ה החמירו יתרת מקמא ובל"י מכשיר אמנם באין ה"מ ראוי לשמוע להתב"ש דבלא"ה רוב פוסלין יתרת מקמא וגם דעת הר"ב כן כמו שיתבאר בש"ך אות כ"ה דרוב מקומות נוהגין כן לכן היכא דאיכא עוד ריעותא אסור: ש"ע סָעִיף ה

ט בכל צד. ואף יותר מעשרה דלא כמי שאומר יותר מי' לא ט"ז וטעם יש מי שאומר הוא מדאמר רבא ה' אונות ולא אמר ג' מימינא כו' אלא לומר יותר מה' בכל צד לא ואין המנהג להחמיר: ש"ע סָעִיף ה

י מצטרף. עט"ז הביא בשם רב אחא דב' בימין וג' בשמאל וסדק בימין פוסל וכן הסכים רש"ל ובנה"ך חולק עליו וכתב דבד"מ מכשיר ולענין הלכה רש"ל וב"ח וט"ז ותב"ש אות ל"ד החמירו דהוה ספיקא דאורייתא והנה"ך ופר"ח אות ל"ח מכשירין והכה"ג בהגהות ב"י אות ק"ט האריך בפלפול יע"ש ועי' יש"ש בא"ט סי' ל"ג והנה יש לומר ב' טעמים דטריפה. א' דסדק אין יכול לפעול ב' פעולות להשלים החסר מימין ולהשוות החילוף שבשמאל יותר מימין וזה דעת הט"ז שכתב דהוה תרתי לריעותא אמנם מרש"ל יראה דה"ק דמ"מ חלוף הוא דבשמאל ג' אונות פרודות ובימין ג' על ידי סדק הוה בכלל חליף דבימין המנין תמיד מבורר ביתרון משמאל כן נ"ל עי' בא"ט סי' ל"ג. ונ"מ אי יש בימין ג' וד' בשמאל וסדק בימין לרש"ל טריפה דמ"מ חליף הוה ולט"ז כשירה דלא הוה תרתי לריעותא דלא חסר הוא וכ"ש כפי הנראה מרש"י בא"ט מ"ג בהא דכתב חליף בכלל חסר משמע דג' בימין וד' בשמאל כשר אלא שיש לדחוק ולומר דיתיר הוה חסר ואף דלא קיי"ל כרבא ביתרת מ"מ אי חליף הוה לאו אורחייהו ויתיר הוא ובכלל חסר הוא מ"מ הא ודאי כשר הוא לט"ז אמנם ב' בימין וג' בשמאל וסדק בימין אין להכשיר בלא ה"מ עכ"פ ובפרט שהתב"ש הורה לאיסור נ"ל ועיין עוד מ"ש בש"ך מדיני יתרת יע"ש✍: ש"ע סָעִיף ה

יא נקרא גבשושית. כתב הט"ז כל שאינו חד מלמטה או מלמעלה אלא עגולה הוה גבשושית וכשירה. הכלל בזה יתרת מגבה אם יש לו צורת אונא שהוא משוך וכט"ד טריפה הא פחות מט"ד או שאין לו צורת אונא כשירה. כתב הכה"ג בהגהות הטור אות כ"ה ביתרת על גבה פחות מט"ד ובועה עליה משלמת לט"ד יש מכשירין ויש מטריפין דהבועה עתידה להתעקר ואפילו יש חוט בשר מקיף ובהגהות הב"י אות ס"ח וס"ט כתב עוד מענין זה. והנה הב"י וכה"ג הביאו יש פוסקין דיתרת ע"ג אפילו פחות מט"ד טריפה ונהי שאנו מכשירין מ"מ הא קיי"ל כל היכא דאיכא פלוגתא הוה תרתי לריעותא (כמו שיתבאר) א"כ בועה על יתרת פחות מט"ד הוה ב' לריעותא ובלא"ה מבואר לקמן בועה על גבשושית הוה ב' לריעותא בסי' ל"ז וגם מ"מ מתחכך הוא וגרע היות בועה טריפה✍: ש"ע סָעִיף ה

יב ושוה. כתב הט"ז ומשמע אי קצרה מגומא טריפה דלא הוה אלא יתרת והנה"ך והפר"ח מכשירין וכן דעת השמ"ח סח"י ותב"ש אות כ"ב דאין ראיה שלא ממלא את הגומא דהריאה גדלה והפיצול לא גדל עדיין כ"כ ומ"מ כתב אם חסרון כשיעור המבואר סי' ל"ז לא גרע מחסרון בחוץ. והנה לפי טעמו היה נראה להכשיר אף ביש חסרון הרבה דהפיצול יתגדל ויתמלא הגומא מ"מ אין להקל בלא ה"מ דאז מקילין לקמן בחסרון בחוץ יע"ש. ומ"מ מה שכתב הט"ז משמע לא ידענא מהיכן הוציא משמעות הזה אי ממ"ש ושוה לשאר הריאה רוצה לומר דה"ק דממלא כל הגומא ולא מפרש דאין גבוה משאר הריאה דסובר כיש בדיקות שכתב התב"ש באות כ"ב דכל שאין יוצא היתרת גבוה מהגומא כט"ד כשירה דזה דוחק דבב"י ובשאר פוסקים מבואר דבעינן שיהא שוה ממש וכל שגבוה קצת אף שאין כט"ד טריפה כיון שכל היתרת כט"ד: ש"ע סָעִיף ה

יג אבל מקמא. עט"ז דאם יתרת ע"ג בשומן היורד בין ב' ערוגות אף ששם הוא מקום נמוך מ"מ סובר דע"ג מיקרי וטריפה. ודע דפיצול מקמא כתב השמ"ח ס"כ ואות כ"ו בתב"ש דבאין ה"מ יש להטריף אפילו פחות מט"ד ובה"מ להכשיר כהגהות הר"ץ ושאר בודקים יע"ש. נמצינו למידין יתרת ע"ג דווקא כט"ד ופחות כשירה ופיצול מגבה אפילו כט"ד כשירה ובתנאי שיהא שוה ממש לבשר הריאה ואם גבוה קצת אפילו פחות מט"ד טריפה (כיון שהכל ט"ד) ויתרת מקמא רוב הפוסקים פוסלין והיינו כט"ד ופשוט הוא וכ"ש הוא מגבה וכתב התב"ש יתרת מקמא כעין גבשושי' כשירה אף להאוסרין בסי' ת"י ופשוט הוא דכ"ש מע"ג. ואנן מכשירים יתרת מקמא: שיעור טרפא דאסא כתב השמ"ח ס"ז ותב"ש אות ט' די"א אורך ורוחב כמו ציפורן גודל וי"א אורך ורוחב של פרק אמצעי של אגודל בינוני ושתי הסברות במהרי"ו והולכין להחמיר עכ"ל ולפ"ז שיעור אונא כט"ד ועינוניתא בעינן כפרק אמצעי של גודל ויתרת ע"ג כט"ד אף כציפורן אגודל טריפה הוה לחומרא: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ח

יד שאין. הט"ז הביא מעשה דריינו"ס והראה מקום לסימן ל"ט אות כ"ד ושם נאמר אפילו נאמר יש צלקת כעין קמטים תחת הבשר ההוא כשירה כתב השמ"ח סמ"ב ובתב"ש אות נ"ח נפיחה בעינן כמו בס"ס ל"ט בבשר בלוי ואף דיעבד מעכב וטריפה בלא נפיחה ואם הקרום השלישי שעל הריאה סריך למקום אחר לית לן בה עכ"ל. מ"ש דהקרום המכסה הריאה אם נסרך כשר היינו אף שאין עובר ע"י מיעוך דקרום זה לאו מריאה הוא אמנם מה שהטריף בלא נפיחה יש לעיין דא"כ להט"ז בסי' ל"ט ס"ד דאיגלד כאהינא סומקא טריפה לדידן דא"א בקיאין בבדיקה ובס"ס ל"ט בבשר בלוי לא כתב לדידן אסור וגם כאן לא כתב מידי משמע דבדיקה זו אינו מעכב וצריך עיון לענין דינא ועיין מ"ש ס"ס ל"ט: ש"ע סָעִיף ח

טו ואם היא דבוקה לאומא. הט"ז העלה דאף אם היא דבוקה לאונא שאצלה מהני סימן זה דלא כהר"ץ. כתב השמ"ח ותב"ש אף שיש להכיר ע"י סמפון אם הם ב' אונות או לאו מ"מ אם הם פרודות ולא נמצא סמפון לכ"א אין לאסור בשביל זה ובש"ך אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ח

טז דבקטנות. כתב הט"ז דווקא כשכולה חלקה הא בצד א' יש להן טריפה וודאי אם כולה חלקה ובצד א' יש סדקין ובצד ב' אין סדקין אין להטריף בשביל זה דסדק מועיל להכשיר ולא להטריף כמו שאבאר בש"ך אות ל"ג: ש"ע סָעִיף ח

סָעִיף ט

יז שלמטה. עט"ז שמיישב שלא תקשה אהא דלעיל ועיין מ"ש לעיל מזה. גם הא לקמן סי' ל"ט פסקינן דה"ה אומא לאונא הוה כסדרן כרש"י אלמא דאומא נמי אונא מיקרי ואמאי מטריפין כאן ולזה יש לנו לומר דלאו דוודאי אונח מיקרי אלא דמ"מ כסדרן הוה ועוד דמ"מ כאן חליף הוא וטריפה דהאומא למעלה ואונא למטה: עוד הביא בשם הב"ח ז"ל מעשה שהיה בצד שמאל אונא וכיס כו' והכשיר דלא הוה יתרת וורדא וסובר הב"ח כש"ך דכל דהוה וורדא אף שעומדת בשמאל נמי הוה יתיר וורדא וטריפה והט"ז השיג עליו ואזיל לשיטתיה לעיל דאין יתיר וורדא פוסל כ"א בסמוכין זה לזה ממש לא ברחוקין וכ"ש בשמאל: מה שהביא בשם רש"ל דאם נתעקמה טריפה והוא ז"ל הכשיר אבאר בש"ך גם אי דווקא יתרת הא אונא כשירה יע"ש בש"ך: ש"ע סָעִיף ט

בְּאֵר הֵיטֵב

סָעִיף ב

א לריאה. פי' אונה לשון אוזן. ואומה לשון אם דהיינו הגדולה שהאונות נפרדות ממנה והיא עיקר הריאה ועינוניתא דורדא מיקרי ע"ש קלישותא ואדמומיתא רש"י בחולין: ש"ע סָעִיף ב

ב מהשמאל. וכתב בש"ך אפילו איכא ד' בימין וחסרה אחת בשמאל טריפה דלא כתורת חיים דמכשיר בזה: ש"ע סָעִיף ב

ג טריפה. וכתב בש"ך וה"ה נמי ד' בשמאל וג' בימין הוי חליף וטריפה: ש"ע סָעִיף ב

ד וטריפה. וכ' מהרש"ל תמה אני על אלו הטריפות שהזכיר רמ"א מה שלא נזכר בתלמוד שלנו אלא ג' בימין וב' בשמאל ואינו מטריף אלא החילוף שהוזכר בש"ס וכתב הב"ח שיש לסמוך על דברי מהרש"ל במקום הפסד מרובה. וכ"כ הפר"ח וז"ל אנן מכשרינן בכה"ג. ואם האונה אמצעית גדולה מהאונה עליונה של ימין כשרה. וכן אם בצד ימין יש ד' אונות ובאונה העליונה היתה אונה קטנה והאונה אמצעית היתה גדולה יותר מהאונה הסמוכה לאומה דכשר עכ"ל. ועיין בס' ע"י מאלו הדינים. כתב בתשובת נ"ש סימן נ"ה הפסד מועט הוא כבד של תרנגולת ושל יונה וכל מה שהוא יותר מזה הוי ה"מ. ומי שלבו נוקפו נ"ל כל מה שהפסיד בקרן קצת יתר משתות הוי ה"מ בלי ספק. ויש לחלק בין עני לעשיר דאינו אצלו ה"מ אלא ביותר משתות עכ"ל. וכ' עוד מהרש"ל שאם הוורדא גדולה מהאונא שאצלה דהיינו אונא הסמוכה לאומה טריפה. וכתב בט"ז דיפה כתב דהא שמה עינוניתא ואם היא גדולה כל כך אין שם הזה עליה. וכתב עוד אם האומה למעלה והאונות למטה דטריפה וכתב בט"ז דנראה לי דבמקום דאיכא עוד ריעותא אע"ג דלא מטריף בשבילה מ"מ מצטרף בהדי ריעותא דלעיל וטריפה: ש"ע סָעִיף ב

ה שתים. אפילו אינה עומדת זו אצל זו ש"ך. ודוקא שיש להן ב' כיסין אבל אם הא' מונח בכיס והשני אין מונח בכיס אף שאותו שמונח בכיס אין לו תואר ורד והב' יש לו כשר אף לדידן (ד"א דף ק"ו): ש"ע סָעִיף ב

ו ורדות. וכ' בט"ז ואע"ג דקי"ל בסעיף ג' דיתרת מקמא כשר צ"ל דכאן מטרפינן מטעם דכל יתר כנטול דמי ולפי זה אין טריפות הוורדא אלא כששניהם במקום הוורדא ואין להם שורש אחד כעובי אצבע אחר הנפיחה ומ"מ אם משכחת אונה יתירה בפנים אפילו במקום וורדא אין כאן פסול דב' וורדות אין כאן דצורת האונה אינה דומה לוורדא וה"ה אם נמצא ב' וורדות א' מימין וא' משמאל דכשר דלא שייך לומר יתר כנטול כיון שאין היתר עומדת במקום הראוי לה. דוגמא לזה אמרינן גבי יתרת הרגל בסי' נ"ה סעיף ד' ומטעם יתרת אין לפסול כיון דמקמא היא דכשרה אפילו שלא בדרי דאוני עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב

ז חסרה. וכתב בד"מ דאם היא פחותה מעלה של הדס לאחר נפיחה טריפה: ש"ע סָעִיף ב

ח מקומה. פי' שדרכה לעמוד למטה מהאונות ויש לה חריץ וכשנופחין הריאה החריץ מכוון נגד החיתוך שבין אונה לאומה וגבה כנגד הלב ופניה כנגד הכליות ואם נהפכה שהחריץ נגד הלב או גבה נגד החיתוך טריפה אבל אם החריץ הפוך מעט כנגד האונה או למטה לאומה כשרה מהרי"ו. ומהרש"ל כתב מה בכך שהחריץ הפוך אין זה אלא איבוד ממון של ישראל ויש לבטל מנהג זה. וכ' פר"ח שיפה כתב. עיין בשחיטת אחרונים והב"ח כתב היכא דליכא הפסד מרובה אין להורות היתר במה שנהגו איסור: ש"ע סָעִיף ב

ט טריפה. וכתב בש"ך בשם האגור אם אין לה חריץ כתואר הוורדא טריפה ואם היא גדולה כאונה הסמוכה לאומה או שפחותה מעלה הדס בנפיחה או שינתה תוארה שהיא משוכה וחדודה כאונה ולא עגולה יש להטריפה וכ' בש"ך דנראה לו דאפי' היא גדולה רק כמו האונה האמצעית של ימין טרפה מיהו ראיתי הרבה בודקים מקילים בענין זה ולא מטריפין אלא כשהיא גדולה כ"כ כאונה הסמוכה לאומה ונראה דאפילו למאן דמכשיר יתרת מקמא סעיף ג' מ"מ שינתה תוארה וגדולה כ"כ טריפה דהוי כמו חסרה הוורדא דזה אונה היא ולא וורדא עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב

י אצבע. ופי' הש"ך דאין חילוק בין בגסה בין בדקה לעולם משערינן בעובי אצבע. פי' עובי אצבע ר"ל דשיעור גובה השורש של שניהם קודם שיתחלקו צריך שיהיה כאצבע: ש"ע סָעִיף ב

יא סדק. בשורש הנשאר אפילו יש בשניהם תואר ורדא כשר. מהרמ"ט: ש"ע סָעִיף ב

יב הפוך. פי' דיש להם שורש א' דאלו אין להם שורש א' אפילו שניהם אינם הפוכים טריפה דהוי כשני וורדות: ש"ע סָעִיף ב

יג כשר. וכתב בש"ך אבל אם שניהם שוים טריפה ואינו כשר עד שההפוכה תהיה קטנה משאינה הפוכה עוד משמע שם בדברי הר"ץ דשינתה תוארה דינה כהפוכה בזה. אם ב' ורדות כנ"ל נסרכין זה לזה ממעכין לפי המנהג שלנו שאנו ממעכין אף בגנב לבודקן: ש"ע סָעִיף ב

יד טריפה. והטעם כתבו האחרונים משום דאז ודאי שינתה הוורדא מקומה פורתא וכתב בש"ך בשם מהרש"ל דאפי' אין לו כיס כשר וכ"ש אם יש לו ב' כיסים או שאינה מונחת בכיס אלא שכל הבודקים נהגו להטריף וקשה להקל נגד המנהג אלא בהפסד מרובה וגבי מי שיש לו ב' כיסים מביא בהג"ה דדוקא יתר בצד ימין הוא טריפה משום דכל יתר כנטול דמי וכתב שכן נוהגים בק"ק קראקא וכתב מהר"ם שם וז"ל ונ"ל דוקא כשאין להכיס שבשמאל חלק וורדא דאל"כ אסור משום יתר וורדא אבל מדברי הט"ז לעיל משמע אף בזה כשר מאחר שאינה עומדת במקום הראוי לה כמו גבי רגל: ש"ע סָעִיף ב

טו כשרים. וכתב בש"ך אף למאן דמכשיר יתרת מקמא מיהו בשני וורדות או חסירה או שינתה מקומה טריפה. וההפרש שנדע איזה יתרת דוורדא ואיזה יתרת מקמא. הוא כשיש לה תואר וורד ממש אפי' עומדת היתרת בצד שמאל הוי יתרת דוורדא אבל כשאין לה תואר וורד ממש בענין שיש להחשיבו ליתרת יש להכשיר כיון שאינה עומדת במקום הורדא וכן אפי' אינה עומדת במקומה ואין לה תואר וורד ממש ויש לה כיס בפני עצמה הרי ניכר ששני וורדות הן וטריפה אבל אם אין לה תואר וורד כלל אף דיש לה כיס כשר. וט"ז כ' כשנמצא ב' וורדות דטריפה הטעם דכל יתר כנטול דמי ולפ"ז נ"ל שאין להטריף משום ב' ורדות אלא בששניהם עומדים במקום הראוי להיות ורדא ואין להם שורש כעובי אצבע אחר הנפיחה. ומ"מ אם משכחת אונה יתירה בפנים אפי' במקום הראוי להיות ורדא ואין לה צורת ורדא שאין פסול כאן באשר דשני ורדות אין כאן משום דצורות האונות אינו דומה להיות ורדא. וה"ה אם נמצא ב' ורדות א' בימין וא' בשמאל לא שייך כנטול דמי כיון שאין היתרת עומדת במקום הראוי לה עיין סי' נ"ה סעיף ה'. מצאתי כ' בכנה"ג בכוי שקורין בופו"ל דרכו להיות לו ב' ורדות וכן לרוב חיות השדה וכשירין אבל לשאר דינים הן סרכא בוורדות או לתואר וורדא ורחוקה והפוכה ולכל שאר טריפות הם כמו בהמה רק לענין יתרת דעינוניתא דאין להטריף בהם. וכ' הב"ח שמעשה כזה בא לידו כמה פעמים והכשיר ואם עומדת במקום הוורדא ממש קבלתי מפי אמ"ו דנוהגין להטריף אם יש לה תואר ורד קצת אבל אם דומה ממש לאונה יש להחשיבו יתרת מקמא ואם יש לו שורש א' ע"ל בזה הסעיף. ומ"ש רמ"א גבי חסר קצת מוורדא דיש לבדוק באומה של שמאל יש להגיה ימין וכן בת"ח דהא אם נמצא העינוניתא לצד שמאל טריפה. והש"ך דוחה דבריו ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

טז וטלאים. וכתב בש"ך דמזה הלשון משמע לכאורה דאפילו בגסה דינא הכי כיון שנמצא לפעמים בגדיים וטלאים אבל בגליון שהביא הר"ץ איתא דדוקא בגדיים וטלאים אבל לא בגסה. ולענין דינא כתב הר"ץ שם ע"ז שאין אנו נוהגים כן אלא בכל שינתה מקומה אנן מטריפים אפילו בגדיים וטלאים ונ"ל הטעם כיון שהוא דבוק לאומה הוי ליה יתרת בעלמא ואין לו לעינוניתא דורדא כלום ואם יש עליו כיס א"כ ודאי ורד הוא אבל הוא ורדא בפני עצמו ולדעת הט"ז ממ"ש בס"ק ד' משמע דכשר אם יש עוד ורד בצד שמאל וכ' עוד שהר"ר ליברמן שוחט מפראג כ' בבדיקות שלו דעינוניתא צריך תואר ורד ואם אין לו תואר ורד אין בכך כלום לפי דעת מהר"ם שכתב אם חסירה הורדא קצת ואותה חתיכה נמצא באונה או באומה כשרה ומסתמא אם חסרה חתיכה ממילא אין לה תואר ורד ולדעתי אם כך נהג האכיל כל ימיו טריפות לישראל שהרי כבר כתבתי בשם כל הפוסקים דאם אין לה תואר ורד טריפה אבל באמת אין דינים אלו סותרים זה את זה כלל כי קבלתי מאמ"ו כשחסר מקצת הורדא ונמצא כך באונה או באומה אז מצטרפין יחד ונראה לעין שיש תואר ורד בין שניהם וכה"ג כתב מהר"ם דאם נמצא שני ורדות בשורש א' שאינו כעובי אצבע ואין לה תואר ורד אלא בצירוף מכשירין כי חשוב כחדא ועוד שגם בהנשאר מיירי שיש לה תואר ורד וכדכתב רמ"א דיש מכשירים אם יש לה תואר ורד בשורש שלה: ש"ע סָעִיף ב

יז מקומה. וכתב הש"ך בשם הר"ץ אם יש לו שורש א' אע"פ שנתקטנה ואין שם יותר אפ"ה כשר וכתב עוד בש"ך שבבדיקות חולק על דין זה וטעות הוא כי דברי הרמ"א הן עיקר: ש"ע סָעִיף ב

יח ענין. זה לא קאי אנמצא חסירה או ב' ורדות או שינתה מקומה דטריפות זה הוזכר ברש"י ותוס'. אלא קאי אשאר דינים שזכר הרמ"א. ט"ז. נוהגין שלא לאכול הורדא משום מיאוס מ"מ אם נמלח עם שאר בשר מותר כ"כ דמש"א. אם נמצאת הורד נקובה אע"פ שהכיס שלה סותמה טריפה ע"ש סי' ט"ז וכ"ג. והא דב' כיסין טרפה דוקא כשיש כותל א' לשניהם דאי אמרינן יתר כנטול דמי ליכא שום כיס. אבל רחוקים זה מזה דיש לכל א' כיס בפ"ע כשר כנה"ג. ושמעתי מבודק מומחה דוקא כשהעיניניתא נהנית משתיהן כגון שמונחין זע"ז והורדא מונחת בשתיהן וגם שיש לכל כיס גיד בקצותיו בשפה ואם חסר א' מכל אלו כשרה ע"ש דף צ"ה. אם הכיס של ורדא מדוחק שא"א לורד לצאת אלא ע"י פתיחה אע"ג דאין שם סירכא ובועה טריפה ולא מהני נפיחה דמש"א דף קע"ג. וכתב בש"ך בשם מהרש"ל בבדיקות כל מה שכתבו להקל בין בחילופים שלא הוזכר בש"ס או בגדלות דעינוניתא דורדא היינו דוקא דליכא שום ריעותא בריאה במלתא אחריתא אבל אם אית ביה ריעותא אפילו במילתא שאנו מכשירים מ"מ מאחר דאיכא צד חומרא להטריף לאיזה מאן דהוא אפילו דלא כהלכתא מ"מ בכל דהו מצטרף לסייע ידי האוסרים ואמרינן לקותא היא וטריפה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

יט טריפה. משמע מדברי הפוסקים דאם נמצא יתרת דצריך לנפחה לראות אם נוטה לקמה או לגבה (ש"ך). וכתב עוד בש"ך ודוקא בליטה יתירה כט"ד אבל נתעקמה והולכת למעלה כשר כיון שעומדת במקום הכשר בשביל שבולטת לחוץ לא מטרפא (ואם נמצא יתרת בערוגה שהיא למעלה מהאונות סמוך לשדרה לפנים מן הריאה מצאתי כתוב דכשר) ול"נ דטריפה דזה נכלל ודאי בכלל ע"ג שהוזכר בש"ס. ט"ז: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ה

כ כשרה. וכתב בש"ך וה"ה יתר מט"ד (מ"ש שכן דרכה להתפצל פי' מפני דוחק החזה) (מהרמ"ט): ש"ע סָעִיף ה

כא טריפה. וכתב בט"ז בבדיקות יש על זה ב' פירושים. האחד פי' החציה הוא לצד חוד האונה אבל אם נמצא לצד שורש האונא טריפה ולפ"ז יהיה זה השיעור החצי ברוחב האונא ויש אומרים אף באורך האונא משערין דהיינו אותו החצי ברוחב שהכשרנו לאו כולו אלא דוקא חצי ארכו דהיינו נגד הקנה אבל לא צד השני שהוא לצד הריאה וכן פי' מהרש"ל ויש להחמיר כסברא אחרונה (ואנו נוהגין שמודדין כך נוטלין אונא של שמאל וסומך אצל האונא עליונה של ימין ובמקום שכלה אונא של שמאל משם ואילך נקרא צד חוד דהיינו לצד הראש וכשירה ומן מקום שמגעת אונא של שמאל ולצד הריאה היא נקראת למטה ואם שם הפיצול טרפה) (ע"י): ש"ע סָעִיף ה

כב כשר. וכתב מהרש"ל דמ"ש בליקוטים שאין להכשיר אם נמצא בכל צד ה' הוא שטות ואי אתי לידי אקנה משופרי שבו עכ"ל (ובהגהת מהרי"ו מטריף ורש"ל וב"ח מכשירין ופר"ח כתב ואני אומר דכל שבצד ימין איכא תלתא אונא כדינא מה איכפת לן אם יהיה יותר בצד שמאל דלא מיקרי חלוף אא"כ יש חסרון בצד ימין ולפיכך המיקל בזה לא הפסיד ע"ש ובב"י): ש"ע סָעִיף ה

כג להטריף. וכתב בש"ך ואם נמצא בצד שמאל ג' אונות וסדק לא הוי כד' אונות ומשמע דאפי' בריאה אחת מצטרפין להכשיר אבל לא להטריף כגון אם יש בצד שמאל אונא וג' סדקים אמרינן דסדק א' מועיל להכשיר והאחרים אינן כלום לחשבו חליף לטרוף ולא אמרי' ממה נפשך אלא אין חוששין בסדקין כלל להטריף מיהו כתב בט"ז אם יש בצד ימין ב' אונות וסדק ויש עוד ריעותא בצד שמאל דהיינו שיש בצד שמאל ג' אונות יש להטריף (ור"י פסק להתיר ורש"ל וב"ח אוסרים ופר"ח כ' דאין זה עיקר אלא יש להתיר בפשיטות וכ"כ ר"י וש"ך בנה"כ): ש"ע סָעִיף ה

כד אינה. וכ' בש"ך פי' דוקא להטריף אבל להכשיר לא גרע מסדק דכשר: ש"ע סָעִיף ה

כה וכשרה. וכתב בש"ך וה"ה אם נמצא עגול למעלה ג"כ כשר אבל אם נמצא למעלה או למטה חד ככובע הוי יתרת וטריפה ב"י וד"מ: ש"ע סָעִיף ה

כו וכשרה. דה"ה כשמגיע לדופני הבהמה יורד לגומא ואין צריך להתחכך בדופנה וכשר (מהרמ"ט). וכ' בט"ז אבל אם קצרה מהגומא טריפה דאז לא הוי פיצול אלא יתרת (ופר"ח וש"ך בנה"כ חולקים על ט"ז דלאו למעוטי קצרה מהגומא דהגם דיתרת היא מ"מ ס"ס אין עתידה להתפרק. אלא אתי למעוטי כשהיתה ארוכה יותר מהגומא דאז הוי טריפה): ש"ע סָעִיף ה

כז וטרפה. וכתב בש"ך ולא דמי ליתרת מקמא דכשר דהתם יתרת אונא הוא והוא חזק אבל פיצול שנתפצל מגוף הריאה סופו להתפרק וטרפה אבל אם אין גומא תחתיה מנהגנו להכשיר שזהו יתרת מקמא ש"ך ט"ז וכ' ע"י וצריך לידע שאין הפיצול טריפה אלא כשהי' כמו ט"ד דוקא לאחר נפיחת הריאה דכשהיא גדולה כ"כ אז בודאי סופו להתפרק. אבל יתרת ע"ג ערוגה טריפה אף כשאינה גדולה כט"ד באשר שהוא מתחכך בצלעות ע"ש בדין פיצול סימן א' וסי' ד': ש"ע סָעִיף ה

כח מרובה. וכתב בש"ך וכל זה לדעת הפוסלין יתרת מקמא אבל במקום שמכשירין פשיטא דגם זה כשר ע"כ. וצ"ע שהרי פיצול מקמא טריפה אפילו אם יתרת כשר כמ"ש לעיל וא"כ קשה על רמ"א שכתב שדינו כמו פיצול בגומא ואין לסמוך בזה כו' ואפשר דס"ל שמאחר שעומד כנגד החריץ והחריץ מגין עליו דינו כמו פיצול בגומא מגבה וצ"ע: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ז

כט משלמת. וכתב בש"ך אבל בשמאל אם חסר אונה אחת אף אם ורדא בשמאל אינה משלמת לכ"ע והב"ח חולק על זה: ש"ע סָעִיף ז

ל נהוג. והטעם איתא בש"ך משום דאינה עומדת בדרי דאונא אע"ג דקי"ל דכשר יתרת מקמא ולפי זה אפילו יתרת אונא מקמא אינה משלמת גם יש להטריף ולומר דאינה משלמת דא"כ הוי חסר הורדא וטריפה ועיין דמש"א דף ק"ז. וכתב בט"ז ס"ק י"ג אם נמצא יתרת בערוגה שהיא למעלה מהאונא סמוך לשדרה לפנים מן הריאה מ"כ דכשר ול"נ דטריפה שזהו נכלל טפי בעל גבה שאמר בתלמוד (וכתב עוד מ"ש רמ"א בשני ורדות שיש להם שורש א' שהוא כעובי אצבע מ"כ אע"פ שאין עובי אצבע שם וכ' ע"ז חכם א' מ"מ משך השורש בעינן כאצבע בין שני הורדות ול"נ דשיעור גובה השורש של שניהם קודם שמתחלק צריך שיהיה כאצבע): ש"ע סָעִיף ז

סָעִיף ח

לא טריפה. וכתב בט"ז בשם מהרש"ל מעשה היה ברינוס ששחטו פרה שמינה וכשבדקוה לא מצאו בריאה לא אומה ולא אונה ולא ורדא ולא שום סדק רק היה כולה חלקה והיה כחתיכת בשר א' והיה שם בודק א' והוא היה מגודל בין חכמי עסטרייך ולקח סכין חד וחתך בקרום העליון פי' באותו הלבוש והכסוי העליון שנתקרם עליה ופתח אותו בנחת והיה קולף אותו ופשטו בנחת והפריד כולה מעליה אז ראה אותו הריאה כשאר הריאות והכשירוהו ואמר שראה מעשה כזה בעסטרייך ועיין ס"ס ל"ט: ש"ע סָעִיף ח

לב כשרה. וכתב בש"ך ודוקא כשהסדק עומד במקומו הראוי להיות אבל שאר סדקים אינן מועילים עכ"ל מהר"ם ורש"ל ואם האונא שאצל האומה חסרה קצת והאומא יותר גדולה ממה שרגילה וכשנופחין הריאה אז ממלא החסרון ויהיה שוה כראוי כשרה אבל אם היתה קטנה ממה שרגילה טריפה דמש"א דף ק"ח ע"ש עוד מדינים אלו: ש"ע סָעִיף ח

לג להטריף. ומהרש"ל מחלק וס"ל דאם כולה דבוקה א"כ היכא דהוי היכר משהו חזינן דהכי רביתייהו אבל בחסר אונא לא מכשרינן בסדק כ"ש אלא כשהוא כשיעור ט"ד והש"ך חולק עליו ומסכים לדברי רמ"א דאין חילוק אלא לעולם מכשרינן בסדק כ"ש וכ"כ הב"ח: ש"ע סָעִיף ח

לד וכשירה. וכתב בט"ז דה"ה בין אונא לאונא נמי מהני סימנים אלו: ש"ע סָעִיף ח

לה היכר. ומהרש"ל חולק על כל אלו הסימנים ואינו מכשיר אם נראה הפרש כט"ד וכתב בש"ך דאין להחמיר אם לא כשכולה דבוקה דהוי כמו אופתא אבל כשהריאה כתקונה רק שב' אונות דבוקות יחד יש להכשיר ע"י סמפון ובהגהת מהר"ץ מחלק דדוקא מאונא לאומא מועיל הסמפון ושאר סימנים ולא מאונא לאונא דבזה לא מהני סימנים אחרים ואפילו הסמפון לא מהני והגהות אחרות חולקין עליו דדינם שוה וכ"נ עיקר. ט"ז: ש"ע סָעִיף ח

לו בהדייהו. וכתב בש"ך ואין להתיר אם לא תוך ל' ללידתן בודאי וגם נגררין אחר אמם דתרוייהו בעינן אבל אחר למ"ד יום אף דנגררים אחר אמם ומניקתן חשיבי גדולים ופר"ח כתב דאין לסמוך על הני י"א. אבל מן הספק אמרינן שהוא לאחר למ"ד יום. וכתב עוד אם בצד א' של הטלה יש לו אונות כדרכו ובצד השני אין לו יש להטריף אף בגדיים וטלאים: ש"ע סָעִיף ח

סָעִיף ד

לז נוהגים. וכתב בש"ך ולא דמי למ"ש בסעיף ד' דאם נמצא בסוף שפולי אומא דכשירה דשאני התם דהאונות הם כתיקונן והוי כיתרת בדרי דאוני אבל בחסר אונא אחת אין בליטה זו משלמת החסרון וכתב הב"ח מעשה בא לידי כמה פעמים בריאה שלא היה לה שום ריעותא אלא בצד שמאל יצאה בליטה מן האומא בחיתוך שבין אונא לאומא ממש במקום שדרך הורדא להיות עומד כנגדה בצד ימין ואותה בליטה היה לו כיס גמור ומונח בתוכו ולא היה לו צורת ורד כלל (וגם היה שוה לאומה בצד קמא) כאילו היה חתוך ממנה והכשרתיה משום דאותה בליטה לא היה לו יתרת מקמא ולא ורדא יתירה ואין כאן ריעותא אלא מצד כיס ואין סברא לאוסרה מכח זה עכ"ל. וכתב עליו הט"ז שנ"ל אפי' היה לו צורת ורד אין כאן איסור דמקרי יתרת מקמא וכשר לדידן ואין איסור שני וורדות אלא כששניהם עומדים בימין במקומם הראוי ואין כעובי אצבע ביניהן והכיס וודאי אינו אוסר דלא מצינו שבשביל כיס יתר יהיה איסור (ומיהו ק"ק שהרי כתב לעיל ואוסר בשני כיסין ואפשר דוקא אי קאי במקום הורדא ודו"ק). וכתב מהרש"ל אם היתרת של הריאה עומדת בדרי דאונה ונוטה לצד חוץ מעט ע"י הנפיחה טריפה אבל הב"י כתב דדוקא בליטה יתירה אבל נתעקמה והולכת למעלה כשר כיון שמושרשת במקום כשר עכ"ל: ש"ע סָעִיף ד

פִּתְחֵי תְשׁוּבָה

סָעִיף ב

א ששינתה מקומה. עבה"ט ועיין בספר באר יעקב העלה לענין נמצא חריץ הפוך דבבהמת ישראל ואיכא הפסד מרובה יש להתיר אף הבהמה ומכ"ש להתיר החלב והסכימו עמו החברים ע"ש ועיין מזה בשו"ת זכרון יוסף חלק יו"ד סימן ב' וסימן ג' באריכות. [ומ"ש הבה"ט סק"ד בשם ת' נ"ש הפסד מועט הוא כו' עמש"ל סימן ל"א סק"ב מזה]: ש"ע סָעִיף ב

ב ואם לא נמצא לה כיס. עיין בשו"ת ארבעה טורי אבן סימן י"ט דאם ניקב הכיס נקב מפולש כ"ע מודים דכשרה והסכים עמו אביו הגאון מוהר"ר אלעזר רוקח ז"ל ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

ג כיס. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל העתיק בשם ש"ך דבהפ"מ יש להקל. ונראה שהבין מ"ש הש"ך בסוף ס"ק י"ד דבהפ"מ יש להתיר קאי גם אתחלת דבריו באם חסר הכיס או שאינה מונחת בכיס ולענ"ד נראה מסידור לשון הש"ך דלא קאי רק ביתר כיס אבל בהנך אין להתיר אף בהפ"מ וכן פירש הפמ"ג. ועיין בתשובת פרי תבואה סימן ס"ב שהוא מסופק בזה איך הוא הפירוש בדברי הש"ך והוא פוסח על שתי הסעיפים והעלה לדינא דאם חיתה הבהמה י"ב חודש ראוי להכשיר בהפ"מ אפי' גוף הבהמות וכ"ש הגבינות שנעשו ממנה ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

ד דכשר. עיין בתשובת שבו"י ח"ב סוף סימן ס' דאין להקל אלא בשעת הדחק או הפ"מ ע"ש. ועיין בתשובת בית אפרים חיו"ד סימן י"ג וי"ד בענין זה הרבה חידושי דינים ע"ש באריכות: ש"ע סָעִיף ב

ה אף על פי שאין לה תואר ורד. [עיין בתשובת ח"ס סימן ל"ב מבואר שם דהרמ"א כאן מיירי אף אם בראשה חדודה כצורת אונה ע"ש]: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ו לגבה טריפה. [עבה"ט מ"ש ודוקא בליטה כו' ועיין בשמ"ח סעיף י"ג דמשמע מדבריו דעיקום הנוטה כשיעור ט"ד קורא לה בליטה וטריפה. ומה שהוא פחות מזה קורא לו עיקום קצת וכשר ע"ש. והביאו ג"כ בפמ"ג ועיין בת' ח"ס סי' ל' שהאריך בזה ודעתו להורות דבעיקום לית לן בה אפילו כט"ד ורק בליטה ממש טריפה אם היא כט"ד. והגדר בזה מה נקרא בליטה או עיקום. נראה דכל שהיא מושרשת כראוי בדרא אחד עם האונות ורק למעלה בגובהה וחודה נוטה לגבה מקרי עיקום ושריא אפילו יתר מט"ד דמבואר דאין חילוק בין ט"ד ליתר מט"ד. אמנם אם במקום שרשה היא מתעבה ובולטת גם חוץ למקומה לגבה ואדרבה למעלה היא הולכת ביושר ולא מתעקמת אלא למטה במקום שרשה בולטת לחוץ זה הוא בליטה וטריפה אם הבליטה היא כט"ד משא"כ באונה שאינה יתרת כשירה אפילו בכה"ג ע"ש שהאריך להביא ראיות לפי' זה ושכן עיקר לדינא רק המחמיר לעצמו תע"ב]: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ה

ז דרכה ליפצל. עיין בתשובת גבעת שאול סימן נ"ו שמעשה בא לפניו שנמצא באונא זו על חודה ממש באותו צד שלצד הקנה בליטה קטנה פחות מט"ד והיתה שוה ממש לאונא שעלתה בנפיחה בשוה רק שסירכא יוצא מאותה בליטה לשומן החזה והסירכא עברה ע"י מיעוך והכשיר וכתב שאין לאסור משום תרתי לריעותא דכיון שדרכה ליפצל לא מקרי ריעותא כלל ע"ש עוד: ש"ע סָעִיף ה

ח דדוקא למעלה מחציה. עי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קנ"ז שהעלה דבחציה ולמעלה יש להכשיר בין אם היא מקמא או מגבה אבל מחצי ולצד מטה אם היא מגבה טריפה אבל מקמא ראוי להכשיר ע"פ שאלת חכם דלא כשחיטות מהר"ץ שכתב דאף מחציה ולמעלה דכשר דוקא מגבה אבל מקמא יש מטריפין לפי שמתפרקת וכ"כ בשחיטות גבול בנימין אבל הוא טעות ואין לחוש לזה וכתב דאין זה בכלל דברים המותרים כו' כי השוחטים לומדים השחיטות וסוברים כאילו ניתן מסיני כו' וכתב שהסכימו עמו כל חכמי העיר להכשיר ביתרת מקמא באשר שהרבה בהמות נמצאו כך ויש הפסד מרובה ע"ש ועיין בפמ"ג. [ועיין בתשובת ח"ס סימן ל"ח שכתב בזה וז"ל אם הוא יתרת מקמא ממש אוסר בתב"ש סק"כ. ואם עומד על החוד ממש וע"י נפיחה נראה דהשורש נוטה מקמא לכאורה טריפה כמו בשארי אונות שהיתרת נוטה לגבה ה"ה הכא במקמא ודוקא שהשורש נוטה ולא החוד בעלמא אמנם הבודקים מומחים שבכאן אמרו לי דאפי' היה השורש נוטה לקמא באונא העליונה צריך שיובחן זה בעוד הריאה בתוך הבהמה כי שם היא נדחקת במיצר החזה בחייה וכשמוציאים אותה רווח לה עלמא ועי"ז נוטה לפעמים השורש למקמא ע"כ צריך להבחין זה בעודה בבהמה במקום דוחקה ודברים של טעם הם עכ"ל]: ש"ע סָעִיף ה

ט להטריף. עבה"ט מ"ש מיהו כתב בט"ז כו' ועיין בדגמ"ר שכתב דאף הרש"ל וט"ז לא אסרו אלא בכה"ג דאף כי מצטרפת הסדק אכתי יש שוה בשוה בימין ובשמאל אבל אם היה בצד ימין ב' אונות וב' סדקים אף שהיה בצד שמאל ג' אונות ממש מ"מ כיון שע"י הסדקים יש בימין יותר משמאל אפי' לדעת רש"ל וט"ז כשר ע"ש: ש"ע סָעִיף ה

י אלא פיצול. עיין בתשו' מאיר נתיבים סימן מ"א: ש"ע סָעִיף ה

יא רק מגבה. עיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סימן כ"ו שכתב דמ"מ מיחשב ריעותא ואי איכא עוד ריעותא הוי תרתי לריעותא ע"ש: ש"ע סָעִיף ה

יב אבל מקמא. עיין בפמ"ג בשפ"ד ס"ק נ"ז דאם הפיצול מושרש יפה אפשר להכשיר. ועיין בתשובת פרי תבואה סימן למ"ד וסימן ע' שהוא פוסח על שתי הסעיפים דבסימן למ"ד העלה דטריפה גמורה היא והסכים עמו הגאון מוהר"ש מפוזנן ועוד גדול אחד הורה בה לאיסורא אכן בסימן ע' שם בהגהה צידד להתיר בכה"ג שמושרש יפה וכתב שמ"ש בסימן ל' לאסור לפי שכבר הורה חכם אב"ד דשם לאסור ולש"ש נתכוונתי לשום אלם פה דוברת על צדיק עתק עכ"ד וע' בתשו' בית אפרים חי"ד סימן ז' וסימן ח' ויו"ד שהאריך הרבה בזה והעלה שחלילה להכשיר בזה ואפילו בלא גומא רק שניכר מעניינו שהוא פיצול ומכ"ש כשיש גומא והאריך שם לבאר הסימן שנדע אם הוא פיצול או יתרת והתרעם שם על שחיטות זבח שמואל שכתב להכשיר בזה אם הפיצול עב וחזק שנתן מכשול לרבים והסומך עליו הוא מאכיל טריפות בישראל ונזכר שם ששלשה גאוני עולם בדורו הורו בזה ג"כ לאסור וגם התרעם שם על תשובת פ"ת הנ"ל במ"ש ולשם שמים נתכוונתי כו' ע"ש. ועיין עוד בתשובות הנזכרות ובתשובת הר הכרמל חי"ד סימן ו' ובתשובת מאיר נתיבים סימן מ"א מ"ש עוד בענין פצול מקמא ע"ש באריכות: ש"ע סָעִיף ה

יג וסופו להתפרק וטרפה. עיין בתשובת נו"ב חיו"ד סימן י"א שכתב דכה"ג באונא עליונה שרי מפני שהגרגרת מחזיקו וגם אינו מתחכך בגרגרת כיון שגומא יש תחתיה וע"ש עוד. וכן כתבתי לעיל סק"ו בשם אא"ז בעל פנים מאירות ז"ל: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ח

יד סדק כמראה הפרש. עיין בתשובת גבעת שאול סימן ע"ה שמעשה בא לפניו בריאה של כבש שחסרה אונה אמצעית של ימין והיה סדק כמראה הפרש ביניהם וע"י מקרה אירע שחתכו הריאה ולא נמצא שם במקום החסרון רק סמפון אחד וראוי הי' להיות שני סמפונות כי כל אונא יש לה סמפון בפ"ע וע"כ אונא א' היא והאי סדק לאו כלום הוא וכתב דזה אינו דסמפון לא מהני רק להקל היכא דלא נמצא סדק אבל לא להחמיר היכא דנמצא סדק ולא נמצא סמפון ע"ש: ש"ע סָעִיף ח

טו היכר סימנים אלו. עיין בתשובת ב"א חיו"ד סימן י"ב בריאה שהיתה חלוקה לצד ימין ונמצא שם סדקים והאמצעית הנראית ע"י סדק היא גדולה מהארוכה ועבה ומבואר לעיל סעיף ב' בהגה"ה דאם האונה האמצעית של ימין גדולה מהתחתונה טריפה אמנם היה שם באמצע אונא האמצעית הנ"ל עוד סדק קטן פחות מכט"ד וע"ש שהעלה בזה להכשיר: ש"ע סָעִיף ח

בִּיאוּר הַגְרָ״א

סָעִיף ב

א כשהבהמה כו'. רש"י: ש"ע סָעִיף ב

ב צורות כו'. כ"ז בכלל חליף: ש"ע סָעִיף ב

ג והורדא אם חסרה. מדסבר ר"א למטרפיה ש"מ דלאו אורחיה בהכי. רש"י: ש"ע סָעִיף ב

ד או אם כו' או כו'. לא יהא אלא יתרת וכשר מקמא כמ"ש לקמן: ש"ע סָעִיף ב

ה ובמדינות כו'. שהוא בכלל חסיר כיון שדרכו להיות בכל הבהמות: ש"ע סָעִיף ב

ו בין כו'. כמ"ש נ"ח ב' כל יתר כו': ש"ע סָעִיף ב

ז או ששינתה מקומה. שהתוס' והר"ן הקשו על מ"ש שם ההוא ביני ביני כו' מהא דאמרינן ביני ביני טרפה וכתבו כגון שאין צורתה דומה לוורדא או שאינה במקומה וז"ש ג"כ למטה וכן אם שינתה תוארה כו' ואף דכ"ז לסברת הפוסלים יתרת מקמא מ"מ אף להמכשירים חסרה הורדא: ש"ע סָעִיף ב

ח אם כו' ויש כו'. כמ"ש גבי דקין נ"ח ב': ש"ע סָעִיף ב

ט אע"פ כו'. ר"ל באותו שורש דאין חוששין בסדקין להטריף כמ"ש בס"ה בהג"ה: ש"ע סָעִיף ב

י ואם אחד כו'. קאי אשורש אחד. ש"ך: ש"ע סָעִיף ב

יא הוורדא דרכה כו'. סובר דכ"ז בכלל שינתה צורתה: ש"ע סָעִיף ב

יב או שיש לה כו'. כנ"ל משום דכל יתר כו': ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

יג ניתוספו האונות כו'. כמ"ש שם וה"מ מגואי אבל כו' ומדלא חילק מגואי גופא ש"מ דמגואי בכ"מ כשר: ש"ע סָעִיף ג

יד והוא כו'. ממש"ש אפי' כטרפא כו' ומשמע דוקא כטרפא דאסא וכמ"ש בפ"ב דברכות (ט"ו א') ופ"ג דפסחים ופ"ט דחולין ומינה מיל הוא דאינו חוזר כו': (ליקוט) אבל אם היא כו'. אע"ג דקאמר אפי' דוקא קאמר כמ"ש בפ"ב דברכות ומינה מיל כו' ובפ"ט דב"ב (קמ"ו א') א"ר דוקא דינר כו'. ת"ה (ע"כ). ש"ע סָעִיף ג

טו ויש מחמירין כו'. כמש"ש אבל ביני ביני כו' ולא קאמר ולא היא דההוא ביני ביני כו' אלמא דלא הדר ביה מסברא הראשונה והא דקאמר וה"מ מגואי לא רצה להאריך ולחלק בגואי עצמו ומילתא דפסיקתא נקט: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

טז נמצאת כו'. אפי' להפוסלים יתרת מקמא כמש"ו בהג"ה. ב"י: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

יז הא דמכשרינן כו'. דאל"כ הוי חליף: ש"ע סָעִיף ה

יח ואם נראה כו'. דאף באופתא מכשרינן כמ"ש בס"ה: ש"ע סָעִיף ה

יט אונה שנתפצלה כו'. כמש"ל בס"ב ודוקא להכשיר כנ"ל: ש"ע סָעִיף ה

Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.

↑ חֲזָרָה לְמַעְלָה