שולחן ערוך, יורה דעה מג
א נִטַּל הַטְּחוֹל, כְּשֵׁרָה.
ב הַטְּחוֹל, רֹאשׁוֹ הָאֶחָד עָב וְהַשֵּׁנִי דַּק כִּבְרִיַּת הַלָּשׁוֹן, אִם נִקַּב בְּרֹאשׁ הָעָב נֶקֶב מְפֻלָּשׁ, טְרֵפָה; וְאִם נִקַּב נֶקֶב שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ, אִם נִשְׁאַר תַּחְתָּיו כְּעֳבִי דִּינַר זָהָב, מֻתָּר; פָּחוֹת מִכָּאן, הֲרֵי הוּא כִּמְפֻלָּשׁ, וּטְרֵפָה. אֲבָל אִם נִקַּב הַדַּק, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ נֶחְתַּךְ בַּמָּקוֹם הַדַּק, כְּשֵׁרָה (טוּר). נִקְרְעָה הַטְּחוֹל אוֹ נִמּוֹקָה אוֹ לָקְתָה בְּשִׁנּוּי בָּשָׂר, דִּינָהּ כְּנִקְּבָהּ (שְׁעָרִים והג"א) ; וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁהַבָּשָׂר רָע וְנִרְקַב, דִּינוֹ כְּנִקַּב. וְאִם מַיִם בַּטְּחוֹל, אֲפִלּוּ עֲכוּרִין וּסְרוּחִין, אִם הַבָּשָׂר סְבִיבַיו שָׁלֵם, כָּשֵׁר. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי וְהג"א וְעַיִּןִ לְעֵיל סוֹף סִימָן נ').
ג יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁכָּל מַה שֶׁדָּבוּק לַכֶּרֶס, קָרוּי עָב, וְלֹא יוֹתֵר.
ד עֳבִי דִּינַר זָהָב לֹא יָדַעְנוּ שִׁעוּרוֹ, וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה שֶׁהוּא פָּחוֹת מֵחֲצִי עָבְיוֹ.
ה נִמְצְאוּ שְׁנֵי טְחוֹלִים, כְּשֵׁרָה, וַאֲפִלּוּ דְּבוּקִים זֶה לָזֶה בַּצַּד הָעָב. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחֲמִירִים אִם נִמְצָא כְּמִין טְחוֹל בַּצַּד הָעָב (הַגָּהוֹת ש"ד סִימָן פ"ט ומ"כ בְּשֵׁם מַהֲרִי"ל וּמַהֲרִ"י מוּלִין) ; וְטוֹב לְהַחֲמִיר, אִם לֹא בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה.
ו טְחוֹל הָעוֹף עָגֹל כַּעֲנָבָה, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְשֶׁל בְּהֵמָה, לְפִיכָךְ אֵין הַנֶּקֶב פּוֹסֵל בּוֹ.
ש״ך
סָעִיף ב
א ואם ניקב נקב שאינו מפולש כו'. לשון רש"י ואי אשתייר בעובי דפנו ולא יצא המחט לחוץ ויש הגנה כנגדו כעובי דינר כשרה עכ"ל וכן הוא בהגהת ש"ד סי' פ"ט ופשוט הוא דלא מיירי השתא מדין מחט שנמצא בחלל הגוף אלא לדוגמא נקט מחט ומשכחת לה כשתחבו לפנינו ופגע בטחול דידוע שלא ניקבו א' מהאברים הפנימים כדלקמן סי' נ"א והב"ח נדחק בזה ופירש פירוש זר ורחוק ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ב ואפילו נחתך כו'. פי' דבמקום הדק יותר מסתבר להטריף נחתך מניקב קמ"ל דאפ"ה כשרה אבל במקום העב איכא פלוגתא בין הפוסקים אי נחתך טרפה ודעת המחבר והרב נראה דטרפה וכמ"ש בב"י וד"מ וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' פ"ה והאחרונים: ש"ע סָעִיף ב
ג נקרעה כו'. כל זה מיירי בראשה העב וק"ל: ש"ע סָעִיף ב
ד בשינוי בשר. משום דחשבינן ליה כאלו נתמסמס דאין אנו בקיאין בגרירה שהרופאים גוררים כדלקמן ס"ס נ' אבל שינוי מראה לחוד כשרה דדוקא כשנפלה לאור הוא דטרפה כשהוריקה הטחול ככרתי בסומכיה לקמן סי' נ"ב וכן דעת מהרש"ל והב"ח: ש"ע סָעִיף ב
ה אם הבשר סביביו שלם כו'. משמע דהיינו כשנשתייר בו כעובי דינר זהב דהא אלעיל קאי וכ"כ בת"ח כלל פ"ט דין א' בהדיא וכ"כ העט"ז דלא כהב"ח שכתב דהרב בהג"ה חזר ממ"ש בת"ח ואפילו לא נשתייר כעובי דינר זהב כשר דהמים דיינינן להו כטחול גם מה שהקשה אח"כ אמאי מכשרינן טפי בעכורים וסרוחים מבמוגלא ונכנס בדוחקי' הוא הכל לשטתו אבל באמת לא קשה מידי דגם בעכורים וסרוחים בעינן שישתייר כעובי דינר זהב: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו שכל מה שדבוק כו'. עיין בס' ל"ח דף קס"ח ע"ב במעשה שאירע בק"ק פראג בזה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז פחות מחצי עביו. של אותו טחול במקום שהוא עב וע"ל סי' מ"ו ס"ק ג': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח ואפילו דבוקים זה לזה בצד העב. דס"ל דמאי דקיי"ל כל יתר כנטול דמי היינו כאילו שניהם נטולים ממקומן וניטל הטחול כשר: ש"ע סָעִיף ה
ט ויש מחמירין כו'. בד"מ ובת"ח כלל פ"ט דין ג' כתב דהיינו משום דס"ל כסברת הרמב"ן (ובהגהה שבסוף או"ה לא כ"כ ועמ"ש בהגהת ד"מ) שהביא הרשב"א ושאר פוסקים דכל יתר כנטול דמי היינו כאילו היתר לחוד ניטל ממקומו הדבוק והוי כניקב הטחול בסומכיה ובב"ח פסק דיש להטריף אפילו בהפסד מרובה כהרשב"א ולפע"ד ודאי כדאי הם רש"י והרא"ש והרמב"ם וטור ורבינו ירוחם והב"י לסמוך עליהם בהפסד מרובה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י לפיכך אין הנקב פוסל בו. והרא"ה בס' ב"ה דף נ' אוסר וכן נראה דעת הר"ן וכן מהרש"ל פא"ט סי' פ"ה מחמיר וכן כתב הב"ח דראוי להחמיר לעצמו וע"ל סוף סימן מ"ד: ש"ע סָעִיף ו
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף ב
א ואם. עש"ך השיג על הב"ח וסובר כהט"ז דודאי אין טחול סותם נקב הכרס דחלב טמא יש ביניהם ורש"י לדוגמא נקטיה. ומ"מ א"י מי הכריח לרש"י בזה ומה בעי לומר ע"י מחט שלפנינו וסבור הייתי לומר דרש"י סובר נברא ניקב כשירה כט"ז ואף בנה"ך שהשיג עליו היינו דמי יודע שמא הבריא ונתרפא הא בידוע שנברא ניקב בשר ושוב ראיתי בכה"ג בהגהות הטור אות ט' הביא בשם דמש"א מרש"י משמע אם נברא ניקב כשירה אולי למ"ש נתכוין ודוחק. ואגב אעתיק מ"ש הכה"ג שם אות י"א על הגהות ש"ד סי' פ"ט על מ"ש רש"י וז"ל ואין הפי' שניקב אלא שניקב ונשתייר כעובי דינר זהב וזה טריפה. ופי' הכה"ג ותוכן כוונתו דל"ת אפי' נקב מפולש מעל"ע אלא כל שנשאר באורך הסומכיה עובי ד"ז שלא ניקב כשירה קמ"ל דזה טריפה אלא צריך שלא יהא נקב מפולש וכל שאין נשאר בנקב עובי דינר טריפה וז"ש הב"י ועובי דינר כתב הר"מ ז"ל כו' להוציא מפירוש העולם וכ"כ בכה"ג בהגהות ב"י אות ג' בקיצור ואני הוספתי קצת יע"ש. ודע דלשון הש"ע יש לעיין דהתחיל אם ניקב נקב מפולש טריפה והא אף באין מפולש כל שלא נשאר ד"ז ואם היינו אומרים דכל שאין הלקות מחוץ כשירה כמ"ש הט"ז אות ט' הוה א"ש קצת: ש"ע סָעִיף ב
ב ואפילו. עש"ך דהוקשה לו מה אפי' הא ברא"ש איכא דיעות דאם נחתך כשר ונהי דהמחבר והר"ב מדכתב ואפילו נחתך במקום הדק הא במקום העב נחתך טריפה מ"מ לא שייך לשון אפילו וע"ז תי' דבמקום הדק יותר רבותא נחתך מניקב. ודע דנחתך בעובי טריפה מספק ולא וודאי אמנם זה בנחתך כל העובי אבל נחתך מקצת עובי הוה וודאי. הנה הפר"ח אות ד' כתב דנחתך מקצת עובי הוה ספק וכן העלה התב"ש אות ג' ואם ניטל כל הסומכיה עד הקולשיה ג"כ הוה ספק ולא אמרינן דהוה כניטל ודווקא שניטל עם קולשיה כשירה ויפה כתב והוכיח מדאמרו ב' טחולים בסומכיה טריפה ולא התנו דבעינן שידבקו בכל או במקצת ש"מ דבכל ענין שהן דבוקים טריפה אפילו בכל הסומכיה ע"כ מוכח וודאי אף שניטל כל הסומכיה ונשאר הקולשיה טריפה מספק וכדאמרן: עוד כתב התב"ש נקב מצד זה ומכנגדו ויש בשר ביניהם עובי ד"ז כשידה. דעור זה לא מעלה ולא מוריד כמ"ש בט"ז אות ט' ופשוט הוא. וכתב עוד אם ניקבו זה שלא כנגד זה ואילו היה זה כנגד זה לא היה עובי ד"ז צריך שיהא המרחק בין נקב לנקב כמלא עובי דינר ויפה כתב: ש"ע סָעִיף ב
ג נקרעה. כל זה מיירי בראש העב ש"ך ופשוט הוא דכל הלקותא אין פוסל כ"א בראש העב ולא במקום הדק אפילו נימוקה שם לא אמרינן דיתקלקל יותר ואם כל הטחול לקה לא אמרינן דהוה כאלו ניטל כולו וטריפה וכבר נתבאר: ש"ע סָעִיף ב
ד בשינוי בשר. עש"ך וכבר הארכנו בט"ז מזה ומ"מ אומר אני אם נתמסמס הבשר במקצת עובי ותחתיו שלם ומבחוץ יש שינוי מראה וכשגוררין המוגלא והבשר בלוי עדיין נשאר המראה שם יש להטריף כמ"ש בט"ז באורך אבל אי יש לתלות מחמת מוגלא בא המראה אין להטריף אלא כשגוררין המוגלא ועדיין יש שינוי מראה כמו בריאה סי' ל"ח וה"נ כאן: ש"ע סָעִיף ב
ה אם. עש"ך השיג ג"כ על הב"ח דמים לאו בשר נינהו וכל שלא נשאר ד"ז בשר טריפה ומיהו אי שלם מבחוץ ובפנים יש חסרון לא גילה דעתו בזה ועמ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו שכל מה. עש"ך הראה מקום לל"ח קס"ח במעשה דק"ק פראג ועיינתי בדף קס"ח ב' באות ר"ל שהמעשה היה בימי הגאון בעל עוללות אפרים שניקב בעוביו במקום שמונח על הכרס ולא דבוק שם והטריפו מלשון מהר"ן בשערים והתי"ט הדר ביה אח"כ דמשמע וודאי כל שאין דבוק בכרס הוה קולשיה והפר"ח אות ח' כתב דהמיקל בה"מ לא הפסיד וכן דעת התב"ש אות ז' ולפ"ז באין ה"מ לא ידענו שיעורו אם מה שמונח על הכרס מי יודע לשער עד היכן מגיע ויש לשאול לבקיאים עד היכן מונח. והפ"ת אות ד' כתב בנחתך יש להקל ולא בניקב יע"ש ונראה דטעמיה דיליה דהוה ס"ס שמא נחתך כשירה בסומכיה דמספק הוה טרפה ושמא אין קרוי סומכיה כ"א מה שדבוק לכרס. ול"נ דזה הוה חסרון חכמה לא ספק פלוגתא כיון דא"א מבינין הפירוש מהו סומכיה. והבל"י אות ט' הראה מקום לאות א' ורואה אני דנתכוין במ"ש לעיל דהפר"ח מיקל בה"מ בצד הדק שבעב עמ"ש הפר"ח באות ח' ואם לזה כוון שגגתו יותר קשה מן הראשונה דאיך עירבב הדברים ושם מיירי במקום הדק שבעב במקום שדבוק לכרס בצדדין ובראשו וכאן אנו עסוקים במה שאין דבוק לכרס ואף שהוא עב מכשירין בה"מ וכאמור. ושם כתבנו ג"כ דדק שבעב פשיטא טריפה. וראיתי להכה"ג בהגהות הטור וב"י אות ב' העיר בענין מקום העב איזהו וכתב שמלשון הר"מ משמע שכל שהוא עב הוה מקום עב יע"ש ולענין הלכה בה"מ וודאי יש לסמוך שכל שאינו דבוק לכרס הוה קולשיה וכשירה בין נחתך וניקב ובאין ה"מ אף נחתך ע"י אדם או חולי אין אומר אני היתר בזה והמורה צריך לעיין באין ה"מ איזהו מקום הדק ✍וכאמור: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז פחות מחצי עוביו. של אותו טחול ש"ך וכבר כתבנו בט"ז מזה דכ"א משערין בדידיה וכמ"ש התב"ש דא"א בקיאין בעובי דינר זהב ואם באנו לומר דשיעור חצי של טחול עגל סגי בבהמה גדולה הוה קולא גדולה ושמא אמרו לשער בחצי טחול של בהמה גדולה והגדול לפי גדלו מש"ה משערין כ"א בדידיה יע"ש. והנה יש לחקור לפי דבריו א"כ בבהמה גדולה בצד העב יש דקות עד"מ בעובי יש טפח ובצד הדקות חצי טפח וא"כ בחלק הדק שבעב אם ניקב ונשאר רביע טפח סגי ואלו במקום העב יהיה חצי טפח ואמאי בבהמה א' יהיה כן וי"ל דכך קיבלו שמא אין הגנה אא"כ יהיה חצי דידיה במקום שניקב שלם ואז מגין וא"ל אין מגין וכבר כתבנו בט"ז מזה. ועוד דלא ליתי למטעי ומש"ה לא חילקו ובכ"מ בעינן חצי עוביו במקום שניקב ואף בה"מ אין להקל ✍: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח ואפילו דבוקים. עש"ך דס"ל להר"מ ז"ל פ"ו מה"ש דיתר כנטול מכל וכל והוה ניטל הטחול וכשירה וי"ל מאי איריא כנטול מכל וכל אפילו אי סבירא ליה דנטול מקומו לחוד מ"מ הא סובר יתר כחסר דמי לא כניטל ביד א"כ כשר הוא לפי מ"ש הט"ז דנברא נקוב או חסר במקצת כשירה אם לא דחולק על הט"ז או דמאן דסובר כנטול מקומו לחוד וודאי אין סברא לומר כחסר מתחלת ברייתה דמי אלא כניטל ביד דמי ומש"ה כתב להר"מ כחסר כולו דמי ועיין בנה"ך משמע שמודה להט"ז באות א': ש"ע סָעִיף ה
ט ויש. הש"ך היקל בח"מ ועיין אחרונים ומ"מ אף בדבוקים הכל בסומכיה אין לומר ס"ס שמא נחתך כולו כשר כמ"ש הפ"ת עמש"ל. ודע דיתיר טחול דוקא כשהוא בצורת מחול הא לא"ה כשרה דלא הוה אלא דלדול דומיא דיתרת רגל וכ"כ בד"מ כאן ומעשה דצורת יד בטחול צ"ל דעכ"פ היה צורת טחול יע"ש ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י לפיכך. עש"ך הביא כמה דיעות דנקב פוסל בכוליא של עוף יע"ש ובעל נפש יחוש לעצמו והראה מקום לסי' מ"ד אות י"ט דשאני כוליא של עוף שסגור הוא בעצם ואין ללמוד ממנו לטחול ושם אבאר ומיהו ה"ה לקוי כולו פוסל הא ניטל כולו כתבנו שאף לבעל נפש אין להחמיר ואם נחתך מקצתו יש להקל אף לבעל נפש מטעם ס"ס דפ"ת ומ"מ לא יסמוך ע"ז ובה"מ יש להקל לאחרים כמבואר: ש"ע סָעִיף ו
ט״ז
סָעִיף ב
א בראש העב. נראה דאע"פ שבצד העב יש ג"כ ברוחב קצת דק מ"מ אסור שם דאל"כ לא היה לו לומר ראש העב אלא חלק העב אלא כל מה שבאותו צד אסור: ש"ע סָעִיף ב
ב נקב מפולש טרפה. נראה פשוט דאף אם העור שעל הטחול לא ניקב שם טרפה דהא אין אותו העור בכלל סתם טחול אלא יש לו שם אחר דהיינו קרום שעל הטחול שהזכיר בסי' ס"ד סעיף י' וכמו שאמרו ניקב הלב טרפה פשיטא שלא נתכוונו שיהיה גם הקרום שעליו ניקב ה"ה נמי בטחול דודאי אין מועיל להכשיר מה שהקרום שעליה נשאר קיים ועוד ראיה מדברי א"ו הארוך הבאתיו בסי' מ"ו סעיף א' ע"ש. נשאלתי אשר נמצא באיזה גליל עגלים שיש להם נקב מפולש בטחול בראש העב וסביב הנקב מבפנים מקיף עור הטחול וניכר שנבראת כן ובכל פעם נמצא הנקב במקום אחד ואומרים קצת אנשים שכן דרכן של רוב עגלים שם והשבתי להיתר דלא מיבעיא לאותן פוסקים שס"ל חסר מגוף הריאה כשר כמ"ש בסי' ל"ו סעיף ח' דהיינו כשיש חסרון וסדק בריאה והעור והבשר קיים דה"ה הכא דכשר דהא התם אסור בנקב אפי' אינו מפולש ואפ"ה אמרינן כיון שהעור תחתיו קיים אין שם נקב עליה ה"ה נמי הכא במפולש דכך לי בריאה באין מפולש כמו בטחול במפולש וכשם שבריאה לא קרוי נקב כל שהקרום קיים ה"נ בטחול במפולש ותו דגם שם מצינו מפולש ואפ"ה כשר כגון שיש חסרון בשפולי הריאה והעור שלם סביבו אמרינן שם דכשר אלא דבמקצת מקומות נוהגין להטריף אם הוא ככ"ף כפופה ובהרבה מקומות מכשירין בכל ענין וכמ"ש שם בשם רש"ל ואפי' להרמב"ם דאוסר בריאה וכתבו בש"ע שם בשם יש מי שאוסר לא הוה האיסור משום נקב אלא משום חסרון כמו שזכרו שם בלשון חסרון וכן מוכח עוד ממ"ש הרמב"ם העתיקו הש"ע סי' נ' סעיף ב' כל אבר שאמרנו אם ניקב במשהו טרפה כך אם ניטל כולו טרפה בין שניטל בחולי בין שנברא חסר כו' עכ"ל הרי שלא זכר הך בין אם נברא חסר אלא לענין ניטל ולא זכרו לענין ניקב דפתח ביה) אלא ע"כ דאין שייך שם נקב אם נברא כך אלא שם חסרון יש עליו מ"ה אסרו הרמב"ם בריאה דריאה שחסרה טרפה וגם זה בכלל משא"כ בטחול שאם חסרה כשרה כמבואר כאן מה לי חסרה כולה מה לי חסרה מקצתה א"כ האי נקב עגול שנבראת כן דהוה בכלל חסרון כשר בטחול ואין בה איסור אלא בנקובה אח"כ דאמרינן שמכת הנקב יגרום לקלקל שאר הגוף כמ"ש רש"י בגמרא משא"כ כאן שאין שום מכה אלא חסרון לחוד וכשר כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ב
ג כעובי דינר. נראה דאותו עובי צריך שיהיה דוקא מבשר הטחול עצמו ואינו מועיל בסתימת הלב או בשר וכמ"ש בסי' מ"ה בשם או"ה: ש"ע סָעִיף ב
ד אבל אם ניקב הדק כשרה. נראה ברור דהנך נקבים בטחול שהם כשרים מיירי שאין מחט לפנינו מונח שם דאי יש מחט ודאי לא עדיף מכבד או טרפשא דכבדא דיש חשש שמא נכנס מבחוץ אחר שנקבה הושט וכמו דחיישינן בכבד בסימן מ"א סעיף ו' דדוקא גבי ריאה היה מותר לפי דין התלמוד כיון שקרובה לקנה ומשם בה אליה המחט וכן בבית הכוסות כדאיתא סימן מ"ח דשם אמרינן דדרך הושט בא אליה ואפילו בקופא לבר דאוכלין ומשקין דחקוה כדאיתא בגמרא בהדיא וכן בקורקבן כמ"ש לעיל סי' מ"א סעיף ו' דכבד ל"ד לכל הני וא"כ טחול ודאי לכבד דמיא בזה דכל ריעותא דאמרו לענין מחט בכבד הם שייכים בטחול שהיא רחוקה מן הקנה אפילו יותר מהכבד וראיתי למו"ח ז"ל שהביא דברי רש"י פא"ט (דף נ"ה) וז"ל ואי אשתייר בעובי דופנו כעובי דינר ולא יצא המחט לחוץ ויש הגנה כנגדו כעובי דינר כשרה ומכח זה חילק דאם נמצא המחט בעובי הטחול הפנימי הדבוק לכרס תלינן דדרך הושט נכנס לכרס ואוכלין ומשקין דחקוה ונכנס לטחול ולפיכך אם נשתייר כעובי הדינר בעובי הטחול לצד חוץ כשרה דלא גרע מניקבה המרה וכבד סותמתה דכשרה וה"נ הטחול הדבוק לכרס הטחול סותמו לנקב אבל אם משתכח מחטא בקולשיה לצד חוץ אפילו נשתייר כעובי דינר במקום הדבוק לכרס טרפה כמו מחט שנמצא בחלל הבהמה עכ"ל ולעד"נ ברור דאין הטחול סותם נקב הכרס כמו שהוכחתי בסימן מ"ח סעיף ב' ורש"י דנקט כאן מחט שנמצא בטחול מיירי באופן שאין חשש לניקב שאר איברים כמ"ש בשם המרדכי בסי' נ' ונ"א דהיינו שראינו שבא מצד חוץ להטחול אבל בסתם שנמצא מחט בטחול בכל גווני טרפה דלא חילקו חכמים להתיר במחט רק בריאה וכבד וקורקבן והמסס ובית הכוסות ולא זכרו שום דבר מטחול אם היה בו חילוק ודאי לא הי' שתקו מיני' אלא ודאי בכל גווני טרפה נ"ל פשוט מילתא בטעמא דאין הטחול מועיל לסתימת נקב הכרס כלל וכלל: ש"ע סָעִיף ב
ה לקתה בשינוי בשר. כתב רש"ל דאין שינוי מראה פוסל כלל בטחול דזה לא נמצא כלל בתלמוד ונראה דאף רמ"א כאן לא אסר אלא כשהבשר לקוי מחמת השינוי אבל מחמת השינוי לחוד אין טרפה וכ"כ מו"ח ז"ל: ש"ע סָעִיף ב
ו ואם מים בטחול כו'. מקור דין זה ממרדכי פא"ט וז"ל כ' ה"ר יצחק מוינ"א ראיתי לפני מורנו ראבי"ה שהביאו לפניו טחול של פרה נפוח באמציעתו מאד עד סומכיה וצוה וחתכו לפניו את הנפוח וכשחתכו קפצו מים זכים מהטחול ממקום הנפוח ויצאו מים כלי גדול והיה מראהו מבפנים כמראה שעוה וצוה וגררו בסכין מבפנים וגררו הרבה ובדקו בפנים והיה שלם מכל צד שלא ניקב ואמר לנו ראבי"ה שאמ' לו ר"ת לרא"ם פה אל פה בכ"מ שאמרו חכמים שהוא טרפה ע"י נקב שאפילו אם לא ניקב והבשר רע סביביו שהוא טרפה והכא הואיל וגררוהו מבפנים ונמצא שלם מכל צד נראה להכשיר ואמר שאם היו מים סרוחים היה ג"כ מתיר עכ"ל ויש לתמוה למה הוצרך ה"ר יצחק לכתוב מעשה זה דהא אפילו בנחתך לגמרי צד הדק כשר ולמה יהיה כאן טרפה הלא לא היה הניפוח רק עד סומכיה ונראה דכתבו להשמיענו ב' דברים האחד שבאותו פעם א"ל ראבי"ה מה ששמע מן ר"ת דאם הבשר רע הוה כניקב מזה נלמד שאם יהיה כן בצד העב ולא ישתייר כדינר שלם יהיה טרפה והב' דל"ת כיון שנרקב כ"כ עד שנהיה למים וכ"ש אם הם סרוחים דאפשר דסופו ללקות בכולו גם בסומכיה קמ"ל כיון שלא הלך רק עד סומכיה ומשם ואילך אין לקותא כלל כשר מזה שמעינן דאם היה לקותא בטחול בצד העב דהיינו סומכיה ודאי טרפה אם לא נשאר למעלה או למטה כעובי דינר דלקותא זאת הוה כמו ניקב או נחתך כמ"ש ר"ת אל רא"ם ואפילו היו המים זכים דמ"מ לקותא היא ונחשב עכ"פ לחסרון במקום ההוא ומה שהכשיר כאן ראבי"ה אם הבשר שלם פירושו שנשאר שלם בסומכיה כשיעורו וכן כתוב בת"ח בהדיא וכן כונת רמ"א כאן במ"ש אם הבשר שלם ר"ל כדינו בסומכי' וקמ"ל דכל שיש בטחול מים אינם אוסרים אפילו הם סרוחים לא אמרינן שסופו להרקיב הכל אבל עכ"פ בעינן שהבשר השלם יהיה כשיעורו דהיינו סומכיה יהיה כדינר והנה מו"ח ז"ל כתב שמדברי רמ"א כאן משמע שאפילו לא נשאר בסומכי' כשיעורו דהיינו כעובי דינר אפ"ה כשר וחוזר בו ממ"ש בספר ת"ח ולא ידעתי מי הכניסו לכך להפריד בין הדבקים דבאמת דברי רמ"א כאן ובת"ח הם לאחדים וכן עיקר דבכ"מ שנחסר מהבשר במקום העב שאפילו ע"י מים זכים אין היתר אא"כ נשתייר כדינר ממנו כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ז שהוא פחות מחצי עביו. הטעם דבגמרא אמרו ע"ז אי אשתייר כעובי דינר וכל שיור הוא פחות מחציו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח בצד העב כו'. דס"ל מה שאמרו כל יתר כנטול דמי פירושו ממקום שהוא דבוק שם כאילו ניטל אותו המקום ההוא והוא דעת רמב"ן שזכרתיו סימן נ"ה סעיף ד' ופסק רש"ל כן בפא"ט סימן י"ח וכן מו"ח ז"ל ואפילו בהפסד מרובה יש לפסוק כן: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט לפיכך אין הנקב פוסל בו. וכתב רש"ל פא"ט סימן פ"ה שקולא גדולה היא לסתור הכלל שאמרו כל מה שטרפה בבהמה כנגדו בעוף ואיפכא מסתברא דהכל נקרא בעוף סומכיה ובמהרי"ל לא הכשיר לקותא בכוליא של עוף אע"פ שאין צורתו דומה כלל לשל בהמה אלא משום שהם סגורים בעצם ואין בני מעיים מגיעין לשם א"כ טחול של עוף שהוא במקום בני מעיים טרפה כמו בבהמה ומ"מ מאחר שכתב הרשב"א כבר הורה זקן להיתר אני איני אוסר על המתיר וסומך על הוראתו אבל חלילה לנו להתירו לכתחלה עכ"ל ומו"ח ז"ל תיקן דברי רמב"ם כיון שאמרו בגמרא טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדו בעוף והיינו מה שמנו במתניתין וטחול וכוליא לא נמנו במתניתין וקשה דהא מצינו לשון זה עוד בגמרא (דף נ"ד) דבי רב פפא מחו בכולייתא קטלוה אתא לקמיה דר' אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים וההיא ודאי לאו אמתניתין קאי אלא על כל מה שמנו גם האמוראים וא"כ מנ"ל לחלק לפרש שם בענין אחר גם הרא"ה בס' ב"ה כתב לאסור בשל עוף ע"כ כל בעל נפש יחמיר לעצמו בזה. נראה לי דמה שאסרו בנימוק או ליקוי בצד העב היינו דוקא כשמתחיל מבחוץ והולך לפנים אבל אם הטחול בחוץ שלם ולקוי בפנים אין איסור דלא חמיר מריאה דאמרינן בה חסרון מבפנים לא שמיה חסרון ותדע מדאמרו בגמ' כשר בריאה פסול בכוליא דהיינו מוגלא ולא אמרו כן בטחול דפסול בו מה דכשר בריאה דהיינו לענין חסרון מבפנים וכן נראה דעת רש"ל במה שנעתיק בשמו בסי' מ"ד סעיף ב' אלא דמ"מ מסתפינא להקל כיון שלא נמצא מפורש בפוסקים: ש"ע סָעִיף ו
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף ב
א בראש העב. עט"ז וכוונתו פשוט דבחלק העב יש בצדדיו ובראשו דקות והכל נכלל בשם עב וטריפה בכ"מ שניקב שם ואין נשאר חצי עביו לדידן דא"א בקיאין בשיעור עובי דינר זהב. יראה לי דבחלק העב גופא מקומות מקומות יש דאם ניקב בו במקום עוביו ממש בעינן שישאר שם חצי עוביו עד"מ אם עב שם טפח בעינן בשיור חצי טפח ובצדדיו דאין בעוביו אלא חצי טפח אם נשאר רביע טפח די הכל לפי המקום. וכבר ידעת מ"ש הפר"ח בקו"א כאן על בה"י דהכל כפי עובי חצי טחול שלו כתב עליו דאינו כן דלגדולים משערים בטחול של עגל יע"ש. והנה כולן השיגו עליו וחלילה להקל כלל וכלל וכן הב"ח כתב בפירוש דבעובי של אותה טחול שניקב בסומכיה משערין דאם השיור הוא קצת פחות מחצי עוביו במקום שניקבה כשירה וכ"כ הש"ך אות ז' וז"ל פחות מחצי עוביו של אותו טחול במקום שהוא עב וכן הסכים התב"ש אות ח' בפירוש וכמו שאבאר לקמן. ועוד דאי בטחול של עגל אכתי נתת דבריך לשיעורין ומי יודע אפשר בעגל בן יומו וודאי ע"כ באותו הטחול שניקב משערין אף אני אומר דבאותו מקום שניקב משערין ואם ניקב בקולשא שבעב אם נשאר תחתיו פחות חצי עוביו מעט של אותו מקום כשר וכן מורה לשון הב"ח דאם השיור פחות חצי עוביו במקום שניקבה והש"ך שכתב במקום שהוא עב בא לאפוקי שלא תשער חצי של קולשיה אם כן ה"ה בעב גופא מקומות יש וכדאמרן. ועיין כה"ג בהגהות הטור אות י"ב בשם דמש"א אם הסומכיה בשיור שוה לקולשיה טריפה יע"ש ואיך שיהיה שם הפירוש אנו אין לנו אלא דברי הרשב"א בתה"א ל"ח ב' וכמו שפי' הב"ח וש"ך ותב"ש וכדכתיבנא כאן: וראיתי להבית לחם יהודה אות א' כתב בשם הפר"ח דאה ניקב בצד הדק שבעב במקום ה"מ כשירה. אומר אני שבפר"ח מבואר ההיפך אות א' והסכים דטריפה וכתב ששבוש הוא מאן דמכשיר והרי אתה רואה שלא לפסוק דין מתוך הקיצורים אם לא אחר החיפוש הלא ידעת מ"ש מהרש"ל פא"ט ובהקדמתו שהמורים מרובים והיודעים מועטים: ש"ע סָעִיף ב
ב נקב. עט"ז וכוונתו פשוט דה"ק אם לא נשאר עובי דינר רק בצירוף עם קרום שעל הטחול שהוא חלב טמא כמבואר סימן ס"ד ס"י שאין זה משלים אף א"ת דמיהדק שפיר מ"מ אין נקרא בשם טחול כמו שאמרו ניקב הלב פשיטא שאין טרפשא בכלל כמבואר סימן מ' ומ"ו ס"א ה"ה כאן אין קרום בכלל והביא עוד ראיה מאו"ה הביאו בסי' מ"ו דאפילו בשר וחלב טהור אין סותם לטחול דבעינן עובי דינר ולא מהני סתימה אלא בדבר שא"צ כ"א סתימה משהו אם כן פשיטא שאין ד"א סותם הטחול כ"ז פשוט. אלא שראיתי לנה"ך כתב (וט"ס שם ס"ק ח' וצ"ל א') עליו דאינו כן וכפי הנראה שהבין עור עצמו של טחול אין מצטרף וע"ז השיג עליו ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דהא מבואר בט"ז שעל קרום נתכוין. שוב ראיתי בפר"ח אות א' תמה עליו בזה ומצאתי להמ"י כלל פ"ט אות ג' כתב דנה"ך חולק אט"ז וכן בתשובת מהר"י הלוי אומר דקרום ל"ד לחלב טמא דמיהדק טפי עכ"ל הרי שסובר דהש"ך נמי על קרום הטחול נתכוין והשיגו דהוה כמו טחול עצמו ולפ"ז מ"ש מאו"ה אין ראיה היינו דשאר בשר אין סותם מה שאין כן חלב קרום זה הוה דבוק בתולדה ומשלים לשיעור אמנם מ"ש מלב אה"נ לא ידענא מהו דהא מבואר דטרפשא דלבא אין סותם. ולענין הלכה וודאי קיימא לן כט"ז וכפר"ח וכ"כ בכה"ג בהגהות הטור אות ה' שמהר"י הלוי סימן ל"ה נראה שמסכים דאין קרום מצטרף ותמהני מ"ש המ"י דמהר"י הלוי סובר דהוה סתימה ואין כעת בידי ספר הנ"ל לעיין ביה: עוד כתב הט"ז להתיר נקב בסומכיה וניכר שנברא כך ותוכן כוונתו דנברא נקוב אין שם ניקב עליו אלא חסר ובטחול אין חסרון מזיק בכולו וכל שכן מקצת אין חסרון מזיק. והנה מ"ש מריאה מפולש בשיפולי ולא אמר מפולש מעל"ע בגוף הריאה וניכר שמתולדתו כך אלא ששם יש חשש סמפונות ומכל מקום לא ידענא כיון שנברא כך אין חשש ואולי לא שכיח. ומ"מ נראה בריאה כה"ג יש לאסור אף בה"מ ודווקא שיפולי יש להכשיר בה"מ. ומ"ש בריאה מטעם חסר קאתינן כן הוא האמת שהרי הר"מ ז"ל מנה בפ"ח מה"ש חסרים ומנה חסר מגוף הריאה תחת סוג חסירה יעוין שם: אמנם מ"ש מה לי חסר כולה או מקצתה לא הבינותי דניטל ביד יוכיח בכולו כשר ומקצת טרפה ה"ה נברא חסר כולה כשר ומקצת אפשר אסור וכ"ת דה"ק דטחול חידוש הוא דניקב טריפה וניטל כשר א"כ חסר מניטל אין ללמוד וכמו שיתבאר בסי' נ' והוא שיטת הר"מ ז"ל דניטל טריפה הא נברא חסר כשר וא"כ ה"ה כאן דנברא חסר במקצת כשירה וה"ה אם נברא במקצת רק בקולשיה כשר לפ"ד ומ"מ הא שם דוקא בה"מ מכשיר רמ"א ואין התיר כאן בסתם: ודע עוד דלקמן אמרינן ב' טחולים דבוקים בסומכיה טריפה והט"ז אות ח' הטריף בה"מ י"ל דסובר כשיטת הרמב"ן דכל יתר כנטול דמי היינו ביד לא הנברא חסר כשיטת רש"י והר"מ ז"ל בפ"ח מה"ש סובר כרש"י כל יתר כחסר לא כניטול ביד דמי ומש"ה כתב הב"י בסימן מ"א לדידיה ב' כבדים יש להכשיר משא"כ להרמב"ן אינו כן וכאמור ועיין תה"א ל"ט א' הביא פירש"י יתר כחסר מתחלת ברייתו והביא אח"כ פי' הרמב"ן יתר כנטול ביד דמי ועיין מ"י כלל פ"ט אות א' הביא ראיה למ"ש הט"ז מלשון הרמב"ן יע"ש ויפה כתב דוקא משום כניטול דמי הא אם יתיר כחסר ב"ש דמי היה לן להכשיר דבוקים בסומכיה וזה יורה כט"ז חסר במקצת כשירה ול"ד לניטל במקצת דטריפה דחסר קל מניטל ביד וכאמור: ולענין הלכה הנה הצ"צ סימן ע"א האריך ותוכן כוונתו אבאר. דע כי המכוון בדבריו כך הוא דאבר שיש לו חלל וניקב טריפה אין חילוק בין מתולדה ניקב בבירור אפ"ה טרפה וביאר תשובת הרשב"א שפ"ג דנמצא נקב בדקין שאומרים שמתולדה הוא ששקר בימינם לאו דאי האמת אתם דכשירה דז"א דכל שניקב טריפה ה"ה נברא ניקב (ויפה כתב והט"ז יודה לזה ומ"ש שהר"מ השמיט נברא ניקב לאו דכשירה אלא ה"ק דנברא ניקב בכלל חסרון הוא וכל שניקב טריפה ה"ה נברא ניקב ובטחול דחסר אין מזיק ה"ה נברא ניקב) אלא שהרשב"א הכחיש לאותן האומרים דחיות הנה י"ב חודש וח"ו להכחיש קבלת חז"ל לז"א ששקר בימינם ודאי ניקב תוך יב"ח ועלה קרום. ולפ"ד אם רואין בבירור שחיות יב"ח ויודעין שקודם לכן היה אפ"ה טריפה דמתולדה יכולין לחיות יותר או מיעוטא חיות כמ"ש כ"ז הרשב"א בתשובה צ' ביתרת ועיין יש"ש סי' פ' בא"ט יע"ש. ואמנם חילק שם בין אבר שיש לו חלל אומרים דמסתמא תוך י"ב חודש נעשה ובלא"ה הוה טריפה אבל אבר שאין לו חלל כמו טחול וריאה אין חוששין שמא ניקב והבריא ומש"ה אין להטריף דחסרון בריאה וטחול אין מזיק ואם נמצא נקב מפולש בריאה או טחול יש להכשיר דאי חיישינן לשמא ניקב אח"כ ועלה קרום א"כ אין מכשירין חסרון בריאה עכ"ל ור"ל לדידן דעכ"פ בה"מ מכשירין בריאה. העולה מדבריו דאבר שיש לו חלל יש ב' דברים לאיסור א' שמא ניקב והבריא לו אלו מתולדה מ"מ כל שניקב טריפה נברא ניקב טריפה משא"כ אבר שאין לו חלל ונברא חסר כשר ה"ה נברא ניקב אין בו חששות אלו דשמא ניקב ונתרפא לא חיישינן באבר שאין לו חלל ונברא ניקב לאו נקב הוא אלא חסר הוא וחסר במקצת אין פוסל לא בריאה ולא בטחול זהו כוונתו ז"ל: אמנם מה שסיים בניקב עצם גולגלת של אווזא יש להקל דהא דהחמירו אחרונים הני אווזא דידן כעוף המים שמא ניקב קרום של מוח היינו ע"י חולי לא מתולדה וכתב אח"כ שעמד על החקירה שכולן מתולדה כן והתיר הנה לא זכיתי להבין דבריו מ"ש החמירו אחרונים והא מדינא דגמרא הוא חולין נ"ו ב' אמר רב שיזבי הני אווזא דידן כעוף המים. וממרוצת דבריו נראה דספק הוא בעוף המים שמא ע"י כך ניקב או אפשר עתיד לנקב והוה ספק טריפה ומש"ה מאחר שידע דדרכו כן תו ליכא הכחשת חז"ל דמה שחיות הנה דבריאים ולא נפסק הקרום או שמא אווזי דידן יותר חזק בטבען מזמן הגמרא זה תוכן כוונתו והמעיין ברש"י חולין שם ד"ה הואיל וקרומן רך לא קאי קרום משמע דודאי סופן ליפסק לא שמא הלכך אין להתיר באותן אווזות ובסימן נ' אכתוב עוד. וראיתי להתב"ש בסי' ל' אות ח' כתב על הצ"צ שלמד דין האווזות ממה שהכחיש הרשב"א לאנשים שאומרים מתולדה כך הוא דאי הוה מתולדה וחיות י"ב חודש היה כשר דהכי רביתייהו ומש"ה הכחיש ומשם למד לנדון דידיה דכשירות כיון דרובן כך וכתב ע"ז התב"ש דווקא שכל המין כך יש להכשיר יע"ש ואני תמה על עצמי למה ידבר האדון כדברים האלה וחשד למאורן של ישראל הצ"צ בזה והלא המעיין שם יראה כמ"ש דהכשיר האווזות מטעם דספיקא הוה כו' ומודה הצ"צ דכל נקב מתולדה טריפה לו יבוא אליהו ויאמר שמתולדה וחיות י"ב חודש טריפה ורבינו המובהק בעל תב"ש אשר דרכו למנות אותיות ונקודות למה חשד הצ"צ בכך והלא דבריו מבוארין כמ"ש. והלכה כמאן אומר אני בריאה אם ניקב מפולש מעל"ע יש להטריף וכמ"ש הפר"ח אות ב' וכפי הנראה מט"ז כאן שלא הכשיר אלא בשיפולי אונא והיינו דמסתמא אם מפולש באמצע חוששין לשמא ניקב ונתרפא. ובטחול אלו היינו יודעין שבתולדה כך הוא י"ל הכי וי"ל הכי ומריאה אין ראיה שעולה בנפיחה וגם אין מפולש כמו כאן אמנם אם רוב מין כך בבירור בזה י"ל להכשיר דאין רוב מין טרפה ואנו אומרים קבלת חז"ל אמת הוא אלא שזה אינו בכלל ניקב ולא חסר אלא הכי רביתייהו וכמו נקבי הסמפון בשומן היורד בין ערוגות וכאמור✍זה נראה לי: ש"ע סָעִיף ב
ג כעובי דינר. כתב הט"ז דבעינן מטחול עצמו לא מבשר אחר וכבר נתבאר ומ"ש בסי' מ"ה ט"ס וצ"ל מ"ו אות א' בשם או"ה כל דבר שצריך שיעור אין מהני סתימת בשר או שומן יע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ד אבל. עט"ז חולק על הב"ח דסובר כרס שניקב וטחול סותם דמהני ולפ"ז ה"ה מחט בטחול בסומכיה אם יש דינר זהב כשירה וז"א דאין טחול סותם נקב הכרס אף במקום שדבוק שם דחלב טמא יש ביניהם ואין סותם כמ"ש בסי' מ"ח אות ב' וכן הסכים הש"ך כאן אות א'. ומ"ש כבד טריפה היינו קופא לבר ולדידן בכל ענין טריפה ומ"ש בריאה וכבד כשירה היינו קופא לגיו משא"כ טחול אף קופא לגיו טריפה אף להמחבר דלא גרע ממחט בחלל הגוף ועיין עוד בסימן מ"ח ומ"ט: ש"ע סָעִיף ב
ה לקתה. עט"ז דשינוי מראה אין פוסל כ"א שינוי כשר היינו שא"א בקיאין בבשר שהרופא גורדו. הנה כאן כתב רמ"א לקתה בשינוי בשר ושינה מלשון השערים שהביא הב"י לקתה בשינוי מראה (עיין כה"ג בהגהות ב"י אות ו' ט' שהם שערים דר"ש חפני ואמת בש"ד לא מצאתיו) אמנם מ"ש הכה"ג באות ט' שבמפה ובת"ח שינה משערים לא ידענא דבת"ח כלל פ"ט דין א' כתב או נשתנה מראית הבשר ואם הם בשינוי מ"ש בשערים גם המה בשינוי ממ"ש במפה כאן. וללמוד תורה אני צריך בהיות כי הדין הזה מצוי הוא גם ראיתי שערורים גדולה בדברי הפוסקים לכן אמרתי לברר בעז"ה. דע דכאן כתב רמ"א לקתה בשינוי בשר ויש לפרש היינו המסמסה שא"א בקיאין ושינוי מראה אין מעלה ומוריד כלל ובסי' מ"ח ס"ה וא"א בקיאין ולכן כל שנשתנה בשר דינו כניטול. ובסי' נ' ס"ג כל שנשתנה מראית הבשר טריפה ומראה זה לא ידענא מהו אם יש קצת המסמסה בבשר טריפה וא"ל מראה זה לא תוסיף תת כח להטריף וכאמור. וסבור הייתי לומר דנשתנה מבחוץ בשינוי מראה וודאי כשר אמנם אם השינוי מראה בבשר גופא עד שלא נשאר עובי דינר זהב טריפה ורציתי להעמיס זה בב"ח שכתב דמפרש הר"ב לקתה בשינוי בשר דנשתנה מראית הכשר יע"ש והיינו כיון דבבשר גופא יש שינוי עד שלא נשאר כד"ז טריפה ובט"ז סי' נ' אות ד' הביא בשם רש"ל דוקא שנשתנה הבשר ממראיתו זה יורה שיש שינוי מראה בגוף הבשר ל"א מבחוץ שוב ראיתי שזה טעות דהא בשערים לא הטריפה אלא בלא נשתייר ד"ז וע"ז הכשיר רש"ל בפ"ה ופ"ז בא"ט אלמא אף שיש שינוי מראה בגוף הבשר אין בכך כלום ולשון הט"ז כאן דהבשר לקוי מחמת השינוי ובש"ך אות ד' משמע דווקא לקוי בבשר שא"א בקיאין בבשר שרופא גורדו ובפר"ח אות ו' פי' שהבשר לקוי מחמת השינוי ובמ"י כלל פ"ט אות ה' כתב דעת הר"ב כשהבשר לקוי מחמת השינוי משמע מכל אלה דאם אין הבשר לקוי אף שנשתנה מראית הבשר מעל"ע אין פוסל ומ"ש הט"ז בסי' נ' נשתנה הבשר ממראיתו אין ר"ל ששלט המראה בבשר דכבר הוכחנו מיש"ש פא"ט סימן פ"ה דכשר אם אפילו מעל"ע אלא ה"ק שנשתנה הבשר ממראיתו שנפסד צורתו ולא שינוי מראה לחוד והוא כעין ריתוק קצת ומש"ה אי לא היה שינוי מראה לא היינו מטריפין אבל עם שינוי מראה מטריפין ולפ"ז לדידן דא"א בקיאין בבשר שרופא גורדו א"כ לאיזה צורך כתב שינוי מראה ואולי בשינוי מראה עם קצת לקותה אף בלא המראה היינו מתירין עם המראה פוסלין וצ"ע. שוב ראיתי בתב"ש אות ד' האריך ודעתו לאסור בשינוי מראה וכתב דירוקין שהאדימו אין ראיה דהתם בכ"ש וכאן לחלל בעינן והעלה במעשה דק"ק ווילנא שהיה חוט השדרה שחור והכשירו והוא אוסר. והנה בשינוי מראה המנהג להכשיר ובשחור דלקותא הוא איני אומר לא איסור ולא היתר מאחר שהפר"ח בקו"א הסכים לפסק בה"י בסי' ל"ב יע"ש: עובדא בא לידי בדקין של בהמה שהיו בפנים מלא אבעבועות בהרות כמראה הכחול שקורין (בלוי"א) והיה מוגלא ולקות בשר ומבחוץ היה ניכר מראה (בלוי"א) והטבחים אומרים שרוב בהמות ככה. וכבר ידעת מ"ש הרשב"א בסימן צ"ח ושפ"ג ששקר בימינם. וגררתי הליחה מעט מעט לראות אם הבשר שלם תחתיהם וגררתי כ"כ שלא נשאר רק עור דק מאוד ובכל זאת לא סר המראה (בלוי"א) ההיא ואמרתי נהי דקיי"ל מראה לחוד אין אוסר כאן שהבשר לקוי תחתיו אף שבחוץ היה יפה ובריא מ"מ כה"ג אפשר כ"ע מודים דהוה כק"ד מבחוץ והמראה מעידה על לקות הבשר ובפרט שהמראה היה נוטה לשחור [?כד] דלהתב"ש בלא"ה טרפה✍: ש"ע סָעִיף ב
ו ואם מים. עט"ז הנה הוא ז"ל פי' מעשה דראבי"ה כפשוטו כמו שהגיה לפנינו דעד ולא עד בכלל דהסומכיה היה שלם ומ"ש דראו שהיה שלם מכל צד היינו באורך הטחול ראו שלא הגיע הלקיות עד הסומכיה והשמיענו דבסומכיה כה"ג טריפה ועוד דל"ת דסופו לירקוב הכל קמ"ל. ובתב"ש אות כ' כתב דקמ"ל דאם היה בסומכיה אף ששלם מבחוץ טריפה דלא כמ"ש הט"ז באות ט' דשרי והט"ז באמת סיים דמסתפי להקל יע"ש. אמנם הב"ח סובר דמעשה היה גם בסומכיה ועד בכלל ומבחוץ היה שלם ובפנים היה מ"ז או עכורים וסרוחים ואף שלא נשאר ד"ז סובר דכשירה דמים לאו לקותא הוא ולפ"ז ה"ה אם ניקב בחוץ והיה מים עד שלא נשאר ד"ז כשירה דמים לא לקותא הוה והט"ז השיג עליו דוודאי מים לקותא הוה ומיירי שנשאר כד"ז ולית כאן חזרה מת"ח להגהותיו דשם כתב בפירוש בדין א' דבעינן עובי ד"ז יע"ש (כי הגהות חיבר אחר ת"ח) זהו מה שנראה לי בכוונת הט"ז. ובב"ח לא הביא כלל הגירסא דהיו מים עד סומכיה רק שהיה מים וצוה לגררו ועיין כה"ג בהגהות ב"י אות ט"ו וי"ו הביא נוסחאות אחרות יע"ש ובב"י. ולענין הלכה הסכימו כולם דלא כב"ח דמים ריעותא הוה ואם ניקב בחוץ ולא נשתייר כד"ז טריפה ואם העור שלם מכל צד ובפנים נימס יבואר באות ט' אי בעינן כד"ז אי לאו ועיין פר"ח ובתב"ש אות ה' יע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ז שהוא פחות מחצי הטעם דשיור לא מיקרי אא"כ הוא פחות מחציו. ט"ז. ולפ"ז אף שא"א לצמצם מ"מ אף מעט פחות מחצי נמי כשר אף שבת"ח כלל פ"ט דין א' כתב מחציתו והוא לשון תה"א ל"ח ב' דנשאר מחצה כשר מ"מ הא בקצר כתב יראה שהוא פחות מחצי עובי וגם בארוך סיים ומסתמא עובי דינר הוא פחות מחצי טחול וכ"כ התב"ש אות ח' דלהרחקה אמרו עד מחציתו ומ"מ אף משהו פחות כשר והמורה צריך ליזהר: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח בצד העב. הט"ז החמיר אף בה"מ כהרמב"ן אם דבוקים בסומכיה ובסי' נ"ה אבאר. והרי אתה רואה בפירוש כל יתר כנטול ביד דמי לא כחסר מתחלת ברייתה דמי ובש"ך אבאר עוד אם דוקא כשהם מחוברים במקצת עובי או אף כשהן מחוברים בכל העובי אפ"ה טריפה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט לפיכך. עט"ז דכתב בעל נפש יחמיר לעצמו ולאסור בניקב טחול של עוף ולפי דבריו יש לעיין בניטל דהא כתבו ז"ל הטעם דניקב הטחול טרפה וניטל כשר אף שכלל הוא אם ניקב טריפה כ"ש ניטל משום דניקב בקולשיה כשירה וא"כ בשל עוף דכ"מ שניקב טריפה ה"ה ניטל עיין כה"ג בהגהות הטור אות א'. מ"מ י"ל דניטל טחול כולו כשר בעוף אף לבעל נפש דהא כתבו שאר פוסקים דטחול חידוש הוא דניטל כשרה וניקב טריפה ורב עוירא היה סובר דניקב בכ"מ טריפה וניטל כשר הלכך אין להחמיר בעוף אם ניטל עכ"פ כולו✍ומ"מ לקוי כולו בין בעוף ובין בבהמה לא הוה כניטל כולו כ"כ התב"ש ופשוט הוא. ודע דהפרישה אות ו' הביא בשם רנ"ש הטעם ניקב הטחול טריפה משום סוף הכרס ובני מעיים לינטל ובעוף סגורים הם הטחול והכליות בעצם ואין מגיעים לבני מעיים והכה"ג בהגהות הב"י אות י"ב הביא דטעם מפני הכרס ובעוף רחוק הוא ממנו [והשמיט תיבת בני מעיים] ועיין בסי' מ"ח שם יבואר דעוף אין לו כרם כלל ועצם שקורין בילי"ג כשר כשנסדק. ומ"מ מתשובת מ"ב סי' ס"א אין משמע כן דא"כ ב' טחולים אמאי מטריפין בסומכיה הא תרי רואין ל"א לשיטתיה ביתיר כיס יע"ש: עוד כתב הט"ז אם בחוץ שלם מכל צד ובפנים נתקלקל אף שלא נשאר כד"ז כשרה אלא דמסתפי להקל והפר"ח החזיק אחריו בפשיטות להקל כה"ג אמנם התב"ש אות ו' סיים להלכה דטריפה וכן יראה לי דבשלמא הריאה העיקר תלוי בקרום אם קיים משא"כ טחול עור שלו לא מעלה ולא מוריד דהא אם נפשט העור משני צדדיו ונשאר ד"ז בשר כשרה וכמ"ש בש"ך א"כ ה"ה אם מבחוץ שלם כל שאין ד"ז טריפה שוב ראיתי במ"י כלל פ"ט אות ד' היקל בה"מ הביאו הבל"י ג"כ אות ח' ואני בה"מ איני אומר לא איסור ולא היתר. ועיין ביש"ש סי' פ"ז בא"ט דבכוליא פוסל לקותא ה"ה שינוי מראה ובטחול לא הזכיר לקותא ולא ידענא מהו אם מים עכורים וסרוחים או אפילו מ"ז בכוליא עכורים וסרוחים טריפה ובטחול אפילו מ"ז טריפה כל שלא נשאר ד"ז ואם היינו אומרים בטחול כל שהעור שלם כשר ובכוליא בלובן לקותא טריפה י"ל וצ"ע: ש"ע סָעִיף ו
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף ב
א מפולש. כ' הט"ז נראה פשוט דאף אם עור הטחול לא ניקב שם דטריפה דהא אין העור בכלל סתם טחול אלא יש לו שם אחר דהיינו קרום שעל הטחול. וכתב עוד דאע"פ שבצד העב יש ג"כ ברוחב קצת דק מ"מ אסור שם דאל"כ לא היה לו לומר ראש העב רק חלק העב אלא כל מה שבאותו צד אסור וכן כ' בספר של"ה דף ע"ה וגם בצד הדק אין חילוק אף אם עב קצת אעפ"כ נקרא צד הדק וכ' עוד הט"ז נשאלתי על אשר נמצא באיזה גליל עגלים שיש להם נקב מפולש בטחול בראש העב וסביב הנקב מבפנים מקיף עור הטחול וניכר שנבראת כך ובכל פעם נמצא הנקב במקום א' ואומרים קצת אנשים שכן דרכן של רוב העגלים והשבתי להכשיר ע"ש טעמו. ובנה"כ חולק על זה וכ' שבא מעשה כזה לידו והטריף (ובת' חב"י שאלה מ"ג ובעה"ג שאלה ק"ך ופר"ח וע"י חולקים ג"כ על הט"ז): ש"ע סָעִיף ב
ב כעובי. כ' הט"ז דאותו עובי צריך שיהא דוקא מבשר הטחול עצמו ואינו מועיל סתימת חלב או בשר. (גם הקרום שעליו אינו מצטרף דאין זה בכלל סתם טחול): ש"ע סָעִיף ב
ג כשרה. וכתבו הט"ז וש"ך נראה ברור דהך נקבים בטחול שהם כשרים מיירי שאין מחט לפנינו מונח שם דאם יש מחט ודאי לא עדיף מכבד וטריפה. ומ"ש רש"י ואי אשתייר ולא יצא המחט משמע דמיירי מדין מחט צ"ל דמיירי שנתחבה לפנינו ופגעה בטחול דידוע שלא נקבה א' מהאברים הפנימים. (טחול שנצלה בלי ניקור מותר דמסתמא יש ס' נגד איסור שבו פ"י. וב"ח כתב אפי' איכא ס' צריך קליפה סביב לחלל הטחול. וט"ז ס"ס ע"ד כתב דמן הדין אסורה עד שיהיו בוודאי הטחול והחלב כשר שבה ס' נגד הניקור): ש"ע סָעִיף ב
ד ונרקב. וכתב הט"ז נ"ל דמה שאסרו בנמוק או לקוי בצד העב היינו דוקא שמתחיל מבחוץ והולך לפנים אבל אם הטחול מבחוץ שלם ולקוי בפנים אין איסור (דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון) דלא חמיר מריאה וכן נראה דעת רש"ל אלא דמ"מ מתיירא אני להקל כיון שלא נמצא מפורש בפוסקים עכ"ל. (אם חתך במקום העב טרפה. אחרונים. שינוי מראה אינו פוסל בטחול אלא דוקא כשנפלה לאור הוא דטריפה כשהוריקה הטחול ככרתי ועיין לקמן סי' נ"ב ש"ך): ש"ע סָעִיף ב
ה שלם. וכ' הש"ך דצריך שישתייר כעובי דינר זהב דלא כב"ח שמכשיר אפי' פחות מעובי דינר זהב: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ו עביו. פי' של אותה טחול במקום העב: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז מרובה. וטעם המקילין דלמאי דקי"ל כל יתר כנטול דמי היינו כאילו ששניהם נטולים וניטל הטחול כשר וזה דעת רש"י ורמב"ם והרא"ש. והב"ח ומהרש"ל פסקו דיש להחמיר ולהטריף אפי' בהפסד מרובה והש"ך פסק כדעת רמ"א דס"ל דכל יתר כנטול דמי פי' ממקום שהוא דבוק שם כאילו ניטל אותו מקום והוי ניקב הטחול בסומכיה וזהו דעת הרמב"ם. בהמה שהיו לה ב' טחולים וא' מהם ניקב בסומכיה פסק צ"צ סימן צ"ח שאם ניכר איזו מהם עיקר ואינו נקב כשירה ואם אינו ניכר טריפה מספק ופר"ח כתב בכל גווני יש להטריף: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח הנקב. ומהרש"ל אוסר בטחול של עוף בכ"מ שניקב דהכל נקרא סומכיה וכתב הט"ז דבעל נפש יחמיר בעצמו (והפר"ח כתב בכל גווני יש להטריף וכל זה בעוף אבל בבהמה וחיה בין גסה ובין דקה דינם שוה. דמש"א דף קמ"ו): ש"ע סָעִיף ו
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף ב
א בראש העב. עבה"ט סק"א בשם ט"ז דאף במקום הדק שיש בתחלת ראש העב טריפה. וכ"כ בתשובת מהר"י לבית הלוי כלל ה' סימן נ"ה וכ"כ הפר"ח ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קכ"א שהורה דהיכא שסביב הנקב הוא עור שניכר שהוא כך מתולדתו וכה"ג במקום העב הסכימו כל האחרונים דטריפה דלא כט"ז ס"ק ב' אבל בזה דאינו בעב ממש כשירה ע"ש. [ועיין בתשובת נו"ב סימן ט"ז מבואר שפשוט בעיניו דגם בכה"ג יש להטריף רק חקר שם על התערובת ע"ש ואף עפ"כ כל המיקל וסומך בזה על אא"ז ז"ל אין מזחיחים אותו שכל דברי הנו"ב שם סובב הולך על מה שהחליט בתחלת התשובה שם דעל היתר הט"ז שמכשיר נקב זה לגמרי אין לסמוך כלל כי החולקים הם רבים ואחרונים וגדולי ישראל. אמנם הוא ז"ל עצמו בתשובה שאחר זה החזיק מאד בהיתר הט"ז וגם לקמן סק"ב הבאתי ג"כ בשם רבים מגדולי ישראל שמסכימים עם הט"ז להתיר אף בעב ממש. פשיטא דהמיקל בכה"ג שאינו בעב ממש לא הפסיד]: ש"ע סָעִיף ב
ב מפולש. עבה"ט מ"ש ע"ד הנקבים המצויים להיות בטחולי העגלים ועי' בתשובת מעיל צדקה סי' י"ז שדעתו להתיר כדעת הט"ז ע"ש. [וכן הורה בתשובת צ"צ סימן ע"א ע"ש] וכן פסק בתשובת פני יהושע סי' ט"ו וכן בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ס"ה דעתו כן וכתב דאף שיש ג"כ דעות המחמירין מ"מ הסומך על המקילין לא הפסיד ע"ש ועיין בשל"ה ד' ע"ד ע"א ד"ה טחול ובתשו' נו"ב חיו"ד סי' י"ז ובתשובת פרי תבואה סי' ב' ג' וסי' מ' ועיין בתשובת תפארת צבי סי' ו' אות ב' ובתשובת אבן שוהם סי' מ"ז ומ"ח ומ"ט מענין זה. ועיין בספר תפארת למשה לענין אם נמצא נקב כה"ג בריאה וכתב דמדברי הנה"כ משמע דכשר כמו ככ"ף פשוטה והוא ז"ל חולק ע"ז ודעתו דאפי' נבראת כן בנקב טריפה אם לא שרוב הבהמות היו כן דאז היינו רביתייהו ע"ש היטב. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' י"ט: ש"ע סָעִיף ב
ג דינר זהב. עיין בתפארת למשה שהוכיח דהיינו בבהמה גדולה אבל בקטנה הוא לפי ערך גדלו וקטנו ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ד כשירה. עבה"ט. ומ"ש לענין טחול שנצלה בלי ניקור עי' בזה בתשובת הלכות קטנות ח"א סימן רצ"א שעשה סמוכים להיתר דלא כהט"ז אכן בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ס"ט דעתו לאיסור וכתב שכן ראוי להורות אלא דמ"מ אם נמלח עם בשר ויש הפ"מ אפשר דהמקיל לא הפסיד ע"ש ועיין בתשו' שמש צדקה חלק יו"ד סימן ל"ד: ש"ע סָעִיף ב
ה בשינוי בשר. עבה"ט סק"ד בשם ש"ך דשינוי מראה וכו' וכ"ד הט"ז ופר"ח דשינוי מראה לחוד כשר. אכן בתב"ש סק"ד האריך להחמיר שבכ"מ שנמצא שינוי מראה זהו לקותא ולדידן שא"א בקיאין חיישינן שמא הוי כבשר שהרופא גורדו ע"ש ועיין בתשו' נו"ב חלק יו"ד סי' י"ג שחולק עליו והעלה כהפוסקים הנ"ל דשינוי מראה לחוד לא הוי ריעותא כלל והמחמיר יחמיר לעצמו ותע"ב אבל לאחרים ובפרט במקום הפסד כדאי לסמוך על המקילין. אך בכ"מ שימצא שינוי מראה צריך לבדוק ולעיין אם אין לקותא בבשר. ואם נמצא על הבשר אבעבוע ויש לה שינוי מראה ובפרט מראה שחור הוי לקותא וטרפה רק שיש לחתוך אם שלט המראה מעבר לעבר ועיין שם בסימן י"ד שכתב דכ"ז באבעבועות אבל אם הוא רק גבוה מעט אם לא היה הבשר משונה במשמוש להיות רך או נמוח קצת לא הוי לקותא ואין להחמיר כלל ע"ש ועיין פמ"ג: ש"ע סָעִיף ב
ו ונרקב. עבה"ט לענין ליקוי מבפנים והנה הפר"ח והכו"פ החזיקו בפשיטות להקל ועיין תב"ש סק"ו דעתו דטרפה וכן נראה להפמ"ג אמנם בהפ"מ אינו אומר לא איסור ולא היתר ע"ש ועיין במ"י כלל פ"ט סק"ד הקיל בהפ"מ וכן דעת החכמת אדם כלל י"ח דין ד' ע"ש ועיין בחידושי מהר"ם שיף בחולין דף נ"ה ע"ב כתב להתיר בפשיטות בזה וסיים כמדומה ששמעתי דבכה"ג מסופקין אם צריך כעובי ד"ז מצד א' או סגי במשני צדדים ולדעתי אף בצירוף יחד אין צריך ע"ש ועיין בספר נחלת עזריאל בחולין דף נ"ה שכתב דכל זה אם גם הבשר שסביבו שלם אבל עור הטחול לבד אינו מציל ופירש כן דברי הט"ז שהביא הבה"ט סק"א וכתב שלא הבין השגת הנה"כ עליו ע"ש. והמעיין בנה"כ יראה שגם ממנו לא נעלם שיש לפרש כן דברי הט"ז אלא שכ' דקשה מנא ליה הא ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
ז במקום הפ"מ. (עבה"ט ומ"ש בשם צ"צ בהמה שהיו לה ב' טחולים ואחד מהם נקב בסומכיה כו' עיין מזה בפמ"ג סי' נ"ה במ"ז סק"ד ועיין בספר לבושי שרד סי' י"ג שהאריך ומבואר שם כמה חלוקי דינים בזה וגם בדין כוליא יתירה שהקטינה דלקמן סי' מ"ד ס"ז ע"ש): ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח אין הנקב פוסל. עבה"ט שהאחרונים חלקו ע"ז ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן למ"ד שכתב דכ"ש אם נמצא בועות בריאה של אווזות והם בודאי ניכרים מעבר לעבר כי הריאה מן האווזות הם דקים מאד שהן אסורות ע"ש ועיין בשו"ת תולדות יצחק סימן ט"ו: ש"ע סָעִיף ו
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף ב
א ואפילו נחתך כו'. מתני' ברפ"ד מן הטחול כו' ולא מיבעיא לתי' בתרא שם נ"ה א' אלא אפילו לתי' קמא היינו לס"ד דלא מפלגינן בין סומכיה לקולשיה אבל לדידן מתני' בקולשיה כמ"ש הר"ן ומשמע מדברי ההג"ה דבסומכיה נחתך פסול כנ"ל אף לתי' בתרא דלדידן א"צ לזה וכ"ש לתי' קמא וע' ר"ן: (ליקוט) ואפי' נחתך כו'. בע"ה כתב אפי' נחתך במקום העב כשרה כלישנא בתרא אבל בת"ה חלק עליו דבש"ת הלך אחר המחמיר (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
ב לקתה כו' וכן כו'. ע"ל ס"ס נ': ש"ע סָעִיף ב
ג ואם מים כו'. עט"ז וש"ך שכ' דוקא אם נשתייר כדינר זהב אבל פר"ח כ' כיון דשלם מכל צד א"צ וכן בניקב: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
ד ויש מחמירים. הוא הרמב"ן ועבה"ג אבל סברא ראשונה ס"ל כאלו שניהם נטולים: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה (ליקוט) טחול העוף כו'. ממש"ש (נ"ו א') טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף וטחול וכליות לא נמנו בבהמה לאיסורא וע' ת"ה ל"ה ב' (ע"כ). ש"ע סָעִיף ו
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.