א נִטַּל הַטְּחוֹל, כְּשֵׁרָה.
ב הַטְּחוֹל, רֹאשׁוֹ הָאֶחָד עָב וְהַשֵּׁנִי דַּק כִּבְרִיַּת הַלָּשׁוֹן, אִם נִקַּב בְּרֹאשׁ הָעָב נֶקֶב מְפֻלָּשׁ, טְרֵפָה; וְאִם נִקַּב נֶקֶב שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ, אִם נִשְׁאַר תַּחְתָּיו כְּעֳבִי דִּינַר זָהָב, מֻתָּר; פָּחוֹת מִכָּאן, הֲרֵי הוּא כִּמְפֻלָּשׁ, וּטְרֵפָה. אֲבָל אִם נִקַּב הַדַּק, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ נֶחְתַּךְ בַּמָּקוֹם הַדַּק, כְּשֵׁרָה (טוּר). נִקְרְעָה הַטְּחוֹל אוֹ נִמּוֹקָה אוֹ לָקְתָה בְּשִׁנּוּי בָּשָׂר, דִּינָהּ כְּנִקְּבָהּ (שְׁעָרִים והג"א) ; וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁהַבָּשָׂר רָע וְנִרְקַב, דִּינוֹ כְּנִקַּב. וְאִם מַיִם בַּטְּחוֹל, אֲפִלּוּ עֲכוּרִין וּסְרוּחִין, אִם הַבָּשָׂר סְבִיבַיו שָׁלֵם, כָּשֵׁר. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי וְהג"א וְעַיִּןִ לְעֵיל סוֹף סִימָן נ').
ג יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁכָּל מַה שֶׁדָּבוּק לַכֶּרֶס, קָרוּי עָב, וְלֹא יוֹתֵר.
ד עֳבִי דִּינַר זָהָב לֹא יָדַעְנוּ שִׁעוּרוֹ, וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה שֶׁהוּא פָּחוֹת מֵחֲצִי עָבְיוֹ.
ה נִמְצְאוּ שְׁנֵי טְחוֹלִים, כְּשֵׁרָה, וַאֲפִלּוּ דְּבוּקִים זֶה לָזֶה בַּצַּד הָעָב. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחֲמִירִים אִם נִמְצָא כְּמִין טְחוֹל בַּצַּד הָעָב (הַגָּהוֹת ש"ד סִימָן פ"ט ומ"כ בְּשֵׁם מַהֲרִי"ל וּמַהֲרִ"י מוּלִין) ; וְטוֹב לְהַחֲמִיר, אִם לֹא בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה.
ו טְחוֹל הָעוֹף עָגֹל כַּעֲנָבָה, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְשֶׁל בְּהֵמָה, לְפִיכָךְ אֵין הַנֶּקֶב פּוֹסֵל בּוֹ.
א סָעִיף ב ואם ניקב נקב שאינו מפולש כו'. לשון רש"י ואי אשתייר בעובי דפנו ולא יצא המחט לחוץ ויש הגנה כנגדו כעובי דינר כשרה עכ"ל וכן הוא בהגהת ש"ד סי' פ"ט ופשוט הוא דלא מיירי השתא מדין מחט שנמצא בחלל הגוף אלא לדוגמא נקט מחט ומשכחת לה כשתחבו לפנינו ופגע בטחול דידוע שלא ניקבו א' מהאברים הפנימים כדלקמן סי' נ"א והב"ח נדחק בזה ופירש פירוש זר ורחוק ע"ש:
ב סָעִיף ב ואפילו נחתך כו'. פי' דבמקום הדק יותר מסתבר להטריף נחתך מניקב קמ"ל דאפ"ה כשרה אבל במקום העב איכא פלוגתא בין הפוסקים אי נחתך טרפה ודעת המחבר והרב נראה דטרפה וכמ"ש בב"י וד"מ וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' פ"ה והאחרונים:
ג סָעִיף ב נקרעה כו'. כל זה מיירי בראשה העב וק"ל:
ד סָעִיף ב בשינוי בשר. משום דחשבינן ליה כאלו נתמסמס דאין אנו בקיאין בגרירה שהרופאים גוררים כדלקמן ס"ס נ' אבל שינוי מראה לחוד כשרה דדוקא כשנפלה לאור הוא דטרפה כשהוריקה הטחול ככרתי בסומכיה לקמן סי' נ"ב וכן דעת מהרש"ל והב"ח:
ה סָעִיף ב אם הבשר סביביו שלם כו'. משמע דהיינו כשנשתייר בו כעובי דינר זהב דהא אלעיל קאי וכ"כ בת"ח כלל פ"ט דין א' בהדיא וכ"כ העט"ז דלא כהב"ח שכתב דהרב בהג"ה חזר ממ"ש בת"ח ואפילו לא נשתייר כעובי דינר זהב כשר דהמים דיינינן להו כטחול גם מה שהקשה אח"כ אמאי מכשרינן טפי בעכורים וסרוחים מבמוגלא ונכנס בדוחקי' הוא הכל לשטתו אבל באמת לא קשה מידי דגם בעכורים וסרוחים בעינן שישתייר כעובי דינר זהב:
ו סָעִיף ג שכל מה שדבוק כו'. עיין בס' ל"ח דף קס"ח ע"ב במעשה שאירע בק"ק פראג בזה:
ז סָעִיף ד פחות מחצי עביו. של אותו טחול במקום שהוא עב וע"ל סי' מ"ו ס"ק ג':
ח סָעִיף ה ואפילו דבוקים זה לזה בצד העב. דס"ל דמאי דקיי"ל כל יתר כנטול דמי היינו כאילו שניהם נטולים ממקומן וניטל הטחול כשר:
ט סָעִיף ה ויש מחמירין כו'. בד"מ ובת"ח כלל פ"ט דין ג' כתב דהיינו משום דס"ל כסברת הרמב"ן (ובהגהה שבסוף או"ה לא כ"כ ועמ"ש בהגהת ד"מ) שהביא הרשב"א ושאר פוסקים דכל יתר כנטול דמי היינו כאילו היתר לחוד ניטל ממקומו הדבוק והוי כניקב הטחול בסומכיה ובב"ח פסק דיש להטריף אפילו בהפסד מרובה כהרשב"א ולפע"ד ודאי כדאי הם רש"י והרא"ש והרמב"ם וטור ורבינו ירוחם והב"י לסמוך עליהם בהפסד מרובה:
י סָעִיף ו לפיכך אין הנקב פוסל בו. והרא"ה בס' ב"ה דף נ' אוסר וכן נראה דעת הר"ן וכן מהרש"ל פא"ט סי' פ"ה מחמיר וכן כתב הב"ח דראוי להחמיר לעצמו וע"ל סוף סימן מ"ד:
א סָעִיף ב בראש העב. נראה דאע"פ שבצד העב יש ג"כ ברוחב קצת דק מ"מ אסור שם דאל"כ לא היה לו לומר ראש העב אלא חלק העב אלא כל מה שבאותו צד אסור:
ב סָעִיף ב נקב מפולש טרפה. נראה פשוט דאף אם העור שעל הטחול לא ניקב שם טרפה דהא אין אותו העור בכלל סתם טחול אלא יש לו שם אחר דהיינו קרום שעל הטחול שהזכיר בסי' ס"ד סעיף י' וכמו שאמרו ניקב הלב טרפה פשיטא שלא נתכוונו שיהיה גם הקרום שעליו ניקב ה"ה נמי בטחול דודאי אין מועיל להכשיר מה שהקרום שעליה נשאר קיים ועוד ראיה מדברי א"ו הארוך הבאתיו בסי' מ"ו סעיף א' ע"ש. נשאלתי אשר נמצא באיזה גליל עגלים שיש להם נקב מפולש בטחול בראש העב וסביב הנקב מבפנים מקיף עור הטחול וניכר שנבראת כן ובכל פעם נמצא הנקב במקום אחד ואומרים קצת אנשים שכן דרכן של רוב עגלים שם והשבתי להיתר דלא מיבעיא לאותן פוסקים שס"ל חסר מגוף הריאה כשר כמ"ש בסי' ל"ו סעיף ח' דהיינו כשיש חסרון וסדק בריאה והעור והבשר קיים דה"ה הכא דכשר דהא התם אסור בנקב אפי' אינו מפולש ואפ"ה אמרינן כיון שהעור תחתיו קיים אין שם נקב עליה ה"ה נמי הכא במפולש דכך לי בריאה באין מפולש כמו בטחול במפולש וכשם שבריאה לא קרוי נקב כל שהקרום קיים ה"נ בטחול במפולש ותו דגם שם מצינו מפולש ואפ"ה כשר כגון שיש חסרון בשפולי הריאה והעור שלם סביבו אמרינן שם דכשר אלא דבמקצת מקומות נוהגין להטריף אם הוא ככ"ף כפופה ובהרבה מקומות מכשירין בכל ענין וכמ"ש שם בשם רש"ל ואפי' להרמב"ם דאוסר בריאה וכתבו בש"ע שם בשם יש מי שאוסר לא הוה האיסור משום נקב אלא משום חסרון כמו שזכרו שם בלשון חסרון וכן מוכח עוד ממ"ש הרמב"ם העתיקו הש"ע סי' נ' סעיף ב' כל אבר שאמרנו אם ניקב במשהו טרפה כך אם ניטל כולו טרפה בין שניטל בחולי בין שנברא חסר כו' עכ"ל הרי שלא זכר הך בין אם נברא חסר אלא לענין ניטל ולא זכרו לענין ניקב דפתח ביה) אלא ע"כ דאין שייך שם נקב אם נברא כך אלא שם חסרון יש עליו מ"ה אסרו הרמב"ם בריאה דריאה שחסרה טרפה וגם זה בכלל משא"כ בטחול שאם חסרה כשרה כמבואר כאן מה לי חסרה כולה מה לי חסרה מקצתה א"כ האי נקב עגול שנבראת כן דהוה בכלל חסרון כשר בטחול ואין בה איסור אלא בנקובה אח"כ דאמרינן שמכת הנקב יגרום לקלקל שאר הגוף כמ"ש רש"י בגמרא משא"כ כאן שאין שום מכה אלא חסרון לחוד וכשר כנלע"ד:
ג סָעִיף ב כעובי דינר. נראה דאותו עובי צריך שיהיה דוקא מבשר הטחול עצמו ואינו מועיל בסתימת הלב או בשר וכמ"ש בסי' מ"ה בשם או"ה:
ד סָעִיף ב אבל אם ניקב הדק כשרה. נראה ברור דהנך נקבים בטחול שהם כשרים מיירי שאין מחט לפנינו מונח שם דאי יש מחט ודאי לא עדיף מכבד או טרפשא דכבדא דיש חשש שמא נכנס מבחוץ אחר שנקבה הושט וכמו דחיישינן בכבד בסימן מ"א סעיף ו' דדוקא גבי ריאה היה מותר לפי דין התלמוד כיון שקרובה לקנה ומשם בה אליה המחט וכן בבית הכוסות כדאיתא סימן מ"ח דשם אמרינן דדרך הושט בא אליה ואפילו בקופא לבר דאוכלין ומשקין דחקוה כדאיתא בגמרא בהדיא וכן בקורקבן כמ"ש לעיל סי' מ"א סעיף ו' דכבד ל"ד לכל הני וא"כ טחול ודאי לכבד דמיא בזה דכל ריעותא דאמרו לענין מחט בכבד הם שייכים בטחול שהיא רחוקה מן הקנה אפילו יותר מהכבד וראיתי למו"ח ז"ל שהביא דברי רש"י פא"ט (דף נ"ה) וז"ל ואי אשתייר בעובי דופנו כעובי דינר ולא יצא המחט לחוץ ויש הגנה כנגדו כעובי דינר כשרה ומכח זה חילק דאם נמצא המחט בעובי הטחול הפנימי הדבוק לכרס תלינן דדרך הושט נכנס לכרס ואוכלין ומשקין דחקוה ונכנס לטחול ולפיכך אם נשתייר כעובי הדינר בעובי הטחול לצד חוץ כשרה דלא גרע מניקבה המרה וכבד סותמתה דכשרה וה"נ הטחול הדבוק לכרס הטחול סותמו לנקב אבל אם משתכח מחטא בקולשיה לצד חוץ אפילו נשתייר כעובי דינר במקום הדבוק לכרס טרפה כמו מחט שנמצא בחלל הבהמה עכ"ל ולעד"נ ברור דאין הטחול סותם נקב הכרס כמו שהוכחתי בסימן מ"ח סעיף ב' ורש"י דנקט כאן מחט שנמצא בטחול מיירי באופן שאין חשש לניקב שאר איברים כמ"ש בשם המרדכי בסי' נ' ונ"א דהיינו שראינו שבא מצד חוץ להטחול אבל בסתם שנמצא מחט בטחול בכל גווני טרפה דלא חילקו חכמים להתיר במחט רק בריאה וכבד וקורקבן והמסס ובית הכוסות ולא זכרו שום דבר מטחול אם היה בו חילוק ודאי לא הי' שתקו מיני' אלא ודאי בכל גווני טרפה נ"ל פשוט מילתא בטעמא דאין הטחול מועיל לסתימת נקב הכרס כלל וכלל:
ה סָעִיף ב לקתה בשינוי בשר. כתב רש"ל דאין שינוי מראה פוסל כלל בטחול דזה לא נמצא כלל בתלמוד ונראה דאף רמ"א כאן לא אסר אלא כשהבשר לקוי מחמת השינוי אבל מחמת השינוי לחוד אין טרפה וכ"כ מו"ח ז"ל:
ו סָעִיף ב ואם מים בטחול כו'. מקור דין זה ממרדכי פא"ט וז"ל כ' ה"ר יצחק מוינ"א ראיתי לפני מורנו ראבי"ה שהביאו לפניו טחול של פרה נפוח באמציעתו מאד עד סומכיה וצוה וחתכו לפניו את הנפוח וכשחתכו קפצו מים זכים מהטחול ממקום הנפוח ויצאו מים כלי גדול והיה מראהו מבפנים כמראה שעוה וצוה וגררו בסכין מבפנים וגררו הרבה ובדקו בפנים והיה שלם מכל צד שלא ניקב ואמר לנו ראבי"ה שאמ' לו ר"ת לרא"ם פה אל פה בכ"מ שאמרו חכמים שהוא טרפה ע"י נקב שאפילו אם לא ניקב והבשר רע סביביו שהוא טרפה והכא הואיל וגררוהו מבפנים ונמצא שלם מכל צד נראה להכשיר ואמר שאם היו מים סרוחים היה ג"כ מתיר עכ"ל ויש לתמוה למה הוצרך ה"ר יצחק לכתוב מעשה זה דהא אפילו בנחתך לגמרי צד הדק כשר ולמה יהיה כאן טרפה הלא לא היה הניפוח רק עד סומכיה ונראה דכתבו להשמיענו ב' דברים האחד שבאותו פעם א"ל ראבי"ה מה ששמע מן ר"ת דאם הבשר רע הוה כניקב מזה נלמד שאם יהיה כן בצד העב ולא ישתייר כדינר שלם יהיה טרפה והב' דל"ת כיון שנרקב כ"כ עד שנהיה למים וכ"ש אם הם סרוחים דאפשר דסופו ללקות בכולו גם בסומכיה קמ"ל כיון שלא הלך רק עד סומכיה ומשם ואילך אין לקותא כלל כשר מזה שמעינן דאם היה לקותא בטחול בצד העב דהיינו סומכיה ודאי טרפה אם לא נשאר למעלה או למטה כעובי דינר דלקותא זאת הוה כמו ניקב או נחתך כמ"ש ר"ת אל רא"ם ואפילו היו המים זכים דמ"מ לקותא היא ונחשב עכ"פ לחסרון במקום ההוא ומה שהכשיר כאן ראבי"ה אם הבשר שלם פירושו שנשאר שלם בסומכיה כשיעורו וכן כתוב בת"ח בהדיא וכן כונת רמ"א כאן במ"ש אם הבשר שלם ר"ל כדינו בסומכי' וקמ"ל דכל שיש בטחול מים אינם אוסרים אפילו הם סרוחים לא אמרינן שסופו להרקיב הכל אבל עכ"פ בעינן שהבשר השלם יהיה כשיעורו דהיינו סומכיה יהיה כדינר והנה מו"ח ז"ל כתב שמדברי רמ"א כאן משמע שאפילו לא נשאר בסומכי' כשיעורו דהיינו כעובי דינר אפ"ה כשר וחוזר בו ממ"ש בספר ת"ח ולא ידעתי מי הכניסו לכך להפריד בין הדבקים דבאמת דברי רמ"א כאן ובת"ח הם לאחדים וכן עיקר דבכ"מ שנחסר מהבשר במקום העב שאפילו ע"י מים זכים אין היתר אא"כ נשתייר כדינר ממנו כנ"ל:
ז סָעִיף ד שהוא פחות מחצי עביו. הטעם דבגמרא אמרו ע"ז אי אשתייר כעובי דינר וכל שיור הוא פחות מחציו:
ח סָעִיף ה בצד העב כו'. דס"ל מה שאמרו כל יתר כנטול דמי פירושו ממקום שהוא דבוק שם כאילו ניטל אותו המקום ההוא והוא דעת רמב"ן שזכרתיו סימן נ"ה סעיף ד' ופסק רש"ל כן בפא"ט סימן י"ח וכן מו"ח ז"ל ואפילו בהפסד מרובה יש לפסוק כן:
ט סָעִיף ו לפיכך אין הנקב פוסל בו. וכתב רש"ל פא"ט סימן פ"ה שקולא גדולה היא לסתור הכלל שאמרו כל מה שטרפה בבהמה כנגדו בעוף ואיפכא מסתברא דהכל נקרא בעוף סומכיה ובמהרי"ל לא הכשיר לקותא בכוליא של עוף אע"פ שאין צורתו דומה כלל לשל בהמה אלא משום שהם סגורים בעצם ואין בני מעיים מגיעין לשם א"כ טחול של עוף שהוא במקום בני מעיים טרפה כמו בבהמה ומ"מ מאחר שכתב הרשב"א כבר הורה זקן להיתר אני איני אוסר על המתיר וסומך על הוראתו אבל חלילה לנו להתירו לכתחלה עכ"ל ומו"ח ז"ל תיקן דברי רמב"ם כיון שאמרו בגמרא טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדו בעוף והיינו מה שמנו במתניתין וטחול וכוליא לא נמנו במתניתין וקשה דהא מצינו לשון זה עוד בגמרא (דף נ"ד) דבי רב פפא מחו בכולייתא קטלוה אתא לקמיה דר' אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים וההיא ודאי לאו אמתניתין קאי אלא על כל מה שמנו גם האמוראים וא"כ מנ"ל לחלק לפרש שם בענין אחר גם הרא"ה בס' ב"ה כתב לאסור בשל עוף ע"כ כל בעל נפש יחמיר לעצמו בזה. נראה לי דמה שאסרו בנימוק או ליקוי בצד העב היינו דוקא כשמתחיל מבחוץ והולך לפנים אבל אם הטחול בחוץ שלם ולקוי בפנים אין איסור דלא חמיר מריאה דאמרינן בה חסרון מבפנים לא שמיה חסרון ותדע מדאמרו בגמ' כשר בריאה פסול בכוליא דהיינו מוגלא ולא אמרו כן בטחול דפסול בו מה דכשר בריאה דהיינו לענין חסרון מבפנים וכן נראה דעת רש"ל במה שנעתיק בשמו בסי' מ"ד סעיף ב' אלא דמ"מ מסתפינא להקל כיון שלא נמצא מפורש בפוסקים:
א סָעִיף ב מפולש. כ' הט"ז נראה פשוט דאף אם עור הטחול לא ניקב שם דטריפה דהא אין העור בכלל סתם טחול אלא יש לו שם אחר דהיינו קרום שעל הטחול. וכתב עוד דאע"פ שבצד העב יש ג"כ ברוחב קצת דק מ"מ אסור שם דאל"כ לא היה לו לומר ראש העב רק חלק העב אלא כל מה שבאותו צד אסור וכן כ' בספר של"ה דף ע"ה וגם בצד הדק אין חילוק אף אם עב קצת אעפ"כ נקרא צד הדק וכ' עוד הט"ז נשאלתי על אשר נמצא באיזה גליל עגלים שיש להם נקב מפולש בטחול בראש העב וסביב הנקב מבפנים מקיף עור הטחול וניכר שנבראת כך ובכל פעם נמצא הנקב במקום א' ואומרים קצת אנשים שכן דרכן של רוב העגלים והשבתי להכשיר ע"ש טעמו. ובנה"כ חולק על זה וכ' שבא מעשה כזה לידו והטריף (ובת' חב"י שאלה מ"ג ובעה"ג שאלה ק"ך ופר"ח וע"י חולקים ג"כ על הט"ז):
ב סָעִיף ב כעובי. כ' הט"ז דאותו עובי צריך שיהא דוקא מבשר הטחול עצמו ואינו מועיל סתימת חלב או בשר. (גם הקרום שעליו אינו מצטרף דאין זה בכלל סתם טחול):
ג סָעִיף ב כשרה. וכתבו הט"ז וש"ך נראה ברור דהך נקבים בטחול שהם כשרים מיירי שאין מחט לפנינו מונח שם דאם יש מחט ודאי לא עדיף מכבד וטריפה. ומ"ש רש"י ואי אשתייר ולא יצא המחט משמע דמיירי מדין מחט צ"ל דמיירי שנתחבה לפנינו ופגעה בטחול דידוע שלא נקבה א' מהאברים הפנימים. (טחול שנצלה בלי ניקור מותר דמסתמא יש ס' נגד איסור שבו פ"י. וב"ח כתב אפי' איכא ס' צריך קליפה סביב לחלל הטחול. וט"ז ס"ס ע"ד כתב דמן הדין אסורה עד שיהיו בוודאי הטחול והחלב כשר שבה ס' נגד הניקור):
ד סָעִיף ב ונרקב. וכתב הט"ז נ"ל דמה שאסרו בנמוק או לקוי בצד העב היינו דוקא שמתחיל מבחוץ והולך לפנים אבל אם הטחול מבחוץ שלם ולקוי בפנים אין איסור (דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון) דלא חמיר מריאה וכן נראה דעת רש"ל אלא דמ"מ מתיירא אני להקל כיון שלא נמצא מפורש בפוסקים עכ"ל. (אם חתך במקום העב טרפה. אחרונים. שינוי מראה אינו פוסל בטחול אלא דוקא כשנפלה לאור הוא דטריפה כשהוריקה הטחול ככרתי ועיין לקמן סי' נ"ב ש"ך):
ה סָעִיף ב שלם. וכ' הש"ך דצריך שישתייר כעובי דינר זהב דלא כב"ח שמכשיר אפי' פחות מעובי דינר זהב:
ו סָעִיף ד עביו. פי' של אותה טחול במקום העב:
ז סָעִיף ה מרובה. וטעם המקילין דלמאי דקי"ל כל יתר כנטול דמי היינו כאילו ששניהם נטולים וניטל הטחול כשר וזה דעת רש"י ורמב"ם והרא"ש. והב"ח ומהרש"ל פסקו דיש להחמיר ולהטריף אפי' בהפסד מרובה והש"ך פסק כדעת רמ"א דס"ל דכל יתר כנטול דמי פי' ממקום שהוא דבוק שם כאילו ניטל אותו מקום והוי ניקב הטחול בסומכיה וזהו דעת הרמב"ם. בהמה שהיו לה ב' טחולים וא' מהם ניקב בסומכיה פסק צ"צ סימן צ"ח שאם ניכר איזו מהם עיקר ואינו נקב כשירה ואם אינו ניכר טריפה מספק ופר"ח כתב בכל גווני יש להטריף:
ח סָעִיף ו הנקב. ומהרש"ל אוסר בטחול של עוף בכ"מ שניקב דהכל נקרא סומכיה וכתב הט"ז דבעל נפש יחמיר בעצמו (והפר"ח כתב בכל גווני יש להטריף וכל זה בעוף אבל בבהמה וחיה בין גסה ובין דקה דינם שוה. דמש"א דף קמ"ו):
א סָעִיף ב בראש העב. עבה"ט סק"א בשם ט"ז דאף במקום הדק שיש בתחלת ראש העב טריפה. וכ"כ בתשובת מהר"י לבית הלוי כלל ה' סימן נ"ה וכ"כ הפר"ח ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קכ"א שהורה דהיכא שסביב הנקב הוא עור שניכר שהוא כך מתולדתו וכה"ג במקום העב הסכימו כל האחרונים דטריפה דלא כט"ז ס"ק ב' אבל בזה דאינו בעב ממש כשירה ע"ש. [ועיין בתשובת נו"ב סימן ט"ז מבואר שפשוט בעיניו דגם בכה"ג יש להטריף רק חקר שם על התערובת ע"ש ואף עפ"כ כל המיקל וסומך בזה על אא"ז ז"ל אין מזחיחים אותו שכל דברי הנו"ב שם סובב הולך על מה שהחליט בתחלת התשובה שם דעל היתר הט"ז שמכשיר נקב זה לגמרי אין לסמוך כלל כי החולקים הם רבים ואחרונים וגדולי ישראל. אמנם הוא ז"ל עצמו בתשובה שאחר זה החזיק מאד בהיתר הט"ז וגם לקמן סק"ב הבאתי ג"כ בשם רבים מגדולי ישראל שמסכימים עם הט"ז להתיר אף בעב ממש. פשיטא דהמיקל בכה"ג שאינו בעב ממש לא הפסיד]:
ב סָעִיף ב מפולש. עבה"ט מ"ש ע"ד הנקבים המצויים להיות בטחולי העגלים ועי' בתשובת מעיל צדקה סי' י"ז שדעתו להתיר כדעת הט"ז ע"ש. [וכן הורה בתשובת צ"צ סימן ע"א ע"ש] וכן פסק בתשובת פני יהושע סי' ט"ו וכן בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ס"ה דעתו כן וכתב דאף שיש ג"כ דעות המחמירין מ"מ הסומך על המקילין לא הפסיד ע"ש ועיין בשל"ה ד' ע"ד ע"א ד"ה טחול ובתשו' נו"ב חיו"ד סי' י"ז ובתשובת פרי תבואה סי' ב' ג' וסי' מ' ועיין בתשובת תפארת צבי סי' ו' אות ב' ובתשובת אבן שוהם סי' מ"ז ומ"ח ומ"ט מענין זה. ועיין בספר תפארת למשה לענין אם נמצא נקב כה"ג בריאה וכתב דמדברי הנה"כ משמע דכשר כמו ככ"ף פשוטה והוא ז"ל חולק ע"ז ודעתו דאפי' נבראת כן בנקב טריפה אם לא שרוב הבהמות היו כן דאז היינו רביתייהו ע"ש היטב. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' י"ט:
ג סָעִיף ב דינר זהב. עיין בתפארת למשה שהוכיח דהיינו בבהמה גדולה אבל בקטנה הוא לפי ערך גדלו וקטנו ע"ש:
ד סָעִיף ב כשירה. עבה"ט. ומ"ש לענין טחול שנצלה בלי ניקור עי' בזה בתשובת הלכות קטנות ח"א סימן רצ"א שעשה סמוכים להיתר דלא כהט"ז אכן בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ס"ט דעתו לאיסור וכתב שכן ראוי להורות אלא דמ"מ אם נמלח עם בשר ויש הפ"מ אפשר דהמקיל לא הפסיד ע"ש ועיין בתשו' שמש צדקה חלק יו"ד סימן ל"ד:
ה סָעִיף ב בשינוי בשר. עבה"ט סק"ד בשם ש"ך דשינוי מראה וכו' וכ"ד הט"ז ופר"ח דשינוי מראה לחוד כשר. אכן בתב"ש סק"ד האריך להחמיר שבכ"מ שנמצא שינוי מראה זהו לקותא ולדידן שא"א בקיאין חיישינן שמא הוי כבשר שהרופא גורדו ע"ש ועיין בתשו' נו"ב חלק יו"ד סי' י"ג שחולק עליו והעלה כהפוסקים הנ"ל דשינוי מראה לחוד לא הוי ריעותא כלל והמחמיר יחמיר לעצמו ותע"ב אבל לאחרים ובפרט במקום הפסד כדאי לסמוך על המקילין. אך בכ"מ שימצא שינוי מראה צריך לבדוק ולעיין אם אין לקותא בבשר. ואם נמצא על הבשר אבעבוע ויש לה שינוי מראה ובפרט מראה שחור הוי לקותא וטרפה רק שיש לחתוך אם שלט המראה מעבר לעבר ועיין שם בסימן י"ד שכתב דכ"ז באבעבועות אבל אם הוא רק גבוה מעט אם לא היה הבשר משונה במשמוש להיות רך או נמוח קצת לא הוי לקותא ואין להחמיר כלל ע"ש ועיין פמ"ג:
ו סָעִיף ב ונרקב. עבה"ט לענין ליקוי מבפנים והנה הפר"ח והכו"פ החזיקו בפשיטות להקל ועיין תב"ש סק"ו דעתו דטרפה וכן נראה להפמ"ג אמנם בהפ"מ אינו אומר לא איסור ולא היתר ע"ש ועיין במ"י כלל פ"ט סק"ד הקיל בהפ"מ וכן דעת החכמת אדם כלל י"ח דין ד' ע"ש ועיין בחידושי מהר"ם שיף בחולין דף נ"ה ע"ב כתב להתיר בפשיטות בזה וסיים כמדומה ששמעתי דבכה"ג מסופקין אם צריך כעובי ד"ז מצד א' או סגי במשני צדדים ולדעתי אף בצירוף יחד אין צריך ע"ש ועיין בספר נחלת עזריאל בחולין דף נ"ה שכתב דכל זה אם גם הבשר שסביבו שלם אבל עור הטחול לבד אינו מציל ופירש כן דברי הט"ז שהביא הבה"ט סק"א וכתב שלא הבין השגת הנה"כ עליו ע"ש. והמעיין בנה"כ יראה שגם ממנו לא נעלם שיש לפרש כן דברי הט"ז אלא שכ' דקשה מנא ליה הא ע"ש:
ז סָעִיף ה במקום הפ"מ. (עבה"ט ומ"ש בשם צ"צ בהמה שהיו לה ב' טחולים ואחד מהם נקב בסומכיה כו' עיין מזה בפמ"ג סי' נ"ה במ"ז סק"ד ועיין בספר לבושי שרד סי' י"ג שהאריך ומבואר שם כמה חלוקי דינים בזה וגם בדין כוליא יתירה שהקטינה דלקמן סי' מ"ד ס"ז ע"ש):
ח סָעִיף ו אין הנקב פוסל. עבה"ט שהאחרונים חלקו ע"ז ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן למ"ד שכתב דכ"ש אם נמצא בועות בריאה של אווזות והם בודאי ניכרים מעבר לעבר כי הריאה מן האווזות הם דקים מאד שהן אסורות ע"ש ועיין בשו"ת תולדות יצחק סימן ט"ו:
א סָעִיף ב ואפילו נחתך כו'. מתני' ברפ"ד מן הטחול כו' ולא מיבעיא לתי' בתרא שם נ"ה א' אלא אפילו לתי' קמא היינו לס"ד דלא מפלגינן בין סומכיה לקולשיה אבל לדידן מתני' בקולשיה כמ"ש הר"ן ומשמע מדברי ההג"ה דבסומכיה נחתך פסול כנ"ל אף לתי' בתרא דלדידן א"צ לזה וכ"ש לתי' קמא וע' ר"ן: (ליקוט) ואפי' נחתך כו'. בע"ה כתב אפי' נחתך במקום העב כשרה כלישנא בתרא אבל בת"ה חלק עליו דבש"ת הלך אחר המחמיר (ע"כ):
ב סָעִיף ב לקתה כו' וכן כו'. ע"ל ס"ס נ':
ג סָעִיף ב ואם מים כו'. עט"ז וש"ך שכ' דוקא אם נשתייר כדינר זהב אבל פר"ח כ' כיון דשלם מכל צד א"צ וכן בניקב:
ד סָעִיף ה ויש מחמירים. הוא הרמב"ן ועבה"ג אבל סברא ראשונה ס"ל כאלו שניהם נטולים:
ה סָעִיף ו (ליקוט) טחול העוף כו'. ממש"ש (נ"ו א') טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף וטחול וכליות לא נמנו בבהמה לאיסורא וע' ת"ה ל"ה ב' (ע"כ).
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.