Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 42 — שולחן ערוך, יורה דעה מב
א מָרָה שֶׁנִּקְּבָה, טְרֵפָה; וְאִם נִקְּבָה כְּנֶגֶד הַכָּבֵד וְהַכָּבֵד סוֹתְמוֹ, כְּשֵׁרָה. נִסְרְכָה הַמָּרָה לְמָקוֹם אַחֵר, כְּשֵׁרָה (מָרְדְּכַי פא"ט וא"ו הָאָרֹךְ) וע"ל סי' מ"ו.
ב נְטוּלָה בַּיָּד אוֹ חֲסֵרָה, טְרֵפָה.
ג אִם חֲסֵרָה הַמָּרָה, קוֹרֵעַ הַכָּבֵד שְׁתִי וָעֵרֶב וְטוֹעֲמוֹ בִּלְשׁוֹנוֹ, אִם יִטְעֹם טַעַם מַר, כְּשֵׁרָה; וְאִם לֹא טָעַם טַעַם מַר, יִצְלֶנּוּ בַּגֶּחָלִים וְיִטְעֹם אִם יֵשׁ בּוֹ טַעַם מַר, כְּשֵׁרָה, וְאִם לָאו, טְרֵפָה. וְאַף עַכְשָׁו נוּכַל לִסְמֹךְ עַל טְעִימַת הַכָּבֵד (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ל').
ד נִמְצְאוּ שְׁתֵּי מָרוֹת, טְרֵפָה, דְּכִנְטוּלָה דָּמִי; וְאִם הִיא אַחַת וְנִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם, נוֹקְבִין אוֹתָהּ, וְאִם שׁוֹפְכוֹת זוֹ לָזוֹ, אַחַת הִיא וּכְשֵׁרָה; וְאִם לָאו, שְׁתַּיִם הֵם וּטְרֵפָה.
ה אִם נִקְּבוּהָ וְלֹא הָיוּ שׁוֹפְכוֹת זוֹ לָזוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִפְּחוּ זוֹ וְעָלְתָה גַּם חֲבֶרְתָּהּ בִּנְפִיחָה זוֹ, אוֹ שֶׁהִטִּילוּ מַיִם בְּאַחַת מֵהֶן וְעַל יְדֵי כָּךְ נִתְמַלְּאָה גַּם חֲבֶרְתָּהּ מַיִם, כְּשֵׁרָה.
ו אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שְׁתֵּי מָרוֹת גְּמוּרוֹת, רַק שֶׁבִּמְקוֹם דִּבּוּקָן בַּכָּבֵד כְּמוֹ רֹחַב אֶצְבַּע הָיוּ כְּאַחַת, כְּשֵׁרָה, אֲפִלּוּ אִי לֹא שָׁפְכִי אַהֲדָדֵי; וְהוּא הַדִּין אִם מִתְּחִלָּתָן הֵן שְׁתַּיִם וּבַסוֹף הֵן מִתְעָרְבוֹת וְנַעֲשׂוֹת אַחַת, כְּשֵׁרָה.
ז הָיוּ שְׁתֵּי מָרוֹת בַּכָּבֵד, אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וְסִמְפּוֹן אֶחָד שׁוֹפֵךְ מָרָה לִשְׁתֵּיהֶן, וּכְשֶׁאָדָם זוֹקֵף הָאַחַת חוֹזֶרֶת לֵחָה לְמָקוֹם שֶׁהַסִמְפּוֹן מְחַלֵּק מָרָה וְשׁוֹפֵךְ לִשְׁתֵּיהֶן, אֲבָל כְּשֶׁהֵן שׁוֹכְבוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן עוֹמְדוֹת בְּחַיֵּי הַבְּהֵמָה אֵין שׁוֹפְכוֹת זוֹ לְזוֹ, יֵשׁ לְהַכְשִׁיר בְּבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל. הַגָּה: מָרָה הַנִּכֶּרֶת מֵעֵבֶר לְעֵבֶר שֶׁל כָּבֵד, אִי שָׁפְכֵי לַהֲדָדֵי חָדָא הִיא, וּכְשֵׁרָה (כָּךְ פי' דִּבְרֵי הַמָּרְדְּכַי שֶׁהֵבִיא אִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ כְּלָל נ"ב ד"ט) ; וְאִי לָֹא שָׁפְכִי לַהֲדָדֵי, טְרֵפָה.
ח יֵשׁ מִינֵי עוֹפוֹת שֶׁאֵין לָהֶם מָרָה, כְּמוֹ תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה, וְאֵין לְאָסְרָן כֵּיוָן שֶׁכָּל הַמִּין כָּךְ; וְהַצְּבִי אֵין לוֹ מָרָה בַּכָּבֵד, אֲבָל יֵשׁ לוֹ לְמַטָּה סָמוּךְ לִזְנָבוֹ. הַגָּה: מִי שֶׁבָּא לְפָנָיו עוֹף שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מִינוֹ וְלֹא נִמְצָא לוֹ מָרָה, אֵין אוֹמְרִים: וַדַּאי כָּל מִינוֹ אֵין לָהֶם מָרָה, אֶלָּא אָמְרִינָן: מִסְּתָמָא יֵשׁ לוֹ מָרָה, עַד שֶׁיִּוָדַע שֶׁמִּין זֶה אֵין לוֹ מָרָה (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן ק"ח).
ט גַּרְעִין שֶׁנִּמְצָא בַּמָּרָה, אִם הָיָה כְּמוֹ גַּרְעִינָהּ שֶׁל תְּמָרָה שֶׁאֵין רֹאשָׁהּ חַד, מֻתֶּרֶת; וְאִם רֹאשָׁהּ חַד כְּגַרְעִינָהּ שֶׁל זַיִת, אֲסוּרָה, שֶׁהֲרֵי נִקְּבָה אוֹתָהּ כְּשֶׁנִּכְנְסָה, וְזֶה שֶׁלֹּא יֵרָאֶה הַנֶּקֶב מִפְּנֵי שֶׁהֻגְלַד פִּי הַמַּכָּה. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם נִמְצָא מַחַט אוֹ קוֹץ בַּמָּרָה, דִּטְרֵפָה (או"ה ור"ן וְרַמְבַּ"ם עד"מ וּב"ח וּמַהַרְשַׁ"ל פא"ט סי' מ"ט וְסוֹף ש"ד).
ש״ך Shach
סָעִיף א
א מרה שניקבה כו'. וכתב הרשב"א דהיכא דאפשר לתלות בסכין או בידא דטבחא תלינן כדלעיל ס"ס ל"ו סעיף ה' גבי ריאה וכב"י ופשוט הוא. וכ"כ האחרונים ועיין בת"ח כלל פ"ח מדיני מרה: ש"ע סָעִיף א
ב והכבד סותמו כו'. ואם ניקבה הכבד ג"כ כנגדה אמרי' בש"ס (דף מ"ח ע"א) דטרפה וכ"כ הפוסקים: ש"ע סָעִיף א
ג נסרכה המרה כו'. היינו כמ"ש המחבר ס"ס ל"ז דאין סירכא פוסלת אלא בריאה ולא בשאר איברים וכ"כ לקמן ס"ס מ"ו. וכ"פ הב"ח שם. וטעמא דאפשר דבשאר איברים לא הוי סירכא כלל אלא הפשטת לחות והיינו דלא כמהרש"ל פא"ט סי' נ"ו וכמ"ש בספרי ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד וטועמו. ואע"ג דקי"ל בכמה דוכתי דאסור לטעום דבר מאכל לידע אם יש בו דבר איסור ומה"ט כתב מהרש"ל דכשקונין בשר מן הטבחים ואינו ידוע אם מלוח הוא אם לאו אסור לטעום בו בלשונו ומביאו הב"ח סי' צ"ו סעיף ד' אפשר דהכא קים להו לגאונים דמלתא דלא שכיחא היא שתהא המרה נטולה לגמרי והרגילות הוא שנבלע במקומה וקרוב הדבר שיטעום טעם מרה וכן משמע מל' הפוסקים: ש"ע סָעִיף ג
ה טעם מר כשרה. מפני שאחז"ל כבד כועס ומרה זורקת בו טפה: ש"ע סָעִיף ג
ו ואף עכשיו כו'. ע"ל סימן צ"ו ס"ק ה' וסימן צ"ח ס"ק ה': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז נוקבין אותה כו'. כדלעיל סי' ל"ז גבי תרי בועי דסמיכי להדדי ולקמן סי' מ"ז גבי תרי סניא דיבי: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח כשרה. ומה שלא נשפכה דרך חברתה כשניקבה בתחילה היה מחמת עובי הליחה ב"י: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט כמו רוחב אצבע. ואף על גב דלקמן סי' מ"ז בעינן רוחב אצבע למטה ורוחב אצבע למעלה התם שאני משום שצריך המאכל לצאת והלכך צריך להתערב למטה ולמעלה מה שאין כן הכא: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י יש להכשיר בבהמת ישראל. כתב הב"ח דמלשון הרשב"א משמע דאף בבהמת ישראל יש לאסור לכתחלה כו' ולפעד"נ דגם המחבר הבין כן בדברי הרשב"א אלא כיון דהרבה פוסקים מכשירין לגמרי בשתי מרות מסתבר להכשיר בכה"ג בבהמת ישראל וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי"ב: ש"ע סָעִיף ז
יא אי שפכי להדדי כו'. ואע"ג דבריאה לעיל סי' ל"ז סעיף ה' אמרינן איפכא היינו משום סמפונות משא"כ בכבד דאע"ג דניטלו סמפונות כשרה כ"כ בד"מ ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב והצבי כו'. אבל בשערים שחיבר הגאון מהרא"י שער י' כ' ואילים דאין להם מרה לא חשיב כניטול דכולי הכי איתא ע"כ וכן הוא בהג"ה ש"ד סי' פ"ח עכ"ל ד"מ וכ"כ האגודה פא"ט סי' מ"ט קבלה דאילים אין להם מרה וכ"כ האו"ה כלל נ"ב דין ט': ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יג נרעין כו'. ע"ל סי' מ"ו סעיף ד' ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ט
יד וכ"ש אם נמצא מחט כו'. ואין חילוק בין קופה לבר או לגיו לעולם טרפה וכ"כ בד"מ וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי' מ"ט ושאר אחרונים: ש"ע סָעִיף ט
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א מרה שנקבה. עש"ך בשם הרשב"א דאם יש לתלות בידא דטבחא תלינן והוא פשוט ולא ידענא דבכ"מ הדין כן דהיכא דאיכא למיתלי תולין ואולי לדיוקא הא לא נמצא שום מרה וא"י אם נחסרה מחיים או לאחר שחיטה מתירין אף שאין לתלות דהוה ס"ס שמא חסרה המרה כשירה ושמא נטלה אחר שחיטה אמנם וודאי חלילה לסמוך ע"ז להקל כלל דלו נאמר דחשיב ספיקא פלוגתא דרבוותא מ"מ ספק לאחר שחיטה לאו ספק השקול הוא כיון דלית במה לתלות ונשבר הגף דתולין התם איכא עוד צדדים דאיכא מאן דמכשיר בנשבר כמו שיתבאר שם: ש"ע סָעִיף א
ב והכבד. עש"ך דאם ניקבה הכבד נגדה טריפה והוא מבואר בש"ס מ"ח א' ופוסקים וכתב התב"ש אות א' דאם נסתם הכבד אח"כ לא מהני דטריפה אין לה היתר כדאמרינן בהמקשה כטריפה כו' ול"ד לטרפשא דהתם עדיין לא היה טריפה עכ"ל. הנה אתה רואה דטריפחה שאין לה היתר שהטריפות הוא בעולם אבל דבר שאנו מטריפין ע"ש סופו כל העומד לנקוב ולנטול וכדומה אי בתוך כך נסתלק הדבר ההוא חוזר לכשרותו כמו שאתה רואה בההוא דטרפשא. אמנם יראה קצת סתירה בדבריו דבסימן ל"ו אות י"ד כתב קרום מחמת מכה אינו קרום דסופו לסתר לא מטעם דהוה שעה א' בפיסול ואלו כן היה ראוי להכשיר כאן דסתימה דקרום בכבד לאו במקום ריאה ומכה השיב דניקבה הכבד כשירה ומ"מ הדין אמת דראוי לחוש לכל הפירושים וכטריפה שאין לה היתר ובסימן נ' בענין חטוטרות בראש העופות אבאר זה באורך: ודע דהא דכבד סותמתה כשירה היינו דסביך ואדוק ביה ומדין ריאה הסמוכה לדופן נלמוד ואף דהתם אנו מטריפין דא"א בקיאין הי מיקרי סביך כאן אנו מכשירין ועיין פר"ח אות ב' וז"ל הר"מ בפ"ו מה"ש ה"ו מרה שניקבה וכבר סותמתה כשירה ואם לא נסתם הנקב אע"פ שסמוכה לכבד טריפה הרי בביאור דסביך בעינן. שוב ראיתי ברש"י מ"נ א' ומרה שנקובה במקום דיבוקה בכבד וחיבור הכבד סותמתה וכן העתיק הב"י דברי רש"י אלו וכן התב"ש אות א' כתב דלא נפרד מהכבד הנה אומר אני שאין כשירה כ"א במקום דיבוק הכיס בכבד מתחלת ברייתה הא במקום שאין מחובר אף שסמוכה הכבד למרה טריפה לדידן דבריאה ודופן סותמתה דא"א בקיאים הי מיקרי סביך ה"ה כאן ואף מהר"ם ז"ל משמע כל שסביך היטב אף למטה כשר מ"מ לדידן קיי"ל להטריף בריאה סימן ל"ט ה"ה כאן ומ"מ לא מצאתי לא' מהפוסקים שיאמר כי הוא זה בענין זה ✍ועיין סי' מ"ו בהדרא דכנתא שניקב א' לחבירו כשירה משמע אף בלא סביך אין ראיה דהתם דיבוק גמור הוא וכן חלחולת שניקבה וירכים מעמידין אותה דאין הריעי נופל לתוך הגוף משא"כ כאן ושם אבאר: ש"ע סָעִיף א
ג נסרכה המרה כשירה. דאין סירכא פוסלת בשאר איברים ש"ך ועיין יש"ש א"ט סימן נ"ו ותה"ד אוסר וכבר כתבנו בזה בט"ז ומ"מ לכתחלה וודאי יש לעיין אחר ריעותא בפנים ואי נתחבה אף דלא מעל"ע טריפה דסירכא עדיף מק"ד כמ"ש בסימן מ"א בשם הצ"צ ודווקא כשסירכא נגד פי המחט או קצת קרוב לו. ואם לא בדקו אין בידי לאסור אבל בטרפשא שנסרכה להמסס וביה"כ אף דיעבד יש לאסור אי לא בדקו אחר מחט: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד וטועמו בלשונו. עש"ך דכתב דרובא אית להו טעם מר מש"ה התירו כאן ועיין כר"ו שכתב דרוב אין טועמין בהם טעם מר. ויש עוד טעם דרוב הפוסקים מכשירים ניטלה או חסרה המרה. והריב"ש בתשובה כתב דטעימה לא הוה רק דרבנן וכמ"ש בסימן צ"ה וכיון שכן הוה ספק דרבנן ולהקל. ושוב ראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות ד' כתב כיון דרוב מכשירין חסרה המרה סומכין להטעים וזה כדברי אלא שלא הביא דברי הריב"ש. ואם נאבדה הכבד ולא טעמוה בעה"ג סימן י"ז דעתו להטריף דלא סמכינן אש"ך דרוב יש להם טעם מר וכ"כ התב"ש אות ד' ובמ"י כלל פ"ח אות ד' הניח בצ"ע ובל"י אות ד' ולה"פ ובאר היטב כולם שנו והעתיקו בשם עה"ג להכשיר וטעו והנך רואה שכמה צריך המורה ליזהר ואל יורה מתוך הקיצורים רק אחר החיפוש והעיון כראוי. ושוב ראיתי לכה"ג בהגהות ב"י אות כ"ז התיר בנאבדה הכבד מטעם ס"ס שמא הלכה כמאן דמכשיר ניטל ושמא היה טעם מר. ומפרש מ"ש בה"ג אי איתא לתלייה וודאי מיחסרא המרה ואי ליתא לתלייה כשירה היינו אי איתא לכבד ולית ביה מרירות ואי ליתא לתליי' היינו הכבד כשירה. אמנם הפ"ת אות ד' דוחה פירושו בבה"ג וכן התב"ש אות ג' פי' בע"א וכמו שאבאר. ומ"ש דהוה ס"ס אמת שדין זה דבה"ג אי חסרה המרה הוה ספק גמור דהא בת"ה אמר דמש"ה סומכין עכשיו אטעימת הכבד דרובן מכשירין נטלה המרה ומ"מ ספק שמא היה טעם מר לאו ספק דאנו רואין רוב פעמים אין בו טעם מר וכיון דאיתרע וודאי לא שייך אוקי אחזקה. וכר"ו העיד שאחד מאלף ימצא טעם מר וכ"ה האמת א"כ אין לסמוך ע"ז: ודע דב' מרות רחוקות זו מוו אין להכשיר מטעם ס"ס שמא הלכה כרמב"ן בפי' כל יתר ושמא חסרה המרה כשירה דכבר מוסכם הלכה כרש"י והר"מ ז"ל כל יתר כנטול דמי מתחלת ברייתה עמו ואין ספק וב' טחולים בסומכיה אנו מכשירים בה"מ דהלכה בודאי כרש"י שוב ראיתי לכה"ג בהגהות ב"י אות ה"י חקר בזה והביא דברי מהר"מ מטראני ח"ג סי' קנ"ט כתב בפירוש דאף רחוקות טריפה הוה וכן הלכה ✍: ש"ע סָעִיף ג
ה כשירה. דכבד כועס ומרה זורקת בו טיפה ש"ך ועיין תב"ש אות ג' העלה דוודאי איתא לכיס וניקבה מפורש בבה"ג דלא מהני טעימה אלא אפי' נטלה ביד כולה טריפה ולא מהני טעימה וע"י חולי נמי אין להכשיר אלא באם נמצא חסר המרה ולא ידענו מה היה לה אמרינן מסתמא נברא חסר ונבלע המרירות בכבד כיון דגמרה פעולתה בכבד דכועס כו' א"כ די בכך או אפשר דהכיס נדבק כולו בכבד עד שאין ניכר. והיכא דהכיס רק ואין בו מים כלל כשירה וא"צ טעימה אלא שהפר"ח אות י"ב כתב שצריך נפיחה וכן נכון ואני מסופק אי נאבדה בלי נפיחה מהו הדין הלכך צריך המורה ליזהר ושלא להכשיר כ"א שלא מצא המרה כלל וכאמור וז"ש בה"ג אי איתא לתליי' וודאי חסרה המרה ר"ל אי איתא להכיס במקצת וודאי לא מהני מה שטועם טעם מר בכבד. ומיהו אי יש מרה כדינו וטעמוהו לכבד ויש בו מרירות כשירה כ"כ הפ"ת אות ג' ופשוט הוא דכל פעולתה הוא כבד כועס ומרה זורקת טפה א"כ ודאי דכשר אף שיש טעם מר: ואם נמצא ב' מרות וטעם מר בכבד כתב הפר"ח אות ח' דפשוט הוא דכשירה וכבר תפשו עליו כולם כא' ואומרים דכל יתר כנטול דמי עם המרירות וכ"כ התב"ש בשם הב"ח ועיינתי בב"ח ולא כתב כי אם אמ"ש מהרש"ל בהגהותיו דב' מרות כשר דמ"מ איכא טעם מר כתב דכנטול דמי ולית כאן מרירות משא"כ כשיש טעם מר בכבד גופא. ואני אומר שאין לחשוב להפר"ח שהיה רב מובהק גדול הדור לטועה ח"ו שהרי אומר בפירוש באות ח' ב' מרות טריפה אפילו רחוקים ומיהו אי יש טעם מר בכבד כשירה הרי שלא כתב כ"א שרחוקים המה ושמא כל יתר כחסר דמי כפירש"י והר"מ לא כפי' הרשב"א כנטול ביד דמי ואם כן לא אמרינן שגם טעם מרירות הכבד ניטל דלא אמרינן כן אלא בב' איברים ולא במה שניתן בחוק הטבע להתקיים המין כבד כועס כו' והרי ביש מרה וטעם מר בכבד כשירה ואף שאין זה ראיה דהתם פועלת המרה פעולתה מ"מ אין לשויא בשביל זה למאורן של ישראל כטועה. ומ"מ לדינא ח"ו אף בה"מ להקל עפ"י סברתו כלל וכלל ועב"ח ובט"ז מ"ש: ש"ע סָעִיף ג
ו ואף. עש"ך הראה מקום לסימן צ"ו וצ"ח דסומכין אטעימת ישראל האידנא ועמ"ש בט"ז מזה. כתב במ"י כלל פ"ח אות ג' שצריך להעביר הדם מעל הכבד במקום שלוחך משום איסור דם ופשוט הוא ואין להחמיר לצלות תחלה אלא יטעמנו כך עתב"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז נוקבין. נלמוד מדין תרי בועא ומסניא דיבי ש"ך. וכלל העולה אם הם שתים ממש ויש לכ"א כיס בפ"ע ואין מחוברין כלל אף ששופכין דרך נקב באמצע או בסופו מה בכך ואין היתר אלא כשיש אצבע בתחלתו או בסופו מעורב וזה נלמוד מדין ב' בני מעיים לקמן ורוחב אצבע הוה אגודל יע" הא לא"ה אין מתכשר וכשמספון א' שופך מרה לשתיהן אף שהם ב' ממש יש להכשיר בבהמת ישראל בה"מ עיין ב"ח וחדא מתחזי' כתרתי אף שיש ביניהם מחיצה המפסקת י"ל שאח"כ עלה וכשירה ואלו בבועות כה"ג טריפה דאמרינן שנקבו זה לזה כמ"ש מהרש"ל הביאו הש"ך בסי' ל"ז אות ז' ול"ג. הן אמת שהד"מ כתב כאן דאפשר שגם בבועות נוהג הדין הזה באם ינפחו הא' ועלתה שניה דכשירה וזה הפך דעת הש"ך שם באות ג' אלא שלא החליט ובלשון איפשר אמרה ובהגהות השמיט. ומ"מ קשה למה לא הביאו הש"ך להד"מ הנ"ל ✍וצ"ע גם הדרא ערבי לא מהני בב' בועות ואין ללמוד בב' בועות מכאן ועתב"ש ופר"ח ומה שנלע"ד כתבתי: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח כשירה. ומה שלא שפכי תחלה דהליחה היה עבה ש"ך ומיהו בב' בועות לא אמרי' הכי וכל שלא נשפכה כאחת טריפה ועמ"ש בסי' ל"ז: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט כמו רוחב אצבע. עש"ך ור"ל כיון דמדין בני מעיים נלמוד והתם בעינן בתחלתן וסופן כרוחב אצבע התם שאני דצריך המאכל לצאת כו': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י יש עש"ך דהטעם כיון דהרבה מכשירין בחסרה או ניטלה המרה מש"ה הכשיר ועמ"ש לעיל דהטעם כיון שסמפון א' שופך לשתיהן הוא ההיתר. ואף להרמב"ן דכל יתר כנטול וניקב חבירו א"כ אין להתיר דע"כ לא מכשירין אלא כשניטל מכל וכל לא כשניקב מ"מ להלכה קיי"ל כרש"י והר"מ דכל יתר כנטול מכל ומש"ה אה"נ דווקא בה"מ שרי: ש"ע סָעִיף ז
יא אי כו'. ואף דבריאה אי שפכי להדדי טריפה מעל"ע התם איכא חשש סמפונא משא"כ הכא ניקבו סמפוני הכבד כשר ש"ך: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב והצבי. כתב הש"ך דבשערים משמע דאילים אין להם מרה כלל ועיין באחרונים חילקו בין צבי זכר יש לו מרה סמוך לזנבו ובין איילה נקיבה אין לה דמש"א ואני מסופק אפשר איילים הן מין אחר המוזכר בפסוק גם נחזי אנן אי יש להם או לא. גם קצת כתבו תורים ובני יונה יש להם מרה בבטן ובש"ע בהג"ה משמע דאין להם כלל מדלא הגיה על המחבר: במ"י כלל פ"ח אות ו' הניח בצ"ע בצבי וכדומה שאין לה מרה סמוך לכבד אי ליתא למרה ויש טעם מר בכבד מהו דבה"ג כתב טעמינן אדוכתא משמע דוקא במקום המרה או אפשר דאיזה סמפון יש ששופך לכבד יע"ש. ומיהו כל שפוסל במרה פוסל גם בצבי וכ"כ התב"ש והוא פשוט ניקבה או חסר או ב' טריפה: כתב כה"ג בהגהות ב"י או כ"ד נמצאו ב' מרות ולא הספיקו לבודקן ונתערב באחרות יש להכשיר ומשמע התם דהיו שם כמה סניפין בלא זה וחסר ויתיר יש פלוגתא דרבותא יע"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יג גרעין. עש"ך הראה מקום לסימן מ"ו ושם חילק אף למאן דמטריף כאן במחט התם כשר דאית לה דוכתא למיפק וכן פסק הט"ז שם להתיר בה"מ אם לא בתחב וכאן אסור אף בה"מ ולא מהני נפיחה דלא כפר"ח עתב"ש: ש"ע סָעִיף ט
יד ואין חילוק. ובכ"ע טריפה אבל נמצא אבן בתוכה דא"א לינקב כמו בגרעין של תמרה וכן בכבדא או בריאה אין לחוש והוא כשר: ש"ע סָעִיף ט
ט״ז Taz
סָעִיף א
א נסרכה המרה. הטעם כתבתי בסוף סי' מ"א דלא אמרינן אין סירכא בלא נקב אלא בריאה דוקא: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב ואף עכשיו כו'. כי רבו המכשירים בחסרה המרה וכדאי הם לסמוך עליהם לכל הפחות בכה"ג כ"כ ד"מ: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ט
ג גרעין שנמצא כו'. ואע"ג דאין יכולה לצאת דרך הסמפון אמרי' ע"י נענוע נכנס למרה: ש"ע סָעִיף ט
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א נסרכה המרה. כתב הט"ז הטעם דאין סירכא בלא נקב בריאה דוקא ולא בשאר עיין בס"ס מ"א אות ט'. גם לתוס' דסופו להתפרק זה בקרומי הריאה שהם דקים ומתפרקים ולא בשאר איברים ואף מרה שקרום שלה דק מ"מ חזק הוא ולא מתפרק והיש"ש בא"ט סימן מ"ח ונ"ו אוסר סירכא בשאר איברים ובתה"ד קכ"ג אוסר אפילו נסרכו לדופן לא תלינן בדופן יע"ש והפר"ח כאן אות ג' ובס"ס ל"ז אות ל"ב והשמ"ח סי' ל"ט סעיף ע"א אוסרים בשאר איברים ומכשירים בטחול ולב וכדומה דבשרן עב שמא לא הגיע לחלל יע"ש. והנה המכשירין רבו הב"י ורמ"א והב"ח סי' מ"ו והט"ז והש"ך והצ"צ סי' ט' ושאר פוסקים מכשירים בשאר איברים. וראיתי להלבוש סי' מ"ו סעיף ו' אם נסרכו הדקין לדופן ובדקו ולא מצאו שום ריעותא יש מטריפין ויש מכשירין והוא מתה"ד סימן קס"ג שנסרכו הדקין ובדקו ולא מצאו ריעותא ומשמע דבעי בדיקה והשמ"ח אוסר אפילו בלב אם נסרך ולא בדק אם שלט הריעותא מעל"ע בסי' ל"ט סע"א יע"ש לכן ודאי בחצר הכבד שנסרך לפי מ"ש רמ"א לעיל סי' מ"א אסור אף דיעבד אם לא בדק ובשאר איברים אין להחמיר כ"כ לאסור דיעבד אם לא בדק ולכתחילה ודאי נכון לבדוק אף בשאר איברים ואף דבס"ס מ"א כתבנו דבשאר איברים א"צ לבדוק דכן משמע לשון רמ"א דטרפשא יש לבדוק אין ראיה ששם אף דיעבד אסור: כתב הצ"צ סי' ט' מרה שהיתה יוצאת מבין הצלעות וסרוכה שם והעור בחוץ שלם העלה להכשיר חדא דסירכא אין פוסלת בשאר איברים ואף למאן דפוסל הא כשיש מכה בדופן תלינן שמדופן ואין לחוש שמא ע"י קוץ ניקב מדופן חדא כאהל מועד נקטינן בסי' מ"ט דספק ע"י חולי יש להכשיר ועוד כיון שעור הבהמה היה שלם ודאי ע"י חולי היה וכ"כ הפר"ח אות ג' כל שהעור שלם תולין ע"י חולי וכל שעור נקוב תולין ע"י קוץ דשכיח טפי וכתב דהמחבר לקמן סימן מ"ט מיירי בעור שלם מחוץ והתב"ש שם כתב דמיירי שלא בדקו לעור הא העור לפנינו ונקוב תולין בקוץ ואין נקוב תולין בחולי אף בלא ס"ס דאי ע"י קוץ בפנים ודאי מוושט באה דרוב הנבלעים כו' אלא דבפנים מסתמא ע"י חולי ושם יבואר. והנה מ"ש הצ"ץ דתולין בדופן כשיש מכה אף דאנן בריאה כה"ג מטריפין אף שיש מכה בדופן כמ"ש רמ"א בסי' ל"ט מ"מ בשאר איברים ודאי ראוי לסמוך עליו אף למאן דמטריף סירכא בשאר איברים וכן הפר"ח הסכים לצ"צ אף דהוא מהמטריפין סירכא בשאר איברים והלכך אם ניקב העור גם הוא ז"ל לא התיר בכאן דהוה ס"ס לאיסורא שמא כמ"ד סירכא פוסלת בשאר איברים ושמא ע"י קוץ ואף שממ"ש שם דסירכא זו לאו ריעותא דתולין בדופן דהוה מקום מכה מ"מ הא בשו"ת משפטי שמואל צידד לאסור בסי' ק"ל יע"ש וא"כ אף אי אמרינן ניקב בחוץ ספק ע"י חולי יש להכשיר היינו באין סירכא הא כשהמרה או שאר איברים סרוכים אין להכשיר אלא כשהעור שלם✍: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב ואף עכשיו. כתב הט"ז בשם הד"מ כי רבו המכשירין בחסרה המרה וכדאי הם לסמוך כה"ג וחפשתי בד"מ ולא מצאתי ובת"ח כלל פ"ה ד"ד כ' דמהרא"י (בפסקיו סי' ל') סובר דעכשיו יכול לסמוך אטעימה ואף דבהגהות ש"ד כתב דאין לסמוך אלא אאומן יודע להבחין וא"כ א"א בקיאין בכל הדברים הצריכין בדיקה מ"מ הא מהרא"י עצמו סובר דעכשיו יוכל לסמוך אטעימה א"כ כ"א בקי בזה וכדאי המכשירין ניטלה המרה לסמוך כה"ג עכ"ל. הנך רואה דהר"ב ?"ל בתרי טענות בא. א' מדכתב מהרא"י בסי' ל' דעכשיו יכולין לסמוך ע"כ סובר דכל אדם בקי בזה אם טעם מר וא"צ אומן בזה ועוד כדאי הם המתירין לסמוך עכ"פ כה"ג ובאמת שזה סותר למ"ש הש"ך בסי' צ"ו אות ה' וצ"ח דעכשיו יכולין לסמוך אטעימת ישראל דיעבד אי בישלו צנון בחלב או לנודר ומת"ח לא משמע כן וי"ל דהגהות ש"ד סי' פ"ח כתבו בשם מהרא"י ז"ל דאין לסמוך אלחיכה כ"א המומחה ויודע להבחין וה"ט דאף בב"ח ושאר איסורין קי"ל דא"צ קפילא כמבואר בר"ס צ"ח ודוקא עובד כוכבים בעינן קפילא שלא ישקר יע"ש ומ"ש מומחה הוא דבשלמא כשאוכל וטועם הרבה כל אדם בקי משא"כ לחיכה בלשונו לחוד דאין בקי כ"א מומחה וע"ז כתב בת"ח דיש לסמוך אכל הני דמכשירין נטלה המרה עכ"פ כדאי הם לסמוך אלחיכה בזמן הזה אבל לענין טעימת מאכל היתר בזה ודאי כולי עלמא בקיאין ואין צריך אומן ומשום הכי ישראל מהימן ובסימן צ"ח אבאר עוד. ומ"מ כשבא כבד לפני לטעום אין אני סומך על עצמי והיודע להבחין יטעום ויתיר בפשיטות כמ"ש המחבר ורמ"א כאן: כתב הריק"ש הביאו הפר"ח אות ז' טעמו מקומה והיה מר ואח"כ טעמוהו ולא נמצא מרירות תולין לומר שבלע הכבד המרירות יע"ש ופשוט הוא. ודע דהא דטעימה מהני היינו שיקרע הכבד ובפנים ימצא מרירות כמ"ש המחבר הא לטעום ע"ג הכבד לא מהני דשמא נשפך המרה ע"ג הכבד וטריפה ודווקא שנבלע המרה בכבד מכשירין וכן הביא הפר"ת לשון בה"ג נטלה המרה קרעינן בדוכתא משמע דוקא ע"י קריעה יע"ש. ועיין כה"ג בהגהות הב"י אות י"ג כתב דבה"ג כתב קרעינן והרשב"א והרא"ש ושאר פוסקים לא כתבו כן והתב"ש אות ג' כ' מי שטועם ע"ג הכבד טועה הוא יע"ש וכן נראה לי דהטעם הוא דנבלע המרה בכבד מתחלת ברייתו משא"כ כשיש מרירות ע"ג הכבד ולשון המחבר יורה על זה קרעינן ולא רבותא קאמר נ"ל✍א"כ לא יפה עושין הטועמים ע"ג הכבד אלא לאחר קריעה חי או צלויה וכאמור. עוד אבאר לך טעימת הכבד אף בבהמה מהני ול"ת דוקא עוף דאיכא דאמרי הואיל ויש מין עופות שאין להם מרה ה"ה ניטלה המרה במין שיש לו כשירה ולא בבהמה דליתא דמאן דמכשיר ניטלה אף בבהמה מכשיר כמו שיראה הרואה בפוסקים ומש"ה כל שיש טעם מר בבהמה נמי כשירה דכדאי הם המכשירין בניטלה לסמוך עליהם בטעימה כמ"ש הת"ח כלל פ"ח והוא פשוט: עובדא בא לידי בכבדא של עגל שהיה לו מרה כדינו אלא שהיתה לבנה ביותר לא כדרך המרה שדרכה להיות ירוקה ואמרתי לקרוע המרה ולבדוק אם לא יש שם איזה ריעותא כי סובר אני בכ"מ דאיכא ריעותא צריך בדיקה ואף שאני אין מחמיר בשינוי מראה בשאר איברים מ"מ ריעותא הוה ויצאה מהרוב וכשבדקתי יצאו מים זכים צלולים ומתוקים ולא היה כלל טעם מר שם. ואמרתי מאחר שהריק"ש כתב הביאו הפר"ח אות ט' מעשה שהיה יוצא כמין כיס קטן אצל המרה וטעמו ולא היה טעם מר והכשיר דלאו ב' מרות הם אלא בועא יע"ש וכיון דלהכשיר סמך אזה כ"ש להטריף דמרה כשמה ופעולתה להשקיט חמימת הכבד וכשהיא מתוקה אין פועלת. הן אמת שיש להשיב דממעשה דריק"ש אין ראיה דמה"ת להחזיק ריעותא שהם ב' מרות מאחר שהא' כדינה אמרינן אוקי אחזקה ואמרינן שהאחרת בועא היא משא"כ בנדון דידן ומ"מ המעיין בריק"ש יראה קצת דטעמא דלאו מרים הם יע"ש וכ"ת דלא איכפת לן במים דהא האוהל מועד כתב מרה שנתרוקנה והכיס קיים כשירה הביאו הפר"ח אות י"ב התם הדר בריא משא"כ כאן לקותא הוא וסופו לנקוב הכיס וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה והטרפתי מספק✍: ש"ע סָעִיף ג
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א סותמו. וכ' הש"ך אבל אם ניקבה הכבד ג"כ כנגדה טריפה וכתב הרשב"א דהיכא דאפשר לתלות בסכין או בידא דטבחא תלינן כדלעיל סי' ל"ו ס"ה גבי ריאה: ש"ע סָעִיף א
ב נסרכה. דלא אמרינן אין סירכא בלא נקב אלא בריאה דוקא וע"ל סימן מ"ו. (מרה ודקין שנסרכו זה לזה כשר ח"י סי' ע"ז ועיין פר"ח שחולק על רמ"א. מרה שבולטת מבין הצלעות לחוץ בין עור לבשר ונמצא המרה שלימה ונפחו המרה ועלתה בנפיחה ולא נמצא בה נקב כלל בס' צ"צ סי' ט' השיב להכשיר ועיין בפר"ח): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג טריפה. וכתב הש"ך אע"ג דקי"ל דאסור לטעום דבר מאכל לידע אם יש בו דבר איסור מ"מ הכא קים להו דמלתא לא שכיחא הוא וקרוב הדבר שיטעום טעם מרה. (אם לא היה מרה וקודם שיטעום נאבדה הכבד כשרה ח"י ועה"ג סימן ט"ז וכה"ג קנ"ה. טעמו מקומה ונמצא מר ושוב טעמוהו ולא נמצא המרירות תלינן שנתקנח וכשרה פר"ח בשם הריק"ש): ש"ע סָעִיף ג
ד לסמוך. והטעם כי בלא"ה רבו המכשירים בחסרה המרה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ה כשרה. ומה שלא נשפכה לחברתה כשנקבה בתחילה היה מחמת עובי הליחה. ב"י. (וה"מ דליכא טעמא דמרירתה בכבד. אבל אי איכא טעם מר כשרה במכ"ש מדין חסרה המרה לגמרי פר"ח ובש"י שאלה נ"ב חולק עליו. כתב הריק"ש מעשה בא לידי שהיתה בועה כמו כיס קטן יוצא סמוך למרה תלויה בסימפון סמוך לה ברוחב אצבע ולא שפכי אהדדי ונקבו הבועה ויצא מים זכים וטעמו המים ולא היו מרים והכשירוהו דלאו מרה היא אלא בועה ואין טרפות בועה אלא בריאה. כתב אהל מועד מרה שנתרוקנה והכיס תלוי במקומה כשרה שתולין דדרך הסמפון נשפך המרה ולא דרך נקב כלל וכ' פר"ח עליו ונופחין אותה ואם אחר הנפיחה לא ימצאו שום נקב טפי איכא למיתלי שנשפך דרך הסמפון מלמימר שהעלה נקב קרום ואינו ניכר): ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו אצבע. וכ' הש"ך ואע"ג דלקמן סי' מ"ז בעינן רוחב אצבע למטה ורוחב אצבע למעלה התם שאני משום שצריך המאכל לצאת והלכך צריך להתערב למטה ולמעלה משא"כ הכא: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז שפכי. ואע"ג דבריאה לעיל סי' ל"ו ס"ה אמרינן איפכא היינו משום סמפונות משא"כ בכבד דאע"ג דניטלו הסמפונות כשירה. ש"ך: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח והצבי. כתב הש"ך דאילים אין להם מרה ולא חשוב כניטל כיון דכל המין כך הוא (תוס' דחולין דף קי"ב ובספר שערי שמים כתב וקצת ב"ח שאין להם מרה כלל ויש להם במעיים כגון יונה ומין שליו וצפור דרור ויש שיש להם מרה בבטן וקצת מהם באזנים. וצבי ואיל מרה שלהם היא באליה ועיין ברד"ק הושע סימן ז') ואם נטל הכבד מאותו המין צריך לשייר כזית במקום שראוי להיות המרה במינים אחרים והטעם מדאיתא בגמרא כזית במקום מרה ולא אמר אצל מרה וע' מ"י סימן פ"ט: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט מחט. וכ' הש"ך דאין חילוק בין קופה לבר או לגיו. ד"מ ורש"ל ואחרונים ופר"ח חולק ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א כשרה. דאין סירכא פוסלת אלא בריאה כמ"ש המחבר לעיל ס"ס ל"ז ולקמן ס"ס מ"ו וכן פסק הב"ח וכן דעת הט"ז והש"ך אכן ביש"ש פא"ט סימן מ"ח ונ"ו אוסר סירכא בשאר אברים ובתה"ד סימן קנ"ג אוסר אפילו נסרכה לדופן לא תלינן בדופן ע"ש וכו'. כתב בשל"ה דף ע"ד ע"ב ד"ה בענין בשם תשובת משפטי שמואל (הוא בסימן ק"ל) שפסק להטריף בזה וכן פסק הוא ז"ל שם אכן בתשובת צ"צ סימן ט' האריך לחלוק עליו והעלה כפסק הרב דאין סירכא פוסלת אלא בריאה ע"ש וכן העלה בתשובת חות יאיר סימן ע"ו. וכתב שם בענין דקין של עגל שנסרכו זה לזה דבהא כ"ע מודים דכשר דאף בעתה"ד דלא אסר רק בנסרכה לדופן או למקום אחר דהוי כסרוכה שלא כסדרן דלית לה בדיקותא כלל משא"כ הני דקין דמינח נייחי אפילו נסרך מקצה לקצה לא דמי לריאה לפי שהריאה עולה ויורדת תדיר אבל בדקין דנייחי הוי כסרוכה הריאה כסדרן וכשר ע"ש וע' בתשובת חינוך ב"י סי' ל"ו. ועמש"ל סימן מ"ו סק"ה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב חסרה המרה. בספר חמודי דניאל כ"י כתב פעם אחד נמצא מרה שהיה עורה עב ובתוכה ליחה לבנה ואינו מר טריפה ע"כ ועיין פמ"ג במשבצות ס"ק ב' שנסתפק ג"כ בדין זה והטריף מספק ע"ש וצ"ע אי מהני בכה"ג טעימת הכבד לפמ"ש הריק"ש הובא באחרונים במעשה שהיה כיס קטן אצל המרה וטעמו ולא היה מר והכשיר דלאו ב' מרות הן אלא בועה א"כ ה"ה הכא אפשר י"ל דעיקר המרה נבלעה בכבד וזה אינו אלא בועה או אפשר דדוקא היכא שהאחד כדינו אמרינן כן ולא הכא. עוד צ"ע באם כל הליחה מתוק ונמצא רק במקצת ליחה טעם מר אם יש להכשיר בכה"ג וצ"ע ועיין בס"ק שאח"ז: ש"ע סָעִיף ג
ג הכבד. עיין בספר בני חייא שכתב כבד עוף שהיה מקצתו מעוך וכתות קצת ולא נמצא בו מרה וטעמו בכבד ולא נמצא בו טעם מר אבל טעמו בקורקבן והיה מר כלענה ויש מי שרצה להחמיר באמרו שאין לנו בדיקה אחרת זולתי בכבד אבל מהר"א הכהן ז"ל הכשיר מטעם ס"ס ספק אי האי מרירותא דאישתכח בקורקבן הוא מן המרה שהיתה סרוחה ודבוקה בקורקבן ובמשמושא דידא נעקר מהכבד ונשפכה לקורקבן ואת"ל מעלמא אתא שמא הלכה כדברי האומרים ניטלה המרה כשרה והוי ס"ס המתהפך ותו מטעם שהיה מעוך וכתות קצת תלינן שבאותו מקום שהיה מעוך וכתות היתה המרה והסכים עמו הרב מהר"ח בנבשת ז"ל מהאי טעמא דתלינן שנקרעת המרה לקורקבן. ולפי מ"ש התב"ש ס"ב והפמ"ג בש"ד אות ה' הטעם דכשר ע"י טעימת הכבד. אף דמ"מ חסר הכיס היינו דאמרינן מסתמא נברא חסר ונבלע המרירות בכבד כיון דמרה פעולתה שכבד כועס כו' או דהכיס נדבק כולו בכבד עד שאין ניכר ע"ש ליתא להיתר זה דמה מהני מה דתלינן שע"י משמוש לאח"ש נשפך המרירות לקורקבן הרי עכ"פ חסר הכיס וליכא למימר דמיירי שלא היה חסר הכיס כלל רק שהיה ריקן וע"ז קאמר דתלינן שהמרירות נשפך לקורקבן. דא"כ כשר אף שלא נמצא כלל מרירות כמ"ש הפר"ח ס"ק י"ב וכל האחרונים. מיהו אם נפשוט מה דמספקא לן בס"ק הקודם ונאמר דאף אם רק מקצת ליחה מר והשאר מתוק כשר משכחת לה להאי דינא בכה"ג שהיה המרה מתוקה ולא היה שלימה ותלינן שהיה בה גם מקצת ליחה מר וע"י משמוש נשפך לקורקבן כ"ש מאחר שבא בשאלה שהיה חסר קצת מהכבד ואיכא למיתלי שהיתה המרה באותו החסר מהכבד ונבלעה באותה חתיכה ואם היתה לפנינו היה נמצא בו טעם מר עכ"ד ע"ש ולשיטתו אזיל דס"ל דאם נאבד הכבד קודם טעימה כשר כמ"ש לקמן סק"ה: ש"ע סָעִיף ג
ד וטועמו בלשונו. עיין בתשובת זכרון יוסף ס"ס ד' שהביא בשם דמש"א דנכון להדיח הכבד במקום הטעימה מדם בעין שעליה וכתב ע"ז שאין זה אלא איבוד ממונם של ישראל שהרי כתב הריק"ש (הובא בבה"ט סק"ג) דאם טעם ונמצא מר ואח"כ חזר וטעם ולא הרגיש מרירות כשרה דתלינן שבלחיכה ראשונה העביר כל המרירות וא"כ איכא למיחש דילמא יעביר המרירות בהדחתו ולא ירגיש אח"כ טעם מר ויטריף שלא כדין לכן יש לסמוך עמ"ש הפר"ח דשאני הכא דסגי בלחיכה בעלמא ע"ש. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סס"י כ"ג שכתב דהא דטועמין הכבד היינו אפילו אם גם הכיס ניטל (ר"ל חסר ועיין פמ"ג) דלא כתשובת הלכות קטנות ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ה ואם לאו טריפה. עבה"ט ומ"ש דבתשובת עה"ג מכשיר אם נאבדה הכבד קודם שטעמה כבר תפס עליו הפמ"ג דאדרבא דעתו להטריף ע"ש ועי' בס' בני חייא שכתב בשם הרב מהר"ח בנבשת ז"ל להכשיר ע"ש ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ס"ו שכתב ג"כ על שם תשובת עה"ג להכשיר וכן הכריע הוא ז"ל הלכה למעשה וכתב עוד שעמד על הנסיון כמה פעמים שלא היה טעם מר בכבד וראה שהמרה דבוקה בבני מעים ושומן ולפעמים המרה קטנה מחמת שמנונית העוף ואינה ניכרת ולפעמים נשפך ממנה המרירות ע"י תלישת המעים מהם ולכן נראה לו פשוט דאם נאבדו הבני מעים ושומן ואח"כ לא נמצא מרה בכבד תלינן שנתלש עם הבני מעים ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ו ואף עכשיו. עי' ש"ך מ"ש שקרוב הדבר שיטעום טעם מר ומטעם זה כתב בתשובת שבות יעקב ח"א סימן כ"ג שאם לא נמצא מרה מותר לצלות הכבד בי"ט כדי לטעום דסומכין על הרוב ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ז נוכל לסמוך. עיין בתשובת חינוך ב"י סימן פ"ו באמצע התשובה שכתב דמ"מ מודה שאין לסמוך על נשים וכדומה להם כו' ע"ש וכ"כ בתשובת זכרון יוסף חי"ד סוף סימן ד'. ועיין בנ"צ מה שכתבתי בזה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ח כשרה. עבה"ט בשם הריק"ש. וכעין זה כ' בתשובת חינוך בית יהודה סי' נו"ן ע"ש ועיין מה שכתבתי לעיל סק"ב: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ח
ט מיני עופות. עיין בספר תפארת למשה שכתב דאותן מינים וכן צבי ואילים אם ניטלה כבד שלהם ולא נשתייר רק כזית במקום חיותה ולא במקום מרה כשירה דהא עיקר הטריפות הוא משום המרה כמ"ש הרשב"א הביאו הב"י סוף סימן מ"א ואפשר דאפילו אם ניטלה במקום חיותה כשירה וצ"ע עכ"ד ע"ש ועיין פמ"ג ר"ס מ"א: ש"ע סָעִיף ח
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א נסרכה כו'. כמש"ל ס"ס ל"ז: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב נטולה כו'. כנ"ל סי' מ' ס"ה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג אם כו'. כמ"ש בברכות ס"א ב' כבד כו'. ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד נמצאו כו'. כמ"ש נ"ח ב': ש"ע סָעִיף ד
ה ואם כו'. כמש"ש ומ"ז א': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו אם נקבוה כו'. דעובי הליחה עיכבתן: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז אע"פ כו'. כמש"ש נ"ח ב': ש"ע סָעִיף ו
ח וה"ה כו'. שם דהדרי וערבי וע' רא"ש שם ועש"ך כאן: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט היו שתי כו'. עש"ך: (ליקוט) ס"ו אע"פ כו' וס"ז היו כו'. מקילינן כה"ג משום דראבי"ה מכשיר לגמרי בניטל וכ"ש ביתרת וראייתו מדאמרינן ניטל הכבד כו' וע"כ גם המרה ניטל וע' במרדכי והג"א רפ"ג. יש"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף ז
י מרה כו'. אע"ג דבריאה אי שפכי להדדי מריפה שם משום סמפונות משא"כ כאן דניטל סמפונות כשרה וכן בריאה אי לא שפכי אהדדי דכשירה שם אין איסור אלא משום דסמיכי להדדי משא"כ כאן: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
יא שהרי ניקבה כו' וזה כו'. כ"ז לשון הרמב"ם וע' תו' שם ד"ה אבל דזיתא כו' וא"כ הויא כו' וכן הקשה הר"ן ועוד הקשה דמרה הוא כמו סמפונא רבא דלד"ה כשר. אלא הטעם כמ"ש הרמב"ם והטעם שהעור המרה דק ורך חיישינן: ש"ע סָעִיף ט
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.