לקראת סוף פרשת השבוע שעבר, הביא יצחק את רבקה אל אוהל שרה אמו, והתורה מספרת לנו: וַיֶּאֱהָבֶהָ (בראשית כד, סז). השבוע חוזרת המילה ״אהבה״, פעמיים בפסוק אחד, והפעם היא מפלגת את המשפחה.
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת־עֵשָׂו כִּי־צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת־יַעֲקֹב׃ (בראשית כה, כח)
שתי שאלות. פסוק אחד קודם לכן כותב רש״י: ״כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְנֵי שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, זֶה פֵּרֵשׁ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה פֵּרֵשׁ לַעֲבוֹדָה זָרָה״. כיצד יכול היה יצחק, שהוא עצמו היה מוכן לעלות כקרבן על גבי המזבח, לאהוב בן כמו עשו? ומדוע התורה נותנת טעם לאהבת יצחק, ״כִּי צַיִד בְּפִיו״, ואילו לאהבת רבקה אינה נותנת טעם כלל?
רש״י ורבנו בחיי – ציד בפיו
רש״י (בראשית כה, כח) מביא שני פירושים במילה ״בְּפִיו״: ״כְּתַרְגּוּמוֹ בְּפִיו שֶׁל יִצְחָק. וּמִדְרָשׁוֹ בְּפִיו שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁהָיָה צָד אוֹתוֹ וּמְרַמֵּהוּ בִדְבָרָיו״. לפי אונקלוס, ״אֲרֵי מִצֵידֵהּ הֲוָה אָכִיל״, כלומר יצחק אכל ממה שצד עשו. ובפסוק הקודם (כה, כז) מבאר רש״י כיצד רימה עשו את אביו: ״וְשׁוֹאֲלוֹ אַבָּא, הַאֵיךְ מְעַשְּׂרִין אֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַתֶּבֶן? כַּסָּבוּר אָבִיו שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹת״. מלח ותבן אינם חייבים במעשר כלל, אך השאלה גרמה ליצחק לחשוב שבנו מדקדק בכל פרטי המצוות.
רבנו בחיי (בראשית כה, כח) מוסיף: ״עשו הרשע היה ציד משני צדדין, כי יצוד החיות במדברות ובשדות… ויצוד גם כן דעת אביו… מתוך ערמת דבריו״. בשדה צד חיות, ובבית צד את דעת אביו. ועל יעקב, שנקרא ״אִישׁ תָּם״, אומר רש״י: ״כְּלִבּוֹ כֵּן פִּיו״. ואילו פיו של עשו היה מלכודת, שבה השתמש כדי להשיג את מטרותיו.
מלבי״ם – מה קיווה יצחק
המלבי״ם (בראשית כה, כח) מבאר מה ראה יצחק בעשו: ״אם מפני שחשב שהוא הבכור והוא הראוי לירש המתנות האלהות והוא לא שמע שרב יעבד צעיר״. יצחק לא שמע את מה שאמר ה׳ לרבקה לפני שנולדו התאומים: וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (כה, כג). ועוד מביא המלבי״ם בשם האברבנאל, שעשו ״היה מביא לו מן הציד וחשב שמקיים מצות כבוד״. ואילו ״רבקה ידעה שרב יעבד צעיר, והכירה יותר את מעשי הנערים, לכן היתה אוהבת את יעקב״.
אהבתו של יצחק לא הייתה טיפשית. זו הייתה תקוותו של אב בבנו הבכור.
האור החיים הקדוש – הצגה לצופה אחד
האור החיים הקדוש (בראשית כה, כח) מקשה על דברי המדרש: אם עשו העמיד פנים של ירא שמים בשאלות על מלח ותבן, מדוע עשה זאת רק לפני יצחק ולא לפני רבקה? ומשיב: ״לא חש לעשות כן אלא ליצחק ולא לרבקה כי לא לצד המצוה היה חושש אלא לצד שהיה ירא מקללתו גם לתקות הברכות, מה שאין כן רבקה״.
ומביא ראיה מהמשך הפרשה. לאחר שיעקב קיבל את הברכות, אומר עשו בלבו: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי (בראשית כז, מא), ואז יהרוג (עשו) את יעקב. וכלשונו של האור החיים: ״לא אמר יקרבו ימי אבל אבי ואמי אלא אבי״. כל מה שעשה עשו כוון לאדם אחד ולמטרה אחת. ומדוע לא סיפרה רבקה ליצחק מה טיבו האמיתי של עשו? ״אפשר שהיה מרמהו שלא בפניה״.
כלי יקר – אהבה התלויה בדבר
ועכשיו לשאלתנו השנייה: מדוע התורה נותנת טעם לאהבת יצחק? הכלי יקר (בראשית כה, כח) משיב שתי תשובות. הראשונה: ״כשהיה שואלו אביו מה אתה עושה בשדה כל היום היה מתנצל ואומר כדי לצוד ציד להביא טרף לפיו של אביו, ולפי שלא היה מצוי אצל אמו על כן לא אהבה אותו רבקה והיתה אוהבת את יעקב שהיה מצוי אצל אמו״. (גם הרב שטיינזלץ נותן טעם פשוט זה לאהבת רבקה: ייתכן שאהבה את יעקב משום שישב בבית, קרוב אליה.)
התשובה השנייה עמוקה יותר. המילה ״כִּי״, כותב הכלי יקר, ״מורה על הזמן״: ״באותו זמן שהיה נותן ציד בפיו באותו זמן לבד אהבו, אבל אחר שכבר אכל מצידו בטל דבר בטל אהבה״. ואילו ״רבקה אוהבת את יעקב על לא דבר, ואהבה כזו איננה בטלה״.
הכלי יקר משתמש כאן בלשון המשנה בפרקי אבות (ה, טז): ״כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם״. זו הסיבה שהתורה נותנת טעם לאהבה אחת ולא לאחרת. אהבה שיש לה טעם אפשר להסביר. אהבה שאין לה טעם אינה צריכה הסבר.
שתי אהבות
עשו צד בפיו, ואמר לאביו את מה שרצה לשמוע (רש״י, רבנו בחיי), ועשה זאת רק במקום שהיה לו מה להרוויח (אור החיים). יצחק לא סתם הוטעה. הוא קיווה שעשו יהיה הבכור שימשיך את דרכה של המשפחה (מלבי״ם). אך התורה קושרת את האהבה הזו למה שהביא עשו אל השולחן, ואהבה כזו נמשכת רק כל עוד נמשכת הסעודה (כלי יקר). אהבת רבקה ליעקב לא הייתה תלויה בשום טעם, ולכן לא היה לה סוף.
הרב יונתן זקס מפרש את הפסוק בדרך אחרת. לדעתו, יצחק לא הוטעה כלל. הוא ידע היטב מיהו עשו, וידע שהברית תמשיך דרך יעקב, ובכל זאת אהב את עשו מן הטעם הפשוט ביותר: עשו היה בנו. הרב זקס מציע שיצחק למד זאת מחייו שלו. אביו עקד אותו על גבי המזבח, ואחיו ישמעאל נשלח מן הבית. יצחק לא היה מוכן לעשות אף אחד מאלה לבנו. הוא יכול היה לא להסכים עם מעשיו של עשו, ועדיין לקרב אותו אליו. בגרסה המשפחתית של מאמרו מובאת בהקשר זה עצתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק: ילד שעזב את הדרך יש לאהוב אף יותר מילד שנשאר בה. הורה אינו מוותר על ילד שסטה מן הדרך.
ההפטרה – ״אָהַבְתִּי אֶתְכֶם״
הפטרת השבוע (מלאכי א, א – ב, ז) נפתחת באותם שני אחים: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה׳ וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה׳ וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב (מלאכי א, ב).
המלבי״ם שם מבאר את השאלה. אפשר היה לחשוב שה׳ אוהב אותנו רק בזכות האבות, כירושה. לא, אומר הנביא: ״ואם האהבה היא רק בעבור האבות הלא יש חלק גם לעשו באהבה זו ומדוע אוהב רק את יעקב״. ה׳ אוהב את יעקב, ואותנו, בזכות עצמנו: ״אבל אני אהבתי אתכם בעצמכם״.
לפי הכלי יקר, אהבת יצחק לעשו נשענה על מה שעשו הביא לו. אהבת ה׳ אלינו היא מן הסוג שעליו אנו לומדים בפרקי אבות: היא אינה תלויה במה שאנו מביאים.
יהי רצון שנמצא בלבנו חמלה והבנה לאהוב את כולם, גם את אלה (ובכללם ילדים) שתעו מן הדרך – כי האהבה היא דרכו של ה׳. ובזכות זו נזכה לאהבת ה׳, האומר: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם.
שבת שלום,
משה
כסלו תשפ״ז