כניסה

תְּהִלִּים קד

גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהוָה יְהוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ׃

אִבְּן עֶזְרָא ברכי נפשי את ה' - בדרך הסברא גם זה המזמור לדוד, כי תחלתו וסופו שוה כראשון ובמזמור הזה יספר מעשה בראשית והחל מהאור, כי הוא ההוה בתחלה ואח"כ השמים והארץ והדשאים והמאורות ודגי הים וחית השדה, האדם והברכה שתברך הנפש סוד הוא שתודה ותאמר לשם, כי הוא גדול מאד על דרך ומרומם על כל ברכה ותהלה. וטעם הוד והדר לבשת – רוב הודך והדרך ילאו עיני הנשמה החכמה לראות כבודך, כאשר ימנע המלבוש לראות עצם הלובש.

ב עֹטֶה־אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה׃

רַשִׁ״י עוטה אור. ברקיע כשלמה:
אִבְּן עֶזְרָא עוטה - הזכיר כי הנראה ממלבושו הוא האור והוא עוטה אותו כשלמה על דרך כבגד יעטה וזה האור, הוא הנזכר במעשה בראשית הנברא ביום הראשון. נוטה כיריעה - ביום השני כדרך: וימתחם כאהל לשבת.
מְצוּדַת דָּוִד עוטה. מלביש את העולם באור כשלמה המעטף גוף האדם: נוטה שמים. סביב הארץ כאדם הנוטה יריעה:
מְצוּדַת צִיּוֹן עוטה. ענין עטיפה כמו כבגד יעטה (לקמן קט): כשלמה. כמלבוש: כיריעה. כוילון:

ג הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲ‍לִיּוֹתָיו הַשָּׂם־עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל־כַּנְפֵי־רוּחַ׃

אִבְּן עֶזְרָא המקרה - כמו: המה קרוהו. עליותיו - הם העבים והם בכדור הסגריר. וטעם רכובו – לרוצם. וטעם המהלך – בעבור הגזרות היורדות בהם וישלחם אל המקומות. וטעם כנפי רוח – במרוצה.
מְצוּדַת דָּוִד המקרה. עשה תקרת עליותיו במים והם המים העליונים אשר מעל השמים שהם כתקרה לעלייה: רכובו. להיות מרכבה לכל אשר יחפוץ יטם כהרוכב את מרכבו: המהלך. מוליך העבים במרוצה על ידי הרוח הנושב ועופף כבעל כנף:
מְצוּדַת צִיּוֹן המקרה. ענין כסוי הבית כמו המה קרוהו (נחמיה ג): עליותיו. מל׳ עליה והוא חדר ממעל לחדר: עבים. עננים:

ד עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט׃

רַשִׁ״י עושה מלאכיו רוחות. עושה את הרוחות שלוחיו:
אִבְּן עֶזְרָא עושה, רוחות - הם מלאכיו, כדרך ורוח סערה עושה דברו. ומשרתיו - האבן השורפת שריחה ממית, והאש היורד מהשמים הברקים.
מְצוּדַת דָּוִד מלאכיו רוחות. עושה הרוחות להיות שלוחיו:
מְצוּדַת צִיּוֹן לוהט. שורף ומתלהב כמו ותלהטהו מסביב (ישעיה מב):

ה יָסַד־אֶרֶץ עַל־מְכוֹנֶיהָ בַּל־תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד׃

אִבְּן עֶזְרָא יסד - הזכיר הרקיע והעבים הרוח ועתה הזכיר הארץ. וטעם יסד – כי היא מוצק בשמי השמים ומכונה כפי תולדתה בכח השם, על כן לא תמוט, כי אין לה תנועה כי היא כולה קטנה, כנגד השמים כנקודה בעגולה.
מְצוּדַת דָּוִד על מכוניה. על כנה ובסיסה לבל תהיה נוטה לפול עד עולם:

ו תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל־הָרִים יַעַמְדוּ־מָיִם׃

רַשִׁ״י תהום כלבוש כסיתו. זה דוגמת האמור במקום אחר (איוב ל״ח:ט׳) בשומי ענן לבושו וגו': תהום. הוא הים: על הרים יעמדו. מי אוקיינוס גבוה מכל העולם עומד על ההרים, וכן הוא אומר (עמוס ה ט) הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ אין שפיכה אלא מלמעלה למטה:
אִבְּן עֶזְרָא תהום - עתה הזכיר הים. תהום - המקום העמוק בים, כי בהראות היבשה היה מקוה המים. וטעם על הרים יעמדו מים – זה הדבר ידוע ונראה בלב, כי יש מימי הים על הרים גבוהים, גם על חומות שהיו בנויים. וטעם כלבוש כסיתו – כי התהום הוא עומק הארץ והוא מכוסה במים, כי חצי הארץ היא מגולה וההופך דברי אלהים חיים על מים יעמדו הרים – תהפוכות בלבו.
מְצוּדַת דָּוִד תהום. כסית את התהום לבל יעלה וישטוף את העולם כמו שמכסים דבר מה במלבוש על ההרים. יש מימי הים על ההרים ואינם נשפכים למטה כדרך המים:

ז מִן־גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן־קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן׃

רַשִׁ״י מן גערתך ינוסון. כשאמרת (בראשית א׳:ט׳) יקוו המים ומאותו הקול יחפזון ונקוו אל מקום אשר יסדת להם:
אִבְּן עֶזְרָא מגערתך - יספר גלי הים בבא עליהם רוח סערה, גם הרעם יעשה מעשה גדול בים.
מְצוּדַת דָּוִד מן גערתך. כשאמרת יקוו המים נסו אל המקום שהמה שם: מן קול רעמך. בעת השמעת להם קולך שהוא כקול רעם מהרו אז ללכת אל מקומם:
מְצוּדַת צִיּוֹן יחפזון. מלשון חפזון ומהירות:

ח יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל־מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם׃

אִבְּן עֶזְרָא יעלו הרים - וטעם אל מקום הוא שהזכיר אחריו - גבול - הזכיר בל ישובון – לאות, כי בתחלה היתה הארץ מכוסה במים ובחפץ השם, דחק הרוח אל המים ונראתה היבשה אחר שנברא האור שהיה עיקר, כאשר פרשתי במעשה בראשית.
מְצוּדַת דָּוִד יעלו הרים. בעת נסעו הלכו בדרך מהלכם על ההרים חוץ מטבע המים ומשם ירדו אל הבקעות ולא נשארו שמה כטבע המים רק הלכו אל המקום הזה אשר יסדת להם:

ט גְּבוּל־שַׂמְתָּ בַּל־יַעֲבֹרוּן בַּל־יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י גבול שמת. להם החול אשר סביב שפתו:
אִבְּן עֶזְרָא [יעלו הרים - וטעם אל מקום הוא שהזכיר אחריו -] גבול - הזכיר בל ישובון – לאות, כי בתחלה היתה הארץ מכוסה במים ובחפץ השם, דחק הרוח אל המים ונראתה היבשה אחר שנברא האור שהיה עיקר, כאשר פרשתי במעשה בראשית.
מְצוּדַת דָּוִד גבול שמת. חול הים שמת להם לגבול לבל יעברו הגבול ההוא לבל ישובו למקומם לכסות הארץ כאשר בתחילה:

י הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן׃

אִבְּן עֶזְרָא המשלח - אחר שהזכיר הים וידוע כי האיד יעלה מהים והוא סבת הגשם. וכן כתוב: הקורא למי הים ומימי המטר יהיו המעיינים ומהם הנחלים.
מְצוּדַת דָּוִד בנחלים. שלא יפסק מימיהם והמה שוטפים והולכים בין ההרים להשקות אותם:

יא יַשְׁקוּ כָּל־חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם׃

אִבְּן עֶזְרָא ישקו - המעיינים והנחלים. והזכיר פראים - דרך משל במדבר קדש ותחסר מלת בהם ישברו פראים צמאם.
מְצוּדַת דָּוִד ישקו. הנחלים ההם משקין את חיות השדה המצויים בין ההרים והפראים ישברו את צמאם במימיהם ר״‎ל יבטלו הצמאון בשתיית המים:

יב עֲלֵיהֶם עוֹף־הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ־קוֹל׃

רַשִׁ״י עליהם עוף השמים ישכון. על המעינות: מבין עפאים. ענפי אילנות וכן (דניאל ד) עפיה שפיר:
אִבְּן עֶזְרָא עליהם - בעבור המעיינים. ישכון - כל עוף, כי המקום ציה, אין חי בו. עפאים - יש אומרים: שעיפים. והנכון בעיני: כמו עלים, ועפיה שפיר. יתנו קול - כמו: ניגון.
מְצוּדַת דָּוִד עליהם. אצל הנחלים ההם ישכנו העופות: מבין עפאים. מבין עלי האילנות המצוים אצל הנחלים משם יתנו קול שיר:
מְצוּדַת צִיּוֹן עפאים. עלים כמו עפיה שפיר (דניאל ד):

יג מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ׃

אִבְּן עֶזְרָא משקה - הגשם שימטירו העבים. מפרי מעשיך - הם האילנים.
מְצוּדַת דָּוִד מעליותיו. הם העננים שהמה לצד השמים: מפרי מעשיך. הם פרי העננים והוא הגשם וכפל הדבר במ״‎ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן מעליותיו. מלשון עליה:

יד מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן־הָאָרֶץ׃

אִבְּן עֶזְרָא מצמיח, ועשב - המוכן לעשות ממנו לחם. וטעם לעבודת האדם – כי כאשר תעבד האדמה תוציא צמח נכבד.
מְצוּדַת דָּוִד לבהמה. למאכל בהמה: לעבודת האדם. מצמיח עשב למלאכת האדם כמיני צבעים וכדומה: להוציא. מצמיח להוציא לחם וגומר:

טו וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב־אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב־אֱנוֹשׁ יִסְעָד׃

רַשִׁ״י מצמיח חציר וגו' ויין אשר ישמח לבב אנוש גם אותו יוציא מן הארץ ושמן. להצהיל בו פנים: ולחם. אשר לב אנוש יסעד:
אִבְּן עֶזְרָא ויין - הזכיר הלחם והיין, כי שניהם חיי האדם, ובעבור שהזכיר מעשה היין הזכיר מעשה הלחם. להצהיל - לתקן להאיר.
מְצוּדַת דָּוִד ויין. מצמיח היין המשמח לב שותהו: להצהיל. מצמיח השמן להאיר פני האדם על ידי כשירבה לאכול ממנו ולמשוח בו: ולחם. מצמיח הלחם להסעיד לב האדם מחולשתו:
מְצוּדַת צִיּוֹן להצהיל. ענין הארה כמו צהלה ושמחה (אסתר א): יסעד. ישען:

טז יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע׃

רַשִׁ״י עצי ה'. בגן עדן:
אִבְּן עֶזְרָא ישבעו - לאשר החל דבר הגשם משקה הרים. ישבעו עצי ה' – הם הנותנים פרי, ישבעו פעם אחרת. ארזי לבנון - שהם גדולים.
מְצוּדַת דָּוִד ישבעו. מן המטר ישבעו עצי ה׳‎ וחוזר ומפרש ארזי הלבנון אשר נטע הם אילני סרק שאין מדרך האדם לנטעם וגדלים מאליהם ומעשי ה׳‎ המה:

יז אֲשֶׁר־שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ׃

רַשִׁ״י צפרים יקננו. ישראל ישכנו שם: יקננו. לשון קן צפור:
אִבְּן עֶזְרָא אשר - הזכיר כי העצים הגבוהים, כמו נוה לעופות.
מְצוּדַת דָּוִד אשר שם. על ארזי הלבנון יעשו הצפרים לעצמן קן ומקום מדור וכאלו ברא הארזים לתועלת הצפרים: ברושים ביתה. מקום מדורה על הברושים וכאילו נבראו לתועלתם:
מְצוּדַת צִיּוֹן צפרים. הוא שם כולל לכל העופות: יקננו. מלשון קן ומדור: חסידה. שם עוף: ברושים. מין אילן סרק:

יח הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים׃

רַשִׁ״י הרים הגבוהים. ברא ליעלים: מחסה. כל לשון מחסה לשון צל ומחבא שאדם מתכסה שם מן הזרם ומן המט' אבר"י בלע"ז:
אִבְּן עֶזְרָא הרים - כמו שהם הרים נוה ליעלים, והסלעים כמו מחסה.
מְצוּדַת דָּוִד ליעלים. למדור היעלים וכן סלעים להיות מחסה לשפנים ור״‎ל על הכל ישגיח לתת לכ״‎א לפי טבעו ומנהגו:
מְצוּדַת צִיּוֹן ליעלים. שם חיה יעל: לשפנים. שם חיה שפן:

יט עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ׃

רַשִׁ״י למועדים. למנות בו זמנים ורגלים: שמש ידע מבואו. אבל ירח לא ידע מבואו פעמים שבא בארוכה פעמים שבא בקצרה:
אִבְּן עֶזְרָא עשה - מפרשים רבים אמרו: כי השם עשה הירח בעבור קביעות מועדי השם ואין זה מטעם המזמור, רק יספר מעשה בראשית. והזכיר השמש והירח ולא הכוכבים, כי אלה שניהם המושלים וטעם להזכירם במקום הזה, כי הם סבת הגשמים כפי תנועתם ומבט המשרתים עליהם וכפי תולדת המזלות שיהיו בהם. ופירוש עשה ירח למועדים – כי אחר התחברו עם השמש מועדים ידועים בסוף כל חדש יתחדש הירח ולא כן הכוכבים, וכפי תוספת אורו וחסרונו יתחדשו דברים במתכות ובצמחים ובחיים, וכפי נטות השמש בצפון או בדרום, יתחדשו שינויים בכל מקומות היישוב. יש אומרים: כי השם לבדו ידע מבוא השמש וזה איננו נכון, כי ידוע הוא מבואו בראיות גמורות, רק ספר ללבנה שינויים רבים באורה ותנועותיה ודרך אחד לשמש לזרוח ולשקוע, ועת שקיעתה אז הוא חשך, וזה הוא -
מְצוּדַת דָּוִד למועדים. למנות ע״‎י מועדי ה׳‎ לפי עת חדושה: ידע מבואו. יודע הוא דרך בואו ולא שנה סדר מהלכו ולא כן הירח כי פעמים בא בארוכה פעמים בקצרה כן ארז״‎ל:

כ תָּשֶׁת־חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ־תִרְמֹשׂ כָּל־חַיְתוֹ־יָעַר׃

רַשִׁ״י תשת חשך ויהי לילה. בכל יום אתה מחשיך ומעריב את השמש והיה לילה ובו תרמוש כל חיתו יער:
אִבְּן עֶזְרָא [ש אומרים: כי השם לבדו ידע מבוא השמש וזה איננו נכון, כי ידוע הוא מבואו בראיות גמורות, רק ספר ללבנה שינויים רבים באורה ותנועותיה ודרך אחד לשמש לזרוח ולשקוע, ועת שקיעתה אז הוא חשך, וזה הוא -] תשת חשך - וי"ו חייתו נוסף.
מְצוּדַת דָּוִד תשת. שמת את החושך ועשית גבולו להיות בלילה: בו. בעת הלילה תלך חית היער על כי בלילה אינם מצויים בני אדם כמו ביום:
מְצוּדַת צִיּוֹן תרמוש. ענין ההלוך והזזה ממקום למקום כמו ובכל החיה הרומשת (בראשית א׳:כ״ח):

כא הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם׃

אִבְּן עֶזְרָא הכפירים - הזכיר הגבורה בבהמה.
מְצוּדַת דָּוִד הכפירים. אז ישאגו הכפירים למצוא טרף: ולבקש. שואגים לבקש מאל אכלם:

כב תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל־מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן׃

רַשִׁ״י תזרח השמש יאספון. במסתרים ונחבאים שם מבני אדם ואז כל אדם יוצא לפעלו:
אִבְּן עֶזְרָא תזרח, יאספון - אחר התפרדם וינומו.
מְצוּדַת דָּוִד יאספון. יאספו עצמם ללכת למקום מחבואם: ואל מעונותם. רובצים במקום מדורם ולא יצאו ביום החוצה:
מְצוּדַת צִיּוֹן ואל מעונתם. כמו ובמעונותם וכמוהו ואל הארון תתן (שמות כא) ומשפטו ובהארון: ירבצון. היא השכיבה לנוח:

כג יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי־עָרֶב׃

אִבְּן עֶזְרָא יצא אדם - להפך, כי בלילה הוא ישן.
מְצוּדַת דָּוִד יצא. אז בזרוח השמש עת שבו החיות למקומם יצא אדם אל השדה לעשות מלאכתו ויתעכב שמה עד הערב עת ישובו החיות ללכת:

כד מָה־רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ׃

רַשִׁ״י קניניך. מקנה קנין שלך כמו (בראשית י״ד:י״ט) קונה שמים וארץ הכל קנוי לך:
אִבְּן עֶזְרָא מה רבו - כמשמעו רבים, או מגזרת על כל רב ביתו וכולם לאות על חכמתך. וטעם מלאה הארץ קניניך – כי אין בארץ מקום רק זה, אחר שהזכיר הנבראים בארץ הזכיר הנבראים בים: וטעם זה – הנה הוא ידוע ונראה גדול בארך. ורחב ידים - מקומו רחב.
מְצוּדַת דָּוִד מה רבו. מה מאוד רבו: כולם. כל מעשיך עשית בחכמה: קניניך. כל הדברים הממלאים את העולם שלך המה וקנוים לך:
מְצוּדַת צִיּוֹן מה רבו. מלת מה באה להפלגת הדבר כמו מה רב טובך (לעיל לא): רבו. גדלו:

כה זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם־רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם־גְּדֹלוֹת׃

רַשִׁ״י ורחב ידים. רחב מקום לריי"ש בלע"ז:
מְצוּדַת דָּוִד זה הים. הים הזה הידוע והנראה גדול הוא באורך ורחבת מקום: שם רמש. שם יש רמש והזזת בריות ואין מספר להם: חיות וגו׳‎. כי כל מה שיש ביבשה יש בים:
מְצוּדַת צִיּוֹן ידים. ר״ל מקום: רמש. ענין הזזה:

כו שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה־יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק־בּוֹ׃

רַשִׁ״י לשחק בו. שלש שעות ביום כך אמרו רבותינו במסכת ע"א וכך מפורש בספר איוב התשחק בו כצפור:
אִבְּן עֶזְרָא שם - כי בעלי האניות יספרו לנו על חיות גדולות שראו בתוך הים. לויתן - שם לכל דג גדול כמותו, או הוא שם לכל מין ידוע ובו שב אל הים, כי כל הדגים מאכל לו והוא איננו מאכל.
מְצוּדַת דָּוִד שם אניות יהלכון. והוא מנפלאות ה׳‎ אשר נתן חכמה בלב מנהיגי הספינה להשיטה אל המקום הנרצה: לויתן זה. זה הלויתן הידוע ברוב גדלו אותו יצרת להיות משחק ומטייל בהים ההוא ולא יחת מכל הבריות והמה לו למאכל:

כז כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ׃

אִבְּן עֶזְרָא כלם - שב אל חיות הארץ, גם הים בעבור שהזכיר כי הלויתן משחק בו, כי מאכלו מוכן. אמר: כי כולם ישברו - אל השם או כל אחד, בעבור שהוא צריך או שהוא מנהגו.
מְצוּדַת דָּוִד כולם. כל הבריות שבעולם יקוו אליך לתת מאכלם לכ״‎א בזמן הצריך לו:
מְצוּדַת צִיּוֹן ישברון. ענין תקוה כמו שברו על ה׳ (לקמן קמו):

כח תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב׃

אִבְּן עֶזְרָא תתן, תפתח ידך - לבדך.
מְצוּדַת דָּוִד תתן. אתה תתן להם מזונם אשר ילקטון ואתה תפתח ידך והמה ישבעון טוב ור״‎ל פעמים בצמצום עד ילקטון מעט מעט ופעמים בהרווחה עד ישבעון טוב:

כט תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל־עֲפָרָם יְשׁוּבוּן׃

רַשִׁ״י תוסף רוחם. לשון כליון כמו (לעיל עג) ספו תמו:
אִבְּן עֶזְרָא תסתיר - הטעם כאשר לא תפתח ידך כאילו שכחתם או אינך רואה אותם, או יבהלון. תוסף - כמו תאמר כדרך רוחו ונשמתו אליו יאסוף. ואל עפרם ישובון - כי העצמות הם בחיות הארץ ובם.
מְצוּדַת דָּוִד תסתיר פניך. אבל בעת תסתיר מהם פניך מכל וכל אז יאחזם בהלה ופחד: תוסף. כאשר תאסף רוחם אל מקום גניזתם אז יגועון וישובו לעפרם אשר נבראו ממנ׳‎:
מְצוּדַת צִיּוֹן תוסף. כמו תאסף והוא ענין מיתה והכנסת הרוח אל מקום גניזתו: יגועון. ענין מיתה:

ל תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה׃

רַשִׁ״י תשלח רוחך. בתחיית המתים:
אִבְּן עֶזְרָא תשלח - אנשי המחקר אומרים: כי כל חי אחר מותו יקום. וחכמי התושיה אומרים: כי הכללים שמורים והפרטים אובדים. וטעם יבראון – אחרים, והמבין בו יבין דרך האמת.
מְצוּדַת דָּוִד תשלח. וכאשר תשלח רוח החיוני בפגרי המתי׳‎ בזמן התחי׳‎ אז יבראון כבתחילה ותחדש בהם פני האדמה (ועם כי בראשונה יאמר על כל החי עתה ידבר על האדם לבד שהוא מבחר הברואים):

לא יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו׃

אִבְּן עֶזְרָא יהי כבוד ה' - הם הנבראים כי בדברו נעשו. וטעם ישמח – על עמידת הכללי.
מְצוּדַת דָּוִד יהי כבוד ה׳‎. כבודו יתמיד כל ימי עולם על כי נראה פלאי ברואיו והשגחתו על כל: ישמח ה׳‎ במעשיו. כי לב״‎ו יבוא לפעמים עצבון במעשה ידיו כאשר תהיינה לרעתו אבל לא כן בהמקום ב״‎ה:

לב הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ׃

רַשִׁ״י יגע בהרים ויעשנו. כמו שמפורש בסיני (שמות י"ט) והר סיני עשן כולו:
אִבְּן עֶזְרָא המביט - הטעם כי הוא תולה ארץ והוא נושאה בכוחו, והזכיר כי לא תמוט לעולם, ואילו היה רוצה היתה רועדת וההרים שרופים. ויש אומרים: כי טעם ותרעד – כל יושבי הארץ.
מְצוּדַת דָּוִד ותרעד. משא״‎כ ב״‎ו אשר לפעמים ירעד הוא ממעשה ידיו: ויעשנו. יהיו שרופים ויעלו העשן:
מְצוּדַת צִיּוֹן ותרעד. מלשון רעד ורתת:

לג אָשִׁירָה לַיהוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי׃

רַשִׁ״י בעודי. כמו בעודני חי (דברים ל"א):
אִבְּן עֶזְרָא אשירה - חייב אני להודות לשם העושה כל אלה הגבורות בעודי חי.
מְצוּדַת דָּוִד בחיי. בעת אני חי: בעודי. בעוד אני בקיומי וכפל הדבר במ״‎ש:

לד יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהוָה׃

אִבְּן עֶזְרָא יערב - ייטב. אנכי אשמח בה' - כנגד ישמח ה' במעשיו. והטעם: כי תעמוד נשמתו ותהיה כמו הכלל.
מְצוּדַת דָּוִד יערב. יומתק עליו תפלתי לקבלה ברצון ואשמח אני בישועתו:
מְצוּדַת צִיּוֹן יערב. ענין מתיקות כמו וערבה לה׳ מנחת (מלאכי ג): שיחי. דבורי כמו שיח לארץ (איוב יב):

לה יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן־הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהוָה הַלְלוּ־יָהּ׃

רַשִׁ״י יתמו חטאים. חוטאים:
אִבְּן עֶזְרָא יתמו - תפלת הנביא בעבור שלא יודו השם ולא יבינו פעולותיו, או הזכיר זה בעבור שאמר: אנכי אשמח בה' ולא כן החטאים, כי יתמו ויאבדו. עוד אינם - הטעם כפול. ברכי נפשי את ה' - על אבוד הרשעים וחתם לאמר למשכילים: הללויה.
מְצוּדַת דָּוִד יתמו. תפלתי היא שיתמו חטאים ר״‎ל שבני אדם יתגברו על יצרם ולא יעשו חטאים וא״‎כ לא יהיו עוד רשעים בעולם: ברכי. כאשר כן יהיה תברך נפשי את ה׳‎ וגם אתם כולכם הללו יה על זאת:
מְצוּדַת צִיּוֹן יתמו. מלשון תם והשלמה: אינם. אין להם:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.