תְּהִלִּים קכו

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים׃

רַשִׁ״י בשוב ה' את שיבת ציון. מגלות בבל היינו כחולמים:

אִבְּן עֶזְרָא שיר המעלות, בשוב ה' - טעם זה השיר כטעם שיר העליון. שיבת - על משקל שבתם וקימתם כן יאמר ישראל בשוב השם שבותם, אין אדם רואה בהקיץ הפלא הזה רק בחלום.

מְצוּדַת דָּוִד בשוב. כאשר ישיב ה׳‎ מן גלות בבל את בני ציון יאמרו אז הנה כל הצרות שעברו הרי הם כאילו חלמנו חלום ר״‎ל לרוב הטובה שיהיה להם אז ידמה להם שלא היו הצרות באמת כ״‎א בחלום ראו כאלו מצרים להם:

מְצוּדַת צִיּוֹן בשוב. מלשון השבה: שיבת. מלשון שבי:

ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה׃

אִבְּן עֶזְרָא אז, פינו - לשון יחיד, כמו: נפשינו כצפור נמלטה. והטעם: כי כל אחד אז יאמרו אלה לאלה, או מבשרים בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה שהשיב שיבת ציון.

מְצוּדַת דָּוִד הגדיל ה׳‎. ר״‎ל הגדולות האלה הם מה׳‎ ולא באו במקרה:

ג הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים׃

אִבְּן עֶזְרָא הגדיל - בראותינו כך, אז נשמח.

מְצוּדַת דָּוִד הגדיל ה׳‎ לעשות עמנו. כאילו ישיבו ישראל לומר הן אמת שה׳‎ הגדיל לעשות עמנו ובעבור בטחון הישועה ההיא היינו שמחים מאז עוד היינו בגולה:

ד שׁוּבָה יְהוָה אֶת־שבותנו [שְׁבִיתֵנוּ] כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב׃

רַשִׁ״י כאפיקים בנגב. כאפיקי מים בארץ יבשה שמלחלחין אותה כך נהיה מרטיבין בשובך את שבותינו אשר הזורעים בה בארץ ציה בדמעה דואגים שסבורים שמא לא תצמח, ברנה קוצרין על ידי אפיקי המים כשהם משולחין בה:

אִבְּן עֶזְרָא שובה - המשורר ידבר על לשון ישראל. כאפיקים - כמים חזקים. בנגב – לעולם חם, בעבור השמש, או לשון תרגום נגובו מיא.

מְצוּדַת דָּוִד שובה ה׳‎. עודם בגולה יאמרו השב בני הגולה למקומם ונהיה כאפיקים בנגב ר״‎ל כמים הנגרים בחוזק במקום נגובה ויבשה:

מְצוּדַת צִיּוֹן שובה. מלשון השבה: שביתנו. מלשון שבי: כאפיקים. עניינו מים הנגרים בחוזק כמו אפיקי מים (לעיל מב): בנגב. ענין יובש כמו ארץ הנגב נתתני (יהושע טו):

ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא הזורעים - המשיל הגלות לנגב שאין שם מים, והישועה כאפיקי מים ודימה בני הגלות הזורעי. והטעם: שומרי התורה.

מְצוּדַת דָּוִד הזורעים. אשר הזורעים במקום הנגוב ההוא הלא זרעו בדמעה בחשבם פן לא תצמח ויפסידו הזרע: ברנה יקצרו. כשבא שם אפיקי המים והצמיחה הנה יקצרו התבואה ברנה:

ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּרַע בֹּא־יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו׃

רַשִׁ״י הלוך ילך ובכה וגו'. כך ישראל זורעין לפני הקב"ה צדקה בדמעה בגלות וברנה יקצורו כשתשלם משכורתם לעתיד:

אִבְּן עֶזְרָא הלך ובכה - הטעם: היה בוכה שיפחד שיאבד הזרע. וטעם משך – הכלי שיש בו הזרע. וי"ו אלומותיו – שב אל הזרע וזה משל לשכר שומרי התורה וסובלי הגלות.

מְצוּדַת דָּוִד נושא משך הזרע. ר״‎ל בעת היה נושא משיכת והולכת הזרע אל השדה הלא ילך ויבכה מפחדו פן לא תצמח: בא יבא. אבל יבוא לביתו ברנה בעת ישא האלומות מן השדה אשר ברכו ה׳‎ והביא בו אפיקי המים והוא כפל ענין במ״‎ש ור״‎ל כן נהיה אנחנו עם כי בגולה אנו זורעים מעשה המצות בדמעה על כי חושבים אנחנו שח״‎ו אבדה תקותינו ובחנם כל מעשי המצות הנה כאשר בא יבוא זמן הגאולה אז נקבל הגמול בשמחה מרובה:

מְצוּדַת צִיּוֹן משך. מלשון משיכה והולכה: אלומותיו. ענין אגודות תבואה כמו מאלמים אלומים (בראשית לז):

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.