שולחן ערוך, יורה דעה נב
א עוֹף שֶׁנָּפַל לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעָיו וְנִשְׁתַּנּוּ, הַלֵּב וְקֻרְקְבָן וְכָבֵד שֶׁדַּרְכָּם לִהְיוֹת אֲדֻמִּים וְהוֹרִיקוּ כְּכַרְתִּי, אוֹ הַמֵּעַיִם שֶׁדַּרְכָּן לִהְיוֹת יְרֻקִּים הֶאֱדִימוּ, טְרֵפָה אֲפִלּוּ בְּמַשֶּׁהוּ מֵהֶם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ, וַאֲפִלּוּ לֹא הִגִּיעַ לֶחָלָל, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מֵחֲמַת מִכְוַת אֵשׁ סוֹפָן לִנָּקֵב. וְהַכָּבֵד אֵין הַשִּׁנּוּי אוֹסֵר בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁתַּנָּה כְּנֶגֶד הַמֵּעַיִם, דְּהַיְנוּ בָּרֹאשׁ הַדַּק שֶׁלּוֹ וּכְלַפֵּי פְּנִים, אוֹ אִם הוֹרִיק כְּנֶגֶד הַמָּרָה אוֹ כְּנֶגֶד כָּל מְקוֹם חַיּוּתָהּ. אֲבָל הָרֵאָה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ, מִפְּנֵי שֶׁצַּלְעוֹתֶיהָ מְגִנּוֹת עָלֶיהָ. הַגָּה: וּטְחוֹל שֶׁהוֹרִיקָה בְּסוֹמְכֵיהּ, אֲפִלּוּ רַק מַשֶּׁהוּ, טְרֵפָה, שֶׁסּוֹפוֹ לִנָּקֵב (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרַשְׁבָּ"א).
ב הָא דְּשִׁנּוּי פּוֹסֵל בְּאֵבָרִים אֵלּוּ, דַּוְקָא כְּשֶׁעָמְדוּ בְּשִׁנּוּיֵיהֶם אַחַר שֶׁשְּׁלָקָן, אֲבָל אִם שְׁלָקָן וְחָזְרוּ לְמַרְאֵיהֶן, כָּשֵׁר.
ג אִם לֹא נִשְׁתַּנּוּ אֵבָרִים אֵלּוּ וְאֵרַע שֶׁשְּׁלָקָן וְנִשְׁתַּנּוּ, טְרֵפָה, כֵּיוָן שֶׁנָּפְלָה לָאוּר.
ד אֵין יַרְקוּת פּוֹסֵל בְּכָבֵד שֶׁל עוֹף בֵּיתִי שֶׁיֵּשׁ בְּמִינוֹ מִדְבָּרִיִּי, שֶׁכָּל הַמִּדְבָּרִיִּים כְּבֵדָן יָרֹק כְּכַרְתִּי.
ה נָפְלָה לָאוּר וְאֵין יָדוּעַ אִם נֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעֶיהָ, צְרִיכָה בְּדִיקָה. וְאִי לֵיתָא קַמָּן לְמִבְדְּקֵיהּ, אֲסוּרָה.
ו נִמְצָא שִׁנּוּי בְּאֶחָד מֵאֵיבָרִים אֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדוּעַ לָנוּ שֶׁנָּפְלָה לָאוּר, טְרֵפָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין כָּל זְמַן דְּלָא יָדְעִינָן שֶׁנָּפְלָה לָאוּר, אֶלָּא תָּלִינָן הַשִּׁנּוּי בְּדָבָר אַחֵר (ר"ן וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם ראבי"ה וְרַשִׁ"י ומהרא"י בְּשַׁעַר ל"ה וְרֹא"שׁ וְעוֹד פּוֹסְקִים) וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלַיְיהוּ.
ז אֵין טְרֵפוּת שִׁנּוּי אֵבָרִים אֵלּוּ פּוֹסֵל אֶלָּא בְּעוֹף, אֲבָל בִּבְהֵמָה אֵין שִׁנּוּי אֵבָרִים אֵלּוּ פּוֹסֵל אֲפִלּוּ יָדַעְנוּ שֶׁנָּפְלָה לָאוּר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין גַּם בִּבְהֵמָה בְּיָדוּעַ שֶׁנָּפְלָה לָאוּר וְנִשְׁתַּנּוּ מֵעֶיהָ, וְהָכֵי נָהוּג (מָרְדְּכַי וְהַגָּ"א בְּשֵׁם כַּמָּה גְּדוֹלִים וְרַשְׁבָּ"א וְרַאֲבָ"ד וְאו"ה).
ש״ך
סָעִיף א
א והוריקו כו'. אבל האדימו אפילו הוסיפו באדמומית וכן המעיים שדרכן להיות ירוקים אם הוסיפו בירקות כשר. ר"ן: ש"ע סָעִיף א
ב ככרתי. אבל ירוק כביצה (שקורין גע"ל) כשר בכבד שהכבד הוא ירוק כביצה אם הוא שומן טור בשם הרשב"א ומשמע לכאורה דמש"ה אפי' בעוף כחוש כשר וכן נראה מדברי המחבר אבל מהרש"ל פא"ט סי' צ"ו כתב דבעוף כחוש אסור ונראה עוד מדברי המחבר דה"ה בלב וקורקבן לא מיטריף אלא בירוק ככרתי וכמו שהביא בב"י הר"ן בשם הרא"ה אבל הרשב"א בתה"ה דף נ"א ע"ב כתב דבלב וקורקבן אפי' כמראה הביצה טרפה וכ"פ הב"ח וכ"פ מהרש"ל שם: ש"ע סָעִיף א
ג כנגד המעיים. אפילו בכל שהוא ודאי לקו גם הבני מעיים ואפי' הן לפנינו ואין רואין בהם שום ריעותא טרפה עכ"ל הטור: ש"ע סָעִיף א
ד וכלפי פנים. וראשה האחד למעלה שלא כנגד המעיים והוא הראש הגס שבה מקום שהיא תלויה בו וכן הצד החיצון שהוא כלפי הצלעות הוא שלא כנגד המעיים ואפילו נמצאת ירוקה באותו צד בראשה הדק כשרה עכ"ל רשב"א: ש"ע סָעִיף א
ה כנגד המרה. שאנו חושבים כח האש ששלט והוריק כאילו ניקב המרה. רשב"א: ש"ע סָעִיף א
ו או כנגד כל מקום חיותה. דהיינו שהוריק סמוך למקום חיותה בכדי שאם ינטל מקום הירקות לא ישאר במקום חיותה כזית. וכ"כ הר"ן וב"י וע"ל סימן מ"א ס"ק ג': ש"ע סָעִיף א
ז אין חוששין לה כו'. משמע אפילו נפלה לאור ונשתנית במראה דתלינן השינוי בדבר אחר. הרא"ש והרמב"ם ושאר פוסקים. מיהו יש פוסקים מחמירים היכא דנשתנית במראה בנפילת האור והב"ח מחמיר אף בהפסד מרובה ולא נהירא. ואולי ט"ס יש בדבריו וכן משמע קצת לשונו עיי"ש: ש"ע סָעִיף א
ח מפני שצלעותיה מגינות עליה. שצלעות העוף אינם שוכבים על רחבם אלא על חודן ובולט רחבן לפנים והריאה נחבאת בהן. רש"י: ש"ע סָעִיף א
ט וטחול שהוריקה בסומכיה. הבהמה טרפה כן הוא לשון הרשב"א ומביאו ב"י ומשמע אבל בעוף כשר וכמ"ש הרשב"א והמחבר לעיל ס"ס מ"ג דאין נקב פוסל בטחול של עוף ולזה השמיט המחבר דין זה משום דכ' בסעיף ז' דאין טריפות דנפלה לאור שייך בבהמה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
י אחר ששלקן. מעט וממרסין בהן עכ"ל הרמב"ם ספ"ז מה"ש וכתב הב"ח דס"ל דבמבושלים הרבה כסתם שליקה שבש"ס אין השינוי ראי' לאסור ולא לחזרה ראיה להיתר והכי נקטינן כהרמב"ם דליכא מאן דפליג עליה עכ"ל. וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז לקולא כיון דכל הפוסקים לא חילקו בכך ומכ"ש לדידן דלא בקיאינן בין שלוק למבושל כדלקמן סי' ע"ג ס"ק ח': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יא ואירע ששלקן כו'. ומ"מ מותר לאכלן צלויים ולא חיישי' אם היה שולקן שמא היו משתנים טור וש"ס וכל הפוסקים וכ"כ באו"ה ריש כלל נ"ד דאפילו נודע שנפלה לאור אין צריך לשלקינהו אולי ישתנו דאחזוקי אסורא לא מחזקינן עכ"ל ופשוט הוא ובגליון או"ה כתוב בשם הרמב"ם דהיכא דידוע שנפלה לאור צריך לשלקן ולא נמצא כן בדברי הרמב"ם: ש"ע סָעִיף ג
יב כיון שנפלה לאור. ואע"ג דבסעיף ו' מטריף אם נמצא שינוי אע"פ שלא נפלה לאור שאני הכא כיון שהשינוי לא נראה אלא ע"י שלק וכן מחלק בחידושי הרשב"א דף ס' ע"ג וכן משמע בב"י דאהך דינא כתב דתמה הרשב"א אהרמב"ם דמטריף כשלא נפלה לאור ואהך דינא דסעיף ו' כ' שהרשב"א הביא ראיה לדבריו והסכימו עמו ובז' נתיישב מה שהקש' בסל"ח דף קע"א ע"א על המחבר ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יג אין ירקות כו'. כ' הפרישה סי"ד דקאי דוקא אלא נפלה לאור והב"ח מכשיר בכל ענין וכן נראה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
יד אלא תלינן השינוי בדבר אחר. שהירקות מצוי תמיד בכבד מחמת חולי וכיון שלא ראינו שנפלה לאור למה לא נתלה בחולי דהא תלינן בזאב עכ"ל הר"ן וכ"כ הרא"ה בב"ה דף נ"א ע"ב ול' הרא"ש ואין לתלות שינוי מעיים בנפילת האור דמלתא דלא שכיחא היא כי מיד שתפול נאור תפרח ותצא ואם נשרפו כנפיה שלא תוכל לפרוח תשרף במקומה ע"כ: ש"ע סָעִיף ו
טו ויש לסמוך עלייהו. במקום הפסד מרובה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
טז אבל בבהמה כו'. לפי שעורה קשה וגם עובי הצלעות מגינין עליה וגם בני מעים קשים ליחמר כי בטרם יחמרו מנפילת האש ישרף עורה ובשרה עכ"ל טור בשם הרא"ש וס"ל דתלינן השינוי בדבר אחר: ש"ע סָעִיף ז
יז בידוע שנפלה כו'. אבל באינו ידוע כשרה בבהמה אפי' שלא במקום הפסד מרובה: ש"ע סָעִיף ז
יח ונשתנו מעיה כו'. נראה דמש"ה לא כתב הרב בקוצר וי"א גם בבהמה משום דאתא לאשמועינן דדוקא בנשתנו לפנינו יש לנהוג איסור בבהמה אבל בנפלה לאור וליתא קמן לא מחזקינן איסורא וכן עיקר דהא מהרש"ל פא"ט סי' צ"ה מכשיר בכה"ג אף בעוף ועוד דהא יש פוסקים סוברים דשינוי מראה פוסל גם בבהמה ואפ"ה סוברים דא"צ לבדוק בבהמה היכא דנפלה לאור וכדאיתא בר"ן וכמ"ש הטור בשם בעל העיטור מיהו כ' הב"ח דצריך בדיקה בבהמה והיינו לכתחלה היכא דאיתא קמן: ש"ע סָעִיף ז
יט והכי נהוג. כתב העט"ז דהיינו שלא במקום הפסד מרובה: באו"ה כלל נ"ו דין י"ג משמע דאין אנו בקיאין בבדיקת נפלה לאור וצ"ע שלא כתבו האחרונים מזה ואולי הוא בכלל נפולה: ש"ע סָעִיף ז
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א והוריקו. אבל הוסיפו באדמומית כשירה ר"ן ש"ך וה"ה הוסיפו בירקותן וראיה ממשנה דתנן אדומים כשירה פשיטא אלא קמ"ל הוסיפו באדמומית וריב"ל דההיא תרנגולת ירוקין הוה ומה ס"ד למיסר אלא דהוסיפו בירקותן ואפי' הכי אכשריה. והרע"ב בפירוש המשנה אדומין שנשארו כמו שהיו כשירה הוא לאו דוקא אלא אפי' הוסיפו באדמומית וכאמור עוד כתב שם עוף המים דרכן לב וכבד וקורקבן להוריק אם האדים טריפה וחשב בכלל עוף היבשה תרנגולים ואווזים תורים ובני יונה (וה"ה עוף שקורין אינדיק) והר"מ בפירוש המשניות כתב כן אלא שיש שינוי בדבריו דחשוב תרנגולים ותורים ובני יונה לחוד וכתב דעוף המים על פי הרוב הוא בקורקבן והתב"ש באות ג' הרניש בזה וכתב כשיבאו לפני המורה צריך להעריך אל מין זה בעוף אחר יע"ש ואווזות כתב מדאמר רב שיזבי הני אווזות כעוף המים דמי הואיל וקרומן רך משמע לענין זה לחוד ויפה כתב ולפ"ז בר אווזות שהן עוף המים יש לעיין בהו ✍נ"ל ועיין כה"ג בהגהות הב"י אות ב' הביא דברי הר"מ ודברי הרע"ב יע"ש: כתב התב"ש אות ב' אם נשתנו למראה אחרת חוץ מירוק ואדום כשירה דהרא"ה דוקא ככרתי הא גע"ל כשר ואף לרשב"א דאוסר בלב וקורקבן גע"ל משום דירוק כולל ב' צבעים ולא שאר מראות וה"ה מעיים ירוקין ככרתי נשתנו לגע"ל אף דטבע האש להוריק גע"ל כשירה והביא קצת סיוע לב שהוריק משמע הא מעיים שהוריקו גע"ל כשירה עכ"ל הנה מה שהחליט בנשתנה למראה אחרת כשירה מלשון כה"ג בהגהות הטור אות ח' על מ"ש הרשב"א ב' מיני ירקות כתב לא נתבאר אם כלובן ביצה או כחלמון ומר"ן משמע בין כלובן כשירה משמע שאר מראות פסולה אמנם לא ידענא דלובן ביצה לאו בכלל ירוק ומ"ש הר"ן כביצה או מוריק"א דביצה החלמון לאו מוריק"א הוא אף ששניהם גע"ל. אמנם הלבוש סעיף א' נשתנו למראה אחרת אין ראיה דהיינו ירוק לאודם או אודם לירוק וממשנה יש ראיה דלא אמר אדומים כשירה היינו אף שהוסיפו באדמומית ונשתנו למראה אחרת טריפה ולמה לי לפרוט ירוקין ש"מ דשאר מראה אין פוסלין ואשמעינן הוסיפו באדמומית דל"ת דטבע האש להאדים ולהוריק אם הוסיפו באדמומית טרפה קמ"ל דכשירה. והנה המפרשים הוקשה להם אמאי לא תנן ירוקין כשירה במעיים והיה נראה לומר דלא מצי למיתני כן דירקות כולל ב' צבעים וה"א דבא לומר מגרי"ן לגע"ל ומדהוקשה להם ש"מ דכל מין ירוק אין פוסל במעיים וה"ה עוף המים לב וכבד וקורקבן וכאמור ✍: ש"ע סָעִיף א
ב ככרתי. עש"ך ויש לראות בדבריו דמתחלה כתב דמרשב"א משמע אף בכחוש והיינו מדאמר אם הוא שמן לא תנאי כמ"ש התב"ש הביאותיו בט"ז אות א' יע"ש וקאמר דהמחבר נמי הכי משמע והיינו מדלא חילק בין כחוש לשמן ולמה ליה כל זאת והא ודאי המחבר כהרא"ה סובר דאף לב וקורקבן גע"ל כשר כמ"ש אח"כ כ"ש כבד כחוש ודוחק דספוקי מספקא ליה אי המחבר בבירור כהרא"ה או משום כבד נקט כרתי והא פשיטא ליה דאין חילוק בין כחוש לשמן דזה דוחק. ואולי הכריח בזה שיטתו בנה"ך דמין בייתי שיש מדברי אפי' נפלה לאוד תולין דלא כט"ז אות ט' שפי' דברי המחבר באין ידוע יע"ש באורך ולז"א דהמחבר הכריח שיטתו דכהרא"ה מדאמר לב וכבד וקורקבן שהוריקו טרפה ובחדא מחתא משמע דומיא דכבד מה התם גרי"ן טרפה אף לב וקורקבן משום דאש מוריק ככרתי ואכתי דלמא גע"ל נמי וכבד גופא נמי דבסתם עופות כחושים מיירי וגע"ל פוסל לז"א דהמחבר סובר כחוש ודאי שרי דומיא דבייתי שיש במינו מדברי ה"ה כ"ש כחוש שיש במינו שמן דתולין כמ"ש בט"ז ומש"ה שפיר כפל דבריו והכריח שיטתו בנה"ך דאי המחבר לקמן באין ידוע איירי אכתי אין כאן ראיה דהא דאמרו לב וכבד וקורקבן כולן בין בגע"ל ובגרי"ן איירי ובידוע דנפלה אלא כדאמרן והבן ✍: כתב הכה"ג בהגהות הטור אות יו"ד כתב הפרישה דהא דמכשיר הרשב"א ירוק כביצה הוא באין ידוע שנפלה לאור הא לא"ה תולין אדמומית באור ורשב"א לטעמיה דאוסר בא"י שנפלה לאור והב"ח מתיר אף בנפלה לאור וכתב ש"ך וכ"נ לדקדק מדברי רש"ל שהוא מבין דרשב"א בבייתי בידוע שנפלה לאור מיירי וממילא ירוק כביצה בהכי מיירי עכ"ל הנה מ"ש וכתב ש"ך וכ"נ לדקדק הוא ט"ס דהש"ך לא כתב כלום מזה אלא כצ"ל וכן כתב ש"ך והיינו באות י"ג הסכים להב"ח וחיסור לשון יש בו וצריך להיות הא בידוע שנפלה לאור כמו בריאה שהאדימה אין תולין אלא באור ה"ה ירוק כביצה בכבד ומ"ש וכ"נ לדקדק הוא דברי עצמו דיש"ש בסי' צ"ו כתב על מ"ש הרשב"א דבייתי שיש במינו מדברי אין סברא לתלות כשידוע שנפלה לאור אלמא דמפרש דברי הרשב"א דמיירי בידוע עיין ט"ז אות ט' באורך וממילא ה"ה גע"ל בכבד נמי בידוע מיירי ומכשיר הוא דבהדדי תניא בארוך ובקצר ועוד דכ"ש הוא אם בייתי ומדברי אף בידוע היקל כ"ש כחוש ושמן כמ"ש הכה"ג בהגהות הטור אות י"א דכדברי המחבר עיקר דבייתי שיש במינו מדברי תולין ה"ה כחוש שיש במינו שמן וכמ"ש התב"ש הביאותיו לעיל ולפ"ז הש"ך שהסכים כאן כרש"ל לכאורה בכחוש לא ולקמן הסכים לב"ח דאף בידוע מותר בבייתי כו' אין סובר כסבר' כה"ג אות י"א ותב"ש וסובר דאין לדמות שמן לכחוש כמו בייתי ומדברי ואפשר אף שהביא דברי מהרש"ל מסכים להמחבר כאן דבכחוש נמי שרי. והנה לפי דברי כה"ג היה להש"ך להביא מחלוקת הפרישה והב"ח כאן לענין גע"ל בכבד אי בידוע או בא"י ואמאי הביא רק באות י"ג לענין בייתי ולכאורה דהש"ך יפרש דפרישה דאוסר בידוע היינו בכחוש דדומה לבייתי ומדברי הא שמן לא הוי ספק כלל כי כן מראיתו כמ"ש הט"ז אות ט' יע"ש וא"כ הש"ך שהביא כאן דברי יש"ש ומסכים עמו כפי הנראה דכחוש אסור א"כ אין נ"מ בפלוגתת הפרישה והב"ח דבשמן הפרישה מודה דשרי וכחוש אסור כו'. אמנם לא ידענא אנה מצא כך דהפרישה יראה דאבייתי ומדברי כתב כן ואולי מה שציין וכתב הרשב"א כו' ומב"ח יראה נמי כן במ"ש ומיהו כבד כו' וכדכתיבנא דהיינו בכחוש לא בשמן ומש"ה לא הביא הש"ך זה כאן זהו מה שרצינו לבאר ✍ועיין בסמוך: ש"ע סָעִיף א
ג כנגד המעיים. ואפי' בכ"ש ודאי לקו גם הבני מעיים ואפי' הן לפנינו ולא נשתנו טור ש"ך והנה העתיק לשון הטור ללמוד דאפילו הוריק בכ"ש והיינו מצד חוץ ולא בעבר שכלפי הבני מעיים וכבר פירשנו מ"ש לצד חוץ היינו אותו חלק שאין מכוון נגד הבני מעיים הא אותו חלק שמכוון נגד הבני מעיים אפילו מחוץ טריפה דה"א מאבר לאבר לא אמרינן כן ומ"ש ודאי לקו הבני מעיים הנה הר"ן משמועתו דסוף לקלקל המעיים ולשון הגמרא נחמרו בני מעיה משמע כרא"ש וטור דלא איגלו בהתייהו וכבר הם לקוין ובזה אין נ"מ כ"כ ומדהעתיק עוד ואפי' הן לפנינו ש"מ לצורך הוא ולא ידענא דהא להמחבר ס"ה בנאבדה טריפה פשיטא דהוריק הכבד נגד בני מעיים ע"כ באיתא המעיים לפנינו דאי ליתא בלא"ה טריפה וכ"ת דה"ק הוריק הכבד הא לא הוריקה והמעיים ליתא כשירה וכמו שנראה מדבריו בנה"ך על מה שתי' על הט"ז אות ט' דנאבדה טריפה בנאבדה כולה הא ישנן מקצת איברים ולא ראינו שינוי כשירה דא"כ מאי איריא כבד ומאי איריא נגד המעיים דוקא ובשלמא הרא"ש דמתיר בריאה ירוקה ואין הוכחה ואפשר נאבדה כשירה כמ"ש הב"י סוף הסימן הוצרך להשמיענו זה משא"כ להמחבר דנאבדה אסור פשיטא דהכין הוא וכ"ת דכאן מיידי בא"י שנפלה לאור דהמחבר אנפלה בידוע קאי ואולי דל"ת דהוריק כבד וליתא המעיים טריפה ודאי דאמרינן ודאי שלטה גם במעיים הא לא הוריק הכבד ספק הוה לכך אשמעינן זה וכאמור: ש"ע סָעִיף א
ד וכלפי פנים. העתיק הש"ך לשון הרשב"א וכבר נתבאר דצד חוץ היינו אותו חלק שאין מכוון נגד המעיים אף שהוא בראש הדק הא נגד המעיים אף שהוריק מבחוץ אמרינן כבר שלטה מעל"ע ולמעיים אלא דלא גלי כו': ש"ע סָעִיף א
ה כנגד המרה שאנו חושבין כח האש שהוריק כאלו ניקבו המרה רשב"א ש"ך לכאורה ה"ק דבמעיים הטיל תנאי שיהא נגד פנים ולא מחוץ אף דכח האש להוריק בעובי מ"מ מאבר לאבר לא שלט ובפנים אמרינן דגם מגיע הליקוי למעיים ובמרה לא הטיל תנאי נגד פנים דשאני מרה ל"מ במקום שדבוקה לכבד דהוה ניקבה המרה וכבד נגדה דכח האש להוריק בעובי כו' אלא אפילו במקום שאין דבוקה כחד אבר חשיב וכל זה לאו כלום הוא דכבר פירשנו מצד פנים היינו מכוון למעיים ואפי' מחוץ וכדאמרן: ודע דנפלה לאור ונשתנו הוושט והקנה עד"מ וושט אדום והוריק קנה לבן והאדים או הוריק למה לא ביארו ז"ל ולא מני כ"א לב וכבד וקורקבן ומעיים עד שרשב"א ז"ל הוצרך ליתן טעם לריאה דלא מני ולמה לא מני הנך וכ"ת סימנים קשים הם לא ידענא מנלן הא וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה והדבר צריך תלמוד ✍. כתב הרוקח סי' ת"ד הביאו האחרונים נפלה למים רותחין דינו כמו שנפלה לאור וצריכה בדיקה: ש"ע סָעִיף א
ה כנגד כל מקום חיותא. עש"ך לא שאין לפרש כ"א הוריק סמוך למקום חיותא דהמעיין בב"י יראה דיש לפרש שהוריק במקום תלייתא אלא דה"ה הוריק סמוך למקום חיותא שאם ינטל השאר לא תשאר כזית טריפה ומה שהראה מקום לסי' מ"א אות ג' דה"ה אם ניטל כל הכבד ונשאר אלו הב' זיתים והוריק כ"ש שאין נשאר כזית שלם או הוריק כל הכזית של מרה אף ששלם כולו אפ"ה טריפה כמו יבשו אלו הב' זיתים טריפה: ש"ע סָעִיף א
ז אין חוששין לה. כתב הש"ך משמע אפי' הוריקה כשירה ודלא כב"ח יע"ש אף דלשון אין חוששין משמע לכאורה דאין חוששין בנאבדה או לענין בדיקה אבל אם נשתנו טריפה מ"מ מסידור המחבר מוכח כן מדהביא זה כאן ולא בס"ה דאין לפנינו טריפה וע"ז ראוי לומר בריאה אין חוששין ומדכתב בס"א אפי' בידוע שנפלה ונשתנה אפ"ה אין חוששין לה והתב"ש החמיר בכרתי בריאה יע"ש ומיהו ודאי בדיקה א"צ בריאה של עוף דלישנא דגמרא הכין ודאי מסתבר אין ריאה לעוף היינו לבדוק: ש"ע סָעִיף א
ח מפני שצלעותיה מגינות עליה הביא הש"ך דברי רש"י דצלעות של עוף עומדים על חודן והריאה נחבאת שם ואין כח האש שולט בה: ש"ע סָעִיף א
ט ומחול. עש"ך דבבהמה איירי דעוף אין טריפות פוסל בו ומש"ה השמיטו המחבר דלדידיה אין נ"מ דבהמה כשירה ולפ"ז הדין כמ"ש הש"ך באות י"ז ולמאן דפוסל לעיל בטחול של עוף בכ"מ כיון דלית ביה קולשי' וסומכיה ה"ה זה וה"ה כוליא של בהמה אם הוריק או האדים אפשר דטריפה לשיטת או"ה ניקב ע"י חולי ומיהו בהא יש להכשיר כיון דאיכא פלוגתא: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
י אחר ששלקן מעט וממרסין. עש"ך הנה להר"מ יש קולא דרשאי לממרס אולי יחזרו ושלק מעט ואדומים שהוריקו אסור הא בהרבה אין איסור וכן אדומים שהוריקו ושלקן הרבה והאדימו אין ראיה להיתר ושאר פוסקים לא חילקו בכך א"כ הוה חומרא בנשתנו ע"י שלק אף בהרבה אסורים ואם חזרו למראיתן ע"י הרבה יש להתיר והש"ך הניח בצ"ע אם לסמוך לקולא ע"ז משמע דהיינו אם ע"י שלק הרבה נשתנה למראה טריפה אם יש להכשיר אבל אם בהרבה נשתנה למראה המותר יש להטריף כהר"מ אלא דלפי מה דסיים שא"א בקיאין בין שלוק ומבושל ומה"ט בכבד אוסרין לקמן סי' ע"ג א"כ נפל האי היתרא דשלק בבירא דכל שנשתנו למראה טריפה אין היתר ע"י שליקה. ומיהו נ"מ לדידן בלא ידוע שנפלה לאור ושינוי והוחזרו ע"י שליקה יש להתיר לדידן אף באין ה"מ וכן בבהמה יש לצדד דהוה כעין ס"ס ✍: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יא ואירע ששלקן. עש"ך וכוונתו הא א"צ לשלוק דלא כר"א ומ"ש דלא נמצא כן בר"מ ז"ל עיין באחרונים כיון דהר"מ מפרש הא דרב אשי בלא ראינו שנפלה על זה אמר דלא מחזקינן איסורא משמע הא ראינו שנפלה חיישינן וצריך שליקה ועיין מ"ש לקמן: ש"ע סָעִיף ג
יב כיון שנפלה לאור. עיין ש"ך וכוונתו מבואר דוקא נפלה הא לא ראינו שנפלה כיון דאין השינוי אלא ע"י שלק אמרינן דהשינוי בא ע"י שלק לא מחמת שנפלה לאור ודוקא בלא שלק אמרי' מלתא רחיקה היא לתלות בתולדה משא"כ הכין ובזה נתיישב דהב"י הביא שהרשב"א תמה על הר"מ דאוסר בלא ראינו ונשתנו על ידי שלק והא הרשב"א הסכים לסברת הגאונים בס"ו דבלא ראינו ונשתנו טריפה וכבר האריך בזה הכה"ג בהגהות הב"י אות כ"ט והל"ח אות רס"ו הקשה דברי המחבר אהדדי דכאן פסק דוקא ידוע שנפלה לאור ובס"ו פסק כגאונים ומישב זה הש"ך ומ"מ קשיא דהא לרשב"א אין חילוק בין נפלה ללא ראינו דאל"כ מה מביא סיוע בארוך דאי בלא ראינו תולין בתולדה ה"ה בראינו דרובא דאורייתא אלא מלתא רחוקה היא ומה ראיה דלמא בלא ראינו אמרינן דכמו שרחוק הוא לתלות בתולדה רחוק נמי לתלות שנפלה לאור כמ"ש הפוסקים כי בטרם יחמרו תצא ותפרח לאויר משא"כ כשראינו שנפלה תולין במצוי טפי וע"כ דלדידיה אין לחלק א"כ ה"ה נשתנו ע"י שלק ממ"נ בלא ראינו תולין שע"י שלק נשתנו ה"ה בראינו נתלי וצ"ע: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יג אין ירקות. הש"ך הביא דברי הפרישה והוא הסכים להב"ח דאפילו ראינו אפ"ה תולין במצוי כיון שמדברי יש להן ירקות וכן כתב בנה"ך אט"ז באות ט' דל"ד לסעיף ד' דהכי מצוי טפי ועוד דשאר איברים לא נשתנו ולפי תי' שני אם כל האיברים נאבדו אפשר דאסור ומיהו לתי' א' נמי כן הוא ועיין מ"ש לעיל באות א' מה שלא הביא לעיל דברי הפרישה ומה שנאמר שם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
יד אלא תלינן השינוי בדבר אחר. הש"ך הביא לשון הר"ן והרא"ה ומשמע דוקא בכבד שהחולה מצוי בו תולין השינוי מחמת ד"א ואלו להרא"ש אף בשאר איברים תולין בתולדה דאף דלא שכיח הוא הא נפילה לאור נמי לא שכיח הוא כי מיד שתפול תצא ותפרח לאויר ורובא דאורייתא מש"ה שדרי כיון דשקול הוה משא"כ כשראינו שנפלה לאור תולין במצוי מלתלות בתולדה שאין מצוי ובזה מתורץ קושית הרשב"א בארוך נ"א ב' דמ"ש כו' כדאמרן כאן: ש"ע סָעִיף ו
טו ויש לסמוך עלייהו בה"מ. ש"ך לא ידענא מהיכן הוציא זה דוקא בה"מ ומשמעות הט"ז אות ט' משמע אף באין ה"מ מדכתב דאין נ"מ לדידן כו' וכמ"ש באורך ואולי מדכתב הר"ב ויש לסמוך עלייהו ולא כתב וכן נוהגין או והכי נהוג משמע לעת הצורך או בה"מ הוא דיש להקל לא בע"א. וכן לקמן בס"ז דכתב בידוע שנפלה לאור וכמ"ש הש"ך אות י"ז דבא לאפוקי הא בא"י שרי בבהמה ואי בעוף נמי שרי מה איריא בהמה אלא ש"מ בעוף בה"מ ובהמה אף באין ה"מ שרי בא"י שנפלה לאור ועיין מ"ש לקמן יע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
טז אבל בהמה כו' דעורה עב כו'. ש"ך והיינו אף דמלתא רחיקא לתלות השינוי בתולדה כמו כן דחיקא לתלות בעור דעורה עב מש"ה רובא דאורייתא ואוקמיה בתולדה ואף ראינו נתכוץ ושינוי אפ"ה בהמה כשירה. ויש לראות הא דאמרו אין רואה לעוף לינפל וליחמר משמע הא בהמה יש לה ריאה וכ"ת דאגב לינפל אמר עוף הא בסימן נ"ח לא מחלק המחבר בין עוף לבהמה וע"כ מפרש לינפל וליחמר חדא הוא ולא זו אף זו כמ"ש הב"ח ל"מ דלינפל לאש דא"צ בדיקה אפילו ליחמר דנשתנו אין השינוי טרפה א"כ משמע הא בהמה שינוי מטריף וכ"ת דה"ק דעוף אין ריאה ליחמר וה"ה אדומה כ"ש אלא בבהמה בלא"ה טריפה גע"ל דלעיל בסי' ל"ח לא מחלק ומשמע בריאה של עוף גע"ל פוסל כמו בבהמה וכן הלכה א"כ קשיא הא דאמר אין ריאה לעוף דמשמע הא בהמה יש לה ואולי דמש"ה אמר לעוף לומר הואיל וצלעותיה מגינות הא לא"ה טריפה בגע"ל כמו בהמה ודוחק: ש"ע סָעִיף ז
יז בידוע אבל א"י בבהמה אף בלא ה"מ כשירה ש"ך ועיין א"מ באורך באות י"ח וכאן כתב דראוי להתיר אף באין ה"מ יעוין היטב: ש"ע סָעִיף ז
יח ונשתנו מעיה. הש"ך כ' דמש"ה כתב הר"ב כאן דאף בעוף לא הגיה עליו רמ"א כלום ובנאבדה אסור אף בה"מ הא בהמה בנאבדה שרי דהא היש"ש מיקל בעוף ובה"ע מיקל בבהמה דא"צ בדיקה ונהי דאנן קי"ל להצריך לכתחלה בדיקה היכא דאיתא לפנינו הא בנאבדה שרי בבהמה ובא"מ אות א' האריך וכתב שאין דברי הש"ך מוכרחים דצריך לכתוב בידוע להורות דוקא ידוע ואני אומר כוונת הש"ך דהיה לומר וי"א בבהמה בידוע שנפלה לאור ונשתנו למה לי אלא להורות דוקא נשתנו הא לא נשתנו יש להקל בנאבדה וכדאי הוא הש"ך לסמוך עליו בזה וכאמור: ש"ע סָעִיף ז
יט והכי נהוג. הש"ך בשם לבוש באין ה"מ הא בה"מ שרי בבהמה אבל הפר"ח ותב"ש אוסרין אף בה"מ בבהמה כי טעמו ונימוקו עמו ומ"ש בשם או"ה דבזמן הזה א"א בקיאין כמו בנפולה בסי' נ"ח לבדוק כל הגוף ה"ה כאן דא"א בקיאין לבדוק כל האיברים מאדמומית משהו או ירקות היקל התב"ש בזה וכתב כי לרא"ש אין ראיה לאסור בנאבדו אלא דמ"מ אנו מחמירין הלכך יש לסמוך אבדיקתנו יעויין שם ואין זה מספיק דנהי לכאורה הרא"ש סובר דאי ליתא כשירה מדאמר הוריקה כבד כנגד בני מעיים אף באיתא לפנינו דאי ליתא אמורא צריך לפרש תיפוק ליה בלא"ה דליתא הוה נאבדה אלא דשרי בנאבדה מ"מ לא הוה ס"ס דחסרון חכמה לא הוה ס"ס כלל כמבואר בקונטרס הספיקות. ומיהו יש בבהמה לסמוך אבדיקה אף בזמן הזה באין ה"מ דהא בנאבדה בבהמה כשירה כמ"ש הש"ך דוקא בידוע ונשתנו כו' ואם כן לו דא"א בקיאין הוה כנאבדה דא"א לבדוק ושרי. ומדברי הט"ז משמע דאף בזמן הזה יש לסמוך אבדיקתנו שכתב דלדידן נפל האי היתרא דבייתי בבירא דאי בא"י א"צ ובידוע לא מהני משמע שבקיאין אנו בבדיקה: הבל"י בשו"ת שלו סנ"ג האריך ללא צורך בתרנגולת שישבה על הכירה ונכוית רגליה ועיקר דאי בקיאין אנו או לאו אמנם מ"ש דא"א בקיאין ע"י שליקה להתיר ודאי כן הוא דא"א בקיאין בין מעט להרבה ואין להתיר ע"י שליקה: פ"ח הביא מעשה כבד שהיה ירוק ושלקוהו וחזר למראה האודם בחוץ ובפנים היה שינוי ובלא ראינו שנפלה והכשיר דאלו היה מחמת אש הוה בחוץ מוריק בשם הר"י בוא"נו ואפשר לסמוך ע"ז לדידן דבלא"ה עכ"פ בה"מ שרי בלא ראינו שנפלה א"כ ע"י שלק כשנשתנה בחוץ שרי בלא ה"מ עיין פר"ח אות ח'. ובאות יו"ד הביא בשם הריק"ש מצאה אשה כבד ירוק ולא בדקה לראות אם אדום או ירוק דיש להתיר מכח ס"ס והוא אוסר והנה לדידן בלא ראינו שנפלה יש להתיר בפשיטות אף בלא ה"מ בכאן: פ"ת אות ד' טחול בעינן עובי ד"ז דלא נשתייר וכבר התבאר דליתא דבעובי מוריק מעל"ע וכמ"ש הרשב"א גופא בתה"א יע"ש ובאות יו"ד הביא תרנגולת שנתערב חד בחד ונאבדה המעיים כשירה מס"ס ולא הבינותי דהוה ספק א' בגופו והב' ע"י תערובת דמבואר סימן ק"י דלא הוה ס"ס וכ"ת דלא הוה בגדר ספק טריפה מתחלה דהוה לה היתר ע"י בדיקה מ"מ הוה ספק א' בגופו והב' ע"י תערובת וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ז
ט״ז
סָעִיף א
א ונחמרו. פי' נתכווצו מלשון חמרמרו מעי וי"מ לשון חמימות כ"כ מרדכי: ש"ע סָעִיף א
ב והוריקו ככרתי. הרשב"א כ"כ שיש ב' מיני ירקות הא' ככרתי דהיינו צבע גרי"ן והב' כביצה דהיינו גע"ל ואמר הרשב"א דמסתברא דירקות הפוסל בכבד הוא ככרתי שהכבד הוא ירוק כביצה אם הוא שמן עכ"ל וכ' רש"ל אם ידוע שהוא כחוש אין לתלות בשומן ע"כ: ש"ע סָעִיף א
ג והכבד אין השינוי אוסר בו אלא כנגד המעיים. כ"כ הרשב"א והטור ובגמ' איתא בעי מיניה רב יוסף בריה דריב"ל מריב"ל הוריקה כבד כנגד בני מעיים מהו א"ל טרפה ולא יהא אלא ניטל אמר רבא כיון שהוריקה כנגד המעיים בידוע שנפל' לאור ונחמרו מעיה וס"ל לרשב"א דכח האש ששלט בכבד שם כבר גבר אף באבר שתחתיו ע"כ אמרינן בידוע שנחמרו גם המעיים שתחת הכבד אלא שאינו נראה עדיין שאין בטבעו להתגלו' כ"כ מהר כמו הכבד דלאו דוקא כנגד המעיים אלא ה"ה בשאר מקומות יש איסור בהורקה דהיינו במקום מרה דמרה שניקבה טרפה מ"ה כאן ששלט חום האש ועושה מקום הכבד כאילו ניקב שם עושה גם המרה כאילו ניקבה שם ואם ההורקה במקום חיותה ששם אין איסור מצד אבר אחר שאין אבר כנגדו שיפסול בנקב אלא האיסור מצד הכבד דהוה כאילו ניטל אותו מקום חיותא ומש"ה אין טרפות בזה אא"כ ההורקה על כל מקום חיותה דאילו בקצתו דהיינו שנשאר שלם כזית אין איסור דלא גרע משאר ניקב או ניטל ע"כ בכל הכבד זולת מקומות אלו אין איסור בכבד שהוריקה אבל המרדכי כ' וז"ל הוריקה כנגד מעיים טרפה ושיעור ירוקתו במשהו ואע"ג דניקב הכבד כשר מ"מ הואיל שהוריק הכבד חיישינן אף ללב ומעיים אע"פ שעדיין אין ניכר בהם ועוד יש לחוש שמא סופו ליטול כולו ומכאן יש סמך לד' הגאונים שמטריפין בניקב חצר הכבד דחיישינן שסופו לינטל כל הכבד מדמטרפינן בהוריקה הכבד כשיעור נקב משהו דאסרו תחלתו משום סופו עכ"ל ותמה ב"י א"כ למה אמרו דוקא כנגד המעיים ותירץ דאפשר דקיי"ל דאין סופו לינטל כולה אלא דוקא בהוריקה נגד המעיים ודבר זה דוחק גדול דמי הגיד לו להמרדכי דבר זה דהטעם משום שסופו להנטל כולו ומתוך כך צריך ליכנס לדוחק דקים להו דוקא כנגד המעיים וגם מביא סמך לגאונים ואין כאן רמז או רמיז' בתלמוד שהרי לא אסרו אלא משום בני מעיים לחוד והנלע"ד דהמרדכי ס"ל שיש כאן שני טעמים לטרפות האחד שכיון שאנו רואין ריעותא בהורקה ודאי נלקו גם אברים אחרים הסמוכים לה למכה ואע"פ שלא נראה עדיין מ"מ אפשר שטבע שלהם שאין מתגלה מהר כ"כ כמו זה הנלקה והטעם השני שאפילו באותו אבר שנלקה במקצת וממילא אנו רואין שלא נלקה החלק הנשאר כיון דבאבר זה עצמו שטבעו להשתנות ולהתגלות ואפ"ה לא נתגלה רק במקצת ש"מ שבמקום אחר באותו אבר לא נלקה עדיין אפ"ה חיישינן שמא אח"כ יהי' נלקה דהמכה זאת תגרום לזה ולמד זה מדברי רבא שאמר בידוע שנפלה לאור דקשה למה לו לומר דבר זה היה לו לומר בקיצור בידוע שנחמרו מעיה דהלא גם הבעיין היה שואל בכבד שנפלה לאור בידוע שאל"כ אין ההורקה פוסל כלל כמ"ש המרדכי עצמו שם אלא ע"כ דה"ק רבא ב' איסורים יש בדבר האחד בידוע שנפלה לאור ואסור מצד שזה יזיק לה אפילו במקום שלא שלטה המכה עדיין ועוד טעם ב' שנחמרו כבר מעיה כיון שהם סמוכים לה אלא שאין מטבעם להתגלות כ"כ מהר כמו הכבד נמצא דלטעם הראשון יש איסור גם מצד הכבד דאסרינן ליה על שם סופו ודברי המרדכי מבוארין ממ"ש בגמרא לפי זה ולפי זה יש איסור בהורקת הכבד בכל מקום מצד הטעם הראשון בדברי רבא ולענין הלכה אין לנו אלא פסק הש"ע דלא אמרינן כלל סופו להינטל אלא אמרינן הטעם האחרון של המרדכי לחוד והוא דעת הרשב"א והטור דלעיל דלשון הגמרא מוכח כדבריהם מדפריך ולא יהא אלא ניטל ש"מ שמצד הכבד אין איסור וכ"כ הר"ן וע"כ אין איסור אלא במקום מרה וכנגד מעיים אפילו במשהו וכנגד מקום חיותו דוקא בכולו וכמו שהגיה ב"י בדברי הטור כ"מ חיותו כו' ומזה ראיה למ"ש בסי' מ"א ס"ב דכבד שנימוקה שלא במקום חיותה ומקום מרה דכשר ולא אמרינן דשדי תיכלא בכולה וסופו ללקות הכל דהא אפילו בנפלה לאור כאן שהוא טרפות מבורר בתלמוד אסיקנא הלכה כאן דאין איסור משום סופו ללקות ק"ו התם דהוא טרפות בדוי מן הלב ואפי' לדעת המרדכי דאוסר כאן בהורקת הכבד בכ"מ משום סופו ללקות אין מדמין בטרפות להדדי דיש חילוק גדול בין מכה שבאה ע"י האש לשאר חולי שלא מצינו בגמ' שיש בו חשש כנלע"ד: ש"ע סָעִיף א
ד וכלפי פנים. פי' אבל צד החיצון שהוא כנגד הצלעות אפי' הוריקה שם אין חשש למעיים כיון שיש הפסק בין ההורקה דכבד להם ולדעת המרדכי דלעיל טרפה אף בצד החיצון מטעם דסופו ללקות כל הכבד אלא דלא קיי"ל כותיה: ש"ע סָעִיף א
ה אין חוששין לה. בטור כתב בשם הרשב"א אבל אם רואין שהאדימה טרפה כו' וכתב ב"י שצ"ל שהוריקה וכן במ"ש אח"כ אדומה צ"ל ירוקה ולא כתב טעם לזה ופשוט שטעמו מאחר שכתבו הרשב"א והר"ן שי"מ שהוריקה כשרה ולא מיחוור כו' כמו שהעתיק הב"י ומ"ה כתב עוד ב"י שהרא"ש ס"ל כאותן י"מ שזכרנו ויש כאן מקום לתמוה הרבה על הטור ועל הב"י דהא איתא בת"ה הארוך דף נ"א וז"ל מצאתי למקצת מפרשים דכיון דלא מנו ריאה בהדי לב קורקבן וכבד משמע דדוקא אלו אבל ריאה אע"פ שהוריקה כשרה קוטרא בעלמא הוא דעייל בה ודאמרינן אין ריאה לעוף ליחמר אפי' בשהוריקה קאמר ולומר שאין ירקות פוסל בה כלל ואינו מחוור בעיני דמ"ש אדרבה אם בלב הקשה אמרו כן כו' ומ"ש אין ריאה לעוף ליחמר הא טעמא קאמרי הואיל וצלעות מגינות עליה ואם ראינו שנתרסקה מה הגינו עליה אלא לא אמרו אלא מן הסתם דא"צ לבדקה כו' ולא אמרו באלו אלא שהם מצויים אבל העוף אין ריאה שלו מצויה ליחמר וא"צ בדיקה אבל לב וכבד וקורקבן צריכין בדיקה מן הסתם ואם נמצאת הריאה מרוסקת או נחמרה טרפה עוד יש לי לומר שא"א למנות ריאה בהדייהו לפי שירקות כולל ב' צבעים ירוק ככרתי שהוא גרי"ן וירוק כביעתא שהוא גע"ל ואם הוריקה כביעתא אפילו לא נפלה לאור טרפה ואם הוריקה ככרתי כשרה היא מדר' נתן ומצוי הוא בריאה וכל שיכולין לתלות בתולדה תולין ומקילין דרוב בהמות כשרות הן וזה כפי הסברא שכתבתי למעלה לסייע בהם דברי הגאונים וזה מסייע למה שכתבתי שם ובריאה של עוף שאמרו שאינה ליחמר ה"ק א"צ לבדוק אחריה אולי תמצא ירוקה כביעתא הא ריאה של בהמה צריכה בדיקה עכ"ל הרי לפנינו דלהרשב"א בירוק גרי"ן אין חשש אפילו בנפלה לאור ודאי דאין לומר דזה מיירי דוקא בלא ראינו שנפלה ודאי אבל בודאי חוששין אפילו בירוק גרי"ן דהא כתב לעיל באותו דף בהוריקו לב קורקבן וכבד ראייה לדברי הגאונים דס"ל אפילו בלא ידוע שנפלו לאור חיישינן כל שאנו רואין שהוריקו דאם לא כן אלא תרצה לתלות ההורקה בשינוי אחר גם בנפלה נימא הכי דהא רובא דאורייתא ורוב בהמות כשרות הם ונתלה הירקות במידי אחרינא אלא ע"כ דכל ירקות של לב קורקבן כבד ואדמומית של מעיים מלתא רחיקתא היא שלא ע"י האור ולהכי לא תלינן אלא במצוי וכיון שכן אף בשלא ראינו שנפלה לאור הוא כן ע"כ א"כ אין חילוק לדידיה בין נפלה או לא נפלה בשום ירקות דא"ת בירקות גרי"ן יש חילוק גם בירקות גע"ל נימא לחלק וא"כ אין לנו ראייה להגאונים שאין מחלקים ותו דהא הרשב"א כתב בסוף דבריו שהעתקתי ובריאה של עוף שאמרו שאינה ליחמר היינו שאין צריך בדיקה אולי תמצא ירוקה כביעתא משמע הא גרי"ן לא יזיק כלום וזה מיירי בודאי נפלה דהא ההיא דאין ריאה לעוף ליחמר מיירי בודאי נפלה דהא אמר אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר דהיינו שנפל מגבוה י' טפחים או שנפל לאור אין חוששין לריאה שלו כי הצלעות מגינות עליה ממכת הנפילה. ועוד ראיה דהא הרשב"א עיקר פלוגת' שלו על הי"מ מכח שאמר דלא אמרו אלא כיון שהצלעות מגינות עליה וכל שראינו שנחמרה מה הגינו עליה ואם מיירי בירקות גרי"ן היאך שייך לומר שראינו שנחמרה הא ירקות גרי"ן הוא עכ"פ כשר מדר' נתן בלא ראינו שנפלה א"כ מה הוכחה יש לך בנפלה לומר שראית שנחמרה אדרבה נתלה מדר' נתן אלא פשוט הוא שאין ירקות גרי"ן פוסל כלל בריאה להרשב"א אפילו בנפלה ודאי וירקות גע"ל פוסל אפי' בלא ראינו שנפלה וא"כ קשה במה חולק הרשב"א על הי"מ ע"כ לומר דהי"מ ס"ל דגם מראה גע"ל כשר אפי' בנפלה ודאי דאע"פ שאיתא בפא"ט ירוק (ככבדא) [ככשותא] טרפה היינו בבהמה שאמרי' לקותא היא בריאה אבל לא בעוף כיון שהצלעות מגינות עליה לא שליט עליה שום לקותא וכן מורה לשון הי"מ שכתבו אין ריאה לעוף כו' אין ירקות פוסל בה כלל משמע כל הירקות אינם פוסלים בו ובהא פליג עלייהו הרשב"א דירקות גע"ל פוסל גם בריאה של עוף ואפילו לא ראינו שנפלה וכיון שכן קשה מה שהגיה ב"י בטור שהוריקה דפליג הרשב"א עם הרא"ש בירוקה והרא"ש הוא הי"מ של הרשב"א דזה אינו דהא הי"מ מתירין אפילו בגע"ל כמו שהוכחנו ולהרא"ש פשיטא דאסור במראה גע"ל אפילו בלא ראינו שנפלה דהא לא חילקם הטור לעיל במראות הפוסלות בריאה בין בהמה לעוף וע"כ הא דמכשר הרא"ש כאן היינו במראה גרי"ן דלא תלינן בנחמרו א"כ אין כאן פלוגתא דגם הרשב"א מודה בגרי"ן דכשר כמו שהוכחנו ע"כ ודאי אין הג"ה זאת צודקת בטור אלא דגם על הטור קשה במ"ש פלוגתא בהאדימה הריאה דמראה אודם כשר כמו מראה גרי"ן אפילו בהאדימה בתכלית האודם וא"כ גם להרשב"א כשר דהא לא פסל אלא מראה גע"ל ואי לא מסתפינא הייתי אומר דהטור כתב דבריו כן כי לא ראה ספר ת"ה הארוך שכתוב שם עוד יש לי לומר כו' והיה סבור דהרשב"א אוסר גם במראה גרי"ן וקרי ליה נחמרה ודאי אבל לפי האמת אינו ויש לי ליישב דברי הטור באופן אחר דהיינו בדרך זה דמיירי באנו רואין סימן מבורר שנעשה עכשיו שינוי בריאה כגון שיש בו כווץ במקום אחר ושם נתאדמה הריאה מחמתו דבזה להרשב"א טרפה וע"כ אמר שפיר הרשב"א כל שראינו שנחמרה ואז לא תלינן האדמימות במידי אחרינא ולהרא"ש גם בזה כשר כיון שהצלעות מגינות וע"כ כתב הטור כאן לשון האדימה דמשמע ע"י דבר אחר שגרם לזה האודם כנ"ל ליישב דבריו ועדיין לא שקטה דעתי בדבריו אלו כראוי וזה אחד מן המקומות בטור שלא הרגישו בו מפרשי דברי הטור כלל. כ' הטור שהרי אפילו ניטל כולו כשר פי' ונשתייר כזית במקום מרה ובמקום חיותא: ש"ע סָעִיף א
ו שסופו לינקב. זה דעת הרשב"א ואע"ג דכבר כתבנו שלהרשב"א אין נידון על שם סופו דאל"כ היה לו להטריף בכל מקום בכבד אלא דאמרינן דכבר נלקה מ"מ שפיר קאמר כאן שסופו לינקב לפי שכבר נלקה כל (הסמוכים) [סומכיה] סביבות המכה וטרפה מטעם שכל הנלקה סופו לינקב אבל מה שלא נלקה לא אמרינן עתיד ללקות: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ז ואירע ששלקן. פי' דמן הדין א"צ לשולקן כדי להטריף אם ימצא שינוי דלא מחזקינן ריעותא כיון שאין לפנינו ריעותא עכשיו על כן יכול לאוכלן צלויין: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח אין ירקות פוסל בכבד כו'. דוקא בכבד אמרו כן אבל לא בלב וקורקבן כ"כ בת"ה: ש"ע סָעִיף ד
ט של עוף בייתי. זה דעת רשב"א בטור ולמד כן מדמצינו ברב אשי שהיה סבור להטריף ביתרת ואמרו לו כל חיות מדבריות כן ה"נ בזה ותמהני על פסק זה דהא עכ"פ אינו מוכרח שהוא ירוק אלא שאם נמצא ירוק נוכל לתלות שאינו מחמת שינוי אלא שהוא כעוף מדברי אף שהרוב בייתי' אינם כן דאל"כ למה לו לתלות היתר במדבריים אלא ודאי הבייתים רובם אינם כן אלא שאותו שנמצא תלה אותו במדבריים וא"כ קשה דהא בסעיף שאחר זה כתב דאם נפל לאור וליתיה קמן למיבדקיה אסור ש"מ שאין לך הכשר בנפלה לאור עד שיתברר לך ההיתר ולא בספק והאי עוף בייתי כיון שספק הוא אם הוא ירוק בטבעו כמדבריי או היה אדום והוריק מחמת האור והוה כנאבד דהא א"א לבדקו ואין אתה יכול להתירו עד שיהיה מותר בבירור בשלמא אם לא היה לנו בו איסור אלא מצד שמוצאים בו הורקה שפיר נוכל לומ' שבשביל זה לא יצא מהיתירו ונתלה ההורקה בטבעו כמדבריי משא"כ כאן שנפל לאור ונאסר עד שיתברר לך ההיתר וכאן א"א לברר ואם נאמר שהרשב"א לית ליה הך דסעיף ה' הוה שפיר וכן משמע מדבריו בארוך דף נ"א שהביא גירסא שסבירא ליה דאין פוסל שינוי אלא אם ידוע שנפלה לאור אבל בסתם תלינן השינוי בדבר אחר דהיינו יש מכשירין שמביא רמ"א סעיף ו' והקשה עליה אם כן גם בנפלה לאור נמי נימא הכי דהא רובא דאורייתא ורוב בהמות כשרות כו' אלא דתולין הירקות במצוי והיינו ע"י אור עכ"ל הרי דאזל בתר רובא בנפלה לאור אם היה דבר לתלות בו להקל דהיינו כל שאין ירקות לפנינו א"כ אם נאבדה פשיטא דכשר מצד הרוב אלא דא"כ קשה על בעל הש"ע שהביא שניהם להלכה ואפשר לי לומ' שהרשב"א אזיל לטעמיה דס"ל אפילו בלא ידענו שנפל לאור אסור אם הוריקה וכמ"ש הש"ע סעיף ו' אם כן נוכל לומ' דכאן מיירי באינו ידוע שנפל לאור אלא שאנו רוצים לאוסרו מחמת ההורקה בזה מועיל מה שיש במינו מדבריי אלא דא"כ היה לו לפרש דמיירי בלא נפלה ולא לסתום דמשמע דאנפלה לאור קאי ותו דהא כבר הוכחנו בסעיף א' דהרשב"א מכשיר המראה גרי"ן אפי' בנפלה ודאי לאור וא"כ ה"ה נמי בהך היתר דמדבריים דהא אין חילוק בין נפלה ללא נפלה לדידיה בזה. ועל מה שכ' הרשב"א דהאי ירוק דכבד הוא ככרתי דאילו כביצה אינו אוסר שהכבד הוא ירוק כביצה אם הוא שמן מזה ל"ק מידי דע"ז אין לשון ספק כלל דכולהו איתניהו הכי משא"כ בהך מלתא דתליא ההיתר במדבריים הוא נגד הרוב של בייתים כמו שהוכחנו בסמוך ודאי קשה כמ"ש ומסתברא כמ"ש תחלה דהרשב"א לית ליה הך דסעיף ה' וא"כ לדידן נפל האי היתירא דמדבריים בבירא דאי בנפלה לאור לא מהני ליה דהא אסור בלא בדיקה וכאן אי אפשר בבדיקה ואי לא נפלה לאור אין כאן איסור בהורקה לגמרי כמ"ש רמ"א בסעיף ו' דיש לסמוך על יש מכשירין כנלע"ד נכון ואח"כ מצאתי לרש"ל שכ' על האי היתירא דמדבריים וז"ל ולא נהירא דא"כ מנלן להקל במה שלא חילק התלמוד ועוד מאחר ששינוי מראות אינו פוסל אלא בנפלה לאור א"כ מאחר דאיכא ריעותא לפנינו למה לנו לתלות בשינוי הטבע להקל ולומ' שמא אף בבייתים אשתני עכ"ל נראה דנתכוין למ"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י ואי ליתא קמן כו'. זה דברי הר"ן וכ' ב"י ראייתו מדאמרי' בגמ' אין ריאה לעוף ליחמר וההוא ודאי בסתמא קאמר דאילו היכא דנחמרה בודאי הא קמן שלא הגינו צלעות עליה [אלא] אם נפלה לאור דא"צ בדיקה ודוקא ריאה שצלעותיה מגינות עליה הא שאר בני מעים דעוף דליכא מה דמגין עלייהו צריכה בדיקה עכ"ל ולפ"ז למאי דקי"ל אפי' אם ראינו שהוריקה הריאה כשירה כמ"ש הטור בשם הרא"ש וכן מסקנת ב"י כמו שהעתקתי לעיל סעיף א' א"כ הא דאמרו אין ריאה לעוף הוא אפי' אם ראינו שהוריקה ואין ראייתו של הר"ן ראייה וא"נ לא קי"ל כותיה בהך דאסר בלא בדיקה ולא היה לו להש"ע להביא כאן דעת הר"ן כיון שבב"י ובש"ע ס"א פסק כהרא"ש שזכרתי אלא דאפשר דאף שאין ראייה של הר"ן ראייה מ"מ מסברא יש לפסוק כיון שיש כאן ריעותא דנפלה לאור אמרינן ודאי יש שינוי עד שיתברר שאין שינוי וכפי מה שאפרש בסמוך א"צ ראיה וע"כ דברי הר"ן הם הלכה ורש"ל חלק על דברי הר"ן אלו ומביא ראיה מדתנן במתני' נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ולא קתני נפלה לאור לחוד כמו שתני דרסה בכותל כו' אלא ודאי שאין איסור בנפלה לחוד אלא בנחמרו מעיה בודאי דוקא אבל בנפלה לאור לחוד אין כאן ריעותא עדיין ולי נראה דבריו תמוהים בזה דהא יש חד פי' להך ונחמרו דהיינו לשון חמימות כמ"ש סעיף א' בשם המרדכי וא"כ מנא ידעינן דנתחממו המעיים כל שאין שם שינוי מראה ע"כ לומ' דבשיעור תליא מלתא דהיינו שנשתהה באור כדי שיעור חימום א"כ אין ראייתו ראיה כלל דה"ק מתני' נפלה לאור ונחמרו מעיה דהיינו ששהתה שם כשיעור הזה אבל ודאי אין אנו רואים שום סי' חמירה אלא מסתמא שנפלה לאור ושהתה שם דזה ודאי אין סברא שתיכף שתפול לאור תאסר אפי' אם מיד סלקוהו אבל אם שהתה כשיעור שתתחמם ודאי הוה ריעותא לפנינו וצריך בדיקה ובדבר זה סגי לקיים דברי הר"ן בלי ראייה אחרת: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יא ויש אוסרין כו'. גם הרשב"א מן האוסרין כמו שהעתקתי בסעיף א' מת"ה הארוך דף נ"א שכ' הא ריאה של בהמה צריך בדיקה והב"י לא הביאו ובודאי אלו הביאו לא היה מיקל נגדו: ש"ע סָעִיף ז
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א ונחמרו. נתכווצו מלשון חמרמרו מעי וי"מ מלשון חמימות מרדכי ט"ז. הנה רש"י פי' כווצו ומרדכי פי' חמימות וכה"ג בהגהות הטור אות א' דלפי' המרדכי יש לגרוס נחמד"ו בדל"ת מלשון לחם חמודות לא אכלתי פי' הערוך ורד"ק נהמא חמימא יע"ש והביא עוד פי' שלישי הר"מ בפי' המשניות והרע"ב דלשון שריפה כמו בפתילה של אבר וחומרת בני מעים. אין לומר דנ"מ לפי' רש"י בעינן תרתי כיווץ והוריקו הא הוריק לחוד לא ולמרדכי הוריק לחוד נמי דז"א דגם לרש"י הוריק לחוד טרפה אלא אורחא דמלתא נקיט שדרך להתכויץ ולהיות שינוי מראה. גם אין לומר דלרש"י כיווץ לחוד כשירה ולמרדכי טריפה גם זה אינו. גם אין לומר דלמרדכי בעינן שיעור שיכול להתחמם גם רש"י יודה לזה עיין יש"ש פא"ט סימן צ"ב ובט"ז אות יו"ד. ומיהו מ"ש הט"ז לקמן דכל שאין שיעור חמימות לשרוף בזה או שסלקוה מיד אין סברא לאסור יש לומר לכאורה היינו מסתמא א"צ לבדוק או בנאבד כשירה עכ"פ אבל אם ראינו שינוי טריפה אף דסלקוה מיד אמנם הב"ח כתב אם א"א שנתחממו באש כזה אפילו נשתנה כשירה כמ"ש לדעת הרא"ש עכ"ל ור"ל דמתיר הרא"ש בלא ראינו שנפלה דאי להמחבר לקמן ס"ו טריפה שמא פ"א נפלה לאש כו'. וממרוצת דברי הט"ז באות יו"ד משמע דלפי' נחמרו כיווץ אפשר להכשיר בלי בדיקה ודווקא כי איכא ריעותא כיווץ צריך לבדוק כל האיברים ולפי' חמימות כל שיש שיעור אסור בלי בדיקה והמעיין ביש"ש סימן צ"ב בא"ט יש לומר דקשיא ליה למה לי כלל נחמרו וירוקין ליתני סתמא נפלה לאור כמו דרוסה בר"פ דלא תנן האדים. ושם באות יו"ד אבאר מ"ש הט"ז דרסה בכותל ומיהו י"ל דתנא בעי לומר ירוקין כשירה אף שהוסיפו באדמימות או בירקות כ"א לפי מה שהוא כשר. והנה במשנה נאמר נפלה לאור ולא אמר סתמא ירוקין שהאדימו טריפה ולזה י"ל דנפלה בדיקה בעי ולמאן דלא בעי י"ל דאשמועינן דירוקין מחמת אש טריפה הא לא זזה ידה מתוך ידינו מיום שנולדה אף ירוקין שהאדימו כשירה בזה אף הרשב"א מודה והמחבר ס"ו כיון דליכא למיתלי באש כ"א שינוי טבע✍: ש"ע סָעִיף א
ב והוריקו ככרתי. עט"ז ולכאורה נראה מדבריו דפי' כן בהמחבר דסוברים כהרשב"א בארוך נ"א ובקצר ב"ב ש"ש דווקא כבד מראה גע"ל שבח לו אם הוא שמן הא לב וקורקבן לא ומ"ש המחבר ככרתי איידי דכבד נקיט והוא דוחק לפרש כן בהמחבר דמשמע שסובר כהרא"ה הביאו הר"ן וב"י דאף לב וקורקבן כללא כייל דגע"ל כשר דאש מוריק רק ככרתי וכמ"ש הש"ך אות ב'. ומ"ש בשם רש"ל דכחוש אסור אף גע"ל. גם מ"ש מהרש"ל כתב משמע דהרש"ל מפרש דברי הרשב"א דווקא שמן ולא כחוש וכן יראה לכאורה ביש"ש סימן צ"ו שהקשה אשיטת הרא"ה דאמאי לא אמרו באיזה ירוק פסול ככרתי. בשלמא לרשב"א ניחא דלב וקורקבן פסול כל ירוק מש"ה לא חילק ועוד דבכחוש אף בכבד אסור גע"ל הרי משמע דמפרש כן דברי הרשב"א דמ"ש הרשב"א בקצר שהכבד בתולדה כביצה "אם היה שמן תנאי הוא דווקא שמן ולא כחוש וכדי שלא יסתרו דבריו למ"ש בארוך נ"א ב' שירוק כביצה שבח הוא לו מחמת שומנו משמע דוקא בשמן ולא בכחוש. ומיהו התב"ש אות ג' התרעם על הפר"ח אות ב' דהר"מ בפי' המשניות דאוסר גע"ל בכבד בכחוש ורשב"א בשמן מיירי מדכתב בקצר אם היה שמן משמע אף בכחוש שרי והטעם דכמו עוף שיש במינו מדברי תולין בשינוי טבע ה"ה בכחוש י"ל הואיל ובשמן כן תולין השינוי כו' ואף שאין לדמות כ"כ גם אמאי לא התלונן על יש"ש שכתב כן ואולי סובר התב"ש דיש"ש סברא דנפשיה קאמר לא אליבא דרשב"א ומפרש דמש"ה לא אמרו באיזה ירוק דכחוש אסור ובאמת חולק על הרשב"א במין בייתי שיש במינו מדברי דאין תולין וה"ה כחוש אין תולין וכבר התבאר זה ודע דכרתי היינו בין גרי"ן ובל"א עיין תוס' חולין מ"ז ב' ד"ה ירוקה ככרתי אף אינדי"ש שהוא לאזו"ר בל"א וכן יראה מדברי תב"ש שם באות ג' יע"ש: ודע דהפרישה אות י"ד כתב דרשב"א דווקא באין ידוע שנפלה לאור הא ידוע לא תלינן וב"ח חולק וסובר אף נפלה מכשיר הרשב"א עש"ך אות י"ג ובט"ז אות ט' והנה הטור הביא לדין של רשב"א ואיהו סובר דוקא בידוע שנפלה אסור ע"כ כפי' הב"ח דאל"כ לאיזה צורך הביא דברי הרשב"א שאין נ"מ לדידיה. ומ"מ בעוף שמן גם הפרישה יודה דראוי הוא להיות שמן ואף בנפלה לאור כשירה וכמ"ש המחבר נפלה לאור והוריק ככרתי ומיהו לפי' הש"ך אות ב' אין ראיה ומ"מ האמת כן הוא כמ"ש הט"ז אות ט' דשמן ראוי להיות גע"ל ואין כאן ספק. ולפ"ז אם נאמר כמ"ש התב"ש דכחוש לא גרע לרשב"א מבייתי שיש במינו מדברי אם כן יש לומר דהט"ז טעמיה דנפשיה קאמר שחולק באות ט' על פסקא דבייתי שיש במינו מדברי והביא שם דברי רש"ל שחולק א"כ ה"ה בכחוש וכ"ת דנ"מ באין ידוע שנפלה לאור דתולין יש לומר דכפי הנראה מט"ז שם שיש לסמוך אמכשירין אפילו באין ה"מ וכדבעינן למימר קמן אם כן אין נ"מ משא"כ להש"ך אות ט"ו דווקא בה"מ אם כן בכחוש בלא ראינו יש לומר אף בלא ה"מ שרי ומיהו הש"ך לקמן אות י"ג אף ראינו שנפלה לאור מכשיר כב"ח אם כן ה"ה כחוש נמי שרי ובש"ך אות ב' אבאר עוד בזה: ש"ע סָעִיף א
ג והכבד עט"ז. דע דארס האש שוה במקצת לדרוסה לא בכולו כמ"ש הב"י כי דרוסה אף במקום שפוסל ברובו זיהרא מיקלא במשהו ואלו ארס האש פועל בעובי מתפשט מעל"ע לא לצדדין וזו מוכח מדאמר הוריקה כבד נגד בני מעיים לא יהא אלא ניטל כולו והא בלא נשתייר ב' זיתים טריפה אלא שאין מתפשט לצדדין ופריך לא יהא אלא ניטל כלו כלומר אותו החלק שהוריק ומיהו בעובי פועל מעל"ע מהא דאמרינן שיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן במשהו והוא מיותר ולימא ירוקתן כנקובתן אלא מלת משהו לומר דמשהו בעובי שהוריק טריפה דייק לא כמו דרוסה ואף שלא הגיע ללב זה למדתי מתוך דברי הראשונים ואחרונים ז"ל וכשהוריק נגד בני מעיים אמרינן דגם המעיים נחמרו אלא דלא איגלו עדיין בהתייהו. והרא"ש הביא ראיה מכאן דאם מאבר לאבר אמרינן ששלט האש כ"ש באבר א' גופא יע"ש ומיהו דווקא בעובי ולא לצדדין ואם הוריק נגד המרה נמי טריפה כמו שיתבאר אות ד'. והמרדכי סובר אף לצדדין נמי מתפשט וטריפה בכ"מ שהוריק אף שלא נגד המעיים ומרה ופי' הט"ז דבריו דהמרדכי לשיטתיה שסובר באין ידוע שנפל לאור אין שינוי מראה פוסל והוא הי"מ בס"ו וא"כ הגירסא דאמר בידוע שנפלה לאור קשה דמיירי ע"כ בידוע ומתחלה שאל בידוע עיין תה"א נ"א ולקמן יבואר אלא דמשני ליה מתרי טעמא אסור חדא בידוע כו' וישלוט החולי אף בצדדין ויהא ניטל הכבד ולא ישאר כזית כו' ועוד לקות מעים. ומיהו אנן קי"ל כפסק הש"ע דווקא בעובי פועל ולא לצדדין והלכך אין טריפה אלא נגד מרה או מעיים: ש"ע סָעִיף א
ד וכלפי פנים. עיין ט"ז. דע דלכאורה י"ל דחלק הדק הוא נגד המעיים כמ"ש הרשב"א בארוך וקצר וחלק הגס התלוי בטרפשא אין נגד המעיים ובחלק הדק בעינן מצד פנים ר"ל עבר הרואה בני מעיים הא מצד חוץ אף שהוא נגד בני מעיים לא אמרינן כולי האי דשלט כח האש מעל"ע וגם לבני מעיים. ומיהו להר"ן דמפרש בעובי וודאי יעבור מעל"ע אם כן אף בחוץ יעבור מעל"ע ויגיע לבני מעיים ועיין ב"י שכתב על לשון הרא"ש דסופו לעבור מעל"ע וכיוצא בזה הוא לשון הר"ן ר"ל לאו ממש שוין דאלו להרא"ש מחמת ק"ו דאם מאבר לאבר אמרי' שלט כ"ש באותו אבר ולהר"ן פשוט הטעם דסופו להתקלקל אמנם איך שיהיה אין זה אמת דוודאי אף בחוץ כל שהוא נגד המעיים סופו לקלקל או לקלקל גם הבני מעיים והאי צד פנים ה"ק אותו חלק ברוחב הכבד שהוא נגד בני מעיים לאפוקי אותו חצי רוחב הכבד שהוא לצד הצלעות קורא צד חוץ שאין נגד המעיים ולפיכך הוריק נגד מרה אפילו בחוץ כ"ש נגד המרה ממש טריפה דנתקלקל גם המרה וזה שלא כתב הוריק נגד המרה בפנים ועיין ב"י ופרישה אות ז' כמ"ש נגד הבני מעיים נראה כמבואר כמ"ש כאן✍והכלל בזה דבעובי מתפשט מעל"ע ואף לכמה איברים ולרוחב לצדדין אי מתפשט ואם הוריק במקום חיבור הכבד בטרפשא חוט ארוך אף שלא הגיע מעל"ע סופו להוריק ונתלשה הכבד וליכא מקום תלייתה וה"ה אם חוט ארוך בסוף הכזית הוריק כל שאלו ינטל אותו החלק לא ישאר כזית בצירוף במקום תלייתה טריפה כל זה מתבאר בב"י ועיין שם היטב: והוי יודע שמ"ש הטור דכבד אינו כלב וקורקבן דכ"מ שהוריקו טריפה וכבד דווקא נגד בני מעיים כו' ה"ה לב אם הוריק למטה מחללו שאפילו ניקב מעל"ע שם אין טריפה כמ"ש הב"ח בסימן מ' הביאו הש"ך שם וכבר התבאר דלצדדין אין מתפשט ומש"ה אין טריפה אלא כשהוריק כ"ש נגד חללו דמוריק בעובי לסוף וזה פשוט✍: ש"ע סָעִיף א
ה אין חוששין לה. הט"ז האריך בכאן ואבאר. הנה הטור הביא אין ריאה לעוף לינפל וליחמר וכ' הרשב"א דא"צ לבדוק אחריה אבל ראינו שהאדימה טריפה והרא"ש כתב אפילו נפלה לאור והאדימה כשירה והב"י הגיה ירוקה במקום האדימה בין ברשב"א ובין בראש ולא כתב למה וכ"ת דאדומה תולין במצוי מדרבי נתן ירוקה ככרתי נמי כשירה מדר"ן עיין דרישה אות ט'. וכ"ת דהרשב"א ורא"ש בגע"ל מחולקין בעוף אף בהמה גע"ל טריפה בעוף כשירה ורשב"א בגע"ל פוסל לבד בכבד דלא כהרא"ה שהביא הר"ן. והרא"ש מכשיר ואף דלוי אמר כל מה שמנו חז"ל בבהמה כנגדם בעוף לא קאי אלא אמה שמנו במשנה ומראות מימרא דאמוראים הוא דז"א דהא הטור בסימן ל"ח לא חילק ומשמע אף בעוף פוסל גע"ל ואלו היה דעת הרא"ש להכשיר גע"ל אף בנפלה לאור וכ"ש בלא נפלה אמאי לא הזכיר עכ"פ דעת הרא"ש. וע"כ צריך לומר דכוונת הב"י במה שהגיה ירוקה משום דפלוגתתן נמצא מפורש בירוקה שבקצר דף כ"ג א' ז"ל אף על פי שלא מנו ריאה בכלל אדומין שהוריקו מפני שאין צריך לבדוק אחריה אבל ראינו שהוריק הרי לא הגינו צלעותיה וי"מ ולא נתחוורו דבריהם. ובארוך נ"א ב' מצאתי למקצת מפרשים ריאה אפילו הוריקה קיטרא דעייל ודאמר אין ריאה ליחמר אפילו הוריקה ואינו מחוור הרי בא פלוגתתן בפירוש בהוריקה ואפשר אה"נ דפלוגתתן בהאדימה נמי דמ"ש. או אפשר כפשוטו דודאי ריאה נוטה מראיתה לאודם וכמ"ש הרשב"א דמה שלא מנו ריאה בכלל אדומין שהוריקו ואמנם אדומה כשירה מדר"ן היינו בתכלית האודם וירוקה הוא גוון חדש בריאה ואפ"ה כשירה ומש"ה גרס הב"י הוריקה דבהא פליגי רשב"א ורא"ש אבל האדימה בתכלית האודם אפילו בלב וקורקבן וכבד אין מזיק כמ"ש הר"ן ירוקין שהוסיפו בירוקתן ואדומים שהוסיפו באדמומית כשירה ודאיק לה ממ"ש ירוקין כשירה ומריב"ל דשדריה ירוקין ואכשריה יע"ש וע"כ פלוגתתן בהוריק הריאה דזה גוון חדש להרשב"א טריפה ולרא"ש כשרה. וע"ז חקר הט"ז במה פליגי. ואעתיק לך לשון הרשב"א בארוך נ"א א' וז"ל גי' הרי"ף והרמב"ן בידוע שנפלה לאור ונחמרו ואף לא נודע ותמה כו' ומ"מ נראה כגאונים. וסיוע לדבריהם שאם אין אתה אומר כן אלא תולין השינוי בתולדה אף שנפלה לאור נתלי השינוי בד"א דרובא דאורייתא אלא שינוי מראה מלתא רחיקא וא"כ אף בלא ראינו שנפלה לאור טריפה. ומקצת מפרשים דהא דלא מני ריאה בהדי אינך אפילו הוריקה כשירה ואין ריאה ליחמר אפילו בשהוריקה ואינו מחוור. ומה שאמרו אין ריאה לינפל וליחמר הא טעמא קאמר דצלעותיה מגינות ואם ראינו נתרסקה ונחמרה מה הועילו ומה הצילו אלא א"צ לבדוק הא ראינו נתרסקה ונחמרה טרפה ומה דלא מני ריאה בהדי אינך דא"צ לבדוק. עוד יש לומר דא"א למנות ריאה בהדי אינך שהירקות כולל ב' צבעים ככרתי וכביעותא שהוא גע"ל ואם כביעותא בלא"ה טריפה וככרתי כשירה מדר"ן ומצוי הוא בריאה ותולין בתולדה דרוב בהמות כשירות הן וזה כפי הסברא שכתבתי לסייע לדברי הגאונים ז"ל וזה בסיוע למ"ש שם ובריאה של עוף אמרו דא"צ לבדוק אולי ימצא כביעותא וריאה של בהמה צריכה לבדוק עכ"ל. והנה יש לפרש דבריו בג' פנים. הפן האחד הוא דלתי' א' מ"ש דלא מני ריאה דדברו בהווה וצריך בדיקה משא"כ ריאה אין מצוי וא"צ בדיקה הא נמצאת ירוקא ככרתי טרפה מראה גרי"ן אף שמצוי הוא מ"מ יותר מצוי לתלות באור וחולק עם י"מ בין מראה גרי"ן וגע"ל טרפה לדעתו ולדעתם ל"מ בגרי"ן אלא אפילו גע"ל כשר לדעתם בריאה של עוף ובהמה גע"ל בלא"ה טרפה. ובתי' הב' הודה לדבריהם בגרי"ן כשירה דמצוי ותולין בתולדה דרובא דאורייתא וזה סיוע למ"ש לעיל דאף בלא נפלה שינוי פוסל דאל"כ אף בנפלה נתלי בתולדה אלא דמלתא רחיקא כו' משא"כ גרי"ן בריאה לאו רחיקא דמצוי מדר"ן אמנם בגע"ל חולק עליהם דהם מכשירים בעוף והוא מטריף דאפילו לא נפלה כלל לאור מטריף בתי' הב' כביעותא דאין חילוק בין עוף לבהמה. ומה שכתב בבהמה צריכה בדיקה לאו סיומא דפלוגתא אי"מ דהם נמי מודים בבהמה גע"ל בלא"ה טרפה ואפשר דצריכה נמי בדיקה בנפלה לאור ועיקר פלוגתא בגע"ל לתי' הב'. ובקצר ב"ג ש"א לא הביא כ"א תי' הא' דגרי"ן נמי פסולה ומה שלא מני ריאה דא"צ בדיקה והטור אף א"ת שראה הארוך מ"מ כתב לפי מ"ש בקצר להלכה וחזר מארוך ולא הביא כ"א תי' הא' דגרי"ן טרפה וע"ז חולק הרא"ש בגרי"ן ובגע"ל בלא נפלה לאור כלל טרפה כההיא דסימן ל"ח וזה דרך הש"ך בנה"ך. ואני הוספתי נופך משלי. הפן הב' י"ל דה"ק בתי' הב' דמש"ה לא מני ריאה דמיירי בלא ראינו שנפלה לאור ומש"ה ריאה גרי"ן כשירה דמצוי קצת וכיון שלא ראינו נפלה לא מחזקינן ריעותא וגע"ל בלא"ה טרפה הא נפלה לאור בגרי"ן טרפה דתולין במצוי יותר שהאש הוריק ולא בדר"ן וזה שסיים הא בהמה אפילו בדיקה צריכה ואם גרי"ן טרפה בראינו שנפלה לאור וא"כ מחלוקת הרשב"א ורא"ש בראינו שנפלה לאור עכ"פ בעוף אם בדקו בגרי"ן לרא"ש כשירה בעוף ולרשב"א טריפה ובקצר ליכא חזרה כלל מארוך. הפן השלישי הוא דרשב"א בתי' א' וב' במראה גרי"ן מודה דכשירה אפילו ראינו שנפלה לאור דרובא דאורייתא ומצוי הוא מדר"ן ופליג בגע"ל בריאה עוף אלא בתי' א' קאמר דא"צ לבדוק ובתי' ב' קאמר דא"א למנות כלל דגע"ל בלא"ה טריפה אף בלא נפלה כלל דאין חילוק בין עוף לבהמה ומה שסיים בהמה בעי בדיקה הוא ענין בפ"ע כאמור. והנה אשובה אראה אשמור ציוני. במ"ש בפי' הא' דרשב"א בתי' הא' אוסר בגרי"ן וחולק עם י"מ עכ"פ בזה לחוד ואפשר הם מכשירים אף בגע"ל כמ"ש לעיל דא"כ איך כתב הא טעמא קאמר שצלעותיה מגינות ואם ראינו שנתרסקה ונחמרה ומה הגינו ומה הצילו ואי בגרי"ן מה נחמרה ראינו הא גרי"ן מצוי הוא מדר"ן ע"כ בגע"ל חולק עמהם בתי' הא' ומ"ש דא"צ לבדוק או לדבריהם קאמר וכן מ"ש דלא הגינו ולא הצילו לדבריהם קאמר או דבתי' הא' סובר ג"כ דגע"ל בלא נפלה כשירה בעוף ובתי' הב' מוסיף דגע"ל בלא"ה טרפה בעוף כמו בבהמה ומה שכתבנו בהפן הב' דרשב"א בלא ראינו שנפלה כתב כן הא ראינו שנפלה טרפה בגרי"ן בין בתי' א' ובין תי' הב' גם זה א"א כמו שאומר. והוא דרשב"א כתב שזה סיוע לדברי הגאונים ויש לפרש דה"ק דיש סיוע מדלא מני ריאה וע"כ דגרי"ן כשירה ותולין במצוי ואמאי הא כיון שא"א בבדיקה הו' כנאבד וטריפה עט"ז אות יו"ד אפ"ה אמרינן דאין זה שינוי כלל א"כ יש סיוע לגאונים דאף לא ראינו שנפלה דאל"כ אף ראינו נתלי בתולדה וכ"ת דא"א בבדיקה א"כ ה"ה ריאה אמאי לא מני וכאמור. ואם נפרש דה"ק דריאה בלא ראינו תולין בדר"ן הא ראינו אין תולין וזה סיוע לגאונים ה"ק דע"כ בלא ראינו אוסרין דאי בראינו אמאי לא מני ריאה דודאי נפלה אין סברא להכשיר גרי"ן וע"כ בלא נפלה ומינה לב וכבד וקורקבן אף בלא נפלה אסור אף שאין לשונו מיושב כ"כ נאמר כן. ע"ז הקשה הט"ז דאין סיוע מכאן לגאונים כיון דבמראה גרי"ן בריאה ע"כ יש חילוק בין ראינו שנפלה ולא ראינו אימא ה"ה גע"ל בלב וכבד וקורקבן כחושים דיש חילוק והא דלא מני ריאה אין זה קושיא דודאי מ"ש בתי' א' סברא נכונה הוא דמש"ה לא מני דא"צ לבדוק אחריה עוד הביא הט"ז ראיה חזקה דע"כ אף ראינו שנפלה לאור בגרי"ן כשירה דמדסיים ומ"ש לא לינפל וליחמר דא"צ בדיקה אם תמצא כביעותא ומשמע הא גרי"ן כשירה וזה מיירי בראינו שנפלה לאור דומיא דלינפל היינו שנפלה ממקום גבוה ה"ה ליחמר כה"ג בראינו. ויש לראות דעדיפא היה לומר דמדאמר דא"צ בדיקה לראות אם כביעותא ע"כ בראינו שנפלה מיירי דמן הסתם מה"ת לבדוק ואפ"ה בגרי"ן לא יזיק וצ"ע. והעלה הט"ז שאין הגהת ב"י צודקת וכ"ש האדימה אין צודק דפשיטא כשירה וכמ"ש לעיל אדומין שהוסיפו באדמומית כשירה ואמר דהטור חשב שרשב"א חולק עם הי"מ בגרי"ן כי לא ראה הארוך ואינו מיושב עוד דפלוגתתן בראינו שנתכוין להרשב"א טרפה בגרי"ן וה"ה אודם ולטור כשירה שצלעותיה מגינות ואם כן א"צ להגיה דפלוגתתן בין בגרי"ן ואודם ועם כל זה לא נתקררה דעתו ז"ל בזה יעוין שם: והנה בנה"ך השיג על הט"ז ואומר דרשב"א בארוך חולק בתי' א' עם ב' דלתי' א' גרי"ן טרפה ובקצר הביא תי' א' גם הביא ראיה מדכתב דמה שלא מנו ריאה דא"צ בדיקה ולא אמר דא"א למנות דגרי"ן כשירה וגע"ל בלא"ה פוסל יע"ש והנה הט"ז בתי' א' ג"כ סובר דגרי"ן כשירה להרשב"א כמ"ש דמה הגינו והועילו ואי גרי"ן אין סימן שנחמרו דמצוי הוא מדר"ן ואדרבה בתי' הא' סובר גע"ל טריפה רק בנפלה לאור בעוף ובקצר ג"כ סובר כן ומשום הכי כתב דלא מני דא"צ בדיקה דאל"ה היה למנות עכ"פ גע"ל טריפה כמו לב וקורקבן וכבד כחוש כמ"ש לעיל ואדרבה תי' הב' דסובר גע"ל בלא"ה טריפה השמיט בקצר לפי שיטת הט"ז זהו מה שנלע"ד בכוונת דבריו. ובדברי הש"ע אין הכרע אי כרשב"א דא"צ לבדוק או כרא"ש אף בגרי"ן כשירה הא גע"ל כבר פסקנו לעיל סימן ל"ח דגע"ל בלא נפלה כלל לאור טריפה דאין חילוק בין בהמה לעוף כלל כמבואר: ודע דבסימן ל"ח אות ד' הביא הט"ז דמראה פסולה אף בקרום א' פסולה והנה מכאן יש ראיה דאי בעינן דוקא שיכנס לתוך ב' קרומים אכתי קשיא אמאי לא מני ריאה בהדי אינך ואי דגע"ל בלא"ה טריפה הא מ"מ נ"מ דאין טריפה אלא לתוך ב' קרומים ובנפלה לאור אפילו הוריק כ"ש בקרום עליון טריפה דסופו ליכנס כעובי כו' וע"כ דמראה גע"ל פוסל אפילו בקרום א' וה"ה שאר מראות פסולות וזה ראיה חזקה ותמהני שלא הביא לעיל הט"ז ראיה מתי' שני של הרשב"א בארוך ועיין לעיל סימן ל"ח התב"ש היקל בה"מ במראה פסולה בקרום העליון לבד וכפי הנראה יש ראיה מכאן דטריפה✍וצ"ע: עוד הביא הט"ז ביאור למ"ש שהכבד אם ינטל כולה כשירה אין ר"ל כל הכבד אלא אם ינטל אותו מקום וישאר כזית במקום מרה וחיותא: ש"ע סָעִיף א
ו שסופו לנקוב. עט"ז ולשונו צריך תיקון דוודאי כוונתו דאף שלא הוריקו מעל"ע ונשאר דינר זהב אפ"ה טריפה והוקשה לו דלרשב"א לא אמרינן דליהוי כדרוסה ממש דהא בעינן לדידיה הוריק הכבד נגד בני מעיים דוקא הא במקום אחר לא דלא כמרדכי עיין לעיל אות ג' וע"ז תי' דיש חילוק בין הוריד בעובי דסופו לחלחל מעל"ע ובין שיתפשט לצדדין זה לא אמרי' ומ"ש סביבות המכה היינו בעובי וכבר כתבנו מזה לעיל באות ג' ואם שלשונו אין כ"כ מתוקן מ"מ זה הוא תוכן כוונתו ואף שנשאר עובי ד"ז טריפה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ז ואירע ששלקן. פי' אבל א"צ לשלוק ט"ז והוא גמרא אמר רב אשי לא ליכול אלא בשלקא והיינו בנפלה לאור ולא הוא אחזוקי ריעותא לא מחזקינן כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח בכבד של עוף בייתי כו'. עט"ז דוקא כבד הא שאר איברים לא אמרינן אמנם מ"ש כ"כ בת"ה לא ראיתיו שם דגם כאן כ' המחבר כבד של עוף בייתי ובת"ה נמי כ' כן ומ"ש שם לב וקורקבן לא קאי אלא אמראה גע"ל דפסולה בלב וקורקבן וכבר שבח הוא לו ששמן הוא יע"ש וצ"ע: ש"ע סָעִיף ד
ט של עוף בייתי. הט"ז האריך בכאן ותוכן כוונתו דהמחבר בסעיפים הללו ר"ל סדה"ו זיכא שטרא לבי תרי דכיון דרוב בייתים אין כבדן ירוק ככרתי א"כ הוה כנאבדה בלי בדיקה בס"ה וטריפה ונהי דגע"ל בכבד כשירה דאין כאן שינוי כלל דכולהו איתנהו הכי ואף דמ"מ קשה לא יהא נאבדה י"ל כיון דאין רואין שינוי בשאר איברים א"כ כשירה היא משא"כ בייתי דודאי שינוי הוה בנאבדה ומזה תבין שמ"ש בנה"ך מדלא ראינו שינוי בשאר איברים גם הט"ז ידע זה וכדכתיבנא. והעלה לדידן נפל האי היתרא בבירא דאי באין ידוע שנפלה לאור בלא"ה כשירה ובידוע טריפה ומזה תראה שחולק עם הש"ך אות ט"ו דיש לסמוך במקום ה"מ אכתי יש נ"מ באין ה"מ בייתי שיש במינו מדברי אלא דסובר דבאין ה"מ נמי כשירה: והנה במה שכתב דהרשב"א לית ליה הך דס"ה ונאבדה כשירה יש לראות הא הר"ן דייק לה מדאמר אין ריאה לעוף ליחמר היינו דא"צ בדיקה משמע דשאר צריך בדיקה וכמ"ש הב"י דזאת הוכחה רק להר"ן ואם כן הרשב"א דסובר גם כן דריאה של עוף אי הוריקה טריפה ע"כ אית ליה הך הוכחה דר"ן ולזה יש לנו לומר דאה"נ דצריך בדיקה ואפ"ה אי נאבדה כשרה והר"ן סובר כיון דצריך בדיקה ממילא אי נאבדה טריפה ולפ"ז יש לעיין מתשובת הרשב"א ר"ג ותס"ו ותש"ס. או יאמר דרשב"א יש לו תי' הב' דמש"ה לא מני דגרי"ן כשירה וגע"ל בלא"ה טריפה וכמו שהתבאר באות ה' אם כן אין ראיה כלל. ומה שאמר הואיל וצלעותיה מגינות עליה הוא לינפל ולא ליחמר דהא הרשב"א כתב גרי"ן כשירה אף בבהמה מדכתב הואיל ורוב בהמות כשירות הן יעיין שם בארוך נ"א ב'. ומ"ש הט"ז דרשב"א ודאי אף בנפלה מכשיר בייתים שיש במינו מדברי דהא במראה גרי"ן מכשיר אף בודאי נפלה כמו שהוכיח באות ה' וע"כ גרי"ן אין רובן כך אלא דמיקל בנאבדה ה"ה בגרי"ן ואם כן ה"ה במין שיש בו מדברי דמיקל בראינו שנפלה דאין חילוק לדידיה בין נפלה ללא נפלה כמ"ש לשיטת הגאונים ואם כן לא היה להמחבר לסתום אלא לבאר דלשיטת המחבר דווקא בלא ראינו שנפלה. ודע אף דמכשיר בגרי"ן יש לומר בעוף שצלעותיה מגינות ונאבדה ודאי בעוף כשירה ולא זו אלא אף בדיקה א"צ אלא דמשמע ליה להט"ז מדכתב הרשב"א דרוב בהמות כשירות הן משמע אף בבהמה מכשיר מראה גרי"ן בנפלה ה"ה בייתי שיש במינו מדברי כה"ג. ומ"ש עוד דרשב"א חולק על ס"ה והוא הר"ן וסובר דאי ליתא לפנינו כשירה הוכחתו מדכתב סיוע לגאונים דאי לא ראינו שנפלה תולין בתולדה אם כן ה"ה בראינו נתלי כן אלא תולין במצוי מדכתב רובא דאורייתא אלמא כל שנאבדה אזלינן בתר רובא ומכשירין ולזה יש לומר דאיתרע רובא ויש לומר דאם כן מה ראיה מייתי דאם כן אף בראינו שנפלה דלמא נפלה הוה כנאבדה ולית לה בדיקה ע"כ דמכשיר אם נאבדה וכאמור. ומ"מ הא וודאי סובר הרשב"א דכל דאיתא לפנינו צריך בדיקה כדמוכח מדבריו כמה פעמים במ"ש בדף נ"א א' דבין בהמה ועוף צריכה בדיקה גם מ"ש דלא מני ריאה דא"צ בדיקה והנך צריכין בדיקה ומה שסיים ובהמה צריכה בדיקה בריאה אלמא דצריכה בדיקה אלא דחולק עם הר"ן באי נאבדה דלהר"ן טריפה ולרשב"א כשירה ומהא דכתב הרשב"א הוריקה כבד נגד בני מעיים אפילו איתא לפנינו ואין רואין שינוי דאי ליתא לא היה לסתום אלא לפרש ולא הוכיח דאי ליתא אפילו לא הוריק הכבד טריפה דנאבדו המעיים יש לומר דשאלתו היה בלא ראינו שנפלה לאור ומש"ה לא מצי להוכיח וכדכתיבנא עיין מ"ש בש"ך: ודע דנה"ך השיב כיון דאין שינוי בשאר איברים אם כן שפיר תולין וכתב התב"ש אות ח' דלשיטתיה אם נאבד אבר א' והשאר איתא לפנינו ואין שינוי שרי. וודאי לדינא לא קיי"ל כן וכבר כתבנו מזה לעיל דכל שאבר אחד נאבד אסור וכפסק הש"ע ורמ"א לא הגיה כלום ואף שביש"ש סימן צ"ב חולק בזה ומכשיר אי נאבדה מ"מ אין לנו אלא פסק הש"ע דאסורה וכמ"ש בט"ז אות יו"ד גם כאן יע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י ואי ליתא קמן. עט"ז הקשה דהוכחת הר"ן מדאמרו אין ריאה לעוף ולדידן אין ראיה דהא אפילו הוריקה הריאה כשירה ומשמע דמפרש בס"א דריאה צלעותיה מגינות היינו אפילו הוריקה כמ"ש הש"ך באות ז' ועיין אות ה' בט"ז ומ"ש שם. ותי' דמ"מ דברי הר"ן אמת בלא ראיה וכן כתב הב"י בהדיא דאף להרא"ש אין הוכחה אפ"ה דברי הר"ן אמת. גם יש לומר מדאמר ר"א לא ליכול אלא בשלקה מדהחמיר כ"כ נהי דלא קי"ל בהא כוותיה מ"מ בנאבדה קיי"ל כוותיה. ולפי מ"ש הב"ח דלרא"ש ע"כ חדא הוא לא לינפל ולהיחמר היינו דא"צ בדיקה ולא זו אלא אף הוריקה כשירה דא"ל לינפל נפולה הא ליחמר אף בהוריק שרי ונפולה בנתרסקה אסור יע"ש ואם כן גם לרא"ש יש הוכחה דעכ"פ שאר איברים צריכין בדיקה וממ"נ מוכח דצריך בדיקה וזה ממילא כיון דצריך בדיקה אסור בנאבדה: ומה שהשיג הט"ז על היש"ש בא"ט הנה מ"ש דרסה בכותל המעיין ביש"ש סי' צ"ב לאו מדרסה בכותל אלא מדרוסה דר"פ דלא תנן האדים כ' יע"ש וכן תמה עליו בנה"ך ומ"ש דיש פי' דנחמרו חמימות מ"מ דקשיא ליה למה לי כלל ירוקין כו' לא היה למיתני אלא נפלה לאור טריפה. ומ"ש דבעינן שיעור חמימות יש לעיין אי לא שהתה וראינו שהוריק לדידן בלא ראינו שכשירה כה"ג מאי דאפשר בדיקה א"צ הא כל שראינו שהוריק טריפה א"ד דאין סברא כיון דלא שהתה או דאין כח באש כזה וצ"ע✍: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יא ויש אוסרין. הט"ז הביא דברי הרשב"א בתה"א דאף בהמה לא זו שפוסל שינוי איברים אלא אפילו בדיקה צריך וכתב דאלו ראה הב"י דברי הרשב"א לא היה מיקל נגדו ויש לתמוה דהא הב"י בספרו הארוך כתב בפי' דכן דעת הרשב"א דבהמה נמי פוסל ואפ"ה הכריע כהר"מ ורא"ש דמקילין וכפי מה שהכריע בהקדמתו אם הר"מ ורא"ש בחדא שיטה פוסק כמותם שוב ראיתי בפר"ח אות ט"ו השיג עליו בזה וסיים באין ה"מ יש לאסור ובה"מ להתיר יע"ש ואבאר עוד בש"ך: ש"ע סָעִיף ז
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א ככרתי. היינו צבע גרי"ן אבל ירוק כביצה שקורין גע"ל כשר בכבד שהכבד הוא ירוק כביצה אם הוא שמן טור בשם הרשב"א. וכתב הש"ך ומשמע לכאורה דמש"ה אפילו בעוף כחוש כשר אבל מהרש"ל אוסר בעוף כחוש. ונראה עוד מדברי המחבר דה"ה בלב וקורקבן לא מיטרף אלא בירוק ככרתי אבל הרשב"א כתב דבלב וקורקבן אפי' כמראה ביצה טריפה וכ"פ הב"ח ורש"ל ואם המעיים שדרכן להיות אדומים הוסיפו באדמימות וכן אותן שדרכן להיות ירוקים הוסיפו בירקות כשר. הר"ן: ש"ע סָעִיף א
ב המעיים. אפי' בכל שהוא ודאי לקו גם הבני מעיים ואפי' הן לפנינו ואין רואין בהם שום ריעותא טריפה עכ"ל הטור: ש"ע סָעִיף א
ג פנים. כ' הרשב"א וראשה האחד למעלה שלא כנגד המעיים והוא הראש הגס שבה מקום שהיא תלויה בו וכן הצד החיצון שהוא כלפי כצלעות הוא שלא כנגד המעיים ואפי' נמצאת ירוקה באותו צד בראשה הדק כשרה עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
ד חיותה. דהיינו שהוריק סמוך למקום חיותה בכדי שאם ינטל מקום הירקות לא ישאר במקום חיותה כזית וע"ל סי' מ"א: ש"ע סָעִיף א
ה מגינות. (שצלעות העוף שוכבים על חודן והריאה נחבאת בה) כתב הש"ך משמע אפילו נפלה לאור ונשתנית במראה דתלינן השינוי בדבר אחר. הרא"ש והרמב"ם ושאר פוסקים. מיהו יש פוסקים מחמירים היכא דנשתנית במראה בנפילת האור והב"ח מחמיר אף בהפסד מרובה ולא נהירא עכ"ל (ולענין דינא יש לחוש כסברת הר"ן ורש"י להטריף כשהוריקה ככרתי מחמת האור שנראה דבריהם דהא חזינן שלא הגינו הצלעות עליהם מיהו בהפ"מ יש לסמוך אסברת הרמב"ם ורא"ש דמכשירין. פר"ח): ש"ע סָעִיף א
ו בסומכיה. כתב הש"ך דלשון הרשב"א הבהמה טריפה ומשמע אבל בעוף כשר וכמ"ש המחבר לעיל ס"ס מ"ג דאין נקב פוסל בטחול של עוף ולזה השמיט המחבר דין זה משום דכתב בסעיף ז' דאין טריפות דנפלה לאור שייך בבהמה (ופר"ח כ' בין בבהמה ובין בעוף ע"ש): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז ששלקן. כ' הש"ך דזה לשון הרמב"ם אחר ששלקן מעט וממרסין בהן. וכ' הב"ח דס"ל דמבושלים הרבה כסתם שליקה שבש"ס אין השינוי ראיה לאיסור ולא החזרה ראיה להיתר והכי נקטינן כהרמב"ם דליכא מאן דפליג עליה וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז לקולא כיון דכל הפוסקים לא חילקו בכך ומכ"ש לדידן דלא בקיאינן בין שלוק למבושל כדלקמן סי' ע"ג (ומן הדין א"צ לשלקן) מעשה בכבד שהיה ירוק ככרתי ושלקוה וחזר למראיתו מבחוץ ובפנים עדיין הוא בשינוי והכשירוהו כיון דלא נפל לאור בפנינו וחזר עורו למראית הכבד איגלאי מילתא דמחמת חולי הורק ולפיכך שלפנים עומד בשינויו שאלו היה מחמת האור עיקר האש ושליטתו הוא מבחוץ (הר"י ביאנו) (פר"ח): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח ואירע. כתב הש"ך ומ"מ מותר לאכלן צלויים ולא חיישי' אם היה שולקן שמא היו משתנים וכ"כ כל הפוסקים דא"צ לשלקן ובגליון או"ה כתוב בשם הרמב"ם דהיכא דידוע שנפלה לאור צריך לשלקן ולא נמצא כן בדברי הרמב"ם (אבל אם לא נפלה לאור לפנינו כיון דמקודם לא היו האברים משתנים וע"י השלק נשתנו תלינן להקל שמחמת השלק נשתנו ומ"ש המחבר לקמן סעיף ו' להטריף באינו ידוע שנפלה לאור הוא כשנמצא שינוי באברים שלא ע"י שלק ש"ך ופר"ח כ' הריק"ש מצאה אשה ירקות בכבד ולא ידעה אם היה נוטה לאודם גם לא ידעה אם הורק במקום הפוסל גם לא שלקתו ונאבד הכבד התרנגולת כשרה מדין ס"ס. וכתב פר"ח עליו ואין בדבריו כלום לסמוך על ס"ס כאלו להכשיר גם כבר ביארתי לעיל סי' כ"ט שכל שנמצא טרפות ולא נודע ענינה שאין תולין להקל וה"ה כאן ע"ש): ש"ע סָעִיף ג
ט שנפלה. כ' הש"ך ואע"ג דבסעיף ו' מטריף אם נמצא שינוי אע"פ שלא נפלה לאור שאני הכא כיון שהשינוי לא נראה אלא ע"י שלק: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י בייתי. כ' הפרישה דזה קאי דוקא אם לא נפלה לאור והב"ח מכשיר בכל ענין וכן נראה עכ"ל הש"ך. מיהו כ' תורת הבית דדוקא בכבד אמרו כן אבל לא בלב וקורקבן (ופר"ח כ' כהפרישה ואין להקל כשנפלה לאור ועיין ט"ז): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יא אסורה. דכל מידי דבעי בדיקה ולא הספיקו לבדוק טריפה מספק פר"ח. הקשה בט"ז הלא זה דעת הר"ן וראייתו מריאה דס"ל אם יש בה שינוי בנפלה לאור טריפה ודאמרינן אין ריאה לעוף ליחמר היינו בסתמא דא"צ בדיקה אבל אנן לא קי"ל הכי אלא אפי' יש בה שינוי כשר וא"כ אמאי פסק הש"ע הכא כדעת הר"ן ותירץ דהמחבר פסק כן מדעת עצמו מאחר שיש כאן ריעותא לפנינו ולא מסברת הר"ן. מעשה בא לפני תרנגולת שהיתה באור מחמת קור גדול ונכנסה התרנגולת לחמם ונשרפה בעור ובשר אצל הצלעות בין הגוף והעצם הקולית ונראה רושם אדום בעור עגול כמו ב' אצבעות וחתכו בסכין ונמצא שהדם נצרר בתוכו והטרפתי מאחר שזה צריך בדיקה בבני מעיים ואנו עכשיו אין בקיאין בבדיקה ומכ"ש אם נעשה ריעותא במקום צומת הגידין או בסימנין או סמוך למקום שמונחת הריאה שיש להטריף. בה"י ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יב תלינן. והטעם איתא בש"ך בשם הר"ן שהירקות מצוי תמיד בכבד מחמת חולי ונפילת האור מילתא דלא שכיחא היא: ש"ע סָעִיף ו
יג לסמוך. במקום הפסד מרובה. ש"ך: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יד נהוג. וכ' העט"ז דהיינו שלא במקום הפסד מרובה. וכתב הש"ך דגבי בהמה אם נפלה לאור וליתא קמן לא מחזקינן איסורא דהא מהרש"ל מכשיר אף בעוף בכה"ג מיהו כתב הב"ח דצריך בדיקה לכתחלה בבהמה היכא דאיתא קמן. באו"ה איתא דאין אנו בקיאין בבדיקת נפלה לאור והש"ך כ' שצ"ע שלא כתבו האחרונים מזה ואפשר שהוא בכלל נפולה. וכתב הט"ז דגם הרשב"א הוא מהאוסרים בזה ואלו ראה המחבר דבריו בודאי לא היה מיקל נגדו עכ"ל: ש"ע סָעִיף ז
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף ב
א ששלקן. עבה"ט בשם פרי חדש ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן ק"ע שכתב דלא הכשיר אלא היכא דלא ידענו דנפלה לאור וכדמשמע מלישנא דפרי חדש בהאי עובדא אבל היכא דודאי נפלה לאור אין להתיר ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ז
ב גם בבהמה. עיין בתשובת הרדב"ז החדשות סימן רל"א שכתב דאם הוריק הלב ולא הגיע לחלל יש להכשיר אף שכתוב בסעיף א' ואפילו לא הגיע לחלל כו' זה דווקא בעוף אבל לא בבהמה ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
ג [עיין בתשובת חתם סופר סימן נ"ד שכתב ע"ד השוורים שנתפטמו מפסולת בישול יי"ש שהם מים חמים ולפעמים הם רותחים וכבר רבים שתו ומתו אם יש לחוש בסתם אותם שוורים לנחמרו בני מעים מרתיחת המים הא ודאי דנחמרו בני מעים לא אמרינן אלא באש דוקא ומה שמתו כמה בהמות משתית רותחין אי הוי בדרו לה סמי הוה חיי וכי להוסיף על הטריפות יש. בודאי אי מצינו קודם הבישול שינוי באברים הפנימים דמטרפו בהו הרי כל שום שינוי אנו חוששים לבשר שהרופא גוררו ומטרפינן בלא"ה אך אם האברים יפים או שלא בדקנום כלל ואחר הבישול מצינו שינוי אין לתלות בנחמרו כלל ע"ש]: ש"ע סָעִיף ז
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ככרתי. דירוק כביצה מצוי בכבד מחמת שומן. ת"ה. והרא"ה מוסיף גם קורקבן שאין האש מוריק אלא ככרתי וסתם כאן כרא"ה: ש"ע סָעִיף א
ב ואפילו לא כו'. במכ"ש דכבד נגד בני מעים: ש"ע סָעִיף א
ג דהיינו כו'. ת"ה וטור: ש"ע סָעִיף א
ד או אם כו'. מדמני כבד בהדי לב וקורקבן שפסולן מחמת עצמן וצ"ל כה"ג: ש"ע סָעִיף א
ה כל מקום כו'. דאינו כדרוסה לשלוט ממקום למקום דאל"כ לא הוה פריך ולא יהא אלא ניטלה דניטלה כולה טריפה: ש"ע סָעִיף א
ו וטחול כו'. כמו כבד נגד המרה כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז הא דשינוי כו'. גמ' שם וה"ה לאדומים שהוריקו כו' אלא אורחא דמילתא שדרך להוריק ע"י שליקה וכ"ש כה"ג דודאי קוטרא עייל בהו. הרא"ש (לפי גירסתו כגירסת הרי"ף שם): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ח אין ירקות כו'. כמ"ש (מ"ז א') בעינוניתא דוורדא דכל הני כו' ולכך אפשר שימצא בבייתי במינו ג"כ: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט נפלה כו'. ממ"ש שם נ"ז א' אין ריאה כו' ליחמר ואם נחמרה הא קמן שלא הגינו צלעות אלא בסתמא [והרא"ש חולק ע"ז] ודוקא ריאה וכ"ש לדעת בע"ה שכ' בס"ז בהג"ה שגם בבהמה פוסל נפילה לאור אלא דנקט בעוף כיון שנפל לאור חוששי' משא"כ בבהמה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י נמצא כו'. כמ"ש שם כיון שהוריקה כבד כו' בידוע שנפלה כו': ש"ע סָעִיף ו
יא ויש כו'. לפי גירסתם דל"ג אלא בידוע שנחמרו בני כו' ואף לגי' הרי"ף ורמב"ם מפ' בידוע קאי על נחמרו וה"ק בידוע כיון שנפלה כו' וראיה מדאמר רב אשי הלכך לא ליכול כו' וע"כ לאו בסתמא דמה ראה לחוש יותר מכל י"ח טריפות אלא ע"כ בנפלה לאור ואם מתני' בסתמא לא ה"ל לרב אשי למימר בסתמא. הר"ן. והרא"ש הוכיח לסברתו דאין הוששין לריאה אפי' גשתנה ותלינן בדבר אהר כ"ש כה"ג והוכיה סברתו מדלא מנה ריאה בהדי לב וכבד וקורקבן: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יב אין כו'. מדמנה לה בעוף ולא בבהמה וכל הני דמנה בעוף נותן טעם הרא"ש שם ולכן לא מנה טחול דאין נקב פוסל בשל עוף כמש"ל ס"ס מ"ג ולכן השמיט בש"ע דין הטחול: ש"ע סָעִיף ז
יג ויש אוסרין כו'. מדתני לוי טרפות שמנו כו' יתר עליהן כו' ול"ק ג"כ נפלה לאור והא דנקט בעוף משום דשכיח כמו דרסה וטרפה כו' ובתוספתא תניא גם בבהמה רצצתה חברתה ובע"ה כ' משום דבעוף מסתמא פוסל משא"כ בבהמה דלא חיישינן מסתמא וכן סתם כאן בידוע כו': ש"ע סָעִיף ז
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.