שולחן ערוך, יורה דעה נג
א נִשְׁמְטוּ יְדֵי הַבְּהֵמָה מֵעִקָּרָם, אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ אוֹ נֶחְתְּכוּ לְגַמְרֵי, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ ג' יָדַיִם, כְּשֵׁרָה. אֲבָל הָעֶצֶם הַנִּשְׁבָּר עַצְמוֹ עִם מְעַט לְמַעְלָה מִן הַשְּׁבִירָה אָסוּר כְּשֶׁנִּשְׁבַּר, אִם אֵין עוֹר וּבָשָׂר חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ מַטְרִיפִין גַּם הַבְּהֵמָה אִם נִשְׁמַט (ש"ד וְהג"מ וְעוֹד פּוֹסְקִים) אוֹ נִשְׁבַּר סָמוּךְ לַגּוּף (הג"א פ' הַמַּקְשֶׁה) וְרוֹאִין שֶׁנִּצְרַר הַדָּם מֵעֵבֶר לַצְּלָעוֹת, שֶׁרוֹאִין שֶׁעָבְרָה הַמַּכָּה תּוֹךְ הַגּוּף (כֵּן מַשְׁמָע מֵאִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ כְּלָל נ' דִּין ו') וְהָכֵי נָהוּג. אֲבָל אֵין לָחוּשׁ לָזֶה כָּל זְמַן שֶׁאֵין רוֹאִין שֶׁנִּצְרַר הַדָּם, וְאֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה (נִלְמַד מֵעוֹף דְּסָעִיף ב').
ב וְכֵן בְּעוֹף, אִם נֶחְתְּכוּ אוֹ נִשְׁבְּרוּ אֲגַפָּיו, כְּשֵׁרָה, אֲפִלּוּ נִשְׁבְּרוּ סָמוּךְ לְחִבּוּרוֹ לַגּוּף, וְהוּא שֶׁשֶּׁבֶר הָעֶצֶם הַחִיצוֹן לֹא יְהֵא בּוֹ עֹקֶץ, שֶׁאִם הָיָה בּוֹ עֹקֶץ תִּבָּדֵק הָרֵאָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין אִם נִשְׁבַּר סָמוּךְ לַגּוּף, וְאוֹמְרִים דְּדִינוֹ כְּשָׁמוּט (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי) וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט שֶׁנָּהֲגוּ לְשַׁעֵר כְּרֹחַב אֲגוּדַּל, אֲפִלּוּ בְּצִמְצוּם, כָּשֵׁר (אָגוּר וַאֲגֻדָּה וְכֵן כָּתוּב בְּש"ג שֶׁכֵּן נוֹהֲגִין) אִם לֹא שֶׁרוֹאֶה שֶׁנִּצְרַר הַדָּם מֵעֵבֶר לַצְּלָעוֹת, אֲבָל אֵין חוֹשְׁשִׁין לָזֶה וּמַכְשִׁירִין מִסְּתָמָא (מהרי"ק שורש ל"ח ות"ה סִימָן ק"פ) וְאֵין חִלּוּק אִם עֹקֶץ בַּשְּׁבִירָה אוֹ לֹא, מֵאַחַר שֶׁרָחוֹק מִן הַגּוּף. אֲבָל (אִם) אֵין רֹחַב אֲגוּדָל בֵּין מְקוֹם הַשְּׁבִירָה לַגּוּף אָז הוּא טְרֵפָה בְּכָל עִנְיָן, וְלֹא מְהַנֵּי בְּדִיקַת הָרֵאָה, דְּאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בִּבְדִיקָה (ש"ד וְאָרֹךְ כְּלָל נ' ד"ז וּמַהֲרִי"ל וְאָגוּר) בְּכָל מָקוֹם דְאִכָּא רִעוּתָא, וְהָכִי נָהוּג.
ג נִשְׁמְטוּ אֲגַפָּיו, אֲפִלּוּ אֶחָד מֵהֶם, מֵעִקָּרוֹ, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִקְּבָה הָרֵאָה, וְצָרִיךְ לְנַפְּחָהּ לְבָדְקָהּ אִם הִיא שְׁלֵמָה, כְּשֵׁרָה, וְאִם לָאו, טְרֵפָה.
ד נִמְצָא הַגַּף שָׁבוּר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם קֹדֶם שְׁחִיטָה נִשְׁבַּר אוֹ אַחַר כָּךְ, טְרֵפָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין מִכֹּחַ סְפֵק סְפֵיקָא, סָפֵק שֶׁמָּא נִשְׁבַּר אַחַר שְׁחִיטָה, וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר קֹדֶם שְׁחִיטָה, שֶׁמָּא לֹא נִקְּבָה הָרֵאָה (אִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ) וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה לְהַכְשִׁיר בְּנִשְׁבַּר, דְּהָא יֵשׁ מַכְשִׁירִין בְּלָאו הָכֵי (ד"ע), אֲבָל כְּשֶׁנִּמְצָא שָׁמוּט וְלֹא יָדְעִינָן אִי קֹדֶם שְׁחִיטָה אוֹ לְאַחַר שְׁחִיטָה, יֵשׁ לְהַחֲמִיר וְלֶאֱסֹר. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן ק"י.
ה עוֹף שֶׁהָיָה לוֹ מַכָּה עֲמֻקָּה תַּחַת הַכָּנָף כְּנֶגֶד הָרֵאָה, וְשָׂמוּ נוֹצָה עַל הַמַּכָּה וְנִפְּחוּ דֶּרֶךְ הַגַּרְגֶּרֶת בְּקַשׁ דַּק וְלֹא יָצָא הָרוּחַ, יְמַלֵּא מְקוֹם הַמַּכָּה מַיִם וִינַפֵּחַ בְּקַשׁ דֶּרֶךְ הַגַּרְגֶּרֶת, אִם יְבַצְבְּצוּ הַמַּיִם, טְרֵפָה.
ש״ך
סָעִיף א
א נשמטו כו'. וכתב המרדכי דבבהמה מתוך עובי הכתף ורחבו ליכא למיחש לנקיבת הריאה ומדברי רש"י והר"ן שהבאתי בס"ק י' נראה חילוק אחר ועיין בת"ח כלל ע"ז סוף דין י"ב מ"ש לחלק שם ללא צורך ודו"ק: ש"ע סָעִיף א
ב למעלה כו'. וכ"כ הרשב"א בחידושיו והר"ן ורבינו ירוחם נט"ו אות כ"א והוא פשוט ממה שנתבאר לקמן סי' נ"ה סעיף ה' וי"ג ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג אסור כשנשבר. וכשנשמט ע"ל סי' ס"ב ס"ג: ש"ע סָעִיף א
ד ורואין כו'. ובש"ד ס"ס פ"ו מטריף בבהמה שמוטת או שבורת יד בגוף מטעמא דחיישינן שמא איעכול ניביה. וכ"כ הב"ח שמצא כן כתוב בסמ"ק כתיבת יד ולפ"ז אפילו לא נצרר הדם מעבר לצלעות טרפה וכן מצאתי בתשב"ץ סי' שנ"ז וז"ל שמוטת גף בעוף במקום חבורו בכתף טרפה והוא דאיעכול ניביה עכ"ל וע"כ ט"ס הוא וצ"ל שמוטת יד בבהמה במקום חבורו כו' דהא בעוף פשיטא דטרפה אפי' לא איעכל ניביה כדאיתא להדיא בש"ס וכל הפוסקים דשמוטת גף בעוף טרפה מטעם דשמא ניקבה הריאה ומכ"ש לפי מ"ש הב"ח דלא שייך כתף בעוף ומהרש"ל באו"ש ובספרו פא"ט סימן צ"ט כתב דבנשבר יש להחמיר כדברי הש"ד דאינו נגד הש"ס דאפשר דנשבר ונחתך גרע מנשמט אבל בנשמט אין להחמיר והב"ח מחמיר אף בנשמט (וכ"כ הב"י וד"מ ות"ח כלל פ"ז דין י"ד בשם הגה"מ): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה אפילו נשברו סמוך לחבורו בגוף. והוא שיהיה מקום חבורו בגוף שהוא כבוכנא באסיתא קיים דאל"כ ה"ל נשמט. ב"י: ש"ע סָעִיף ב
ו ויש אוסרים כו'. כתב הב"ח וז"ל וכתב מהרי"ק שורש ל"ח דאם נתרפא יפה שבר אל שבר יחדיו ידובקו כשר אפי' סמוך לחבורו בגוף אלא דאם שוכבים זה על זה אינו כשר אא"כ רחוק מן הגוף כשיעור רוחב אגודל עכ"ל וליתא כן במהרי"ק אלא מהרי"ק מיירי התם היכא דהאיסור הוא משום אבר שיצא לחוץ כגון במקום) שעושה טרפה או בגף העוף ושאר אברים לענין אותו אבר עצמו דאסור משום שמא יצא לחוץ משום אבר המדולדל ובנקשר כשר כדלקמן סי' נ"ה סעיף ה' וי"ב משום דאם היה יוצא לחוץ לא היה נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו וכן משמע להדי' בתשובת משאת בנימין סי' מ' דמהרי"ק מיירי בכה"ג אבל בנשבר הגף סמוך לגוף דמטרפינן מטעם דחיישינן לנקיבת הריאה א"כ מה בכך שנתרפא שבר אל שבר יחדיו ידובקו ודמי לדלקמן ס"ס נ"ו ס"ק י"ב בנשבר במקום צומת הגידין דאפילו חזר ונקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו טרפה ע"ש וכן הצעתי דבר זה לפני הגאון אמ"ו ז"ל ולפני כמה גדולי הוראה ונשאו ונתנו בדבר והסכימו לדברי אכן מהרש"ל פרק בהמה המקשה סוף סי' ט"ז כתב וז"ל ובשבירת הגף סמוך לגוף דאנו נוהגין להטריף משום חשש נקיבות הריאה כל היכא שנתרפא ונדבקו השברים ואין ניכר ריעותא בצלעות כשרה דא"א שבתוך אותו הזמן שנקשרו ונתרפאו שלא יהיה נרגש מזה שינוי בצלעות כי בקל לשם ניכר עכ"ל ואין אלו אלא דברי נביאות להקל ואולי גם הוא הבין כן מדברי מהרי"ק כמו שהביא שם תחלת דברי מהרי"ק ומ"מ אפשר לצדד ולהקל הואיל ובלא"ה רוב הפוסקים מכשירין בנשבר ולענין נשבר רחוק מן הגוף שהאבר עצמו אסור אם נתבשל כך ע"ל סי' נ"ה ס"ק י"ג: ש"ע סָעִיף ב
ז אגודל כו'. ע"ל ר"ס רע"ב כתבתי בשם הרמב"ם שיעור אגודל כמה הוא: ש"ע סָעִיף ב
ח אבל אין חוששין לזה כו'. ז"ל ד"מ ולא ראיתי חוששין לעיין אם נצרר הדם כו' משמע שכן המנהג וכתב הב"ח מ"מ יש להחמיר לעצמו לעיין בצלעות כשהשבר קרוב בפחות מרוחב אגודל ותע"ב: ש"ע סָעִיף ב
ט מאחר שרחוק מן הגוף. ז"ל הת"ח שם סוף דין י"ג ועוד נראה דאין חילוק בין אם יש עוקץ לשבירת עצם הנשבר בין אין לו עוקץ ואף על גב דבתשובת אשיר"י כתב דאם יש עוקץ לשבירה צריך לבדוק הריאה שמא נכנס לפנים ונקבה היינו דוקא אם הוא סמוך לגוף אבל רחוק מן הגוף ליכא למיחש ומאחר שהמנהג להטריף ברוחב אצבע בכל ענין וברחוק מזה נהגו להכשיר שזה מקרי רחוק אין לחוש אחר כך לנקיבת הריאה כן נ"ל עכ"ל ובפרישה כתוב ופשוט הוא דאם היה העוקץ נכנס בתוך אגודל סמוך לגוף אע"ג דהשבר יותר מאגודל מגוף טרפה וק"ל עכ"ל ומדברי הת"ח הנ"ל לא משמע כן וגם קשה מה בכך שהעוקץ נכנס בתוך אגודל סוף סוף מקום השבירה הוא רחוק מאגודל מגוף ונראה דה"ק הפרישה אע"ג דעיקר השבר הוא יותר מאגודל דהיינו אמצעית השבר כגון שנשבר באלכסון כשהתחיל למדוד ממקום עיקר השבר דהיינו מאמצעית השבר יש רחוק אגודל מ"מ כיון דהעוקץ נכנס בתוך אגודל טרפה וכן משמע בעט"ז דבכה"ג צריך שיהא אגודל ממקום שהתחיל השבר לצד הגוף וגם בלא"ה האי דינא דנשבר הגף חומרא בעלמא הוא והבו דלא לוסיף עלה וכן אם נשאר בעצם הנשבר מחובר לגוף כשיעור אגודל אפילו אין מהעצם החיצון שנתחבר עליו אגודל כזה כיון שהשבירה נעשה רחוק אגודל כשרה ונראה דמשערינן באגודל מלבד מה שהוא תקוע בגוף כבוכנא באסיתא שאינה מצטרף וכן משמע לשון הרב ושאר אחרונים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י שמא ניקבה הריאה. לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכששומטת גפה מנתקת הריאה עם הגוף. רש"י והר"ן: ש"ע סָעִיף ג
יא וצריך לנפחה כו'. וכבר נתבאר דא"א בקיאים בבדיקה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יב נמצא הגף שבור כו'. מיירי בענין דאם היה ידוע שנעשה מחיים היה טרפה כגון שיש עוקץ בשבירה כדלעיל סעיף ב' וכן כתב הב"ח וליכא להקשות דמכל מקום תבדק הריאה לפנינו כדלעיל סעיף ב' יש לומר דמיירי שאין הריאה לפנינו וזה פשוט ודלא כספר ת"ח דף קל"ו ע"ד שכ' שדברי המחבר סותרים זה את זה והיש מכשירים מכשרי אפילו בכה"ג וכן הוא באו"ה ומביאו בד"מ דאפילו בנשמט כשר מטעם ס"ס ומ"ש הרב דיש לסמוך להכשיר בנשבר דהא יש מכשירין בלאו הכי ר"ל בנשבר סמוך לגוף ואין עוקץ דאי ביש עוקץ ליכא מאן דמכשיר ואדרבה הרא"ש בתשובה והרשב"א אסרי להדיא וכמו שכתב המחבר בסעיף ב' וכ"מ בד"מ שכתב דהא הרבה גאונים מכשירין בנשבר בודאי קודם השחיטה וכך פסק ב"י הלכתא כמ"ש לעיל עכ"ל וביש עוקץ פסק בב"י דטרפה ומביאו בד"מ לעיל וכ"כ הב"ח דביש עוקץ דינו כנשמט: ש"ע סָעִיף ד
יג מכח ס"ס כו'. ואם נראה שום ריעותא בצלעות או בריאה מילתא דפשיטא היא דלא סמכינן אס"ס ואפילו בדיקה לא מהני דהא תנן לא בקיאינן בבדיקות הריאה וכ"כ בת"ח כלל פ"ז עכ"ל תשובת מ"ב ס"ס נ': ש"ע סָעִיף ד
יד ס"ס כו'. כתב הב"ח כל מאי דמכשירין מטעם ס"ס היינו היכא דהאיסור וההיתר שוים אבל היכא דאיכא למתלי באיסור טפי מבהיתר תלינן לחומרא וכה"ג כ' הר"ן פ"ק דחולין ע"ש ה"ר יונה ולפ"ז בהני אווזות שמלעיטין כו' עד תלינן לחומרא כדפי' עכ"ל ועיין בסי' נ' ס"ק ג': ש"ע סָעִיף ד
טו אבל כשנמצא שמוט כו'. ובתשובת מ"ב סי' מ"א וסי' נ' האריך מאד ואמר דאף מהרי"ק אינו אוסר כלל היכא דאיכא ס"ס משמע אפילו בנשמט ואף כי דבריו נכונים בזה מ"מ בעיקר הדין האריך שלא לצורך דהדבר פשוט דדעת הרב דאין זה קרוי ס"ס כיון שהספק השני הוא מחמת חסרון ידיעה כדכתב בד"מ (וע"ל סי' נ"ה ס"ק ד' וסי' צ"ח ס"ק ט' ובעט"ז כתב שהוא קרוב לודאי יותר שניקבה ואין כאן אלא ספק אחד ע"ש) ואישתמיטתיה למ"ב דברי ד"מ ואף שצידד לשם לומ' דמ"מ הוי ס"ס ומסיק דבהפסד מרובה יש להקל אף בנשמט ע"ש מ"מ פשוט הוא דגם הרב ס"ל דבמקום הפסד מרובה וכה"ג יש לחשבו שפיר ס"ס כדכתב בד"מ ס"ס נ"ז דס"ס כי האי חשיב ס"ס דאפילו בדיקה א"צ וא"כ חסרון ידיעה אינו מזיק וכ"כ לקמן סי' ק"י סס"ט בהגה דיש להכשיר בנשמט מטעם ס"ס והיינו דכ' הר"ב כאן וע"ל ס"ס ק"י ובס"ס ק"י כ' וע"ל סי' נ"ג וכאן ר"נ דלמעשה יש להחמיר לאסור בנשמט אבל בהפסד מרובה וכה"ג יש להתיר וכ"כ הב"ח מיהו שלא במקום הפסד מרובה אין להקל כלל דהא מהרש"ל באו"ש סי' מ"ה אוסר בנשבר הגף ספק קודם שחיטה ספק לאחר שחיטה ומכ"ש דכאן הב' ספיקות הם מחמת חסרון ידיעה דגם הספק הראשון שמא קודם השחיטה הוא ג"כ חסרון ידיעה דאם היה חכם ובקי היה יכול להבחין כדכ' מהרא"י בהגהת ש"ד ס"ס פ"ז ויתבאר לקמן ס"ס נ"ה וכ"כ הב"ח: ש"ע סָעִיף ד
טז יש להחמיר. ואם יש מקום לתלות בו השבירה או השמוטה פשיטא דמכשירין כמו שנתבאר לענין רגל שנשבר לקמן ס"ס נ"ה ת"ח כלל פ"ז דין י"ד: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יז עוף שהיה לו כו'. וכ' בת"ח סוף כלל פ"ז על זה וכבר נתבאר דאין אנו בקיאין וכל מקום שיש לחוש לנקיבת הריאה יש להטריפו כן נ"ל והכי נהוג עכ"ל וכ"פ בסימנים שם ולפ"ז צ"ל הא דלא הגיה כאן כלום היינו דסמך אמ"ש למעלה אבל העט"ז העתיק דברי המחבר בסתם נראה דס"ל דכיון דאין כאן ריעותא דנשבר או נשמט אין להחמיר כ"כ לומ' דא"א בקיאין: ש"ע סָעִיף ה
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א נשמטו. עש"ך הנה המרדכי כ' הטעם דעובי הכתף כו' ורש"י הביא הש"ך אות יו"ד דבהמה אין נחבאת בין הצלעות ובת"ח כלל פ"ז דין י"ב חילק דבהמה עובי הצלעות מגינות כ' הש"ך דהוא ללא צורך ויש לראות דהמרדכי סובר נשבר אף בעוף כשר די לו בנשמט בחילוק שלו משא"כ לרמ"א דאוסר בנשבר בעוף ובבהמה מכשיר אף שיש עוקץ בשבר החיצון וחד ולמה לא נחוש אלא דהיה די לו בטעם רש"י כי בבהמה אין הריאה סמוכה לצלעות ובמ"י שם אות כ"ח הביא ג"כ טעם המרדכי וא"י דבנשבר לא יספיק טעם המרדכי וכאמור אלא טעמא דרש"י דהריאה של בהמה אין קרוב לצלעות: ש"ע סָעִיף א
ב למעלה. הש"ך הראה מקום לסימן נ"ה אות י"ב ושם מבואר דבשר צריך לחתוך מעט למעלה דא"א לצמצם ולא בעצם ואם הבשר נפרד לגמרי א"צ כלל ועסי"ג שם לענין ספק ושם יבואר אמנם הבל"י אות ב' הביא בשם בה"י דנוהגין להשליך כל האבר ולא ראיתי נוהגין כן אלא מעט למעלה וכדאמרן עיין בסי' נ"ה: ש"ע סָעִיף א
ג אסור. הש"ך הראה מקום בנשמט לסי' ס"ב אות י"ד דנשמט חמיר מנשבר יע"ש והר"ב שלא הגיה כאן דאף אין עור ובשר חופין אסור כי אין אנו בקיאין לט"ז בסי' נ"ה אות ח' דמשמע דבמקום שאין עושה טריפה אין להחמיר אם עור ובשר חופין א"ש ולהש"ך שם אות י"ג דאף במקום שאין עושה טדיפה א"א בקיאין בדין היפוי בשר צ"ל דהמתין והגיה לקמן וא"כ לש"ך אין חילוק בין נשבר לנשמט ואולי מ"ש בנשמט עיין לקמן אפשר לומר דלא הוה אלא מצד המנהג ושיש להקל במליחה ולענין חנ"נ ובסימן נ"ה אבאר לט"ז במקום שאין עושה טרפה בעור ובשר חופין ובנשמט מה הדין גם בסימן ס"ב וכאן אין מקומו להאריך והבל"י האריך כאן יע"ש: ש"ע סָעִיף א
ד ורואין. עש"ך הנה העיר בזה דהר"ב ארכביה לש"ד ואו"ה והם רחוקים דש"ד מטריף מטעם איעכול ניביה בבהמה ואף שאין נצרר הדם ומ"ש האחרונים שהוא נגד גמרא תי' הב"ח דמפרש שמוטת יד כשירה היינו ראש עצם התחתון הסמוך לפרק השני ושמוטת ירך כה"ג טרפה וה"ה נשבר סמוך לגוף טרפה מטעם הנ"ל מחשש איעכול וא"א בקיאין בבדיקה עב"ח ויראה דהיינו סמוך בגודל חיישינן שמא איעכול ניביה הא רחוק לא חיישינן עיין סימן נ"ה נ"ו ובוקא דאטמא יע"ש ולא חיישינן ג"כ ברחוק שמא ניקבה הריאה ואפשר בהמה גרע טפי שדורסת על רגליה ומ"מ ברחוק אין להחמיר ועיין פר"ח אות ד' בבהמת עובד כוכבים יש לאסור נשמט ונשבר ונחתך בידי הבהמה ולא בהמות ישראל. וממרוצת דברי הש"ך שהביא כמה דעות משמע שדעתו לאסור בשמוטה בבהמה ולא הבינותי גם על הב"ח קשה וכיון דלקמן סי' נ"ה ס"ג בנשמט הקולית משוק פוסקין להתיר אף באין ה"מ וכרשב"א שם דשמוטת ירך היינו בוקא דאטמא ומיניה שמוטת יד היינו כה"ג וכשירה י"ל דלאו דוקא דהא כדאיתא והא כדאיתא דע"כ שמוטת גף סמוך לגוף ה"ה כ': אמנם מ"ש הש"ך דט"ס בתשב"ץ בעוף דטרפה בלא"ה משום ריאה לא הבינותי דתיבדק הריאה ואלו איעכל ניביה טריפה משום ניביה ולא מהני בדיקת הריאה. ויש לראות לש"ד דחושש משום איעכול איך יתיישב ברייתא דלוי כל מש"ח כו' והא יתר בהמה מעוף שמוטת יד ואיעכל ניביה בבהמה טריפה ובעוף אם בודק הריאה כשירה וכ"ת דברייתא כרב דעוף אין לו בדיקה איך יתרץ ליה לשמואל ור"י ועוד דלרב תקשה יתר עוף דאין לו בדיקה ואיעכול יש לו בדיקה ומיהו לזה י"ל כל דלאו מיניה מיטרפא לא קחשיב תדע דאמאי לא חשיב יתר עוף דצריך בדיקה וכדאמרן. ומ"מ קשיא עוד דאם כן הב"ח והש"ך ופר"ח מזכין שטרא לבי תרי דכאן בבהמות עובד כוכבים עכ"פ אסור באיעכול ניביה ולדידן א"א בקיאין ופוסקין דבעוף תבדק כו' אלא שא"א בקיאין א"כ קשיא ברייתא דלוי ✍גם לעיטור דפוסק דלא מהני בדיקה בעוף קשיא ברייתא דלוי אם לא דכש"ד או דלאו מיניה לא חשיב. הראב"ן מפרש נשברו אגפיו בעוף כשר היינו ע"י בדיקה בצלעות יש לעיין קצת א"כ אמאי לא אשמועי' רבותא נשמטו כשירה ע"י בדיקה בריאה כיון דמתני' כשירה בבדיקה קאמר י"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה אפי' נשברה. כתב הש"ך והוא שיהא הבוכנא קיים דאל"כ הוה כנשמט. ואף לדידן נ"מ בזה כמ"ש הרב לקמן בא"י אם מחיים דנשבר הואיל ורוב מקילין יש להכשיר ולא בנשמט ה"ה ביש עוקץ וה"ה בנשבר בוכנא אף דאין עוקץ דהוה נשמט אין להתיר וכאמור: ש"ע סָעִיף ב
ו ויש. הש"ך השיג על הב"ח ואמר דמהרי"ק לא אמר אלא במקום שאין עושה טרפה אלא דחיישינן לאבר משום מצות פרישה הא כל דלאו מינה מיטרפא לא מהני שא"ש והביא ראיה מצ"ה לקמן והפר"ח הסכים על ידו באות ו' ובסי' ל' אות ח' הביא ראיה מסי' נ"ה ס"ב עצם הקולית שנשבר במקום חיבורו אע"פ שנקשר היטב טריפה והש"ך שלא הביא ראיה מצ"ה דאין מוכרח כ"כ דאיירי שאשי"י אף דכתב שם משמע יע"ש ולסוף צידד הש"ך להקל מאחר דרוב מכשירים בלא"ה והיינו באין עוקץ או שהבוכנא קיים דאל"ה רובן מטריפין ולענין דינא במ"י כלל פ"ז אות ל"א העתיק דברי הש"ך משמע לעת הצורך להקל אמנם כר"ו אות ב' כתב חלילה להתיר יע"ש ואם היה בא לפני מעשה כזה לא אומר לא איסור ולא היתר ובתנאי שאין עוקץ ובוכנא קיים כדאמרן: ש"ע סָעִיף ב
ז אגודל. עש"ך והוא שיעור ז' שעורות זא"ז בדוחק שהן שתי שעורות באורך בריוח הר"מ ז"ל הביאו אחרונים. עיין כה"ג בהגהות הב"י אות י"ו ובאות י"ג הביא בשם ס' יאיר נתיב עוף קטן שאין בו בכל העצם שיעור אגודל משערין בחצי עצם לגוף טרפה וביותר כשר ונכון הוא שהרי המהרי"ק שורש ל"ה כתב דהיה נוהג לשער בחצי עצם שלא לחלק בין קטן לגדול אלמא קטן שיעורו הכין הוא דיותר מחצי עצם לאו סמוך הוא. אם יש ספק אם היה אגודל ונאבד כתבתי דינו בט"ז: ש"ע סָעִיף ב
ח אבל. עש"ך ויראה דהעתיק לד"מ דל"ת בבהמה סיים הר"ב וא"צ בדיקה ובעוף לא סיים ה"א דאין לחוש מסתמא א"א לבדוק לאחר הבישול או נאבד אח"כ לז"א דכן המנהג דא"צ לבדוק כלל: ומ"ש בשם הב"ח פחות מאגודל יש לעיין בצלעות לא הבינותי דלדידן טריפה אף שאין ריעותא בצלעות תוך אגודל ועיינתי בב"ח ושם כתב ברחוק אגודל יש לעיין בצלעות דזהו דיחוק מועט הא ביותר מאגודל לא וכצ"ל בש"ך ור"ל דאנן מכשירין ברוחב אגודל מצומצם והמחמיר לעיין בצלעות תע"ב הא רחוק יותר לא: ש"ע סָעִיף ב
ט מאחר. עש"ך העתיק דברי ת"ה כלל פ"ז די"ג וכוונתו בהעתקה זו להשיג על הפרישה דכתב אם ראינו נכנס שבר החיצון לתוך אגודל וכל שכן נתחברו השברים זע"ז ונכנס לתוך הגוף בתוך אגודל טריפה ולז"א דמד"מ ומת"ה לא משמע כן דאם לא כן לוקמיה תשובת הרא"ש אף רחוק אגודל אלא שראינו נכנס לתוך אגודל. וע"ז פירש דברי הדרישה דמיירי באלכסון כו' ומ"ש הבו דלא לוסיף היינו אפילו שוכבים זע"ז מדובקין והוא תוך אגודל כיון דהשבירה רחוק היה אגודל כשירה: וראיתי להכה"ג בהגהות הב"י אות כ"ג רצה לפרש ברמ"א ז"ל בתוך אגודל טריפה בכ"ע היינו ביש עוקץ עד שהוצרך להביא ראיה מת"ח דבכ"ע משמע אף באין עוקץ ואני אומר אדרבה מת"ח יש לפרש דבכ"ע היינו אף שאין ריעותא בצלעות ומכאן מוכרח דבכ"ע אף באין עוקץ דאי בכ"ע היינו באין ריעותא אם כן איך כתב וי"א הא המחבר נמי אוסר ביש עוקץ ולפ"ד רמ"א אהיתרא קמהדר דעוקץ רחוק מגוף אגודל כשירה והדברים מראין ודאי דהר"ב אאיסורא קמהדר לאסור תוך אגודל והיינו באין עוקץ. גם מ"ש דרמ"א והמחבר בתרתי פליגי דלהר"ב בעוקץ אף רחוק אגודל טריפה עד שיבדק ובאין עוקץ כשר תוך אגודל ולרמ"א נהפוך הוא גם זה אין מוכרח דהמחבר אפשר מודה כל שרחוק אף שיש עוקץ כשר: עיין במ"ב בסימן מ' ומ"א וג' וכתב שם דהא דספק מחיים או לאחר שחיטה כשירה מס"ס אבל יש ריעותא בצלעות אסור ואפילו בדיקה לא מהני יע"ש זה פשוט כיון דיש ריעותא בצלעות תולין במצוי מחיים ומיהו הוא ז"ל מיירי בתוך אגודל וכבר כתבנו כל שיש ריעותא בצלעות אפילו רחוק אגודל לא מהני בדיקה לדידן וכמשמעות הת"ח כלל פ"ז דין י"ג יע"ש בזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י שמא ניקבה הריאה לפי שריאה של עוף נחבאת בין הצלעות רש"י והר"ן ש"ך ולעיל אות א' הביא דברי המרדכי לחלק בע"א בין בהמה לעוף: ש"ע סָעִיף ג
יא וצריך לנפחה. וא"א בקיאין ש"ך ר"ל בנשבר כ"ש נשמט דמוזכר בתלמוד ועיין ט"ז שם כתבנו מזה. כתב הכה"נ בהגהות הב"י אות ו' על מ"ש רש"ל בא"ט סימן צ"ט דיש חילוף גירסאות אי ר' יוחנן כשמואל ויש לו בדיקה או ל"ג ואם כן רב ושמואל הלכה כרב ואין לו בדיקה כתב דכל הטורח הזה לדידן בחנם דבלא"ה א"א בקיאין בבדיקה יע"ש והנה אף לרב דאמר חיישינן שמא ניקבה אלמא לספק משוי לה לא וודאי אם כן הוה ס"ס ואין נ"מ גם להקל לומר דלא הוה חסרון חכמה כיון דבימי התלמוד לא הוו בקיאין פשיטא דאינו ויפה כתב: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יב נמצא הגף שבור. עש"ך וה"ה דהמ"ל באין עוקץ אלא שהבוכנא נשבר דהוה כנשמט להמחבר והר"ב מכשיר בנשמט אלא להלכה לא רצה לסמוך באין ה"מ בנשמט או עוקץ או נשבר הבוכנא וכדאמרן והטעם דמחיי' או לאחר שחיטה הוה חסרון חכמה או דשמא ניקבה הריאה אין שקול דקרוב שניקבה: ש"ע סָעִיף ד
יג מכח ס"ס. הש"ך הביא דברי מ"ב בסימן נ' דאם יש ריעותא בצלעות או בריאה אף שאין ניכר אי מחיים הריעותא תמיד וא"א בבדיקה וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ד
יד ס"ס. הש"ך הביא דברי הב"ח דס"ס צריך שיהיו שניהן שקולים הא לא"ה לא הוה ס"ס ובהני אווזות שמוליכין לשוחט לשחוט כבר כתבנו דאי נקשרו תו ליכא למיחש לנקיבת הריאה ואם מנדנד אילך ואילך אפי' בשעת שחיטה חיישי' ועיין תוספות כתובות בסוגיא דפ"פ דמה שהוא רוב דרבנן נחשב שפיר לס"ס ומה שהוא מ"ה לא נחשב לס"ס ועיין פ"י שם בחידושיו ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ד
טו אבל כשנמצא שמוט. עש"ך וכוונתו אף דבסימן ק"י כתב ס"ס א"צ לברר א"כ חסרון חכמה אין מזיק בכאן שמא ניקבה הריאה דא"צ לבדוק כלל מ"מ באין ה"מ אסור בנשמט דספק שמא לא ניקבה קרוב שניקב ועוד דספק שמא לאחר שחיטה הוא לפנינו ואם היה חכם היה יכול להכיר א"כ לא מיחשב לספק כלל וליכא אלא חד ספיקא ואסור ויש לעיין בנשמט בה"מ כאמור: ויש לחקור חקירה אחת וגדולה היא אלי והוא בספק חסרון חכמה דלא מחשיב לספק אי נאבד הדבר ההוא ואין לפנינו י"ל דהוה ס"ס גמור או נימא כיון דאלו היה לפנינו לא הוה מחשיב לס"ס עכשיו שנאבד לא עדיף מאיתא לפנינו ויש לאסור ועיין סי' ע"ב בלב תרנגולת ושם אבאר: ש"ע סָעִיף ד
טז יש להחמיר. ואם יש לתלות שנעשה לאחר שחיטה תולין ש"ך ופשוט ומיהו דווקא דרסה או בכותל הא זרק לארץ בכח לא עיין במהרי"ק שורש ל"ה ולעיל סימן כ"ה יע"ש דאין הזריקה מצוי הוא להשבר מחמת זה ולא תלינן: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יז עוף. עש"ך והמ"י כלל פ"ז אות ל"ו כתב הש"ך מסכים להר"ב בת"ח דא"א בקיאין ואין אני רואה הכרע מכאן אדרבה צידד והביא דעת הלבוש וכן הסכים הט"ז דאף אנו בקיאין בבדיקה זו דע"י חולי לא מחזקינן ריעותא כאמור: ש"ע סָעִיף ה
ט״ז
סָעִיף א
א שיש לה ג' ידים. בפרישה כתב דלהרשב"א דס"ל כל יתר כנטול דמי כאלו ניטל עכשיו דמי יש להטריף בנמצא גף יתר בעוף כמו בנשמט הגף וכבר השיגו מו"ח ז"ל דהא דאסרינן שמוטת היד הוא מטעם שמא ניקבה הריאה כמ"ש בסמוך וזה אין שייך כאן בחסר הגף או יתר הגף דהוא נחסר דהא לא ניקבה הריאה ע"כ בודאי אין שום טרפו' ביתר גף לד"ה: ש"ע סָעִיף א
ב מעבר לצלעות. דאז יש חשש לניקבה הריאה ובלבוש הקשה מאי שנא מנשתברו מיעוט צלעותיה דכשרה ולא חיישינן לנקיבת הריאה ונראה לתרץ דבצלעות לא מחזקינן ריעותא לומר שנכנס השבר למקום אחר משא"כ כאן שאנו רואין שנכנס חוץ לגבולו שהוא מעבר לצלעות ע"כ חוששין שמא נכנס גם לריאה ובב"י בשם ת"ה כתב להכשיר בגף העוף שנשבר ואין חוששין לנקיבת הריאה מטעם שבצלעות אין חוששין וגם ע"ז פסק בלבוש כיון דאנו מחמירין בגף בסמוך לגוף יש להחמיר גם בנשברה צלע אחד בעוף כנגד הריאה ולא נהירא להוסיף על הטרפות בפרט מה שמנו בפירוש להיתר וא"ל דלדין התלמוד מצריך בדיקה ואנן אין בקיאין בבדיקה זה אינו דא"כ היה לו לבעל התלמוד לומר תיבדק הריאה כמו דאמר שמואל בנשמטה הגף וכ"ש לרב דאמר טרפה ולא מהני בדיקה דה"ה נמי בזה אלא פשוט דכשר בלא בדיק' א"כ למה נגרע אנחנו ויש לחלק בין נשבר גף לצלע דבגף כיון שהעוף מנדנד אותו הנה והנה אפשר שע"י כך נכנס לפנים משא"כ בצלע שהוא מונח במקום א' ולא מחזקינן בו ריעותא ועמ"ש בסי' נ"ד בשם הר"ן בסעיף א': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג אבל אין חוששין לזה. הטעם שיש מכשירין אפילו בנצרר הדם מעבר לצלעות ורש"ל הביא דברי מהרא"י שכתב שיש לעיין בצלעות אם לא נצרר הדם ונ"ל להלכה שאם יש עוקץ בשבר העצם החיצון אז ראוי וחיוב לעיין בצלעות אע"פ שכ' רמ"א בסמוך שלדידן אין חילוק בין עוקץ או לא נראה דזהו לענין שלא להטריף בשביל העוקץ לחוד אבל מ"מ מהני האי עוקץ לצורך חיוב עיון מעבר לצלעות כיון שיש ריעותא גדולה לפנינו כנ"ל נכון להלכה: ש"ע סָעִיף ב
ד מאחר שרחוק מן הגוף. פירוש לצד הגוף מן התחלת השבירה צ"ל רחוק כגון שנשבר באלכסון: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה שמא ניקבה הריאה. לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין הצלעות וכששומט גפה מתנתקת הריאה עם הגף כן כתב רש"י: ש"ע סָעִיף ג
ו וצריך לנפחה כו'. פשוט דלדידן שא"א בקיאים בבדיקה טרפה וכן כתוב בש"ד דלא בקיאין השתא בבדיקת הריאה של עוף וכתב עלה רש"ל שיפה כתב כיון שדבוקה בצלעות אין כולה לפנינו ע"כ אין מועיל לדידן בדיקה והא דלא כתב רמ"א כאן כלום שסמך על מ"ש בסי' ל"ט ס"ד שאפילו בבהמה א"א בקיאין בבדיקה כ"ש בעוף וגם בסמוך כ' לענין עוף בסעיף ב' דא"א בקיאין בבדיקה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז נמצא הגף שבור כו'. תימה דהא בסעיף ב' כתב בנשבר דכשר ובמהרי"ק כתוב דין זה ושם לק"מ דאיהו ס"ל טרפה בנשבר סמוך לגוף אבל להש"ע קשה וצ"ל דכאן מיירי שיש עוקץ בשבירה ומיירי שאי אפשר לבדוק הריאה ומ"ה טריפ' ולא הוצרך כאן להזכיר הבדיקה היכא שאפשר דכבר כתבו לעיל וכאן לא בא אלא להשמיענו שיש כאן טריפות וממילא ידענו שצריך בדיקה כדלעיל: ש"ע סָעִיף ד
ח שמא לא ניקבה הריאה. אין זה ס"ס גמור דהך ספק שמא לא ניקבה הוא תלוי בחסרון בקיאות שלנו בבדיקה כ"כ המרדכי ואגודה בשם ה"ג ורש"ל מביאו וגם מהרי"ק סי' ל"ה לא חשיב האי מלתא לס"ס וע"כ החמיר רמ"א כאן בנשמט כיון שהוא מפורש בתלמוד לאיסור בלא בדיקה לא סמכינן אהאי ס"ס ובסימן ק"י כתב רמ"א חד דינא בנשבר ובנשמט דבתרווייהו מותר מטעם ס"ס וצ"ל דלקמן כתב מצד הנראה לו לפי הדין וכאן כתב מצד החומר' שכן משמע לשונו כאן שכתב יש להחמיר ולאסור וכן פי' מו"ח ז"ל דברי רמ"א ורש"ל פסק דגם בנשבר יש להחמיר בספק אימתי נעשה: ש"ע סָעִיף ד
ט יש להחמיר ולאסור. כ' רש"ל דאם יש לו איזה דבר לתלות בו שנעשה אחר השחיטה תלינן בו ומביא ראיה מדברי הר"ן פ"ק דחולין שסיים בדבריו וז"ל הלכה כל היכא שיש לתלות בו להיתר כגון שדרסו על הגף או פרכס ונלחץ אל הקיר ואיכא אומדנא דאפשר שנשמטה גפו מחמת כך תלינן לקולא עכ"ל וסיים רש"ל ל"ד דרסו או נלחץ לקיר אלא זו וכיוצא בזו עכ"ל. כ' ד"מ בשם או"ה אפי' נשבר סמוך לגוף אם יודע בודאי שהעוף הובא לפניו שלם לשחוט ומרגיש השוחט באצבעותיו שבשעת שחיט' נשבר גפו מחמת הפרכוס הרי שכיח וכשר דאין לחוש בזו לנקיבת הריאה כו' עכ"ל ודבר פשוט שאין זה מועיל כשנשמט הגף מעיקרו דבזה ודאי חיישינן שמא באותה רגע שנשמט ניתקה הריאה עמה וניקבה כדלעיל סעיף ג': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י עוף שהיה לו מכה כו'. לכאורה נראה כיון דא"א בקיאין בבדיק' אין לסמוך על סעיף זה אלא דאיפכא מסתברא דהא אין כאן טרפות ברור דאמאי נחזיק ריעותא בריאה דהא אין רואין שם סי' חולי כלל ובהדיא אמרינן בכמה דוכתי דכל שלא שלט בו החולי אין חוששין בו ותו דהא בבהמה לא חיישינן לריאה משום מכה בדופן נגדה כל שאינה סרוכה לה כדמשמע סי' ל"ט אלא ע"כ דהאי חששא בריאה אינה אלא חומרא ע"כ נסמוך על בדיקה זו שהיא להחמיר: ש"ע סָעִיף ה
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א או שיש לה ג' רגלים. עט"ז הנה המחבר שינה מלשון הטור דבטור כתב נשבר נחתך נשמטו או ג' ידים והוה לא זו אף זו ל"מ נשבר אלא אפילו נחתך לגמרי ואפילו נשמטו לא חיישינן לנקיבת הריאה והקשה הפרישה אות א' למה לי ג' ידים השתא חסר לגמרי ר"ל נחתכו לגמרי כ"ש ג' ידים ותי' דבא לומר דג אף בעוף כשירה שסובר כל יתר כנטול כאלו בלא זה האבר כלל אבל להרשב"א דיתר כנטול כאלו ניטל עכשיו טריפה עכ"ל ויראה לפרש דה"ק דכפי הנראה הטור בשיטת רש"י והר"מ בפי' כל יתר כחסר דמי מתולדה לא כניטל ביד ומש"ה אוסר לעיל ב' כבדים דנחסר מכל וכל והלכך כאן כשירה דחסר מתחלת ברייתה וודאי כשירה משא"כ להרשב"א דניטל ממקומו ביד ומכ"ש להרמב"ן כניטל עם מקומו ביד אם כן הוה ליה ניקבה הריאה דמ"ש בבוקא דאטמא דאמרינן שאם ינטל ישמט הבוקא להרשב"א והנה הב"ח בקו"א השיג עליו דאין ספק דכד ניים ושכיב אמר לזה דלכ"ע פי' יתר כחסר בתולדה וכן פירש"י יתר כחסר בבעלת ג' רגלים ואם כן יתר גף הוה כחסר וחסר כשר עכ"ל הנה לא זכיתי להבין דברי קדשו בכאן דמשמע דאודויי אודי ליה דאי הוה כנטול ביד הוה טריפה אם כן למה השיג עליו דלכ"ע יתר כחסר והלא מפורש הוא דלהרמב"ן ורשב"א יתר כנטול ביד לא כחסר מתולדה שהרי הב"י סימן מ"א כתב דרש"י והר"מ סוברים כחסר יע"ש ובתה"א ל"ט א' בפירוש דרש"י סובר כחסר ורמב"ן ורשב"א דכנטול אמרו ביד לא כחסר ולכך ב' טחולים טריפה בסומכיה דכניטל ביד דמי ואלו היה ניטל מקצת מתחלת ברייתה היה כשירה כמו נברא נקוב עיין ט"ז סימן מ"ג א' ובמ"י כלל פ"ט אות א' דמש"ה מטריף ב' טחולים בסומכיה דהוה כאלו ניטל ביד הא חסר בתולדה מקצת הוה מכשיר ואף נה"כ דמשיג שם היינו דחושש שמא נתרפא הא אלו הוה ידוע שבתולדה היה מודה ועיין בסימן נ"ד ביתיר חולי' דכתב הש"ך אות ט' דרשב"א ס"ל כנטול דמי לא כחסר אם כן להרשב"א יש להטריף יתר גף שרואין כאלו ניטל ביד וניקבה הריאה ואף את"ל דמ"מ לא אמרינן כאלו ניטל בכח עד שתינטל הריאה ועוד דע"כ הלל"מ כל יתר כחסר היכא שנטרף מצד עצמו הא כשאין נטרף מצד עצמו לא אמרינן כן מ"מ אין לומר על מאורן של ישראל הפרישה ששגג בזה ולדינא צ"ע ומיהו חסר גף כ"ע מודים דכשירה והט"ז שכתב דאין טריפה ביתיר או חסר אגב יתיר נקיט חסר וכאמור ודע דהמחבר דנקיט נשמט נשבר נחתך הוה ג"כ לא זו אף זו דל"ת נשמט דכתף עבה וצלעות מגינות משא"כ נשבר ויש עוקץ דמנדנד ודורסת חיישינן שפיר לנקיבת הריאה כמ"ש הב"ח דנשבר גרע טפי ותדע שהרא"ש בתשובה אם יש עוקץ מטריף מסברא וסובר דעדיף הוא מנשמט ואם כן ה"א בבהמה נמי ואמר נחתכו לגמרי דהוה חסר יד אפ"ה כשירה ויש לה ג' רגלים באמת שפת יתר הוא עיין בכורות ל"ש אלא ביד ואמאי לא אמר ברגל ולמטה מארכוב' אלא דסתמא תנן ומוקי ביד: הכה"ג בהגהות הטור אות ב' מעשה שבא לפניו חסירות גף ולא היו יכולין להכיר אם בתולדה או ניטל ביד וצוה למוכרה לעובד כוכבים לא ידענא אם היה המעשה שהיה חסר הבוכנא דהוה נשמט ומש"ה לא היקל הא הוה הבוכנא קיים יש להקל מטעם ס"ס כמ"ש רמ"א כאן או שיש לחלק בין הספיקות ומה שהתיר מכירה יבואר לקמן סימן נ"ד דווקא היכא שרוב מתירין א"כ יראה דהמעשה היה דבוכנא היה קיים ואפ"ה לא רצה להתיר לאכול: ש"ע סָעִיף א
ב מעבר לצלעות. דאז חיישינן שמא ניקבה הריאה ט"ז. דע שמה שנרשם כאן ש"ד והג"מ הנה הם סוברים הטעם בבהמה משום איעכול ניבי'. דטריפה לא משום עברה המכה אלא או"ה בכלל נ' כתב כן דהטעם הוא משום דעברה המכה מעבר לצלעות טריפה בין נשמט או נשבר עיין ד"מ ות"ח כלל פ"ז דין י"ב אמנם מ"ש סמוך לגוף לא ידענא מה הוא דאפילו רחוק מגוף אגודל ויותר כל שרואין שנצרר טריפה לדידן דא"א בקיאין ובהג"א לא נזכר סמוך ובעוף לקמן אף רחוק אגודל כשנצרר טריפה ולא מהני בדיקה כי כן נראה משמעות הרמ"א וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה אם נצרר הדם אם נאמר דא"א בקיאין בבדיקה מאחר שב"י מכשיר אף אם נצרר הדם אמנם בב"ח כ' אם רואין שנצרר הדם בצלעות מטרפינן לה משמע דלא מהני בדיקה ומטרפינן מסתמא דא"א בקיאין בבדיקה וכאמור ועיין מ"ש בש"ך אות ח'. וכתב הט"ז מה שהקשה הלבוש ס"א מ"ש נצרר דנוהגין להטריף ומ"ש נשתברו מיעוט צלעות תי' הט"ז דכאן הלכה למקום אחר חיישינן טפי עוד הקשה הלבוש בסי' נ"ד ס"ב אמ"ש הרשב"א בארוך דף נ' א' אם נשבר צלעות כשירה כ"ש נשבר אגפיו ולפ"ז לדידן נשבר טריפה כ"ש צלע עוף דטריפה תי' הט"ז דגף מנדנד הנה והנה אפשר שנכנס לפנים כו' והנה בתי' זה היה יכול לתרץ קושיא א' ג"כ דיד הבהמה שדורסת עליו וחזינן ריעותא בצלעות גרע טפי אלא דלדברי הלבוש תי' כן לעיל שוב ראיתי במ"י כלל פ"ז אות כ"ז הרגיש בזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג אבל אין חוששין לזה. כתב הט"ז דאם יש עוקץ חייב לעיין אם יש ריעותא בצלעות נמצא פסקן של דברים כן הוא סמוך לגוף תוך אגודל אף שאין עוקץ ואין ריעותא טריפה רחוק אגודל אין עוקץ א"צ לעיין בצלעות יש עוקץ צריך לעיין בצלעות וכפי הנראה שכל שיש ריעותא אף רחוק אגודל ואין עוקץ א"א בקיאין וכן משמע לשון הלבוש ס"א ושוב מצאתי כן להיש"ש פא"ט סימן צ"ט על מ"ש השערים דריאה של עוף קשה הבדיקה ע"י שפופרת ואינו דומה לריאה בהמה שכולה לפנינו ומש"ה כל שיש ריעותא בצלעות יש להטריף יע"ש הרי כדברי✍דא"א בקיאין בבדיקה ועיין מ"ש בש"ך אות ח' בשם הב"ח יעוין שם: ש"ע סָעִיף ב
ד מאחר שרחוק מגוף. פי' הט"ז דמודדין מן התחלת השבר אם נשבר באלכסון מודדין מקום התחלת השבר בגוף כיון דחשש הוא שמא עצם החיצון ניקב הריאה לא מאמצעיות השבר עש"ך אות ט'. ואף שאין עוקץ וכ"ז פשוט: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה שמא. הט"ז הביא דברי רש"י דבהמה אין נחבאת הריאה בין הצלעות משא"כ בעוף ומש"ה אף נשבר ויש עוקץ כשירה בבהמה וע' ש"ך אות א' בשם מרדכי: ש"ע סָעִיף ג
ו וצריך. עט"ז הא דהוצרך לראיה והא בס"ב מבואר הוא י"ל דאפשר למחמירין נשבר גרע מנשמט דכל שעה חיישינן לנקיבת הריאה ומ"ש בשם היש"ש הוא בסי' צ"ט ומ"ש שם דריאה של עוף קשה הבדיקה משמע הא בהמה בקיאין אנו אנן אף בבהמה א"א בקיאין אלא שהיש"ש כ' בסי' מ"ו דריאה שלימה מכשיר בנפיחה בנמצא מחט ה"ט דרש"י סובר שם דאף נפיחה לא בעי דלא חיישינן לנקיבת הריאה כיון שהיא שלימה יע"ש. ומיהו מחט בריאה של עוף אף להש"ך שצידד בסימן ל"ז להכשיר בה"מ מ"מ בעוף שדבוקה לצלעות קשה הבדיקה אין להכשיר בה"מ✍: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז נמצא. הט"ז הקשה דברי המחבר אהדדי וכבר עמדו כולו בזה ותי' דמיירי ביש עוקץ וא"א בבדיקה מש"ה טריפה ולא מהני ס"ס דהוה חסרון חכמה ולדידן אף באיתא לפנינו א"א בקיאין ומכשירין מטעם ס"ס אלא דלשון רמ"א אין מדוקדק דלא קאי אלא אאין עוקץ דבעוקץ דינו כנשמט כמ"ש הרא"ש בתשובה א"כ איך כתב ויש מכשירין דמשמע דפליג אהמחבר תי' הפר"ח אות יו"ד דבה"מ מיקל הרמ"א כמ"ש סימן ק"י א"כ שפיר כתב וי"מ. ועיין בש"ך אבאר מזה לענין יש עוקץ: ש"ע סָעִיף ד
ח שמא. עט"ז וא"י אמאי לא אמר נמי דספק מחיים פשיטא דהוה חסרון חכמה ועיין מ"י כלל פ"ז אות ל"ג ופ"ה אות מ"ח דהט"ז גופא כתב בסימן פ"א אות ד' דסירכא לא הוה חסרון חכמה כיון שאין א' בקי א"כ ה"ה כאן ומיהו מחיים או לאחר מיתה מיקרי חסרון חכמה ומש"ה ל"ק נמי מה שהקשה שם דס"ס א"צ לברר כלל כמבואר סימן ק"י דכאן יש להחמיר דמחיים או לאחר שחיטה הוה חסרון חכמה דהוא לפנינו ואם היה חכם היה מכיר שמחיים ובלבוש כתב דאין ספק הב' שקול דקרוב הדבר דניקב בנשמט וה"ה ביש עוקץ: ש"ע סָעִיף ד
ט יש להחמיר ולאסור. כתב הט"ז בשם רש"ל היכא דאיכא מידי למתלי שלאחר שחיטה נעשה תלינן והיינו אם יש דבר לתלות בו הא זרק בכח לא תלינן מהרי"ק עוד כתב אם הובא לפני השוחט שלם ונשבר כשר ויראה דהיינו כשקושרין אגפיים או שהשוחט תופס בידים דליכא למיחש לנקיבת הריאה הא בשמוט טריפה שמנתקת בשעת שחיטה הא אין הגף שבור חיישינן אף בשעת שחיטה שמא נכנס השבר לריאה עיין בל"י אות ט' ועיין ב"ח דהחמיר: כתב הפר"ח אות ז' אם נשבר הגף לפנינו ישבר לגמרי דליכא למיחש לנקיבת הריאה ובנשמט ליכא תקנה כ"א י"ב חודש עכ"ל יפה כתב דליכא למיחש לצער ב"ח אם יחתוך לגמרי דכל דמתקן לאכילה ליכא צער ב"ח דהותר לשחוט ואין צער גדול כמו מריטת הנוצות ומ"ש י"ב חודש ה"ה כ"א יום וכ"כ הוא ז"ל ובנשבר ליכא תקנה י"ב חודש כמ"ש הוא ז"ל בסימן נ"ז וברור הוא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י עוף. הט"ז כתב דאף לדידן יש לסמוך אבדיקתנו דע"י חולי לא חיישינן ששלט המכה יותר והבדיקה לחומרא בזה אנו בקיאין כמבואר סי' ל"ט בזה: עובדא בא לידי עצם גף שהיה נשבר ולא הספקתי לראות אם יש אגודל עד שנפל העצם ונאבד והיה צורך שבת והתרתי מחמת ס"ס שמא היה אגודל ושמא הלכה דאין נשבר טריפה כהמחבר ושמא לא ניקבה הריאה והכלים התרתי לאחר מעל"ע כיון דיש תקנה בשהייה וגם הי' צד להתיר שהיה שא"ש י"י אף שאין לסמוך ע"ז כמו שאכתוב בש"ך מ"מ לסניף בעלמא ומטעמא דהיו כמה סניפים✍: ש"ע סָעִיף ה
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א כשרה. דבהמה מתוך עובי הכתף ורחבו ליכא למיחש לנקיבת הריאה כמו בעוף (מרדכי) והב"ח מחמיר בנשבר או נשמט או נחתך אף בבהמה מטעמא דחיישינן שמא איעכול ניביה. וכ' הט"ז יש שרוצים להטריף בנמצא גף יתר בעוף כמו בנשמט הגף וכבר השיג הב"ח דהא דאסרינן שמוטת היד הוא מטעם שמא ניקבה הריאה וזה אין שייך כאן בחסר או יתר הגף דהא לא ניקבה הריאה ע"כ בודאי אין שום טריפות ביתר גף לד"ה: ש"ע סָעִיף א
ב כשנשבר. וכשנשמט ע"ל סי' ס"ב סעיף ג' בהג"ה (ואנו נוהגין שחותכין כל אותו אבר השבור. בה"י): ש"ע סָעִיף א
ג שנצרר. וכ' בש"ך שמצא בתשב"ץ דיש להחמיר אפי' לא נצרר הדם מעבר לצלעות והוא דאיעכול ניביה (ורש"ל מחמיר בנשבר כדברי ש"ד ובנשמט מיקל והב"ח מחמיר אף בנשמט) והחלב של אותו בהמה וה"ה ביצה בת' ש"י שאלה נ"ג מתיר ועיין בתשובת מבי"ט שאלה יו"ד. ופר"ח כ' וטוב לחוש לדבריהם בבהמת עובד כוכבים אבל בלא"ה יש להורות כפסק הש"ע ואפי' נצרר הדם בצלעות אין כאן בית מיחוש. והלבוש מחמיר בנשבר צלע א' בעוף כנגד הריאה כמו בנשבר הגף והט"ז מכשיר בנשבר צלע אחד ומחלק בין צלע לגף דבגף כיון שהעוף מנדנד אותו הנה והנה אפשר ע"י כך נכנס לפנים לריאה משא"כ בצלע שהוא מונח במקום א' אפי' בדיקה לא צריך ובה"י מטריף בעוף אם נשבר צלע ויש בה עוקץ אף שחזר ונקשר בשברים אף שלא כנגד הריאה. אבל אם היה ספק אם היה עוקץ כשר מטעם ס"ס אבל בבהמה אין להטריף אם נשברה צלע אחד אף אם יש בה עוקץ ע"ש סי' נ"ד בש"ך ס"ק ג'. תרנגולת שנשתברה אגפיה רחוק אגודל מן הגוף באופן שאינו אסור רק אותו אבר עצמו ואח"כ ילדה ביצה יש להתיר הביצה בי"ע סי' יו"ד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד לגוף. כ' הש"ך והוא שיהא מקום חבורו בגוף שהוא כבוכנא באסיתא קיים דאל"כ ה"ל נשמט: ש"ע סָעִיף ב
ה נשבר. וכתב הש"ך אפי' נתרפא יפה שבר על שבר יש לאסור דלא כב"ח ומהרש"ל מיהו אפשר לצדד להקל הואיל ובלא"ה הרבה פוסקים מכשירין בנשבר ולענין נשבר רחוק מהגוף שאבר עצמו אסור אם נתבשל כך ע"ל סי' נ"ה ס"ה בהגה"ה. (ושם נתבאר בס"ק י"ג דאין לאסור אפילו ליכא ס' דהיכא דאיכא ספיקא אזלינן לקולא וכ"ש היכא דאין ריעותא בעור ובשר וחזר ונקשר אלא שלא נתקשר שא"ש י"י דמותר התבשיל וה"ה בספק יוצא בסי' נ"ה סעיף ה' מותר בלא ס' וכן אפי' היכא דיצא לחוץ בודאי דצריך ס' בתבשיל או בצלי או במליחה נגדו אין להחמיר כל היכי דאין ס' בחתיכה נגדו לומר חתיכה נ"נ באיסור דבוק כדאמרי' לקמן סי' ע"ב גבי לב וגבי כבד סי' ע"ג כיון דאין באבר זה אלא מצות פרישה בלבד. ודוקא היכא שיש ס' בתבשיל אלא שבחתיכה שהאבר דבוק בה אין ס' הוא דאין להחמיר כיון דבלא"ה הרבה פוסקים סוברים אף באיסור דבוק כל הקדרה מצטרף אבל כשאין בתבשיל ס' אסור באיסור יוצא בודאי לחוץ עכ"ל ש"ך שם. וט"ז פסק שם ס"ק ז' להקל במליחה בכל גווני בין בספק איסור יוצא ובין בודאי יוצא. ובתבשיל ובצלי להקל במקום ה"מ או לכבוד אורחים או שבת כיון דספיקא דרבנן הי' ופר"ח פסק שם כש"ך בספק יוצא א"צ ס' ובודאי יוצא צריך ס' ולא מחמירי' באיסור דבוק וחולק על ט"ז שמיקל בוודאי יוצא אם נתבשל במקום הפסד אפילו אין ס' ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ו אגודל. כ' הש"ך בשם הרמב"ם (פ"י מהלכות ס"ת) דרוחב גודל היא אצבע הבינוני והוא שיעלה שבע שעורות בינוניות בדוחק ובאורך שעורו ב' שערות בריוח. ומשערין בגודל מלבד מה שתקוע בגוף כבוכנא באסיתא (ובת' נ"ש סימן ס"ג מכריע כשמודדין מן הבוכנא יש למדוד באצבע שוחק מרווח ואם מודדין ממקום חיבורו לגוף מבחוץ יש למדוד באצבע מצומצם ע"ש ומנהג שלנו אם יש רוחב אגודל אפי' בצמצום ממקום השבר לגוף כשרה ודוקא עד הגוף ולא עד ראש הפרק הנתחב בגוף): ש"ע סָעִיף ב
ז חוששין. כ' הב"ח מ"מ יש להחמיר לעצמו לעיין בצלעות כשהשבר קרוב ואינו אלא רוחב אגודל ותע"ב אבל ביותר מרוחב אגודל כ"ע מודו דא"צ לעיין בצלעות (ועט"ז הכריע דביש עוקץ יש לעיין והש"ך העתיק הב"ח שפסק דיש לעיין בצלעות כשהשבר קרוב בפחות מרוחב אגודל ולא הבנתי דאם הוא פחות מרוחב אגודל בלא"ה טריפה לפי פסק רמ"א): ש"ע סָעִיף ב
ח הגוף. כ' הפרישה ואם היה העוקץ נכנס בתוך אגודל סמוך לגוף אע"ג דהשבר יותר מאגודל מגוף טריפה והש"ך כ' על זה דקשה מה בכך שהעוקץ נכנס בתוך אגודל סוף סוף מקום השבירה הוא רחוק אגודל מגוף וצ"ל דה"ק הפרישה אע"ג דעיקר השבר הוא יותר מאגודל דהיינו מאמצעות השבר יש רחוק אגודל מ"מ כיון שהעוקץ נכנס בתוך אגודל טריפה וכן משמע בעט"ז. וכן אם נשאר בעצם הנשבר מחובר לגוף כשיעור אגודל אפילו אין מעצם החיצון שנתחבר עליו אגודל כזה ם כיון שהשבירה נעשית רחוק אגודל כשירה (ובת' מטה יוסף סימן ה' ו' האריך מאד לפרש דברי הש"ך הללו בג' אופנים ע"ש והעלה לענין דינא הכי נקטינן ם אם נשבר סמוך לגוף פחות מכשיעור אגודל טריפה בכל ענין אף שאין בו עוקץ ואף שנתרפא יפה שא"ש י"י הרי זה טריפה ואם השבר רחוק מן הגוף ואין בו עוקץ אף שהשבר הוא באלכסון כקולמס ויש קצת מן השבר בתוך אגודל כשירה ואם יש בו עגול אם הוא באלכסון ויש מן השבר בעצם החיצון בתוך אגודל טריפה ואם השבר הוא בשוה אף שנכנס עצם החיצון בתוך אגודל יש להכשיר עכ"ל ע"ש ובתשובת נ"ש שאלה ס"א שהאריך ג"כ בזה. אם נשבר הגף סמוך לחיבורו בגוף לפנינו ישבר הגף לגמרי כי היכי דלא לינקב הריאה ובהכי כשירה לכ"ע אבל בשמוטה ליכא תקנתא וטריפה זולת בשהיית י"ב חדש או בלידה כמ"ש סימן נ"ז פר"ח. כ' ב"ח הני אווזות שמוליכין להשוחט דמעקמין אגפיהם להשים אותם תחת רגלי האווז וקושרים הרגלים דמצוי הוא שישבר הגף עי"כ מחיים דתולין בו לאסור דמחיים נעשה והוא הדין בתרנגולת שהשוחטים מעקמים אגפיהם בשעה שאוחז לשחוט מצוי הוא שבשעת התחלת שחיטה כשהי' מפרכס נשבר אגפיו תלינן לאסור דמחיים נעשה ע"כ וכ' פר"ח עליו דין זה אינו מחוור דמידי ס"ס לא נפקא אם בתחלת או בגמר שחיטה נשבר ואת"ל בתחלת שחיטה שמא לא ניקבה הריאה וכ"כ האו"ה ומכ"ש אם ידוע לשוחט בוודאי שהעוף שהובא לפניו היה שלם רק בשעת שחיטה נשבר מכח הפירכוס וכ' בש"י הטעם כיון דכנפים המה מקושרי' או שהוא ביד השוחט בודאי לא מינקב דהא עיקר הטעם ע"י דמנדנד כנפה ניקב הריאה וזה לא שייך הכא. בהמה או עוף שנשבר אבר מהאברים במקום שעושה אותה טריפה דקיי"ל הוא ואבר אסורים או שנשבר האבר במקום שאין עושה אותה טריפה דקיי"ל אבר אסור אי שרי למכור לעובד כוכבים הבהמה או עוף מחיים או לאחר שחיטה עם האבר המדולדל שבה דקיי"ל שעובד כוכבים מוזהר על אמ"ה פסק בא"ש סי' י"ד להתיר בפרט בעוף ע"ש. ועי' הר"מ בוטין ה'. וט"ז קי"ז. וח"י קמ"ב וקע"ח. ובי"ע כ"ד ומ"ב. ונ"ש מ"ט וצ"צ ק' ק"ה. ובשי למורא י"ז): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט לבדקה. כ' הש"ך וכבר נתבאר דאין אנו בקיאין בבדיקה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י שבור. פי' הש"ך לדעת המחבר דמיירי שיש עוקץ בשבירה ואין הריאה בפנינו לבודקה. ובזה אין דברי המחבר סותרים זא"ז וק"ל: ש"ע סָעִיף ד
יא להכשיר. כ' הש"ך דזה מיירי בדלית ביה עוקץ דא"ל הכי ליכא מאן דמכשיר. גם אם יש ריעותא בצלעות או בריאה פשיטא דלא סמכינן אס"ס ואפי' בדיקה לא מהני דאין בקיאין וכ' ב"ח דכל מה דמכשירין בס"ס היינו היכא דהאיסור והיתר שוין אבל היכא דאיכא למיתלי באיסור טפי מבהיתר תלינן לחומרא: ש"ע סָעִיף ד
יב להחמיר. והטעם איתא בש"ך דאין זה ס"ס גמורה דספק שמא לא ניקבה הריאה הוא מחמת חסרון ידיעה שאין אנו בקיאין וע"כ החמיר רמ"א בנשמט (ורש"ל כת' דגם בנשבר יש להחמיר בספק אימתי נעשה דלא הוי ספק גמור). ומה שפסק בסי' ק"י ס"ט דמותר בין בנשבר בין בנשמט מכח ס"ס שם מיירי בהפסד מרובה וכאן שלא בהפ"מ והט"ז תירץ דשם פוסק מצד הדין וכאן מצד החומרא לכך דקדק בלשונו יש להחמיר. וכ' בח"ח כלל פ"ז דאם יש מקום לתלות בו השבירה או השמוטה פשיטא דמכשירין (ותולין בו כגון שדרסה על הגף או פרכס ונלחץ על הקיר וכיוצא בו) כמו שיתבאר לקמן סי' נ"ה לענין רגל: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יג וינפח. כ' בת"ח וכבר נתבאר דאין אנו בקיאין בבדיקה לכן יש להטריף בכ"מ שיש לחוש לנקיבת הריאה אבל הט"ז פסק כיון דהאי חששא בריאה אינו אלא חומרא ע"כ נסמוך על בדיקה זו וכן נראה מדברי העט"ז (ופר"ח ות"ח ובה"י פסקו דלא בקיאינן בבדיקה וטריפה): ש"ע סָעִיף ה
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א העצם הנשבר. כתב בכתבי הרב מהר"ר דניאל זצ"ל בנשברו הצלעות שאין הבהמה טרפה כבסימן נ"ד גם העצם הנשבר כשר: ש"ע סָעִיף א
ב שנצרר הדם. עבה"ט ועיין בתשובת רדב"ז ח"א סי' קצ"ב שדעתו גם כן להטריף בנשבר צלע בעוף סמוך לשדרה במקום שהריאה רובצת אבל בבהמה יש להכשיר ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג מאחר שרחוק מן הגוף. עבה"ט ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סוף סימן ס"ז שבא לפניו גף העוף שנשבר באלכסון והעוקץ המחובר לגוף היה כאצבע גודל אבל מן האמצעית השבר וכ"ש מן העוקץ עצם החיצונה לא היה כשיעור אצבע גודל אך שהעוקץ החיצונה היתה לצד חוץ לצד הראש ולא לצד הגוף מקום ששוכבת הריאה ואילו היו מודדין מן הגוף במקום הריאה עד עוקץ השבר שלצד הראש היה רחוק מהשיעור והכשיר ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ד נמצא הגף שבור כו'. עיין בספר תפארת למשה שכתב דצ"ע אם ראינו שנשבר או נשמט הגף לאחר שחיטה ואח"כ נמצא נקב בריאה אי תלינן שהנקב נעשה אחר שחיטה ע"י השבירה או השמוטה כי היכי דתלינן בזאב ובמשמוש יד טבחא או שמא ע"י השבירה ושמוטה דלאחר שחיטה אין דרך לנקב את הריאה ונראה דבשמוטה יש לתלות לקולא דנזכר בש"ס ולא בשבירה וצ"ע עכ"ד ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ה להכשיר. עבה"ט ומ"ש דוקא היכא דהאיסור וההיתר שוין ועיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן קי"ח מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף ד
ו יש להחמיר. עבה"ט ועיין בתשובת נו"ב קמא חלק יו"ד סימן נ"ה בד"ה ומעתה יצא לנו שדעתו גם בנשמט יש להתיר מכח ס"ס אפילו בלא הפסד מרובה ובחנם החמיר רמ"א בזה שלא בהפ"מ ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז וינפח בקש. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן קכ"ב שנשאל ע"ד האווזות הפטומות שמדרך המוכרים לתחוב במחט כמה פעמים תחת הכנף כדי להצבות מקומו שיראה עבה מחמת שומן אם יש לחוש לכל האווזים משום ניקבה הריאה והשיב דהאווזא הניכרת שנעשה בה כן צריכה בדיקה בלי ספק וק"ו מנשבר הגף סמוך לגוף ואפילו החולקים שם יודו הכא ואפילו יאמר הישמעאל המוכר ברי לי שלא נגעתי דבריו לא מעלין ולא מורידין לענין זה וגם מי יוכל לומר ברי לי ואולי פעם אחת נדחה ידו לפנים מהצלעות. ע"כ כל אווזות שראינו או אנו מכירים בסימנים שנתחב לה מחט אסורה בלא בדיקה וכיון שאין אנו בקיאין בבדיקה תיאסר. וזה גרע מיש לה מכה עמוקה תחת הכנף דסמכינן אבדיקה אם לא תבצבץ דהתם המכה עדיין בפנינו כו' (מזה נראה שדעתו דהעיקר כהט"ז) משא"כ הנעשה ע"י קוץ ומחט גרע טפי וחוששין שמא הבריא הריאה. אמנם למיחש מסתמא להכי לא נראה כלל כיון דהרוב אינם עושים והעושים רובם אינם נוגעים בריאה ובצלעות כלל ואווזא זו עומדת בחזקת היתר מכח רובא. ואפילו לילך בתוך ביתם או מקום שעומדים ביומא דשוקא דהו"ל קבוע וידעינן בודאי שיש ביניהם מי שעושה כן מ"מ מותר ליקח בסתם אם אינו יודע בודאי שזאת האווזא נתחבה ולא שייך קבוע לבטל הרוב אלא היכא דצריכים רובא דאיתא קמן כגון ט' חנויות משא"כ רוב בהמות כשירות זה הרוב לא מתבטל ע"י קבוע. (עיין במג"א סימן ל"ב ס"ק ס"ו) וגם כי יש כאן ס"ס אע"פ שהוא גרוע שאינו מתהפך ושם אונס חד מ"מ היכא דאיכא צדדים להתיר מצטרפים אפילו ס"ס גרוע כו' ומ"מ אם הוא מיעוטא דשכיח שם כל בעל נפש יחוש ויבדוק על כ"פ כמו במכה תחת הכנף ויכול לסמוך על בקיאותו בענין זה אבל בלא בדיקה לא יאכל היכא דשכיחא ע"ש]: ש"ע סָעִיף ה
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א נשמטו כו'. שם נ"ז א': ש"ע סָעִיף א
ב או כו' או כו'. ע' תוס' שם ד"ה שמוטת כו'. וכן נשתברו ואין עור ובשר חופין דדין נחתכו להם כמ"ש ע"ו ב': ש"ע סָעִיף א
ג או שיש כו'. שם נ"ח ב': ש"ע סָעִיף א
ד אבל העצם כו'. שם ע"ו א' ב': ש"ע סָעִיף א
ה עם מעט כו'. שם צ"ט א' וע' רש"י שם ד"ה אלא כו': ש"ע סָעִיף א
ו ויש מטריפין כו'. דהא דאמרינן דוקא בעוף תיבדק הריאה היינו בסתמא דליכא ריעותא. ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז אפילו כו'. דהא אף בבהמה כשרה וס"ד שם דאף במקום שטרפה בבהמה כשר בעוף וע' תוס' שם ד"ה ל"ל כו' ואין חומר בעוף אלא מפני הריאה: ש"ע סָעִיף ב
ח והוא כו'. דאז דינה כנשמטה בס"ג. ש"ע סָעִיף ב
ט ולא מהני כו'. קאי ג"כ אס"ג: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
י נמצא כו'. עט"ז וש"ך אבל דברי ההג"ה שכתב ויש לסמוך כו'. אינו מיושב לפ"ז ומקור דין זה הוא כדברי הג"ה בס"ב בנשבר סמוך לגוף וא"א בקיאין בבדיקה ולכך מטריף דאין זה ס"ס דחסרון ידיעה לא מקרי ס"ס וכ' בהג"ה דמ"מ בנשבר כשר דהא יש כו' משא"כ בשמוט שהוא מדינא דגמ'. ש"ע סָעִיף ד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.