א נִשְׁמְטוּ יְדֵי הַבְּהֵמָה מֵעִקָּרָם, אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ אוֹ נֶחְתְּכוּ לְגַמְרֵי, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ ג' יָדַיִם, כְּשֵׁרָה. אֲבָל הָעֶצֶם הַנִּשְׁבָּר עַצְמוֹ עִם מְעַט לְמַעְלָה מִן הַשְּׁבִירָה אָסוּר כְּשֶׁנִּשְׁבַּר, אִם אֵין עוֹר וּבָשָׂר חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ מַטְרִיפִין גַּם הַבְּהֵמָה אִם נִשְׁמַט (ש"ד וְהג"מ וְעוֹד פּוֹסְקִים) אוֹ נִשְׁבַּר סָמוּךְ לַגּוּף (הג"א פ' הַמַּקְשֶׁה) וְרוֹאִין שֶׁנִּצְרַר הַדָּם מֵעֵבֶר לַצְּלָעוֹת, שֶׁרוֹאִין שֶׁעָבְרָה הַמַּכָּה תּוֹךְ הַגּוּף (כֵּן מַשְׁמָע מֵאִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ כְּלָל נ' דִּין ו') וְהָכֵי נָהוּג. אֲבָל אֵין לָחוּשׁ לָזֶה כָּל זְמַן שֶׁאֵין רוֹאִין שֶׁנִּצְרַר הַדָּם, וְאֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה (נִלְמַד מֵעוֹף דְּסָעִיף ב').
ב וְכֵן בְּעוֹף, אִם נֶחְתְּכוּ אוֹ נִשְׁבְּרוּ אֲגַפָּיו, כְּשֵׁרָה, אֲפִלּוּ נִשְׁבְּרוּ סָמוּךְ לְחִבּוּרוֹ לַגּוּף, וְהוּא שֶׁשֶּׁבֶר הָעֶצֶם הַחִיצוֹן לֹא יְהֵא בּוֹ עֹקֶץ, שֶׁאִם הָיָה בּוֹ עֹקֶץ תִּבָּדֵק הָרֵאָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין אִם נִשְׁבַּר סָמוּךְ לַגּוּף, וְאוֹמְרִים דְּדִינוֹ כְּשָׁמוּט (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי) וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט שֶׁנָּהֲגוּ לְשַׁעֵר כְּרֹחַב אֲגוּדַּל, אֲפִלּוּ בְּצִמְצוּם, כָּשֵׁר (אָגוּר וַאֲגֻדָּה וְכֵן כָּתוּב בְּש"ג שֶׁכֵּן נוֹהֲגִין) אִם לֹא שֶׁרוֹאֶה שֶׁנִּצְרַר הַדָּם מֵעֵבֶר לַצְּלָעוֹת, אֲבָל אֵין חוֹשְׁשִׁין לָזֶה וּמַכְשִׁירִין מִסְּתָמָא (מהרי"ק שורש ל"ח ות"ה סִימָן ק"פ) וְאֵין חִלּוּק אִם עֹקֶץ בַּשְּׁבִירָה אוֹ לֹא, מֵאַחַר שֶׁרָחוֹק מִן הַגּוּף. אֲבָל (אִם) אֵין רֹחַב אֲגוּדָל בֵּין מְקוֹם הַשְּׁבִירָה לַגּוּף אָז הוּא טְרֵפָה בְּכָל עִנְיָן, וְלֹא מְהַנֵּי בְּדִיקַת הָרֵאָה, דְּאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בִּבְדִיקָה (ש"ד וְאָרֹךְ כְּלָל נ' ד"ז וּמַהֲרִי"ל וְאָגוּר) בְּכָל מָקוֹם דְאִכָּא רִעוּתָא, וְהָכִי נָהוּג.
ג נִשְׁמְטוּ אֲגַפָּיו, אֲפִלּוּ אֶחָד מֵהֶם, מֵעִקָּרוֹ, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִקְּבָה הָרֵאָה, וְצָרִיךְ לְנַפְּחָהּ לְבָדְקָהּ אִם הִיא שְׁלֵמָה, כְּשֵׁרָה, וְאִם לָאו, טְרֵפָה.
ד נִמְצָא הַגַּף שָׁבוּר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם קֹדֶם שְׁחִיטָה נִשְׁבַּר אוֹ אַחַר כָּךְ, טְרֵפָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין מִכֹּחַ סְפֵק סְפֵיקָא, סָפֵק שֶׁמָּא נִשְׁבַּר אַחַר שְׁחִיטָה, וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר קֹדֶם שְׁחִיטָה, שֶׁמָּא לֹא נִקְּבָה הָרֵאָה (אִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ) וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה לְהַכְשִׁיר בְּנִשְׁבַּר, דְּהָא יֵשׁ מַכְשִׁירִין בְּלָאו הָכֵי (ד"ע), אֲבָל כְּשֶׁנִּמְצָא שָׁמוּט וְלֹא יָדְעִינָן אִי קֹדֶם שְׁחִיטָה אוֹ לְאַחַר שְׁחִיטָה, יֵשׁ לְהַחֲמִיר וְלֶאֱסֹר. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן ק"י.
ה עוֹף שֶׁהָיָה לוֹ מַכָּה עֲמֻקָּה תַּחַת הַכָּנָף כְּנֶגֶד הָרֵאָה, וְשָׂמוּ נוֹצָה עַל הַמַּכָּה וְנִפְּחוּ דֶּרֶךְ הַגַּרְגֶּרֶת בְּקַשׁ דַּק וְלֹא יָצָא הָרוּחַ, יְמַלֵּא מְקוֹם הַמַּכָּה מַיִם וִינַפֵּחַ בְּקַשׁ דֶּרֶךְ הַגַּרְגֶּרֶת, אִם יְבַצְבְּצוּ הַמַּיִם, טְרֵפָה.
א סָעִיף א נשמטו כו'. וכתב המרדכי דבבהמה מתוך עובי הכתף ורחבו ליכא למיחש לנקיבת הריאה ומדברי רש"י והר"ן שהבאתי בס"ק י' נראה חילוק אחר ועיין בת"ח כלל ע"ז סוף דין י"ב מ"ש לחלק שם ללא צורך ודו"ק:
ב סָעִיף א למעלה כו'. וכ"כ הרשב"א בחידושיו והר"ן ורבינו ירוחם נט"ו אות כ"א והוא פשוט ממה שנתבאר לקמן סי' נ"ה סעיף ה' וי"ג ע"ש:
ג סָעִיף א אסור כשנשבר. וכשנשמט ע"ל סי' ס"ב ס"ג:
ד סָעִיף א ורואין כו'. ובש"ד ס"ס פ"ו מטריף בבהמה שמוטת או שבורת יד בגוף מטעמא דחיישינן שמא איעכול ניביה. וכ"כ הב"ח שמצא כן כתוב בסמ"ק כתיבת יד ולפ"ז אפילו לא נצרר הדם מעבר לצלעות טרפה וכן מצאתי בתשב"ץ סי' שנ"ז וז"ל שמוטת גף בעוף במקום חבורו בכתף טרפה והוא דאיעכול ניביה עכ"ל וע"כ ט"ס הוא וצ"ל שמוטת יד בבהמה במקום חבורו כו' דהא בעוף פשיטא דטרפה אפי' לא איעכל ניביה כדאיתא להדיא בש"ס וכל הפוסקים דשמוטת גף בעוף טרפה מטעם דשמא ניקבה הריאה ומכ"ש לפי מ"ש הב"ח דלא שייך כתף בעוף ומהרש"ל באו"ש ובספרו פא"ט סימן צ"ט כתב דבנשבר יש להחמיר כדברי הש"ד דאינו נגד הש"ס דאפשר דנשבר ונחתך גרע מנשמט אבל בנשמט אין להחמיר והב"ח מחמיר אף בנשמט (וכ"כ הב"י וד"מ ות"ח כלל פ"ז דין י"ד בשם הגה"מ):
ה סָעִיף ב אפילו נשברו סמוך לחבורו בגוף. והוא שיהיה מקום חבורו בגוף שהוא כבוכנא באסיתא קיים דאל"כ ה"ל נשמט. ב"י:
ו סָעִיף ב ויש אוסרים כו'. כתב הב"ח וז"ל וכתב מהרי"ק שורש ל"ח דאם נתרפא יפה שבר אל שבר יחדיו ידובקו כשר אפי' סמוך לחבורו בגוף אלא דאם שוכבים זה על זה אינו כשר אא"כ רחוק מן הגוף כשיעור רוחב אגודל עכ"ל וליתא כן במהרי"ק אלא מהרי"ק מיירי התם היכא דהאיסור הוא משום אבר שיצא לחוץ כגון במקום) שעושה טרפה או בגף העוף ושאר אברים לענין אותו אבר עצמו דאסור משום שמא יצא לחוץ משום אבר המדולדל ובנקשר כשר כדלקמן סי' נ"ה סעיף ה' וי"ב משום דאם היה יוצא לחוץ לא היה נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו וכן משמע להדי' בתשובת משאת בנימין סי' מ' דמהרי"ק מיירי בכה"ג אבל בנשבר הגף סמוך לגוף דמטרפינן מטעם דחיישינן לנקיבת הריאה א"כ מה בכך שנתרפא שבר אל שבר יחדיו ידובקו ודמי לדלקמן ס"ס נ"ו ס"ק י"ב בנשבר במקום צומת הגידין דאפילו חזר ונקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו טרפה ע"ש וכן הצעתי דבר זה לפני הגאון אמ"ו ז"ל ולפני כמה גדולי הוראה ונשאו ונתנו בדבר והסכימו לדברי אכן מהרש"ל פרק בהמה המקשה סוף סי' ט"ז כתב וז"ל ובשבירת הגף סמוך לגוף דאנו נוהגין להטריף משום חשש נקיבות הריאה כל היכא שנתרפא ונדבקו השברים ואין ניכר ריעותא בצלעות כשרה דא"א שבתוך אותו הזמן שנקשרו ונתרפאו שלא יהיה נרגש מזה שינוי בצלעות כי בקל לשם ניכר עכ"ל ואין אלו אלא דברי נביאות להקל ואולי גם הוא הבין כן מדברי מהרי"ק כמו שהביא שם תחלת דברי מהרי"ק ומ"מ אפשר לצדד ולהקל הואיל ובלא"ה רוב הפוסקים מכשירין בנשבר ולענין נשבר רחוק מן הגוף שהאבר עצמו אסור אם נתבשל כך ע"ל סי' נ"ה ס"ק י"ג:
ז סָעִיף ב אגודל כו'. ע"ל ר"ס רע"ב כתבתי בשם הרמב"ם שיעור אגודל כמה הוא:
ח סָעִיף ב אבל אין חוששין לזה כו'. ז"ל ד"מ ולא ראיתי חוששין לעיין אם נצרר הדם כו' משמע שכן המנהג וכתב הב"ח מ"מ יש להחמיר לעצמו לעיין בצלעות כשהשבר קרוב בפחות מרוחב אגודל ותע"ב:
ט סָעִיף ב מאחר שרחוק מן הגוף. ז"ל הת"ח שם סוף דין י"ג ועוד נראה דאין חילוק בין אם יש עוקץ לשבירת עצם הנשבר בין אין לו עוקץ ואף על גב דבתשובת אשיר"י כתב דאם יש עוקץ לשבירה צריך לבדוק הריאה שמא נכנס לפנים ונקבה היינו דוקא אם הוא סמוך לגוף אבל רחוק מן הגוף ליכא למיחש ומאחר שהמנהג להטריף ברוחב אצבע בכל ענין וברחוק מזה נהגו להכשיר שזה מקרי רחוק אין לחוש אחר כך לנקיבת הריאה כן נ"ל עכ"ל ובפרישה כתוב ופשוט הוא דאם היה העוקץ נכנס בתוך אגודל סמוך לגוף אע"ג דהשבר יותר מאגודל מגוף טרפה וק"ל עכ"ל ומדברי הת"ח הנ"ל לא משמע כן וגם קשה מה בכך שהעוקץ נכנס בתוך אגודל סוף סוף מקום השבירה הוא רחוק מאגודל מגוף ונראה דה"ק הפרישה אע"ג דעיקר השבר הוא יותר מאגודל דהיינו אמצעית השבר כגון שנשבר באלכסון כשהתחיל למדוד ממקום עיקר השבר דהיינו מאמצעית השבר יש רחוק אגודל מ"מ כיון דהעוקץ נכנס בתוך אגודל טרפה וכן משמע בעט"ז דבכה"ג צריך שיהא אגודל ממקום שהתחיל השבר לצד הגוף וגם בלא"ה האי דינא דנשבר הגף חומרא בעלמא הוא והבו דלא לוסיף עלה וכן אם נשאר בעצם הנשבר מחובר לגוף כשיעור אגודל אפילו אין מהעצם החיצון שנתחבר עליו אגודל כזה כיון שהשבירה נעשה רחוק אגודל כשרה ונראה דמשערינן באגודל מלבד מה שהוא תקוע בגוף כבוכנא באסיתא שאינה מצטרף וכן משמע לשון הרב ושאר אחרונים:
י סָעִיף ג שמא ניקבה הריאה. לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכששומטת גפה מנתקת הריאה עם הגוף. רש"י והר"ן:
יא סָעִיף ג וצריך לנפחה כו'. וכבר נתבאר דא"א בקיאים בבדיקה:
יב סָעִיף ד נמצא הגף שבור כו'. מיירי בענין דאם היה ידוע שנעשה מחיים היה טרפה כגון שיש עוקץ בשבירה כדלעיל סעיף ב' וכן כתב הב"ח וליכא להקשות דמכל מקום תבדק הריאה לפנינו כדלעיל סעיף ב' יש לומר דמיירי שאין הריאה לפנינו וזה פשוט ודלא כספר ת"ח דף קל"ו ע"ד שכ' שדברי המחבר סותרים זה את זה והיש מכשירים מכשרי אפילו בכה"ג וכן הוא באו"ה ומביאו בד"מ דאפילו בנשמט כשר מטעם ס"ס ומ"ש הרב דיש לסמוך להכשיר בנשבר דהא יש מכשירין בלאו הכי ר"ל בנשבר סמוך לגוף ואין עוקץ דאי ביש עוקץ ליכא מאן דמכשיר ואדרבה הרא"ש בתשובה והרשב"א אסרי להדיא וכמו שכתב המחבר בסעיף ב' וכ"מ בד"מ שכתב דהא הרבה גאונים מכשירין בנשבר בודאי קודם השחיטה וכך פסק ב"י הלכתא כמ"ש לעיל עכ"ל וביש עוקץ פסק בב"י דטרפה ומביאו בד"מ לעיל וכ"כ הב"ח דביש עוקץ דינו כנשמט:
יג סָעִיף ד מכח ס"ס כו'. ואם נראה שום ריעותא בצלעות או בריאה מילתא דפשיטא היא דלא סמכינן אס"ס ואפילו בדיקה לא מהני דהא תנן לא בקיאינן בבדיקות הריאה וכ"כ בת"ח כלל פ"ז עכ"ל תשובת מ"ב ס"ס נ':
יד סָעִיף ד ס"ס כו'. כתב הב"ח כל מאי דמכשירין מטעם ס"ס היינו היכא דהאיסור וההיתר שוים אבל היכא דאיכא למתלי באיסור טפי מבהיתר תלינן לחומרא וכה"ג כ' הר"ן פ"ק דחולין ע"ש ה"ר יונה ולפ"ז בהני אווזות שמלעיטין כו' עד תלינן לחומרא כדפי' עכ"ל ועיין בסי' נ' ס"ק ג':
טו סָעִיף ד אבל כשנמצא שמוט כו'. ובתשובת מ"ב סי' מ"א וסי' נ' האריך מאד ואמר דאף מהרי"ק אינו אוסר כלל היכא דאיכא ס"ס משמע אפילו בנשמט ואף כי דבריו נכונים בזה מ"מ בעיקר הדין האריך שלא לצורך דהדבר פשוט דדעת הרב דאין זה קרוי ס"ס כיון שהספק השני הוא מחמת חסרון ידיעה כדכתב בד"מ (וע"ל סי' נ"ה ס"ק ד' וסי' צ"ח ס"ק ט' ובעט"ז כתב שהוא קרוב לודאי יותר שניקבה ואין כאן אלא ספק אחד ע"ש) ואישתמיטתיה למ"ב דברי ד"מ ואף שצידד לשם לומ' דמ"מ הוי ס"ס ומסיק דבהפסד מרובה יש להקל אף בנשמט ע"ש מ"מ פשוט הוא דגם הרב ס"ל דבמקום הפסד מרובה וכה"ג יש לחשבו שפיר ס"ס כדכתב בד"מ ס"ס נ"ז דס"ס כי האי חשיב ס"ס דאפילו בדיקה א"צ וא"כ חסרון ידיעה אינו מזיק וכ"כ לקמן סי' ק"י סס"ט בהגה דיש להכשיר בנשמט מטעם ס"ס והיינו דכ' הר"ב כאן וע"ל ס"ס ק"י ובס"ס ק"י כ' וע"ל סי' נ"ג וכאן ר"נ דלמעשה יש להחמיר לאסור בנשמט אבל בהפסד מרובה וכה"ג יש להתיר וכ"כ הב"ח מיהו שלא במקום הפסד מרובה אין להקל כלל דהא מהרש"ל באו"ש סי' מ"ה אוסר בנשבר הגף ספק קודם שחיטה ספק לאחר שחיטה ומכ"ש דכאן הב' ספיקות הם מחמת חסרון ידיעה דגם הספק הראשון שמא קודם השחיטה הוא ג"כ חסרון ידיעה דאם היה חכם ובקי היה יכול להבחין כדכ' מהרא"י בהגהת ש"ד ס"ס פ"ז ויתבאר לקמן ס"ס נ"ה וכ"כ הב"ח:
טז סָעִיף ד יש להחמיר. ואם יש מקום לתלות בו השבירה או השמוטה פשיטא דמכשירין כמו שנתבאר לענין רגל שנשבר לקמן ס"ס נ"ה ת"ח כלל פ"ז דין י"ד:
יז סָעִיף ה עוף שהיה לו כו'. וכ' בת"ח סוף כלל פ"ז על זה וכבר נתבאר דאין אנו בקיאין וכל מקום שיש לחוש לנקיבת הריאה יש להטריפו כן נ"ל והכי נהוג עכ"ל וכ"פ בסימנים שם ולפ"ז צ"ל הא דלא הגיה כאן כלום היינו דסמך אמ"ש למעלה אבל העט"ז העתיק דברי המחבר בסתם נראה דס"ל דכיון דאין כאן ריעותא דנשבר או נשמט אין להחמיר כ"כ לומ' דא"א בקיאין:
א סָעִיף א שיש לה ג' ידים. בפרישה כתב דלהרשב"א דס"ל כל יתר כנטול דמי כאלו ניטל עכשיו דמי יש להטריף בנמצא גף יתר בעוף כמו בנשמט הגף וכבר השיגו מו"ח ז"ל דהא דאסרינן שמוטת היד הוא מטעם שמא ניקבה הריאה כמ"ש בסמוך וזה אין שייך כאן בחסר הגף או יתר הגף דהוא נחסר דהא לא ניקבה הריאה ע"כ בודאי אין שום טרפו' ביתר גף לד"ה:
ב סָעִיף א מעבר לצלעות. דאז יש חשש לניקבה הריאה ובלבוש הקשה מאי שנא מנשתברו מיעוט צלעותיה דכשרה ולא חיישינן לנקיבת הריאה ונראה לתרץ דבצלעות לא מחזקינן ריעותא לומר שנכנס השבר למקום אחר משא"כ כאן שאנו רואין שנכנס חוץ לגבולו שהוא מעבר לצלעות ע"כ חוששין שמא נכנס גם לריאה ובב"י בשם ת"ה כתב להכשיר בגף העוף שנשבר ואין חוששין לנקיבת הריאה מטעם שבצלעות אין חוששין וגם ע"ז פסק בלבוש כיון דאנו מחמירין בגף בסמוך לגוף יש להחמיר גם בנשברה צלע אחד בעוף כנגד הריאה ולא נהירא להוסיף על הטרפות בפרט מה שמנו בפירוש להיתר וא"ל דלדין התלמוד מצריך בדיקה ואנן אין בקיאין בבדיקה זה אינו דא"כ היה לו לבעל התלמוד לומר תיבדק הריאה כמו דאמר שמואל בנשמטה הגף וכ"ש לרב דאמר טרפה ולא מהני בדיקה דה"ה נמי בזה אלא פשוט דכשר בלא בדיק' א"כ למה נגרע אנחנו ויש לחלק בין נשבר גף לצלע דבגף כיון שהעוף מנדנד אותו הנה והנה אפשר שע"י כך נכנס לפנים משא"כ בצלע שהוא מונח במקום א' ולא מחזקינן בו ריעותא ועמ"ש בסי' נ"ד בשם הר"ן בסעיף א':
ג סָעִיף ב אבל אין חוששין לזה. הטעם שיש מכשירין אפילו בנצרר הדם מעבר לצלעות ורש"ל הביא דברי מהרא"י שכתב שיש לעיין בצלעות אם לא נצרר הדם ונ"ל להלכה שאם יש עוקץ בשבר העצם החיצון אז ראוי וחיוב לעיין בצלעות אע"פ שכ' רמ"א בסמוך שלדידן אין חילוק בין עוקץ או לא נראה דזהו לענין שלא להטריף בשביל העוקץ לחוד אבל מ"מ מהני האי עוקץ לצורך חיוב עיון מעבר לצלעות כיון שיש ריעותא גדולה לפנינו כנ"ל נכון להלכה:
ד סָעִיף ב מאחר שרחוק מן הגוף. פירוש לצד הגוף מן התחלת השבירה צ"ל רחוק כגון שנשבר באלכסון:
ה סָעִיף ג שמא ניקבה הריאה. לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין הצלעות וכששומט גפה מתנתקת הריאה עם הגף כן כתב רש"י:
ו סָעִיף ג וצריך לנפחה כו'. פשוט דלדידן שא"א בקיאים בבדיקה טרפה וכן כתוב בש"ד דלא בקיאין השתא בבדיקת הריאה של עוף וכתב עלה רש"ל שיפה כתב כיון שדבוקה בצלעות אין כולה לפנינו ע"כ אין מועיל לדידן בדיקה והא דלא כתב רמ"א כאן כלום שסמך על מ"ש בסי' ל"ט ס"ד שאפילו בבהמה א"א בקיאין בבדיקה כ"ש בעוף וגם בסמוך כ' לענין עוף בסעיף ב' דא"א בקיאין בבדיקה:
ז סָעִיף ד נמצא הגף שבור כו'. תימה דהא בסעיף ב' כתב בנשבר דכשר ובמהרי"ק כתוב דין זה ושם לק"מ דאיהו ס"ל טרפה בנשבר סמוך לגוף אבל להש"ע קשה וצ"ל דכאן מיירי שיש עוקץ בשבירה ומיירי שאי אפשר לבדוק הריאה ומ"ה טריפ' ולא הוצרך כאן להזכיר הבדיקה היכא שאפשר דכבר כתבו לעיל וכאן לא בא אלא להשמיענו שיש כאן טריפות וממילא ידענו שצריך בדיקה כדלעיל:
ח סָעִיף ד שמא לא ניקבה הריאה. אין זה ס"ס גמור דהך ספק שמא לא ניקבה הוא תלוי בחסרון בקיאות שלנו בבדיקה כ"כ המרדכי ואגודה בשם ה"ג ורש"ל מביאו וגם מהרי"ק סי' ל"ה לא חשיב האי מלתא לס"ס וע"כ החמיר רמ"א כאן בנשמט כיון שהוא מפורש בתלמוד לאיסור בלא בדיקה לא סמכינן אהאי ס"ס ובסימן ק"י כתב רמ"א חד דינא בנשבר ובנשמט דבתרווייהו מותר מטעם ס"ס וצ"ל דלקמן כתב מצד הנראה לו לפי הדין וכאן כתב מצד החומר' שכן משמע לשונו כאן שכתב יש להחמיר ולאסור וכן פי' מו"ח ז"ל דברי רמ"א ורש"ל פסק דגם בנשבר יש להחמיר בספק אימתי נעשה:
ט סָעִיף ד יש להחמיר ולאסור. כ' רש"ל דאם יש לו איזה דבר לתלות בו שנעשה אחר השחיטה תלינן בו ומביא ראיה מדברי הר"ן פ"ק דחולין שסיים בדבריו וז"ל הלכה כל היכא שיש לתלות בו להיתר כגון שדרסו על הגף או פרכס ונלחץ אל הקיר ואיכא אומדנא דאפשר שנשמטה גפו מחמת כך תלינן לקולא עכ"ל וסיים רש"ל ל"ד דרסו או נלחץ לקיר אלא זו וכיוצא בזו עכ"ל. כ' ד"מ בשם או"ה אפי' נשבר סמוך לגוף אם יודע בודאי שהעוף הובא לפניו שלם לשחוט ומרגיש השוחט באצבעותיו שבשעת שחיט' נשבר גפו מחמת הפרכוס הרי שכיח וכשר דאין לחוש בזו לנקיבת הריאה כו' עכ"ל ודבר פשוט שאין זה מועיל כשנשמט הגף מעיקרו דבזה ודאי חיישינן שמא באותה רגע שנשמט ניתקה הריאה עמה וניקבה כדלעיל סעיף ג':
י סָעִיף ה עוף שהיה לו מכה כו'. לכאורה נראה כיון דא"א בקיאין בבדיק' אין לסמוך על סעיף זה אלא דאיפכא מסתברא דהא אין כאן טרפות ברור דאמאי נחזיק ריעותא בריאה דהא אין רואין שם סי' חולי כלל ובהדיא אמרינן בכמה דוכתי דכל שלא שלט בו החולי אין חוששין בו ותו דהא בבהמה לא חיישינן לריאה משום מכה בדופן נגדה כל שאינה סרוכה לה כדמשמע סי' ל"ט אלא ע"כ דהאי חששא בריאה אינה אלא חומרא ע"כ נסמוך על בדיקה זו שהיא להחמיר:
א סָעִיף א כשרה. דבהמה מתוך עובי הכתף ורחבו ליכא למיחש לנקיבת הריאה כמו בעוף (מרדכי) והב"ח מחמיר בנשבר או נשמט או נחתך אף בבהמה מטעמא דחיישינן שמא איעכול ניביה. וכ' הט"ז יש שרוצים להטריף בנמצא גף יתר בעוף כמו בנשמט הגף וכבר השיג הב"ח דהא דאסרינן שמוטת היד הוא מטעם שמא ניקבה הריאה וזה אין שייך כאן בחסר או יתר הגף דהא לא ניקבה הריאה ע"כ בודאי אין שום טריפות ביתר גף לד"ה:
ב סָעִיף א כשנשבר. וכשנשמט ע"ל סי' ס"ב סעיף ג' בהג"ה (ואנו נוהגין שחותכין כל אותו אבר השבור. בה"י):
ג סָעִיף א שנצרר. וכ' בש"ך שמצא בתשב"ץ דיש להחמיר אפי' לא נצרר הדם מעבר לצלעות והוא דאיעכול ניביה (ורש"ל מחמיר בנשבר כדברי ש"ד ובנשמט מיקל והב"ח מחמיר אף בנשמט) והחלב של אותו בהמה וה"ה ביצה בת' ש"י שאלה נ"ג מתיר ועיין בתשובת מבי"ט שאלה יו"ד. ופר"ח כ' וטוב לחוש לדבריהם בבהמת עובד כוכבים אבל בלא"ה יש להורות כפסק הש"ע ואפי' נצרר הדם בצלעות אין כאן בית מיחוש. והלבוש מחמיר בנשבר צלע א' בעוף כנגד הריאה כמו בנשבר הגף והט"ז מכשיר בנשבר צלע אחד ומחלק בין צלע לגף דבגף כיון שהעוף מנדנד אותו הנה והנה אפשר ע"י כך נכנס לפנים לריאה משא"כ בצלע שהוא מונח במקום א' אפי' בדיקה לא צריך ובה"י מטריף בעוף אם נשבר צלע ויש בה עוקץ אף שחזר ונקשר בשברים אף שלא כנגד הריאה. אבל אם היה ספק אם היה עוקץ כשר מטעם ס"ס אבל בבהמה אין להטריף אם נשברה צלע אחד אף אם יש בה עוקץ ע"ש סי' נ"ד בש"ך ס"ק ג'. תרנגולת שנשתברה אגפיה רחוק אגודל מן הגוף באופן שאינו אסור רק אותו אבר עצמו ואח"כ ילדה ביצה יש להתיר הביצה בי"ע סי' יו"ד:
ד סָעִיף ב לגוף. כ' הש"ך והוא שיהא מקום חבורו בגוף שהוא כבוכנא באסיתא קיים דאל"כ ה"ל נשמט:
ה סָעִיף ב נשבר. וכתב הש"ך אפי' נתרפא יפה שבר על שבר יש לאסור דלא כב"ח ומהרש"ל מיהו אפשר לצדד להקל הואיל ובלא"ה הרבה פוסקים מכשירין בנשבר ולענין נשבר רחוק מהגוף שאבר עצמו אסור אם נתבשל כך ע"ל סי' נ"ה ס"ה בהגה"ה. (ושם נתבאר בס"ק י"ג דאין לאסור אפילו ליכא ס' דהיכא דאיכא ספיקא אזלינן לקולא וכ"ש היכא דאין ריעותא בעור ובשר וחזר ונקשר אלא שלא נתקשר שא"ש י"י דמותר התבשיל וה"ה בספק יוצא בסי' נ"ה סעיף ה' מותר בלא ס' וכן אפי' היכא דיצא לחוץ בודאי דצריך ס' בתבשיל או בצלי או במליחה נגדו אין להחמיר כל היכי דאין ס' בחתיכה נגדו לומר חתיכה נ"נ באיסור דבוק כדאמרי' לקמן סי' ע"ב גבי לב וגבי כבד סי' ע"ג כיון דאין באבר זה אלא מצות פרישה בלבד. ודוקא היכא שיש ס' בתבשיל אלא שבחתיכה שהאבר דבוק בה אין ס' הוא דאין להחמיר כיון דבלא"ה הרבה פוסקים סוברים אף באיסור דבוק כל הקדרה מצטרף אבל כשאין בתבשיל ס' אסור באיסור יוצא בודאי לחוץ עכ"ל ש"ך שם. וט"ז פסק שם ס"ק ז' להקל במליחה בכל גווני בין בספק איסור יוצא ובין בודאי יוצא. ובתבשיל ובצלי להקל במקום ה"מ או לכבוד אורחים או שבת כיון דספיקא דרבנן הי' ופר"ח פסק שם כש"ך בספק יוצא א"צ ס' ובודאי יוצא צריך ס' ולא מחמירי' באיסור דבוק וחולק על ט"ז שמיקל בוודאי יוצא אם נתבשל במקום הפסד אפילו אין ס' ע"ש:
ו סָעִיף ב אגודל. כ' הש"ך בשם הרמב"ם (פ"י מהלכות ס"ת) דרוחב גודל היא אצבע הבינוני והוא שיעלה שבע שעורות בינוניות בדוחק ובאורך שעורו ב' שערות בריוח. ומשערין בגודל מלבד מה שתקוע בגוף כבוכנא באסיתא (ובת' נ"ש סימן ס"ג מכריע כשמודדין מן הבוכנא יש למדוד באצבע שוחק מרווח ואם מודדין ממקום חיבורו לגוף מבחוץ יש למדוד באצבע מצומצם ע"ש ומנהג שלנו אם יש רוחב אגודל אפי' בצמצום ממקום השבר לגוף כשרה ודוקא עד הגוף ולא עד ראש הפרק הנתחב בגוף):
ז סָעִיף ב חוששין. כ' הב"ח מ"מ יש להחמיר לעצמו לעיין בצלעות כשהשבר קרוב ואינו אלא רוחב אגודל ותע"ב אבל ביותר מרוחב אגודל כ"ע מודו דא"צ לעיין בצלעות (ועט"ז הכריע דביש עוקץ יש לעיין והש"ך העתיק הב"ח שפסק דיש לעיין בצלעות כשהשבר קרוב בפחות מרוחב אגודל ולא הבנתי דאם הוא פחות מרוחב אגודל בלא"ה טריפה לפי פסק רמ"א):
ח סָעִיף ב הגוף. כ' הפרישה ואם היה העוקץ נכנס בתוך אגודל סמוך לגוף אע"ג דהשבר יותר מאגודל מגוף טריפה והש"ך כ' על זה דקשה מה בכך שהעוקץ נכנס בתוך אגודל סוף סוף מקום השבירה הוא רחוק אגודל מגוף וצ"ל דה"ק הפרישה אע"ג דעיקר השבר הוא יותר מאגודל דהיינו מאמצעות השבר יש רחוק אגודל מ"מ כיון שהעוקץ נכנס בתוך אגודל טריפה וכן משמע בעט"ז. וכן אם נשאר בעצם הנשבר מחובר לגוף כשיעור אגודל אפילו אין מעצם החיצון שנתחבר עליו אגודל כזה ם כיון שהשבירה נעשית רחוק אגודל כשירה (ובת' מטה יוסף סימן ה' ו' האריך מאד לפרש דברי הש"ך הללו בג' אופנים ע"ש והעלה לענין דינא הכי נקטינן ם אם נשבר סמוך לגוף פחות מכשיעור אגודל טריפה בכל ענין אף שאין בו עוקץ ואף שנתרפא יפה שא"ש י"י הרי זה טריפה ואם השבר רחוק מן הגוף ואין בו עוקץ אף שהשבר הוא באלכסון כקולמס ויש קצת מן השבר בתוך אגודל כשירה ואם יש בו עגול אם הוא באלכסון ויש מן השבר בעצם החיצון בתוך אגודל טריפה ואם השבר הוא בשוה אף שנכנס עצם החיצון בתוך אגודל יש להכשיר עכ"ל ע"ש ובתשובת נ"ש שאלה ס"א שהאריך ג"כ בזה. אם נשבר הגף סמוך לחיבורו בגוף לפנינו ישבר הגף לגמרי כי היכי דלא לינקב הריאה ובהכי כשירה לכ"ע אבל בשמוטה ליכא תקנתא וטריפה זולת בשהיית י"ב חדש או בלידה כמ"ש סימן נ"ז פר"ח. כ' ב"ח הני אווזות שמוליכין להשוחט דמעקמין אגפיהם להשים אותם תחת רגלי האווז וקושרים הרגלים דמצוי הוא שישבר הגף עי"כ מחיים דתולין בו לאסור דמחיים נעשה והוא הדין בתרנגולת שהשוחטים מעקמים אגפיהם בשעה שאוחז לשחוט מצוי הוא שבשעת התחלת שחיטה כשהי' מפרכס נשבר אגפיו תלינן לאסור דמחיים נעשה ע"כ וכ' פר"ח עליו דין זה אינו מחוור דמידי ס"ס לא נפקא אם בתחלת או בגמר שחיטה נשבר ואת"ל בתחלת שחיטה שמא לא ניקבה הריאה וכ"כ האו"ה ומכ"ש אם ידוע לשוחט בוודאי שהעוף שהובא לפניו היה שלם רק בשעת שחיטה נשבר מכח הפירכוס וכ' בש"י הטעם כיון דכנפים המה מקושרי' או שהוא ביד השוחט בודאי לא מינקב דהא עיקר הטעם ע"י דמנדנד כנפה ניקב הריאה וזה לא שייך הכא. בהמה או עוף שנשבר אבר מהאברים במקום שעושה אותה טריפה דקיי"ל הוא ואבר אסורים או שנשבר האבר במקום שאין עושה אותה טריפה דקיי"ל אבר אסור אי שרי למכור לעובד כוכבים הבהמה או עוף מחיים או לאחר שחיטה עם האבר המדולדל שבה דקיי"ל שעובד כוכבים מוזהר על אמ"ה פסק בא"ש סי' י"ד להתיר בפרט בעוף ע"ש. ועי' הר"מ בוטין ה'. וט"ז קי"ז. וח"י קמ"ב וקע"ח. ובי"ע כ"ד ומ"ב. ונ"ש מ"ט וצ"צ ק' ק"ה. ובשי למורא י"ז):
ט סָעִיף ג לבדקה. כ' הש"ך וכבר נתבאר דאין אנו בקיאין בבדיקה:
י סָעִיף ד שבור. פי' הש"ך לדעת המחבר דמיירי שיש עוקץ בשבירה ואין הריאה בפנינו לבודקה. ובזה אין דברי המחבר סותרים זא"ז וק"ל:
יא סָעִיף ד להכשיר. כ' הש"ך דזה מיירי בדלית ביה עוקץ דא"ל הכי ליכא מאן דמכשיר. גם אם יש ריעותא בצלעות או בריאה פשיטא דלא סמכינן אס"ס ואפי' בדיקה לא מהני דאין בקיאין וכ' ב"ח דכל מה דמכשירין בס"ס היינו היכא דהאיסור והיתר שוין אבל היכא דאיכא למיתלי באיסור טפי מבהיתר תלינן לחומרא:
יב סָעִיף ד להחמיר. והטעם איתא בש"ך דאין זה ס"ס גמורה דספק שמא לא ניקבה הריאה הוא מחמת חסרון ידיעה שאין אנו בקיאין וע"כ החמיר רמ"א בנשמט (ורש"ל כת' דגם בנשבר יש להחמיר בספק אימתי נעשה דלא הוי ספק גמור). ומה שפסק בסי' ק"י ס"ט דמותר בין בנשבר בין בנשמט מכח ס"ס שם מיירי בהפסד מרובה וכאן שלא בהפ"מ והט"ז תירץ דשם פוסק מצד הדין וכאן מצד החומרא לכך דקדק בלשונו יש להחמיר. וכ' בח"ח כלל פ"ז דאם יש מקום לתלות בו השבירה או השמוטה פשיטא דמכשירין (ותולין בו כגון שדרסה על הגף או פרכס ונלחץ על הקיר וכיוצא בו) כמו שיתבאר לקמן סי' נ"ה לענין רגל:
יג סָעִיף ה וינפח. כ' בת"ח וכבר נתבאר דאין אנו בקיאין בבדיקה לכן יש להטריף בכ"מ שיש לחוש לנקיבת הריאה אבל הט"ז פסק כיון דהאי חששא בריאה אינו אלא חומרא ע"כ נסמוך על בדיקה זו וכן נראה מדברי העט"ז (ופר"ח ות"ח ובה"י פסקו דלא בקיאינן בבדיקה וטריפה):
א סָעִיף א העצם הנשבר. כתב בכתבי הרב מהר"ר דניאל זצ"ל בנשברו הצלעות שאין הבהמה טרפה כבסימן נ"ד גם העצם הנשבר כשר:
ב סָעִיף א שנצרר הדם. עבה"ט ועיין בתשובת רדב"ז ח"א סי' קצ"ב שדעתו גם כן להטריף בנשבר צלע בעוף סמוך לשדרה במקום שהריאה רובצת אבל בבהמה יש להכשיר ע"ש:
ג סָעִיף ב מאחר שרחוק מן הגוף. עבה"ט ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סוף סימן ס"ז שבא לפניו גף העוף שנשבר באלכסון והעוקץ המחובר לגוף היה כאצבע גודל אבל מן האמצעית השבר וכ"ש מן העוקץ עצם החיצונה לא היה כשיעור אצבע גודל אך שהעוקץ החיצונה היתה לצד חוץ לצד הראש ולא לצד הגוף מקום ששוכבת הריאה ואילו היו מודדין מן הגוף במקום הריאה עד עוקץ השבר שלצד הראש היה רחוק מהשיעור והכשיר ע"ש:
ד סָעִיף ד נמצא הגף שבור כו'. עיין בספר תפארת למשה שכתב דצ"ע אם ראינו שנשבר או נשמט הגף לאחר שחיטה ואח"כ נמצא נקב בריאה אי תלינן שהנקב נעשה אחר שחיטה ע"י השבירה או השמוטה כי היכי דתלינן בזאב ובמשמוש יד טבחא או שמא ע"י השבירה ושמוטה דלאחר שחיטה אין דרך לנקב את הריאה ונראה דבשמוטה יש לתלות לקולא דנזכר בש"ס ולא בשבירה וצ"ע עכ"ד ע"ש:
ה סָעִיף ד להכשיר. עבה"ט ומ"ש דוקא היכא דהאיסור וההיתר שוין ועיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן קי"ח מ"ש בזה:
ו סָעִיף ד יש להחמיר. עבה"ט ועיין בתשובת נו"ב קמא חלק יו"ד סימן נ"ה בד"ה ומעתה יצא לנו שדעתו גם בנשמט יש להתיר מכח ס"ס אפילו בלא הפסד מרובה ובחנם החמיר רמ"א בזה שלא בהפ"מ ע"ש:
ז סָעִיף ה וינפח בקש. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן קכ"ב שנשאל ע"ד האווזות הפטומות שמדרך המוכרים לתחוב במחט כמה פעמים תחת הכנף כדי להצבות מקומו שיראה עבה מחמת שומן אם יש לחוש לכל האווזים משום ניקבה הריאה והשיב דהאווזא הניכרת שנעשה בה כן צריכה בדיקה בלי ספק וק"ו מנשבר הגף סמוך לגוף ואפילו החולקים שם יודו הכא ואפילו יאמר הישמעאל המוכר ברי לי שלא נגעתי דבריו לא מעלין ולא מורידין לענין זה וגם מי יוכל לומר ברי לי ואולי פעם אחת נדחה ידו לפנים מהצלעות. ע"כ כל אווזות שראינו או אנו מכירים בסימנים שנתחב לה מחט אסורה בלא בדיקה וכיון שאין אנו בקיאין בבדיקה תיאסר. וזה גרע מיש לה מכה עמוקה תחת הכנף דסמכינן אבדיקה אם לא תבצבץ דהתם המכה עדיין בפנינו כו' (מזה נראה שדעתו דהעיקר כהט"ז) משא"כ הנעשה ע"י קוץ ומחט גרע טפי וחוששין שמא הבריא הריאה. אמנם למיחש מסתמא להכי לא נראה כלל כיון דהרוב אינם עושים והעושים רובם אינם נוגעים בריאה ובצלעות כלל ואווזא זו עומדת בחזקת היתר מכח רובא. ואפילו לילך בתוך ביתם או מקום שעומדים ביומא דשוקא דהו"ל קבוע וידעינן בודאי שיש ביניהם מי שעושה כן מ"מ מותר ליקח בסתם אם אינו יודע בודאי שזאת האווזא נתחבה ולא שייך קבוע לבטל הרוב אלא היכא דצריכים רובא דאיתא קמן כגון ט' חנויות משא"כ רוב בהמות כשירות זה הרוב לא מתבטל ע"י קבוע. (עיין במג"א סימן ל"ב ס"ק ס"ו) וגם כי יש כאן ס"ס אע"פ שהוא גרוע שאינו מתהפך ושם אונס חד מ"מ היכא דאיכא צדדים להתיר מצטרפים אפילו ס"ס גרוע כו' ומ"מ אם הוא מיעוטא דשכיח שם כל בעל נפש יחוש ויבדוק על כ"פ כמו במכה תחת הכנף ויכול לסמוך על בקיאותו בענין זה אבל בלא בדיקה לא יאכל היכא דשכיחא ע"ש]:
א סָעִיף א נשמטו כו'. שם נ"ז א':
ב סָעִיף א או כו' או כו'. ע' תוס' שם ד"ה שמוטת כו'. וכן נשתברו ואין עור ובשר חופין דדין נחתכו להם כמ"ש ע"ו ב':
ג סָעִיף א או שיש כו'. שם נ"ח ב':
ד סָעִיף א אבל העצם כו'. שם ע"ו א' ב':
ה סָעִיף א עם מעט כו'. שם צ"ט א' וע' רש"י שם ד"ה אלא כו':
ו סָעִיף א ויש מטריפין כו'. דהא דאמרינן דוקא בעוף תיבדק הריאה היינו בסתמא דליכא ריעותא.
ז סָעִיף ב אפילו כו'. דהא אף בבהמה כשרה וס"ד שם דאף במקום שטרפה בבהמה כשר בעוף וע' תוס' שם ד"ה ל"ל כו' ואין חומר בעוף אלא מפני הריאה:
ח סָעִיף ב והוא כו'. דאז דינה כנשמטה בס"ג.
ט סָעִיף ב ולא מהני כו'. קאי ג"כ אס"ג:
י סָעִיף ד נמצא כו'. עט"ז וש"ך אבל דברי ההג"ה שכתב ויש לסמוך כו'. אינו מיושב לפ"ז ומקור דין זה הוא כדברי הג"ה בס"ב בנשבר סמוך לגוף וא"א בקיאין בבדיקה ולכך מטריף דאין זה ס"ס דחסרון ידיעה לא מקרי ס"ס וכ' בהג"ה דמ"מ בנשבר כשר דהא יש כו' משא"כ בשמוט שהוא מדינא דגמ'.
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.