א הַבְּהֵמָה יֵשׁ לָהּ כ"ב צְלָעוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מֹחַ, י" א מִכָּאן וְי" א מִכָּאן, וְכָל אַחַת תְּקוּעָה בַּחוּלְיָא שֶׁלָּהּ, וּלְמַטָּה מֵהֶן יֵשׁ עוֹד צְלָעוֹת קְטַנּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם מֹחַ, וּלְאַחַר שֶׁכָּלוּ כָּל הַצְּלָעוֹת יֵשׁ חוּלְיוֹת שֶׁאֵין צְלָעוֹת תְּקוּעוֹת בָּהֶן. נִשְׁבְּרוּ רֻבָּן שֶׁל כ"ב הַגְּדוֹלוֹת מֵחֶצְיָן וּלְמַעְלָה כְּלַפֵּי הַשִּׁדְרָה, בֵּין שִׁשָּׁה מִצַּד זֶה וְשִׁשָּׁה מִצַּד זֶה, אוֹ י" א מִצַּד זֶה וְאֶחָד מִצַּד הַשֵּׁנִי, טְרֵפָה. וְאִם נֶעֶקְרוּ מֵהַחוּלְיָא וְהַחוּלְיָא קַיֶּמֶת, הָוֵי כְּאִלּוּ נִשְׁתַּבְּרוּ.
ב נִשְׁתַּבְּרוּ צְלָעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם מֹחַ, כְּשֵׁרָה.
ג נֶעֱקַר מֵהַצְּלָעוֹת גְּדוֹלוֹת צֶלַע וַחֲצִי חוּלְיָא עִמָּהּ, טְרֵפָה. הַגָּה: וְדַוְקָא נֶעֶקְרָה, אֲבָל אִם אֵרַע כָּךְ חֲסֵרָה, כָּשֵׁר. וְהוּא הַדִּין אִם יְתֵרָה חוּלְיָא אַחַת, אֲפִלּוּ עִם ב' צְלָעוֹת, כְּגוֹן שֶׁנִּמְצְאוּ י"ב צְלָעוֹת גְּדוֹלוֹת שֶּׁיֵּשׁ בָּהֶן מֹחַ, כָּשֵׁר (ת"ה סִימָן קע"ז) וְכֵן אִם נִמְצְאוּ בְּצַד אֶחָד ט"ו צְלָעוֹת וּבְצַד אֶחָד כְּתִקּוּנוֹ (רַשְׁבָּ"א שצ"ו).
ד נֶעֶקְרָה חוּלְיָא אַחַת כֻּלָּהּ, אֲפִלּוּ מֵאוֹתָן שֶׁאֵין בָּהֶם צְלָעוֹת, טְרֵפָה. הַגָּה: וְאֲפִלּוּ הוּא לְמַטָּה במקו' שֶׁאֵין פְּסִיקַת חוּט הַשִּׁדְרָה פּוֹסֵל שָׁם.
ה אִם נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְלֹא נִפְסַק חוּט הַשִּׁדְרָה, כְּשֵׁרָה.
א סָעִיף א י"א מכאן. והם אותן של צד הצואר לבד מאותן ב' צלעות קטנות הנחתכות עם החזה שנקראים חזה ולא צלעות עכ"ל ראב"ן דף נ' ע"ב.
ב סָעִיף א יש עוד צלעות קטנות. שלשה וכן משמע בתשובת הרשב"א סי' שצ"ו וחוליות הן י"ח ת"ה סי' קע"ז:
ג סָעִיף א נשברו כו'. כתב העט"ז דלמאי דמחמרינן בסי' נ"ג בנשבר גף סמוך לגוף משום שמא ניקבה הריאה א"כ כ"ש בנשבר צלע אחד בעוף במקום שהריאה נחבאת שם יש להחמיר לענין מעשה דטריפה וכן משמע מדברי הרשב"א בת"ה דנשתברו צלעותיה גרע מנשבר הגף (ומביאו ב"י בסי' נ"ג) עכ"ד וכ"כ הב"ח ומשמע מדבריו שם דאפי' בבהמה טרפה אלא דמכשיר כשאין עוקץ בצלע הנשבר וכ' ומשמע ודאי דאפילו כשחזרו ונקשרו השברים אם רואים שהיה שם עוקץ טרפה אבל אם הוא ספק אם היה שם עוקץ כשר מטעם ס"ס (ול' הרוקח ס"ס שפ"ז נשבר הצלע ונכנס בחלל הגוף צריך לבדוק הריאה [כמו] גבי נפולה ע"כ) ואע"ג דאנן מטריפין בגף העוף אע"ג דליכא עוקץ מ"מ כיון דהיא חומרא כמ"ש בסי' נ"ג הבו לה דלא לוסיף עלה והיינו בגף העוף ממש אבל לא בצלעות כיון דבלא"ה משמע דיש לחלק דגף גרע מצלע וכמ"ש העט"ז ומ"מ נראה דבעוף אף הב"ח מודה דטריפה אפי בלא עוקץ וכדמשמע מדברי העט"ז ומ"מ צ"ע בדינים אלו מאחר שלא הזכירו הפוסקים הראשונים והאחרונים מזה) וכולם כתבו סתמא נשתברו צלעותיה כשרה:
ד סָעִיף א ואם נעקרו מהחוליא כו'. ובה"ג דף קכ"ט ע"א מטריף בנעקרה צלע א' אע"פ שכל החוליא קיימת ויש לחוש לדבריו במקום שאין הפסד מרובה שכל דבריו דברי קבלה הם וכ"פ הב"ח אבל מ"ש הב"ח שגם בהפסד מרובה צ"ע הוא תימא דהרי כל הפוסקים הם להדיא נגד בה"ג וכן בש"ס ע"ש:
ה סָעִיף ב נשתברו כו'. וה"ה נעקרו וכן מוכח בש"ס (דף נ"ב ע"א) וכ"כ הרשב"א בתה"א דף מ"ז וכן משמע באו"ה כלל נ"ה דין ג':
ו סָעִיף ב צלעות הקטנות כו'. כלומר אפי' נשתברו צלעות גדולות ואין בה רוב והצלעות קטנות משלימות לרוב כשר וכן משמע בש"ס:
ז סָעִיף ג מהצלעות גדולות בו'. והאו"ה ומהרש"ל והב"ח והעט"ז מטריפין אף בצלעות קטנות כשנעקרה צלע וחצי חוליא:
ח סָעִיף ג אבל אם אירע כך. צלע עם חצי חוליא או חוליא כולה חסרה מתחלת בריית' כשר כמ"ש הרמב"ם דאבר שנאמר בו ניטל טרפה חסר כשר (ונתבאר לעיל סי' נ' סעיף ב') כ"כ בת"ה ומביאו בד"מ ותמה שם על הב"י שהביא דברי ת"ה כאן בסתם ולעיל סי' נ' פסק כהרשב"א מזה משמע דהא דכתב בהג"ה כאן חסרה כשר היינו לדינא וכמ"ש בד"מ בסי' נ' בשם או"ה דקי"ל כהרמב"ם וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי' י"ז אבל שלא במקום הפסד מרובה יש להחמיר כדלעיל סי' נ' ס"ב בהג"ה וכ"כ בת"ח כלל פ"ז דין ה' דיש להחמיר:
ט סָעִיף ג וה"ה אם יתירה כו'. ז"ל ד"מ כתוב בת"ה סי' קע"ז אם נמצא בבהמה י"ב צלעות גדולות מכל צד כשרה וכן הגידו לי טבחים בקיאים שנמצא לפעמים בבהמות כן ואין פוצה פה ומצפצף רק קצת נמנעים מלאכול צלע יתירה מפני שקרובה לחלב הכליות כו' ובתשובת הרשב"א סי' שצ"ו בהמה שנמצאו בה ט"ו צלעות מצד א' ומצד א' כתיקונו כשרה דאף אי אמרינן כל יתר כנטול דמי צלע שנעקרה כשרה עד שיעקרו רובן עכ"ל משמע דאי הוה חוליא יתרת טרפה לסברתו דמטריף נחסר כמו בניטל ודוקא לדידן דקי"ל כל יתר כנטול דמי אף עוד אחרת עמו וכדלעיל סי' מ"א אבל הרשב"א מכשיר גם בזה שכתב בתשובה שם ועוד יש טעם אחר להכשיר שאני מפרש כל יתר כנטול דמי אינו אלא אותו היתר בלבד עכ"ל וא"כ לפי אותה סברא בכל ענין כשר ואע"ג דלא קיי"ל בפי' כל יתר כנטול דמי כפי' הרשב"א (כמו שנתבאר לעיל סי' מ"א ס"ק ט"ו) מ"מ כשר אם נמצא יותר מי"א צלעות וי"ח חוליות דהא כתבתי לעיל דקי"ל כהרמב"ם דחסר אינו כנטול דמי (ויתר כנטול היינו נחסר וק"ל) ואף לב"י דמחמיר כרשב"א דחסר כנטול מ"מ לרשב"א מותר מטעם אחר וא"כ לכ"ע שרי בכל ענין עכ"ל ד"מ ור"ל נהי דלעיל סי' נ' ס"ב קי"ל דשלא במקום הפסד מרובה יש להחמיר דחסר כנעול מ"מ הכא כיון דיש עוד סברא להתיר אין להחמיר (ולפ"ז אפילו נמצאו צלעות יתירות יתר על רובן כשר ופשוט הוא ודלא כהעט"ז וגם דבריו נראים כסותרים זה את זה בסעיף זה ובסעיף ה' ע"ש ועיין בל"ח סוף ד' ק"ד מ"ש עליו) והב"ח האריך בדברים אלו שלא לצורך ומתוך כך לא עמדתי על דעתו בכמה דברים שיצאו מתחת ידו ע"ש:
א סָעִיף א רובן של כ"ב. כתב הר"ן הא דכשר בנשתברו מיעוט צלעות אע"ג דקי"ל בקוץ עד שינקוב לחלל חוששין שמא ניקב אחד מהאברים הפנימים בנשתברו מיעוט צלעות בין שהשבר כלפי פנים או כלפי חוץ כשרה ולא חיישינן שמא ניקבו הדקין או כרס או הריאה וטעמא דדוקא גבי קוץ חיישינן להכי כיון שניקב בכח מבחוץ ונכנס מדוחק אבל בראשי הצלעות דליכא למימר הכי לא חיישינן למידי הלכך בין שהשבר נוטה לחוץ בין לחלל הבהמה בין שעורה ובשרה קיים בין שאינו קיים כשרה עכ"ל ודומה לזה כתבתי סי' נ"ג סעיף א' בסופו דלא כדעת הלבוש שמכח קושיא כזו אוסר בנשבר צלע אחד בעוף וכן כתב מו"ח ז"ל בסימן זה ואנו אין לנו איסור כלל בזה וכמשמעות דברי הטור ובעל הש"ע שכתבו להיתר בנשברו מיעוט צלעות אפילו לדידן:
ב סָעִיף ב נשתברו צלעות הקטנות. פי' ואין איסור אפילו נשברו קצת מהגדולות ג"כ אין אלו מצטרפים לעשותה רוב שבורות:
ג סָעִיף ג מהצלעות גדולות. זה דעת הרשב"א בטור והביא דעת הרא"ש שלא חילק ובכל גווני אסור בצלע וחצי חוליא ורש"ל פסק כהרא"ש וכ"כ מו"ח ז"ל ושכן דעת או"ה להחמיר:
ד סָעִיף ג ודוקא נעקרה כו'. זהו דעת ת"ה סימן קע"ז וטעמו בזה דהאי טרפות דחסירות ויתירות צלעות וחוליות לא פסלי אלא כשהיה לה חוליא ונתעקרה מדמייתי עליה שם מדתנן לבית הלל דס"ל לענין טומאת מת באוהל דקי"ל שדרה מטמא באוהל וכל שחסר חוליא אחת מן השדרה אינה מטמא באוהל ואמר שמואל וכן לטרפה שהבהמה נטרפה בחסרון חוליא אחת והתם גבי טומאה מיירי שהיה לו חוליא ונחסרה דאין נראה כלל שאם היה אדם שנברא רק בי"ז חוליו' שלא תטמא שדרתו באוהל אם לא נחסר ממנו כלום אלא ודאי לא איירי אלא כשהיה שם מנין חוליו' ונחסרו וע"ז אמר שמואל וכן לטרפה וה"ה לענין עקירה לא מיירי אלא בנעקרה מברייתה אבל לא בחסרים מתחלת ברייתה והכי מוכח מדברי רמב"ם דס"ל כל שאמרו ניטל טרפה אם נבראת חסר כשרה כו' ע"כ והקשה בד"מ ע"ז דהא להרשב"א ס"ל כל מקום שניטל טרפה אף אם נברא חסר טרפה כמ"ש בסי' נ' וא"כ תימ' על הב"י שפסק לעיל כרשב"א וכאן כ' כת"ה להתיר בנברא חסר ודבריו סותרים זא"ז ולא הרגיש ואח"כ כתב ד"מ דלהרשב"א יש מצד אחר היתר ביתר דהיינו שס"ל הא דאמרו כל יתר כנטול דמי היינו כאילו ניטל היתר בלבד ממקום חבורו כמ"ש ב"י ס"ס מ"א ולפי סברא זו כשר דהא לא נחסר חוליא ואע"ג דלא קי"ל כאותו הפירוש אלא קי"ל כאילו ניטל גם זה שהוא ראוי לו להיות וה"ל חסר מ"מ כשר בנמצא יתר מי"א צלעות וי"ח חוליות דהא כתבתי לעיל דקי"ל כרמב"ם דחסר אינו כניטל ואף להב"י דמחמיר כרשב"א מ"מ לרשב"א מותר מטעם אחר שזכרתי וא"כ לכ"ע שרי בכל ענין עכ"ל ולא נתיישב עדיין דברי ב"י דהא איהו לא ס"ל כרשב"א בפירוש יתר כנטול דמי כמו דמוכח מפסק דלעיל סי' מ"ג דמכשי' בב' טחולין אפי' בצד העב והיאך יפסוק כאן לקולא כרמב"ם לענין פלוגתא דחסר והוא עצמו פסק כרשב"א לענין פלוגתא דחסר. ומו"ח ז"ל האריך כאן בענין ישוב פסק זה ולפעד"נ דאין כאן התחלת קושיא דעיקר טעמו של ת"ה הוא ממ"ש תחלה דמצד הסברא נראה לו מההוא דטומאה דכאן אין חשש רק בהיה לו ונחסר אלא שאח"כ הביא הוכחה מדברי רמב"ם דחסר כשר והמעיין שם בסוף התשובה יראה שיש לו להשיב על ההוכחה מרמב"ם אלא שחיזק א"ע מכח הסברא שזכר תחלה נמצא ששפיר פסק ב"י להיתר כאן בחסר ויתר בצלעות בבריאה מצד סברת ת"ה וגם לשון התלמוד מורה כן שאמר בזה לשון נעקרה דמשמע דוקא שהיו ונעקרו וכתב שם בת"ה שהבקיאין אמרו לו שהרבה פעמים מצאו צלע יתירה בכל צד ולא היה פוצה פה לאיסור רק מקצת בני אדם נמנעים מלאכול צלע היתר מפני שקרובה היא לחלב הכליות עכ"ל ומו"ח ז"ל כתב מצאתי בא"ו היכא שנמצאו צלעות יתירות כגון י"ג י"ד ט"ו מכל צד וכולן דומות זו לזו כולן כשרות לבד העליונה שמניחין לצד האחוריים כך הורה הרב מהר"ר שכנא ז"ל מלובלין:
א סָעִיף א גדולות. לבד מאותן ב' צלעות קטנות הנחתכות עם החזה שנקראים חזה ולא צלעות. ש"ך בשם ראב"ן (כ' דמש"א סי' קל"ב ראיתי כמה פעמים מרוב מורי הוראה בעוף שנשבר או נתעקר הגף שלו שקורין בילי"ק דהיינו החזה והכשירוהו שזה דרכו בילדותו כשממשמשין אותו יותר מדאי ולא הטריפוהו מחמת הריאה שנחבאת שם עכ"ל):
ב סָעִיף א נשברו. כ' העט"ז דלמאי דמחמירין בסי' נ"ג בנשבר גף סמוך לגוף א"כ כ"ש בנשבר צלע א' בעוף במקום שהריאה נחבאת שם דיש להחמיר לענין מעשה דטריפה עכ"ל וכ"כ הב"ח ומשמע מדבריו שם אפילו בבהמה טריפה כשיש עוקץ בצלע הנשבר אפילו אם חזרו ונקשרו השברים אם רואה שהיה שם עוקץ טריפה אבל אם הוא ספק אם היה שם עוקץ כשר מטעם ס"ס ואע"ג דאנן מטריפין בגף העוף אף בדליכא עוקץ מ"מ כיון דאינו אלא מכח חומרא מקילין בצלעות מאחר דבלא"ה משמע שיש לחלק בין גף לצלע. וכתב עוד הש"ך ומ"מ צ"ע בדינים אלו מאחר שכל הפוסקים ראשונים והאחרונים לא הזכירו מזה וכתבו סתמא נשתברו צלעותיה כשרה עכ"ל והר"ן כתב בנשתברו מיעוט צלעות אין חילוק בין שהשבר נוטה לחוץ בין שנוטה לחלל הבהמה בין שעורה ובשרה קיים בין אינו קיים מ"מ כשרה. וכ' הט"ז דמזה מוכח דלא כעט"ז שאוסר בנשבר צלע אחד בעוף:
ג סָעִיף א קיימת. ובה"ג מטריף בנעקרה צלע א' אע"פ שכל החוליא קיימת וכ' הש"ך דיש לחוש לדבריו במקום שאין הפסד מרובה אבל בהפסד מרובה אין להחמיר כלל:
ד סָעִיף ב כשרה. כ' הש"ך דה"ה נעקרו וגם אין איסור אפי' נשברו קצת מהצלעות גדולות ג"כ אין אלו קטנות השבורות מצטרפות לעשותן רוב שבורות:
ה סָעִיף ג גדולות. כ' הש"ך דמהרש"ל וב"ח ועט"ז מטריפין אפילו בצלעות קטנות כשנעקרה צלע וחצי חוליא:
ו סָעִיף ג כשר. (ר"ל מתחלת ברייתה כשר כמ"ש הרמב"ם דבכ"מ שניטל טריפה חסר מתחלת ברייתא כשר) כ' הש"ך וכל זה בהפסד מרובה אבל שלא בהפסד מרובה יש להחמיר כדלעיל סי' נ' ס"ב בהגה"ה:
ז סָעִיף ג נמצאו. כ' הט"ז וש"ך אע"ג דבסי נ' קי"ל שלא במקום הפסד מרובה יש להחמיר דחסר כנטול מ"מ הכא כיון דיש עוד סברא להתיר אין להחמיר. והיכא שנמצאו צלעות יתרות כגון י"ג י"ד ט"ו מכל צד וכולן דומות זו לזו כולן כשרות לבד העליונה שמניחין לצד האחוריים כך הורה הרב מהר"ר שכנא ז"ל מלובלין (ואחרוני' כתבו שיש למנוע מלאכול צלע היתירה מפני שקרובה לחלב הכליות עיין ש"ך וט"ז):
א סָעִיף ג ודוקא נעקרה. [עט"ז ס"ק ד' ועיין בתשובת חתם סופר סי' נ"ה מ"ש בזה]:
ב סָעִיף ג אם יתירה. ע' ש"ך ס"ק ט' שכתב דביתרת כשר אפי' שלא במקום הפסד מרובה. והפר"ח האריך ומסיק להחמיר בין בחסר בין ביתיר חוליא אפילו בהפ"מ ע"ש ועי' בתשובת נו"ב חלק יו"ד סי' ה' באמצע התשובה שהאריך בזה והעלה דיתר חוליא גרע מחסר ובחסר חוליא יש להכשיר לחלוטין וביתר חוליא אין להקל אלא בהפ"מ ע"ש היטב. ועיין בתשובת תשואת חן סימן י"ט מה שכתב בזה:
ג סָעִיף ה נשברה השדרה. כפול לעיל סי' ל"ב ס"ב ועיין מ"ש שם:
א סָעִיף א ולאחר שכלו כו'. שם ב':
ב סָעִיף א מחציין כו'. שם:
ג סָעִיף א בין כו'. שם בברייתא:
ד סָעִיף א (ליקוט) ואם נעקרו כו'. כר"י דסוגיא שם כוותיה דפריך שם והאר"י ברוב שני כו'. ת"ה מ"ז א' (ע"כ):
ה סָעִיף ג נעקר כו'. דהלכה כרב באיסורי:
ו סָעִיף ג (ליקוט) מהצלעות גדולות. דמש"ש בין נעקרו כו' היינו ע"כ מהצלעות גדולות מדכללינהו עם נשתברו ועוד דאל"כ מאי פריך והאר"י ברוב כו' וא"כ ה"ה כה"ג כיון דעקירת הצלע לא פסיל בקטנות הוי כאלו נעקרה חצי חוליא לבד דכשר. שם בת"ה (ע"כ):
ז סָעִיף ג ודוקא כו' וה"ה כו'. עש"ך בשם ד"מ ס"ק ח' וס"ק ט':
ח סָעִיף ד ואפילו הוא כו'. תוס' פ"ק דעירובין ז' א' ד"ה כגון. וא"ת ובאלו טריפות כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.