א שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים יֵשׁ בָּרֶגֶל הַתַּחְתּוֹן, וְהוּא מַה שֶּׁחוֹתְכִין עִם הַפְּרָסוֹת כְּשֶׁמַּפְשִׁיטִין הַבְּהֵמָה וְנִקְרֵאת אַרְכֻּבָּה הַנִּמְכֶּרֶת עִם הָרֹאשׁ, וּלְמַעְלָה מִמֶּנּוּ פֶּרֶק שֵׁנִי וְהוּא הַנִּקְרָא שׁוֹק, וְצֹמֶת הַגִּידִים בְּתַחְתִּיתוֹ סָמוּךְ לָאַרְכֻּבָּה הַנִּמְכֶּרֶת עִם הָרֹאשׁ, וּלְמַעְלָה מִמֶּנּוּ פֶּרֶק שְׁלִישִׁי וְהוּא מְחֻבָּר לַגּוּף וְנִקְרָא קוּלִית. בַּפֶּרֶק הַתַּחְתּוֹן, בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּחָתֵךְ בָּהּ, כְּשֵׁרָה. עֶצֶם הַמְחֻבָּר לַגּוּף הַנִּקְרָא קוּלִית, בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּחָתֵךְ, טְרֵפָה. בָּעֶצֶם הָאֶמְצָעִי, אִם נֶחְתַּךְ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם צֹמֶת הַגִּידִים, כְּשֵׁרָה. וְאִם נֶחְתַּךְ בִּמְקוֹם צֹמֶת הַגִּידִים, טְרֵפָה, וְלֹא נֶאֶסְרָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא חֲתוּכַת הָרֶגֶל בְּמָקוֹם זֶה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנֶּחְתְּכוּ הַגִּידִים. לְפִיכָךְ, אִם נִשְׁבַּר הָעֶצֶם בִּמְקוֹם צֹמֶת הַגִּידִים וְיָצָא לַחוּץ, וְאֵין עוֹר וּבָשָׂר חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ, וּבָדַק בְּצֹמֶת הַגִּידִים וְנִמְצְאוּ קַיָּמִים, כְּשֵׁרָה. וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּנֶחְתַּךְ עֶצֶם הָאֶמְצָעִי בְּכָל מָקוֹם, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם צֹמֶת הַגִּידִים, וּלְדַעְתָּם אִם נִשְׁבַּר הָעֶצֶם בִּמְקוֹם צֹמֶת הַגִּידִים וְיָצָא לַחוּץ וְאֵין עוֹר וּבָשָׂר חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁבָּדַק בְּצֹמֶת הַגִּידִים וְנִמְצְאוּ קַיָּמִים, טְרֵפָה. וְכֵן אִם נֶחְתַּךְ בְּתוֹךְ הַפֶּרֶק שֶׁבֵּין אַרְכֻּבָּה הַנִּמְכֶּרֶת עִם הָרֹאשׁ לַשּׁוֹק בְּסוֹף הָעַרְקוּם, בֵּין הָעַרְקוּם וּבֵין הַשּׁוֹק, טְרֵפָה לְדַעַת זֶה (בֵּית יוֹסֵף בשם מהר"י ן' חביב). וְאִם נֶחְתַּךְ בְּתוֹךְ הַפֶּרֶק בְּמָקוֹם שֶׁמְּחֻבָּר עֶצֶם הַקּוּלִית עִם הַשּׁוֹק, טְרֵפָה. הַגָּה: וְנָהֲגוּ בְּכָל אַשְׁכְּנַז וְצָרְפַת כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה (הָרֹא"שׁ וְטוּר וְרַבֵּינוּ יְרוּחָם) וְאֵין לְשַׁנּוֹת, לָכֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּחְתַּךְ מִן הָעַרְקוּם וּלְמַעְלָה, טְרֵפָה, אַף עַל פִּי שֶׁצֹּמֶת הַגִּידִין קַיָּמִין.
ב עֶצֶם הַקּוּלִית שֶׁנִּתַּק מִמְּקוֹמוֹ בִּמְקוֹם חִבּוּרוֹ בַּגּוּף, וְהַיְנוּ בּוּקָא דְּאַטְמָא דְּשָׁף מִדּוּכְתֵהּ, טְרֵפָה בֵּין בִּבְהֵמָה בֵּין בְּעוֹף, וְהוּא דְּאִעַכּוּל (פי' שֶׁנִּרְקְבוּ) נִיבֵיהּ, וְהֵם הַיְתֵרוֹת שֶׁבְּעֶצֶם הַכַּף שֶׁיּוֹצְאוֹת עַל הָעֶצֶם הַזָּכָר וְאוֹחֲזוֹת אוֹתוֹ, אֲבָל נִפְסְקוּ שֶׁלֹּא מֵחֲמַת עִכּוּל, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְכֵן אִם לֹא נִתְעַכְּלוּ רַק מִעוּטָן, וְרֻבָּן קַיָּם, כָּשֵׁר מִדִּינָא (רַשְׁבָּ"א בִּתְשׁוּבָתוֹ וּבְחִדּוּשָׁיו) אַךְ יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בְּאִעַכּוּל נִיבֵהּ. לָכֵן יֵשׁ לֶאֱסֹר כָּל שְׁמוּטַת יָרֵךְ שֶׁמָּא אִעַכּוּל נִיבֵיהּ. וְכֵן אִם נִשְׁבַּר סָמוּךְ לַגּוּף, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְנִקְשַׁר הֵיטֵב, טְרֵפָה, שֶׁמָּא אִעַכּוּל נִיבֵיהּ. וּמְשַׁעֲרִין בְּאַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת בְּגַּסָּה, וּשְׁנַיִם בְּדַקָּה, וּבְעוֹף הַגָּדוֹל לְפִי גָּדְלוֹ, וְהַקָּטָן לְפִי קָטְנוֹ (הַכֹּל באו"ה כְּלָל נ' וְהַגָּהוֹת סמ"ק דַּף צ"ב ע"ב וְהַגָּהַת ש"ד סי' פ"ו). וְטוֹב לְהַחְמִיר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הֶפְסֵד מְרֻבֶּה. אִם לֹא נִשְׁמַט הַיָּרֵךְ וְאִעַכּוּל נִיבֵיהּ, כָּשֵׁר (מָרְדְּכַי).
ג רֹאשׁ עֶצֶם הַקּוּלִית הַמְחֻבָּר לַשּׁוֹק שֶׁנִּתַּק מִמְּקוֹמוֹ, כְּשֵׁרָה, אֲפִלּוּ אִם אִעַכּוּל נִיבֵהּ וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא כְּשֶׁעוֹר וּבָשָׂר חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ב' סִימָן י').
ד אִם יֵשׁ לָהּ ג' רַגְלַיִם, טְרֵפָה, דְּכָל יָתֵר כְּנָטוּל דָּמִי וְכָאִלּוּ חָסֵר רֶגֶל אַחַת הוּא, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה זֶה הַיָּתֵר מֵרֹאשׁ עֶצֶם הַתַּחְתּוֹן וּלְמַעְלָה. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁזֶּה הַיַּתֶּרֶת יֵשׁ לָהּ תֹּאַר רֶגֶל וְעוֹמֶדֶת בִּמְקוֹם הָרַגְלַיִם, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי אֵינוֹ מִקְרֵי יַתֶּרֶת וְלֹא הָוֵי רַק דִּלְדּוּל, וְכָשֵׁר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי בשם ראב"ן וּבִשְׁעָרִים סִימָן פ"ט וְאו"ה שָׁם) וְאִם נִבְרֵאת חָסֵר רֶגֶל אַחַת, טְרֵפָה (גְּמָרָא פא"ט דַּף נ"ח וּבִבְכוֹרוֹת דַּף מ' וְרַמְבַּ"ם פ"ח מה"ש וְלֹא כְּבֵית יוֹסֵף וְהַכֹּל תָּפְסוּ עָלָיו בָּזֶה).
ה כָּל מָקוֹם שֶׁאִם יֵחָתֵךְ שָׁם הָרֶגֶל הִיא טְרֵפָה, אֲפִלּוּ לֹא נֶחְתַּךְ אֶלָּא נִשְׁבַּר וְיָצָא לַחוּץ, אִם אֵין עוֹר וּבָשָׂר חוֹפִין רֹב עָבְיוֹ וְרֹב הֶקֵּפוֹ, טְרֵפָה. וְאִם עוֹר וּבָשָׂר חוֹפִין רֹב עָבְיוֹ וְרֹב הֶקֵּפוֹ, כְּשֵׁרָה. וְאִם נָפַל קְצָת מֵהָעֶצֶם, אִם יֵשׁ בָּעוֹר וּבָשָׂר לְחַפּוֹת הַשֶּׁבֶר אַף אִם לֹא נָפַל הָעֶצֶם, כְּשֵׁרָה. אֲבָל אִם אֵין בּוֹ כְּדֵי לְחַפּוֹתוֹ אִלּוּ לֹא נָפַל, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַפּוֹתוֹ עַתָּה, טְרֵפָה. וְאִם נִשְׁבַּר (עֶצֶם) בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נִטְרָף אִם נֶחְתַּךְ, אִם אֵין עוֹר וּבָשָׂר חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ, הַבְּהֵמָה מֻתֶּרֶת, וְהָאֵבֶר אָסוּר מִדְּרַבָּנָן, וְצָרִיךְ לַחְתֹּךְ גַּם מְעַט מֵהַמֻּתָּר כְּשֶׁחוֹתֵךְ הָאֵבֶר הָאָסוּר. הַגָּה: וְצָרִיךְ לְחָתְכוֹ קֹדֶם שֶׁיִּמְלְחֶנּוּ עִם הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף (מָרְדְּכַי וּסְמַ"ק) וְיֵשׁ מַחְמִירִין וְאוֹסְרִין, אַף אִם עוֹר וּבָשָׂר חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ, אִם הַשְּׁבִירָה יָצְאָה פַּעַם אַחַת מֵחַיִּים דֶּרֶךְ נֶקֶב קָטָן. (לְפִי פי' רַשִׁ"י וסה"ת וּסְמַ"ג וּסְמַ"ק) וּמִזֶּה נִתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג בְּאֵלּוּ הַמְּדִינוֹת לְהַטְרִיף כָּל שְׁבִירָה בָּעֶצֶם בִּמְקוֹם שֶׁאִם נֶחְתַּךְ טְרֵפָה, וְאַף אִם עוֹר וּבָשָׂר מַקִּיפִין אוֹתוֹ מִכָּל צְדָדָיו, וְאֵין שָׁם נֶקֶב כְּלָל, מִכָּל מָקוֹם הַמִּנְהָג לְהַטְרִיף, כִּי חִלּוּקִים רַבִּים הֵם בְּדִין חִפּוּי בָּשָׂר, וְאֵין רַבִּים בְּקִיאִין, וְאֵין לְשַׁנּוֹת אִם לֹא בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, לְפִי רְאוּת עֵינֵי הַמּוֹרֶה שֶׁיֵּשׁ לְהָקֵל לְהוֹרוֹת כַּהֲלָכָה (ד"ע). וְדַוְקָא אִם לֹא חָזַר וְנִקְשַׁר, אֲבָל אִם חָזַר וְנִקְשַׁר נוֹהֲגִין לְהַכְשִׁיר וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
ו נִשְׁבַּר עֶצֶם הַקּוּלִית וְנִטַּל מִמֶּנּוּ קֹרֶט מֵרֹאשׁוֹ הָעֶלְיוֹן הַמְחֻבָּר בַּשִּׁדְרָה, וְנִתְעַכְּלוּ מִעוּט נִיבָיו, אִם עוֹר וּבָשָׂר חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ, כְּשֵׁרָה.
ז הָא דְּמַכְשְׁרִינָן בְּעוֹר וּבָשָׂר חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ, דַּוְקָא כְּשֶׁרֹב הַחִפּוּי מִן הַבָּשָׂר, וְאָז הַמִּעוּט שֶׁל עוֹר מִצְטָרֵף עִמּוֹ, אֲבָל אִם הַחֲצִי מִן הָעוֹר וַחֲצִי מִן הַבָּשָׂר, לֹא. וְהָנֵי מִלֵּי בִּבְהֵמָה, אֲבָל בְּעוֹף, כֵּיוָן שֶׁעוֹרוֹ רַךְ, מִצְטָרֵף עִם הַבָּשָׂר. וּמֶחֱצָה בָּשָׂר וּמֶחֱצָה עוֹר, כָּשֵׁר.
ח יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם שֶׁעוֹר לְבַדּוֹ מַצִּיל אֲפִלּוּ בִּבְהֵמָה, וְהוּא בַּמָּקוֹם הַסָמוּךְ מַמָּשׁ לָאַרְכֻּבָּה, לְפִי שֶׁאֵין שָׁם לְעוֹלָם בָּשָׂר אֶלָּא עוֹר לְבַד דָּבוּק עִם הָעֶצֶם; וּבִשְׁאָר מְקוֹמוֹת שֶׁדֶּרֶךְ לִהְיוֹת שָׁם בָּשָׂר, אִם לֹא הָיָה שָׁם בָּשָׂר אֶלָּא עוֹר בִּלְבַד, וְהָיוּ רִירִין בֵּין הָעוֹר וְהָעֶצֶם, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּצִּיל.
ט גִּידִין שֶׁסוֹפָן לְהַקְשׁוֹת אֵינָם מַצִּילִים וְכָל הַגִּידִין מִקְרֵי סוֹפָן לְהַקְשׁוֹת (בֵּית יוֹסֵף).
י לֹא הָיָה הַבָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רֻבּוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד, אֶלָּא מִתְלַקֵּט מְעַט כָּאן וּמְעַט כָּאן סְבִיבוֹת הָעֶצֶם, אוֹ שֶׁהוּא בְּמָקוֹם אֶחָד אֶלָּא שֶׁהוּא מְרֻדָּד אוֹ נִקְלַף מֵעַל הָעֶצֶם, אוֹ שֶׁנִּטַּל שְׁלִישִׁיתוֹ הַתַּחְתּוֹן אוֹ נִקַּב אוֹ נִסְדַּק, אֵינָם מַצִּילִין וְכֵן אִם נִתְמַסְמֵס בָּשָׂר הַחוֹפֶה וְנַעֲשָׂה כְּעֵין בָּשָׂר שֶׁהָרוֹפֵא גּוֹרְרוֹ, אֵינוֹ מַצִּיל. הַגָּה: וַאֲנַן אֵין אָנוּ בְּקִיאִין בְּבָשָׂר שֶׁהָרוֹפֵא גּוֹרְרוֹ, וְלָכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁנִּשְׁתַּנָּה מַרְאִית הַבָּשָׂר אֵינוֹ מַצִּיל (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).
יא נִקְדַּר הַבָּשָׂר בְּסַכִּין מֵעַל הַשֶּׁבֶר כְּעֵין טַבַּעַת, בְּעִגּוּל, וְרֹב הֶקֵּפוֹ מְכֻסֶה, כְּשֵׁרָה, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַבָּשָׂר דָּבוּק בָּעֶצֶם סְבִיב הַקְּדִירָה.
יב נִשְׁבַּר הָעֶצֶם בְּמָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, וְחָזַר וְנִקְשַׁר וְאֵין יָדוּעַ אִם יָצָא רֻבּוֹ אִם לָאו, כְּשֵׁרָה וְהוּא שֶׁחָזַר לִמְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן וְנִתְחַבֵּר, שֶׁבֶר עִם שֶׁבֶר יַחְדָּו יְדֻבְּקוּ. הַגָּה: וְאַפִילוּ אִם הוּא עֲדַיִן עָב בִּמְקוֹם הַשֶּׁבֶר וְנִכָּר עֲדַיִן שֶׁנִּשְׁבְּרָה, כָּשֵׁר (א"ו הָאָרֹךְ). אֲבָל אִם לֹא חָזַר לִמְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא שְׁנֵי שִׁבְרֵי הָעֶצֶם שׁוֹכְבִים זֶה עַל זֶה, זֶה נִמְשָׁךְ לְמַעְלָה וְזֶה נִמְשָׁךְ לְמַטָּה, טְרֵפָה. הַגָּה: וְכָל זֶה מַיְרֵי שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם צֹמֶת הַגִּידִין, אֲבָל בִּמְקוֹם צֹמֶת הַגִּידִין עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן נ"ו.
יג נִמְצָא שָׁבוּר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם נַעֲשָׂה מֵחַיִּים אוֹ לְאַחַר מִיתָה, אִם מְקוֹם הַמַּכָּה שָׁחֹר בְּיָדוּעַ שֶׁנַּעֲשָׂה מֵחַיִּים. וְאִם אֵין יְכוֹלִים לַעֲמֹד עָלָיו, אִם יֵשׁ בַּמֶּה לִתְלוֹת כְּמוֹ שֶׁדְּרָסָהּ אוֹ שֶׁרְצָצָהּ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, תּוֹלִין לְהָקֵל; וְאִם לָאו, אֲסוּרָה מִסָפֵק.
א סָעִיף א בין הערקום כו'. אבל בערקום כשרה כמ"ש ב"י וד"מ ע"ש מהר"י ן' חביב שביאר כן דברי הטור ולמד כן מדברי רבינו ירוחם וזהו דעת הר"ב בהג"ה אבל באמת מוכח מדברי הרא"ש פרק בהמה המקשה שבנחתך בתוך הערקום טריפה וכן משמעות ל' הטור וכ"כ בס' לחם חמודות דף קפ"ה ע"א וכ"כ הב"ח וכן משמע ברבינו ירוחם שכ' בנתיב ט"ו אות י"ח ואם נחתך הרגל בארכובה התחתונה ממש בין הפרקי' התוס' אסרוה וצומת הגידי' כתבתי שיעורן ממעל לערקום והוא עצם קטן המחבר הפרקים כו' וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל כ' סי' ט"ז וז"ל דע לך בני כי עצם התחתון שבבהמה המחובר לפרסות הרגל אינו קרוי ארכובה אלא עצמות קטנים יש בין עצם התחתון לאמצעי והם נקראים ארכובה ובארכובה זו עצמה טרפה לרבי יודא כלמעלה מהארכובה עכ"ל וכ"כ עוד שם כמה פעמים ולפ"ז אפי' הצומות הגידים קיימים טרפה דהא טרפה מטעם דהוי כנחתך למעלה מהארכובה וכ' הב"ח והכי נקטינן אבל מהרש"ל פרק בהמה המקשה השיג על הרא"ש ודעתו דבנחתך בערקו' דינו כלמטה מהארכובה ודבריו אינם נראין גם מה שהביא שם ראיה לדבריו מהמרדכי לא נהירא כלל דהא הם דברי ראבי"ה במרדכי דס"ל התם להדיא כשיטת הרמב"ם וסייעתו דבשוק כשר כל שלא נחתכו צומות הגידים ולא קאמר התם אלא דבערקום אין שם צומות הגידים ולכן אם נחתך שם כשר וכן פסק האו"ה כלל נ' דין ב' כהרא"ש מיהו בש"ד סי' פ"ו כתב דבערקום גופיה טריפה מטעם דחיישינן לפסיקת אחד מהגידים ואפילו לא יצאו לחוץ ולפ"ז אפי' נתרפא שבר אל שבר יחדיו ידובקו טרפה כיון דטעמא הוא משום חשש צומת הגידים כדלקמן סימן נ"ו ס"ק י"ב. ועיין מה שכתבתי מזה בסי' נ"ו ס"ק ד':
ב סָעִיף ב והוא דאיעכול כו'. והב"ח כתב דלענין מעשה ראוי להחמיר בשמוטת ירך אפילו בבהמה ולא איפסק ולא איעכל נמי טרפה מדינא וכסברת התוס' בבכורות והראב"ד בהשגות ודלא כשלחן ערוך עכ"ל ואגב חורפיה לא עיין שפיר דאיתא התם במשנה (דף מ' ע"א) גבי בכור נשמטה ירכו הוי מום וכתבו התוספות פירש"י וכגון דלא איעכול ניביה דאי איעכול ניביה טרפה נמי הוי כדאמ' בפא"ט האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה וה"מ דאיעכול ניביה וקשיא לפירושו דטריף התם אפי' לא איעכול ניביה ולא איפסק אלא יש לפרש דנשמטה כן מתחלת ברייתה עכ"ל ור"ל דטריף התם רב מתנא אפילו בלא איעכול ובלא נפסק א"כ לרב מתנא תיקשי מתני' אבל למסקנא כשר עד דאיתעכול איתעכולי וכמ"ש התוס' פא"ט דף נ"ז גם המעדני מלך בבכורות דף רס"ב ע"ב הניח דברי התוס' בתימה ולא ירדתי לסוף דעתו וכן הגיה מהר"ש אידל"ש וקשיא לפירושו דאיכא מאן דטריף כו' והוא פשוט א"כ אדרבה מוכח מדברי התוס' אלו איפכא וכ"פ התוס' בפא"ט דלא מיטרף אלא באיעכול:
ג סָעִיף ב אך י"א דא"א בקיאין בו'. וכתב מהרש"ל בא"ו שלו ס"ס פ"ו דמ"מ בעינן שנפסקו ניביה הא לאו הכי לא מטרפינן ומדברי הר"ב לא נראה כן וכ"כ הב"ח דלמאי דא"א בקיאין אפי' לא נפסק טרפה ומשמע מדברי מהרש"ל שם דכל שנעכל ודאי איפסק וכן משמעות הפוסקים:
ד סָעִיף ב דא"א בקיאין כו'. וכתב הר"ף בהגהת סמ"ק אמנם אם מצאו שמוטה לאחר שחיטה ואינו יודע אם לאחר שחיטה או קודם שחיטה כשרה דודאי בשעה מועטת כזו לא איעכיל ניבי' ובלבד שידע שלא היתה שמוטה בשעה שהובאה לשחוט עכ"ל וכ"כ המרדכי פא"ט והגהת מיימוני פ"י ומביאם ב"י וד"מ ות"ח כלל פ"ז דין ו' ומשמע דלטעמא דבשעה מועטת כזו לא איעכול ניביה דאפי' איפסק ניביה כשרה וכ"כ באגודה פא"ט סימן נ"ו. ומשמע מדבריהם שכתבו ובלבד שידע שלא היתה שמוטה בשעה שהובאה לשחוט כו' דאי איכא ספיקא אם היתה שמוטה קודם לכן או לא טרפה וקשה דהא הוי ס"ס ספק לאחר שחיטה נשמט ואת"ל קודם שחיטה דילמא לא איעכול ניביה מיהו בהגהות שבסוף ס' או"ה כלל נ' דין ה' מתיר בכה"ג מטעם ס"ס אבל משמעות הפוסקים דנעיל לא משמט הכי ובתשובת מנחם עזריה סימן צ"ז שאלה מעש' בעוף א' שנשבר העצם מהארכובה ולמעלה ואין עור ובשר חופים את רובו ולא הרגיש השוחט בשבירה זו בשעת שחיטה אם יש להתירו מכח ספק ספיקא ספק לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא יצא לחוץ קודם שחיטה תשובה כבר ידעת שאין מתירין שום איסור מכח ס"ס אלא בזמן שב' הספיקות מתהפכים וכאן א"א להפכן א"כ אין זה אלא ספק א' כו' עכ"ל. וכ"כ האגור בשם התוס' דכל ס"ס שאינו יכול להפכו לא מקרי ס"ס א"כ בכאן י"ל דאינו מתהפך דליכא למימר ספק נתעכל או לא נתעכל ואת"ל נתעכל שמא לאחר שחיטה דאם נתעכל ודאי קודם שחיטה דבשעה מועטת כזו לא נתעכל וא"כ כיון דנתעכל קודם שחיטה שף נמי קודם שחיטה ועוד דלאחר שחיטה לא שייך כלל לפלוגי בין נתעכל או לא אבל צ"ע דבדוכתי טובי מוכח דאע"פ שאינו מתהפך קרי ס"ס ואע"ג דבדיני ס"ס בדין ט"ו חלקתי בזה ע"ש מ"מ הכא כיון דנתעכל בלא נשמט אינו טרפה א"כ שפיר י"ל ואת"ל נתעכל שמא נשמט לאחר שחיטה אלא נראה לומר דאע"ג דאיכא ס"ס כיון דהספק הוא מחמת חסרון ידיעה לא הוי ס"ס כדלקמן סי' צ"ח ס"ק ט' וסי' ק"צ ס"ק נ"ד דלא כתשובת משאת בנימין סי' נ' שכתב דלענין ס"ס לא איכפת לן במה שהוא חסרון ידיעה ע"ש:
ה סָעִיף ב אע"פ שחזר ונקשר היטב. משמע אפי' שבר אל שבר יחדיו ידובקו כיון דאין הטריפות תלוי מצד שבירת העצם אלא מטעם דשמא איעכול ניבי' וכן משמע בת"ח כלל פ"ז סוף דין ו':
ו סָעִיף ב וטוב להחמיר כו'. ונראה דאם רואה שנפסקו ואינו בקי בנתעכלו יש לאסור אף בהפסד מרובה אבל בנשבר סמוך לגוף יש להקל בהפסד מרובה ודו"ק:
ז סָעִיף ג וי"א דוקא כו'. כ"כ בד"מ ובת"ח כלל פ"ז דין ז' בשם תשובת הרא"ש כלל כ' סי' י' וצ"ע דלשון תשובת הרא"ש שם כך הוא ואם נשבר הירך בין פרק שני לפרק ג' אם עור ובשר חופים את רובו כשר אין בו טריפות אלא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכול ניבי' עכ"ל ומיירי דוקא בנשבר אבל בנשמט נראה דאין חילוק וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' פ"ט דאין חילוק בעור ובשר חופים את רובו אלא בנשבר אבל בנשמט אין חילוק כו' ומבואר שם מדבריו דאפי' בנשמט עצם הקולית ממקום חבורו בגוף אין חילוק בין עור ובשר חופים את רובו וכ"ש הכא ובת"ח שם דין ו' כ' בשם תשובת הרשב"א סי' קס"ז דבנשמט הקולית ממקום חבורו בגוף אינו כשר אלא דוקא כשעור ובשר חופים את רובו וכמו שיתבאר לקמן לענין שבירת העצם עכ"ל וצ"ע דלא נמצא כן בתשובת הרשב"א רק בתשובת הרשב"א סימן רכ"ו איתא גבי עצם הקולית שנשבר וניטל ממנו קורט מראשו דבעינן עור ובשר חופים את רובו וכתבו המחבר בסעיף ו' אבל בנשמט אין חילוק וכמ"ש בתשובה סימן פ"ט וצ"ע (וע"ל סי' ס"ב בהג"ה ובמ"ש שם):
ח סָעִיף ד מראש עצם התחתון כו'. וכן בערקום טרפה למה שכתבתי בס"ק א' וע"ל סי' מ"א ס"ק ט"ו וס"ס מ"ג וסי' נ' וסי' נ"ד ונ"ה:
ט סָעִיף ה רוב עביו ורוב הקיפו. ע' בדברי האחרונים שהאריכו בפירושיהם בזה ולפי שנוהגים להטריף הכל גם הוא דבר שאינו מצוי קצרתי בזה ובכמה דינים כיוצא בזה בסימן זה:
י סָעִיף ה כשרה. משמע אפילו האבר עצמו וכן הוא בש"ס וכל הפוסקים וגם כל האחרונים השיגו על הש"ד וכ"כ בד"מ בשם או"ה דכן נוהגין והוא בכלל נ' דין נ':
יא סָעִיף ה אסור מדרבנן. משום אבר מן החי) ואם יש בו ספיקא אזלינן לקולא ואסור להושיטו לבני נח מדרבנן סמ"ק סי' רי"א דף צ"ג ע"א ומביאו מהרש"ל פ' המקשה סי' י"ז והב"ח בסתם אבל הרשב"א והר"ן כתבו בפ' א"טע גבי נשתברו אגפיה דכיון דלישראל אין בו אלא מצות פרישה בלבד כדאיתא בש"ס שרי לעובד כוכבים אפילו לכתחלה ואין בו משום לפני עור לא תתן מכשול:
יב סָעִיף ה כשחותך האבר כו'. ר"ל מקום החתך במקום שהוא מחובר עתה מכח שא"א לצמצם וכן הוא בדברי הפוסקים מקום החתך אסור אבל ודאי שלא במקום החתך א"צ לחתוך גם מעט למעלה ממקום השבירה כי מה ענין למעלה מן השבירה לזה ומהרש"ל והב"ח הבינו דהפוסקים אסרו למעלה ממקום החתך אפילו העצם והבשר נפרד מן האבר המדולדל ולכן השיגו עליהם והדבר ברור כדפי' ולפ"ז לדידן דאף בעור ובשר חופים את רוב האבר המדולדל אסור דא"א בקיאין איזה מקרי חפוי בשר וכמ"ש בת"ח כלל פ"ז סוף דין א' מקום החתך של כל הבשר שסביב השבירה אסור אבל מעצם המותר למעלה א"צ לחתוך כלום:
יג סָעִיף ה וצריך לחתכו כו'. והיכא דאיכא ספק אי יצא לחוץ אע"ג דנהגינן לחתוך האבר ולהשליכו אפ"ה אם נמלח או נצלה או נתבשל עם אותו אבר אין לאסור אפילו ליכא ס' וכדכתבו הפוסקים דהיכא דאיכא ספיקא אזלינן לקולא כ"כ הב"ח ודבריו נכונים הם ולפ"ז כ"ש היכא דאין ריעותא בעור ובשר וחזר ונקשר אלא שלא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו) דמות' התבשיל ודלא כתשו' משאת בנימין סי' מ' וכן אפי' היכא דיצא בודאי לחוץ דצריך ששים בתבשיל או בצלי ומליחה נגדו אין להחמיר בו היכא דאין ששי' בחתיכה נגדו לומר חתיכה נעשית נבילה באיסורדבוק (כדאמרינן לקמן סי' ע"ב גבי לב וסי' ע"ג גבי כבד וכן בכמה דוכתי) כיון דאין באבר זה אלא מצות פרישה בלבד אבל היכא דאין בתבשיל ס' כנגדו צריך אח"כ ס' נגד כל התבשיל כיון דהתבשיל נעשה מתחל' נבלה דדוקא היכא דיש בתבשיל ס' אלא שבחתיכה שהאבר דבוק בה אין ס' הוא דאין להחמיר כיון דבלא"ה הרבה פוסקי' סוברי' דאף באיסו' דבוק כל הקדרה מצטרף כדלקמן סי' ע"ב סעיף ג' ועוד דבשלמא בדבוק י"ל כיון דרבנן אחשבוהו להאי אבר המדולדל כאילו נחתך דהא משום הכי אסרוהו כאבר מן החי דמן התורה מותר כל שמחובר מעט א"כ אין להחמיר לחשבו איסור דבוק דהוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי אבל כשאין בתבשיל ס' ליכא למימר הכי:
יד סָעִיף ה להטריף כל שבירה כו'. דין זה הוא חומרא גדולה ולא נזכר בשום פוסק וגם כל האחרונים ומהרא"י ואו"ה לא כתבו כן רק האגור כתב שנוהגין כן והב"י חולק עליו גם מהרש"ל באו"ש סי' פ"ו כ' שלא נהגינן כהאגור בזה וגם לטעם האגור שכתב משום דלהרמב"ם יש לחוש שמא בכל אורך עצם האמצעי הוא צומת הגידין מבואר דאם נשבר שלא במקום צומת הגידין כשר אפילו לדידן ולכן נ"ל דאע"פ דעתה נתפשט המנהג להטריף בכל ענין וכמ"ש הר"ב מ"מ בנקשר אפי' בלא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו יש להכשיר כשהעור ובשר שלם ואין ניכר ריעותא כלל דהא בלא"ה ממשמעות הפוסקים משמע דכשנקשר מותר אפילו לא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו וכן הב"ח מתיר בהפסד מרובה א"כ הכא אפילו בלא הפסד מרובה יש להתיר ואולי לזה כיון הר"ב במ"ש אבל אם חזר ונקשר נוהגין להכשיר ולא כ' ונקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו. ובזה א"ש דלכאורה קשה לאיזה צורך כתב הר"ב כלל האי ודוקא אם לא כו' הלא מבואר הוא לקמן ומה ענינו לכאן אלא דאשמועינן דכאן יש להכשיר אפילו לא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו וע"ל ס"ק י"ז. וגם מהרי"ק גופיה דאסר לקמן עד שיתקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו היינו דוקא כשיש ריעותא בבשר כדמשמע מלשונו שכתב וקרם עליו עור ובשר הובא בב"י ות"ח שם דין ט' אבל לא כשהעור והבשר יפה ואין ניכר ריעותא ודלא כתשובת משאת בנימין שם דמחמיר אפילו במקום שאין עושה טרפה ואין ניכר ריעותא כלל בבשר ולא נתחבר שבר אל שבר יחדיו ידובקו ומ"מ יש להחמיר בזה לעצמו אבל לאחרים אין להחמיר כלל וכן במקום שאינו עושה טרפה דאסור רק מדרבנן משום מצות פרישה אין להחמיר כלל כשאין ניכר ריעותא כלל בבשר ונתחבר אפילו לא נתחבר שבר אל שבר יחדיו ידובקו וכן הסכימו גדולי ההוראה:
טו סָעִיף ה ואף אם עור ובשר מקיף אותו מכל צדדיו. דאז אין לחוש שמא יצא העצם לחוץ דהא אין להחזיק ריעותא דילמא היה נקב וא"כ כשר אף לפרש"י וא"כ למה נהגו להטריף ואפשר דנהגו להחמיר כדי שלא יבא להכשיר כשהשבירה קצתה מגולה א"נ שא"א בקיאין בבשר החופה ולכן נהגו להטריף בכל ענין עכ"ל ד"מ:
טז סָעִיף ז ובמחצה בשר כו'. אבל עור לבדו אינו מציל אפילו בעוף. טור בשם הרשב"א:
יז סָעִיף י ואנן אין בקיאין כו'. לכאורה קשה לאיזה צורך כתב הרב את זה דהא כתב לעיל סעיף ה' דאנן נוהגין להטריף כל שבירה בעצם אפילו עור ובשר מקיפים אותה מכל צדדיו וצ"ל דמשום הפסד מרובה נקט לה ולפי מה שכתבתי בס"ק י"ד דהיכא דחזר ונקשר כשר אפי' לדידן כל שאין ריעותא כלל בבשר אתי שפיר דאשמועינן הכא כל שנשתנה מראית הבשר הוי ריעותא ואינו מציל בכל ענין ודו"ק:
יח סָעִיף י ולכן כו'. ע"ל סימן מ"ג סעיף ב' בהג"ה וסי' מ"ח סעיף ה' וס"ס נ' בהג"ה:
יט סָעִיף יב במקום שעושה אותה טרפה. וכ"ש באבר המדולדל דאם חזר ונקשר כשר ודלא כאו"ה כלל נ' דאוסר אבר המדולדל אף בנקשר כ"כ בד"מ סי' ס"ב וכן משמע בתשובת משאת בנימין סי' מ':
כ סָעִיף יב כשרה. ודוקא כשעור ובשר חופין את רובו ת"ח שם דין ט' וכ"כ שם בשם או"ה:
כא סָעִיף יג אסורה מספק. ול"ד לסי' ל"ו סעיף ה' דתלינן בזאב דהתם איכא רגלים לדבר משא"כ הכא כ"כ מקצת פוסקים ומקצת פוסקים כתבו לחלק דהכא הספק הוא מחמת חסרון ידיעה וז"ל מהרא"י בהגהת ש"ד ס"ס פ"ו כתב הסה"ת דהיכא דנשבר העצם או נשמט במקום שהוא נטרף ולא ידע אי מחיים אי לאחר מיתה זמנין סגיאין מצינן לברורי כגון אם הושחר המכה אז ודאי מחיים נעשה וכל היכא דלא מצינן לברורי אסרינן מספק ולא אמרינן נשחטה הותרה כמו בזאב דהכא הספק תלוי בחסרון חכמה ואם היה בקי היה יכול להבחין וזו כיון דיש ריעותא אסרינן מספק וכל כה"ג עכ"ל. ומשמע דהכא אסור אפי' למ"ד דכל ספק טרפות דאתיליד לאחר שחיטה תלינן לקולא וכמ"ש בסי' נ' ס"ק ג' כיון שהספק מחמת חסרון ידיעה או דכיון דאין במה לתלות א"כ עינינו רואות דלא נעשה לאחר שחיטה ומסתבר יותר לאיסור מלהיתר וכל כה"ג לכ"ע אסור כמ"ש בסימן נ' ס"ק נ' ע"ש:
א סָעִיף א בסוף הערקום בין הערקום ובין השוק כו'. דבר זה מדברי הרא"ש פרק בהמה המקשה מביאו ב"י וז"ל והיכא דנחתך הרגל בארכובה בין הפרקים ראיתי מפרשים שהתירו ולי נראה לאסור משום דאיכא לאקשויי מדיוקא דרישא לסיפא דברישא קתני מן הארכובה ולמטה כשרה הא בארכובה עצמה טריפה ובסיפא קתני מן הארכובה ולמעלה טרפה הא בארכובה עצמה כשרה חדא מינייהו דוקא ואידך לאו דוקא ואזלינן לחומרא וכן פרש"י בפא"ט גבי צנא דאנקורי שנשברו רגליהם בארכובה או למעלה מן הארכובה ואין העצם יוצא לחוץ אלמא בתוך הארכובה ולמעלה מארכובה דין א' להם ועוד מדאמר ובאיזה ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש אלמא עצם התחתון הוא נקרא ארכובה ולמטה מן הארכובה דקתני היינו מהתחלת הארכובה ולמטה ולמעלה מארכובה היינו מסוף ארכובה ולמעלה והשתא ל"ק מידי דיוקים אהדדי עכ"ל וראיתי ב' פירושים על ארכובה סתם שנזכר כאן הא' מה שפי' באו"ה שכתב כלל נ' וז"ל ולמעלה ממנו עצם קטן שעומד בבין הפרקים המחבר את עצם התחתון לעצם האמצעי והוא כנגד המקום שקורין קני"א בל"א ברגליה שלפניה והוא הנחתך בפרסות כשמפשיטין הבהמות ופסק רש"י כרב דמפרש ארכובה דמתניתין והוא אותו עצם קטן וכתב וה"ה נמי אם נחתך אותה ארכובה עצמה טרפה וכ"פ הרא"ש כו' עכ"ל הרי שמפרש הך ארכובה שדן עליה הרא"ש הוא העצם קטן שמשחקין בו התינוקות שקורין טשי"ך וכ"ה בתשובת הרא"ש כלל עשרים סימן י"ו ולפ"ז הוה האיסור להרא"ש גם אם נחתך בטשי"ך עצמה או אפילו למטה ממנה בין המקום שמסיים הטשי"ך ובין התחלת העצם שלמטה הנמכרת עם הראש דאל"כ הרי עדיין הדיוקים קשיין אהדדי ושוב ראיתי פי' שני בהגהות או"ה בסוף הספר שכתב וז"ל אך מהרי"ש אמר שהארכובה הוא הגלי"ד שבין העצמות והיינו בין בבהמה בין בעוף ע"כ לשונו לפ"ז אין שם סתם ארכובה חל על העצם הקטן שקורין טשי"ך שהרי כלל גם העוף בזה ובעוף אין בו טשי"ך ולא שום עצם מפסיק בין עצמו התחתון לאמצעי אלא ע"כ על המקום המפסיק בין עצמות שקורין בל"א גלי"ד ע"ז אמר דאם נחתך שם בין הפרקים דטרפה נמצא לפ"ז בטשי"ך עצמו וכ"ש למטה ממנו כשרה אלא על הגלי"ד דהיינו מקום המפסיק בין הטשי"ך לעצם האמצעי דן לאסור אבל הטשי"ך עצמה היא שייכה לעצם התחתון וממנה התחלת עצם תחתון ואע"פ שהאידנא אותו עצם אינו נמכר עם הראש אין זה ראייה דשמא בימיהם לא היה כך וכמ"ש רש"ל סי' י"א ואכתוב דבריו בסמוך נמצא דאין איסור בין הפרקים שכ' הרא"ש אלא ממש בין עצם האמצעי לטשי"ך וכמו שאכתוב בסמוך בשם ש"ד גם מדברי הטור משמע כן שכתב למעלה ממנו מיד טרפה דמשמע תיכף שמסיים עצם התחתון ואי ס"ד דהטשי"ך שייכה למעלה א"כ קאי האי למעלה ממנו מיד על הטשי"ך וטריפה שם ולמה אמר אח"כ ואפילו בתוך הפרק שבינו ושוק טריפה היה לו לומר רבותא טפי דאפילו בטשי"ך טרפה ואם נתכוון הטור לקרות הטשי"ך בלשון פרק קשה דהיה לו לכתוב רבותא עכ"פ דטרפה אם נחתך בין הטשי"ך לעצם התחתון אלא דאפשר שבין הכל קרי ליה בתוך הפרק כו' ובמרדכי משמע שקרי לארכובה טשי"ך ואפי' הכי מתיר כנגד הטשי"ך שכתב יש עצם קטן המחברם ונקרא קופי"ץ התחתון ובל' המשנה בבכורות ערקום והיינו ארכובה כו' ובין האמצעי לשלישי בחבורם יש ג"כ ערקום כו' וארכובה התחתון דינו כלמטה ממנו שאין חשש כנגדו לפסוקת הגידין כו' עכ"ל הרי שתופס פירוש ראשון שזכרנו על ארכובה ואפ"ה מתיר בטשי"ך עצמה מטעם שאין שם חשש פסיקת צומת הגידין וס"ל דיוקא דסיפא עיקר מן הארכובה ולמעלה דוקא טריפה ובש"ד סי' פ"ז כתב והארכובה עצמה שיש לחוש שמא נפסקו אחד מן הגידין כי שמה הם צומת הגידין עכ"ל ונראה שמפרש ארכובה כפי' השני דלעיל דאי כפירוש הא' שהוא הטשי"ך הא אין שם צומת הגידין נמצא בטשי"ך עצמה אין איסור. ומו"ח ז"ל הבין שש"ד קורא להטשי"ך ארכובה ואפי' הכי אוסר שם מחמת צומת הגידין ואע"פ שאין שם איסור צומת הגידין כמ"ש סי' נ"ז מ"מ אוסר לפי שאין אנו בקיאין להבחין שפיר ולי נראה כמו שכתבתי דהא הש"ד כתב בהדיא כי שמה יש צומת הגידין אלא פשוט דהוא מפרש כפי' השני שזכרתי. ורש"ל פי' דברי הרא"ש על הטשי"ך עצמה לחומרא כפי' הא' אלא שחלק עליו מסברא דנפשיה ואמר דלא מסתבר לומר שיטריף שם בנחתך בארכוכה עצמה שהרי אפי' צומת הגידין שבארכובה עצמה אין נטרפים אם נחתכין ולמה נטריף יותר בנחתך העצם הלא דינו כלמטה מהארכובה עצמה הנמכרת עם הראש ואף שהאידנא אותו עצם אינו נמכר עם הראש אין ראייה שבימיהם שמא היה נמכר עם הראש והאריך בדבר והביא דעת המרדכי דלעיל וסוף דבריו דאין נחתך ולא יתר רגל העומד שם בארכובה פוסל כלל וכך נראה הלכה למעשה להקל שהרי בלאו הכי לרי"ף וכל סיעתו וליתר הגדולים מפרשים כעולא דפשיטא דכשר באותה ארכובה עצמה עכ"ל גם ב"י בשם מהר"י חביב כתב בשם רבינו ירוחם שאין איסור בארכובה עצמה רק בינה לשוק וכמ"ש כאן בש"ע גם בד"מ מביאו:
ב סָעִיף ב והוא דאיעכול ניביה. בטור כתב או איעכול וכתב ב"י בשם ריב"ש שהוא ט"ס ולענ"ד דאין כאן ט"ס אלא הטור גורס כגי' הרי"ף והגאונים שמביא ב"י דגרסי בגמרא והני מילי דאיעכול כו' ולפ"ז קאמר תלמודא דאפילו בלא נפסקו לגמרי אלא קיימים עדיין רק שהם נתעכלו טרפה וממילא כ"ש נפסקו לגמרי אפי' בלא עיכול:
ג סָעִיף ב וכן אם נשבר סמור לגוף אף על פי כו'. בנשבר ולא יצא לחוץ מחלק בקולית אבל אם יצא לחוץ טרפה בכל העצם הקולית כמו בנחתך דלענין נחתך או נשבר ויצא לחוץ לכולי עלמא טרפה בכל הקוליא וכן כ' בהדיא באו"ה כלל נ':
ד סָעִיף ד מראש עצם התחתון כו'. כדי לברר דין זה גם בנמצא ב' כבדים נעתיק דברי הראשונים בפי' כל יתר כנטול דמי דמקורו מהכא דאמרינן בגמ' נמצא רגל אחת יתירה טרפה מ"ט אמר רב הונא כל יתר כנטול דמי וז"ל ת"ה הארוך דף ל"ט פרש"י כל יתר אחת כחסר אחת והוה כבעלת רגל אחת וטרפה דהוה כשמוטת ירך בבהמה ולפי פירושו אם נמצאו לה שני טחולין ואפי' דבוקין בעביין כשרה שהרי אתה רואה אותה כאלו נטלו שניה' וניטל הטחול כשרה ואם נמצאו לה ב' כבדין ואפי' דבוקין שלא במקום מרה ושלא במקו' חיותא טרפה שהרי רואין אותם כנטולין וניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כזית טריפ' אבל הרמב"ן ז"ל כ' דכניטל אמרינן כחסר לא אמרינן כלומר שרואין אותו היתר כאלו ניטל ממקומו (נ"ל צ"ל הוא ומקומו וכן הוא באשיר"י להרמב"ן) וכל שאלו ניטל ממקומו ע"י אדם טריפה יתר נמי טריפה וכל שאלו ניטל ע"י אדם כשירה ה"נ כשירה ולפיכך ב' טחולין הדבוקין בסומכייהו טרפה שהרי רואין אותן כאלו ניטלו וניקבו במקום חבורן וב' כבדין הדבוקין בכזית שבמקום מרה וכזית שבמקום חיותא טרפה הא לאו הכי כשרה וכן אם היא יתרת רגל למטה מצומת הגידין כשרה אלו דברי הרב ז"ל ול"נ שלא אמרו יתר כנטול עם מי שמחובר לו קאמר אלא כנטול הוא לבד ממקומו וכל יתר שאלו אתה נוטלו לבדו ממקומו טרפה אף זה טרפה הא לאו הכי כשרה ולפיכך ב' טחולין לעולם כשרה שאפי' דבוקין בעביין ואתה נוטל הא' עדיין נשאר הב' שלם ולומר שעדיין יש במה שנשאר יתר מעובי דינר זהב וכן ב' כבדין באיזה מקום שיהיו מחוברים שאין חסרון פוסל בו כל זמן שנשאר בו כזית במקום מרה ובמקום חיותא כשרה אבל בגובתה כו' וכן בב' מרות הדבוקות זו בזו דהוה כניקבה מ"ה טרפה. אבל לא נראה כן למעשה נגד רבותי עכ"ל. משמע מדבריו של רש"י פוסל יתרת בכבד אפי' אם היא דבוקה בכבד למטה מכזית דמרה ומקום חיותא וכן ביתרת דרגל למטה ממקום צומת הגידין דהא כ' לדעת הרמב"ן בסוף דאי דבוק היתרת של כבד שלא במקום מרה או חיותא כשר וכן אם היתרת למטה מצומת הגידין כשרה משמע לרש"י אינו כן בהנך תרתי וכן נראה מל' הרא"ש שכתב לרש"י סתם שני כבדים טריפה ואח"כ כתב דברי רמב"ן וסיים בו ואם היתה למטה מצומת הגידין כשרה ופרש"י עיקר עכ"ל משמע דלרש"י אפי' למטה מצ"ה טרפה וכן משמע בר"ן שהביא דבריהם וכן משמעות דברי הטור סימן מ"א שכתב ואם נמצאו ב' כבדים טריפה וכן מסקנתו שם דמשמע בכל מקום שנמצא והיינו כדעת רש"י שלזה הסכים הרא"ש ומ"ה כתב בסי' מ"ג דב' טחולין כשר בכל גווני והיינו כרש"י וע"פ זה יתבאר מ"ש הטור כאן והוא שיהיה זה היתר מראש עצם התחתון ולמעל' בכ"מ שהוא מחובר בין במקום צ"ה או למטה מהן עכ"ל דקשה כיון דס"ל כרש"י יש להטריף ביתר אפי' למטה מצ"ה וכמו שסיים באמת כאן או למטה מהן והיינו אפי' בארכובה הנמכרת עם הראש כמו בכבד בכל מקום ע"כ נ"ל עיקר דמ"ש הטור מראש עצם התחתון ר"ל ממקום שמתחיל עצם התחתון סמוך לעצם שבו הפרסות ולמעלה עד הגוף בכל מקום שימצא בו יתרת טרפה וכמ"ש בכבד. ואל תתמה על לשון מראש עצם לפ"ז שהרי כתב ב"י לעיל סי' זה בשם מהר"י חביב בלשון כזה וז"ל ואפי' בתוך הפרק שבינו לשוק בסוף הערקום כו' קרי לחלק של צד הגוף סוף ממילא של צד הפרסות קרוי ראש כנלע"ד ברור אלא שהב"י הוקשה לו פי' דברי רבינו הטור במ"ש או למטה מהן דס"ל בארכובה התחתונה פשיטא דכשר ביתרת ומחמת זה לא רצה לפרש דברי הטור כפי מה שכתבתי דגם על הארכובה התחתונה יהיה בכלל ופי' בו פירושים אחרים דר"ל עד סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש וקשה לי דלמה כתב סתם או למטה מהן ותו דלמה לא כתב הטור גם בסי' מ"א דב' כבדים אינם אוסרים אם הם למטה ממקום מרה וחיותא ע"כ ודאי מה שדחה ב"י הוא באמת נכון ולפי ענ"ד הוא מוכרח כן לדעת רש"י דס"ל כל יתר אוסר בכ"מ אפי' במקום שאין שם טריפות. ושוב ראיתי לרש"ל שכתב בפא"ט סי' י"ח ג' פירושים דלעיל על יתר כנטול דהיינו של רש"י ורמב"ן [והרשב"א] דלרש"י טריפה ביתר כבד בכל ענין ובטחול כשר בכל ענין ולרמב"ן יש חילוק בכבד וכן בטחול ולהרשב"א כשר בכל ענין זולת במקום שנקב פוסל בו וסיים בלשון זה למעשה יש לחוש לכל הפירושים ולאסור ב' כבדים בכל ענין כפירוש רש"י וגם לאסור ב' טחולין אם נדבקו בסומכייהו כפי' הרמב"ן וכן לאסור ברגל יתר בכל ענין אם לא שיוצא למטה מהארכובה דכשירה בכל ענין וכן אם ב' הכבדין מתחילין למטה מאותו כזית במקום מרה ובמקום חיותא ג"כ פשיטא דכשירה לכ"ע עכ"ל ודבריו תמוהין דא"כ רש"י ורמב"ן לא פליגי בב' כבדים דהא גם לרש"י כשר כשמתחיל היתר למטה ממקום מרה וחיותא וכל המפרשים כתבו דלרש"י יש חומרא בב' כבדים וקולא לרמב"ן וצ"ל דהחומרא תהיה באם שניהם תלוים ואינם נוגעים זה בזה דלרש"י טריפה ולרמב"ן כשרה כיון שאין איסור אם ינטל אותו המקום שהיא תלויה שם ודבר זה לא הזכיר לא ת"ה ולא הרא"ש ולא הר"ן ולא הטור ותו דאדרבה איך תאמר דלרש"י טריפה באינם דבוקים כלל ה"ה נמי אם הם דבוקי' למטה ממקום מרה וחיותא דחד טעמא יש בהו על כן נראה עיקר לענ"ד כמו שכתבתי לדעת רש"י והסכימו בו הרא"ש והטור לאסור בכבד וברגל בכל מקום שיש יתר אלא שבודאי להלכה אין לפסוק כן כיון שכל האחרונים שמביא ב"י סבירא להו דיתר רגל אינו אוסר אם הוא עומד למטה מהארכובה אם כן סבירא להו להלכה כרמב"ן ועל כן גם בכבד אין איסור אלא כשהיתרת עומד במקום מרה או חיותא ובטחול במקום סומכיה. וא"כ היה ראוי לנו לפסוק בכבד יתירה תלוי' ואינה דבוקה בחברתה לקולא אלא דמסתפינא להקל ואיך שיהיה לא ידענא ליישב אם נפסוק בכבד לאסור היתרת בכל גווני וברגל דוקא למעלה מצ"ה שזה סותר את זה ודלא כמאן עבדינן דגם רש"ל השוה אותם דגם בכבד פסק להיתר למטה ממקום מרה וחיותא אלא דכתב דגם לרש"י הוה כן וכבר נתברר שאינו כן לרש"י. ובפרישה ראיתי שעש' חילוק בין כבד לרגל דבכבד היתר פוסל אפי' אינו עומד אלא למטה ממקום מרה וחיותא וברגל פוסל דוקא בעומד למעלה מארכובה התחתונה כיון שיש הרבה איברים לא אמרי' כנטול הכל אם עומד למטה והוא תמוה דזה דלא כמאן דלרש"י תרווייהון שווין הן לרש"ל לקולא כמו לרמב"ן בתרווייהו ולדידי לחומרא בתרוייהו ושום פוסק לא חילק בינייהו ותו דהא לרש"י טרפה באם יש כבד יתירה תלויה ואינה דבוקה לגמרי להכבד האחרת וכמ"ש רבינו ירוחם בהדיא וכאן אין שייך לומר שהאיסור הוא מחמת שבמקום שהיא דבוקה הוה כאילו ניטל אותו אבר וא"כ למה נאמר ברגל שאין היתר עושה איסור רק האבר שדבוק בו אלא ודאי בדותא היא מילתא דא. ולענין הלכה נראה דכיון דהאחרוני' פסקו דלמטה מצומת הגידין כשר היתר רגל וכן הוקבע בש"ע אין לזוז מזה וממילא גם בכבד כשר כשהיתרת עומדת שלא במקום מרה וחיות' כיון דרש"ל פסק כן בהדיא והוא צודק עכ"פ לדעת הרמב"ן ורשב"א כדי הוא לסמוך עליו אכן אם נמצא יתר כבד תלוי ועומד ואינו דבוק לגמרי לזאת כיון דלרש"י טרפה ולא נמצא מן האחרונים מי שמורה בה להיתר אדרבה לפי הכלל שנתנו ברגל דכל שהוא עומד במקו' רגל ויש לו צורת רגל אסור ממילא בכבד נמי כן הוא כל שהוא תלוי ועומד במקום שכבד האחרת תלויה טריפה כנ"ל עיקר אע"ג דלרמב"ן זהו כשר מורינן בה לאיסור כדעת רש"י בזה ובטחול ודאי מורינן לאיסור כרמב"ן דהיינו אם יש יתרת דבוק בסומכי' וכמ"ש רמ"א בסימן מ"ג בשם י"א אלא שהיקל בהפסד מרוב' לסמוך על רש"י בזה ואין נרא' להקל נגד הרמב"ן ורשב"א כיון שכאן פוסק כרמב"ן ביתר רגל להקל שלא במקום צ"ה אלא גם בהפסד מרובה יש לפסוק כרמב"ן לאיסור וכן ראיתי בהג"ה ש"ד סימן ע"ט שכתב מעשה שנמצא בטחול כמו יד על הטחול והטריף מהר"ר אליעזר מברי"ן ובד"מ הביא זה בשם מהר"י מולין וע"כ הי' זה על סומכיה והיה בו צורת טחול ולכך חשבו ליתר וכ"פ בד"מ והיינו כרמב"ן:
ה סָעִיף ה עור ובשר חופין את רובו. כ' הרוקח כך בודקין אותו ימתח אבר כמו שהיה ויקרב זה לזה ויראה אם עור ובשר חופין את רובו עכ"ל:
ו סָעִיף ה והאבר אסור מדרבנן. בגמ' פרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ד) אמרינן אין בו אלא מצות פרוש בלבד פרש"י פרוש בעלמא מדרבנן וכתב ב"י בשם רשב"א שגזרו בזה משום אבר מן החי ועיין מה שכתבתי בסעיף ב':
ז סָעִיף ה קודם שימלחנו. בהג"ה ש"ד סי' פ"ו כתוב גף שנשבר ויצא העצם לחוץ האבר אסור והעוף מותר ומספקא לו אם נתבשל או נצלה עם אותו אבר מה הוא דינו עכ"ל משמע דבמליחה פשיטא שאין כאן איסור שהרי כל בישול נמלח תחלה ונראה מה שהקילו בזה במליחה ומספקא בנתבשל אע"ג דשאר איסורים דרבנן צריך ששים לבטלה כדאיתא בגמרא פרק גיד הנשה אל תזלזל בשיעורא דרבנן מכל מקום זה האיסור קיל משאר איסורין דרבנן מדנתנו לו שם פרוש בעלמא ולא אמרו סתמא דאסור מדרבנן דוגמא לדבר מצינו בסימן ס"ד בטור שכתב שמנקרי הבשר א"צ להם שני סכינים שאין מחתכין חלב שאסור מן התורה אלא גורר אותו בסכין כו' אעפ"י שבשמנונית הגיד א"א שאינו חותך ומנקר ישראל קדושים הם והחמירו בו ולא בסכין ע"כ הרי מדאמרו בגמרא על שומן הגיד ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור ולא אמרו סתם אסור מדרבנן ע"כ הקילו בו ה"נ בהאי מילתא ודבר פשוט שדוקא כשיש בו אסור ודאי דהיינו שיצא לחוץ מספקא לי' דהא על האבר אסור קאי דהיינו ביוצא לחוץ אבל אי הוא גופיה מספקא ליה אם יצא לחוץ פשיטא דאזלינן לקולא אפילו בנתבשל עמו. ומו"ח ז"ל הוקשה לו למה ניזיל לקולא כאן יותר משאר איסור דרבנן ע"כ כתב דהספק של הג"ה ש"ד הוא דוקא בספק אם יצא לחוץ אבל בודאי יצא אסור וצריך ס' לבטלו אפילו במליחה ובזה נתן לו הקולא שאין אומרים בו חתיכה עצמה נעשית נבלה והכל מצטרף לבטל האבר האסור והנלע"ד כתבתי דפשוט דבמליחה מותר דיעבד אפי' בודאי יצא לחוץובספק יצא לחוץ אפי' בבישול ואפי' בודאי יצא לחוץ בבישול נסתפק בהג"ה ש"ד וספיקא כי האי ודאי לקולא ושוב ראיתי בספר או"ה כלל נ' סי' י' בשם א"ו של הגאונים האי ספיקא אם נתבשל או נצלה אם נאסר הבשר או לא וכתב מאחר שנסתפקו בו הגאונים יש להחמיר בו בבישול ובמליחה כו' ודבריו תמוהין הא קיי"ל ספיקא דרבנן לקולא. ושוב מצאתי תשו' למהר"ר בנימין שנדפסה מחדש כתוב בה סימן מ' וז"ל יש להחמיר ולהשליך הגף קודם המליחה והבישול אבל בדיעבד אם נמלח' התרנגולת או נתבשלה עם הגף השבור ואין שום ריעותא בעור ובשר אין לאסור התרנגולת בשביל נתינת טעם הגף הנשבר כ"ז נ"ל להלכה ולא למעשה מאחר דלא מצינו בדברי קמאי בהדיא בזה להקל אך לעת הצורך כגון לכבוד השבת או בהפסד מרובה וכה"ג אין להחמיר עכ"ל ופשוט שלא ראה הג"ה ש"ד הנ"ל ולא דברי או"ה הנ"ל ומ"מ נלע"ד כמו שכתבתי להקל במליחה בכל גווני ובבישול ובצליי' במקום הפסד או לכבוד שבת כיון דספיקא דרבנן הוא:
ח סָעִיף ה ויש מחמירין כו'. קאי אנשברה במקום שנחתך טריפה אך מ"ש רמ"א להחמיר אפי' באין נקב כי אין אנו בקיאין בחיפוי בשר קשה דהא לכ"ע א"צ כאן חיפוי בשר אלא כיון שהעור שלם בידוע שלא יצא העצם לחוץ וכמ"ש ב"י בשם ריב"ש בהדיא. וא"ל שפסק כדברי האגור שמביא ב"י שמחמיר אפילו בלא יצא לחוץ ואפילו רחוק גודל דהא רמ"א מקיל אפי' בצומת הגידין עצמן ברחוק גודל כמ"ש בסימן נ"ו והמחמיר ביותר הוא דעת רשב"א בשם רבינו יונה כמ"ש ב"י בשמו דאפילו בלא יצא לחוץ בעינן רוב בשר קיים אבל א"צ חיפוי כלל וצ"ע:
ט סָעִיף ה אם השבירה יצאה כו'. כדי להבין הדברים שנאמרו בדברי הטור וכאן נביא ל' הגמרא ופירושיה. ת"ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר וכמה רובו א"ר יוחנן רוב עביה ואמרי לה רוב היקיפה א"ר פפא הילכך בעינן רוב עוביה ורוב היקיפה ופרש"י רוב עוביה שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט חלל העצם נגלה ורובו נכסה רוב היקפה עובי של עצם לא מעלה ולא מוריד אם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים אפי' נהפך חלל העצ' ויצא דרך נקב קטן כשר ואם רוב היקף העצם סביב השבירה מגולה אפי' כיונה בליטת ראש השבירה לצד בשר הקיי' והרי כל חלל העצם נכסה אפ"ה טרפה הלכך בעינן רוב עביו נכסה שלא יצא רוב החלל דרך נקב הבשר ושיהא רוב היקף הבשר שעל השבר קיים ע"כ הרי שפי' רוב עביו על החלל שלא יהא רוב מגולה ורוב היקיפו לא פי' על החלל כי היא היא ע"כ פי' דהיקיפו קאי על הבשר שעל העצם שיהיה הוא קיים מלבד יציאת חלל דרך הנקב והני תרי לישני פליגי אהיא קאי ויצא העצם לחוץ דללישנא קמא קאי שלא יצא רוב חלל השבירה לחוץ וללישנא בתרא קאי דוקא אהיקף העצם שסביב השבירה שאותו חלק לא יהיה מגולה ולא על ראש השבירה וכתבו התוס' רוב עביו ורוב היקיפו זמנין דמשכחת לה זה בלא זה שאין העצם עגול לגמרי אלא מרחיב מצד אחד ומיצר מצד אחד ובקונט' פירש בענין אחר עכ"ל פי' שהם מפרשים גם רוב היקיפו על החלל ומתרצים מהיכא דקשה לרש"י הא היא היא ע"כ כתבו דיש חילוק ביניהם בענין העצם שאינו עגול כו' וחזינן לרבים גדולים חקרי לב מפרשים כ"א כפי אשר נשאו לבו ואני בעניי אענה חלקי בפי' דברים אלו בסייעתא דשמיא דהענין הוא לא כמו שרבים מבינים דעצם שאינו עגול הוא כעין דבר משולש כזה אלא אינו כן והוא ע"פ מה שמצאתי להרא"ה בס' בדק הבי' על תה"ה דף מ"ט ע"ב וז"ל ורוב עביו ורוב חללו לא נצרכה אלא לעצמות שהן עבין מצד אחד יותר מצד אחר כעין מה שאמרו בגרגרת רוב עבייה ורוב חללה וכן פירש ר' יצחק עכ"ל למדנו מזה שלשיטת התוספות שהם של ר"י יתפרש לשון היקיפו ג"כ על החלל והענין הוא כמו בגרגרת אע"פ שמצד חוץ היא עגולה מ"מ בפנים אינה עגולה כיון שעובי הטבעות אינם שוים דמצד א' הם עבים ומצד א' הם דקים כמבואר בב"י סי' ל"ד מזה מיירי גם כאן אלא שאין העצמות שוים בזה דלפעמים חלק העובי הוא הרבה וחלק הדק הוא מעט ולפעמים להיפך וצריך שהבשר שעל השבר יכסה שני הרוב הללו והוא בענין זה כשחלק העב הוא הרבה וחלק הדק הוא מעט כזה כשיהיה לך בשר שיכסה רוב החלל דהיינו מלבד עובי העצם לא יהיה די באותו בשר לכסות רוב העצם כי רב הוא וכן להיפך אם הדק הוא הרוב כזה אזי צריך בשר יותר לחיפוי החלל מה שצריך לחיפוי העובי ועפ"ז יתפרשו דברי הרא"ש שמביא ב"י ולשון הטור אלא שכל אחד מסביר הענין בפנים שונים דז"ל הרא"ש הלכך נראה שאין הדבר תלוי ביציאת העצם אלא ברוב בשר קיים החופה את רוב העצם אלא דפליגי אי משערינן ברוב עביו או ברוב היקיפו דלפעמים אין העצם עגול ממש אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר מצד אחד וכשהוא מיצר הרבה אז הוה רוב היקיפו טפי מרוב עביו ואז משערינן ברוב היקיפו וכשהוא מיצר מעט אז הוה רוב עביו טפי מרוב היקיפו ואז משערינן ברוב עביו עכ"ל ביאור דבריו במ"ש וכשהוא מיצר הרבה ר"ל שהחלק הדק הוא הרבה והוא הציור השני שזכרתי בזה צריך שיהיה לך בשר שתחפה את רוב החלל שהוא טפי מרוב עביו דרוב עביו הוא בכלל זה ומ"ש וכשהוא מיצר מעט ר"ל בציור הראשון שזכרתי דרוב העובי של עצם הוא טפי מרוב חלל שבתוכו אז צריך לך בשר שתחפה את רוב העובי של עצם ורוב החלל בכלל וע"ז א"ר פפא בעינן רוב עביו ורוב הקיפו ולא אמר בעינן תרווייהו כדרכו של רב פפא במקומות אחרים שרגיל לומר בעינן תרוייהו והכא לא שייך כן דא"א בענין אחר להמציא שני רוב אלא לפעמים כך ולפעמים להיפך לפיכך נתן כלל ששני הרוב יהיו מכוסים תמיד ודברי הטור ג"כ מפורשים כן אלא שנתן פנים אחרים לזה ונבין הענין מציור אחד שתצייר בזה דהא עכ"פ יש חלק אחד שהעצם הוא עב וחלק אחד שהעצם הוא דק והנה אם תרצה לכסות רק החלק שבעיגול זה במקום שהוא עב באותו חלק עצמו יש מעט חלל כי העובי שבאותו חלק הוא יותר מהחלל שבתוכו כזה נמצא שצריך אתה בשר יותר לכסות רוב עביו שבו מרוב היקיפו שהוא החלל שבו דהיינו עד הקו שבאמצע ובחלק ל' התחתון שהוא מהקו ולמטה תצטרך בשר יותר לכסות חלק החלל שבו ממה שתצטרך לכסות העובי שבו כי מעט הוא ובזה תבין ל' הטור שכ' יש עצם שאינו עגול אלא רחב מצד אחד ומיצר מצד השני ואם בשר החופה הוא בצדו הרחב אז רוב עביו יותר מרוב היקיפו ואם הוא במקום שמיצר והולך אז רוב היקיפו יותר מרוב עביו הלכך בעינן לעולם תרוייהו עכ"ל מ"ש ואם בשר החופה הוא בצדו הרחב פירושו שאם תרצה לכסות צד הרחב במקום שהעצם הוא רחב ואתה רוצה לכסות החצי של עיגול דהיינו חלק הרחב אז רוב עביו שבו טפי מרוב היקף דהיינו החלל שבו וכן למטה בחלק השני הוא להיפך וכיון שאתה מוצא לפעמים כך ולפעמים כך ע"כ נקוט כללא בידך דלעולם צריכים שניהם להיות מכוסים ולא תבא לידי איסור כנ"ל נכון וברור ולפי שיטה זאת לא איכפת לן אם יצא העצם דרך הנקב או לא כמו שכתב בית יוסף בשם רבינו ירוחם רק על רבוי בשר החופה קפדינן אלא דלרש"י דלעיל קפדינן שלא יצא לחוץ דרך הנקב ברוב העצם שזהו החילוק שבין רוב עביו להיקיפו ופסק רמ"א שיש להחמיר כרש"י וקשה לו לפירוש הרא"ש שלא איכפת לן ביציאת העצם למה נקט התנא נשבר העצם ויצא לחוץ לא היה לו לומר אלא נשבר העצם לחוד ונראה דאף לפירוש הרא"ש שתלוי בחיפוי בשר מ"מ הטריפו' הוא מחמת יציאת העצם דכשאין חיפוי מבשר אז ודאי יצא העצם לחוץ ואין לו רפואה כיון שאין לו חיפוי בשר על רובו ומ"ש הרא"ש שאין הדבר תלוי ביציאת העצם ר"ל ביציאת העצ' לחוד דבזה מעלה ארוכה והשתא ניחא מ"ש הטור לקמן בסמוך כיון שנקשר בידוע שלא יצא רובו דנתקשו רבים בזה הא לא איכפת לן ביציאת רובו ולפי מ"ש ניחא דקמ"ל דלא חיישי' שמא יצא רובו ולא היה אז חיפוי בשר כראוי:
י סָעִיף י מרודד. גרע ממתלקט הואיל והוא דק ונקלף גרע טפי ממרודד שהוא עכ"פ דבוק בעצם. וניטל שליש גרע מנקלף ששם לא ניטל כלום וניקב או נסדק גרע טפי כיון שהעור שמגין עליו ניקב במפולש או נסדק במפולש לאורך:
יא סָעִיף יב והוא שחזר למקומו הראשון. מהרי"ק דקדק זה מדכתבו הפוסקים וחזר ונקשר משמע שחזר למקומו הראשון ומדברי מהרא"י בת"ה סי' קס"ד משמע שלא חילק בזה וכמ"ש מו"ח ז"ל אלא שכתב שנוהגים להחמיר כחילוק זה והוא התיר בהפסד מרובה אפילו לא חזר למקומו הראשון. נ"ל שאם היתה השבירה כקולמוס בשיפוע וחזרו ונתדבקו השברים באותו שיפוע רק שלא נתכוונו ממש כמו שהיו בתחילה רק עוקץ זה נמשך קצת למטה וזה קצת למעלה דכשרה דמהרי"ק לא אתי לאפוקי אלא במ"ש בסיפא אם הם שוכבים זה על זה אבל לא בנדון שזכרנו שהם דבוקים כראוי רק שלא נתכוונו ממש כי הבו דלא להוסיף עליה דחומרא דמהרי"ק כנ"ל ומ"מ נ"ל באם נשבר העצם ובמקום שאין עושה אותו טריפה כדלעיל סעיף ה' בזה מהני אם חזר ונקשר יפה אע"פ שלא חזר למקומו ושפיר נסמוך על מהרא"י:
יב סָעִיף יג ואם אין יכולין כו'. פי' שלא הושחר פני המכה ויש ספק שמא נעשה מחיים והבריא הבשר:
א סָעִיף א הערקום. ואם נחתך בהערקום עצמו מסקנת הש"ך לאסור ואפי' לא יצא לחוץ וגם נתרפא שבר א"ש יחדיו ידובקו משום חשש צומת הגידין (ואפילו למטה מטשי"ך בין טשי"ך ובין ארכובה תחתונה טריפה דטשי"ך שייך למעלה לשוק (בה"י) ופר"ח כ' אם נחתך בערקום דהיינו בטשי"ך גופיה בבהמה טריפה מצד שבירת העצם אם אין עור ובשר חופין את רובו אבל לא מחמת צומת הגידין כי לשם אין מקום לצוה"ג ואין לחוש לפסיקתן אבל אם נחתך בין טשי"ך ובין פרק התחתון יש להכשיר ובעוף אם נחתך בין פרק התחתון לפרק אמצעי יש להטריף בפשיטות ולא שאני לן בין עור ובשר חופין את רובו או לא דבכל גווני יש להטריף מפני חשש צוה"ג עכ"ל) והט"ז כ' דארכובה שנזכר כאן יש שני פרושים א' הוא כנגד המקום שקורין קני"א בל"א ופי' הב' הוא הגלי"ד שבין העצמות א"כ לפי זה בטשי"ך עצמה כשרה דדוקא במקום הגלי"ד שם יש צומת הגידין משא"כ בטשי"ך ע"ש:
ב סָעִיף ב דאיעכול. והב"ח אוסר מדינא שמוטת ירך אפי' בבהמה ולא איפסק ולא איעכל ניביה אפ"ה טריפה והש"ך השיג עליו ופסק דלא מיטרף אלא דוקא בדאיעכל ניבי' (ואם לא שף מדוכתא רק העצם שהבוקא דאטמא מונח בתוכו דהיינו אסית' נשבר חצי דהיינו מצד א' הוא החצי עצם והחציה שניה נשבר ולא נמצא רק בשר לבד ולא היה עצם טריפה (בי"ע סי' צ"ד). כ' דמש"א דף קמ"ד הכל הוא בכלל שף מדוכתיה ל"ש דשף כפשטיה ואינו עומד באסיתא רק מצד או עומד באסיתא אלא שנתחבר ויש חלל בין בוכנא ואסיתא נקרא שף מדוכתא. והובא ג"כ בכ"ג דף קפ"ג):
ג סָעִיף ב שמא. כ' הש"ך בשם מהרש"ל דיש להתיר כל זמן שלא נפסקו ניבי' ומדברי רמ"א לא נראה כן וכן דעת הב"ח דאפילו לא נפסק טריפה. (ופר"ח כ' כרש"ל דאי לא אפסוק ודאי לא אעכול ניבי' ועי' כ"ג דף קפ"ב) כתוב בהגהת סמ"ק אמנם אם מצאו שמוטה לאחר שחיטה ואינו ידוע אם לאחר שחיטה או קודם שחיטה כשרה דודאי בשעה מועטת כזו לא איעכל ניביה ובלבד שידוע שלא היתה שמוטה בשעה שהובא לשחוט וכתב הש"ך דמשמע מזה בשעה מועטת אפילו איפסק ניביה נמי כשרה אבל אי לא ידע השוחט בודאי שלא היה שמוט בשעה שהובאה לשחוט טריפה ולא אמרינן דהוי ס"ס ספק קודם שחיטה או לאו ואת"ל קודם שחיטה שמא לא איעכל ניביה זה אינו דספק זה הוי מחמת חסרון ידיעה ואפלו בס"ס לא הוי ספק דלא כתשובת מ"ב דכתב דבס"ס לא איכפת לן בחסרון ידיעה (וע"ל סי' נ"ג ס"ד בהג"ה):
ד סָעִיף ב היטב. ר"ל נשבר דלא יצא לחוץ דאלת"ה בלא'ה טריפה כדלקמן ס"ס. כ' הש"ך אפילו שא"ש יחדיו ידובקו (כיון דאין הטריפות תלוי מצד שבירת העצם אלא מטעם שמא איעכול ניביה):
ה סָעִיף ב מרובה. וכתב הש"ך ונראה דאם רואה שנפסקו ואינו בקי בנתעכלו יש לאסור אף בהפסד מרובה אבל בנשבר סמוך לגוף יש להקל בהפסד מרובה (ואם אינו ידוע אם נפסקו או לא אין להתיר מכח ס"ס דהוי ספק הבא מחמת חסרון ידיעה ואף בה"מ יש להחמיר. פר"ח):
ו סָעִיף ג ובשר. והש"ך כתב דהג"ה זו צ"ע דלא נמצא חילוק זה בפוסקים רק בנשבר אבל בנשמט אין חילוק כלל ומ"מ כשר (ובה"י פסק כי"א אלו):
ז סָעִיף ד כנטול. הט"ז האריך מאד בדין זה והקשה הא קיי"ל כרש"י דכל יתר וכו' פירושו כאלו ניטל הכל לכן גבי ב' כבדים אסור ובטחולין מותר גם לסברא זו יש להתיר בכבד אם היתרת הוא למטה ממקום מרה וחיותא ובשני טחולין יש לאסור אם דבוקין בסומכיה ויש רוצים לחלק בין כבד לרגל הואיל שברגל יש הרבה איברים ולא משמע כן בכל הפוסקים ומסקנתו לענין הלכה כיון דהאחרונים פסקו דלמטה מצ"ה כשר יתרת הרגל וכן הוקבע בש"ע אין לזוז מזה וממילא גם בכבד כשר כשהיתרת עומדת שלא במקום מרה ומקום חיותא (ופר"ח כ' דיתרת רגל מארכובה ולמטה יש להטריף אף בהפ"מ. מיהו אם הרגל אין מגיע לארץ ואינו הולך עליו אע"פ שיש לו צורת רגל אינו אלא דלדולי בשר וכשירה וכן אם נמצא מחובר ברגל אצבע א' יתר והיה בו עצם וציפורן או עלתה שם יבלת ובה עצם וכן כל כיוצא בזה יש להכשיר ע"ש). אכן אם נמצא יתרת הכבד תלוי ועומד ואינו דבוק לגמרי לזאת כיון דלדעת רש"י טריפה ולא נמצא מן האחרונים שהורו בה להיתר לכך טריפה ובטחול אם היתרת דבוק בסומכיה ודאי מורינן לאיסור וכמ"ש רמ"א בסי' מ"ג אלא שמקיל בהפסד מרובה ואין נראה להקל ויש להחמיר אפילו בהפסד מרובה:
ח סָעִיף ה כשירה. כתב הש"ך אפי' האבר עצמו ג"כ מותר וכן נוהגין ובפירושו של רוב עבי' ורוב הקיפה האריכו האחרונים בפירושיהם ולפי שנוהגין להטריף הכל גם הוא דבר שאינו מצוי קצרתי בזה ובכמה דינים כיוצא בזו בסי' זה עכ"ל:
ט סָעִיף ה מדרבנן. ופי' הש"ך משום אבר מן החי ואם יש בו ספיקא אזלינן לקולא ואסור להושיטו לבני נח מדרבנן אבל שאר פוסקים סוברים גבי נשתברו אגפיה דהואיל דליכא אלא מצות פרישה לישראל מותר לעובד כוכבים לכתחילה ואין בו משום לפני עור לא תתן מכשול:
י סָעִיף ה כשחותך. ופי' הש"ך דהיינו מקום החתך במקום שמחובר עתה מכח שא"א לצמצם ולפ"ז לדידן דאף בעור ובשר חופין את רובו האבר המדולדל אסור דאין אנו בקיאין איזה מקרי חפוי בשר אף מקום החתך של כל הבשר שסביב השבירה אסור אבל מעצם המותר למעלה א"צ לחתוך כלום (כ' בה"י משמע מדברי הפוסקים שאין להחמיר יותר רק מעט מן השבירה. אבל עכשיו נהגו כל מורי הוראה לחתוך כל האבר של השבירה עד הפרק עכ"ל):
יא סָעִיף ה שימלחנו. כתב הט"ז דיש להתיר אם נמלחו בדיעבד אפילו בודאי יצא לחוץ ובספק יצא לחוץ אף בבישול מותר בדיעבד וכן במקום הפסד או לכבוד שבת יש להתיר בכל גווני אפילו בבישול ובצליה והש"ך כתב אי איכא ספק אם יצא לחוץ יש להתיר במליחה ובצליה ובבישול אפילו ליכא ששים ובוודאי יצא לחוץ צריך ששים מיהו היכא דליכא ס' בחתיכה נגדו לא אמרינן חתיכה נעשה נבלה באיסור דבוק כדלקמן סימן ע"ב וע"ג גבי לב וכבד כיון דאין באבר זה אלא מצות פרישה בלבד אבל היכא דאין בתבשיל ס' כנגדו צריך אח"כ ס' נגד כל התבשיל ודוקא היכא שיש בתבשיל ס' רק שבחתיכה שהאבר דבוק בה אין ס' אין להחמיר דכיון דרבנן חשבו להאי אבר כאלו נחתך אין להחמיר לחשבו איסור דבוק דהוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי אבל כשאין בתבשיל ס' ליכא למימר הכי:
יב סָעִיף ה ונקשר. והש"ך מתיר אם חזר ונקשר אפילו לא נקשר שא"ש יחדיו ידובקו כשעור ובשר שלם ואין ניכר ריעותא כלל מותר אפילו בלא הפסד מרובה ומ"מ יש להחמיר בזה לעצמו ולא לאחרים וכן במקום שאינו עושה טריפה דאסור רק מדרבנן אין להחמיר כלל כשאין ניכר ריעותא כלל בבשר ונתחבר אפי' לא נתחבר שא"ש וכו'. (ולזה כוון הר"ב במ"ש אבל אם חזר ונקשר נוהגין להכשיר ולא כתב ונקשר שא"ש י"י ומ"ש המחבר לקמן סעיף י"ב דאסור בנשבר עד שיתקשר שא"ש י"י ע"ש והוא דעת מהרי"ק היינו דוקא שיש ריעותא בבשר אבל לא כשעור ובשר יפה ואין ניכר שום ריעותא) וכן הסכימו גדולי הוראה עכ"ל (וכ"כ הב"ח בת' סי' קל"ט ופר"ח ועיין כ"ג):
יג סָעִיף ז עור. וכתב הרשב"א אבל עור לבדו אינו מציל אפילו בעוף (טור בשם רשב"א) ודוקא ביצא לחוץ אבל אם העור שלם ומקיף אותו מכל צדדיו ואין שם נקב כלל יש להכשיר אע"פ שאין רוב בשר קיים אפילו בבהמה (פר"ח):
יד סָעִיף יב כשרה. כתב הש"ך ודוקא כשעור ובשר חופין את רובו וגם באבר המדולדל אם חזר ונקשר כ"ש דכשר:
טו סָעִיף יב שוכבים. כתב הט"ז אם היתה השבירה כקולמס בשיפוע וחזרו ונתדבקו השברים באותו שיפוע רק שלא נתכוונו ממש כמו שהיה בתחלה רק עוקץ זה נמשך קצת למטה וזה קצת למעלה דכשירה דליכא איסור אלא כששוכבים זע"ז ונ"ל אם נשבר העצם במקום שאין עושה אותו טריפה כדלעיל ס"ה בזה מהני אם חזר ונקשר יפה אע"פ שלא חזר למקומו עכ"ל:
טז סָעִיף יג לעמוד. פי' שלא הושחר פני המכה ויש ספק שמא נעשה מחיים והבריא הבשר (כ' או"ה הא דתלינן להקל דוקא בעוף אבל ברגלי הבהמה שגסות הן אין תולין אבל בת"ח כלל פ"ז ול"ח אות כ"ח ודמש"א ד' ר"ג והב"ח חולקים וסוברים דאף בבהמה תלינן בריסוק איברים. ודע גם בעוף יש ג' פרקים קולית וירך ועצם הג' שיש לו קשקשים שהוא נגד הארכובה הנמכרת עם הראש בבהמה):
יז סָעִיף יג מספק. כ' הש"ך ול"ד לסי' ל"ו ס"ה דתלינן בזאב דהתם יש רגלים לדבר אי נמי כאן הוא ספק מחמת חסרון ידיעה ולא מיקרי ספק:
א סָעִיף א הערקום. עבה"ט ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן כ"ז שדעתו ג"כ (כדעת הט"ז) דאם נחתך הטשי"ך עצמו כשירה ע"ש עוד:
ב סָעִיף ב שניתק ממקומו. עי' בתשובת גבעת שאול סי' ו' שנשאל בפרה חולבת והיא צולעת באחת מרגליה ובדקוה באותה רגל אם לא ירגישו איזה שבר ואמרו שאין מרגישים שום שבר רק שיש מקום נפוח מבחוץ בעצם הקולית הסמוך לגוף ובודאי בא מחמת הכאה וגם האשה שמכרה הפרה אמרה שהבהמות הכו אותה ואחר זה התחילה להיות צולעת אם חלבה מותר. וכ' שאין להתיר משום דאמרינן שגרונא נקטה כדלעיל סימן ל"ב כיון שנודע שהוא ע"י הכאה ולא משום שגרונא א"כ יש לחוש שניתק עצם הקולית ממקומו על ידי הכאה אי נמי דילמא נשבר העצם ונקשר יחד דטריפה בסמוך לגוף אפילו הוא שאשי"י אלא דמ"מ יש להתיר משום ס"ס ספק אם נשמט הירך ואם ת"ל נשמט דילמא לא איעכול ניביה וס"ס המתהפכת היא וכן בהך חששא דלמא נשאר העצם נמי הוי ס"ס שמא לא נשבר ואם ת"ל נשבר שמא לא יצא לחוץ ובזה לא בעינן שיתהפך וכיון שיש הפסד מרובה יש להתיר ע"ש:
ג סָעִיף ב דשף מדוכתיה. עבה"ט ס"ק ב' ומ"ש בשם דמש"א עיין בזה בספר לבושי שרד בפתיחה לדיני טריפות העצמות אות ט"ז. ועיין בתשובת שבות יעקב חלק ב' סימן נ"ט ובתשובת חות יאיר סימן קמ"ח:
ד סָעִיף ב לכן יש לאסור כל שמוטת ירך. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן נ"ט באחד שקנה בהמה והיתה הולכת ביושר ולא ניכר בה ריעותא כלל לא בחייה ולא לאחר שחיטה אך אח"כ באו שני יהודים ואמרו שהם ראו שהבהמה היתה צולעת קצת ואמר להם המוכר שהירך נפל מהקערה אם היא מותרת והשיב דאף דודאי כל שבידו נאמן לאסור היינו במידי דודאי קים ליה ובקי בזה שהוא דבר הנראה לעינים מה שאין כן באברים הפנימים שאין הכל יודעין מה שבפנים דמה שאמר המוכר כן הוא רק על דרך האומד מכח שראה שצולע אומר דשף מדוכתיה ואולי באמת לא שף רק שגרונא נקטה דהא מדינא דש"ס אינו נאסר אלא דוקא דאיעכול ניביה ואף לדעת מקצת פוסקים בעינן עכ"פ איפסק ניביה ואף למאן דמחמיר היינו היכא שהבהמה היא שמוטת ירך לפנינו אבל כשהובא לפנינו שלא נשמט כלל לא אמרינן דא"א בקיאין ואף אם היו שני עדים מעידים שנשמט פ"א הירך מדוכתיה כיון שהוא לפנינו בריא וחזינן דלא איפסק ולא איעכול ודאי לא מטרפינן דכיון שראינו דהדרא לבריאותה אין צורך לבקיאות דידן דאילו איפסוק או איעכול לא הוי הדר בריא מכ"ש שאין כאן עדות ברורה רק עפ"י האומד וכ"ש שהבהמה היתה מהלכת ביושר גם אחר הפשטת עורה לא ניכר ריעותא לכן הבהמה כשירה אכן אם נודע לבעל הבהמה זה הריעותא ושמע מהמורה שצריך בדיקה ועבר ולא בדקו ראוי לקונסו ע"ש ועיין בתשובת חו"י סימן קמ"ח הורה בנדון כזה לאיסור וכעת אינו לפני. וכתב עוד בשבות יעקב שם בהמה שנתקלה ברגליה האחרונים ונעשה חגרת ברגלה אחת שצריך בדיקה באותה רגל דאף דמבואר לעיל סימן ל"ב ס"ז בהמה שגוררת רגליה אין חוששין כו' הא תברה בצדה דוקא שלא נודע שנפלה אף ע"ג דהתם לענין פסיקת חוט השדרה קאי ובעינן נפלה ממש שיש לחוש לפסיקת החוט משא"כ בזו שנתקלה לחוד ואינה גוררת רק רגל אחת שנתקלה בו אין לחוש לפסיקת החוט מ"מ כיון דאיכא ריעותא לפנינו שהיא חגרת ונתקלה איכא רגלים לדבר דרגל שנתקלה נעשה שמוטת ירך וצריך בדיקה בירך זו ע"ש. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן נ"ז בענין בהמה שיריכה אחת גבוהה מחברתה והיא אינה צולעת כלל והולכת הילוך ישר. וכ' לפי ציור השאלה היינו פסול המנוי במומי הבכור במסכת בכורות שאחת מירכותיה גבוהה ואין כאן מקום ספק לטריפות כלל ואפילו בדיקה אינו צריך עיין שם]:
ה סָעִיף ב שמא איעכול. עבה"ט ועיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סוף סימן י"ז שנשאל שם אם לסמוך על רש"ל ופר"ח בלא איפסק ניביה לסמוך על בקיאות שלנו שלא נתעכלו. והשיב לדעתי דבהפסד מרובה גם הרמ"א מודה בזה ע"ש. ואיני יודע מה חידש בזה הלא הרמ"א כתב כן בפירוש בסוף דבריו:
ו סָעִיף ב נשבר סמוך לגוף כו'. עיין בשו"ת בתי כהונה סי' י"א שהאריך מאד בזה והעלה דהאו"ה והרמ"א ז"ל מיירו בדלא ידע אי שף אי לא כגון שנמצאת ביד קטן ואין מגיד אם היתה שמוטה או תחובה כמשפט ע"ז כתבו דחיישינן שמא מחמת השבירה איפסוק ניביה ואיעכול ואי עיכול קרוב הדבר דשף והוי ספק הקרוב לודאי אבל אם נשבר סמוך לגוף וחזינן דלא שף לא מיבעיא לסברת רבוותא דאית להו דאפילו בבוקא אי איעכול ניביה ולא שף דלית לן בה אלא אפילו לסברת מורי הרב ז"ל (הוא הפר"ח הובא לקמן ס"ק י"א ובבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל סק"ז) שס"ל דדינו כשמוט אפ"ה בנשבר שלא נולדה הריעותא בבוקא יש להקל אף בודאי איפסוק וכ"ש בספק ומיהו אי חזינן דשף ואיכא לספוקי שמא לאחר שחיטה כגון שבשעה שהובאה לשחוט לא היתה שמוטה (כאותה שהביא הבה"ט סק"ג) וגם מצינו שבר סמוך לגוף כיון דאיכא תרתי לריעותא אפילו אי לא איפסוק לא בבוקא ולא במקום השבר אפ"ה יש לאסור ע"ש:
ז סָעִיף ב שחזר ונקשר. עיין בתשובת נודע ביהודה חלק יו"ד סימן כ' על דבר עוף שנשבר בעצם הקולית סמוך לגוף וחזר ונקשר ונמלח עם עוד שני עופות יחד כי לא הרגישו בשבר עד אחר המליחה והדחה וכתב דכיון דנשבר הרגל וחזר ונקשר עיקר חשש לחוש לאיעכול ניביה הוא חומרא בעלמא ובמקום הפסד מרובה הרמ"א מתירו ואפילו שלא במקום הפסד עכ"פ לדעת המתיר בסימן נ"ו סעיף יו"ד בנקשר גם כאן מותר ואף אם הוא אסור איסורו מספק לכן אם נמלח עם מינו ויש רוב נגדו יש להתיר מה שנמלח עמו בקליפה אפילו הוא שמן ואם נתבשל אח"כ בלא קליפה בדיעבד אינו אסור וטוב לקלפו אחר הבישול אם נקל לקלפו ע"ש באורך. ועיין בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סימן י' שהורה ג"כ כיוצא בזה הלכה למעשה והסכים עמו הרב הגדול מהר"י באסאן ז"ל ועוד כמה גדולים ע"ש ובסימן נ"ה:
ח סָעִיף ב הגדול לפי גדלו. עיין בדגמ"ר דבעוף הגדול כגון אווז סגי ברוחב אצבע ובתרנגול ותרנגולת סגי בשני שלישי אצבע בבינוני ובקטנה לפי קטנה ע"ש:
ט סָעִיף ב שאין הפ"מ. יש להסתפק איך כוונת הרמ"א בזה אם כוונתו להקל בהפסד מרובה ע"י בדיקה בניביה ועיקר הקולא בהפ"מ הוא שנסמוך על בדיקתנו או דילמא התיר בהפ"מ בלי שום בדיקה כלל וסומכין בהפ"מ לומר דנשבר סמוך לגוף אין דינו כנשמט כלל ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ' מבואר שם שדעתו דכוונת רמ"א להקל בהפסד מרובה אף בלי בדיקה כלל ועיין בספר לבושי שרד בפתיחה לדיני טה"ע שהאריך בזה:
י סָעִיף ב הפסד מרובה. עבה"ט ומ"ש בשם פר"ח עיין בשו"ת בתי כהונה סי' י"א שהעלה בספק איפסוק אפילו שהיה האופן בשלא היה בידינו לבדקו עד שלא תפול בו טענת חסרון ידיעה כפי משפטי התנאים בזה אפ"ה יש לאסור אפילו בהפסד מרובה. ולענין נשבר סמוך לגוף העלה דאי לא איפסוק ואפילו בספק אם נפסק אפי' בהפסד מועט יש להכשיר ואי ודאי איפסק אפילו בהפ"מ יש להחמיר ע"ש:
יא סָעִיף ב כשר. עיין פרי חדש שחולק ע"ז ומטריף ועיין תב"ש שהשיג על הפר"ח וכן ראיתי בספר עמודי כסף כ"י שחולק ג"כ על הפר"ח וכתב שעשה מעשה להכשיר כדברי ש"ע בצירוף עוד סניף להתיר וכן דעת הפרי מגדים בשפ"ד ס"ק ו' ועיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סי' ז' מ"ש בזה:
יב סָעִיף ד יתר כנטול דמי. [עבה"ט בשם ט"ז ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן י"ח מ"ש בזה]:
יג סָעִיף ה והאבר אסור מדרבנן. עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' נ"ג שכתב דמותר לגמוע חלבה ולא דמי לדלעיל סי' י"ד ס"ה דהכא אם נאסור חלבה הוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי דהא מה"ט אסרינן אבר המדולדל דהוי כחותך וא"כ איך נאסור החלב בשביל אבר זה וכן בתרנגולת הביצה מותרת ע"ש וכן הסכים בספר באר יעקב להתיר החלב והוסיף עוד טעמים לשבח בזה ע"ש וע' בשאילת יעב"ץ ח"א סימן י"א בעוף שהיה בגפו חיתוך הנראה שנעשה על ידי קשירה חזקה שקשרו אגפיו בחבל והיה גם העצם מחותך קצת בצדו הא' והתיר האבר כולו ע"ש ופשוט הוא:
יד סָעִיף ה אסור מדרבנן. עש"ך אי שרי להושיטו לב"נ ועיין בתשובת אמונת שמואל סי' י"ד שהעלה דרשאי להושיטו לב"נ מכמה טעמים (אמנם מטעם הראשון שכתב שם לא שרי רק אחר השחיטה ולא מחיים) ומכ"ש בעוף דיש לצדד להקל אפילו למוכרו מחיים משום דהרמב"ם פוסק דאין ב"נ מצווה על אמ"ה דעוף ואף להחולקים באבר המדולדל כ"ע מודו ע"ש ועיין פמ"ג שכתב דנכון שלא ליתן לב"נ מאחר דהפסד מועט הוא ומשום גזירה אטו אמ"ה גמור ע"ש:
טו סָעִיף ה להטריף כל שבירה. עיין בזה בתשובת באר עשק סימן ס"ח ובתשובת ח"צ סי' נ"ח ובתשובת מטה יוסף ח"ב סימן י"ז ובתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סי' כ"ו:
טז סָעִיף ה חזר ונקשר. עבה"ט בשם ש"ך. ומדברי הט"ז לקמן ס"ק י"א מבואר דלא ס"ל הכי ודוקא במקום שאין עושה טריפה די אם נקשר אף שלא חזר למקומו ולא במקום שעושה טריפה ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ק"ט שהורה בנמצא בעצם האמצעי למעלה מצ"ה שבר ונקשר אך לא נדבק שבר אל שבר וכתב דאף דהט"ז מחמיר בזה מ"מ יש להקל בזה כהש"ך כיון דדעת הרי"ף והרמב"ם שפסק המחבר כוותייהו לעיל ס"א דבעצם אמצעי למעלה מצומות הגידין אין לאסור מחמת חתיכות רגל אלא שאנו מחמירים כדעת רש"י ותוספות מ"מ היכא דנקשר אף שלא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו יש להקל אמנם בעצם הקולית כה"ג אין להקל אף שהח"צ ז"ל בסי' נ"ח מקיל אין דבריו מוכרחים אם לא בהפ"מ וסעודת מצוה יש להקל ע"ש. ועיין עוד שם בסימן ק"כ שהחכם השואל רצה להכשיר אף אם לא נקשר כלל אלא שראו מיד שנעשה השבר שהעור היה שלם מכל צד משום דהאגור ורמ"א איירי דלא הביאו תיכף לפני המורה ויש לחוש שמא יצא פעם אח' לחוץ ואח"כ עלה קרום אבל בנ"ד שראו תיכף השבירה והיה עור שלם שלא יצא מודים דכשר אפילו בלא הפסד. והוא ז"ל האריך להשיג עליו. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סימן כ"ג שכתב בעצם הקולית בעוף שנמצא שבור והשבר נתחבר אך לא שא"ש י"י יש להתיר הכלים שאינן ב"י ואף שהוא ספק שמא לא היה הבשר שלם ויפה מ"מ ספק דרבנן הוא לענין הכלים אך כלים שאפשר בהגעלה יגעילם דמיקרי דבר שיל"מ כי הוצאות הגעלה דבר מועט הוא ע"ש:
יז סָעִיף יב אבל אם לא חזר. עיין בתשובות רדב"ז החדשות סוף סימן שצ"ג שכתב מסתברא לי שאין הדברים אמורים אלא בזמן שהבשר משונה קצת מבחוץ או מבפנים דרגלים לדבר שלא נתרפא יפה אבל אם הבשר לא נשתנה כלל ממראיתו לא מבחוץ ולא מבפנים אע"פ שהעצם מורכב קצתו על קצתו כשר דודאי נתרפא יפה דאלת"ה הרי הוא מכחיש את המוחש כו' ואם תאמר לגמרי אסרה מהרי"ק ז"ל לא צייתינן ליה לאבד ממונם של ישראל בכדי ע"ש ועיין בס"ק הקודם:
א סָעִיף א שלשה כו'. לשון רש"י במתני' ומבואר שם בגמ':
ב סָעִיף א בפרק התחתון כו'. כר"פ שהוא לישנא בתרא. רי"ף ורמב"ם וערש"י שם בפי' המימרא דרב פפא ופסקו כלישנא בתרא כשיטתם בכ"מ ועוד דלישנא קמא נשאר בקושיא:
ג סָעִיף א (ליקוט) ואם נחתך במקום כו'. דלא כהרמב"ן שמכשיר לחתוך למעלה ויחזור להכשרו דהא אמרינן ברפ"ד מה טריפה כיון שנטרפה כו' ודוקא ניקב הריאה וסביך בבישרא שחוזר מעצמו ועוד כל הנך עובדי דאיחתוך בצ"ה למה לא חתכיניהו למעלה ע"ש בת"ה מ"ח ב' וכן חלק עליו הרא"ש שם (ע"כ):
ד סָעִיף א לפיכך כו'. מתני' וגמ' שם.
ה סָעִיף א ויש אוסרים כו'. כלישנא קמא לחומרא והביא הר' יונה ראיה ממ"ש שם הנהו גידין רכין כו' ובקולית אין שם גידין כלל אלא בעצם האמצעי וא"א לומר להתיר האבר דא"כ היאך אמר ר"ל ואיסורא דאורייתא הא אין בהן אלא מצות פרוש בלבד כמ"ש ע"ד א' וז"ש ולדעתם כו' וכמ"ש רב שם:
ו סָעִיף א וכן אם כו'. שהרא"ש הקשה דיוקים דמתני אהדדי ותי' דחדא דוקא ואזלינן להומרא דארכובה עצמו אסור וסובר דהארכובה הוא הערקום ועוד פי' דארכובה הוא עצם התחתון וממנו ולמעלה אסור ונ"מ דאפי' בין הערקום ועצם התחתון אסור לפ"ז משא"כ לדרך הראשון והנה נקטו כולם דרך הראשון ומ"מ בערקום עצמו אסור דלא כמהרי"ח וש"ע וכ"כ האחרונים וע' פר"ח וש"ך:
ז סָעִיף א ואם כו'. זה פשוט במתני' מן הארכובה ולמעלה כו':
ח סָעִיף ב בין בעוף והוא כו'. עתוס' נ"ז א' ד"ה שמוטת ירך כו': (ליקוט) בין בעוף כו'. מסקנא שם נ"ז ב' והוא כו'. רש"י ותוס' שם א' ד"ה שמוטת כו' דלא כמ"ש במרדכי סי' תתקנ"ד בשם הר' אלחנן דשם מיירי בלא איעכול ניבי ע"ש (ע"כ):
ט סָעִיף ב וכן אם כו'. דע"י רוב הנשאר הדרא בריא כמ"ש בצומת הגידין:
י סָעִיף ב אם לא נשמט כו'. כמ"ש האי בוקא כו' והוא כו':
יא סָעִיף ג ראש עצם כו'. דלא כי"מ שמוטת ירך הוא כה"ג חדא דדומיא דשמוטת יד ושם במקום חיבורו בגוף מדאמר בעוף תיבדק ועוד דא"כ הל"ל גבי שב שמעתא וה"ל תמניא אלא ודאי אין איסור בכה"ג:
יב סָעִיף ג וי"א כו'. כמו כל שבירה שהוא למעלה מארכובה ועש"ך שהשיג ע"ז וכמ"ש הרשב"א סימן פ"ט דאף בבוקא דאטמא דשף מדוכתיה אין חילוק בין עור ובשר חופין רובו או לא דאין חילוק אלא בשבור ע"ש:
יג סָעִיף ד אם כו'. נ"ח ב': (ליקוט) אם כו'. עבת"ה וט"ז ופר"ח ג' שיטות בארוכה (ע"כ):
יד סָעִיף ד והוא כו'. טור אף לשיטת רש"י דא"א יתר כנטול אלא כשיעור היתר וצורתו:
טו סָעִיף ד ודוקא כו'. עראב"ן שמפרש יתר כנטול שאני אומר על כ"א שהוא היתר משא"כ כה"ג דאין לה תואר רגל או שאינה במקום רגל אינו מקרי כו': (ליקוט) ודוקא כו'. ממ"ש (מ"ז ב') בריאה אפילו כטרפשא דאסא טריפה ומאי אפילו אלא דבעלמא אין יתרת פוסל בכה"ג לכן אשמעינן בריאה כיון שהוא צורת הריאה והריאה נפסלת במשהו כו'. מרדכי סי' תתר"ו ע"ש. ונראה שם שסובר דטרפא דאסא ל"ד דאפילו בכ"ש טריפה. אבל לפי מ"ש תוס' וש"פ דדוקא טרפא דאסא צ"ל כפירש"י יתר כנטול גם הראשון ולכן דוקא טרפא דאסא שזהו שיעור אונא משא"כ לפי' שניטל ממקומו וחסר שם דאפילו בכ"ש היה מיטריף וי"ל (ע"כ):
טז סָעִיף ה ואם נפל כו' אבל כו'. כמש"ש מכדי כו' מ"ל כו' ולא עדיף מאיתיה:
יז סָעִיף ה וצריך כו'. שלא יתן טעם:
יח סָעִיף ה ויש מחמירין. כפירש"י שם:
יט סָעִיף ו נשבר כו'. ר"ל דנתעכלו מיעוט ניביו לא כלום כמ"ש בפ"ב [משמע הלא"ה אע"ג דלא נשמט מריפה דלא כמ"ש בס"ב] וכן ניטל הקורט כמ"ש בס"ה.
כ סָעִיף ח יש מי כו'. כר' יוחנן וכלישנא קמא דסוגיא דגמ' שם כוותיה ת"ש דאמר עולא אר"י כו' וכפי' רש"י שם:
כא סָעִיף ח ובשאר כו'. כפי' תוספות שם:
כב סָעִיף ט וכל כו'. כן דייק מהרמב"ם:
כג סָעִיף י (ליקוט) או נקלף כו'. כפירש"י דעל הבשר קאי ור"ח פי' דעל העצם קאי. ת"ח נ' א' (ע"כ):
כד סָעִיף י וכן אם כו'. בעיא שם.
כה סָעִיף יג אסורה מספק. עמש"ל בסי' נ' ס"א בהג"ה אבל מצאתי בסמ"ק שכתב בשם בה"ג כמ"ש תוס' בקושיא שם דכל ספק לחומרא רק במקום שיש רגלים לדבר שנעשה לאחר שחיטה וכ"כ הר"ן בשם בה"ג בספ"ד וכ"כ הג"מ בפי"א מהל' שחיטה וכ"כ המרדכי וש"פ וכן משמע בגמ' דפריך שם נ"א א' ודלמא חוט השדרה כו' ומשני שנרונא שכיח דוקא משום דשכיח וכן מ"ש (מ"ט א') אינקיב היכא דמשמשא ידא דטבחא כו' הלא"ה לא וכן אין מקיפין מדקה לגסה ומחוליא לבר חוליא (נ' א') ואין מקיפין בבועי (מ"ו ב') ומ"ש תוס' בפ' ד' אחין היינו לס"ד דגמ' כמ"ש הש"ך בסי' נ' אבל כל ס"ק טריפה עד דהתירא יותר שכיח כמו שנרונא וכן מ"ש תוס' שם מספק כלבא ספק שונרא כמ"ש הרשב"א דשונרא לא שכיח דדריס וכ"כ הר"ן בפ"ק בשם הר' יונה דכל ספק לחומרא והוכיח מספק דרוסה כמ"ש תוס' בקושיא ומההיא דשנרונא כמ"ש לעיל וכ"כ הפוסקים:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.