Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 56 — שולחן ערוך, יורה דעה נו
א נִטְּלוּ צֹמֶת הַגִּידִין (פי' מָקוֹם שֶׁהַגִּידִין נִקְשָׁרִים יַחַד, לְשׁוֹן מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ (שִׁיר הַשִּׁירִים ד, א) ) אוֹ שֶׁנִּפְסְקוּ, טְרֵפָה, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הָעֶצֶם קַיָּם.
ב צֹמֶת הַגִּידִין הֵם בַּבְּהֵמָה בָּעֶצֶם הָאֶמְצָעִי כְּלַפֵּי חוּץ שֶׁהַזָּנָב נוֹפֵל עָלָיו, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהֵם כְּלַפֵּי פְּנִים לְצַד חֲלַל הַבְּהֵמָה. הַגָּה: וְיֵשׁ לְהַחְמִיר כִּשְׁתֵּי הַסְּבָרוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר"י בֵּן חָבִיב וְכֵן פָּסַק מהר"מ אֶלְשַׁקָר תשו' מ"ה), אֲבָל הַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה הִיא עִקָּר (וְהִיא סְבָרַת תוס' וְרַשִׁ"י וְהָרֹא"שׁ וּגְדוֹלֵי צָרְפַת וְאַשְׁכְּנַז).
ג הַתְחָלָתָם לְמַעְלָה מֵהָעַרְקוּם, וְהוּא עֶצֶם קָטָן שֶׁמְּחַבֵּר הַשּׁוֹק לָאַרְכֻּבָּה הַנִּמְכֶּרֶת עִם הָרֹאשׁ, וְעֶצֶם זֶה שֶׁמְּשַׂחֲקִים בּוֹ הַתִּינוֹקוֹת שֶׁקּוֹרִין קוגי"ל, וּלְמַעְלָה מִמֶּנּוּ מִתְחַבְּרִים וְצוֹמְתִים גִּידִים אֵלּוּ, וְעוֹלִים וּמִתְפַּשְּׁטִים בַּשּׁוֹק עַד שֶׁמִּתְרַכְּכִים וְחוֹזְרִים כְּעֵין בָּשָׂר.
ד נִפְסְקוּ אוֹ נִטְּלוּ כְּנֶגֶד הָעַרְקוּם, כְּשֵׁרָה. לְמַעְלָה מֵהָעַרְקוּם, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁהַטַּבָּחִים תּוֹלִין בּוֹ, טְרֵפָה.
ה שִׁעוּר אָרְכָּן מִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִילִין לִהְיוֹת צוֹמְתִים עַד שֶׁמִּתְפַּשְּׁטִים בַּבָּשָׂר, בִּבְהֵמָה גַּסָה י"ו אֶצְבָּעוֹת וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהוּא שִׁעוּר ד' אֶצְבָּעוֹת. וּבִבְהֵמָה דַּקָּה לֹא נָתְנוּ חֲכָמִים שִׁעוּר, אֶלָּא בְּמַרְאִיתָן וּבְמִשּׁוּשׁ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהֵם לְבָנִים, קָשִׁים וְעָבִים, יֵשׁ לָהֶם דִּין צֹמֶת הַגִּידִין, אֲבָל כְּשֶׁהֵם מַתְחִילִים לְהִתְרַכֵּךְ אוֹ שֶׁהֵם קְטַנִּים וְדַקִּים, אֵין לָהֶם דִּין צֹמֶת הַגִּידִים. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין לְבָנִים כָּל כָּךְ, אֶלָּא לְבָנִים קְצָת וּמַזְהִירִים כְּעֵין זְכוּכִית, לֹא הָוֵי צֹמֶת הַגִּידִים.
ו יֵשׁ גִּידִים אֲחֵרִים שֶׁנִּבְלָעים בְּאֵלּוּ כְּזַכְרוּת בְּנַקְבוּת, וְאוֹתָם אֵינָם בִּכְלַל צֹמֶת הַגִּידִים.
ז צֹמֶת הַגִּידִים בִּבְהֵמָה ג', אֶחָד עָב וּשְׁנַיִם דַּקִּים. נֶחְתַּךְ הָעָב לְבַדּוֹ, מֻתֶּרֶת, שֶׁהֲרֵי נִשְׁאֲרוּ שְׁנַיִם. נֶחְתְּכוּ הַשְּׁנַיִם הַדַּקִּים מֻתֶּרֶת, שֶׁהֲרֵי הָעָב גָּדוֹל מִשְּׁנֵיהֶם וַהֲרֵי לֹא נִטַּל כָּל הַצֹּמֶת אֶלָּא מִעוּטוֹ. נֶחְתַּךְ רֻבּוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהֶם, טְרֵפָה. (לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם פ"ח מה"ש דִּין י"ח). הַגָּה: הַגִּיד הָעָב הוּא אוֹתוֹ שֶׁמַּפְרִידִין כְּשֶׁתּוֹלִין הַבְּהֵמָה, וְהוּא מֻנָּח עַל הַשְּׁנַיִם וְהֵם דְּבוּקִים בַּבָּשָׂר וּבָעֶצֶם (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ראבי"ה).
ח בָּעוֹף הֵם בָּעֶצֶם הָאֶמְצָעִי כְּמוֹ בַּבְּהֵמָה וְהֵם י"ו, וְאִם נִפְסַק רֻבּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, טְרֵפָה (רַמְבַּ"ם וְר"ן).
ט סִימַן מָקוֹם שֶׁכָּלִים צֹמֶת הַגִּידִים בָּעוֹף כְּסִימָנָם בִּבְהֵמָה דַּקָּה. הַגָּה: וּמִי שֶׁבָּקִי לְשַׁעֵר, יוּכַל לְשַׁעֵר בְּכָל עוֹף לְפִי גָּדְלוֹ וּלְפִי קָטְנוֹ, כָּל זְמַן שֶׁהֵם קָשִׁים הָוֵי צֹמֶת הַגִּידִים, וּבַמָּקוֹם שֶׁמִּתְרַכְּכִים לֹא הָוֵי צֹמֶת הַגִּידִים (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן קמ"א) וּמִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי לְשַׁעֵר, יְשַׁעֵר כְּרֹחַב אֶצְבַּע בָּעוֹף מִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִילִין. (שָׁם בְּשֵׁם מַהֲרִי"ל) וּלְעוֹלָם אֵין צֹמֶת הַגִּידִין לְמַעְלָה מֵחֲצִי עֶצֶם הָאֶמְצָעִי (רוֹקֵחַ סי' ת"ד). וְאָנוּ אֵין בְּקִיאִין בִּבְדִיקַת צֹמֶת הַגִּידִין שֶׁל עוֹף, מִשּׁוּם דְּקָשֶׁה לִבְדֹּק וּבְקַל הוּא נִטְרָף, וְלָכֵן בְּכָל מָקוֹם דְּאִכָּא מַכָּה בִּמְקוֹם צֹמֶת הַגִּידִין, אֲפִלּוּ אֵינוֹ רַק נָפוּחַ וְנִצְרַר הַדָּם, מֵאַחַר שֶׁהָיָה צָרִיךְ בְּדִיקָה וְאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בְּעוֹף, הוּא טְרֵפָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה וְא"ו הָאָרֹךְ וַאֲגֻדָּה וְהָאַחֲרוֹנִים).
י נִשְׁבַּר הָעֶצֶם בִּמְקוֹם צוֹמוֹת הַגִּידִים וְנִקְשַׁר וְנִתְרַפֵּא יָפֶה, יֵשׁ מַתִּירִין אִם לֹא נִּשְׁתַּנָּה מַרְאִית בָּשָׂר שֶׁעַל הַשֶּׁבֶר, וְיֵשׁ אוֹסְרִין עַד שֶׁיִּבְדֹק צֹמֶת הַגִּידִין וְכֵן עִקָּר לְדִידָן דְּאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בִּבְדִיקַת הָעוֹף, טְרֵפָה (רֹא"שׁ ומהרא"י בְּהַגָּהַת ש"ד ומ"ש ד"מ ות"ח בְּשֵׁם בֵּית יוֹסֵף אֵינוֹ נָכוֹן כמ"ש בְּהַגָּהַת ד"מ).
ש״ך Shach
סָעִיף א
א או שנפסקו. וכן אפילו לא ניטלו לגמרי רק שנעקרו מן הארכובה ונקפלו מן העצם עד למעלה טרפה כמו שכתב הראב"ד בהשגות כן פסק הב"ח ודבריו נראין ודלא כב"י דמכשיר בכה"ג ואחריו נמשך העט"ז: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אבל הסברא הראשונה היא עיקר. אבל לענין דינא יש להחמיר כשני הסברות זהו דעת הרב וכ"כ בד"מ ובת"ח כלל פ"ז דין י' וכתב הב"ח דהכי נהוג וכ"פ מהרש"ל פ' המקשה סי' י"ד דלא כהעט"ז שכתב שנתפשט המנהג בארצות האלו כסברא ראשונה ולא כסברא אחרונה ולא ידעתי מנין לו זה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג שקורין קוגי"ל. ובל"א קורין אותו טשי"ך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד כנגד הערקום כשרה. ובש"ד סי' פ"ו כ' דנשבר העצם במקום הערקום עצמו טריפה שיש לחוש לשמא נפסק אחד מצומת הגידין כי שם הוא צומת הגידין ואפי' לא נשברה העצם ויצא לחוץ טרפה דחיישינן לפסיקת אחד מהגידין עכ"ל וכתב הב"ח בריש סי' נ"ה ואע"ג דבסימן נ"ו יתבאר דהתחלת הגידין הם למעלה מהערקום ואם נפסקו כנגד הערקו' פשרה אפ"ה החמיר הרב משו' דא"א בקיאין להבחין שלא נפסק א' מהגידין למעלה ואין להקל לענין מעשה נגד הש"ד עכ"ל וגם מהרי"ל בהלכות איסור חלב נבילה כתב כדברי ש"ד וכן מוכח ברש"י פא"ט (דף נ"ז ע"א) גבי ההוא צני דאנקורי פירש"י עופות שנשתברו רגליהן בארכובה למטה או למעלה כו' ובדקו בצומת הגידין כו' אלמ' דבארכובה גופי' שהיא הערקום נמי צריך בדיקה בצומת הגידין ואם כן לדידן שא"א בקיאין טרפה והא דכתבו הפוסקי' והט"ו סתמא דכנגד הערקום כשרה אפשר דאינהו מיירי בענין דליכא חששא דצומת הגידין למעלה כגון דנחתך לפנינו רק כנגד הערקום אבל היכא דנשבר הערקום ואיכא חששא דצומת הגידין טרפה דלא כנראה קצת מדברי מהרש"ל פרק המקשה סי' י"א דמכשיר בכה"ג ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ויש מי שאומר כו'. ע"ל סי' מ"ו סעיף קטן י"ב: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ו נחתכו השנים הדקים כו'. מיהו סמ"ג וסמ"ק וסה"ת פסקו כרש"י דבבהמה נמי טרפה בנפסק רוב אחד מהן וראוי להחמיר באיסור דאורייתא שוב נ"ל מדברי מהרי"ק שורש ל"ח שכך תופס עיקר והכי נמי מבואר בהגהת ש"ד סי' פ"ו וכ"כ הב"ח וכ"פ האו"ה כלל נ' סוף דין ב' וכן הוא בהגהת מיימוני: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ז ישער ברוחב אצבע. אגודל כן הוא במהרי"ל ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
ח בעוף. אבל בבהמה שיעורו כדלעיל: ש"ע סָעִיף ט
ט ולעולם אין צומת הגידין כו'. ק"ק כיון דלעולם אין צומת הגידין למעלה מחצי עצם האמצעי א"כ מי שאינו בקי ישער לעולם בחצי עצם ולא ברוחב אצבע וכ"כ בסימני ת"ח כלל פ"ז דין י' בסתמא ושיעור ארכו של צומת הגידין הוא בעצם האמצעי מחציו ולמטה הוי צומת הגידין ומחציו ולמעלה לא הוי צומת הגידין עכ"ל (והוא דעת הרוקח סימן ת"ד והוא חולק אמהרי"ל דשיער ברוחב אצבע) ומשמע בסימני ת"ח שם דאפילו בבהמה אמרינן הכי וכ"כ בת"ח שם דנראה לו דע"ז יוכל כל אדם לסמוך בין בעוף בין בבהמה (וכן משמע ברוקח סימן ת"ד) וכ"כ הב"ח דעל שיעור זה יש לסמוך בין בעוף בין בבהמה ע"ש: י ש"ע סָעִיף ט
י אנו אין בקיאין בבדיקת צומת הגידין של עוף. כיון דהן הרבה ט"ז אבל בבהמה שגידיה גדולים ואינם רק ג' יבדוק מי שבקי בבדיקה עכ"ל ד"מ ות"ח שם בשם או"ה וכ"כ הב"ח וכן כתבתי בס"ק י"ג בשם מהרש"ל דלא כהעט"ז שהשמיט תיבת עוף ועשה סעיף בפני עצמו וכתב סתמא דאין אנו בקיאין בבדיקה ואפילו אינו רק נפוח כו' ע"ש שנראה מדבריו דגם בבהמה אמרינן הכי וליתא: ש"ע סָעִיף ט
יא אפילו אינו רק נפוח כו'. וכתב מהרש"ל באו"ש ובספרו פרק המקשה ס"ס ט"ו אכן הכל לפי הנפוח וצריך המורה קודם שיטריף לחתוך הנפוח ויעיין בו שאם נר' מתוך הנפוח שיש בו רקבון ונימוח ויש לחוש שנפסק א' מהחוטין אז יש להטריף עכ"ל וכתב הב"ח אפשר דלא אמר הרב אלא בנפוח אבל בשינוי מראה בלחוד כמו בלו"א או ברוי"ן או גע"ל בכה"ג דאין שום לקותא ולא נפוח מכשירין לגמרי ואין צריך לחתוך ולראות אם יש רקבון ונימוח מ"מ טוב להחמיר ולעיין על ידי שיחתוך כו' עכ"ל וכיוצא בזה כ' העט"ז וז"ל ונ"ל דוקא נצרר הדם הרבה עד שכמעט אין הגידים ניכרים מפני הדם אבל צרורות דם מועט למה נטריף כשאין רואים שום ריעותא בגידים שאם נבא להטריף כל הבאות לפנינו נפוחות וצרורות הדם אפי' מעט היינו צריכי' להטריף רובא ורובא דרובא וזה אין נ"ל אלא צריך שאלת וחקירת חכם ירא אפי' בזמנינו נ"ל עכ"ל דלא כספר מגדול דוד שהשיג עליו בזה בדבר שפתים אך למותר: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יב יש מתירין. בלא בדיקה דכיון דנתרפא יפה מוכח דאין כאן ריעותא והאוסרים כתבו הטעם דכיון שאילו הובא העוף לפנינו היה צריך בדיקה וא"כ עכשיו נמי אין להתיר בלא בדיקה ולדידן כיון דאין אנו בקיאין בבדיקת העוף טריפה ול"ד לדלעיל סי' נ"ה סעי' י"ב דאם נתרפא שבר אל שבר יחדיו ידובקו דכשר דהתם הוא שלא במקום צומת הגידים והטריפות תלוי ביציאת העצם לאויר העולם והלכך כיון שנתרפא כשרה דאם איתא דיצא לאויר העולם שוב לא חזר להתרפאות משא"כ הכא דאיכא למיחש לפסיקת אחד מהגידים כן חילקו הפוסקים האחרונים: ש"ע סָעִיף י
יג בבדיקת העוף כו'. משמע אבל בבהמה בקיאינן אפילו בנשבר כיון דאינן אלא ג' והם גדולים וכ"כ בד"מ וכן משמע בת"ח שם ע"ש ובסימנים ואע"ג דבאו"ה כלל נ' דין ג' (ומביאו הב"ח) כתב דדוקא כשאין ריעותא מבוררת לפנינו כגון נפוח ונצרר דם אבל בריעותא דנשבר אף בבהמה א"א בקיאין מ"מ נראה לו להר"ב להקל בבהמה כיון דבלא"ה יש פוסקים מתירין אפילו בלא בדיקה וכ"כ מהרש"ל פרק המקשה סי' ט"ז דבבהמה בקיאינן אפילו בנשבר ונקשר (וע"ל ס"ק י') מיהו נראה דהיינו דוקא כשחזר ונקשר אבל אם עדיין שבור כיון דיש ריעותא גדולה כל כך וגם צריך בדיקה לרוב הפוסקים יש לאסור גם בבהמה וכ"נ מדברי מהרש"ל שם: ש"ע סָעִיף י
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א או שנפסקו. הש"ך הסכים דמ"ש הר"א בהשגות הוא לדינא ולא לדבריו דהר"מ קאמר וכן הוא הסכמת הט"ז ופר"ח וכבר כתבנו דאף הב"י לא הכשיר אלא כשעדיין יונקים מהגוף הא נחתכו למעלה מט"ז אצבעות ונתקפלו אף לדידי' טריפה ועיין פ"ת א' היקל בנתקפלו ולדינא אין להקל וצ"ע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אבל הסברא א' עיקר. עש"ך ולכאורה דר"ל בה"מ יש להתיר בנפסקו הפנימים אלא שלא מצאתי לא' שיתיר בה"מ ואפשר אם ספק אם מחיים נפסק או לאחר שחיטה בחיצונים אין לעשות ס"ס שמא לאחר שחיטה ושמא הלכה כמ"ד פנימים דעיקר כסברא א'. ושוב ראיתי במ"י כלל פ"ו אות כ"ב דנ"מ היכא שיש עוד צד להתיר דסומכין אסברא א' יע"ש והיינו כשיש ספק בפנימים יש להתיר מטעם ס"ס. ודע דגם בעוף העיקר צ"ה מחוץ ולא לצד פנים שכן כתב הרא"ש בפי' צ"ה מחוץ במקום שהזנב נופל עליהם וכן בעוף יע"ש הרי כמ"ש ונ"מ בעוף אינדיק וכיוצא שבקיאין אנו צריך להחמיר ככל הפי' ולבדוק מחוץ ובפנים והם יותר מי"ו בתרוייהו ✍וצריך המורה ליזהר: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג שקורין קוגי"ל ד' שמות יש לו ערקום רכובה קוג"יל טשי"ך ועיין ש"ך ועיין מה שאכתוב באות ד' מה דיש חילוק בין נגד הערקום לבין השוק: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד כנגד הערקום. עש"ך דפי' מ"ש בש"ך ששם הוא צ"ה היינו שיש לחוש שמא מחמת השבר איתרע קצת למעלה בצ"ה וא"א בקיאין ואפילו נתרפא שאשי"י לא מהני כל שאין הטריפה מחמת עצמו ואלו משום חתיכת רגל היה מהני שאשי"י עיין ש"ך סימן נ"ה א' אמנם הט"ז שם אות א' מפרש דברי הש"ך בנחתך רכובה היינו הגליד בין הטשי"ך לשוק ששם ודאי יש צ"ה וכמו שאבאר ולדידי' בטשי"ך כל שנתרפא שאשי"י לכ"ע כשירה יע"ש ומ"ש הש"ך ראיה מרש"י צנא דאינקורי לא הבינותי דבעוף ליכא טשי"ך כלל ודוחק גדול לומר שיש מיני עופות שיש להם טשי"ך ומ"ש ובדק צ"ה אלמעלה מרכובה או רכובה הייגו גלי"ד ושייך לשון שבירה בגלי"ד. ודע דצ"ה בבהמה הם בין טשי"ך לשוק כי כן פירש"י חולין ע"ו ד"ה דעילוי ערקומא ואם נחתך בין שוק לאותו עצם טריפה וכן הרא"ש בתשובה כלל ך' סימן י"ו כתב לבנו ה"ר יחיאל דמה ששאל מה איכא בין אגרמא ולגו ובין עלוי ערקום דבר מועט אם נפסקו בין שוק לעצם קטן וכבר כתבנו בסימן נ"ה דבעוף בין תחתון לשוק הווין צ"ה ואין להקל ✍: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ויש. עש"ך הראה מקום לסימן מ"ו ושם הביא המחבר רק דעה א' דכאן דהיא העיקר. ומ"ש הש"ך שם י"א ב' אצבעות והוא י"א דלקמן צ"ע דאם כן דבטרא הוה ב"א הוה כאן ח' אצבעות וכבר כתבנו שם מזה. ומ"ש רמ"א לקמן בעוף הוה שיעור אצבע כפי הנראה דהוא לשיטת רש"י וכן משמע קצת בד"מ אחר שכתב דבהג"ה ש"ד פסק כרש"י כתב בעוף אצבע והא חזינן דלא הגיה בחלחולית לעיל אלמא כהר"מ סובר אלא דאפי' הכי פסק לקמן שיעור אצבע דסוב' דלא תליא הא בהא ולקמן אבאר: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ו נחתכו. הש"ך החמיר לדינא דאפילו ברוב א' מקטיני נמי טריפה וכל"ק דרב ובשל תורה הלך אחר המחמיר ואף שבקיאין בבהמה כו': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ז ישער ברוחב אצבע אגודל. מהרי"ל ש"ך ועיינתי ביש"ש סימן ט"ו בהמקשה כתב מהרי"ל שיער באצבע ויש מי שכתב רוחב אגודל אלמא דמהרי"ל בסתם אצבע שיער ומ"ש שם ולכל היותר ב' אצבעות לא בריר' ליה אי בעינן ב' אצבעות ובסי' י"ב דכתב ב"א יש לדחוק ולומר באווזא ובעוף הגדול הוא דבעינן ב"א אמנם בסימנים משמע דכל עוף בעינן ב"א יע"ש. ובע"ש יש להקל שיעור אצבע וכאמור: ש"ע סָעִיף ט
ח בעוף אבל בהמה שיעורו כדלעיל. ש"ך ור"ל ט"ז אצבעות וה"ה צ"ה אין למעלה מחצי עצם בין בהמה ובין בעוף כמ"ש בס"ב יע"ש: ש"ע סָעִיף ט
ט ולעולם. עש"ך ודאי דנ"מ בעוף קטן שאין בו אצבע ישער חצי עצם בבהמה וחיה גדולה כמ"ש הט"ז אלא דקשיא אלישנא דאמאי לא כתב מי שאינו בקי ישער ברוחב אצבע או חצי עצם או דקשיא ליה להש"ך דלא הוה לרמ"א לפסוק להקל כמהרי"ל ברוחב אצבע אלא בחצי עצם דוקא וכן בת"ח השמיט שיעור אצבע אלא בחצי עצם ולענין דינא הנה מהרש"ל באו"ש מ"ו כתב ואנו במדינתנו נוהגין ברוחב אצבע ואף אם נאמר דספרו מאוחר לאו"ש מ"מ בספרו לא הוי ברירא ליה כ"כ ומ"מ בעופות גדולים ראוי להחמיר קצת ולשער שיעור ב"א: ש"ע סָעִיף ט
י ואנו. כתב הש"ך דוקא עוף הא בהמה כל שאין ריעותא גדולה שלא נשבר העצם אלא נצרר וקצת רקבון בבהמה בקיאין. כתב הבל"י אות ח' בשם דמש"א באינדיק בקיאין בצ"ה ואני ראיתי בכה"ג בהגהות הטור אות ט"ז בשם דמש"א דאווזא וענגלישן הא"ן יש להם בדיקה וא"כ אמאי השמיט אווזא ואולי הכריע כן מסברא דנפשיה ולפ"ז בה"מ הסומך על דמש"א לא הפסיד לבדוק באווזא ומ"מ צריך זהירות. עוד כתב מין עוף קורפטוו' שאין לו צ"ה והוא לא ראה אותו העוף ובאמת מצוי הוא וראיתיו אלא מי יאמר שאין לו צ"ה כאשר כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שאין לסמוך על האומרים בזה שרוב המין כך ואם נקשר במקום צ"ה טרפה כמו בשאר עופות ואין לסמוך על מה שאמרו דאותו מין אין לו צ"ה אם לא שבא בקבלה מפי חכמים מומחין: ש"ע סָעִיף ט
יא אפילו אינו כו'. כתב הש"ך דוקא שיש קצת רקבון הא שינוי מראה לחוד אין אוסר וכן הסכים הט"ז ואין להשחית ממון ישראל: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יב יש מתירין. עש"ך ולכאורה כיון דהמחבר הביא ב' הסברות ולא הכריע א"כ הוה ספיקא אי הטריפות מחמת אחר אי מהני שאשי"י אלא דרמ"א הכריע דעיקר כסברא אחרונה וכמ"ש מהרא"י בתשובה סי' קס"ד וההיא דגף כיון דרבו המתירין צידד הש"ך שם ואפ"ה אין המנהג להקל שם: ש"ע סָעִיף י
יג בבדיקת העוף. כתב הש"ך הא בהמה יש בדיקה יע"ש ויש לראות כיון דכ' דטעמא דבלא"ה יש מכשירין והלא אין מכשירין אלא בנתרפא יפה שאשי"י מטעמא דסוברי' דאין חילוק בין ריעותא מחמת עצמו או מחמת אחר דלא כמהרא"י בתשובה קצ"ד הא בשוכבים זע"ז לא מתירין וכן מורה לשון הרא"ש שכתב ונקשר יפה ואיך כתב אחר כך שכל שעדיין שבור אין בקיאין בבהמה הא נקשר אף שאין יפה דהיינו שאשי"י יש להכשיר בבהמה ועוד שכתב דהרב מכשיר בבהמה דבלא"ה יש מתירין והא העיקר כסברא הב' דאל"כ בכל דוכתא ליהוי ס"ס אלא דעיקר כסברא הב' ושוב ראיתי בכה"ג הרגיש בזה קצת וצ"ע כעת אם להתיר בהמה באין שאשי"י: יראה לי נשבר במקום צ"ה לא מהני שהיית י"ב חודש או כ"א יום בעוף מיום השבירה דלאו לשעת השבירה חיישינן אלא מתוך שהולך על רגלו ודוחק אותו חיישינן בכל שעה לשמא נתקלקלה הצ"ה ומיהו אי חזר ונקשר היטב מהני שהייה י"ב חודש או כ"א יום מיום שנקשר וכן נחתך תוך הערקום למאן דמתיר אם שהה י"ב חודש לאחר החיתוך מהני ולכך יחתוך ויהנה לא בע"א כדאמרן מטעם הש"ד ✍יעוין שם: אכתוב בקיצור דיני רגל. ג' פרקים יש ברגלים האחרונים הפרק התחתון בכ"מ שיחתוך או נשבר כשירה העוף והבהמה ואין חשש צ"ח שם וכן חסר או יתיר אין אוסר שם בין התחתון לטשי"ך יש אוסרין ויש מתירין ואנו נוהגין להתיר שם אם נחתך. הטשי"ך עצמו אם נחתך ונשבר לט"ז בסי' נ"ה א' כפי הנראה פוסק כרמ"א דלא מטריף שם חתוכת רגל ולש"ך שם אות א' אוסר משום חתוכת רגל ואם נחתך בפנינו בסכין דאין חשש משום גידין ונקשר ונתרפא יפה שאשי"י יש להתיר כיון דהטריפות מצ"ע ואם נשבר בכח יש להוש לצ"ה לא מהני שאשי"י כש"ד ומ"מ לאחר הקשירה מהני י"ב חודש ובין טשי"ך לשוק אף לרמ"א אם נחתך שם טריפה מטעם חתוכת רגל ואם חזר ונתרפא יפה העור ובשר שלם בבהמה יש להכשיר ע"י בדיקת צ"ה דבקיאין אנו ועוף הגס כמו אינדיק ואווזא יש להקל בהפסד קצת ע"י בדיקה ועוף הדק א"א בקיאין ואסור אף בה"מ ולמעלה מחצי עצם או אצבע בעוף אין צ"ה ונשבר ואין ריעותא בעור ובשר כלל אין להקל אם לא בה"מ וראות עיני המורה וחזר ונקשר אף שאין יפה הש"ך צידד בסי' נ"ה להקל אף באין ה"מ ואם יש ריעותא בעור ובשר בלא נקשר יפה אף בה"מ אין ראוי להקל ומיהו אין גוערין למאן דמיקל בה"מ וצורך גדול ובנקשר יפה אף בלא ה"מ שרי אבל לא נקשר כלל ויש ריעותא חוששין לדעת רש"י אף לצורך גדול אין להתיר ובעצם הקולית נמי דינא הכי זולת סמוך אצבע לגוף אף נקשר יפה לא מהני דחשש איעכול ניביה. ובה"מ יש להתיר אף שרואה שנפסקו ניביה אלא לא נתעכלו אבל בשף אפילו רואה שנפסקו אין להקל בה"מ אבל אם לא נפסקו יש להקל בה"מ ודין נשמט הגליד דינו כנשבר ובעינן עור ובשר חופין כמ"ש רמ"א בסי' נ"ה ודבריו מבואר כן בתשובת הרא"ש כלל ך' סי' י"ז דלא כש"ך שהשיג עליו יע"ש: ודע דר"ן כתב נחתך הקוליות אף דלא איעכול ניביה דלא הדרא בריא והמי"ט בסימן נ"ד הביא ראיה מרש"י יתיר כחסר והוה שמוטת ירך אף דלא עיכול וא"י טורח הזה למה דבלא"ה טריפה מנחתכו רגליה ולמאן דאמר דחסר אין טריפה יש לומר דנפקא מיניה בחסר בוקא טריפה מטעם שף ולדידן אין נ"מ דהלכתא דחסר טריפה ה"ה וכ"ש בוקא וצ"ע ✍בזה: כתב הבל"י אות ה' נשבר שוק למעלה מחצי עצם ונקשר זע"ז ועצם עליון יורד למטה תוך אצבע לצ"ה אף שאין עוקץ טרפה כי בשעת דחייה למטה חוששין לפסיקת הגידין ומשמע שסברא דיליה הוא. ובכה"ג סי' נ"ה בהגהות ב"י קי"ג הביא בשם רדב"ז אווז שנשבר ונקשרו זע"ז ועצם העליון יורד למטה כשיעור אצבע רב אחד הכשירו ורדב"ז מטריף ועצם תחתון היה ב' אצבעות עכ"ל הרי דינו של הבל"י אמנם אין בידי לאסור בה"מ ולצורך ע"ש כה"ג דבריאה של עוף זע"ז אף שהוא מדובק תוך אצבע לא חיישינן אף שיש לחלק קצת מ"מ צ"ע ✍בזה: מעשה בא לידי שוק שנשבר ב"א מצ"ה ונקשר כמעט שא"א להכיר אמנם בדקתי וראיתי כי עצם העליון יורד לתוך חלל התחתון עד ארכובה שקורין גלי"ד והיה ספק דוודאי בילדותו נעשה ושמא היה שבר פחות מגודל ואח"כ נתגדל התחתון ועלה למעלה או שמא העליון גדל אח"כ למטה והכשרתי בה"מ דכולי האי לא חיישינן והוה כמה ספיקי ומ"מ הכל לפי ראות עיני המורה אם רואה שהעליון בריא ותחתון יש בו רקבון רואין שהשבר הוה למטה בצ"ה והתחתון נתקרם אחר כך ועלה למעלה אם כן הוה ריעותא בצומת הגידין ולדידן אין אנו בקיאין בצומת הגידין של עוף וטרפה מספק כנ"ל ✍ואין לסמוך להקל: ודע בעוף אין לו טשי"ך ובגלי"ד מקום שמתחיל השוק יש עגול כבוכנא ובאמצע יש פגם שאין שוה העצם שם גם יש דעה שצ"ה הם בפנים ובדקתי וראיתי קצת נקשרים למטה מבוכנא ויראה לי דאין למדוד שיעור אצבע אלא לאחר שכלה הבוכנא ההיא דאף להחמיר י"ל שמתחילין צ"ה בין התחתון לשוק ולא להקל ודבר זה אף שלא מצאתיו מ"מ נראה לומר כן ✍וכעת לא מצאתיו: ש"ע סָעִיף י
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ניטלו צומת הגידין כו'. דין זה מבואר בהשגת הראב"ד בפ"ח דשחיטה על מ"ש הרמב"ם וכבר ביארנו שהבהמה שנחתכו רגליה וכן העוף במקום צומת הגידין כו' לפיכך אם נחתכו הגידין לבדם כו' כתב הראב"ד ע"ז זאת האומנות לא עלתה לו כהוגן בכאן שיחשב הגידין כנטולה ומה בין חתוכה לפסוקה והוא סבר שניטלו צומת הגידין הוא שנחתכו ולפיכך מונה אותם בנטולין ולא דקדק יפה אלא אם רצה למנותה בנטולין יאמר שאם לא נחתכו אלא שנעקרו מהארכובה ונקפלו מעל העצם עד למעלה טריפ' ולפיכך אמר שניטלו צומת הגידין ולא אמר שנחתכו שמעה עמי בינה זאת עכ"ל. וכ' בכ"מ ע"ז כלומר הוא משיג על מה שהיה לו לכלול נחתכו צומת הגידין בדיני פסוקה ואומר שרבינו סובר שכששנינו ניטל צומת הגידין היינו שנחתך מדאפקוה בלשון ניטל משמע דמטעם נטולה אסרום והשיג עליו שלא דקדק יפה שאם רצה למנותו בנטולין היה לו לומר דניטל היינו שלא נחתכ' אלא שנעקר' מהארכובה ונקפלו מעל העצם עד למעלה טרפה ומשמע לו שאע"פ שנעקר מהארכובה ונקפלו מעל העצם עד למעלה אם עדיין הם יונקי' מהגוף כשירה לכ"ע ולא אמר דטרפה אלא לדברי רבינו שסובר שניטל היינו נחתך מוטב ה"ל לפרש דניטל היינו נעקרה מהארכובה וכו' עכ"ל. ולעד"נ שלא יצא הרב ידי חובת העיון כל צרכו בזה דקשה טובא לפי דבריו היאך היה הראב"ד בעצמו מפרש המשנה שאמרה ניטל צומת הגידין ותו מה זה שכתב הראב"ד ולפיכך אמר שניטל כולה דמשמע שהוא בא להוכיח כן מהמשנה ולא לדברי רמב"ם כמו שהבין הכ"מ ותו דלפי פירושו לא תהיה עיקר קושית הראב"ד רק על סידור דברי הרמב"ם ומה נפקא ליה לדינא בזה והנלע"ד דפירוש ההשגה היא כך דהראב"ד היה קשה לו במה שאמרו במשנה לשון נטולה בצומת הגידין ובגמרא אמרו בה לשון פסוקה שהרי אמרו אי אפסיק אלימא וכו' אלא ע"כ דהך נטולה אית בה תרתי דינים דהיינו דין נטולה של הלכה למשה מסיני ודין פסוקה של הלכה למשה מסיני דדין נטולה היא שאם נטולה כולה או נטולה ממקומה שהיא דבוקה בה טרפה כי ההיא דניטלה הכבד דניטלה ממקום תלייתה ויש בה ג"כ חומרא דפסוק' אם נחתכה ממנו מקצתה כי ההיא דפסוקת חוט השדרה דטריפה וזה מוכח מל' המתניתין עצמה שאמרה בהמה שנחתכו רגליה כו' וכן צ"ה שניטלו כו' הרי מל' וכן משמע דמיירי בנחתכו ג"כ כמו הרישא וא"כ אמאי סיים בניטל וה"ל לומר וכן אם נחתכו צ"ה אלא לגלויי דדין ניטל יש ג"כ בצ"ה ואי משום נטולה כולה הוא דבר פשוט ואין בזה חידוש אלא משום נטולה ממקומה אצטריך מתניתין לאשמועינן ומ"ה אמרו בגמ' דדין פסוקה יש ג"כ בצומת הגידין זהו שיטת הראב"ד ועפ"ז נפרש דברי השגתו שראה להרמב"ם שכתב הך צומת הגידין בין דיני נטולת הכבד והלחי העליון ונקט לה בלשון חתוך בכל הלכותיו וע"ז הקשה לו תחלה דלמה לא כתב צומת הגידין בדיני פסוקה כיון שהוא פי' נטולה דצ"ה היא חתוכה דא"כ היא פסוקה ממש וכתב ע"ז דדוקא על הרמב"ם קשה כן ולא על התלמוד דהיינו כיון שהרמב"ם סבור דפי' נטולה בצומת הגידין היא חתוכה ממש וא"כ אין בה רק דין חתוכה שהיא פסוקה ומ"ה כללו בדין שאר נטולות להך דין חיתוך אבל לא דקדק יפה דאם רצה לכתבו גבי נטולות כלשון המשנה היה לו לפרש עוד דין אחר שעל כן קרא שמו נטולה דהיינו שאם נעקר ממקומו לחוד שהוא טריפה כשאר הנטולות ולפיכך נשמר התנא באמרו ניטלו צ"ה ולא אמר נחתכו כמו ברישא כמו שזכרנו לעיל והיה לו להרמב"ם ג"כ לעשות כן. כלל העולה שלהראב"ד בעצמו פשיטא דטרפה בנקפל ממקומו אפי' לא נעקר בעצמו אלא דהוקשה לו להרמב"ם מאחר שרצה לתקן ולכתוב כלשון המשנה היה לו לבאר כוונת המשנה כמו שזכרנו וע"כ כ' אם רצה למנותו בנטולים כו' ונראה ברור שגם הרמב"ם סבירא ליה כן לדינא דנקפל ממקומו ג"כ טריפה שהרי נתן לו דין ניטל דכבד ולחי העליון ומבואר שם דבניטלו ממקומן טריפה ובחדא מחתא מחתינהו אלא שקיצר במקום שהיה לו להאריך ויפה עשה ב"י שלא החליט דעתו להיתר בנקפל ממקומו בשלחן ערוך ובודאי נתחרט ממ"ש בזה בכ"מ ובב"י כנלע"ד ברור: ש"ע סָעִיף א
ב או שנפסקו פי' באמצע החוט: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג שקורין קוגי"ל. ובלשון אשכנז טשי"ך: ש"ע סָעִיף ג
ד ולמעלה ממנו כו'. פי' שלמעלה מהערקום ערום בלא בשר כב' או ג' אצבעות והגידים אדוקים בו וכל זמן שהם צמותין וקשורים הג' יחד קרוי צומת עד מקום שמתפצלין זה מזה ורבינו ירוחם פי' צמותין מלשון חבור: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה כנגד הערקום כשרה. ואע"פ שצומת הגידין מתפשטות עד העקב כבר התחילו להתקשות ונעשות כעצם ואין טריפות צ"ה אלא במקום שהם רכים: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ו נחתך רובו כו'. כדי לברר דין זה נפרש דברי הרא"ש בזה במה שרבים מתקשים בו ואפרש כנלע"ד בעזה"י כ' הרא"ש הרי"ף לא הביא אלא לישנא בתרא דרב ואע"ג דבשל תורה הוא וראוי להחמיר כלישנא קמא אלא שא"א דקי"ל כמר בר רב אשי דמכשר ברוב בנין או ברוב מנין וכן צריך ליישב לישנא בתרא דמר בר רב אשי וה"פ מאי רובו רוב כל א' ואחד מן החוטין שהיא נטרפת בהם כגון אי אפסיק אלימא ונשתיירו קטיני ונפסק רובן טרפה וכן אפסיק קטינא ורוב אלימא טרפה ולאפוקי משמואל דאמ' אפילו לא נשתייר אלא כחוט הסרבל כשרה אבל אין לפשוט דרב בעי רוב כל אחד ואחד דא"כ הוה דלא כמר בר רב אשי אם לא שנאמר דרוב כל אחד גריעה מרוב בנין או מרוב מנין והא לא מסתבר כלל דפשיטא דלמר בר רב אשי אם נשתייר רוב אלימא או רוב תרי קטיני כשר דרובו ככולו וכ"ש רוב כל אחד ואחד עכ"ל וצריך ביאור במ"ש אבל א"ל דרב בעי רוב כל אחד דע"כ היינו שנפסק רוב כל אחד כעין שאמר תחלה בנפסק רוב אחד וא"כ אין שום פי' למ"ש אח"כ וכ"ש רוב כל אחד ואחד. וראיתי רבים מפרשים דהא שכ' הרא"ש דרב בעי רוב כל אחד ואחד היינו שאינו מכשיר כי אם בנשתייר רוב כל אחד וזה פשיטא לא נכון דהא בגמרא אמר ע"ז כי אמריתה קמיה דשמואל אמר מכדי תלתא הויין הא איכא תילתא דכל חד משמע דקאי אמה שאמר רב רוב כל אחד ואחד. וא"ל דקאי על הדיוק דאם נפסק ג' רובי דטריפה דהל"ל טעמא דיש ג' רובי כדקאמר שם בגמרא ללישנא קמא. וע"ק דאם כן אין חילוק בין לישנא בתרא לקמא דגם לקמא בעינן ג' רוב. וכנלע"ד ברור שהדברים כפשטן דהרא"ש כ' תחילה שצריך לפרש רוב כל אחד על הנטרפין דהיינו שאינו מזכיר כלל מן אותו שאינו מטריף כגון אלימא וקטיני אמרינן שהאלימא נפסק כולו ואין בו חשש כיון שנשתייר קטיני ובא רב לפרש אם נפסק רוב של אותן שני קטיני שהטרפות תלוי בהם אז טרפה אבל לא נתכוין במאמר זה האלימא לומר שגם ממנו רובו אלא אותו אלימא נפסק כולו ואינו מדבר ממנו ועל זה אמר אחר כך אבל אין לפרש כפשוטו דמיירי גם מן האלימא ועל כל השלשה אמר שאם נפסקו רובן דטריפה זה אינו דודאי זהו כשר כיון דנשתיירו ג' שלישים דהיינו מן הגדול שליש ומן תרי קטיני תרי שלישים דזה באמת כשר הוא וילפינן לה מדברי מר בר רב אשי דמכשיר ברוב בנין או מנין וה"נ יש הכשר זה אם לא שתאמר שדוקא בנשתיירו כל התרי קטיני אז לא יזיק מה שנפסק כל האלימא משא"כ כאן דנשתייר המיעוט של תרי קטיני וזה לא מסתבר דהא ודאי יש היתר בנשתייר תרי קטיני אפילו אם נפסק מיעוט שלהם ונשתיירו רובן וא"כ יש לך ד' שלישים שנשתיירו ממילא יש לך להתיר גם כאן דהא נשתיירו ג' שלישים ושליש שנשתייר מן הגדול נחשב כמו ב' שלישים מן הקטיני דהא בכל השיטה נחשב האלימא האחד במקום קטיני השתים וא"כ הרי לך ג"כ ד' שלישים ויש כאן שיעור כמו בנפסק אלימא כולו ונשתיירו רוב מן התרי קטיני ויש לך כאן עוד מעלה שהרי עכ"פ יש מכל הג' חוטין שיור משא"כ בנפסק אלימא כולו ונשתיירו רוב ב' קטיני וע"כ כ' דכ"ש הוא בנפסק רוב כל אחד ונשתיירו ג' שלישים כמו שכתבנו אלא ע"כ כפי' הראשון דאנטרפין קאי וא"ל אמאי לא פסק כלישנא קמא דרוב אחד קאי ג"כ על הנטרפין וה"ק אם נפסק האלימא ורוב אחד מן הקטיני דטרפה ממילא אתיא כמר בר רב אשי זה אינו דודאי גם בזה כשר כיון שעכ"פ נשאר הרוב מתרי קטיני בצירוף דהיינו שליש מן האחד וא' שלם כיון שיש לך ד' שלישים כנ"ל דעת הרא"ש ועפ"ז ג"כ דברי הטור שכ' וא"א הרא"ש ז"ל כ' אפי' לא נשאר רוב של כל א' ואחד מהם כו' פי' שלא נשאר רק המיעוט מהם כשר שאינו אסור אא"כ נפסק כל הגדול ורובו של כ"א מהקטנים משמע אבל אם לא נפסק רק המיעו' מהגדול ורובן של הקטני' כשר שהרי נשתיירו ד' שלישים ומ"ש אח"כ אבל אם נפסק הגדול כו' ולא חשב הך מילת' דנפסקו כל ג' רוב ונשתיירו ג' מיעוטי דזה הוא כ"ש כמו שזכרנו וכן ראיתי לרש"ל בפ' בהמה המקשה שכ' לדעת הרא"ש וטור להכשיר בנשתיירו ג' מיעוטים ובודאי נתכוין למה שזכרנו. אלא שראיתי עוד בדבריו שם שכ' שיש להסתפק ולומר אפי' בלא נפסק רוב כל א' אלא הרוב של העב ורוב א' מן קטיני ואחד מן קטיני שלם דילמא טרפה היא דנימא רובן של אלו הנפסקים ככולן ובדאפסיקו תרי וחד מינייהו העב ליכא מאן דמכשיר ע"כ יש להחמיר גם בזה ע"כ לשונו ולא ירד לאותה הוכחה שזכרנו דא"כ גם לישנא קמא נוקים אותו בנטרפין אלא ודאי בנפסק כל העב ורוב א' מקטיני וא' שלם כשרה כיון שנשארו ד' שלישים וכל מה שזכרנו לעיל שנחשב אלימא לשנים הוה ג"כ הדין כן אם נפסקו התרי קטיני ונשאר האלימא כי האלימא נחשב כפול ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה ב"י וז"ל דמדברי הרא"ש משמע שמפרש הא דאמר שמואל אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל היינו אפי' נפסקו כל צומת הגידין ונשתייר באחד מהם כחוט הסרבל דהיינו כל שהוא כשרה וקשיא לי היכי קאמר תלמודא דמשום דאמר שמואל מכדי תלתא הוי מסייע ליה לרבנאי דלמא שמואל בעי שישתייר מכל אחד וכדקאמר הא איכא תילתא דכל חד וחד ולאו היינו דרבנאי עכ"ל. ולי נראה להקשות עוד כיון דלהרא"ש קאי לישנא בתרא אנטרפין ממילא האלימא נפסק כולו היאך קאמר שמואל מכדי תלתא הוויין ונראה דהכל ניחא דרבנאי קאי ג"כ על הנטרפין שצריך להשתייר משניהם או מאלימא לחוד כחוט הסרבל והאי חוט הסרבל היינו עכ"פ שיעור שליש לא משהו כמו שרצה ב"י בזה וע"כ קאמר שפיר כיון דמתחלה ג' הוויין ונפסק א' כולו ורוב מהב' נשארו בו שני שלישים מהקטנים ודי בזה וזה הוי סיוע לרבנאי דאמר ג"כ שמן הנטרפין צריך להשתייר מכל אחד כחוט הסרבל שהוא שיעור שליש נמצא הכל ניחא בס"ד: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ז ברוחב אצבע. כ' רש"ל שזהו צודק לפי פרש"י שפירש בשור הגדול ד' אצבעות (שהוא דעה השנייה דסעיף ה') אבל לפי מה דקי"ל י"ו אצבעות כדעת הרמב"ם (והוא דעה הראשונה בסעיף ה') לא יספיק אצבע ולכל הפחות בעוף ב' אצבעות עכ"ל ומ"ש רמ"א ולעולם אין צומת כו' פי' הן בעוף קטן מאד הן בבהמה גדולה דשם אין שייך שיעור: ש"ע סָעִיף ט
ח דאיכא מכה במקום צומת הגידין. ז"ל מסקנת רש"ל אכן הכל לפי הניפוח וצריך המורה קודם שיטריף שיחתוך הניפוח ויעיין בו שאם נראה מתוך הניפוח שיש בו רקבון ונימוח יש לחוש שנפסק א' מן החוטין אז יש להטריף עכ"ל משמע דבלא רקבון אין איסור אפילו שנשתנה מראה הבשר מכמות שהיה: ש"ע סָעִיף ט
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א ניטלו. הט"ז מאריך בכאן. והנה המחבר כתב ניטלו או נפסקו הוה לא זו אף זו דאין לומר דחזר ממ"ש בספרו הארוך וניטל דקאמר דהיינו נתקפלו דז"א. ועיין פ"ח מה"ש הי"ז שהר"א תמה על הר"מ במה שמנה נחתכו הגידין תחת סוג נטולה דתנן ניטלו והר"מ בהי"ו כתב נטולה כיצד כו' והר"א אמר דנחתך תחת סוג פסוקה היה לחשוב ופי' הכ"מ שם דהר"א לדברי הר"מ קאמר אי בעית למיחשביה תחת סוג נטולה יראה לפרש נתקפלו כו'. ומ"ש הכ"מ להר"מ נחתך בכלל ניטל יש לעיין דודאי נחתך לא אתיא מניטל דהא כבד וכדומה נחתך כשר וניטל טריפה ועיין לח"מ הקשה מה פריך וכן שניטל צ"ה לימא נחתכו רגליה סגי בפסיקת הגידין ובלא נחתכו בעינן שניטלו צ"ה מכל וכל וגדולה מזו היה לומר דפסוקת הגידין לא מטרפה כלל ואי דלהמ"מ אכתי נחתכו למה לי ומיהו במשנה אין קושיא. וגם להר"א דמפרש ניטלו נתקפלו מה מקשה דלמא ניטלו מעל ארכוכה ונחתכו רגליה לא נפקא מניטלו דלפעמים ניטל כהאי גרע טפי כמו כבד ניטל ממקום תלייתה טריפה אבל לפי מה שכתב הט"ז "וכן אנחתך וניטל היינו נתקפלו משום דהלמ"מ צ"ה בכלל פסוקה ובכלל נטולה היינו נתקפלו ופריך שפיר למה לי נחתכו וכן לקמן דאמר איפסק אלימא היינו מדתנן "וכן משמע דקאי אנחתכו וכדכתיבנא: ודע דנברא חסר צ"ה לכאורה להר"מ כל ניטל טריפה נברא חסר כשירה ולהרשב"א טריפה ולדידן בה"מ כשירה עיין סימן נ' והא דפריך למה לי נחתך י"ל היכא דנברא חסר צ"ה טריפה מטעם חתוכת רגל ועיין רש"י בכורות מ' א' שפירש יתיר טריפה מטעם בוקא דשף או ניטל הירך או נחתכו רגליה ולא פי' משום צ"ה ונ"מ יתיר רגל בין הטשי"ך לשוק דהוה חסר צ"ה. ועיין ש"ך סימן נ"ה אות ח' יע"ש. ודע לענין דינא החמירו אחרונים אם נתקפלו מעל העצם ממקום חיבורן אמנם ראוי שתדע אף הב"י לא הכשיר אלא כל שהן קיימים למעלה ויונקים מהגוף והדרא בריא כמ"ש בכ"מ וב"י אבל אם ניטלו ממקום שהם מחוברים בעצם ולמעלה מחצי עצם נחתכו ששם אין מטריף פסיקותן מודה ב"י דטריפה דלא הדרא בריא וכאמור✍: ש"ע סָעִיף א
ב או שנפסקו. באמצע החוט ט"ז ולא זו ניטלו לגמרי אלא אפילו נפסקו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג שקורין קוג"י. ובלשון אשכנז טשי"ך ט"ז וכבר התבאר בסי' נ"ה ובש"ך אבאר עוד דבטשי"ך גופא אין בו צ"ה והש"ד שמחמיר משום שיש לחוש שמא עשה איזה ריעותא. בסמוך לו למעלה מהטשי"ך שם הם צ"ה: ש"ע סָעִיף ג
ד ולמעלה. עט"ז וצ"ה מתחילין מיד לאחר כלות הטשי"ך בין הטשי"ך ובין השוק ואם נפסקו שם טריפה אף בבהמה שבקיאין ובש"ך אבאר: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה כנגד הערקום. דמשם ולמטה הוה קשין ואין פוסל בהם פסוקה ט"ז: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ו נחתך רובו. עט"ז וז"ל הגמרא חולין ע"ו ב' אמר אמימר תלתא חוטי הוו חד אלימא וב' קטיני איפסק אלימא אזלה רוב בנין איפסק קטיני אזלא רוב מנין מר בר"א מתני לקולא איפסק אלימא איכא רוב מנין איפסק קטיני איכא רוב בנין. בעופא שיתסר איפסק חד טריפה א"ר יהודה אמר רב צ"ה ברובו מה ברובו רוב א' כי אמריתיה קמיה דשמואל אמר מכדי תלתא הוה כי איפסק חד האיכא תרי טעמא דאיכא תרי ופליגא דרבנאי א"ש דאמר נשתייר כחוט הסרבל כשירה. א"ד מאי רובו רוב כ"א כי אמריתיה קמיה דשמואל אמר האיכא תלתא דכל חד והיינו דרבנאי והרי"ף הביא דאמימר ומר בר"א ורב ול"ב דשמואל וכתב הר"ן דרי"ף פוסק כשמואל דרבנאי סובר כן. והיינו מדהביא הא דאמריתיה קמיה דשמואל ומסייע לרבנאי דאל"כ לא היה להביא כ"א רב יהודה אמר רב ותו לא. ולפי דבריו דאיתיה לתרוייהו למר בר"א ולשמואל דבצ"ה מיעוטן חשיב ככולן דלא ככל התורה דרובו ככולו ומר בר"א נמי ה"ק דאי איפסק היינו לגמרי ואינו פוסל אלא אילימא לגמרי וחד מקטיני לגמרי ושמואל דאמר כי אשתייר תלתא דכל חד לאו למימרא דכל הג' יהיו מיעוטן קיימין דא"נ איפסק אלימא לגמרי וב' קטיני מיעוטן קיימין א"נ להיפך נמי כשר לדידיה אלא להגדיל התימה ולדבריו דרב קאמר שפוסל אפילו כל הג' מיעוטין קיימין ורבנאי נמי ה"ק אם נשתייר כחוט הסרבל היינו ב' קטיני בכ"א מהן כחוט או באלימי כחוט כשר. ואם נאמר כיון דכל הג' לקוין בעינן שיהא מיעוטן דכל הג' קיימין הוה אתיא מימרא דשמואל כפשטי' ומר בר"א דמכשיר באיפסק אלימא לגמרי היינו שהב' קטיני כ"א כולן או רובן קיימין משא"כ כשכל הג' לקוים בעינן ג' מיעוטין נשארו. אלא שאין זה סברא כיון דשמואל סובר מיעוטן כרובן א"כ ה"ה ב' מיעוטין ואלימא נפסק לגמרי כשירה כדבעינן למימר לקמן. והר"ן פסק כרב לגבי שמואל וכמר בר"א וכל"ב דרוב של כ"א טרפה הא א' מקטיני רובו קיים ואלימא וחד מקטיני מיעוטן קיים כשירה אף דרוב בנין ומנין אפסיק ברובן דמר בר"א באיפסק לגמרי פוסל באיפסק חד מקטילי ואלימא. אף דלרב מיעוטו לאו ככולו מדפסל בג' נפסקו ברובן מ"מ באם רוב קיים כשירה בנשאר מיעוטן כו' יע"ש והרא"ש כתב ורב אלפס לא הביא כ"א ל"ב דרב ואף שבשל תורה הלך אחר המחמיר ז"א דקי"ל כמר בר"א ול"ב ה"פ רוב שכ"א מהחוטין הנטרפין בהם אי איפסק אלימא ונשארו קטיני ואיפסק רובו טריפה וכן איפסק קטיני ורובו של אלימי טרפה לאפוקי משמואל. ואין לפרש דרב בעי רוב שכ"א דא"כ לא הוה כמר בר"א ואין לומר דגריע רוב שכ"א מרוב בנין ורוב מנין דלא מסתבר כלל דלמר בר"א נשתייר רוב אלימי או רוב קטיני כשר וכ"ש רוב כל אחד עכ"ל. ממרוצת דבריו דהרי"ף פסק כרב דלא כמ"ש הר"ן ז"ל אליביה. ואם נדחוק לומר דה"ק דפוסק כל"ב דשמואל דאי נשתייר מיעוטן של כל הג' כשירה ולא כל"ק דאמר שמואל מכדי תלתא הוה כי איפסק חד לגמרי האיכא תרי כו' ודוקא תרי שלימין דהא כמבר"א קיימין וא"כ אף איפסק תרי קטיני כשירה דהאיכא רוב בנין ואיך קאמר דתרי בעינן משמע אף נשאר רוב אלימי לא מהני ומש"ה פסק כל"ב דשמואל דאם נשתיירו מיעוטן שכ"א כשירה דמיעוטן ככולה כדכתיבנא. ומלבד שזה דוחק לומר דרי"ף כשמואל ואיהו כרב עוד יותר דוחק דכתב ור"א הביא ל"ב דרב והשמיט הא דשמואל בל"ק ואי כדברי הרי"ף אליבא דר"ן העיקר חסר והיה להביא הא דשמואל לל"ק להודיע ההבדל שבין ל"ק ללישנא בתרא אשר ע"כ נראה שפוסק כרב אליבא דהרא"ש וכאמור. והנה להשוות דברי רבנאי לל"ב למר בר"א קאמר הרא"ש דה"ק רוב שכ"א ל"מ דיש לפרש דאי איפסק קטיני ברובן דבעינן נמי רוב אלימי דודאי א"ש אלא דאמר בסתם משמע אף דאיפסק רוב אלימי אפ"ה בעי רוב שכ"א מהקטנים והא בחד מנייהו סגי ועיין מי"ט מ"ש ול"נ כפשטיה דה"ק רוב שכ"א מחוטין הנטרפים ר"ל כ"א מהחוטין במה שתלוי הטריפות בו ואי אפסיק קטיני תלוי הטריפות באלימי הוה ממש כ"א ואי איפסיק אלימי תלוי הטריפות בקטיני הוה הפי' רוב כ"א מה שתלוי הטריפות בו או רוב אלימי כשיפסקו קטיני או רוב א' מקטיני ושמואל פליג ואמר דלא מיטרפא אפילו ניטלו רובן של שלשתן. אלא דקשיא דאיך פליג שמואל דלמא רב מיירי באיפסק אלימי או קטיני לגמרי ונשאר הב' קטיני או אלימי מיטרפי ודאי ברובן ניטל ואיך אמר מכדי תלתא הוו כי איכא תלתא דכל חד כשירה ורב מיירי בניטל אלימי לגמרי אשר ע"כ מוכרחין אנו לומר דשמואל לאו דוקא אמר תלתא דכל חד וחד או דו' המחלקת הוא ומסייע לרבנאי היינו דאמר כחוט הסרבל שלא נשאר כ"א א' כחוט הסרבל וזה שהשמיט הרא"ש האיכא תלתא דכל חד והביא הא דמסייע לרבנאי. והב"י כתב ונראה מדברי הרא"ש דאם נשתייר בא' כחוט הסרבל כשר וקשיא דלמא שמואל תלתא דכל חד ולאו היינו דרבנאי וצ"ע. ולפמ"ש מוכח דשמואל היינו דרבנאי דאל"כ איך פליג אדרב וכאמור. ומ"ש הרא"ש ואין לפרש דגריע כו' פי' המי"ט דה"ק דאימא רוב שכ"א מהחוטין קאמר דלא מיטרפא עד דבעינן רוב של כל הג' הא רוב קיים כשירה ולדיוקא אתא הא כל מיעוטין שכ"א כשר דל"ת דמר בר"א פוסל ומכשיר באלימי שלא נלקה כלל וכן בקטיני שלא נלקה כלל הא נלקו שלשתן אפילו במיעוטן הא' טריפה ואמר רב דאפילו הכי בעינן רוב שכ"א וה"ה פעמים ב' ברוב אלימי וקטיני אלא לדיוקא אתא הא כל שלשתן במיעוטן כשירה דזה פשיטא ולא צריך לאשמעינן דמר בר"א דמכשיר באיפסק אלימי לגמרי וה"ה שלא נשאר בב' רק רובן וכ"ש בג' רובן אלא ע"כ אחוטין שנטרפין קאי. ועוד פי' ב' יע"ש. ודברי הטור אבאר לקמן בעז"ה. וז"ל הר"מ ז"ל בפ"ח מה"ש הי"ח נפסק העב לבדו מותרת שהרי נשארו שנים נחתכו שנים הרי נשאר העב גדול משתיהן נחתך רוב שכ"א טריפה ואצ"ל נחתכו כולן או רובן עכ"ל וכתב הכ"מ אף דפסק כמר בר"א דמכשיר ונחתך לגמרי רוב בנין או רוב מנין הא גריעי טפי שלא נשאר א' מהן שלם. והמי"ט עשה כלומר ע"ז דקשיא ליה כיון דמר בר"א אינו חושש לרוב מנין או בנין אם כן אמאי טריפה באיפסק רוב כ"א ותי' דהא גריע טפי דמיעוט לא הוה כרוב יע"ש והנה מ"ש דלא נשאר שום א' מהם שלם הלשון אין מורה כך דה"ל רוב מנין כשר אבל כשנשאר מיעוט לא הוה כרוב. ואם דהכ"מ מפרש דרבינו כרב כל"ב וכר"ן דבעינן רוב שכ"א מהג' ושאני הכא דאי א' מהם שלם או רובו כשירה דהמיעוט מציל ומר בר"א באיפסק לגמרי אילימי וחד מקטיני הא מיעוטן קיים מציל ומשום הכי אמר רוב שכ"א. דדוחק לומר רוב שכ"א מחוטין הנטרפין דלא היה לו לסתום אלא לפרש. הוה א"ש לישנא דאין כל א' שלם. ומ"מ הקושיא א"א לפרש כי אם כמ"ש המעדני יום טוב שוב ראיתי להלח"מ שמפרש דברי הר"מ החוטין שנטרפין בהם ויראה שמפרש כמ"ש הרא"ש כדכתיבנא יע"ש ופוסק הוא כשיטת הרי"ף רבו ז"ל וכרב כל"ב וכר"ן בתי' הב'. ויש לראות במ"ש נחתך העב לגמרי משמע דב' הנשארים שלימין לגמרי הא ל"ק דנשארו רובן קיימים קרו להו ולבדו לאו דוקא אלא אף שיש לקותא באינך כל שרובן קיימים ואי קשיא לי הא קשיא איך כתב ואצ"ל אם נחתכו כולן או ניטלו כולן והא בנחתכו אף בחד מקטיני ואילימי סגי כיון דפסק כמר בר"א דהכין כתב נפסק העב לבדו משמע אי חד מקטיני גם כן הוה טריפה וזה כמר בר"א ומה וכן דהא בנפסק רוב בעינן כולהו ובאיפסק לגמרי באילימי וחד קטיני סגי וכמ"ש הר"ן בתי' הב' דווקא המיעוט מציל יע"ש. וכ"ת דהכ"מ נמי מפרש כן דסובר רבינו כתי' שני של הרא"ש דאחוטין הנטרפין קאי וכמ"ש הלח"מ זה א"א להעמיס בדבריו שכתב שום אחד מהן משמע דכל הג' נפסקו רובן ועוד דכתב לרבינו פוסל בעוף בנפסק רוב א' מהן משום דמחמירינן בעוף יותר מבהמה הלכך אף ברוב א' טרפה וזה צודק לתי' הב' של הר"ן ז"ל דבהמה מיעוטו מציל כל שנשאר אחד שלם וה"ה בעוף ג"כ לז"א כיון דמחמירין כו' משא"כ אי כתי' הרא"ש מה"ת לומר דאין טריפה בעוף ברובו יע"ש. עיין בר"ן וכ"מ הביאו. אשר ע"כ מוכרח לומר דפי' דברי רבינו כר"ן בתי' הב' ונאמר דהרי"ף נמי פוסק כרב וכפי הבנת הרא"ש ברי"ף וכתי' שני של הר"ן א"כ אמאי כתב בנחתכו כולן דווקא והא באילימי וחד קטיני סגי כמר בר"א וצ"ע. וזה לשון הטור כתב הרמב"ם נפסק הגדול ושנים קטנים קיימים או שנפסקו הקטנים והגדול קיים כשירה וכן נפסק קצת כ"א מהם כשירה עד שיפסק רוב כ"א מהם ורש"י אוסר בנפסק כ"א מהם וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפילו לא נשאר רוב של כל אחד מהם כשירה עד שיפסק הגדול כולו ורוב שכ"א מהקטנים או שיפסקו שנים הקטנים ורובו של הגדול אבל נפסק הגדול ונשאר רוב מהקטנים או שנפסק הקטנים ונשאר רוב מהגדול כשירה והנה משמעות לשונו שיש שלש מחלוקת בדבר וכפי הנראה הר"מ כהרא"ש. ועוד דהדיוקים סתרי אהדדי דכתב בהרא"ש דאינו אסור אא"כ נפסק כל הגדול ורוב של הקטנים הא רוב של א' מהקטנים כשירה וזה כהר"ן בתי' דמיעוטן מציל וכי אמר מר בר"א דווקא דאיפסק לגמרי וזה קולא גדולה יותר מר"ן בתי' הב' דאלו להר"ן דווקא כשמיעוטן של ב' קיימים כמו שיראה הרואה בהר"ן והביאו הב"י ג"כ ואלו להרא"ש אף דאיפסק כל הגדול ואי מיעוט אחד מהקטנים והשני רובו קיים כשירה וכי טריפה באיפסק אילימי וא' מהקטנים לגמרי והדר אמר אבל נפסק הגדול ונשאר רוב כל א' וא' משמע הא נפסק אילימי ורוב א' מהקטנים עכ"פ טריפה. וכתב המי"ט דיוקא דרישא לאו דווקא וסיפא דווקא ולחומרא. ולפ"ז יהיה שלש מחלוקת הר"מ סובר דרוב של כל א' בעינן כרב וכל"ב וכתי' הב' של הר"ן ורש"י פסק כאמימר דרוב א' סגי וט"ס כל והרא"ש סובר כל"ב ורוב אחד אחוטין הנטרפים ואי איפסיק אילימי ורוב קטיני וה"ה רוב של אלימי ורוב א' מהקטנים לשיטה זו טריפה. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דהטור ה"ק וא"א הרא"ש ז"ל כתב להודיע בזה כתי' הב' של הר"ן דמתחלה אמר דאינה אסורה וודאי לכ"ע כי אם שנפסק כל הגדול ורוב של א' מהקטנים דאף לשמואל פסול וכי מכשיר שמואל בנשאר מיעוטן שכ"א ודקדוק הב"י י"ל דלאו דוקא הא נפסק הגדול ורוב נשאר מהקטנים זה כשר ודאי כמר בר"א וכרב דאמר הכין דרובו שכ"א הוא דטריף ומינה הא נשאר מיעוט מהגדול קיים אף נפסק רוב א' מהקטנים כשירה וזה יסכים למאמר רב ברוב כ"א הא מיעוט אילימי ומיעוט קטיני וא' קיים כשירה ויש תבלין לזה מדלא הכריע במ"ש הרשב"א דעוף יש מתירין בנפסק המיעוט וי"א כו' ולא כתב וא"א סובר בעוף אפילו מיעוט אם סובר כתי' הא' אלא ש"מ דסובר כתי' הב' ואין הכרע ולפיכך לא הכריע כאן אלא שמה אעשה שבדברי הרא"ש א"א לפרש כתי' הב' דאל"כ לא הוה לומר חוטין הנטרפין וכמ"ש המי"ט יע"ש ס"ד דברי הטור צריכין עיון וישוב דעת: ועתה אבוא לפרש דברי הט"ז. הקשה בדברי הרא"ש במ"ש דאין לפרש רב בעי רוב כל אחד ואחד דמר בר"א מכשיר וכ"ש רוב א' כו' אדרבה באיפסיק אלימי ורוב א' מקטיני טריפה ויש מפרשים הוא הפרישה דאין לומר דרב ה"ק ברובו דבעינן רוב קיים וזה רוב כ"א וא' קיים ול"ב מחמיר דל"ק רוב אחד קיים כשירה אפילו הב' מיעוטין נשארו ול"ב אמרינן רוב כ"א קיים לחומרא ומר בר"א דמכשיר באיפסק לגמרי קטיני ואילימי היינו דא' קיים מה שאין כן כשכל הג' לקו דז"א דמר בר"א מכשיר באיפסיק אילימי וקטיני נשארו ברובן וכ"ש רוב כ"א וא' היינו דלא בעינן רוב כ"א וא' דמשמע אף באיפסק קטיני חד וז"א. וכתב הט"ז דא"כ איך קאמר כי אמריתיה קמיה דשמואל אמר האיכא תלתא דכל חד הא רב איירי בכשרות ואיהו בפסול וכ"ת על הדיוק קאי דטעמא דאיכא ג' רובי ואפילו בג' מיעוטין הוה למימר הכין כמו בלישנא קמא דמדייק לשמואל הכין ה"נ בל"ק הוה למידק עליה דרב הכי טעמא דג' רובי קיים הא לא"ה לא והא איכא תלתא כו' וע"ק מה פליגי ל"ק עם ל"ב דע"כ ל"ק מפרש רוב א' הוה טריפה ול"ב נמי הכי סובר דאי ל"ק ברוב א' כשר אף דאיפסק ב' איך אמר כי אמריתיה קמיה דשמואל אמר הא איכא תרי הא רב נמי כך סובר. והפרישה בהג"ה ישב זה דהרי"ף ורא"ש לא הוו גרסי בל"ק כי אמריתיה קמיה דשמואל ונוכל לפרש כן אבל הט"ז סובר זאת לדוחק להגיה הספרים ומה שלא הביא הרא"ש בל"ק כי אמריתיה כו' כתב המי"ט דעיקר מבוקש שלו להודיע שיש ל"ק ול"ב והרי"ף כל"ב יע"ש. ומ"מ יש ליישב דברי הפרישה דמ"מ היה לו להביאו אי ל"ב לחומרא או לקולא או דגריס ליה ול"ב פליג עם ל"ק לשמואל ולרב לא עיין פרישה בהג"ה ודבריו צריכין ישוב. והט"ז מפרש באופן אחר דאם נשארו ג' שלישים מן קטיני ואלימי כשירה דהוה ד' שלישים דאם נפסק כל אלימי ורוב מהקטינים קיים כשירה מסתמא למר בר"א והוה ד' שלישים ואלימי כפול הוא כשנים ואם כן כה"ג כשירה ומר בר"א מדבר באיפסק אלימי לגמרי ורב דאמר רוב כ"א וא' ע"כ ג"כ קאי אחוטין הנטרפין והיינו דאלימי מכל וכל איפסק וקאמר אם רוב שכ"א מקטיני טריפה והוא הדין אם א' לגמרי והב' שליש איפסק טריפה או א' מקטיני רובי ונשאר א' שליש וב' שלישים ניטלו ונשאר ג' שלישים דטריפה דד' בעינן אלא דה"ק צ"ה ברובו אם ניטלו ב' רובי מקטיני או רוב אחד מאלימי טריפה וודאי הא נשתייר ב' רובי דהוה ד' שלישים כשר ושמואל אמר מכדי תלתא הווין וכי ניטל אלימי ונשארו קטיני כשר דרוב מנין הוה ה"ה נשארו מיעוטן מקטיני כשירה תלתא דכל חד מקטיני ומסייע לדרבנאי חוט הסרבל של ב' קטיני והשתא פי' הרא"ש דאנטרפין קאי ואלימי לגמרי דא"ל דרב בעי רוב מכ"א וא' נמי טריפה ומהאלימי מיעוט דלא כמר בר"א וקאמר דלמא גרע מלקו כולן וכתב דז"א דלמר בר"א אם ניטל אלימי ונשאר רוב קטיני כשירה וכ"ש כשכולן מכל א' יש שליש. והקשה דא"כ לפסוק כל"ק לחומרא היינו רוב א' מקטיני טריפה ובזה מחולקין ל"ק אף שנשאר ד' שלישים שליש מקטיני וא' קיים טריפה ול"ב כשר דז"א דגם זה כשר כיון שיש ד' שלישים לפ"ז הא דאמר האיכא תרי ופליגא דרבנאי ה"ק האיכא תרי ובין הכל ד' שלישים וכמו דכשירה באיפסק אלימי ונשארו ג' רובי כשירה ה"ה שליש מא' וג' שליש משני ופליגא דרבנאי אף שלא נשתייר מכ"א מהקטנים כי אם שליש בכ"א כשירה או דל"ק רוב א' מכל טריפה וחולק אמר בר"א והלכה כל"ב. והשתא לישנא דטור הכי מתפרש וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפילו לא נשאר רוב שכ"א אלא מיעוט שכ"א כשירה דהוה ד' שלישים דהעב כפול לשנים וחולק אהר"מ ורש"י בזה דאלו לפי' הא' הוה לא נשאר רוב מכ"א אלא בשנים או באלימי וחולק על רש"י בזה דפסק כאמימר וגם על הרמב"ם חולק כמ"ש ולפי' הט"ז חולק במה שאמר לא נשאר רוב מכ"א כ"א מיעוט מכ"א וחולק על הר"מ בזה וכ"ש על רש"י וכתב ואינה טריפה אא"כ נפסק כל הגדול ורוב שכ"א מהשנים וה"ה נפסק כל הגדול ורוב א' והב' מיעוט דליכא כ"א ג' שלישים אלא ה"ק שאינה אסורה אא"כ כל הגדול ורוב כל אחד מהקטנים הא לא נפסק כל הגדול כ"א מיעוט הנשאר כשר ול"ת דבעינן רוב הב' דווקא דז"א דרוב ב' כשירה דעכ"פ איכא ד' שלישים והא דלא כתב בפי' דג' שלישים דזה כ"ש אם ד' שלישים מקטיני כ"ש ג' שלישים מג' דכשירה. ומכל מקום קשה אמאי לא השמיענו הטור דאיפסק אלימי כולו ומיעוט הנשאר מקטיני וא' שלם דכשירה דהוה ד' שלישים דל"ת דגרע כיון דאלימי נפסק כולו וא' רוב דהוה ככולו וע"כ לא מכשיר אלא בנשתייר ג' שלישים דכולם קיימים או ב' רוב מקטיני דהוה ככולו לא בע"א. ולדבריו לא קשיא השתא בדיוקא דרישא כמ"ש. אמנם מ"ש דראה לרש"י כו' לא הבינותי וסבור הייתי דט"ס הוא וצ"ל דראה לרש"ל שיש להסתפק אם נפסק כל העב ורוב א' מקטיני וא' שלם דטריפה אף שיש ד' שלישים דווקא כשכל החוטין יש ד' שלישים ולא ירד לאותה הוכחה דא"כ נוקי לישנא קמא בנטרפין אלא אף כה"ג כשירה שוב ראיתי דיש"ש כתב בהדיא פ' בהמה המקשה סימן י"ח אחר שכתב סברת הרא"ש דבג' מיעוטין כשר דחה ואמר דרובא ככולהון והביא סברת הרשב"א וסיים ונכון להחמיר ואפילו איפסק תרי רובי ואחד אלימי והג' שלם וכ"ש בג' מיעוטין דטריפה דלא כהרא"ש הרי שכתב זאת לסברת הרשב"א והר"ן בתי' א' ומה זה דקאמר ולא ירד לאותה הוכחה שזו להרא"ש✍. שוב ראיתי שדבריו נכונים דה"ק דאדרבה כל שא' מקטיני שלם ממש וא' מקטיני נשאר המיעוט דיש ד' שלישים אף הרשב"א מודה דכשר אף דפוסל כפי' הא' כל דאיפסיק ונשארו ג' מיעוטין דכולהו לקו אבל כה"ג מודה דאל"כ לוקי ל"ק כמר בר"א בנטרפין דהיינו אי איפסק אלימי ברובא צ"ה ברוב אחד מקטיני טריפה דהא לל"ב הכין הוא ברוב כ"א דהיינו אי רוב קטיני אינו טרפה עד רוב אלימי נמי ואינו מדבר כולהו כחד ה"ה ל"ק דהיינו בנטרפין ואלימי הוא דאיפסק אינו טרפה אלא ברוב אחד מהקטנים ול"ב מיקל ע"י רוב שכ"א אלא ודאי דנשאר א' שלם אף אלימי איפסק לגמרי כשירה כיון שיש ד' שלישים וא' שלם דכ"ש ולא פסול אלא כשכל הג' לקו הא אחד שלם כשר כיון דאיכא ד' שלישים ואם איפסק ב' קטיני במיעוטן כשר וכל האלימא. כ"ש כשא' שלם וד' שלישים אלא רוב כולהו לא בעינן רק רוב של אלימי ורוב א' קטיני והג' מיעוט לל"ק אסור. ועוד תי' כיון דנשאר מיעוט של אלימי וקטיני וא' שלם היינו רוב כי כן הוא וודאי כשר ולא אמרו דטריפה אלא כד איפסק לגמרי אלימי וקטיני כו' אבל מיעוטן מציל והשתא מבוארין דברי הט"ז והבן: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ז ברוחב אצבע. עט"ז ולכאורה יאמר דרמ"א סותם כדעה שסובר בטדא היינו אצבע וד' בטדא ד"א ולכך בעוף די אצבע וזה א"א דהא בחלחולת סימן מ"ו סתם המחבר בטדא ד"א והר"ב לא הגיה לא שם וכאן כלום אלא רש"ל סברא דנפשיה קאמר ומ"מ לעת הצורך בע"ש וה"מ יש להקל באצבע דהוה כעין ס"ס עיין סימן ק"י ובש"ך אבאר עוד. ומ"ש חצי עצם הוא בעוף קטן שאין בכל העצם רוחב אצבע או בהמות וחיות גדולות שא"א ליתן שיעור ט"ז אצבעות שמתפשטין יותר ע"כ יותר מחצי העצם ליכא צ"ה: ש"ע סָעִיף ט
ח דאיכא מכה. עט"ז בשם רש"ל דווקא שיש קצת רקבון הא אם אין רקבון כי אם שינוי מראה לחוד בל"א או גע"ל וכדומה אין להפסיד ממון ישראל בחנם ועיין מ"ש בש"ך אימתי יש בדיקה בצומת הגידים בזמן הזה בבהמה ועוף הגס כמו אינדיק ואווזא ואימתי אין להם בדיקה בזמן הזה דא"א בקיאין: ש"ע סָעִיף ט
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א שנפסקו. (פי' באמצע החוט) ופסקו הט"ז וש"ך אפי' לא ניטלו לגמרי רק שנעקרו מן הארכובה ונקלפו מן העצם עד למעלה טריפ' ודלא כב"י דמכשיר בכה"ג: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב הסברות. כ' הש"ך בשם הב"ח דהמנהג להחמיר כשתי הסברות (וכ"פ מהרש"ל ופר"ח. וכתב בה"י אבל בעוף אליבא דכ"ע שיעור צה"ג הם מבפנים לצד חלל הגוף ולא לצד חוץ וכן נוהגין עכ"ל) ודלא כהט"ז שכתב שנתפשט המנהג בארצות האלו כסברא ראשונה ולא כסברא אחרונה ולא ידעתי מנין לו זה עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג כנגד. (אע"פ שצ"ה מתפשטות עד העקב כבר התחילו להתקשות ונעשו כעצם ואין טרפות צה"ג אלא במקום שהם רכים). ואם נשבר העצם במקום הערקום עצמו כ' בש"ד סי' פ"ו דטריפה שיש לחוש שמא נפסק א' מצ"ה וכתב הב"ח אע"ג דצ"ה מתחילין למעלה מהערקום מ"מ אין אנו בקיאין להבחין שלא נפסק חוט א' למעלה ואין להקל לענין מעשה נגד הש"ד עכ"ל (וכ"כ הש"ך ועיין פר"ח): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ד מיעוטו. כתב הש"ך דיש לפסוק כרש"י דבבהמה נמי טריפה בנפסק רוב א' מהם וראוי להחמיר באיסור דאורייתא ועיין בט"ז שמאריך בלשון הרא"ש וליכא נפקותא לדינא: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ה אצבע. אגודל ושיעורו נתבאר לעיל סימן נ"ד וכתב רש"ל דלדידן צריך בעוף עכ"פ רוחב ב' אצבעות: ש"ע סָעִיף ט
ו למעלה. כתב הש"ך ושאר פוסקים דע"ז יוכל כל אדם לסמוך ושיעור זה בין בעוף קטן ובין בבהמה גדולה. ואם נשבר העצם מחצי עצם אמצעי ולמעלה אין לחוש לפסיקת הגידין ואם עור ובשר חופין את רובו כשירה. ואם חזר ונקשר אף על פי שאין השברים יחדיו ידובקו יש להקל בעצם זה (פר"ח) ועיין לעיל סימן נ"ה מ"ש בקיצור דינים: ש"ע סָעִיף ט
ז נפוח. וכתב הש"ך בשם מהרש"ל אבל מ"מ הכל לפי הנפוח וצריך המורה קודם שיטריף לחתוך הנפוח ויעיין בו (שאם נראה מתוך הנפוח שיש בו רקבון ונימוח ויש לחוש שנפסק א' מחוטין אז יש לאסור ולהטריף) גם הב"ח כתב דלא אמר הרב רמ"א אלא נפוח אבל בשינוי מראה לחוד כגון גרי"ן גע"ל בלו"א בל"א דבכה"ג אין שום לקותא ולא נפוח מכשירין לגמרי (מ"מ טוב החמיר ולעיין ע"י שיחתוך הנפוח). וכ"כ העט"ז דוקא נצרר הדם הרבה עד שכמעט אין הגידין ניכרים מפני הדם אבל צרורות דם מועט למה נטריף כשאין רואים שום ריעותא בגידין ומ"מ צריך לזה שאלת וחקירת חכם ירא אפילו בזמנינו עכ"ל: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ח טריפה. כתב הש"ך ול"ד לדלעיל סימן נ"ה סי"ב דאם נתרפא שא"ש וכו' דכשר דהתם הוא שלא במקום צ"ה והטריפות תלוי ביציאת העצם הלכך כיון שנתרפא כשרה משא"כ הכא דאיכא למיחש לפסיקת א' מהגידין וכ"ז בעוף אבל בבהמה מהני בדיקה ודוקא כשחזר ונקשר אבל אם עדיין שבור כיון דאיכא ריעותא גדולה יש לאסור גם בבהמה: ש"ע סָעִיף י
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף ב
א כשתי הסברות. עיין בה"ט מ"ש בשם בית הלל ועיין בתשובת מעיל צדקה סימן ל"ז שהאריך לחלוק עליו וכתב דאיזה תלמיד טועה כתבו בשמו והעלה דכל שיש רקבון בעוף במקום צומות הגידין הן מצד חלל העוף או בכל צדדי הרגל יש לאסור אפילו במקום הפסד מרובה וכבוד שבת ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב שמחבר השוק. [עיין בתשובת ח"ס ס"ס נ']: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ט
ג ישער ברוחב אצבע. עש"ך שהעלה לשער תמיד בחצי עצם בין להקל ובין להחמיר ועיין פמ"ג במשבצות שכתב דלעת הצורך בע"ש והפ"מ יש להקל ולשער באצבע ועיין בתשובות ב"ח החדשות סימן י"ז בתשובה מהט"ז שדעתו גם כן כהש"ך שאין לשער רק בחצי עצם וצווח ככרוכיא על מה שאין נוהגין כן ועי' בספר לבושי שרד בפתיחה אות ל"ו שהאריך בזה ומסיק שאין לזוז מדברי הט"ז וש"ך זולת היכא דיש איזה צד היתר עוד ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן כ"א: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ד אם לא נשתנה. עי' בתשובת נו"ב חי"ד סימן כ"א לענין אם אינו ידוע אי נשתנה או לא כגון שכבר נתבשל ואין אנו יכולים לבדוק מה דינו לפי דעה זו עיין שם שלא העלה בזה דבר ברור: ש"ע סָעִיף י
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א או שנפסקו. שם ב': ש"ע סָעִיף א
ב אע"פ כו'. שם א' א"ל רכובה בלא כו'. ובהא לית דפליג: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג ויש מי כו'. שכן פי' הראב"ד פלוגתא דרבב"ה ורבה אם מבחוץ או מבפנים וז"ש דאגרמא ולבר ולגיו וכ' דקי"ל כרבה ב"ר הונא דקאי שמואל כוותיה דאמר מקום שהגידים צומתים וזה בפנימיים אבל בחיצונים אין שלשתן מחוברים וכן אמימר אמר חד אלימי כו' ובחיצונים לא תמצא שיהא אחד גדול משנים ואף כשנים ורבא בריה דרבה ב"ר הונא ל"פ עליהם אלא מפרש מקום התחלתן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד ולמעלה ממנו כו'. כמ"ש שם מקום כו' וממקום כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ה שיעור כו'. ע"ל סי' מ"ו ס"ה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו יש גידים כו'. כן פי' הראב"ד מש"ש בליעי הוו כו': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז נחתך רובו כו'. כלישנא בתרא דרב וכ' הר"ן דאי איפסיק אלימי וחד מן קטיני לגמרי טריפה אבל אם נשתייר משהו מהן כשירה כיון דלא נפסק רובו של כל אחד: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח רובו של כו'. כמו בבהמה דרובו של כל הג' ככולם וה"ה כאן. רמב"ם: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ט וכן עיקר. דכל ספיקא לחומרא כמש"ל ס"ס נ"ה וכן פסקו כל הפוסקים כל תיקו דטריפה לחומרא וכן כל פלוגתא דאמוראי וכמ"ש שם אר"פ הלכך בעינן רוב כו' וכן שם מ"ו א' אר"פ הלכך בעינן כו' (לכאורה אין ראיה מזה דהא גם במידי דרבנן מצינו כה"ג בשבת כ' א' אר"פ הלכך בעינן כו'. וע"כ הטעם כמ"ש הר"ן בפרק ע"פ על הא דאמרינן שם ק"ח א' השתא דאיתמר כו' ועמ"ש רבינו בא"ח סי' תקל"ח ס"ק ג'): ש"ע סָעִיף י
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.