א נִטְּלוּ צֹמֶת הַגִּידִין (פי' מָקוֹם שֶׁהַגִּידִין נִקְשָׁרִים יַחַד, לְשׁוֹן מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ (שִׁיר הַשִּׁירִים ד, א) ) אוֹ שֶׁנִּפְסְקוּ, טְרֵפָה, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הָעֶצֶם קַיָּם.
ב צֹמֶת הַגִּידִין הֵם בַּבְּהֵמָה בָּעֶצֶם הָאֶמְצָעִי כְּלַפֵּי חוּץ שֶׁהַזָּנָב נוֹפֵל עָלָיו, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהֵם כְּלַפֵּי פְּנִים לְצַד חֲלַל הַבְּהֵמָה. הַגָּה: וְיֵשׁ לְהַחְמִיר כִּשְׁתֵּי הַסְּבָרוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר"י בֵּן חָבִיב וְכֵן פָּסַק מהר"מ אֶלְשַׁקָר תשו' מ"ה), אֲבָל הַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה הִיא עִקָּר (וְהִיא סְבָרַת תוס' וְרַשִׁ"י וְהָרֹא"שׁ וּגְדוֹלֵי צָרְפַת וְאַשְׁכְּנַז).
ג הַתְחָלָתָם לְמַעְלָה מֵהָעַרְקוּם, וְהוּא עֶצֶם קָטָן שֶׁמְּחַבֵּר הַשּׁוֹק לָאַרְכֻּבָּה הַנִּמְכֶּרֶת עִם הָרֹאשׁ, וְעֶצֶם זֶה שֶׁמְּשַׂחֲקִים בּוֹ הַתִּינוֹקוֹת שֶׁקּוֹרִין קוגי"ל, וּלְמַעְלָה מִמֶּנּוּ מִתְחַבְּרִים וְצוֹמְתִים גִּידִים אֵלּוּ, וְעוֹלִים וּמִתְפַּשְּׁטִים בַּשּׁוֹק עַד שֶׁמִּתְרַכְּכִים וְחוֹזְרִים כְּעֵין בָּשָׂר.
ד נִפְסְקוּ אוֹ נִטְּלוּ כְּנֶגֶד הָעַרְקוּם, כְּשֵׁרָה. לְמַעְלָה מֵהָעַרְקוּם, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁהַטַּבָּחִים תּוֹלִין בּוֹ, טְרֵפָה.
ה שִׁעוּר אָרְכָּן מִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִילִין לִהְיוֹת צוֹמְתִים עַד שֶׁמִּתְפַּשְּׁטִים בַּבָּשָׂר, בִּבְהֵמָה גַּסָה י"ו אֶצְבָּעוֹת וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהוּא שִׁעוּר ד' אֶצְבָּעוֹת. וּבִבְהֵמָה דַּקָּה לֹא נָתְנוּ חֲכָמִים שִׁעוּר, אֶלָּא בְּמַרְאִיתָן וּבְמִשּׁוּשׁ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהֵם לְבָנִים, קָשִׁים וְעָבִים, יֵשׁ לָהֶם דִּין צֹמֶת הַגִּידִין, אֲבָל כְּשֶׁהֵם מַתְחִילִים לְהִתְרַכֵּךְ אוֹ שֶׁהֵם קְטַנִּים וְדַקִּים, אֵין לָהֶם דִּין צֹמֶת הַגִּידִים. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין לְבָנִים כָּל כָּךְ, אֶלָּא לְבָנִים קְצָת וּמַזְהִירִים כְּעֵין זְכוּכִית, לֹא הָוֵי צֹמֶת הַגִּידִים.
ו יֵשׁ גִּידִים אֲחֵרִים שֶׁנִּבְלָעים בְּאֵלּוּ כְּזַכְרוּת בְּנַקְבוּת, וְאוֹתָם אֵינָם בִּכְלַל צֹמֶת הַגִּידִים.
ז צֹמֶת הַגִּידִים בִּבְהֵמָה ג', אֶחָד עָב וּשְׁנַיִם דַּקִּים. נֶחְתַּךְ הָעָב לְבַדּוֹ, מֻתֶּרֶת, שֶׁהֲרֵי נִשְׁאֲרוּ שְׁנַיִם. נֶחְתְּכוּ הַשְּׁנַיִם הַדַּקִּים מֻתֶּרֶת, שֶׁהֲרֵי הָעָב גָּדוֹל מִשְּׁנֵיהֶם וַהֲרֵי לֹא נִטַּל כָּל הַצֹּמֶת אֶלָּא מִעוּטוֹ. נֶחְתַּךְ רֻבּוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהֶם, טְרֵפָה. (לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם פ"ח מה"ש דִּין י"ח). הַגָּה: הַגִּיד הָעָב הוּא אוֹתוֹ שֶׁמַּפְרִידִין כְּשֶׁתּוֹלִין הַבְּהֵמָה, וְהוּא מֻנָּח עַל הַשְּׁנַיִם וְהֵם דְּבוּקִים בַּבָּשָׂר וּבָעֶצֶם (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ראבי"ה).
ח בָּעוֹף הֵם בָּעֶצֶם הָאֶמְצָעִי כְּמוֹ בַּבְּהֵמָה וְהֵם י"ו, וְאִם נִפְסַק רֻבּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, טְרֵפָה (רַמְבַּ"ם וְר"ן).
ט סִימַן מָקוֹם שֶׁכָּלִים צֹמֶת הַגִּידִים בָּעוֹף כְּסִימָנָם בִּבְהֵמָה דַּקָּה. הַגָּה: וּמִי שֶׁבָּקִי לְשַׁעֵר, יוּכַל לְשַׁעֵר בְּכָל עוֹף לְפִי גָּדְלוֹ וּלְפִי קָטְנוֹ, כָּל זְמַן שֶׁהֵם קָשִׁים הָוֵי צֹמֶת הַגִּידִים, וּבַמָּקוֹם שֶׁמִּתְרַכְּכִים לֹא הָוֵי צֹמֶת הַגִּידִים (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן קמ"א) וּמִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי לְשַׁעֵר, יְשַׁעֵר כְּרֹחַב אֶצְבַּע בָּעוֹף מִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִילִין. (שָׁם בְּשֵׁם מַהֲרִי"ל) וּלְעוֹלָם אֵין צֹמֶת הַגִּידִין לְמַעְלָה מֵחֲצִי עֶצֶם הָאֶמְצָעִי (רוֹקֵחַ סי' ת"ד). וְאָנוּ אֵין בְּקִיאִין בִּבְדִיקַת צֹמֶת הַגִּידִין שֶׁל עוֹף, מִשּׁוּם דְּקָשֶׁה לִבְדֹּק וּבְקַל הוּא נִטְרָף, וְלָכֵן בְּכָל מָקוֹם דְּאִכָּא מַכָּה בִּמְקוֹם צֹמֶת הַגִּידִין, אֲפִלּוּ אֵינוֹ רַק נָפוּחַ וְנִצְרַר הַדָּם, מֵאַחַר שֶׁהָיָה צָרִיךְ בְּדִיקָה וְאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בְּעוֹף, הוּא טְרֵפָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה וְא"ו הָאָרֹךְ וַאֲגֻדָּה וְהָאַחֲרוֹנִים).
י נִשְׁבַּר הָעֶצֶם בִּמְקוֹם צוֹמוֹת הַגִּידִים וְנִקְשַׁר וְנִתְרַפֵּא יָפֶה, יֵשׁ מַתִּירִין אִם לֹא נִּשְׁתַּנָּה מַרְאִית בָּשָׂר שֶׁעַל הַשֶּׁבֶר, וְיֵשׁ אוֹסְרִין עַד שֶׁיִּבְדֹק צֹמֶת הַגִּידִין וְכֵן עִקָּר לְדִידָן דְּאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בִּבְדִיקַת הָעוֹף, טְרֵפָה (רֹא"שׁ ומהרא"י בְּהַגָּהַת ש"ד ומ"ש ד"מ ות"ח בְּשֵׁם בֵּית יוֹסֵף אֵינוֹ נָכוֹן כמ"ש בְּהַגָּהַת ד"מ).
א סָעִיף א או שנפסקו. וכן אפילו לא ניטלו לגמרי רק שנעקרו מן הארכובה ונקפלו מן העצם עד למעלה טרפה כמו שכתב הראב"ד בהשגות כן פסק הב"ח ודבריו נראין ודלא כב"י דמכשיר בכה"ג ואחריו נמשך העט"ז:
ב סָעִיף ב אבל הסברא הראשונה היא עיקר. אבל לענין דינא יש להחמיר כשני הסברות זהו דעת הרב וכ"כ בד"מ ובת"ח כלל פ"ז דין י' וכתב הב"ח דהכי נהוג וכ"פ מהרש"ל פ' המקשה סי' י"ד דלא כהעט"ז שכתב שנתפשט המנהג בארצות האלו כסברא ראשונה ולא כסברא אחרונה ולא ידעתי מנין לו זה:
ג סָעִיף ג שקורין קוגי"ל. ובל"א קורין אותו טשי"ך:
ד סָעִיף ד כנגד הערקום כשרה. ובש"ד סי' פ"ו כ' דנשבר העצם במקום הערקום עצמו טריפה שיש לחוש לשמא נפסק אחד מצומת הגידין כי שם הוא צומת הגידין ואפי' לא נשברה העצם ויצא לחוץ טרפה דחיישינן לפסיקת אחד מהגידין עכ"ל וכתב הב"ח בריש סי' נ"ה ואע"ג דבסימן נ"ו יתבאר דהתחלת הגידין הם למעלה מהערקום ואם נפסקו כנגד הערקו' פשרה אפ"ה החמיר הרב משו' דא"א בקיאין להבחין שלא נפסק א' מהגידין למעלה ואין להקל לענין מעשה נגד הש"ד עכ"ל וגם מהרי"ל בהלכות איסור חלב נבילה כתב כדברי ש"ד וכן מוכח ברש"י פא"ט (דף נ"ז ע"א) גבי ההוא צני דאנקורי פירש"י עופות שנשתברו רגליהן בארכובה למטה או למעלה כו' ובדקו בצומת הגידין כו' אלמ' דבארכובה גופי' שהיא הערקום נמי צריך בדיקה בצומת הגידין ואם כן לדידן שא"א בקיאין טרפה והא דכתבו הפוסקי' והט"ו סתמא דכנגד הערקום כשרה אפשר דאינהו מיירי בענין דליכא חששא דצומת הגידין למעלה כגון דנחתך לפנינו רק כנגד הערקום אבל היכא דנשבר הערקום ואיכא חששא דצומת הגידין טרפה דלא כנראה קצת מדברי מהרש"ל פרק המקשה סי' י"א דמכשיר בכה"ג ע"ש:
ה סָעִיף ה ויש מי שאומר כו'. ע"ל סי' מ"ו סעיף קטן י"ב:
ו סָעִיף ז נחתכו השנים הדקים כו'. מיהו סמ"ג וסמ"ק וסה"ת פסקו כרש"י דבבהמה נמי טרפה בנפסק רוב אחד מהן וראוי להחמיר באיסור דאורייתא שוב נ"ל מדברי מהרי"ק שורש ל"ח שכך תופס עיקר והכי נמי מבואר בהגהת ש"ד סי' פ"ו וכ"כ הב"ח וכ"פ האו"ה כלל נ' סוף דין ב' וכן הוא בהגהת מיימוני:
ז סָעִיף ט ישער ברוחב אצבע. אגודל כן הוא במהרי"ל ע"ש:
ח סָעִיף ט בעוף. אבל בבהמה שיעורו כדלעיל:
ט סָעִיף ט ולעולם אין צומת הגידין כו'. ק"ק כיון דלעולם אין צומת הגידין למעלה מחצי עצם האמצעי א"כ מי שאינו בקי ישער לעולם בחצי עצם ולא ברוחב אצבע וכ"כ בסימני ת"ח כלל פ"ז דין י' בסתמא ושיעור ארכו של צומת הגידין הוא בעצם האמצעי מחציו ולמטה הוי צומת הגידין ומחציו ולמעלה לא הוי צומת הגידין עכ"ל (והוא דעת הרוקח סימן ת"ד והוא חולק אמהרי"ל דשיער ברוחב אצבע) ומשמע בסימני ת"ח שם דאפילו בבהמה אמרינן הכי וכ"כ בת"ח שם דנראה לו דע"ז יוכל כל אדם לסמוך בין בעוף בין בבהמה (וכן משמע ברוקח סימן ת"ד) וכ"כ הב"ח דעל שיעור זה יש לסמוך בין בעוף בין בבהמה ע"ש: י
י סָעִיף ט אנו אין בקיאין בבדיקת צומת הגידין של עוף. כיון דהן הרבה ט"ז אבל בבהמה שגידיה גדולים ואינם רק ג' יבדוק מי שבקי בבדיקה עכ"ל ד"מ ות"ח שם בשם או"ה וכ"כ הב"ח וכן כתבתי בס"ק י"ג בשם מהרש"ל דלא כהעט"ז שהשמיט תיבת עוף ועשה סעיף בפני עצמו וכתב סתמא דאין אנו בקיאין בבדיקה ואפילו אינו רק נפוח כו' ע"ש שנראה מדבריו דגם בבהמה אמרינן הכי וליתא:
יא סָעִיף ט אפילו אינו רק נפוח כו'. וכתב מהרש"ל באו"ש ובספרו פרק המקשה ס"ס ט"ו אכן הכל לפי הנפוח וצריך המורה קודם שיטריף לחתוך הנפוח ויעיין בו שאם נר' מתוך הנפוח שיש בו רקבון ונימוח ויש לחוש שנפסק א' מהחוטין אז יש להטריף עכ"ל וכתב הב"ח אפשר דלא אמר הרב אלא בנפוח אבל בשינוי מראה בלחוד כמו בלו"א או ברוי"ן או גע"ל בכה"ג דאין שום לקותא ולא נפוח מכשירין לגמרי ואין צריך לחתוך ולראות אם יש רקבון ונימוח מ"מ טוב להחמיר ולעיין על ידי שיחתוך כו' עכ"ל וכיוצא בזה כ' העט"ז וז"ל ונ"ל דוקא נצרר הדם הרבה עד שכמעט אין הגידים ניכרים מפני הדם אבל צרורות דם מועט למה נטריף כשאין רואים שום ריעותא בגידים שאם נבא להטריף כל הבאות לפנינו נפוחות וצרורות הדם אפי' מעט היינו צריכי' להטריף רובא ורובא דרובא וזה אין נ"ל אלא צריך שאלת וחקירת חכם ירא אפי' בזמנינו נ"ל עכ"ל דלא כספר מגדול דוד שהשיג עליו בזה בדבר שפתים אך למותר:
יב סָעִיף י יש מתירין. בלא בדיקה דכיון דנתרפא יפה מוכח דאין כאן ריעותא והאוסרים כתבו הטעם דכיון שאילו הובא העוף לפנינו היה צריך בדיקה וא"כ עכשיו נמי אין להתיר בלא בדיקה ולדידן כיון דאין אנו בקיאין בבדיקת העוף טריפה ול"ד לדלעיל סי' נ"ה סעי' י"ב דאם נתרפא שבר אל שבר יחדיו ידובקו דכשר דהתם הוא שלא במקום צומת הגידים והטריפות תלוי ביציאת העצם לאויר העולם והלכך כיון שנתרפא כשרה דאם איתא דיצא לאויר העולם שוב לא חזר להתרפאות משא"כ הכא דאיכא למיחש לפסיקת אחד מהגידים כן חילקו הפוסקים האחרונים:
יג סָעִיף י בבדיקת העוף כו'. משמע אבל בבהמה בקיאינן אפילו בנשבר כיון דאינן אלא ג' והם גדולים וכ"כ בד"מ וכן משמע בת"ח שם ע"ש ובסימנים ואע"ג דבאו"ה כלל נ' דין ג' (ומביאו הב"ח) כתב דדוקא כשאין ריעותא מבוררת לפנינו כגון נפוח ונצרר דם אבל בריעותא דנשבר אף בבהמה א"א בקיאין מ"מ נראה לו להר"ב להקל בבהמה כיון דבלא"ה יש פוסקים מתירין אפילו בלא בדיקה וכ"כ מהרש"ל פרק המקשה סי' ט"ז דבבהמה בקיאינן אפילו בנשבר ונקשר (וע"ל ס"ק י') מיהו נראה דהיינו דוקא כשחזר ונקשר אבל אם עדיין שבור כיון דיש ריעותא גדולה כל כך וגם צריך בדיקה לרוב הפוסקים יש לאסור גם בבהמה וכ"נ מדברי מהרש"ל שם:
א סָעִיף א ניטלו צומת הגידין כו'. דין זה מבואר בהשגת הראב"ד בפ"ח דשחיטה על מ"ש הרמב"ם וכבר ביארנו שהבהמה שנחתכו רגליה וכן העוף במקום צומת הגידין כו' לפיכך אם נחתכו הגידין לבדם כו' כתב הראב"ד ע"ז זאת האומנות לא עלתה לו כהוגן בכאן שיחשב הגידין כנטולה ומה בין חתוכה לפסוקה והוא סבר שניטלו צומת הגידין הוא שנחתכו ולפיכך מונה אותם בנטולין ולא דקדק יפה אלא אם רצה למנותה בנטולין יאמר שאם לא נחתכו אלא שנעקרו מהארכובה ונקפלו מעל העצם עד למעלה טריפ' ולפיכך אמר שניטלו צומת הגידין ולא אמר שנחתכו שמעה עמי בינה זאת עכ"ל. וכ' בכ"מ ע"ז כלומר הוא משיג על מה שהיה לו לכלול נחתכו צומת הגידין בדיני פסוקה ואומר שרבינו סובר שכששנינו ניטל צומת הגידין היינו שנחתך מדאפקוה בלשון ניטל משמע דמטעם נטולה אסרום והשיג עליו שלא דקדק יפה שאם רצה למנותו בנטולין היה לו לומר דניטל היינו שלא נחתכ' אלא שנעקר' מהארכובה ונקפלו מעל העצם עד למעלה טרפה ומשמע לו שאע"פ שנעקר מהארכובה ונקפלו מעל העצם עד למעלה אם עדיין הם יונקי' מהגוף כשירה לכ"ע ולא אמר דטרפה אלא לדברי רבינו שסובר שניטל היינו נחתך מוטב ה"ל לפרש דניטל היינו נעקרה מהארכובה וכו' עכ"ל. ולעד"נ שלא יצא הרב ידי חובת העיון כל צרכו בזה דקשה טובא לפי דבריו היאך היה הראב"ד בעצמו מפרש המשנה שאמרה ניטל צומת הגידין ותו מה זה שכתב הראב"ד ולפיכך אמר שניטל כולה דמשמע שהוא בא להוכיח כן מהמשנה ולא לדברי רמב"ם כמו שהבין הכ"מ ותו דלפי פירושו לא תהיה עיקר קושית הראב"ד רק על סידור דברי הרמב"ם ומה נפקא ליה לדינא בזה והנלע"ד דפירוש ההשגה היא כך דהראב"ד היה קשה לו במה שאמרו במשנה לשון נטולה בצומת הגידין ובגמרא אמרו בה לשון פסוקה שהרי אמרו אי אפסיק אלימא וכו' אלא ע"כ דהך נטולה אית בה תרתי דינים דהיינו דין נטולה של הלכה למשה מסיני ודין פסוקה של הלכה למשה מסיני דדין נטולה היא שאם נטולה כולה או נטולה ממקומה שהיא דבוקה בה טרפה כי ההיא דניטלה הכבד דניטלה ממקום תלייתה ויש בה ג"כ חומרא דפסוק' אם נחתכה ממנו מקצתה כי ההיא דפסוקת חוט השדרה דטריפה וזה מוכח מל' המתניתין עצמה שאמרה בהמה שנחתכו רגליה כו' וכן צ"ה שניטלו כו' הרי מל' וכן משמע דמיירי בנחתכו ג"כ כמו הרישא וא"כ אמאי סיים בניטל וה"ל לומר וכן אם נחתכו צ"ה אלא לגלויי דדין ניטל יש ג"כ בצ"ה ואי משום נטולה כולה הוא דבר פשוט ואין בזה חידוש אלא משום נטולה ממקומה אצטריך מתניתין לאשמועינן ומ"ה אמרו בגמ' דדין פסוקה יש ג"כ בצומת הגידין זהו שיטת הראב"ד ועפ"ז נפרש דברי השגתו שראה להרמב"ם שכתב הך צומת הגידין בין דיני נטולת הכבד והלחי העליון ונקט לה בלשון חתוך בכל הלכותיו וע"ז הקשה לו תחלה דלמה לא כתב צומת הגידין בדיני פסוקה כיון שהוא פי' נטולה דצ"ה היא חתוכה דא"כ היא פסוקה ממש וכתב ע"ז דדוקא על הרמב"ם קשה כן ולא על התלמוד דהיינו כיון שהרמב"ם סבור דפי' נטולה בצומת הגידין היא חתוכה ממש וא"כ אין בה רק דין חתוכה שהיא פסוקה ומ"ה כללו בדין שאר נטולות להך דין חיתוך אבל לא דקדק יפה דאם רצה לכתבו גבי נטולות כלשון המשנה היה לו לפרש עוד דין אחר שעל כן קרא שמו נטולה דהיינו שאם נעקר ממקומו לחוד שהוא טריפה כשאר הנטולות ולפיכך נשמר התנא באמרו ניטלו צ"ה ולא אמר נחתכו כמו ברישא כמו שזכרנו לעיל והיה לו להרמב"ם ג"כ לעשות כן. כלל העולה שלהראב"ד בעצמו פשיטא דטרפה בנקפל ממקומו אפי' לא נעקר בעצמו אלא דהוקשה לו להרמב"ם מאחר שרצה לתקן ולכתוב כלשון המשנה היה לו לבאר כוונת המשנה כמו שזכרנו וע"כ כ' אם רצה למנותו בנטולים כו' ונראה ברור שגם הרמב"ם סבירא ליה כן לדינא דנקפל ממקומו ג"כ טריפה שהרי נתן לו דין ניטל דכבד ולחי העליון ומבואר שם דבניטלו ממקומן טריפה ובחדא מחתא מחתינהו אלא שקיצר במקום שהיה לו להאריך ויפה עשה ב"י שלא החליט דעתו להיתר בנקפל ממקומו בשלחן ערוך ובודאי נתחרט ממ"ש בזה בכ"מ ובב"י כנלע"ד ברור:
ב סָעִיף א או שנפסקו פי' באמצע החוט:
ג סָעִיף ג שקורין קוגי"ל. ובלשון אשכנז טשי"ך:
ד סָעִיף ג ולמעלה ממנו כו'. פי' שלמעלה מהערקום ערום בלא בשר כב' או ג' אצבעות והגידים אדוקים בו וכל זמן שהם צמותין וקשורים הג' יחד קרוי צומת עד מקום שמתפצלין זה מזה ורבינו ירוחם פי' צמותין מלשון חבור:
ה סָעִיף ד כנגד הערקום כשרה. ואע"פ שצומת הגידין מתפשטות עד העקב כבר התחילו להתקשות ונעשות כעצם ואין טריפות צ"ה אלא במקום שהם רכים:
ו סָעִיף ז נחתך רובו כו'. כדי לברר דין זה נפרש דברי הרא"ש בזה במה שרבים מתקשים בו ואפרש כנלע"ד בעזה"י כ' הרא"ש הרי"ף לא הביא אלא לישנא בתרא דרב ואע"ג דבשל תורה הוא וראוי להחמיר כלישנא קמא אלא שא"א דקי"ל כמר בר רב אשי דמכשר ברוב בנין או ברוב מנין וכן צריך ליישב לישנא בתרא דמר בר רב אשי וה"פ מאי רובו רוב כל א' ואחד מן החוטין שהיא נטרפת בהם כגון אי אפסיק אלימא ונשתיירו קטיני ונפסק רובן טרפה וכן אפסיק קטינא ורוב אלימא טרפה ולאפוקי משמואל דאמ' אפילו לא נשתייר אלא כחוט הסרבל כשרה אבל אין לפשוט דרב בעי רוב כל אחד ואחד דא"כ הוה דלא כמר בר רב אשי אם לא שנאמר דרוב כל אחד גריעה מרוב בנין או מרוב מנין והא לא מסתבר כלל דפשיטא דלמר בר רב אשי אם נשתייר רוב אלימא או רוב תרי קטיני כשר דרובו ככולו וכ"ש רוב כל אחד ואחד עכ"ל וצריך ביאור במ"ש אבל א"ל דרב בעי רוב כל אחד דע"כ היינו שנפסק רוב כל אחד כעין שאמר תחלה בנפסק רוב אחד וא"כ אין שום פי' למ"ש אח"כ וכ"ש רוב כל אחד ואחד. וראיתי רבים מפרשים דהא שכ' הרא"ש דרב בעי רוב כל אחד ואחד היינו שאינו מכשיר כי אם בנשתייר רוב כל אחד וזה פשיטא לא נכון דהא בגמרא אמר ע"ז כי אמריתה קמיה דשמואל אמר מכדי תלתא הויין הא איכא תילתא דכל חד משמע דקאי אמה שאמר רב רוב כל אחד ואחד. וא"ל דקאי על הדיוק דאם נפסק ג' רובי דטריפה דהל"ל טעמא דיש ג' רובי כדקאמר שם בגמרא ללישנא קמא. וע"ק דאם כן אין חילוק בין לישנא בתרא לקמא דגם לקמא בעינן ג' רוב. וכנלע"ד ברור שהדברים כפשטן דהרא"ש כ' תחילה שצריך לפרש רוב כל אחד על הנטרפין דהיינו שאינו מזכיר כלל מן אותו שאינו מטריף כגון אלימא וקטיני אמרינן שהאלימא נפסק כולו ואין בו חשש כיון שנשתייר קטיני ובא רב לפרש אם נפסק רוב של אותן שני קטיני שהטרפות תלוי בהם אז טרפה אבל לא נתכוין במאמר זה האלימא לומר שגם ממנו רובו אלא אותו אלימא נפסק כולו ואינו מדבר ממנו ועל זה אמר אחר כך אבל אין לפרש כפשוטו דמיירי גם מן האלימא ועל כל השלשה אמר שאם נפסקו רובן דטריפה זה אינו דודאי זהו כשר כיון דנשתיירו ג' שלישים דהיינו מן הגדול שליש ומן תרי קטיני תרי שלישים דזה באמת כשר הוא וילפינן לה מדברי מר בר רב אשי דמכשיר ברוב בנין או מנין וה"נ יש הכשר זה אם לא שתאמר שדוקא בנשתיירו כל התרי קטיני אז לא יזיק מה שנפסק כל האלימא משא"כ כאן דנשתייר המיעוט של תרי קטיני וזה לא מסתבר דהא ודאי יש היתר בנשתייר תרי קטיני אפילו אם נפסק מיעוט שלהם ונשתיירו רובן וא"כ יש לך ד' שלישים שנשתיירו ממילא יש לך להתיר גם כאן דהא נשתיירו ג' שלישים ושליש שנשתייר מן הגדול נחשב כמו ב' שלישים מן הקטיני דהא בכל השיטה נחשב האלימא האחד במקום קטיני השתים וא"כ הרי לך ג"כ ד' שלישים ויש כאן שיעור כמו בנפסק אלימא כולו ונשתיירו רוב מן התרי קטיני ויש לך כאן עוד מעלה שהרי עכ"פ יש מכל הג' חוטין שיור משא"כ בנפסק אלימא כולו ונשתיירו רוב ב' קטיני וע"כ כ' דכ"ש הוא בנפסק רוב כל אחד ונשתיירו ג' שלישים כמו שכתבנו אלא ע"כ כפי' הראשון דאנטרפין קאי וא"ל אמאי לא פסק כלישנא קמא דרוב אחד קאי ג"כ על הנטרפין וה"ק אם נפסק האלימא ורוב אחד מן הקטיני דטרפה ממילא אתיא כמר בר רב אשי זה אינו דודאי גם בזה כשר כיון שעכ"פ נשאר הרוב מתרי קטיני בצירוף דהיינו שליש מן האחד וא' שלם כיון שיש לך ד' שלישים כנ"ל דעת הרא"ש ועפ"ז ג"כ דברי הטור שכ' וא"א הרא"ש ז"ל כ' אפי' לא נשאר רוב של כל א' ואחד מהם כו' פי' שלא נשאר רק המיעוט מהם כשר שאינו אסור אא"כ נפסק כל הגדול ורובו של כ"א מהקטנים משמע אבל אם לא נפסק רק המיעו' מהגדול ורובן של הקטני' כשר שהרי נשתיירו ד' שלישים ומ"ש אח"כ אבל אם נפסק הגדול כו' ולא חשב הך מילת' דנפסקו כל ג' רוב ונשתיירו ג' מיעוטי דזה הוא כ"ש כמו שזכרנו וכן ראיתי לרש"ל בפ' בהמה המקשה שכ' לדעת הרא"ש וטור להכשיר בנשתיירו ג' מיעוטים ובודאי נתכוין למה שזכרנו. אלא שראיתי עוד בדבריו שם שכ' שיש להסתפק ולומר אפי' בלא נפסק רוב כל א' אלא הרוב של העב ורוב א' מן קטיני ואחד מן קטיני שלם דילמא טרפה היא דנימא רובן של אלו הנפסקים ככולן ובדאפסיקו תרי וחד מינייהו העב ליכא מאן דמכשיר ע"כ יש להחמיר גם בזה ע"כ לשונו ולא ירד לאותה הוכחה שזכרנו דא"כ גם לישנא קמא נוקים אותו בנטרפין אלא ודאי בנפסק כל העב ורוב א' מקטיני וא' שלם כשרה כיון שנשארו ד' שלישים וכל מה שזכרנו לעיל שנחשב אלימא לשנים הוה ג"כ הדין כן אם נפסקו התרי קטיני ונשאר האלימא כי האלימא נחשב כפול ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה ב"י וז"ל דמדברי הרא"ש משמע שמפרש הא דאמר שמואל אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל היינו אפי' נפסקו כל צומת הגידין ונשתייר באחד מהם כחוט הסרבל דהיינו כל שהוא כשרה וקשיא לי היכי קאמר תלמודא דמשום דאמר שמואל מכדי תלתא הוי מסייע ליה לרבנאי דלמא שמואל בעי שישתייר מכל אחד וכדקאמר הא איכא תילתא דכל חד וחד ולאו היינו דרבנאי עכ"ל. ולי נראה להקשות עוד כיון דלהרא"ש קאי לישנא בתרא אנטרפין ממילא האלימא נפסק כולו היאך קאמר שמואל מכדי תלתא הוויין ונראה דהכל ניחא דרבנאי קאי ג"כ על הנטרפין שצריך להשתייר משניהם או מאלימא לחוד כחוט הסרבל והאי חוט הסרבל היינו עכ"פ שיעור שליש לא משהו כמו שרצה ב"י בזה וע"כ קאמר שפיר כיון דמתחלה ג' הוויין ונפסק א' כולו ורוב מהב' נשארו בו שני שלישים מהקטנים ודי בזה וזה הוי סיוע לרבנאי דאמר ג"כ שמן הנטרפין צריך להשתייר מכל אחד כחוט הסרבל שהוא שיעור שליש נמצא הכל ניחא בס"ד:
ז סָעִיף ט ברוחב אצבע. כ' רש"ל שזהו צודק לפי פרש"י שפירש בשור הגדול ד' אצבעות (שהוא דעה השנייה דסעיף ה') אבל לפי מה דקי"ל י"ו אצבעות כדעת הרמב"ם (והוא דעה הראשונה בסעיף ה') לא יספיק אצבע ולכל הפחות בעוף ב' אצבעות עכ"ל ומ"ש רמ"א ולעולם אין צומת כו' פי' הן בעוף קטן מאד הן בבהמה גדולה דשם אין שייך שיעור:
ח סָעִיף ט דאיכא מכה במקום צומת הגידין. ז"ל מסקנת רש"ל אכן הכל לפי הניפוח וצריך המורה קודם שיטריף שיחתוך הניפוח ויעיין בו שאם נראה מתוך הניפוח שיש בו רקבון ונימוח יש לחוש שנפסק א' מן החוטין אז יש להטריף עכ"ל משמע דבלא רקבון אין איסור אפילו שנשתנה מראה הבשר מכמות שהיה:
א סָעִיף א שנפסקו. (פי' באמצע החוט) ופסקו הט"ז וש"ך אפי' לא ניטלו לגמרי רק שנעקרו מן הארכובה ונקלפו מן העצם עד למעלה טריפ' ודלא כב"י דמכשיר בכה"ג:
ב סָעִיף ב הסברות. כ' הש"ך בשם הב"ח דהמנהג להחמיר כשתי הסברות (וכ"פ מהרש"ל ופר"ח. וכתב בה"י אבל בעוף אליבא דכ"ע שיעור צה"ג הם מבפנים לצד חלל הגוף ולא לצד חוץ וכן נוהגין עכ"ל) ודלא כהט"ז שכתב שנתפשט המנהג בארצות האלו כסברא ראשונה ולא כסברא אחרונה ולא ידעתי מנין לו זה עכ"ל:
ג סָעִיף ד כנגד. (אע"פ שצ"ה מתפשטות עד העקב כבר התחילו להתקשות ונעשו כעצם ואין טרפות צה"ג אלא במקום שהם רכים). ואם נשבר העצם במקום הערקום עצמו כ' בש"ד סי' פ"ו דטריפה שיש לחוש שמא נפסק א' מצ"ה וכתב הב"ח אע"ג דצ"ה מתחילין למעלה מהערקום מ"מ אין אנו בקיאין להבחין שלא נפסק חוט א' למעלה ואין להקל לענין מעשה נגד הש"ד עכ"ל (וכ"כ הש"ך ועיין פר"ח):
ד סָעִיף ז מיעוטו. כתב הש"ך דיש לפסוק כרש"י דבבהמה נמי טריפה בנפסק רוב א' מהם וראוי להחמיר באיסור דאורייתא ועיין בט"ז שמאריך בלשון הרא"ש וליכא נפקותא לדינא:
ה סָעִיף ט אצבע. אגודל ושיעורו נתבאר לעיל סימן נ"ד וכתב רש"ל דלדידן צריך בעוף עכ"פ רוחב ב' אצבעות:
ו סָעִיף ט למעלה. כתב הש"ך ושאר פוסקים דע"ז יוכל כל אדם לסמוך ושיעור זה בין בעוף קטן ובין בבהמה גדולה. ואם נשבר העצם מחצי עצם אמצעי ולמעלה אין לחוש לפסיקת הגידין ואם עור ובשר חופין את רובו כשירה. ואם חזר ונקשר אף על פי שאין השברים יחדיו ידובקו יש להקל בעצם זה (פר"ח) ועיין לעיל סימן נ"ה מ"ש בקיצור דינים:
ז סָעִיף ט נפוח. וכתב הש"ך בשם מהרש"ל אבל מ"מ הכל לפי הנפוח וצריך המורה קודם שיטריף לחתוך הנפוח ויעיין בו (שאם נראה מתוך הנפוח שיש בו רקבון ונימוח ויש לחוש שנפסק א' מחוטין אז יש לאסור ולהטריף) גם הב"ח כתב דלא אמר הרב רמ"א אלא נפוח אבל בשינוי מראה לחוד כגון גרי"ן גע"ל בלו"א בל"א דבכה"ג אין שום לקותא ולא נפוח מכשירין לגמרי (מ"מ טוב החמיר ולעיין ע"י שיחתוך הנפוח). וכ"כ העט"ז דוקא נצרר הדם הרבה עד שכמעט אין הגידין ניכרים מפני הדם אבל צרורות דם מועט למה נטריף כשאין רואים שום ריעותא בגידין ומ"מ צריך לזה שאלת וחקירת חכם ירא אפילו בזמנינו עכ"ל:
ח סָעִיף י טריפה. כתב הש"ך ול"ד לדלעיל סימן נ"ה סי"ב דאם נתרפא שא"ש וכו' דכשר דהתם הוא שלא במקום צ"ה והטריפות תלוי ביציאת העצם הלכך כיון שנתרפא כשרה משא"כ הכא דאיכא למיחש לפסיקת א' מהגידין וכ"ז בעוף אבל בבהמה מהני בדיקה ודוקא כשחזר ונקשר אבל אם עדיין שבור כיון דאיכא ריעותא גדולה יש לאסור גם בבהמה:
א סָעִיף ב כשתי הסברות. עיין בה"ט מ"ש בשם בית הלל ועיין בתשובת מעיל צדקה סימן ל"ז שהאריך לחלוק עליו וכתב דאיזה תלמיד טועה כתבו בשמו והעלה דכל שיש רקבון בעוף במקום צומות הגידין הן מצד חלל העוף או בכל צדדי הרגל יש לאסור אפילו במקום הפסד מרובה וכבוד שבת ע"ש:
ב סָעִיף ג שמחבר השוק. [עיין בתשובת ח"ס ס"ס נ']:
ג סָעִיף ט ישער ברוחב אצבע. עש"ך שהעלה לשער תמיד בחצי עצם בין להקל ובין להחמיר ועיין פמ"ג במשבצות שכתב דלעת הצורך בע"ש והפ"מ יש להקל ולשער באצבע ועיין בתשובות ב"ח החדשות סימן י"ז בתשובה מהט"ז שדעתו גם כן כהש"ך שאין לשער רק בחצי עצם וצווח ככרוכיא על מה שאין נוהגין כן ועי' בספר לבושי שרד בפתיחה אות ל"ו שהאריך בזה ומסיק שאין לזוז מדברי הט"ז וש"ך זולת היכא דיש איזה צד היתר עוד ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן כ"א:
ד סָעִיף י אם לא נשתנה. עי' בתשובת נו"ב חי"ד סימן כ"א לענין אם אינו ידוע אי נשתנה או לא כגון שכבר נתבשל ואין אנו יכולים לבדוק מה דינו לפי דעה זו עיין שם שלא העלה בזה דבר ברור:
א סָעִיף א או שנפסקו. שם ב':
ב סָעִיף א אע"פ כו'. שם א' א"ל רכובה בלא כו'. ובהא לית דפליג:
ג סָעִיף ב ויש מי כו'. שכן פי' הראב"ד פלוגתא דרבב"ה ורבה אם מבחוץ או מבפנים וז"ש דאגרמא ולבר ולגיו וכ' דקי"ל כרבה ב"ר הונא דקאי שמואל כוותיה דאמר מקום שהגידים צומתים וזה בפנימיים אבל בחיצונים אין שלשתן מחוברים וכן אמימר אמר חד אלימי כו' ובחיצונים לא תמצא שיהא אחד גדול משנים ואף כשנים ורבא בריה דרבה ב"ר הונא ל"פ עליהם אלא מפרש מקום התחלתן:
ד סָעִיף ג ולמעלה ממנו כו'. כמ"ש שם מקום כו' וממקום כו':
ה סָעִיף ה שיעור כו'. ע"ל סי' מ"ו ס"ה:
ו סָעִיף ו יש גידים כו'. כן פי' הראב"ד מש"ש בליעי הוו כו':
ז סָעִיף ז נחתך רובו כו'. כלישנא בתרא דרב וכ' הר"ן דאי איפסיק אלימי וחד מן קטיני לגמרי טריפה אבל אם נשתייר משהו מהן כשירה כיון דלא נפסק רובו של כל אחד:
ח סָעִיף ח רובו של כו'. כמו בבהמה דרובו של כל הג' ככולם וה"ה כאן. רמב"ם:
ט סָעִיף י וכן עיקר. דכל ספיקא לחומרא כמש"ל ס"ס נ"ה וכן פסקו כל הפוסקים כל תיקו דטריפה לחומרא וכן כל פלוגתא דאמוראי וכמ"ש שם אר"פ הלכך בעינן רוב כו' וכן שם מ"ו א' אר"פ הלכך בעינן כו' (לכאורה אין ראיה מזה דהא גם במידי דרבנן מצינו כה"ג בשבת כ' א' אר"פ הלכך בעינן כו'. וע"כ הטעם כמ"ש הר"ן בפרק ע"פ על הא דאמרינן שם ק"ח א' השתא דאיתמר כו' ועמ"ש רבינו בא"ח סי' תקל"ח ס"ק ג'):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.