שולחן ערוך, יורה דעה נד
א הַבְּהֵמָה יֵשׁ לָהּ כ"ב צְלָעוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מֹחַ, י" א מִכָּאן וְי" א מִכָּאן, וְכָל אַחַת תְּקוּעָה בַּחוּלְיָא שֶׁלָּהּ, וּלְמַטָּה מֵהֶן יֵשׁ עוֹד צְלָעוֹת קְטַנּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם מֹחַ, וּלְאַחַר שֶׁכָּלוּ כָּל הַצְּלָעוֹת יֵשׁ חוּלְיוֹת שֶׁאֵין צְלָעוֹת תְּקוּעוֹת בָּהֶן. נִשְׁבְּרוּ רֻבָּן שֶׁל כ"ב הַגְּדוֹלוֹת מֵחֶצְיָן וּלְמַעְלָה כְּלַפֵּי הַשִּׁדְרָה, בֵּין שִׁשָּׁה מִצַּד זֶה וְשִׁשָּׁה מִצַּד זֶה, אוֹ י" א מִצַּד זֶה וְאֶחָד מִצַּד הַשֵּׁנִי, טְרֵפָה. וְאִם נֶעֶקְרוּ מֵהַחוּלְיָא וְהַחוּלְיָא קַיֶּמֶת, הָוֵי כְּאִלּוּ נִשְׁתַּבְּרוּ.
ב נִשְׁתַּבְּרוּ צְלָעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם מֹחַ, כְּשֵׁרָה.
ג נֶעֱקַר מֵהַצְּלָעוֹת גְּדוֹלוֹת צֶלַע וַחֲצִי חוּלְיָא עִמָּהּ, טְרֵפָה. הַגָּה: וְדַוְקָא נֶעֶקְרָה, אֲבָל אִם אֵרַע כָּךְ חֲסֵרָה, כָּשֵׁר. וְהוּא הַדִּין אִם יְתֵרָה חוּלְיָא אַחַת, אֲפִלּוּ עִם ב' צְלָעוֹת, כְּגוֹן שֶׁנִּמְצְאוּ י"ב צְלָעוֹת גְּדוֹלוֹת שֶּׁיֵּשׁ בָּהֶן מֹחַ, כָּשֵׁר (ת"ה סִימָן קע"ז) וְכֵן אִם נִמְצְאוּ בְּצַד אֶחָד ט"ו צְלָעוֹת וּבְצַד אֶחָד כְּתִקּוּנוֹ (רַשְׁבָּ"א שצ"ו).
ד נֶעֶקְרָה חוּלְיָא אַחַת כֻּלָּהּ, אֲפִלּוּ מֵאוֹתָן שֶׁאֵין בָּהֶם צְלָעוֹת, טְרֵפָה. הַגָּה: וְאֲפִלּוּ הוּא לְמַטָּה במקו' שֶׁאֵין פְּסִיקַת חוּט הַשִּׁדְרָה פּוֹסֵל שָׁם.
ה אִם נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְלֹא נִפְסַק חוּט הַשִּׁדְרָה, כְּשֵׁרָה.
ש״ך
סָעִיף א
א י"א מכאן. והם אותן של צד הצואר לבד מאותן ב' צלעות קטנות הנחתכות עם החזה שנקראים חזה ולא צלעות עכ"ל ראב"ן דף נ' ע"ב. ש"ע סָעִיף א
ב יש עוד צלעות קטנות. שלשה וכן משמע בתשובת הרשב"א סי' שצ"ו וחוליות הן י"ח ת"ה סי' קע"ז: ש"ע סָעִיף א
ג נשברו כו'. כתב העט"ז דלמאי דמחמרינן בסי' נ"ג בנשבר גף סמוך לגוף משום שמא ניקבה הריאה א"כ כ"ש בנשבר צלע אחד בעוף במקום שהריאה נחבאת שם יש להחמיר לענין מעשה דטריפה וכן משמע מדברי הרשב"א בת"ה דנשתברו צלעותיה גרע מנשבר הגף (ומביאו ב"י בסי' נ"ג) עכ"ד וכ"כ הב"ח ומשמע מדבריו שם דאפי' בבהמה טרפה אלא דמכשיר כשאין עוקץ בצלע הנשבר וכ' ומשמע ודאי דאפילו כשחזרו ונקשרו השברים אם רואים שהיה שם עוקץ טרפה אבל אם הוא ספק אם היה שם עוקץ כשר מטעם ס"ס (ול' הרוקח ס"ס שפ"ז נשבר הצלע ונכנס בחלל הגוף צריך לבדוק הריאה [כמו] גבי נפולה ע"כ) ואע"ג דאנן מטריפין בגף העוף אע"ג דליכא עוקץ מ"מ כיון דהיא חומרא כמ"ש בסי' נ"ג הבו לה דלא לוסיף עלה והיינו בגף העוף ממש אבל לא בצלעות כיון דבלא"ה משמע דיש לחלק דגף גרע מצלע וכמ"ש העט"ז ומ"מ נראה דבעוף אף הב"ח מודה דטריפה אפי בלא עוקץ וכדמשמע מדברי העט"ז ומ"מ צ"ע בדינים אלו מאחר שלא הזכירו הפוסקים הראשונים והאחרונים מזה) וכולם כתבו סתמא נשתברו צלעותיה כשרה: ש"ע סָעִיף א
ד ואם נעקרו מהחוליא כו'. ובה"ג דף קכ"ט ע"א מטריף בנעקרה צלע א' אע"פ שכל החוליא קיימת ויש לחוש לדבריו במקום שאין הפסד מרובה שכל דבריו דברי קבלה הם וכ"פ הב"ח אבל מ"ש הב"ח שגם בהפסד מרובה צ"ע הוא תימא דהרי כל הפוסקים הם להדיא נגד בה"ג וכן בש"ס ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה נשתברו כו'. וה"ה נעקרו וכן מוכח בש"ס (דף נ"ב ע"א) וכ"כ הרשב"א בתה"א דף מ"ז וכן משמע באו"ה כלל נ"ה דין ג': ש"ע סָעִיף ב
ו צלעות הקטנות כו'. כלומר אפי' נשתברו צלעות גדולות ואין בה רוב והצלעות קטנות משלימות לרוב כשר וכן משמע בש"ס: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז מהצלעות גדולות בו'. והאו"ה ומהרש"ל והב"ח והעט"ז מטריפין אף בצלעות קטנות כשנעקרה צלע וחצי חוליא: ש"ע סָעִיף ג
ח אבל אם אירע כך. צלע עם חצי חוליא או חוליא כולה חסרה מתחלת בריית' כשר כמ"ש הרמב"ם דאבר שנאמר בו ניטל טרפה חסר כשר (ונתבאר לעיל סי' נ' סעיף ב') כ"כ בת"ה ומביאו בד"מ ותמה שם על הב"י שהביא דברי ת"ה כאן בסתם ולעיל סי' נ' פסק כהרשב"א מזה משמע דהא דכתב בהג"ה כאן חסרה כשר היינו לדינא וכמ"ש בד"מ בסי' נ' בשם או"ה דקי"ל כהרמב"ם וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי' י"ז אבל שלא במקום הפסד מרובה יש להחמיר כדלעיל סי' נ' ס"ב בהג"ה וכ"כ בת"ח כלל פ"ז דין ה' דיש להחמיר: ש"ע סָעִיף ג
ט וה"ה אם יתירה כו'. ז"ל ד"מ כתוב בת"ה סי' קע"ז אם נמצא בבהמה י"ב צלעות גדולות מכל צד כשרה וכן הגידו לי טבחים בקיאים שנמצא לפעמים בבהמות כן ואין פוצה פה ומצפצף רק קצת נמנעים מלאכול צלע יתירה מפני שקרובה לחלב הכליות כו' ובתשובת הרשב"א סי' שצ"ו בהמה שנמצאו בה ט"ו צלעות מצד א' ומצד א' כתיקונו כשרה דאף אי אמרינן כל יתר כנטול דמי צלע שנעקרה כשרה עד שיעקרו רובן עכ"ל משמע דאי הוה חוליא יתרת טרפה לסברתו דמטריף נחסר כמו בניטל ודוקא לדידן דקי"ל כל יתר כנטול דמי אף עוד אחרת עמו וכדלעיל סי' מ"א אבל הרשב"א מכשיר גם בזה שכתב בתשובה שם ועוד יש טעם אחר להכשיר שאני מפרש כל יתר כנטול דמי אינו אלא אותו היתר בלבד עכ"ל וא"כ לפי אותה סברא בכל ענין כשר ואע"ג דלא קיי"ל בפי' כל יתר כנטול דמי כפי' הרשב"א (כמו שנתבאר לעיל סי' מ"א ס"ק ט"ו) מ"מ כשר אם נמצא יותר מי"א צלעות וי"ח חוליות דהא כתבתי לעיל דקי"ל כהרמב"ם דחסר אינו כנטול דמי (ויתר כנטול היינו נחסר וק"ל) ואף לב"י דמחמיר כרשב"א דחסר כנטול מ"מ לרשב"א מותר מטעם אחר וא"כ לכ"ע שרי בכל ענין עכ"ל ד"מ ור"ל נהי דלעיל סי' נ' ס"ב קי"ל דשלא במקום הפסד מרובה יש להחמיר דחסר כנעול מ"מ הכא כיון דיש עוד סברא להתיר אין להחמיר (ולפ"ז אפילו נמצאו צלעות יתירות יתר על רובן כשר ופשוט הוא ודלא כהעט"ז וגם דבריו נראים כסותרים זה את זה בסעיף זה ובסעיף ה' ע"ש ועיין בל"ח סוף ד' ק"ד מ"ש עליו) והב"ח האריך בדברים אלו שלא לצורך ומתוך כך לא עמדתי על דעתו בכמה דברים שיצאו מתחת ידו ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א י"א. הש"ך הביא לשון ראב"ן דאותן ב' צלעות לצוואר אין נחשבין למנין זה ואם נשברו עשרה או י"א גדולות עם אותן ב' לא הוה רוב וכשירה ולפ"ז יהיה ט"ו צלעות בכל צד י"א גדולות שלשה קטנות כמ"ש הש"ך אות ב' וצלע לצד החזה ומ"ש הש"ך שם חוליות י"ח יש לראות דג' חוליות יש בלא צלעות א"כ החוליא שיש באותן ב' צלעות לצד החזה הרי י"ט: ש"ע סָעִיף א
ב יש כו'. הש"ך נחית למנינא ג' צלעות קטנות וח"י חוליות ומ"ש שכן משמע מרשב"א שצ"ו כתב הכה"ג בהגהות הטור אות ה' שלא מצא ברשב"א. ומה אעשה שעוונותי גרמו שחפשתי שם בסימן שצ"ו ואין שם שום רמז מזה והוא פלאי גם מה שהודיע המנין הקצוב לא ידענא לאיזה צורך דאם יתיר או חסר כשר כמבואר לקמן ואם ניטל ביד הרי אנו רואין שניטלה א' גם אם היה יתיר חוליא א' וניטל ביד ע"י אדם יראה דטריפה ודאי כמו שאבאר לקמן אי"ה באות ט' א"כ אין נ"מ בהודעת המנין הזה: ש"ע סָעִיף א
ג נשברו. עש"ך בשם הלבוש ומ"ש בשם הב"ח אין שם הכרע אי מטריף בבהמה שיש שם עוקץ ואפשר דבעוף מיירי דוקא עיין ב"ח ולדינא העלה בצ"ע והבל"י אות ב' בשם בה"י דבעוף אם נשבר ויש עוקץ אף שלא כנגד הריאה טריפה ואם ספק אם היה העוקץ הוה ס"ס וכשירה ובהמה אף שיש עוקץ כשירה. כתב הכה"ג בשם דמש"א עצם שקורין בילי"ג אף אם נשבר אין לחוש לנקיבת הריאה יע"ש ובה"מ ולצורך שבת המיקל בצלע עוף שיש לו עוקץ אין לגעור בו וזה דוקא כשאין בשר עליו הא כשהבשר שלם ודאי כשר: ש"ע סָעִיף א
ד ואם נעקרו. הש"ך הביא דברי בה"ג באין ה"מ להחמיר כדבריו אם נעקרה צלע מעיקרא ובה"מ להכשיר דלא כב"ח. ויראה לי דנעקרה צלע מעיקרא בצלעות קטנות אף לבה"ג יש להכשיר בלא ח"מ דלא אמר אלא בגדולות דהא ר"י אמר נעקרו ברוב ב' צדדין היינו גדולות דוקא עיין ברא"ש ומסתייע דשמואל פליג בגדולות לא בקטנות ומ"ש בה"ג רב דאמר צלע וחצי חוליא מכ"מ הא שמואל אמר נעקרה צלע מעיקרא ולא מוקי לרב בקטנות י"ל דסובר דבקטנות אין מזיק צלע וחצי חוליא יעוין שם וראיתי להיש"ש סימן ס"ה שכתב הוכחה דע"כ קטנות טריפה צלע וחצי חוליא דאל"כ אמאי לא מוקי ר"כ ור"א בקטנות ורב בגדולות ורב השיב דאף בקטנות הוה גיסטרא יע"ש ופשוט ליה ליש"ש דאם נעקרה חוליא עם ב' צלעות קטנות אז אפילו הקשר קיים הוה גיסטרא ומיהו בניטל חוליא בשלהי כפלי שאין שם צלעות כלל לא הוה גיסטרא כ"א טריפה וכמ"ש שמואל וכן לטריפה ולדינא צ"ע באם ניטל החוליא וב' צלעות קטנות אי הוה נבילה או טריפה לחוד גם אי הקשר קיים אי הוה נבילה או כשירה וכדאמרן ועיין פ"ת הביא לשון בה"ג: והנה הכר"ו אות א' הקשה דאמאי אמר בשלהי כפלי ולא משני חוליא באותן צלעות קטנות אי ס"ד דצלעות קטנות אין בהם טריפות בנעקר צלע וחצי חוליא יע"ש והנה אם נאמר דכשירה ע"כ צ"ל כמ"ש היש"ש דחוליא וב' צלעות קטנות הוה גיסטרא וא"כ ליכא לאוקמיה בצלעות קטנות דשמואל אמר וכן לטריפה והא נבילה הוה גיסטרא ויפה הוכיח רש"ל דע"כ צלעות קטנות טריפה דאל"כ אימא דר"כ ור"א בקטנות מיבעיא דהא וודאי אי צלע וחצי חוליא בקטנות כשר אמאי לא משני חוליא בצלעות קטנות וע"כ דהוה גיסטרא א"כ אכתי אימא דמיבעיא הכין וע"כ דרב נמי אוסר בקטנות. וא"כ אף אי נימא דצלעות קטנות כשר ולא מוקי איבעין הכין דצלע משמע גדולה עיין פוסקים מ"מ מוכח דצלע מכאן ומכאן בקטנות וחוליא עמה הוה גיסטרא ✍וכדאמרן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה נשתברו. וה"ה נעקרו כמ"ש מש"ס ורשב"א ארוך מ"ו ש"ך. מ"ש ה"ה נעקרו כוונתו דל"ת דמשלימין לרוב גדולות אם נעקרו עכ"פ ודוקא נקיט נשתברו אין משלימות לז"א דליתא דאל"כ לא פריך מר' יוחנן נעקרו א"א זה שלא כנגד זה לר"כ ולר"א ומה קושיא דלמא קטנות משלימות והוה שלא כנגד זה ועיין רשב"א ארוך מ"ז הוכיח דצלע וחצי חוליא בגדולות ולא קטנות דאל"כ מה פריך לר"כ ור"א דלמא ר"י י"א גדולות וצלע קטן מכאן יע"ש וכוונתו מבואר דע"כ אין שום טריפות מחמת דררא דצלע קטן וממילא צלע וחצי חוליא נמי בגדולות דחצי חוליא בשלהי כפלי כשירה ה"ה בצלעות קטנות בהצטרפם יחד נמי אין טריפה דאל"כ לא הוה פריך לעיל והבן ועיין בכר"ו בזה: ש"ע סָעִיף ב
ו צלעות קטנות. עש"ך והיא קושית הפרישה פשיטא דלא עדיף מצלעות גדולות קמ"ל דאף דמשלימין לרוב אפ"ה כשירה ומ"ש שכ"מ מש"ס נתבאר באות ה': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז מהצלעות גדולות. הש"ך הביא דברי האחרונים שמטריפין אף בקטנות נעקר צלע וחצי חוליא ולא הביא דעת הרא"ש דאין הכרח בדבריו או דאחרונים הסכימו כן: ש"ע סָעִיף ג
ח אבל אם אירע כך. עש"ך וכוונתו מבואר שהוסיף בדברי הרמ"א ואפילו חוליא שלימה חסירה מטעם הר"מ ודוקא בה"מ כמ"ש סימן נ"א ס"ב וחולק על הט"ז דמשמע דמכשיר אף באין ה"מ. ומיהו ביתיר כתוב לקמן אף באין ה"מ דיש סברת הרשב"א דיתיר כנטול לבד ומה שהליץ הד"מ בעד הב"י י"ל ה"נ דלא הביא הב"י סברת הת"ה כ"א ביתיר דיש ב' סברות הר"מ ורשב"א להתיר מש"ה הכשיר הא בחסר להב"י טריפה אף בה"מ דפסק בסימן נ"א כדיעה קמייתא כרשב"א דכ"מ דניטל טריפה ה"ה חסר ועיין מה שאכתוב באות ט': ש"ע סָעִיף ג
ט וה"ה אם יתירה. הש"ך האריך ותוכן כוונתו דכאן אף באין ה"מ יש להתיר דיש ב' סברות א' הר"מ ז"ל דחסר מתחלה כשר וא' סברת הרשב"א דיתיר אינו אלא כנטול הוא ממקומו וא"כ כשר. והנה ב' כבדים דפסק בסי' מ"א דטריפה אף דיש ב' סברות להתיר א' כהד"מ חסר אינו כנטול וב' סברת הרשב"א אפ"ה החמיר כבר כתבנו דאין ראיה מכבדים דמטעם נטילת המרה קאתינן עליה ולא מחמת עצמו וכי אמר הר"מ ניטל טריפה הא חסר כשר כשהטריפות מחמת עצמו לא מחמת מרה וכיוצא. ועוד דכתב הב"י בסי' מ"א דאפשר דא"א להבראות חסירה הכבד ור"ל דמש"ה תנן ניטלה הכבד ולא אשמעינן רבותא טפי חסר הכבד דא"א להבראות חסירה הכבד וא"כ י"ל יתיר כבד טריפה אף להר"מ ולא תנן במשנה יתיר דלא מיירי אלא בחסר וניטל ואין ראיה מכבד וכדאמרן אמנם הא קושיא אמאי מכשיר אם חוליא יתירה וב' צלעות לו יהא כל יתר כחסר הוא לבד כסברת הרשב"א מ"מ ה"ל גיסטרא וטריפה אף לסברת הרשב"א. והרשב"א לא הכשיר בתשובה אלא ג' ד' צלעות מצ"א ומצ"א כתקנו דאף אם נאמר נעקרה צלע מעיקרא בכה"ג מ"מ לא הוה כחסר אלא אותו לבד וישאר המנין שלם משא"כ יתיר חוליא ה"ל גיסטרא וצ"ל דהמנין שלם לא הוה גיסטרא. גם מרשב"א מוכח דוקא מה"ט מכשיר הא יתיר חוליא טריפה להר"מ ז"ל וזה שלא כדעת ת"ה. עוד איני מבין דהא בסי' מ"ג ב' טחולים הטריף הר"ב שלא בה"מ ולחוש לדעת הרמב"ן וע"כ היינו כל יתר כנטול ביד דמי לא כחסר מתחלת ברייתה דמי ויש ב' סברות להכשיר הר"מ דמכשיר דהוה כחסר לגמרי וסברת הרשב"א כנטול ממקומו וישאר ד"ז ואפילו הכי מטריף באין ה"מ א"כ ה"ה כאן דנימא כנטול ביד דמי וטריפה. ודוחק לומר דבטחול דבוקים זה בזה משא"כ כאן הוה ב' אברים דהא יתיר רגל נמי טריפה להרמב"ן גם אין לומר דהתם הוה משם א' שמא כרשב"א שמא כר"מ אין הספק הב' מחמיר יותר מן הראשון משא"כ כאן שמא הלכה כר"מ דחסר כשר ואת"ל חסר טריפה שמא הלכה כרשב"א וכל זה צ"ע: והנה הר"ב שכתב ויתיר חוליא עם ב' צלעות הוה לא זו אף זו ל"מ חסר חוליא דבנין קצר הוא מתחלה וכמ"ש הלבוש והתב"ש סי' ג' דכשירה אלא אפילו יתיר חוליא וב' צלעות דה"א גיסטרא או דכנטול ביד דמי וטריפה אפ"ה כשירה אמנם במ"ש או שיש ט"ו צלעות מצ"א הא פשיטא אם יתיר חוליא וב' צלעות מכ"ש ט"ו בצ"א לו נעקרה כמותן הא רוב בעינן. ואם היינו אומרים דהר"ב מטריף ביתיר רובן כמ"ש הלבוש הוה א"ש לדיוקא אצטריך דוקא ט"ו ולא רובן. ויש מעט תבלין לזה לומר דיתיר חוליא כשירה דלא הוזכר מנינם בגמרא משא"כ צלעות הוזכרו י"א מכאן ומכאן הלכך אם רובן יתירות אף חסר מתחלת ברייתה טריפה. וזה לשון הלבוש ס"ב נמצא חוליות וצלעות עד רובן כשירה דיתיר כנטול והוה נעקרי מיעוטן וכשירה ובס"ה יתיר חוליא או חסר הבנין חזק ומתקיים הוא וסבור הייתי לומר דנשברו רוב צלעותיה הוה תחת סוג שבורח ועיין פר"ח אות ז' דאפשר ע"כ לא אמר הר"מ אלא כל שניטל טריפה חסר כשר הא שבורה אף חסר טריפה ומש"ה יתיר רובן טריפה וה"ה נברא כך משא"כ חוליא אפשר תחת סוג נטולה דבטומאה חסרון השדרה היינו ניטל ביד כמו שהוכיח הת"ה קע"ז דאי גברא חסר וודאי מטמא ואף שהר"מ מנה ניטל החוליא תחת סוג שבורח אפשר הלבוש והד"מ אין סוברים כן. אמנם מ"ש הלבוש דחסר חוליא דסוף השדרא ליפסוק ור"ל דנתקלקל הבנין ויהיה נפסק השדרה במקום דפוסל פסיקת החוט א"כ י"ל יתיר חוליא בלא"ה כשירה דאין טריפות מחמת עצמו אלא מחמת פסיקת החוט שסופו לפסוק ותרי רואין לא אמרינן כמ"ש המ"ב בתשובה ס"א ביתיר כיס ✍משא"כ יתיר רוב צלעות טריפות מחמת עצמו אם כן טריפה ביתיר יותר מרוב וכדאמרן: ודע דמתשובת הרשב"א שצ"ו מתבאר כל יתר כנטול כנגדו אחת ולא יותר מדכתב דמש"ה ט"ו צלעות בצד א' כשירה דנעקרו רוב בעינן ואף די"ל דצלע יתירה בצ"א הוה ניטל אותו צד כשירה מ"מ כתב שם כניטל צלע א' דמי ולס"ז אף יתיר בשני מקומות מזה צלע ומזה צלע כשירה אי בלא חוליא ואפשר דה"ה בחוליא דאין מנין ידוע לחוליות עיין תב"ש סימן ג' האריך בכאן ומ"ש הכר"ו דא"כ ג' מרות נימא דנשאר א' לא ידענא דהתם דרכה להיות א' א"כ כשיש ג' פשיטא דכנטול הכל דמי משא"כ בצלעות ולקמן סימן נ"ה אבאר באורך: כתב הכה"ג בהגהות הב"י אות ג' אף להב"ח דמחמיר בצלע שנשבר מ"מ מודה היכא דאין הריאה נחבאת כשירה דהא כל צלעות העוף אין בהם מוח גם הרדב"ז כתב כשנשברו רחוק משדרה אין לחוש לריאה ולא ידענא מה ענין אין בהם מוח לריאה ואולי ה"ק כל שדחוק מריאה אף נשברו כולן כשירה דאין בהם מוח וזה בצלעות קטנות בבהמה וכבר נסתפקנו בזה בט"ז אם נשברו בעוף רובן ועדיין צ"ע: ש"ע סָעִיף ג
ט״ז
סָעִיף א
א רובן של כ"ב. כתב הר"ן הא דכשר בנשתברו מיעוט צלעות אע"ג דקי"ל בקוץ עד שינקוב לחלל חוששין שמא ניקב אחד מהאברים הפנימים בנשתברו מיעוט צלעות בין שהשבר כלפי פנים או כלפי חוץ כשרה ולא חיישינן שמא ניקבו הדקין או כרס או הריאה וטעמא דדוקא גבי קוץ חיישינן להכי כיון שניקב בכח מבחוץ ונכנס מדוחק אבל בראשי הצלעות דליכא למימר הכי לא חיישינן למידי הלכך בין שהשבר נוטה לחוץ בין לחלל הבהמה בין שעורה ובשרה קיים בין שאינו קיים כשרה עכ"ל ודומה לזה כתבתי סי' נ"ג סעיף א' בסופו דלא כדעת הלבוש שמכח קושיא כזו אוסר בנשבר צלע אחד בעוף וכן כתב מו"ח ז"ל בסימן זה ואנו אין לנו איסור כלל בזה וכמשמעות דברי הטור ובעל הש"ע שכתבו להיתר בנשברו מיעוט צלעות אפילו לדידן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב נשתברו צלעות הקטנות. פי' ואין איסור אפילו נשברו קצת מהגדולות ג"כ אין אלו מצטרפים לעשותה רוב שבורות: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג מהצלעות גדולות. זה דעת הרשב"א בטור והביא דעת הרא"ש שלא חילק ובכל גווני אסור בצלע וחצי חוליא ורש"ל פסק כהרא"ש וכ"כ מו"ח ז"ל ושכן דעת או"ה להחמיר: ש"ע סָעִיף ג
ד ודוקא נעקרה כו'. זהו דעת ת"ה סימן קע"ז וטעמו בזה דהאי טרפות דחסירות ויתירות צלעות וחוליות לא פסלי אלא כשהיה לה חוליא ונתעקרה מדמייתי עליה שם מדתנן לבית הלל דס"ל לענין טומאת מת באוהל דקי"ל שדרה מטמא באוהל וכל שחסר חוליא אחת מן השדרה אינה מטמא באוהל ואמר שמואל וכן לטרפה שהבהמה נטרפה בחסרון חוליא אחת והתם גבי טומאה מיירי שהיה לו חוליא ונחסרה דאין נראה כלל שאם היה אדם שנברא רק בי"ז חוליו' שלא תטמא שדרתו באוהל אם לא נחסר ממנו כלום אלא ודאי לא איירי אלא כשהיה שם מנין חוליו' ונחסרו וע"ז אמר שמואל וכן לטרפה וה"ה לענין עקירה לא מיירי אלא בנעקרה מברייתה אבל לא בחסרים מתחלת ברייתה והכי מוכח מדברי רמב"ם דס"ל כל שאמרו ניטל טרפה אם נבראת חסר כשרה כו' ע"כ והקשה בד"מ ע"ז דהא להרשב"א ס"ל כל מקום שניטל טרפה אף אם נברא חסר טרפה כמ"ש בסי' נ' וא"כ תימ' על הב"י שפסק לעיל כרשב"א וכאן כ' כת"ה להתיר בנברא חסר ודבריו סותרים זא"ז ולא הרגיש ואח"כ כתב ד"מ דלהרשב"א יש מצד אחר היתר ביתר דהיינו שס"ל הא דאמרו כל יתר כנטול דמי היינו כאילו ניטל היתר בלבד ממקום חבורו כמ"ש ב"י ס"ס מ"א ולפי סברא זו כשר דהא לא נחסר חוליא ואע"ג דלא קי"ל כאותו הפירוש אלא קי"ל כאילו ניטל גם זה שהוא ראוי לו להיות וה"ל חסר מ"מ כשר בנמצא יתר מי"א צלעות וי"ח חוליות דהא כתבתי לעיל דקי"ל כרמב"ם דחסר אינו כניטל ואף להב"י דמחמיר כרשב"א מ"מ לרשב"א מותר מטעם אחר שזכרתי וא"כ לכ"ע שרי בכל ענין עכ"ל ולא נתיישב עדיין דברי ב"י דהא איהו לא ס"ל כרשב"א בפירוש יתר כנטול דמי כמו דמוכח מפסק דלעיל סי' מ"ג דמכשי' בב' טחולין אפי' בצד העב והיאך יפסוק כאן לקולא כרמב"ם לענין פלוגתא דחסר והוא עצמו פסק כרשב"א לענין פלוגתא דחסר. ומו"ח ז"ל האריך כאן בענין ישוב פסק זה ולפעד"נ דאין כאן התחלת קושיא דעיקר טעמו של ת"ה הוא ממ"ש תחלה דמצד הסברא נראה לו מההוא דטומאה דכאן אין חשש רק בהיה לו ונחסר אלא שאח"כ הביא הוכחה מדברי רמב"ם דחסר כשר והמעיין שם בסוף התשובה יראה שיש לו להשיב על ההוכחה מרמב"ם אלא שחיזק א"ע מכח הסברא שזכר תחלה נמצא ששפיר פסק ב"י להיתר כאן בחסר ויתר בצלעות בבריאה מצד סברת ת"ה וגם לשון התלמוד מורה כן שאמר בזה לשון נעקרה דמשמע דוקא שהיו ונעקרו וכתב שם בת"ה שהבקיאין אמרו לו שהרבה פעמים מצאו צלע יתירה בכל צד ולא היה פוצה פה לאיסור רק מקצת בני אדם נמנעים מלאכול צלע היתר מפני שקרובה היא לחלב הכליות עכ"ל ומו"ח ז"ל כתב מצאתי בא"ו היכא שנמצאו צלעות יתירות כגון י"ג י"ד ט"ו מכל צד וכולן דומות זו לזו כולן כשרות לבד העליונה שמניחין לצד האחוריים כך הורה הרב מהר"ר שכנא ז"ל מלובלין: ש"ע סָעִיף ג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א רובן של כ"ב. עט"ז בשם הר"ן דל"ד לקוץ שניקב לחלל בכח משא"כ כאן דאין בכח בין שיש עור ובשר על הצלע או שאין עליו קרום ובשר ואף שהשבר כלפי הריאה א"צ אפילו בדיקה ולעיל סימן נ"ג כתב כיוצא בזה לחלק בין צלע לגף אף כפי הנראה דגף ג"כ אין בכח ומש"ה כתב הרשב"א דגף כשר כמו צלע אפ"ה יש לחלק שמנדנד משא"כ צלע מינח נייחי. ועוד י"ל גף עפ"י איזה סיבה בהלחץ לקיר וכדומה יכנס העוקץ לגוף בכח משא"כ כאן. ועיין סימן מ"א אות ח' בש"ך ולהר"ן דאוסר שם במחט יוצא בבשר הכבד מטעם מחט בחלל הגוף. ולדידיה ה"ה מחט יוצא מזפק בעוף כמ"ש במקום אחר לק"מ מן צלע דהתם מנדנד אילך ואילך משא"כ צלעות מינח נייחי אלא דהר"ן כתב כאן הטעם דאין בכח קשה מ"ש מחט בבשר כבד דג"כ אין בכח וי"ל דכאן הוצרך לחלק בין קוץ לחץ שמיד שנזרק ניטל ממנו אפ"ה טריפה אלמא חיישינן לרגע א' וע"כ דבכח משא"כ צלעות שבשעה שנשבר לאו בכח ומיהו ממחט אין קושיא דמונח ושוהה חיישינן אף שאין בכח וכדאמרן והשיג על הלבוש דמחמיר מכח כ"ש אם גף אוסר בעוף כ"ש צלע בעוף וב"ח נמי אוסר בעוף ובהמה אין הכרע בדבריו כמו שאבאר בש"ך לז"א דאין לנו אלא פסק הש"ע דאי איתא שיש חילוק הוה ליה לפרש דעוף טריפה אלא כדאמרן: ודע דעוף אם נשתברו רוב צלעותיה טריפה דכל טריפות שמנו בבהמה כנגדן יש בעוף אף דאין לו מנין ידוע. עיין פר"ח אות ג' הביא בשם הרדב"ז בשם תשובה ובש"ך יבואר. ומ"מ הך דינא דנשבר צלעות רובן בעוף לא ידענא מה אידון ביה בגמרא אמרו צלעות שיש בהן מוח ובעוף מהו. והר"מ פ"ו מה"ש הי"ז העוף אין לו המסס וכרס כו' משמע דשאר דינים איתנהו גבי' אף שלא חשיב טחול וכוליה הא פרט אותן ואמר שהן כשירות ואלו צלעות וחוליות לא כתב משמע דטריפה ובפ"י מה"ש ה"י כל טריפות שאפשר שימצא בעוף א' הוא חוץ טחול וכוליא ואונות הריאה הרי שלא הוציא צלעות וחוליא מהכלל גם תירוץ כ"מ שמנו חז"ל וכוליה וטחול לא מנו יע"ש לא שייך בצלעות סוף דבר אני העני נבוך בדין זה [?כט] וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה אם נשברו רוב צלעות או חסר חוליא בעוף במפרקת וכדומה✍וצ"ע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב נשתברו מצלעות קטנות פי' עם גדולות ט"ז וכמ"ש הפרישה דאי קטנות לחוד אין בהן רוב אלא לומר שאין משלימות לגדולות להיות רוב: ודע דנעקרה צלע מכאן ומכאן הוה גיסטרא ומטמאה במשא מחיים שהרי בגמרא נ"ד א' בעו מיניה ר"א ור"כ מרב נעקרה צלע מכאן ומכאן וחולי' קיימת אמר רב גיסטרא קאמריתו ובדף כ"א מבואר דגיסטרא נבילה וכמ"ש הר"מ בפ"ב מהלכ' שא"ה ה"ב ופ"ג מה"ש הי"ט דהוה נבילה וראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות ז' תמה על הפוסקים שלא הביאו הא ותי' אולי נכללה בעשאה גיסטרא ועל הטור יש לתמוה שלא הביא הא דעשאה גיסטרא עכ"ל. הנה אם כוונתו על הר"מ ז"ל והלשון מורה כך דכתב שלא הביאו בששה נבילות מחיים ע"ז לא תי' דהוה בכלל גיסטרא דמה ענין זה לגיסטרא שחלקוה לב' והא ר"א ור"כ בעו ולא הוה ידעינן אם זה דומה לגיסטרא ואיך ישמיט הר"מ ז"ל זה ואדרבא מה שתמה על הטור נהפוך הוא שלא קשה על הטור דכפי הנראה מסתימת דבריו צלע מכאן ומכאן ותו לא הוה גיסטרא וז"א דבהדיא אמרינן ברבי יוחנן נעקרו ברוב ב' וא"א שיהא זה שלא כנגד זה ומסיק עם האסיתא דהיינו שניטלו ב' צלעות עם החור שלהן אף שקשר השדרה קיים וכדבעינן למימר לקמן אם כן לא הוצרך הטור לחשוב זה דכבר חשב נעקרה צלע א' וחצי חוליא טריפה ונבילות לא קחשיב ודע דא"ל דנעקרה צלע מכאן ומכאן עם אסיתות בצלעות קטנות דשם אין טריפה לדיעה א' אפ"ה הוה גיסטרא דאם כן מה קאמר א"ה היינו דרב ורב בצלע גדולה אמר וממ"נ אי בצלע קטנה טריפה וכרא"ש אם כן לא הוצרך להזכיר וכדאמרן ונ"מ בין טריפות לנבילות ידוע כמו שהשרשנו בתחלת חבורינו זה✍ועיין מ"ש לקמן בזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג מהצלעות גדולות. הט"ז צידד להחמיר כרא"ש שלא חילק ואו"ה ושאר פוסקים דאף נעקרה א' מצלעות קטנות עם חצי חוליא טריפה. ודע דחצי חוליא היינו החור שהבוכנא תקועה שם וז"ל הר"ן בשר השדרה נקרא חוליא והחור שהצלע תחוב נקרא אסיתא ואם ניטל אסיתא טריפה וב"י הביאו ולפ"ז חצי חוליא לאו דוקא ועיין פ"ת אות ו' כתב חצי ואין להכשיר כ"א שיצא הספק שלא יהיה חצי וא"י "דחצי לאו חצי חוליא ממש אלא כל שאסיתא ניטל אף שקשר קיים טריפה וכאמור✍עיין רש"י חולין נ"ד א' בזה: ש"ע סָעִיף ג
ד ודווקא. עט"ז האריך ותוכן כוונתו דהתרומת הדשן עיקר טעמא דמדין טומאה נלמוד לטריפות ושם דוקא חסר בידי אדם ה"ה לטריפה והביא ראיה שלא יהיה זה דבר תימה שלא הזכיר א' מהפוסקים לז"א דלהר"מ וודאי הכין הוא דכל שאם ניטל טריפה חסר כשר וכיון שכן אית (תימה) לומר דכ"ע מודים. עוד הביא שהצלע היתירה יש להניח לצד אחוריים משום חלב אמנם מ"ש הט"ז דהב"י לא פסק כרשב"א כל יתר כנטול הוא לבד מההיא דב' טחולים לא ידענא דהא להרשב"א כשר ב' טחולים בסומכיה דנשאר עובי ד"ז ולהרמב"ן דאמר כנטול הוא ומקומו עמו טריפה בסומכיה כמו שמבואר בארוך דף ל"ט א' ואף אם נדחוק ולומר כמ"ש הפר"ח סימן מ"א אות ח"י ב' טחולין אם א' נכנס לתוך עובי חבירו באופן שאם ינטל לא נשאר עובי ד"ז טריפה להרשב"א יע"ש מ"מ אמאי לא הביא מסימן מ"א ב' כבדין טריפה ע"כ המחבר כרש"י והר"מ פוסק וזה מבואר. ומה"ט אין לתרץ דמכשיר כאן מס"ס שמא הלכה כר"מ חסר כשר ושמא הלכה כרשב"א דיתיר כנטול הוא לבדו דאם כן ב' כבדין אמאי מטריף דהוה ס"ס וכדאמרן ואם כן היה להביא סימן מ"א ומה שיש לעיין ב' כבדין אפשר מטעם מרה גם לרמב"ן דיתיר כנטול הוא ומקומו ביד אם כן ב' חוליות טריפה אבאר בש"ך בזה: ש"ע סָעִיף ג
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א גדולות. לבד מאותן ב' צלעות קטנות הנחתכות עם החזה שנקראים חזה ולא צלעות. ש"ך בשם ראב"ן (כ' דמש"א סי' קל"ב ראיתי כמה פעמים מרוב מורי הוראה בעוף שנשבר או נתעקר הגף שלו שקורין בילי"ק דהיינו החזה והכשירוהו שזה דרכו בילדותו כשממשמשין אותו יותר מדאי ולא הטריפוהו מחמת הריאה שנחבאת שם עכ"ל): ש"ע סָעִיף א
ב נשברו. כ' העט"ז דלמאי דמחמירין בסי' נ"ג בנשבר גף סמוך לגוף א"כ כ"ש בנשבר צלע א' בעוף במקום שהריאה נחבאת שם דיש להחמיר לענין מעשה דטריפה עכ"ל וכ"כ הב"ח ומשמע מדבריו שם אפילו בבהמה טריפה כשיש עוקץ בצלע הנשבר אפילו אם חזרו ונקשרו השברים אם רואה שהיה שם עוקץ טריפה אבל אם הוא ספק אם היה שם עוקץ כשר מטעם ס"ס ואע"ג דאנן מטריפין בגף העוף אף בדליכא עוקץ מ"מ כיון דאינו אלא מכח חומרא מקילין בצלעות מאחר דבלא"ה משמע שיש לחלק בין גף לצלע. וכתב עוד הש"ך ומ"מ צ"ע בדינים אלו מאחר שכל הפוסקים ראשונים והאחרונים לא הזכירו מזה וכתבו סתמא נשתברו צלעותיה כשרה עכ"ל והר"ן כתב בנשתברו מיעוט צלעות אין חילוק בין שהשבר נוטה לחוץ בין שנוטה לחלל הבהמה בין שעורה ובשרה קיים בין אינו קיים מ"מ כשרה. וכ' הט"ז דמזה מוכח דלא כעט"ז שאוסר בנשבר צלע אחד בעוף: ש"ע סָעִיף א
ג קיימת. ובה"ג מטריף בנעקרה צלע א' אע"פ שכל החוליא קיימת וכ' הש"ך דיש לחוש לדבריו במקום שאין הפסד מרובה אבל בהפסד מרובה אין להחמיר כלל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד כשרה. כ' הש"ך דה"ה נעקרו וגם אין איסור אפי' נשברו קצת מהצלעות גדולות ג"כ אין אלו קטנות השבורות מצטרפות לעשותן רוב שבורות: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה גדולות. כ' הש"ך דמהרש"ל וב"ח ועט"ז מטריפין אפילו בצלעות קטנות כשנעקרה צלע וחצי חוליא: ש"ע סָעִיף ג
ו כשר. (ר"ל מתחלת ברייתה כשר כמ"ש הרמב"ם דבכ"מ שניטל טריפה חסר מתחלת ברייתא כשר) כ' הש"ך וכל זה בהפסד מרובה אבל שלא בהפסד מרובה יש להחמיר כדלעיל סי' נ' ס"ב בהגה"ה: ש"ע סָעִיף ג
ז נמצאו. כ' הט"ז וש"ך אע"ג דבסי נ' קי"ל שלא במקום הפסד מרובה יש להחמיר דחסר כנטול מ"מ הכא כיון דיש עוד סברא להתיר אין להחמיר. והיכא שנמצאו צלעות יתרות כגון י"ג י"ד ט"ו מכל צד וכולן דומות זו לזו כולן כשרות לבד העליונה שמניחין לצד האחוריים כך הורה הרב מהר"ר שכנא ז"ל מלובלין (ואחרוני' כתבו שיש למנוע מלאכול צלע היתירה מפני שקרובה לחלב הכליות עיין ש"ך וט"ז): ש"ע סָעִיף ג
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף ג
א ודוקא נעקרה. [עט"ז ס"ק ד' ועיין בתשובת חתם סופר סי' נ"ה מ"ש בזה]: ש"ע סָעִיף ג
ב אם יתירה. ע' ש"ך ס"ק ט' שכתב דביתרת כשר אפי' שלא במקום הפסד מרובה. והפר"ח האריך ומסיק להחמיר בין בחסר בין ביתיר חוליא אפילו בהפ"מ ע"ש ועי' בתשובת נו"ב חלק יו"ד סי' ה' באמצע התשובה שהאריך בזה והעלה דיתר חוליא גרע מחסר ובחסר חוליא יש להכשיר לחלוטין וביתר חוליא אין להקל אלא בהפ"מ ע"ש היטב. ועיין בתשובת תשואת חן סימן י"ט מה שכתב בזה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ג נשברה השדרה. כפול לעיל סי' ל"ב ס"ב ועיין מ"ש שם: ש"ע סָעִיף ה
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ולאחר שכלו כו'. שם ב': ש"ע סָעִיף א
ב מחציין כו'. שם: ש"ע סָעִיף א
ג בין כו'. שם בברייתא: ש"ע סָעִיף א
ד (ליקוט) ואם נעקרו כו'. כר"י דסוגיא שם כוותיה דפריך שם והאר"י ברוב שני כו'. ת"ה מ"ז א' (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה נעקר כו'. דהלכה כרב באיסורי: ש"ע סָעִיף ג
ו (ליקוט) מהצלעות גדולות. דמש"ש בין נעקרו כו' היינו ע"כ מהצלעות גדולות מדכללינהו עם נשתברו ועוד דאל"כ מאי פריך והאר"י ברוב כו' וא"כ ה"ה כה"ג כיון דעקירת הצלע לא פסיל בקטנות הוי כאלו נעקרה חצי חוליא לבד דכשר. שם בת"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
ז ודוקא כו' וה"ה כו'. עש"ך בשם ד"מ ס"ק ח' וס"ק ט': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח ואפילו הוא כו'. תוס' פ"ק דעירובין ז' א' ד"ה כגון. וא"ת ובאלו טריפות כו': ש"ע סָעִיף ד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.