א עוֹף שֶׁנָּפַל לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעָיו וְנִשְׁתַּנּוּ, הַלֵּב וְקֻרְקְבָן וְכָבֵד שֶׁדַּרְכָּם לִהְיוֹת אֲדֻמִּים וְהוֹרִיקוּ כְּכַרְתִּי, אוֹ הַמֵּעַיִם שֶׁדַּרְכָּן לִהְיוֹת יְרֻקִּים הֶאֱדִימוּ, טְרֵפָה אֲפִלּוּ בְּמַשֶּׁהוּ מֵהֶם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ, וַאֲפִלּוּ לֹא הִגִּיעַ לֶחָלָל, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מֵחֲמַת מִכְוַת אֵשׁ סוֹפָן לִנָּקֵב. וְהַכָּבֵד אֵין הַשִּׁנּוּי אוֹסֵר בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁתַּנָּה כְּנֶגֶד הַמֵּעַיִם, דְּהַיְנוּ בָּרֹאשׁ הַדַּק שֶׁלּוֹ וּכְלַפֵּי פְּנִים, אוֹ אִם הוֹרִיק כְּנֶגֶד הַמָּרָה אוֹ כְּנֶגֶד כָּל מְקוֹם חַיּוּתָהּ. אֲבָל הָרֵאָה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ, מִפְּנֵי שֶׁצַּלְעוֹתֶיהָ מְגִנּוֹת עָלֶיהָ. הַגָּה: וּטְחוֹל שֶׁהוֹרִיקָה בְּסוֹמְכֵיהּ, אֲפִלּוּ רַק מַשֶּׁהוּ, טְרֵפָה, שֶׁסּוֹפוֹ לִנָּקֵב (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרַשְׁבָּ"א).
ב הָא דְּשִׁנּוּי פּוֹסֵל בְּאֵבָרִים אֵלּוּ, דַּוְקָא כְּשֶׁעָמְדוּ בְּשִׁנּוּיֵיהֶם אַחַר שֶׁשְּׁלָקָן, אֲבָל אִם שְׁלָקָן וְחָזְרוּ לְמַרְאֵיהֶן, כָּשֵׁר.
ג אִם לֹא נִשְׁתַּנּוּ אֵבָרִים אֵלּוּ וְאֵרַע שֶׁשְּׁלָקָן וְנִשְׁתַּנּוּ, טְרֵפָה, כֵּיוָן שֶׁנָּפְלָה לָאוּר.
ד אֵין יַרְקוּת פּוֹסֵל בְּכָבֵד שֶׁל עוֹף בֵּיתִי שֶׁיֵּשׁ בְּמִינוֹ מִדְבָּרִיִּי, שֶׁכָּל הַמִּדְבָּרִיִּים כְּבֵדָן יָרֹק כְּכַרְתִּי.
ה נָפְלָה לָאוּר וְאֵין יָדוּעַ אִם נֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעֶיהָ, צְרִיכָה בְּדִיקָה. וְאִי לֵיתָא קַמָּן לְמִבְדְּקֵיהּ, אֲסוּרָה.
ו נִמְצָא שִׁנּוּי בְּאֶחָד מֵאֵיבָרִים אֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדוּעַ לָנוּ שֶׁנָּפְלָה לָאוּר, טְרֵפָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין כָּל זְמַן דְּלָא יָדְעִינָן שֶׁנָּפְלָה לָאוּר, אֶלָּא תָּלִינָן הַשִּׁנּוּי בְּדָבָר אַחֵר (ר"ן וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם ראבי"ה וְרַשִׁ"י ומהרא"י בְּשַׁעַר ל"ה וְרֹא"שׁ וְעוֹד פּוֹסְקִים) וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלַיְיהוּ.
ז אֵין טְרֵפוּת שִׁנּוּי אֵבָרִים אֵלּוּ פּוֹסֵל אֶלָּא בְּעוֹף, אֲבָל בִּבְהֵמָה אֵין שִׁנּוּי אֵבָרִים אֵלּוּ פּוֹסֵל אֲפִלּוּ יָדַעְנוּ שֶׁנָּפְלָה לָאוּר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין גַּם בִּבְהֵמָה בְּיָדוּעַ שֶׁנָּפְלָה לָאוּר וְנִשְׁתַּנּוּ מֵעֶיהָ, וְהָכֵי נָהוּג (מָרְדְּכַי וְהַגָּ"א בְּשֵׁם כַּמָּה גְּדוֹלִים וְרַשְׁבָּ"א וְרַאֲבָ"ד וְאו"ה).
א סָעִיף א והוריקו כו'. אבל האדימו אפילו הוסיפו באדמומית וכן המעיים שדרכן להיות ירוקים אם הוסיפו בירקות כשר. ר"ן:
ב סָעִיף א ככרתי. אבל ירוק כביצה (שקורין גע"ל) כשר בכבד שהכבד הוא ירוק כביצה אם הוא שומן טור בשם הרשב"א ומשמע לכאורה דמש"ה אפי' בעוף כחוש כשר וכן נראה מדברי המחבר אבל מהרש"ל פא"ט סי' צ"ו כתב דבעוף כחוש אסור ונראה עוד מדברי המחבר דה"ה בלב וקורקבן לא מיטריף אלא בירוק ככרתי וכמו שהביא בב"י הר"ן בשם הרא"ה אבל הרשב"א בתה"ה דף נ"א ע"ב כתב דבלב וקורקבן אפי' כמראה הביצה טרפה וכ"פ הב"ח וכ"פ מהרש"ל שם:
ג סָעִיף א כנגד המעיים. אפילו בכל שהוא ודאי לקו גם הבני מעיים ואפי' הן לפנינו ואין רואין בהם שום ריעותא טרפה עכ"ל הטור:
ד סָעִיף א וכלפי פנים. וראשה האחד למעלה שלא כנגד המעיים והוא הראש הגס שבה מקום שהיא תלויה בו וכן הצד החיצון שהוא כלפי הצלעות הוא שלא כנגד המעיים ואפילו נמצאת ירוקה באותו צד בראשה הדק כשרה עכ"ל רשב"א:
ה סָעִיף א כנגד המרה. שאנו חושבים כח האש ששלט והוריק כאילו ניקב המרה. רשב"א:
ו סָעִיף א או כנגד כל מקום חיותה. דהיינו שהוריק סמוך למקום חיותה בכדי שאם ינטל מקום הירקות לא ישאר במקום חיותה כזית. וכ"כ הר"ן וב"י וע"ל סימן מ"א ס"ק ג':
ז סָעִיף א אין חוששין לה כו'. משמע אפילו נפלה לאור ונשתנית במראה דתלינן השינוי בדבר אחר. הרא"ש והרמב"ם ושאר פוסקים. מיהו יש פוסקים מחמירים היכא דנשתנית במראה בנפילת האור והב"ח מחמיר אף בהפסד מרובה ולא נהירא. ואולי ט"ס יש בדבריו וכן משמע קצת לשונו עיי"ש:
ח סָעִיף א מפני שצלעותיה מגינות עליה. שצלעות העוף אינם שוכבים על רחבם אלא על חודן ובולט רחבן לפנים והריאה נחבאת בהן. רש"י:
ט סָעִיף א וטחול שהוריקה בסומכיה. הבהמה טרפה כן הוא לשון הרשב"א ומביאו ב"י ומשמע אבל בעוף כשר וכמ"ש הרשב"א והמחבר לעיל ס"ס מ"ג דאין נקב פוסל בטחול של עוף ולזה השמיט המחבר דין זה משום דכ' בסעיף ז' דאין טריפות דנפלה לאור שייך בבהמה:
י סָעִיף ב אחר ששלקן. מעט וממרסין בהן עכ"ל הרמב"ם ספ"ז מה"ש וכתב הב"ח דס"ל דבמבושלים הרבה כסתם שליקה שבש"ס אין השינוי ראי' לאסור ולא לחזרה ראיה להיתר והכי נקטינן כהרמב"ם דליכא מאן דפליג עליה עכ"ל. וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז לקולא כיון דכל הפוסקים לא חילקו בכך ומכ"ש לדידן דלא בקיאינן בין שלוק למבושל כדלקמן סי' ע"ג ס"ק ח':
יא סָעִיף ג ואירע ששלקן כו'. ומ"מ מותר לאכלן צלויים ולא חיישי' אם היה שולקן שמא היו משתנים טור וש"ס וכל הפוסקים וכ"כ באו"ה ריש כלל נ"ד דאפילו נודע שנפלה לאור אין צריך לשלקינהו אולי ישתנו דאחזוקי אסורא לא מחזקינן עכ"ל ופשוט הוא ובגליון או"ה כתוב בשם הרמב"ם דהיכא דידוע שנפלה לאור צריך לשלקן ולא נמצא כן בדברי הרמב"ם:
יב סָעִיף ג כיון שנפלה לאור. ואע"ג דבסעיף ו' מטריף אם נמצא שינוי אע"פ שלא נפלה לאור שאני הכא כיון שהשינוי לא נראה אלא ע"י שלק וכן מחלק בחידושי הרשב"א דף ס' ע"ג וכן משמע בב"י דאהך דינא כתב דתמה הרשב"א אהרמב"ם דמטריף כשלא נפלה לאור ואהך דינא דסעיף ו' כ' שהרשב"א הביא ראיה לדבריו והסכימו עמו ובז' נתיישב מה שהקש' בסל"ח דף קע"א ע"א על המחבר ע"ש:
יג סָעִיף ד אין ירקות כו'. כ' הפרישה סי"ד דקאי דוקא אלא נפלה לאור והב"ח מכשיר בכל ענין וכן נראה:
יד סָעִיף ו אלא תלינן השינוי בדבר אחר. שהירקות מצוי תמיד בכבד מחמת חולי וכיון שלא ראינו שנפלה לאור למה לא נתלה בחולי דהא תלינן בזאב עכ"ל הר"ן וכ"כ הרא"ה בב"ה דף נ"א ע"ב ול' הרא"ש ואין לתלות שינוי מעיים בנפילת האור דמלתא דלא שכיחא היא כי מיד שתפול נאור תפרח ותצא ואם נשרפו כנפיה שלא תוכל לפרוח תשרף במקומה ע"כ:
טו סָעִיף ו ויש לסמוך עלייהו. במקום הפסד מרובה:
טז סָעִיף ז אבל בבהמה כו'. לפי שעורה קשה וגם עובי הצלעות מגינין עליה וגם בני מעים קשים ליחמר כי בטרם יחמרו מנפילת האש ישרף עורה ובשרה עכ"ל טור בשם הרא"ש וס"ל דתלינן השינוי בדבר אחר:
יז סָעִיף ז בידוע שנפלה כו'. אבל באינו ידוע כשרה בבהמה אפי' שלא במקום הפסד מרובה:
יח סָעִיף ז ונשתנו מעיה כו'. נראה דמש"ה לא כתב הרב בקוצר וי"א גם בבהמה משום דאתא לאשמועינן דדוקא בנשתנו לפנינו יש לנהוג איסור בבהמה אבל בנפלה לאור וליתא קמן לא מחזקינן איסורא וכן עיקר דהא מהרש"ל פא"ט סי' צ"ה מכשיר בכה"ג אף בעוף ועוד דהא יש פוסקים סוברים דשינוי מראה פוסל גם בבהמה ואפ"ה סוברים דא"צ לבדוק בבהמה היכא דנפלה לאור וכדאיתא בר"ן וכמ"ש הטור בשם בעל העיטור מיהו כ' הב"ח דצריך בדיקה בבהמה והיינו לכתחלה היכא דאיתא קמן:
יט סָעִיף ז והכי נהוג. כתב העט"ז דהיינו שלא במקום הפסד מרובה: באו"ה כלל נ"ו דין י"ג משמע דאין אנו בקיאין בבדיקת נפלה לאור וצ"ע שלא כתבו האחרונים מזה ואולי הוא בכלל נפולה:
א סָעִיף א ונחמרו. פי' נתכווצו מלשון חמרמרו מעי וי"מ לשון חמימות כ"כ מרדכי:
ב סָעִיף א והוריקו ככרתי. הרשב"א כ"כ שיש ב' מיני ירקות הא' ככרתי דהיינו צבע גרי"ן והב' כביצה דהיינו גע"ל ואמר הרשב"א דמסתברא דירקות הפוסל בכבד הוא ככרתי שהכבד הוא ירוק כביצה אם הוא שמן עכ"ל וכ' רש"ל אם ידוע שהוא כחוש אין לתלות בשומן ע"כ:
ג סָעִיף א והכבד אין השינוי אוסר בו אלא כנגד המעיים. כ"כ הרשב"א והטור ובגמ' איתא בעי מיניה רב יוסף בריה דריב"ל מריב"ל הוריקה כבד כנגד בני מעיים מהו א"ל טרפה ולא יהא אלא ניטל אמר רבא כיון שהוריקה כנגד המעיים בידוע שנפל' לאור ונחמרו מעיה וס"ל לרשב"א דכח האש ששלט בכבד שם כבר גבר אף באבר שתחתיו ע"כ אמרינן בידוע שנחמרו גם המעיים שתחת הכבד אלא שאינו נראה עדיין שאין בטבעו להתגלו' כ"כ מהר כמו הכבד דלאו דוקא כנגד המעיים אלא ה"ה בשאר מקומות יש איסור בהורקה דהיינו במקום מרה דמרה שניקבה טרפה מ"ה כאן ששלט חום האש ועושה מקום הכבד כאילו ניקב שם עושה גם המרה כאילו ניקבה שם ואם ההורקה במקום חיותה ששם אין איסור מצד אבר אחר שאין אבר כנגדו שיפסול בנקב אלא האיסור מצד הכבד דהוה כאילו ניטל אותו מקום חיותא ומש"ה אין טרפות בזה אא"כ ההורקה על כל מקום חיותה דאילו בקצתו דהיינו שנשאר שלם כזית אין איסור דלא גרע משאר ניקב או ניטל ע"כ בכל הכבד זולת מקומות אלו אין איסור בכבד שהוריקה אבל המרדכי כ' וז"ל הוריקה כנגד מעיים טרפה ושיעור ירוקתו במשהו ואע"ג דניקב הכבד כשר מ"מ הואיל שהוריק הכבד חיישינן אף ללב ומעיים אע"פ שעדיין אין ניכר בהם ועוד יש לחוש שמא סופו ליטול כולו ומכאן יש סמך לד' הגאונים שמטריפין בניקב חצר הכבד דחיישינן שסופו לינטל כל הכבד מדמטרפינן בהוריקה הכבד כשיעור נקב משהו דאסרו תחלתו משום סופו עכ"ל ותמה ב"י א"כ למה אמרו דוקא כנגד המעיים ותירץ דאפשר דקיי"ל דאין סופו לינטל כולה אלא דוקא בהוריקה נגד המעיים ודבר זה דוחק גדול דמי הגיד לו להמרדכי דבר זה דהטעם משום שסופו להנטל כולו ומתוך כך צריך ליכנס לדוחק דקים להו דוקא כנגד המעיים וגם מביא סמך לגאונים ואין כאן רמז או רמיז' בתלמוד שהרי לא אסרו אלא משום בני מעיים לחוד והנלע"ד דהמרדכי ס"ל שיש כאן שני טעמים לטרפות האחד שכיון שאנו רואין ריעותא בהורקה ודאי נלקו גם אברים אחרים הסמוכים לה למכה ואע"פ שלא נראה עדיין מ"מ אפשר שטבע שלהם שאין מתגלה מהר כ"כ כמו זה הנלקה והטעם השני שאפילו באותו אבר שנלקה במקצת וממילא אנו רואין שלא נלקה החלק הנשאר כיון דבאבר זה עצמו שטבעו להשתנות ולהתגלות ואפ"ה לא נתגלה רק במקצת ש"מ שבמקום אחר באותו אבר לא נלקה עדיין אפ"ה חיישינן שמא אח"כ יהי' נלקה דהמכה זאת תגרום לזה ולמד זה מדברי רבא שאמר בידוע שנפלה לאור דקשה למה לו לומר דבר זה היה לו לומר בקיצור בידוע שנחמרו מעיה דהלא גם הבעיין היה שואל בכבד שנפלה לאור בידוע שאל"כ אין ההורקה פוסל כלל כמ"ש המרדכי עצמו שם אלא ע"כ דה"ק רבא ב' איסורים יש בדבר האחד בידוע שנפלה לאור ואסור מצד שזה יזיק לה אפילו במקום שלא שלטה המכה עדיין ועוד טעם ב' שנחמרו כבר מעיה כיון שהם סמוכים לה אלא שאין מטבעם להתגלות כ"כ מהר כמו הכבד נמצא דלטעם הראשון יש איסור גם מצד הכבד דאסרינן ליה על שם סופו ודברי המרדכי מבוארין ממ"ש בגמרא לפי זה ולפי זה יש איסור בהורקת הכבד בכל מקום מצד הטעם הראשון בדברי רבא ולענין הלכה אין לנו אלא פסק הש"ע דלא אמרינן כלל סופו להינטל אלא אמרינן הטעם האחרון של המרדכי לחוד והוא דעת הרשב"א והטור דלעיל דלשון הגמרא מוכח כדבריהם מדפריך ולא יהא אלא ניטל ש"מ שמצד הכבד אין איסור וכ"כ הר"ן וע"כ אין איסור אלא במקום מרה וכנגד מעיים אפילו במשהו וכנגד מקום חיותו דוקא בכולו וכמו שהגיה ב"י בדברי הטור כ"מ חיותו כו' ומזה ראיה למ"ש בסי' מ"א ס"ב דכבד שנימוקה שלא במקום חיותה ומקום מרה דכשר ולא אמרינן דשדי תיכלא בכולה וסופו ללקות הכל דהא אפילו בנפלה לאור כאן שהוא טרפות מבורר בתלמוד אסיקנא הלכה כאן דאין איסור משום סופו ללקות ק"ו התם דהוא טרפות בדוי מן הלב ואפי' לדעת המרדכי דאוסר כאן בהורקת הכבד בכ"מ משום סופו ללקות אין מדמין בטרפות להדדי דיש חילוק גדול בין מכה שבאה ע"י האש לשאר חולי שלא מצינו בגמ' שיש בו חשש כנלע"ד:
ד סָעִיף א וכלפי פנים. פי' אבל צד החיצון שהוא כנגד הצלעות אפי' הוריקה שם אין חשש למעיים כיון שיש הפסק בין ההורקה דכבד להם ולדעת המרדכי דלעיל טרפה אף בצד החיצון מטעם דסופו ללקות כל הכבד אלא דלא קיי"ל כותיה:
ה סָעִיף א אין חוששין לה. בטור כתב בשם הרשב"א אבל אם רואין שהאדימה טרפה כו' וכתב ב"י שצ"ל שהוריקה וכן במ"ש אח"כ אדומה צ"ל ירוקה ולא כתב טעם לזה ופשוט שטעמו מאחר שכתבו הרשב"א והר"ן שי"מ שהוריקה כשרה ולא מיחוור כו' כמו שהעתיק הב"י ומ"ה כתב עוד ב"י שהרא"ש ס"ל כאותן י"מ שזכרנו ויש כאן מקום לתמוה הרבה על הטור ועל הב"י דהא איתא בת"ה הארוך דף נ"א וז"ל מצאתי למקצת מפרשים דכיון דלא מנו ריאה בהדי לב קורקבן וכבד משמע דדוקא אלו אבל ריאה אע"פ שהוריקה כשרה קוטרא בעלמא הוא דעייל בה ודאמרינן אין ריאה לעוף ליחמר אפי' בשהוריקה קאמר ולומר שאין ירקות פוסל בה כלל ואינו מחוור בעיני דמ"ש אדרבה אם בלב הקשה אמרו כן כו' ומ"ש אין ריאה לעוף ליחמר הא טעמא קאמרי הואיל וצלעות מגינות עליה ואם ראינו שנתרסקה מה הגינו עליה אלא לא אמרו אלא מן הסתם דא"צ לבדקה כו' ולא אמרו באלו אלא שהם מצויים אבל העוף אין ריאה שלו מצויה ליחמר וא"צ בדיקה אבל לב וכבד וקורקבן צריכין בדיקה מן הסתם ואם נמצאת הריאה מרוסקת או נחמרה טרפה עוד יש לי לומר שא"א למנות ריאה בהדייהו לפי שירקות כולל ב' צבעים ירוק ככרתי שהוא גרי"ן וירוק כביעתא שהוא גע"ל ואם הוריקה כביעתא אפילו לא נפלה לאור טרפה ואם הוריקה ככרתי כשרה היא מדר' נתן ומצוי הוא בריאה וכל שיכולין לתלות בתולדה תולין ומקילין דרוב בהמות כשרות הן וזה כפי הסברא שכתבתי למעלה לסייע בהם דברי הגאונים וזה מסייע למה שכתבתי שם ובריאה של עוף שאמרו שאינה ליחמר ה"ק א"צ לבדוק אחריה אולי תמצא ירוקה כביעתא הא ריאה של בהמה צריכה בדיקה עכ"ל הרי לפנינו דלהרשב"א בירוק גרי"ן אין חשש אפילו בנפלה לאור ודאי דאין לומר דזה מיירי דוקא בלא ראינו שנפלה ודאי אבל בודאי חוששין אפילו בירוק גרי"ן דהא כתב לעיל באותו דף בהוריקו לב קורקבן וכבד ראייה לדברי הגאונים דס"ל אפילו בלא ידוע שנפלו לאור חיישינן כל שאנו רואין שהוריקו דאם לא כן אלא תרצה לתלות ההורקה בשינוי אחר גם בנפלה נימא הכי דהא רובא דאורייתא ורוב בהמות כשרות הם ונתלה הירקות במידי אחרינא אלא ע"כ דכל ירקות של לב קורקבן כבד ואדמומית של מעיים מלתא רחיקתא היא שלא ע"י האור ולהכי לא תלינן אלא במצוי וכיון שכן אף בשלא ראינו שנפלה לאור הוא כן ע"כ א"כ אין חילוק לדידיה בין נפלה או לא נפלה בשום ירקות דא"ת בירקות גרי"ן יש חילוק גם בירקות גע"ל נימא לחלק וא"כ אין לנו ראייה להגאונים שאין מחלקים ותו דהא הרשב"א כתב בסוף דבריו שהעתקתי ובריאה של עוף שאמרו שאינה ליחמר היינו שאין צריך בדיקה אולי תמצא ירוקה כביעתא משמע הא גרי"ן לא יזיק כלום וזה מיירי בודאי נפלה דהא ההיא דאין ריאה לעוף ליחמר מיירי בודאי נפלה דהא אמר אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר דהיינו שנפל מגבוה י' טפחים או שנפל לאור אין חוששין לריאה שלו כי הצלעות מגינות עליה ממכת הנפילה. ועוד ראיה דהא הרשב"א עיקר פלוגת' שלו על הי"מ מכח שאמר דלא אמרו אלא כיון שהצלעות מגינות עליה וכל שראינו שנחמרה מה הגינו עליה ואם מיירי בירקות גרי"ן היאך שייך לומר שראינו שנחמרה הא ירקות גרי"ן הוא עכ"פ כשר מדר' נתן בלא ראינו שנפלה א"כ מה הוכחה יש לך בנפלה לומר שראית שנחמרה אדרבה נתלה מדר' נתן אלא פשוט הוא שאין ירקות גרי"ן פוסל כלל בריאה להרשב"א אפילו בנפלה ודאי וירקות גע"ל פוסל אפי' בלא ראינו שנפלה וא"כ קשה במה חולק הרשב"א על הי"מ ע"כ לומר דהי"מ ס"ל דגם מראה גע"ל כשר אפי' בנפלה ודאי דאע"פ שאיתא בפא"ט ירוק (ככבדא) [ככשותא] טרפה היינו בבהמה שאמרי' לקותא היא בריאה אבל לא בעוף כיון שהצלעות מגינות עליה לא שליט עליה שום לקותא וכן מורה לשון הי"מ שכתבו אין ריאה לעוף כו' אין ירקות פוסל בה כלל משמע כל הירקות אינם פוסלים בו ובהא פליג עלייהו הרשב"א דירקות גע"ל פוסל גם בריאה של עוף ואפילו לא ראינו שנפלה וכיון שכן קשה מה שהגיה ב"י בטור שהוריקה דפליג הרשב"א עם הרא"ש בירוקה והרא"ש הוא הי"מ של הרשב"א דזה אינו דהא הי"מ מתירין אפילו בגע"ל כמו שהוכחנו ולהרא"ש פשיטא דאסור במראה גע"ל אפילו בלא ראינו שנפלה דהא לא חילקם הטור לעיל במראות הפוסלות בריאה בין בהמה לעוף וע"כ הא דמכשר הרא"ש כאן היינו במראה גרי"ן דלא תלינן בנחמרו א"כ אין כאן פלוגתא דגם הרשב"א מודה בגרי"ן דכשר כמו שהוכחנו ע"כ ודאי אין הג"ה זאת צודקת בטור אלא דגם על הטור קשה במ"ש פלוגתא בהאדימה הריאה דמראה אודם כשר כמו מראה גרי"ן אפילו בהאדימה בתכלית האודם וא"כ גם להרשב"א כשר דהא לא פסל אלא מראה גע"ל ואי לא מסתפינא הייתי אומר דהטור כתב דבריו כן כי לא ראה ספר ת"ה הארוך שכתוב שם עוד יש לי לומר כו' והיה סבור דהרשב"א אוסר גם במראה גרי"ן וקרי ליה נחמרה ודאי אבל לפי האמת אינו ויש לי ליישב דברי הטור באופן אחר דהיינו בדרך זה דמיירי באנו רואין סימן מבורר שנעשה עכשיו שינוי בריאה כגון שיש בו כווץ במקום אחר ושם נתאדמה הריאה מחמתו דבזה להרשב"א טרפה וע"כ אמר שפיר הרשב"א כל שראינו שנחמרה ואז לא תלינן האדמימות במידי אחרינא ולהרא"ש גם בזה כשר כיון שהצלעות מגינות וע"כ כתב הטור כאן לשון האדימה דמשמע ע"י דבר אחר שגרם לזה האודם כנ"ל ליישב דבריו ועדיין לא שקטה דעתי בדבריו אלו כראוי וזה אחד מן המקומות בטור שלא הרגישו בו מפרשי דברי הטור כלל. כ' הטור שהרי אפילו ניטל כולו כשר פי' ונשתייר כזית במקום מרה ובמקום חיותא:
ו סָעִיף א שסופו לינקב. זה דעת הרשב"א ואע"ג דכבר כתבנו שלהרשב"א אין נידון על שם סופו דאל"כ היה לו להטריף בכל מקום בכבד אלא דאמרינן דכבר נלקה מ"מ שפיר קאמר כאן שסופו לינקב לפי שכבר נלקה כל (הסמוכים) [סומכיה] סביבות המכה וטרפה מטעם שכל הנלקה סופו לינקב אבל מה שלא נלקה לא אמרינן עתיד ללקות:
ז סָעִיף ג ואירע ששלקן. פי' דמן הדין א"צ לשולקן כדי להטריף אם ימצא שינוי דלא מחזקינן ריעותא כיון שאין לפנינו ריעותא עכשיו על כן יכול לאוכלן צלויין:
ח סָעִיף ד אין ירקות פוסל בכבד כו'. דוקא בכבד אמרו כן אבל לא בלב וקורקבן כ"כ בת"ה:
ט סָעִיף ד של עוף בייתי. זה דעת רשב"א בטור ולמד כן מדמצינו ברב אשי שהיה סבור להטריף ביתרת ואמרו לו כל חיות מדבריות כן ה"נ בזה ותמהני על פסק זה דהא עכ"פ אינו מוכרח שהוא ירוק אלא שאם נמצא ירוק נוכל לתלות שאינו מחמת שינוי אלא שהוא כעוף מדברי אף שהרוב בייתי' אינם כן דאל"כ למה לו לתלות היתר במדבריים אלא ודאי הבייתים רובם אינם כן אלא שאותו שנמצא תלה אותו במדבריים וא"כ קשה דהא בסעיף שאחר זה כתב דאם נפל לאור וליתיה קמן למיבדקיה אסור ש"מ שאין לך הכשר בנפלה לאור עד שיתברר לך ההיתר ולא בספק והאי עוף בייתי כיון שספק הוא אם הוא ירוק בטבעו כמדבריי או היה אדום והוריק מחמת האור והוה כנאבד דהא א"א לבדקו ואין אתה יכול להתירו עד שיהיה מותר בבירור בשלמא אם לא היה לנו בו איסור אלא מצד שמוצאים בו הורקה שפיר נוכל לומ' שבשביל זה לא יצא מהיתירו ונתלה ההורקה בטבעו כמדבריי משא"כ כאן שנפל לאור ונאסר עד שיתברר לך ההיתר וכאן א"א לברר ואם נאמר שהרשב"א לית ליה הך דסעיף ה' הוה שפיר וכן משמע מדבריו בארוך דף נ"א שהביא גירסא שסבירא ליה דאין פוסל שינוי אלא אם ידוע שנפלה לאור אבל בסתם תלינן השינוי בדבר אחר דהיינו יש מכשירין שמביא רמ"א סעיף ו' והקשה עליה אם כן גם בנפלה לאור נמי נימא הכי דהא רובא דאורייתא ורוב בהמות כשרות כו' אלא דתולין הירקות במצוי והיינו ע"י אור עכ"ל הרי דאזל בתר רובא בנפלה לאור אם היה דבר לתלות בו להקל דהיינו כל שאין ירקות לפנינו א"כ אם נאבדה פשיטא דכשר מצד הרוב אלא דא"כ קשה על בעל הש"ע שהביא שניהם להלכה ואפשר לי לומ' שהרשב"א אזיל לטעמיה דס"ל אפילו בלא ידענו שנפל לאור אסור אם הוריקה וכמ"ש הש"ע סעיף ו' אם כן נוכל לומ' דכאן מיירי באינו ידוע שנפל לאור אלא שאנו רוצים לאוסרו מחמת ההורקה בזה מועיל מה שיש במינו מדבריי אלא דא"כ היה לו לפרש דמיירי בלא נפלה ולא לסתום דמשמע דאנפלה לאור קאי ותו דהא כבר הוכחנו בסעיף א' דהרשב"א מכשיר המראה גרי"ן אפי' בנפלה ודאי לאור וא"כ ה"ה נמי בהך היתר דמדבריים דהא אין חילוק בין נפלה ללא נפלה לדידיה בזה. ועל מה שכ' הרשב"א דהאי ירוק דכבד הוא ככרתי דאילו כביצה אינו אוסר שהכבד הוא ירוק כביצה אם הוא שמן מזה ל"ק מידי דע"ז אין לשון ספק כלל דכולהו איתניהו הכי משא"כ בהך מלתא דתליא ההיתר במדבריים הוא נגד הרוב של בייתים כמו שהוכחנו בסמוך ודאי קשה כמ"ש ומסתברא כמ"ש תחלה דהרשב"א לית ליה הך דסעיף ה' וא"כ לדידן נפל האי היתירא דמדבריים בבירא דאי בנפלה לאור לא מהני ליה דהא אסור בלא בדיקה וכאן אי אפשר בבדיקה ואי לא נפלה לאור אין כאן איסור בהורקה לגמרי כמ"ש רמ"א בסעיף ו' דיש לסמוך על יש מכשירין כנלע"ד נכון ואח"כ מצאתי לרש"ל שכ' על האי היתירא דמדבריים וז"ל ולא נהירא דא"כ מנלן להקל במה שלא חילק התלמוד ועוד מאחר ששינוי מראות אינו פוסל אלא בנפלה לאור א"כ מאחר דאיכא ריעותא לפנינו למה לנו לתלות בשינוי הטבע להקל ולומ' שמא אף בבייתים אשתני עכ"ל נראה דנתכוין למ"ש:
י סָעִיף ה ואי ליתא קמן כו'. זה דברי הר"ן וכ' ב"י ראייתו מדאמרי' בגמ' אין ריאה לעוף ליחמר וההוא ודאי בסתמא קאמר דאילו היכא דנחמרה בודאי הא קמן שלא הגינו צלעות עליה [אלא] אם נפלה לאור דא"צ בדיקה ודוקא ריאה שצלעותיה מגינות עליה הא שאר בני מעים דעוף דליכא מה דמגין עלייהו צריכה בדיקה עכ"ל ולפ"ז למאי דקי"ל אפי' אם ראינו שהוריקה הריאה כשירה כמ"ש הטור בשם הרא"ש וכן מסקנת ב"י כמו שהעתקתי לעיל סעיף א' א"כ הא דאמרו אין ריאה לעוף הוא אפי' אם ראינו שהוריקה ואין ראייתו של הר"ן ראייה וא"נ לא קי"ל כותיה בהך דאסר בלא בדיקה ולא היה לו להש"ע להביא כאן דעת הר"ן כיון שבב"י ובש"ע ס"א פסק כהרא"ש שזכרתי אלא דאפשר דאף שאין ראייה של הר"ן ראייה מ"מ מסברא יש לפסוק כיון שיש כאן ריעותא דנפלה לאור אמרינן ודאי יש שינוי עד שיתברר שאין שינוי וכפי מה שאפרש בסמוך א"צ ראיה וע"כ דברי הר"ן הם הלכה ורש"ל חלק על דברי הר"ן אלו ומביא ראיה מדתנן במתני' נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ולא קתני נפלה לאור לחוד כמו שתני דרסה בכותל כו' אלא ודאי שאין איסור בנפלה לחוד אלא בנחמרו מעיה בודאי דוקא אבל בנפלה לאור לחוד אין כאן ריעותא עדיין ולי נראה דבריו תמוהים בזה דהא יש חד פי' להך ונחמרו דהיינו לשון חמימות כמ"ש סעיף א' בשם המרדכי וא"כ מנא ידעינן דנתחממו המעיים כל שאין שם שינוי מראה ע"כ לומ' דבשיעור תליא מלתא דהיינו שנשתהה באור כדי שיעור חימום א"כ אין ראייתו ראיה כלל דה"ק מתני' נפלה לאור ונחמרו מעיה דהיינו ששהתה שם כשיעור הזה אבל ודאי אין אנו רואים שום סי' חמירה אלא מסתמא שנפלה לאור ושהתה שם דזה ודאי אין סברא שתיכף שתפול לאור תאסר אפי' אם מיד סלקוהו אבל אם שהתה כשיעור שתתחמם ודאי הוה ריעותא לפנינו וצריך בדיקה ובדבר זה סגי לקיים דברי הר"ן בלי ראייה אחרת:
יא סָעִיף ז ויש אוסרין כו'. גם הרשב"א מן האוסרין כמו שהעתקתי בסעיף א' מת"ה הארוך דף נ"א שכ' הא ריאה של בהמה צריך בדיקה והב"י לא הביאו ובודאי אלו הביאו לא היה מיקל נגדו:
א סָעִיף א ככרתי. היינו צבע גרי"ן אבל ירוק כביצה שקורין גע"ל כשר בכבד שהכבד הוא ירוק כביצה אם הוא שמן טור בשם הרשב"א. וכתב הש"ך ומשמע לכאורה דמש"ה אפילו בעוף כחוש כשר אבל מהרש"ל אוסר בעוף כחוש. ונראה עוד מדברי המחבר דה"ה בלב וקורקבן לא מיטרף אלא בירוק ככרתי אבל הרשב"א כתב דבלב וקורקבן אפי' כמראה ביצה טריפה וכ"פ הב"ח ורש"ל ואם המעיים שדרכן להיות אדומים הוסיפו באדמימות וכן אותן שדרכן להיות ירוקים הוסיפו בירקות כשר. הר"ן:
ב סָעִיף א המעיים. אפי' בכל שהוא ודאי לקו גם הבני מעיים ואפי' הן לפנינו ואין רואין בהם שום ריעותא טריפה עכ"ל הטור:
ג סָעִיף א פנים. כ' הרשב"א וראשה האחד למעלה שלא כנגד המעיים והוא הראש הגס שבה מקום שהיא תלויה בו וכן הצד החיצון שהוא כלפי כצלעות הוא שלא כנגד המעיים ואפי' נמצאת ירוקה באותו צד בראשה הדק כשרה עכ"ל:
ד סָעִיף א חיותה. דהיינו שהוריק סמוך למקום חיותה בכדי שאם ינטל מקום הירקות לא ישאר במקום חיותה כזית וע"ל סי' מ"א:
ה סָעִיף א מגינות. (שצלעות העוף שוכבים על חודן והריאה נחבאת בה) כתב הש"ך משמע אפילו נפלה לאור ונשתנית במראה דתלינן השינוי בדבר אחר. הרא"ש והרמב"ם ושאר פוסקים. מיהו יש פוסקים מחמירים היכא דנשתנית במראה בנפילת האור והב"ח מחמיר אף בהפסד מרובה ולא נהירא עכ"ל (ולענין דינא יש לחוש כסברת הר"ן ורש"י להטריף כשהוריקה ככרתי מחמת האור שנראה דבריהם דהא חזינן שלא הגינו הצלעות עליהם מיהו בהפ"מ יש לסמוך אסברת הרמב"ם ורא"ש דמכשירין. פר"ח):
ו סָעִיף א בסומכיה. כתב הש"ך דלשון הרשב"א הבהמה טריפה ומשמע אבל בעוף כשר וכמ"ש המחבר לעיל ס"ס מ"ג דאין נקב פוסל בטחול של עוף ולזה השמיט המחבר דין זה משום דכתב בסעיף ז' דאין טריפות דנפלה לאור שייך בבהמה (ופר"ח כ' בין בבהמה ובין בעוף ע"ש):
ז סָעִיף ב ששלקן. כ' הש"ך דזה לשון הרמב"ם אחר ששלקן מעט וממרסין בהן. וכ' הב"ח דס"ל דמבושלים הרבה כסתם שליקה שבש"ס אין השינוי ראיה לאיסור ולא החזרה ראיה להיתר והכי נקטינן כהרמב"ם דליכא מאן דפליג עליה וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז לקולא כיון דכל הפוסקים לא חילקו בכך ומכ"ש לדידן דלא בקיאינן בין שלוק למבושל כדלקמן סי' ע"ג (ומן הדין א"צ לשלקן) מעשה בכבד שהיה ירוק ככרתי ושלקוה וחזר למראיתו מבחוץ ובפנים עדיין הוא בשינוי והכשירוהו כיון דלא נפל לאור בפנינו וחזר עורו למראית הכבד איגלאי מילתא דמחמת חולי הורק ולפיכך שלפנים עומד בשינויו שאלו היה מחמת האור עיקר האש ושליטתו הוא מבחוץ (הר"י ביאנו) (פר"ח):
ח סָעִיף ג ואירע. כתב הש"ך ומ"מ מותר לאכלן צלויים ולא חיישי' אם היה שולקן שמא היו משתנים וכ"כ כל הפוסקים דא"צ לשלקן ובגליון או"ה כתוב בשם הרמב"ם דהיכא דידוע שנפלה לאור צריך לשלקן ולא נמצא כן בדברי הרמב"ם (אבל אם לא נפלה לאור לפנינו כיון דמקודם לא היו האברים משתנים וע"י השלק נשתנו תלינן להקל שמחמת השלק נשתנו ומ"ש המחבר לקמן סעיף ו' להטריף באינו ידוע שנפלה לאור הוא כשנמצא שינוי באברים שלא ע"י שלק ש"ך ופר"ח כ' הריק"ש מצאה אשה ירקות בכבד ולא ידעה אם היה נוטה לאודם גם לא ידעה אם הורק במקום הפוסל גם לא שלקתו ונאבד הכבד התרנגולת כשרה מדין ס"ס. וכתב פר"ח עליו ואין בדבריו כלום לסמוך על ס"ס כאלו להכשיר גם כבר ביארתי לעיל סי' כ"ט שכל שנמצא טרפות ולא נודע ענינה שאין תולין להקל וה"ה כאן ע"ש):
ט סָעִיף ג שנפלה. כ' הש"ך ואע"ג דבסעיף ו' מטריף אם נמצא שינוי אע"פ שלא נפלה לאור שאני הכא כיון שהשינוי לא נראה אלא ע"י שלק:
י סָעִיף ד בייתי. כ' הפרישה דזה קאי דוקא אם לא נפלה לאור והב"ח מכשיר בכל ענין וכן נראה עכ"ל הש"ך. מיהו כ' תורת הבית דדוקא בכבד אמרו כן אבל לא בלב וקורקבן (ופר"ח כ' כהפרישה ואין להקל כשנפלה לאור ועיין ט"ז):
יא סָעִיף ה אסורה. דכל מידי דבעי בדיקה ולא הספיקו לבדוק טריפה מספק פר"ח. הקשה בט"ז הלא זה דעת הר"ן וראייתו מריאה דס"ל אם יש בה שינוי בנפלה לאור טריפה ודאמרינן אין ריאה לעוף ליחמר היינו בסתמא דא"צ בדיקה אבל אנן לא קי"ל הכי אלא אפי' יש בה שינוי כשר וא"כ אמאי פסק הש"ע הכא כדעת הר"ן ותירץ דהמחבר פסק כן מדעת עצמו מאחר שיש כאן ריעותא לפנינו ולא מסברת הר"ן. מעשה בא לפני תרנגולת שהיתה באור מחמת קור גדול ונכנסה התרנגולת לחמם ונשרפה בעור ובשר אצל הצלעות בין הגוף והעצם הקולית ונראה רושם אדום בעור עגול כמו ב' אצבעות וחתכו בסכין ונמצא שהדם נצרר בתוכו והטרפתי מאחר שזה צריך בדיקה בבני מעיים ואנו עכשיו אין בקיאין בבדיקה ומכ"ש אם נעשה ריעותא במקום צומת הגידין או בסימנין או סמוך למקום שמונחת הריאה שיש להטריף. בה"י ע"ש:
יב סָעִיף ו תלינן. והטעם איתא בש"ך בשם הר"ן שהירקות מצוי תמיד בכבד מחמת חולי ונפילת האור מילתא דלא שכיחא היא:
יג סָעִיף ו לסמוך. במקום הפסד מרובה. ש"ך:
יד סָעִיף ז נהוג. וכ' העט"ז דהיינו שלא במקום הפסד מרובה. וכתב הש"ך דגבי בהמה אם נפלה לאור וליתא קמן לא מחזקינן איסורא דהא מהרש"ל מכשיר אף בעוף בכה"ג מיהו כתב הב"ח דצריך בדיקה לכתחלה בבהמה היכא דאיתא קמן. באו"ה איתא דאין אנו בקיאין בבדיקת נפלה לאור והש"ך כ' שצ"ע שלא כתבו האחרונים מזה ואפשר שהוא בכלל נפולה. וכתב הט"ז דגם הרשב"א הוא מהאוסרים בזה ואלו ראה המחבר דבריו בודאי לא היה מיקל נגדו עכ"ל:
א סָעִיף ב ששלקן. עבה"ט בשם פרי חדש ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן ק"ע שכתב דלא הכשיר אלא היכא דלא ידענו דנפלה לאור וכדמשמע מלישנא דפרי חדש בהאי עובדא אבל היכא דודאי נפלה לאור אין להתיר ע"ש:
ב סָעִיף ז גם בבהמה. עיין בתשובת הרדב"ז החדשות סימן רל"א שכתב דאם הוריק הלב ולא הגיע לחלל יש להכשיר אף שכתוב בסעיף א' ואפילו לא הגיע לחלל כו' זה דווקא בעוף אבל לא בבהמה ע"ש:
ג סָעִיף ז [עיין בתשובת חתם סופר סימן נ"ד שכתב ע"ד השוורים שנתפטמו מפסולת בישול יי"ש שהם מים חמים ולפעמים הם רותחים וכבר רבים שתו ומתו אם יש לחוש בסתם אותם שוורים לנחמרו בני מעים מרתיחת המים הא ודאי דנחמרו בני מעים לא אמרינן אלא באש דוקא ומה שמתו כמה בהמות משתית רותחין אי הוי בדרו לה סמי הוה חיי וכי להוסיף על הטריפות יש. בודאי אי מצינו קודם הבישול שינוי באברים הפנימים דמטרפו בהו הרי כל שום שינוי אנו חוששים לבשר שהרופא גוררו ומטרפינן בלא"ה אך אם האברים יפים או שלא בדקנום כלל ואחר הבישול מצינו שינוי אין לתלות בנחמרו כלל ע"ש]:
א סָעִיף א ככרתי. דירוק כביצה מצוי בכבד מחמת שומן. ת"ה. והרא"ה מוסיף גם קורקבן שאין האש מוריק אלא ככרתי וסתם כאן כרא"ה:
ב סָעִיף א ואפילו לא כו'. במכ"ש דכבד נגד בני מעים:
ג סָעִיף א דהיינו כו'. ת"ה וטור:
ד סָעִיף א או אם כו'. מדמני כבד בהדי לב וקורקבן שפסולן מחמת עצמן וצ"ל כה"ג:
ה סָעִיף א כל מקום כו'. דאינו כדרוסה לשלוט ממקום למקום דאל"כ לא הוה פריך ולא יהא אלא ניטלה דניטלה כולה טריפה:
ו סָעִיף א וטחול כו'. כמו כבד נגד המרה כו':
ז סָעִיף ב הא דשינוי כו'. גמ' שם וה"ה לאדומים שהוריקו כו' אלא אורחא דמילתא שדרך להוריק ע"י שליקה וכ"ש כה"ג דודאי קוטרא עייל בהו. הרא"ש (לפי גירסתו כגירסת הרי"ף שם):
ח סָעִיף ד אין ירקות כו'. כמ"ש (מ"ז א') בעינוניתא דוורדא דכל הני כו' ולכך אפשר שימצא בבייתי במינו ג"כ:
ט סָעִיף ה נפלה כו'. ממ"ש שם נ"ז א' אין ריאה כו' ליחמר ואם נחמרה הא קמן שלא הגינו צלעות אלא בסתמא [והרא"ש חולק ע"ז] ודוקא ריאה וכ"ש לדעת בע"ה שכ' בס"ז בהג"ה שגם בבהמה פוסל נפילה לאור אלא דנקט בעוף כיון שנפל לאור חוששי' משא"כ בבהמה:
י סָעִיף ו נמצא כו'. כמ"ש שם כיון שהוריקה כבד כו' בידוע שנפלה כו':
יא סָעִיף ו ויש כו'. לפי גירסתם דל"ג אלא בידוע שנחמרו בני כו' ואף לגי' הרי"ף ורמב"ם מפ' בידוע קאי על נחמרו וה"ק בידוע כיון שנפלה כו' וראיה מדאמר רב אשי הלכך לא ליכול כו' וע"כ לאו בסתמא דמה ראה לחוש יותר מכל י"ח טריפות אלא ע"כ בנפלה לאור ואם מתני' בסתמא לא ה"ל לרב אשי למימר בסתמא. הר"ן. והרא"ש הוכיח לסברתו דאין הוששין לריאה אפי' גשתנה ותלינן בדבר אהר כ"ש כה"ג והוכיה סברתו מדלא מנה ריאה בהדי לב וכבד וקורקבן:
יב סָעִיף ז אין כו'. מדמנה לה בעוף ולא בבהמה וכל הני דמנה בעוף נותן טעם הרא"ש שם ולכן לא מנה טחול דאין נקב פוסל בשל עוף כמש"ל ס"ס מ"ג ולכן השמיט בש"ע דין הטחול:
יג סָעִיף ז ויש אוסרין כו'. מדתני לוי טרפות שמנו כו' יתר עליהן כו' ול"ק ג"כ נפלה לאור והא דנקט בעוף משום דשכיח כמו דרסה וטרפה כו' ובתוספתא תניא גם בבהמה רצצתה חברתה ובע"ה כ' משום דבעוף מסתמא פוסל משא"כ בבהמה דלא חיישינן מסתמא וכן סתם כאן בידוע כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.