שולחן ערוך, יורה דעה פד
א שְׁרָצִים הַגְּדֵלִים בַּמַּיִם שֶׁבַּכֵּלִים וְשֶׁבַּבּוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁאֵינָם נוֹבְעִים, מֻתָּרִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶם סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת. לְפִיכָךְ שׁוֹחֶה וְשׁוֹתֶה מֵהֶם, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לִשְׁרָצִים שֶׁבָּהֶם אִם יִזְדַּמְּנוּ לְתוֹךְ פִּיו. אֲבָל אָסוּר לִשְׁאֹב בִּכְלִי וְלִשְׁתּוֹת מֵהֶם (אֲשֵׁרִי פא"ט וְאָרֹךְ כְּלָל מ"א וְכָל בּוֹ). וְאִם פֵּרְשׁוּ מִמְּקוֹם רְבִיָּתָן, כְּגוֹן לַאֲחוֹרֵי הַבּוֹר אוֹ עַל שְׂפַת הַכְּלִי מִבַּחוּץ, אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ, אֲסוּרִים. וּמִסְתָמָא אֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא פֵּרְשׁוּ. אֲבָל אִם לֹא פֵּרְשׁוּ אֶלָּא עַל דֹּפֶן הַכְּלִי מִבִּפְנִים, מֻתָּרִים.
ב הַגְּדֵלִים בַּמַּיִם שֶׁבַּחֲרִיצִין וּנְעִיצִים, (פֵּרוּשׁ חֲרִיצִים, אֲרֻכִּים וּקְצָרִים נְעִיצִים, רְחָבִים כְּגוֹן אוֹתָן שֶׁעוֹשִׂים לְבִּיבָרֵי דָּגִים, רַשִׁ"י), שֶׁהֵם מוֹשְׁכִים וְאֵינָם נוֹבְעִים, יֵשׁ אוֹסְרִים וְיֵשׁ מַתִּירִים.
ג הַמְסַנֵּן מַיִם, אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִים, וְהָיוּ בּוֹ תּוֹלָעִים אוֹ יַבְחוּשִׁין אוֹ יַתּוּשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ לְתוֹכוֹ, אֲסוּרִים, שֶׁכְּבָר פֵּרְשׁוּ. לְפִיכָךְ מַשְׁקֶה שֶׁדֶּרֶךְ לִגָּדֵל בּוֹ תּוֹלָעִים, וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, אֵין לְסַנְּנוֹ בְּקִסְמִים וְקַשִּׁים, בַּלַּיְלָה, שֶׁמָּא יַחְזְרוּ וְיִפְּלוּ לְתוֹךְ הַכְּלִי, וְיָבֹא לִשְׁתּוֹתָן. הַגָּה: אֲבָל מֻתָּר לְסַנְּנָן דֶּרֶךְ בֶּגֶד אוֹ מִסְנֶנֶת, שֶׁהֲרֵי לֹא יוּכְלוּ לִפֹּל דֶּרֶךְ שָׁם אֶל תּוֹךְ הַמַּשְׁקֶה, וְכֵן מֻתָּר לְעָרוֹת הַמַּשְׁקִים מִכְּלִי אֶל כְּלִי, הוֹאִיל וְהֵם תָּמִיד עִם הַמַּשְׁקֶה, הַיְנוּ רְבִיתַיְהוּ (בֵּית יוֹסֵף).
ד תּוֹלָעִים הַגְּדֵלִים בַּפֵּרוֹת, בְּתָלוּשׁ, מֻתָּרִים. שֶׁלֹּא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שֶׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּ מִן הַפְּרִי. אֲבָל פֵּרְשׁוּ מִן הַפְּרִי, אֲפִלּוּ לֹא הִגִּיעַ לָאָרֶץ אֶלָּא שֶׁמֵּת בָּאֲוִיר קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ לָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ לֹא פֵּרֵשׁ כֻּלּוֹ מֵהַפְּרִי אֶלָּא מִקְצָתוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ אֶלָּא עַל גַּבֵּי הַפְּרִי אוֹ עַל הַגַּרְעִין שֶׁבְּתוֹכוֹ, אוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ מִפְּרִי לִפְרִי, אָסוּר. וְיֵשׁ אוֹסְרִים אֲפִלּוּ מֵת בְּתוֹךְ הַפְּרִי וּפֵרֵשׁ אַחַר כָּךְ. כָּל זְמַן שֶׁנִּמְצָא בְּתוֹךְ הַפְּרִי, אֲפִלּוּ חֹרוֹ נָקוּב לַחוּץ, לֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא פֵּרֵשׁ וְחָזַר. וְיֵשׁ אוֹסְרִים אִם חֹרוֹ נָקוּב לַחוּץ (מָרְדְּכַי פא"ט וְש"ד בְּשֵׁם ראב"ן וְר' אבי"ה בְּשֵׁם ר' יוֹאֵל הוּבָא בת"ה סי' קע"א) וְהָכֵי נָהוּג (ת"ה שָׁם וּבְהַגָּהַת ש"ד).
ה תּוֹלָעִים הַנִּמְצָאִים בְּקֶמַח, וְכַיּוֹצֵא בוֹ, אֲסוּרִים. שֶׁמָּא פֵּרְשׁוּ, וְשָׁרְצוּ עַל הָאֶרֶץ וְחָזְרוּ (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל כ' סִימָן ג'). הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בְּמֶלַח, אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁאֵינוֹ מַשְׁקֶה, (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל כ' וְהַגָּהוֹת ש"ד בְּשֵׁם מַהֲרַ"ם וְע"פ עַיֵּן בֵּית יוֹסֵף ועי' ס"ק ל"ג). וְאָסוּר לְמָכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁמָּא יַחֲזֹר וְיִמְכְּרֶנּוּ לְיִשְׂרָאֵל (שָׁם וְכֵן כָּתַב בֵּית יוֹסֵף מִקַבָּלָה מהרי"ב ממהרי"ש).
ו תּוֹלָעִים הַגְּדֵלִים בְּפֵרוֹת בְּעוֹדָם בִּמְחֻבָּר, חָשׁוּב כְּשׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ, וְאָסוּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ, וְהוּא שֶׁרִחֵשׁ. אֲבָל תּוֹלָעִים הַנִּמְצָאִים בְּפוֹלִין וַאֲפוּנִים תַּחַת הַקְּלִפָּה, וְהַקְּלִפָּה מַשְׁחֶרֶת עֲלֵיהֶם מִבַּחוּץ, וּכְשֶׁמְּסִירִים הַקְּלִפָּה מוֹצְאִים הַיַּבְחוּשִׁים תַּחְתֵּיהֶם, מֻתָּרִים, לְפִי שֶׁהֵם מֻנָּחִים בְּמָקוֹם צַר וְלֹא קָרִינָן בֵּיהּ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ (וַיִּקְרָא יא, מא, מג) כָּל זְמַן שֶׁלֹּא רִחַשׁוּ. אֲבָל הַנִּמְצָאִים בַּשַּׁרְבִיטִים, אֲסוּרִים, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָקוֹם לִרְחֹשׁ. הַגָּה: תּוֹלָעִים הַגְּדֵלִים בִּכְמֵהִים וּפִטְרִיּוֹת, דִּינָן כְּמוֹ בִּשְׁאָר פֵּרוֹת, וְלֹא אָמְרִינָן דְּלָא חָשִׁיב מְחֻבָּר לַקַּרְקַע, הוֹאִיל וְאֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה (ד"ע ולאפוקי או"ה). וּפְעָמִים נִמְצָא בַּפְּרִי כְּמִין נְקֻדָּה שְׁחוֹרָה, וְהוּא מָקוֹם שֶׁמַּתְחִיל הַתּוֹלַעַת לְהִתְרַקֵּם, וְצָרִיךְ לִטְּלוֹ מִשָּׁם בָּעֹמֶק, דְּאָסוּר כְּמוֹ הַתּוֹלַעַת עַצְמוֹ. (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן ער"ה).
ז פְּרִי שֶׁהִתְלִיעַ, וְאֵין יָדוּעַ אִם בִּמְחֻבָּר אִם בְּתָלוּשׁ, אָסוּר.
ח כָּל מִינֵי פֵּרוֹת שֶׁדַּרְכָּן לְהַתְלִיעַ כְּשֶׁהֵם מְחֻבָּרִים, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּבְדֹּק הַפְּרִי מִתּוֹכוֹ שֶׁמָּא יֵשׁ בּוֹ תּוֹלַעַת. וְאִם שָׁהָה הַפְּרִי אַחַר שֶׁנֶּעֱקַר, י"ב חֹדֶשׁ, אוֹכֵל בְּלֹא בְּדִיקָה. שֶׁכָּל בְּרִיָּה שֶׁאֵין בָּהּ עֶצֶם, אֵינוֹ מִתְקַיֵּם י"ב חֹדֶשׁ. וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְבָדְקָן, לְהַשְׁלִיךְ הַתּוֹלָעִים הַנִּמְצָאִים בֵּינֵיהֶם בַּחוּץ, אוֹ עַל גַּבֵּי הַפְּרִי. וְאַף לְאַחַר שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַנִּמְצָאִים בַּחוּץ, יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא כְּשֶׁיִּתְּנֵם בְּמַיִם בְּתוֹךְ הַקְּדֵרָה, יֵצְאוּ לַחוּץ וְיִרְחֲשׁוּ (תַּרְגּוּם הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ רַחֲשָׁא דְּרָחִישׁ) בַּמַּיִם, אוֹ בְּדָפְנֵי הַקְּדֵרָה, אוֹ עַל גַּבֵּי הַפְּרִי. הִלְכָּךְ, הַבָּא לְבַשֵּׁל לְאַחַר י"ב חֹדֶשׁ פֵּרוֹת שֶׁהִתְלִיעוּ, יִתְּנֵם לְתוֹךְ מַיִם צוֹנְנִים, הַמְתֻלָּעִים וְהַמְנֻקָּבִים יַעֲלוּ לְמַעְלָה, וְאַחַר כָּךְ יִתְּנֵם בִּקְדֵרַת מַיִם רוֹתְחִים, שֶׁאִם נִשְׁאַר בּוֹ תּוֹלַעַת יָמוּת מִיָּד. וְלֹא מְהַנֵי בָּהֶם אִם בָּדַק הָרֹב, אֶלָּא צָרִיךְ לִבְדֹּק כֻּלָּם, דְּהָוֵי מִעוּט דִּשְׁכִיחַ (רַשְׁבָּ"א בת"ה וּבִתְשׁוּבָה סִימָן רע"ד).
ט עָבָר וּבִשֵּׁל תּוֹךְ י"ב חֹדֶשׁ, בְּלא בְּדִיקָה, אִם יָכוֹל לִבְדֹּק, בּוֹדֵק. וְאִם לָאו, מֻתָּר. וְאִם נִמְצְאוּ קְצָת בַּקְּדֵרָה, מַשְׁלִיכָם, וְאוֹכֵל הַשְּׁאָר. כִּי אֵין לְךָ פְּרִי שֶׁאֵין בּוֹ ס' נֶגֶד טַעַם הַתּוֹלַעַת שֶׁבְּתוֹכוֹ (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ בְּשֵׁם מַהֲרָ"ם). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהָנֵי מִלֵּי שֶׁלֹּא נִמְצְאוּ אֶלָּא אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם, אֲבָל שְׁלֹשָׁה אוֹ ד', הַכֹּל אָסוּר. הַגָּה: וְדַוְקָא מַאֲכָל דְּאִי אֶפְשָׁר לְסַנְּנוֹ וּלְהָסִיר מֵהֶם הַתּוֹלָעִים; וּמֵאַחַר שֶׁהֻחְזַק בְּתוֹלָעִים כֻּלּוֹ אָסוּר, אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לְסַנְּנוֹ, מַעֲבִיר מִשָּׁם הַתּוֹלָעִים הַנִּמְצָאִים שָׁם, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר (רַשְׁבָּ"א סִימָן קי"ג). וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן ק'.
י יְרָקוֹת מְבֻשָּׁלִים שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהֶם תּוֹלָעִים, הָרֹטֶב מֻתָּר עַל יְדֵי סִנּוּן (פֵּרוּשׁ שֶׁמַּעֲבִירִין בְּמִסְנֶנֶת), אֲבָל יְרָקוֹת עַצְמָם, אִם מָצָא בָּהֶם ג' פְּעָמִים, יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יֵשׁ וְאֵינָם נִכָּרוֹת.
יא אִשָּׁה שֶׁנִּמְצָא אַחַר בְּדִיקָתָהּ שֶׁרֶץ הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם כְּגוֹן חֹמֶט, אָסוּר לֶאֱכֹל מִבְּדִיקָתָהּ. אֲבָל אִם לֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא תּוֹלָעִים הַמַּתְלִיעִים בְּתוֹךְ הֶעָלִים, שֶׁאֵינָם נִרְאִים אֶלָּא לְאַחַר שְׁלִיקָתָן, מֻתָּר לֶאֱכֹל מִבְּדִיקָתָהּ.
יב מִרְקַחַת שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹכוֹ נְמָלִים וְעָבְרוּ עֲלֵיהֶם י"ב חֹדֶשׁ, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק בָּהֶם, מִפָּנָי שֶׁהַדְּבַשׁ דַּרְכּוֹ לְהַעֲמִיד הַדְּבָרִים הַנִּטְמָנִים בְּתוֹכוֹ.
יג דְּבַשׁ שֶׁנָּפְלוּ בּוֹ נְמָלִים, יְחַמְּמֶנּוּ עַד שֶׁיִּהְיֶה נִתָּךְ, וִיסַנְּנוֹ.
יד חִטִּים מְתֻלָּעִים, מֻתָּר לְטָחֲנָן. וְהוּא שֶׁיְּרַקֵּד הַקֶּמַח לְאוֹר הַיּוֹם. וְכָל תּוֹלַעַת שֶׁיִּרְאֶה שָׁם, יִזְרְקֶנּוּ, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר (ת"ה סִימָן קע"א).
טו מִינֵי עוֹפוֹת הַגְּדֵלִים בְּאִילָן וּתְלוּיִים בָּאִילָן בְּחַרְטוֹמֵיהֶן, אֲסוּרִים מִשּׁוּם שֶׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ (וַיִּקְרָא יא, מא, מג).
טז כָּל תּוֹלָעִים הַנִּמְצָאִים בַּבְּהֵמָה, בֵּין שֶׁהֵם בֵּין עוֹר לַבָּשָׂר בֵּין שֶׁהֵם בְּמֵעֶיהָ, אֲסוּרִים. וְהַנִּמְצָאִים בַּדָּגִים בִּמְעֵיהֶם, אֲסוּרִים; בֵּין עוֹר לַבָּשָׂר אוֹ בְּתוֹךְ הַבָּשָׂר, מֻתָּרִים. וַאֲפִלּוּ פֵּרְשׁוּ קְצָת וְחָזְרוּ, מֻתָּרִין, כִּי כֵן רְבִיתַיְהוּ לִפְרֹשׁ קְצָת וְלַחֲזֹר (הַגָּהַת שְׁעַרֵי דּוּרָא). וְהָא דְּאָסְרִינָן, דַּוְקָא דְּמֵחַיִּים, אֲבָל הַגְּדֵלִים בַּבָּשָׂר אַחַר שְׁחִיטָה, אוֹ בְּדָגִים וּגְבִינָה, מֻתָּרִים, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּ. הִלְכָּךְ, תּוֹלָעִים הַנִּמְצָאִים בִּקְעָרָה, שֶׁנָּפְלוּ מִן הַבָּשָׂר, מֻתָּרִים לְדַעַת הַמַּתִּירִים, וְהוּא שֶׁפֵּרַשׁ מֵת. וְלֹא חַיְשִינָן שֶׁמָּא פֵּרְשׁוּ מֵחַיִּים חוּץ לַחֲתִיכָה, דְּמִסְתָמָא אוֹתָם שֶׁפֵּרְשׁוּ מֵחַיִּים נָפְלוּ כְּשֶהֵדִיחוּ הַבָּשָׂר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר הַתּוֹלָעִים הַמִּתְהַוִּים לְאַחַר שְׁחִיטָה מִכָּל דָּבָר הַטָּעוּן שְׁחִיטָה. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לְהָקֵל, כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (עַל פִּי מָרְדְּכַי דְּפֶרֶק אֵלּוּ טְרֵפוֹת). עוֹד נוֹהֲגִים בְּתוֹלָעִים שֶׁל גְּבִינָה לְאָכְלָן, אַף עַל פִּי שֶׁקּוֹפְצִין הֵנָּה וָהֵנָּה עַל הַגְּבִינָה. אֲבָל אִם פֵּרְשׁוּ לְגַמְרֵי, אוֹסְרִים אוֹתָן (מהרא"י וּבְאָרֹךְ כמ"א דִּין י'). מִיהוּ אִם נִתְעָרְבוּ בִּשְׁאָר מַאֲכָל, וְלֹא יְכוֹלִין לַהֲסִירָן מִשָּׁם, אֵין אוֹסְרִין הַמַּאֲכָל, כִּי יֵשׁ מַתִּירִין אוֹתָם בְּכָל עִנְיָן (או"ה שָׁם). וְטוֹב לְהַחְמִיר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין הֶפְסֵד מְרֻבֶּה (עד"מ).
יז שֶׁרֶץ שָׂרוּף, מֻתָּר לְאָכְלוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה, דְּעַפְרָא בְּעָלְמָא הוּא.
ש״ך
סָעִיף א
א במים שבכלים. וה"ה בשאר משקים שבכלים וכמ"ש הטור והמחבר בס"ג וכ"כ הרמב"ם והג"מ בשם סמ"ג ומביאם ב"י וכן מבואר בשאר פוסקים ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף א
ב ושבבורות שיחין כו'. פירש"י והר"ן פ' שור שנגח (דף נ' ע"ב) בור עגול שיח ארוכות וקצרה מערה מרובעת ומכוסה בקירוי ויש לה פה חריצים רחבים ומרובעים כמערה ואינם מקורים נעיצים קצרים מלמטה ורחבים מלמעלה. ונראה דכאן לענין שרצים לא נפקא לן מידי בהא אלא דאסורא דחריצים הוא שהן מושכים כמו שכתבו הטור והמחבר בסעיף ב' כלומר שהמים שבהם יש להם מוצא ובא משא"כ בבורות וכדאית' ס"פ א"ט מרבה אני בורות שיחין ומערות שהן עצורים ככלים ומוציא אני חריצים ונעיצים שאין עצורים ככלים ופירש"י והר"ן שהן עצורים שאין להם מוצא ובא וכ"מ להדיא בת"ה הקצר סוף דף כ"ה כמ"ש ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג לפיכך שוחה ושותה מהם ואינו חושש כו'. משמע דאפילו משום בל תשקצו אין בהם וכן כ' הרא"ה בספר החינוך מצוה קס"ג בפי' ואע"ג דלעיל סימן י"ג כ' הר"ב דאפי' דגים טהורי' אסור לאוכלן חיים משו' בל תשקצו שאני הכא כיון דאין כוונתו אלא לשתות המים וגם אינם בעין: ש"ע סָעִיף א
ד אבל אסור לשאוב בכלי כו'. דדלמא פריש בדופני הכלי דדוקא על שפת הכלי הוא דלא שכיחי לפרוש אבל בדופני הכלי מבפנים שכיחי דפרשי ואסירי כיון שמתחלתן היו בבור דדוקא כשפירשו עם המשקה מכלי אל כלי הוא דשרי אף כשפירשו אח"כ בדופני הכלי השני וכמו שיתבאר בס"ג דהיינו רביתייהו להיות עם המשקה בכלי והלכך כלי שני דין כלי ראשון יש לו משא"כ הכא שהיו מתחלה בבור ולפ"ז מה שכתב אבל אסור לשאוב כו' לא קאי אלא אבורות שיחין ומערות אבל מותר לשאוב בכלי קטן מכלי גדול דאף אם יפרשו אחר כך בכלי השני מותרים ומבואר בדברי הרא"ש שם דאם שאב מן הבור אף דלא ידעינן בודאי שפירשו אסורים משום דחיישינן שמא פירשו וכן משמע להדיא באו"ה שם דלא כהעט"ז שכתב בס"ו אבל השואב מים מן הבור לכלי ופירשו לדופני הכלי אפי' מבפנים אסורים עכ"ל משמע דוקא כשידעינן בודאי שפירשו אסורים ולכן לא כתב גם כן דאסור לשאוב לכתחל' בכלי לשתות מהם והא ודאי ליתא מיהו יש ליישב קצת דבריו דמ"ש ופירשו היינו כלומר דמסתמא פירשו ועיין בס"ק י': ש"ע סָעִיף א
ה לשאוב בכלי. וכתב הכל בו סימן ק"א (דף קי"ג ע"ג) דה"ה ליקח מן המים ביד אסור ע"כ: ש"ע סָעִיף א
ו כגון לאחורי הבור או על שפת הכלי. כן הוא ג"כ בטור והלשון אינו מתוקן ובת"ה להרשב"א כתוב לאחורי הכלי או על שפת הבור והוא מתוקן ומ"מ נראה דלפעמים נמצא כלי ששפתו רחב ואין לחוש שמא פירשו על שפתו ול"ד למסנן בס"ג דשכיחי דפרשי על הקסמים וקשים: ש"ע סָעִיף א
ז אלא על דופן הכלי. ה"ה לדופן הבור מבפנים וכ"כ הרמב"ם והרשב"א והאו"ה והוא פשוט. ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח יש אוסרים. וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' קכ"ג וכן משמע דעת האו"ה שם דין ז': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט שמא יחזרו כו'. ויבא לשתותן ל' הטור ויבא לשתותן והרי כבר פירשו ומשמע לכאורה מלשונו דזה פשיטא דאם חזרו בכלי דפירשו וכ"נ מדברי המחבר אבל בש"ס [משמע] דליכא אלא ספיקא דשמא פירשו צ"ל דגם דעת הטור והמחבר כן אלא שקיצרו במובן: ש"ע סָעִיף ג
י וכן מותר כו'. ונראה דכלי שני דין כלי ראשון יש לו וכשפורשין על דפנו שבפנים שרי ול"ד לפירש מפרי לפרי בס"ד דהתם לאו היינו רביתייהו אבל הכא הואיל והוא תמיד עם המשקה היינו רביתייהו כ"כ ב"י וכתוב בבדק הבית בשם ר' ירוחם חומץ שיש בו תולעים אם פירשו לאויר נקרא פירשו אבל מן החומץ לתבשיל לא הוי פירשו ומותרים עכ"ל והוא בנתיב ט"ו אות כ"ז: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יא תולעים כו' עד מפרי לפרי. כל אלו הם בעיות בש"ס וסלקו בתיקו וקי"ל לחומרא: ש"ע סָעִיף ד
יב וי"א אפי' מת בתוך הפרי כו'. ובת"ח כלל מ"ו ד"ה כתב וז"ל וכתב המ"מ פ"ב מהמ"א בשם ההלכות (הוא הרי"ף) ור"ח כדברי הרא"ש (דסובר פיר' מתה מותרת) ושכן הסכים הרשב"א וכ' האו"ה דהכי נקטינן עכ"ל וגם בכלל מ"ז ד"ב כ' וכבר נתבאר לעיל דהרמב"ם אסרן אף אם פירשו מתה אך דלא קי"ל הכי עכ"ל וטעות נזדקר לפניו דאדרבה המ"מ כ' שם בשם ההלכות ור"ח והרשב"א כדברי הרמב"ם וכן הוא ברי"ף פירש מתה מהו עכ"ל וכ"כ בב"י וד"מ ומ"מ צ"ע לדינא דאף שבכל בו שם כתב ג"כ בשם ר"ת כהרמב"ם מ"מ דעת הסה"ת והמרדכי והסמ"ג לאוין קל"ב (דף מ"ד ע"א) והג"מ והסמ"ק סימן רי"ב והשערים ושאר פוסקים כדעת הרא"ש וגם ר' ירוחם כ' שגדולי המורים הסכימו לדעת הרא"ש וכ"פ האו"ה ומהרש"ל פא"ט סי' קי"ב וכ"נ דעת המחבר שכן עיקר ולפיכך הביא מתחלה סברת הרא"ש בסתם ואח"כ סברת הרמב"ם בשם הי"א וכן לקמן סעיף ח' וסעיף ט"ז סתם כסברת הרא"ש וכמו שיתבאר שם ואע"ג דבספרו ב"י לא הביא אלא דברי הרא"ש וכתב אח"כ אבל הרמב"ם כו' וכתב הרב המגיד שכך היא גירסת ההלכות כו' מ"מ ממ"ש ע"ז בס' בדק הבית שלו נראה שדעתו שסברת הרא"ש עיקר ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
יג ויש אוסרים אם חורו נקוב לחוץ דחיישינן שמא פירשו וחזרו. ול"ד לשרצים שבכלי בס"א דלא חיישי' להכי דהכא כיון שחורו נקוב לחוץ הוי קצת הוכחה שפירשו וחזרו א"נ דרך התולעים לפרוש חוץ לפרי ולחזור ולא בכלי: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יד תולעים הנמצאים בקמח. ל' הרא"ש שקורין מילוו"ן והיינו דוקא במילווי"ן שהם קטנים שא"א לנפות הקמח בנפה וכברה כדי שישארו התולעים למעלה אבל ודאי אם נמצאו בקמח או בשאר דברים תולעים גדולים בענין שאפשר לבררם בנפה ובכברה או שאר דברים ודאי דהמאכל מותר וכדלקמן ס"ט בהג"ה: ש"ע סָעִיף ה
טו שמא פירשו ושרצו על הארץ. לאו דוקא דה"ה אם הקמח מונח בכלי דאסור דחיישינן שמא פרשו לדופני הכלי מבפנים כדלעיל ס"א דדוקא בדבר של משקה הוא דאמרי' בס"א שמותרים כשפירשו בדופני הכלי מבפנים שנתרבה מכל אשר במים משא"כ בדבר שאינו של משקה והכי איתא בהגהת ש"ד וזה שכתב הרב בהג"ה או שאר דברים שאינו של משקה: ש"ע סָעִיף ה
טז וה"ה במלח כו' ואסור למכרו כו'. פי' שיש לחוש שימכרנו אח"כ לישראל בענין שלא יהא האיסור ניכר כגון קמח יעשה ממנו פת וימכרנו לישראל וכן מלח יתננו בפת או שאר דברים וימכרנו לישראל אבל דבר שהאיסור ניכר מותר למכרו לעובד כוכבים וכמ"ש הרב בהג"ה סי' נ"ז סעיף כ"א דהא חזי ליה הישראל והוא פשוט רק שבבית חדש כתוב שהרב לא דק שאין איסור בדבר למכרו לעובד כוכבים רק בקמח דשמא יאפנו וימכרנו לישראל אבל לא במלח שהרי יבדקנו תחלה ע"כ ולא עמדתי על סוף דעתו שודאי הרב דקדק יפה שהרי גם במלח ושאר דברים איכא למיחש שמא יתננו בפת או בדגים מלוחים או בהערינ"ג או בכבשים שמותר ליקח מהן וכדלקמן סי' קי"ד וכה"ג טובא (גם מ"ש שהרי יבדקנו תחלה ליתא דודאי מלח אין דרכו להתליע כלל וכדאיתא נמי בפ"ג דבכורות גבי סבי דבי אתונא וכל דבר שאין דרכו להתליע א"צ בדיקה והכא מיירי שנמצאו תולעים במלח שבאו מעלמא ואגב שיטפא נקטי' בהדי אינך אלא דמטעם אחר לא חיישינן שמא ימכרנו לישראל בעין דמסתמא אם יהיו בו תולעים קא חזי להו הישראל): ש"ע סָעִיף ה
יז ואסור למכרו לעובד כוכבים כו'. פי' הכל ביחד אבל מותר למכרו מעט מעט בענין שלא ימכרנו העובד כוכבים אחר כך לישראל וכמ"ש הטור והמחבר בא"ח ר"ס תס"ו גבי דגן שנטבע בנהר וכתב האו"ה שם ד"ו וה"ה דמותר להאכילו לעבדו ולשפחתו אע"פ שמזונותיהם עליו מיהו נראה שלא ישהה אותו זמן רב דלא יבא לידי תקלה וכדלעיל סי' נ"ז ס"כ וכן כתב מהרש"ל פא"ט סי' קכ"ה: ש"ע סָעִיף ה
יח שמא יחזור כו'. והא דכתב הרב בהג"ה ס"ס נ"ז דבספק טריפות יש שמכשירין אותו טריפות אע"ג דקי"ל לאוסרו מ"מ מותר למכרו לעובד כוכבים דאיכא תרי ספיקי חדא שמא הלכה כמאן דמכשיר ואת"ל כמאן דאוסר שמא לא ימכרנו לישראל וא"כ ה"נ איכא תרי ספיקי שמא לא פירש ואת"ל פירש שמא לא ימכרנו לישראל שאני הכא כיון דהוא אסור לכ"ע וכדמחלק הת"ה שהבאתי בס"ס נ"ז ואע"ג דבהגהה ש"ד כתב ע"ש ריב"ם להתיר ומביאו ב"י וכ"כ באגודה בשם הרוקח ומביאו בת"ח סוף כלל מ"ו מ"מ בטלי הנך נגד כל הפוסקים ועוד שבהגהת ש"ד שם כתב שזהו שגגה ע"ש ולא אמרי' דסמכי' אמאן דמכשיר אלא היכא דאין הכרע בדבר וגם אין כל הפוסקים חולקים אהמכשיר משא"כ הכא א"נ שאני הכא כיון דמהר"מ גופיה אסרן למכרן לעובד כוכבים וכן שאר פוסקים דלא אמרינן דמותר למכרן לעובד כוכבים אלא היכא דגם האוסרים לא הזכירו בדבריהם שאסור למוכרן לעובד כוכבים דאפשר דהם עצמם היו סומכין אהמתירין למכרו לעובד כוכבים משא"כ הכא ועוד דכבר כתבתי בס"ס נ"ז דלא אמרינן הכי אלא דוקא בספק דרוסה וכה"ג הואיל ויש בלא"ה כמה צדדים להתיר ע"ש וע"ל ס"ס כ"ג וסי' קי"ב ובמ"ש שם ובסי' קמ"ב ס"ק ח': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יט ולא קרינן בהו השרץ השורץ על הארץ כל זמן שלא ריחשו. וכ"פ מהרש"ל מיהו נראה דכל זמן שהפרי לא נתבשל יש ליטול התולע ממנו וכמ"ש בת"ח שם ד"ב כיון שהרשב"א והר"ן ור"י כתבו לאסור אפילו במקום צר שלא ריחש וגם בשערים משמע כן וכ"כ הרב המגיד פ"ב מהלכות מ"א שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן וכ"נ דעתו וגם מ"ש הפוסקים שדעת רש"י להתיר לא ידעתי היכן נראה כן דעת רש"י וכ"כ באו"ה שם ד"ב א"כ ודאי ראוי להחמיר באיסורא דאוריי' כל זמן שלא נתבשל אבל ודאי אם נתבשל אפי' פרי קטן מותר כיון דבלא"ה י"א דכל פרי אפי' הוא קטן הוא ס' נגד התולע וכמו שיתבאר בס"ט: ש"ע סָעִיף ו
כ ופעמים נמצא בפרי כו'. צ"ע מ"ש מהא דכתב המחבר דבתולעים הנמצאים בפולים ואפונים תחת הקליפה והקליפה משחרת עליהם מבחוץ דמותרים כיון שמונחים במקום צר ולא ריחשו וסתם הרב כוותיה וכן בתשובת הרשב"א שם משמע להדיא דלא כתב דין זה אלא לסברתו דלא בעינן ריחש מיהו יש ליישב דהרב כ"כ לפי מ"ש בת"ח דאף בפולים יש להחמיר ליטלו משם כל זמן שלא נתבשל ומה שסתם כדברי המחבר היינו לענין דינא ונ"מ שאינו אוסר התבשיל ובעט"ז הביא דברי המחבר בסתם ואח"כ דברי הרב בסתם ונראה דלא דקדק כאשר כתבתי: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כא פרי שהתליע כו'. אפי' לא ידעינן שדרכו להתליע במחובר כיון שהוא מותלע לפנינו ואיכא לספוקי דבמחובר התליע אסור ולדעת הרב בהג"ה ס"ס ד' צ"ל דהיינו באין נקוב לחוץ דאי בנקוב לחוץ אפי' התליע בתלוש אסור ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כב כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים כו'. ובאשר"י ורשב"א איתא דפולים ועדשי' וקטני' דרכן להתליע במחובר מיהו בשערים ומרדכי ובדברי מהרא"י בהגהה ש"ד איתא דקטנית וכיוצא בהן אין דרכן להתליע אלא בתלוש ונראה דע"ז סמכו האידנא שאין נוהגין לברור הקטנית אפילו תוך שנתן רק נותנין אותן בקדרה צוננת ושופכים כל מה שעולה למעלה והנשאר מבשלין ברותחין אף שפסק בת"ח שם ד"ז שיש לברור אותן על השלחן וגם מהרש"ל באו"ש ובפא"ט סי' ק' החמיר יותר לברור כל אחד ואחד בפני עצמו דוקא והעולם מקילין בזה ואפשר נמי שהאידנא אין דרכן להתליע במחובר וכמ"ש בת"ח שם דדבר זה משתנה לפי המקום והזמן והמחמיר בזה תע"ב: ש"ע סָעִיף ח
כג ומ"מ צריך לבדקן להשליך כו'. כלומר באותן שדרכן להתליע נהי דא"צ לבדוק בפנים כיון ששהו י"ב חודש ונרקב התולעת שבתוכן והוי כעפרא בעלמא מ"מ צריך לבדקן להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ אבל אותן פירות שאין דרכן להתליע כלל ודאי אין צריך בדיקה כלל אפי' מבחוץ (ועיין בה"ה פ"ב ד"ה אם שהה): ש"ע סָעִיף ח
כד וירחשו במים כו' או ע"ג כו'. הוא לשון הרא"ש והטור ואזלי לטעמייהו דסבירא להו פירשה מתה מותרת וגם המחבר סובר כן כמ"ש בס"ק י"ב ע"ש והא דלא מהני כשנותנים אותן ברותחים משום דימותו ולא יצאו היינו משום דלא ברירא לן שימותו מיד כולם אלא יצאו מחיים אבל כשנתנן מתחלה בצוננים אם כן כל המנוקבים יעלו למעלה א"כ אף דאיכא למיחש שמא נשארו קצת שלא עלו למעלה ותולעים בתוכן מ"מ יש לסמוך בכה"ג דימותו מיד ולא יפרשו כלל ודברי הב"ח בסימן י"א דחוקים בזה ע"ש גם דברי הפרישה בסט"ז מגומגמים בזה ע"ש ובפרט מ"ש ועוד דחיישי' שמא יש ביניהם שפירשו וחזרו דהא הטור והמחבר בס"ס ד' ס"ל דלא חיישינן להכי אלא הברור כמו שכתבתי מיהו מדברי סה"ת הובא בשערים ומרדכי ומדברי הסמ"ג לאוין קל"ב דף מ"ד ע"א משמע להדיא דא"צ אלא מים רותחים לבד משום דימותו מיד וכ"כ הר"ן בהדיא והב"י לא הביאם: ש"ע סָעִיף ח
כה הלכך הבא לבשל לאחר י"ב חודש כו'. אבל תוך י"ב חודש לא מהני האי תקנתא דשמא לא יעלו כל המתולעים למעלה ויאסרו מיד שיתנם בתבשיל אפי' לא פירשו כיון שדרכן להתליע במחובר והר"ן כתב שאותן שהתליעו במחובר אין טבען שצפין למעלה כמו אותם שמתליעים בתלוש: ש"ע סָעִיף ח
כו לאחר י"ב חודש כו'. והרב המגיד כתב שמדברי הרשב"א והרמב"ם והרמב"ן נראה דלאחר י"ב חודש א"צ שום בדיקה דלא חיישי' שמא יפרשו בשעת הבישול ע"ש והבית יוסף לא הביאו ובאמת צ"ע על הרב המגיד שבדברי הרשב"א בת"ה הקצר סוף שער ג' בבית ג' מוכח להדיא דס"ל דאף לאחר י"ב חודש צריך תקון זה ע"ש ומביאו ב"י: ש"ע סָעִיף ח
כז פירות שהתליעו כו'. ומהרש"ל באו"ש ובספרו שם סי' קכ"ה פסק דדוקא בקטניות ופולין וכיוצא בהן מהני תקון זה אבל בפירות שיש להם גרעינים מבפנים לא דאפי' בתלוש חיישינן שמא פירש על גבי הגרעינין הלכך לא מהני להו רותחים ולא ברירה עכ"ד. ודעת הרב בת"ח שם נראה כדעת המחבר וכ"מ מדברי הרא"ש והטור להדיא ע"ש וכן מבואר בר"ן והיינו דלא לשתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי ועוד דאיכא ספיקי טובא ודוק וע' בפרישה סעיף ו' ודו"ק: ש"ע סָעִיף ח
כח דהוי מיעוט דשכיח. וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הרוב ודומה לבדיקת הריאה בר"ס ל"ט שהוא מיעוט המצוי ואין סומכין המקצת על בדיקת הרוב וכ"כ הרשב"א שם: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כט אם יכול לבדוק כו'. ז"ל הרשב"א אם יכול לבדוק בודק ואם לאו יראה לי שמותר הא למה הדבר דומה לבא זאב ונטל בני מעיים של בהמה דמעמידים אותה בחזקת היתר (וכדלעיל סי' ל"ו ס"ה) ועוד שהרי יש כאן שתי ספיקות ספק היה שם רחש או לא ואת"ל היה שמא נמוח ונתבטל ואע"פ שאמרו בריה אינה בטלה (וכדלקמן סי' ק') לא אמרו אלא בריה שלימה אבל מחויה בטילה ולפיכך כל שיש בה שני ספיקות אפי' באיסור תורה הולכין בו להקל עכ"ל וכתב האו"ה שם סוף דין ג' והיינו שלא הוחזקו פי' בסתם אבל פרטיים במדינה שהוחזקו בכך הוי ודאי ולא ספק עכ"ל וכ"נ מדברי מהר"ם מלובלין בתשובה סי' כ"ז ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
ל כי אין לך פרי כו'. מדסתם הדברים משמע דאפי' בפירות קטנים כגון גודגדניות (שקורין ווייקסלי"ן וקירש"ן) וכיוצא בהן יש ס' דאע"פ שאין בפרי עצמה ס' נגד התולע מ"מ איכא ס' נגד טעם התולע וכמ"ש מהרא"י בשם גדול אחד והיינו שכתב הרב נגד טעם התולע וכ"כ בת"ח שם שכן עיקר לדינא אלא שכתב אח"כ דיש לחוש לדברי מהרא"י לנהוג חומרא בפרי עצמה אבל אם יש בתבשיל ג"כ דברים אחרים מלבד הפרי שרי לכ"ע אם יש ששים נגד התולע עכ"ד ומהרש"ל באו"ש ובספרי שם ס"ס ק"ב חלק על הרב ופסק דבפרי קטן כגון גודגדניות וכה"ג שאין בה ס' נגד התולע הפרי נ"נ וצריך ס' נגד כל הפרי אם יש לחוש שהתליע במחובר אפי' לא ניקב לחוץ ובתלוש בשניקב לחוץ וכ"כ השערים ס"ס מ"ט להדיא וכ"כ המרדכי והאגודה ס"פ א"ט בשם ראבי"ה וכ"פ בת"ה סי' קע"ב ובאגור סי' אלף רצ"ב וכן משמע באו"ה כלל כ"ז וכ"כ בכלל ל"ו דין י"ב בהדיא וכ"מ במהרי"ל גם מ"ש הרב בת"ח שם שמדברי הרשב"א והטור משמע דאין חילוק אין ראיה כלל דאינהו לטעמייהו אזלי דלא ס"ל חנ"נ בשאר אסורים כדלקמן סי' צ"ב וכן באיסור דבוק הכל מצטרף וכדלעיל סי' ע"ב ס"ק ט"ו והלכך אין חילוק דכל הקדרה מצטרף גם מה שצידד שם להתיר מטעם דלקמן יתבאר דרבים אומרים דאין טעם התולע אוסר משום דהוא פגום עכ"ל ור"ל שהביא בסוף כלל נ"א בשם הרבה פוסקים דאין טעם הזבוב אוסר ומשמע ליה להרב דה"ה טעם התולע וכן השוה אותם בפירוש בסוף כלל נ"א וז"א דהא המקילים בזבוב הם הרשב"א והרוקח שהביא שם והם עצמם אוסרים בתולע דהא כתב הרשב"א ומביאו הטור שאין בהם כ"כ שיאסרו בפליטתן וכן מחלק הרוקח סי' תס"ח בהדיא בין זבוב לתולעת בפרי גם לקמן ס"ס ק"ז יתבאר דרבו האוסרים גבי זבוב ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
לא ויש מי שאומר כו'. לכאורה משמע דהאי ויש מי שאומר קאי אתוך י"ב חודש משום דאז אפי' הן בתוך הפרי אסור אבל לאחר י"ב חדש דליכא איסור אלא כשפירשו איכא ס"ס ספק פירש חי או פירש מת דשרי ואת"ל פירש חי שמא נימוח ואע"ג דמדברי הר"ן שם משמע דקאי גם על אחר י"ב חדש היינו משום דאזיל לטעמי' דס"ל פירש מת אסור אבל דעת המחבר והרבה פוסקים שהבאתי לעיל בס"ק י"ב דפירש מת מותר ואע"ג דכתבתי שם דבתולעת עצמו שפירש מת יש להחמיר מ"מ הכא יש להתיר שאר התבשיל מטעם ס"ס וכדפירשתי ובפרט שמסה"ת הובא בשערים ומרדכי משמע להדיא דתולעים מתים מיד בשעת הבישול קודם שפורשים ולכך כתב דאם נמצאו הרבה תולעים בתבשיל הכל מותר אפי' התולעים עצמם אם אין אותו פרי דרכו להתליע במחובר ע"ש ע"כ יש להקל כאן כיון דאין כאן איסור ודאי אלא חששא דשמא יש עוד תולעים כיון שהוחזק מיהו ודאי כל זה בתולעים שבפנים אבל פירות שדרכן להתליע אפי' דרכן להתליע בתלוש ורגיל להיות ביניהם תולעים בחוץ דאז נאסרו מיד פשיטא כשנתבשלו בלא בדיקה ונמצא אח"כ בתבשיל ג' או ד' דהכל אסור דליכא כאן אלא חדא ספיקא דנמוח דדוקא כשאין לחוש אלא לתולעים שבפנים הוא דיש להתיר מטעם ס"ס וכמ"ש ודו"ק: ש"ע סָעִיף ט
לב הכל אסור. דכיון שנמצא שם כ"כ הוחזק התבשיל זה שיש שם יותר מאי איכא שמא נימוח ובטלו משום חד ספיקא לא שרינן ליה הראב"ד ור"ן: ש"ע סָעִיף ט
לג אבל אם אפשר לסננו. אפי' ידוע שהיו שם עוד תולעים הרבה בודאי קודם הבישול מעביר משם התולעים והשאר מותר וע' בתשובת מהר"ם מלובלין שם שהתיר בדוחק בשנה שהתליעו בה כל הכישות ובישלו בה ההמון אח"כ שכר בלא סינון משום הפסד מרובה ומשום מעוות לא יוכל לתקון וע"ש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לד אבל ירקות כו'. וכתב העט"ז ס"ס ק' ונ"ל דוקא ירקות אבל שאר פירות ואפי' כמהין ופטריות אפשר לבודקן אפי' אחר שנתבשלו ומותרים בבדיקה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
לה אשה שנמצא כו'. דעת מהרש"ל באו"ש ובספרו שם דאין הנשים נאמנות בבדיקה שיש בה טורח דאמרינן עצלניות הן והא"ח והמחבר מיירי בדבר שאין בה טורח אבל בברירת קטניות ודגים קטנים ושאר דברים שיש בהן טורח אין נאמנות באיסור דאורייתא והר"ב בת"ח שם ד"ט כתב שאין המנהג כדבריו רק הנשים בודקות הקטניות והפירות וסמכינן עלייהו ואע"ג דבברירת דגים קטנים כתב בהג"ה ס"ס קכ"ז דאשה אינה נאמנת שאני הכא כיון דלא אתחזק איסורא גם כי יש הרבה צדדים להקל והילכך אע"ג דקיי"ל לאיסור מכל מקום סמכינן עלייהו וכן כתב בת"ח שם: ש"ע סָעִיף יא
לו אסור לאכול מבדיקתה. לשון הא"ח כדין טבח שנמצא אחריו חלב והיינו כמו שנתבאר לעיל סימן ס"ד סכ"א דטבח שנמצא אחריו חלב מעבירין אותו וע"ל סימן קי"ט ס"ח: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
לז דרכו להעמיד הדברים השלמים הטמונים בתוכו. אבל הדברים הנחתכים הנופלים לתוכו דרכו למהר למחות ולכלות כן כתב הרשב"א בתשובה סימן פ' וכ"כ ה"ר יונה בפרק כיצד מברכין שדרך הדבש להחזיר החתיכת איסור שנפל לשם דבש ואף הרא"ש שם משמע דלא נחלק עליו אלא מטעם דשמא אע"פ שנמחה נותן טעם לשבח וכמ"ש הב"ח בא"ח סימן רי"ו אבל מודה דנמחה בדבש ואע"ג דהכא לא נפקא מינה מידי בהא דהא נמלה חתוכה לאו בריה מקרי וכדלקמן סי' ק"ב ס"ו מכל מקום לענין שרץ דבכעדשה לא בטיל כדלקמן סימן ק"ד ס"א בהג"ה דבדבש בטיל ע"ש: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
לח ויסננו. ואין זה משום מבטל איסור לכתחלה שאסור כדלקמן סימן צ"ט שאין כוונתינו אלא לתקן הדבש כ"כ הא"ח: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
לט חטים מתולעים כו'. ובהגהת ש"ד ומביאו ב"י כתב ושמעתי שא"מ עשה מעשה כן שהתליעו חטים וצוה להוליכם לנהר דונא"י ולהשליכן בו ולא רצה להתיר למכרם לעובד כוכבים פן יאפה פת וימכרנו לישראל תשובת הר' חיים כהן עכ"ל. ובב"י סיים וכן קבל מהרי"ב ממהר"ש וכן הביא בת"ח ע"ש מוהר"ם וכן הוא בתשובת מיימוני ובאו"ה בשם מהר"מ ודוחק לומר דמהרא"י פליג אכל הנך רבוות' ועוד דא"כ לא היה לנו לסמוך עליו להתיר ונראה לחלק דהנך פוסקים מיירי כשהם מתולעים ברוב בענין דא"א לבררן דאז ודאי לא סמכינן אהנך צדדין שמצא מהרא"י להתיר דגם מהרא"י לא התיר אלא בענין שיבררו קודם הטחינה כמבואר מדבריו בת"ה ובהגהת ש"ד להדיא דאז כיון דליכא אלא חששא דיש עוד תולעים שם סמכינן אהנך טעמי אבל לא כשנמצאו מתולעים ברובן בענין דא"א לבררן וכן חילק מהרש"ל פא"ט סי' קכ"ה בהדיא עיין שם: ש"ע סָעִיף יד
מ מותר לטחנן. שאין דרך כלל שיטחנו התולעים כי כששופכים החטים בתוך האפרכסת כל נקב שיש לפניהם שיכולין לצאת רוחשים ובורחים לחוץ דרך דופני האפרכסת מפני קול ונדנוד הרחיים עכ"ל ת"ה ולפ"ז ברחיים שאין בהם אפרכסת כגון רחיים דידא היה אסור אלא שאח"כ כתב שם להתיר מטעם אחר שאף אם יטחנו התולעים בטלים בס' בתוך הקמח ואין זה מבטל איסור לכתחלה כיון דספק הוא אם יתערב שום איסור כלל וגם אינו מכוון לבטל עכ"ל ולפ"ז בכל רחיים מותר וכן משמע מדברי המחבר אך נראה דבמקום שאפשר לטחון ברחיים גדול שיש בהן אפרכסת אין לטחנן ברחיים אחרת: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
מא מיני עופות כו'. ומהרש"ל פרק העור והרוטב סימן ט' פסק כהמרדכי בשם ר"ת דמותרים בשחיטה והסכמת הפוסקים כהמחבר וכן דעת האחרונים וכ"כ באו"ה סוף כלל ט' בשם הרבה פוסקים וכתב דהכי נהגינן וכ"פ בת"ח סוף כלל מ"ו: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
מב בין שהם כו'. משום דבהמה בשחיטה תליא מילתא ואולי שגדלו בתוכם עד שלא נשחטו באו מאיסור אבר מן החי ושחיטת הבהמה לא מהני להו שהרי יש להן חיות בפני עצמן ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו לעיל סי' י"ג התם מכל הבהמה תאכלו נפקא אבל הכא באיסורייהו קיימי. רש"י: ש"ע סָעִיף טז
מג והנמצאים בדגים במעיהם אסורים כו'. דמעלמא אתו לתוכם אבל הנמצאים בהם בין עור לבשר שרי דמהם גדלים ולית בהם משום אבר מן החי דהא דגים באסיפה בעלמא סגי להו וע"ל ר"ס י"ג: ש"ע סָעִיף טז
מד ואפי' פירשו קצת וחזרו כו'. היינו כשלא פירשו לגמרי אבל אם פירשו לגמרי אסורים דודאי לא עדיפי מתולעים שבגבינה לקמן בהג"ה: ש"ע סָעִיף טז
מה לדעת המתירים. ר"ל לדעת המתירים בבשר לאחר שחיטה לאפוקי היש מי שאוסר ומ"ש והוא שפירש מת ולעיל ס"ד הביא יש אוסרים אפי' פי' מת היינו משום דסברת המתירים עיקר בעיניו כמ"ש שס בס"ק י"ב ע"ש: ש"ע סָעִיף טז
מו אע"פ שקופצים הנה והנה על הגבינה. לאו דוקא אלא ה"ה בקערה וכן הוא בדברי מהרא"י שם וכן כתוב בד"מ ובת"ח כלל מ"ז ד"ב בהדיא דבקערה מותרים אבל אם פירשו על השלחן אסורים משום מראית העין וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי' ק"ד מיהו משמע שם מדברי מהרש"ל דאפי' פירשו על השלחן מותרים ע"ש ודוק ולא נהגו כן אבל בקערה ודאי מותרים כי כן רביתייהו לפרוש בקערה ולחזור דלא כדמשמע בעט"ז דבקערה אסור וכן נוהגין: ש"ע סָעִיף טז
מז אין אוסרין המאכל. וא"צ ס' כנגדן או"ה שם מיהו נראה דצריך רוב כנגדן וע"ל סי' ק"ג ס"ב: ש"ע סָעִיף טז
מח וטוב להחמיר כו'. ובת"ח משמע דמתיר לגמרי: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
מט שרץ שרוף כו'. ע"ל ס"ס קנ"ה ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף יז
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א במים. עש"ך ואמת הוא מהא דלא לישפי אינש שיכרא בצבייתא ופירש"י שכר העשוי מתמרים אלמא מים לאו דווקא וה"ה שאר משקים דדוקא פירש הוא דאסור. וא"י באמת מנלן זאת דמקרא לא נפיק אלא מכל אשר תאכלו במים לרבות כלים ושאר משקים מנלן ואי דלא הוו בכלל איסור דקרא א"כ ליהוי כמו תולעים בגבינה לקמן די"א אף פירשו שרי וצ"ע: ש"ע סָעִיף א
ב ושבבורות. עש"ך ומ"ש דכאן אין נ"מ אלא כל שמוצא ובא ירצה בזה דמ"ש המחבר בס"ב חריצין המושכין י"א וי"מ והם הר"מ והרא"ש ל"פ אלא ביש להם מוצא ובא שהם זוחלין אף שאין נובעים ומ"ש ראיה מרש"י הוא בחולין ס"ז א' תניא דבי מתתיה מרבה אני חריצין שאין עצורים ככלים פירש"י שיש להם מוצא ובא ואף דלרש"י כל שאין נובעין מותרים אה"נ שהוקשה לתוס' שם למה ליה למימר שאין עצורים היל"ל שהם נובעים ודוחק. ואמנם למ"ש הדמש"א הביאו הכה"ג בהגהות הב"י אות א' ב' דלרש"י לכ"ע בין לת"ק ובין לתדר"י חריצין המושכין אף שאין נובעין אסורים א"ש פירש"י מוצא ובא: ש"ע סָעִיף א
ג לפיכך. עש"ך ואין חולק על הט"ז דהוא מיירי באין מאוסים עם המים והט"ז אומר דאם מאוסים עליו אף עם המים וודאי אית ביה ב"ת ועמ"ש בט"ז בשם פר"ח אמנם הכה"ג בהגהות הטור אות ד' דכל מה שרוב העולם מואסין בו אף דלדידיה אין מאוס אסור ליה וכ"ש אם לו מאוס דבזה כ"ע מודים: ש"ע סָעִיף א
ד אבל. עש"ך ותוכן דבריו דאפילו דיעבד אסור שמא פירש לדופני המנא בפנים ולאו היינו רביתיה דמתחלה היו בבור ועכשיו בכלי אבל הורק מכלי אל כלי אף אם פירשו בכ"ש בדופני המנא שרי דמתחלה ג"כ היו בכלי כמ"ש הב"י ועמ"ש באות יו"ד והא דלא חיישינן בבור שמא פירשו לאחורי הבור כיון דחיישינן שיפרוש למקום שאין רביתיה תי' הש"ך דפרישה רחוקה לאחורי הבור לא חיישינן ופרישה קרובה לדופני המנא בפנים חיישינן ואף בור מלא מים דלאחורי הבור נמי פרישה קרובה היא אפ"ה ל"ד לדופני המנא בפנים. וסיים הש"ך לשאוב מכלי גדול לקטן שרי וזה דלא כמ"ש הט"ז אות ד' וה' ועמ"ש שם דלט"ז אף מכלי אסור לשאוב. והשיג על הלבוש בתרתי חדא שכתב שאב מבור לכלי ופירשו אסור משמע הא סתמא שרי וברא"ש משמע דאף סתמא חיישינן דפירש ואף אם נאמר דרא"ש לכתחלה אוסר לשאוב מבור ולא דיעבד מ"מ למה השמיט הגהות רבו דעכ"פ לכתחלה אסור לשאוב מבור לכלי כמ"ש הר"ב. וז"ש הש"ך והא וודאי ליתא ר"ל מה שהשמיט הג"ה זאת: ש"ע סָעִיף א
ה לשאוב. עש"ך דל"ת דווקא במנא אין רואה ושמא פירש לדופני המנא אלא אפילו ביד ג"כ אסור דשמא פירש התולע קצת ע"ג היד ואין רואה: ש"ע סָעִיף א
ו כגון כו'. כתב הש"ך דהול"ל לאחורי הכלי או על שפת הבור. ומיהו אף בכלי ששפתו רחב לא חיישינן שמא פירש לשפתו ול"ד לסינון דחיישינן דהתם שכיח פרישה קרובה או דשכיח התם ביותר ול"ד לכאן: ש"ע סָעִיף א
ז אלא. עש"ך ולא ידענא למה תלאן בהם והלא גמרא ערוכה ס"ז א' בחולין ומנא תימרא דתניא תאכלו מכל אשר במים לרבות בורות דלמא פירש לדופני ובאשר"י מפורש הגירסא ודילמא פירש לדופני דבירא אלא היינו רביתייהו א"כ מקרא מוכח דאף בבור דפירשו היינו רביתייהו בפנים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח י"א. עש"ך דהעיקר כי"א דספיקא דאורייתא לחומרא וכן דעת או"ה דלא כלה"פ אות ד' הביא רק דעת הפר"ח להתיר והשמיט כלל סברת הפוסקים דאוסרין. ומ"מ זה דווקא חריצין המושכין כמ"ש הט"ז שיש להם מוצא ובא שזוחלין ומ"ש בהג"ה חריצים ארוכים וקצרים הוא דלא כפירש"י פ' הפרה שהביא הש"ך אות ב' ולדינא אין נ"מ אלא כל שזוחלין יש לאסור התולעים שבתוכן: כתב הפר"ח אות ל"ג בורות שיש בהם תולעים ולוקחין מים ולשין ואופין פת וודאי הפת אסור דהוה פירש בדופני הכלי יע"ש והוא פשוט ואפי' אם נאמר דפירשו בדופני המנא אין לחוש (וכפי הנראה שהוא דעת המחבר שהשמיט בס"א זה וכמ"ש בס"ג חורו נקוב לחוץ שרי) מ"מ הוה פירשו על הקמח בוודאי ואסור כמבואר: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט שמא. עש"ך דקדק מהטור שכתב והרי כבר פירשו משמע וודאי פירשו וכן המחבר כתב שמא יחזרו לכלי משמע דהספק הוא רק שמא יחזרו לכלי הא אם מוצאין בכלי ברור הוא דפירשו ובגמ' מוכח דלא הוה אלא ספק פירשו והוא ממה דאמרי' דלמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפל לכסא. ואף שי"ל "דלמא קאי אהדר נפל לכסא וכמוהו חולין ט' זימנין דשהה ולא ידע יע"ש מ"מ מדפריך א"ה שמא פירש אדופני מנא ומה קושיא כאן הוה וודאי והתם רק ספיקא אלא אף כאן הוה ספיקא ונ"מ אי איכא עוד ספק כנון שמצאן מתים בתוך המשקה דשמא לא פירש ושמא פי' מתה דהוה בעיא דלא איפשטא הוה ס"ס ועיין או"ה כלל מ"א ד"ח משמע נמי דספיקא הוה ובד"ז משמע חריצים אף שאין להם מוצא ובא דהיינו שאין זוחלין אסור דאין נובעין כתב שם מקודם וצ"ע בזה ✍ודע דהכל לפי הסינון כמ"ש הר"ב בהג"ה ואם נקבי המסננת רחבים אסורין: ש"ע סָעִיף ג
י וכן. עש"ך בשם ב"י דכ"ש דין כ"ר יש לו ומ"ש חומץ שפירשו לאויר לאסור היינו חוץ לכלי דתוך הכלי יראה דלא גרע מפירשו על דופני המנא ויש לעיין בזה ועכה"ג בהגהות הב"י אות ג' בשם דמש"א דאותן יתושים שהם בעלי כנפים אסורים אף במשקין דמסתמא הם פורחים באויר ולא הותר אלא אותן שאין להם כנפים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יא תולעים. עש"ך ונ"מ אי יש עוד ספק הוה ס"ס וכמו שיתבאר ועמ"י כלל מ"ו אות י"א הביא בשם הפרישה באה"ע סי' ק' אף דכל את"ל פשיטותא הוא להר"מ ז"ל (עיין קידושין גבי מקדש חצי אשה) מ"מ היינו היכא דאמרינן בהדיא בגמרא את"ל משא"כ היכא דלא אמר את"ל אף דבאת"ל מיבעי' ליה לא הוה פשיטותא. והנה פי' מתמרה לתמרה פירש הלבוש ס"ד דהדביק ב' פירות זה בזה ויצא מזה לזה יע"ש. והיה נראה לומר דמשכחת שהתליע ע"ג הפרי בחוץ דהשתא אויר העולם אין מזיק ומיבעיא מתמרה לתמרה מהו דהוה פרי אחר אי חשיב כשורץ על הארץ או לאו ומיהו י"ל דכה"ג וודאי הוה לא ספק ופירשה מתה הוא איבעיא ויבואר באות שאח"ז: ש"ע סָעִיף ד
יב וי"א. עש"ך ותוכן כוונתו דרא"ש גורס פירשה "ומתה בוי"ו והר"מ גורס פירשה מתה בלא וי"ו אפ"ה הוה ספק ומ"ש בת"ח כלל מ"ו ד"ה שהרשב"א ור"ח והרי"ף כרא"ש ואינו כן אלא הם כהר"מ וכן כתב שם המ"י אות י"ג דגי' הרי"ף פי' מתה היינו שפירשה לאחר שמתה תוך הפרי הוה ספק ואסור. וראיתי לכר"ו אות ג' כתב פירשה מתה לא הוה אלא איסור דרבנן דאיך שייך שורץ על הארץ בפירשה מתה ודעתו להקל יע"ש. ויש לראות באמת אמאי פסקו להחמיר הא כל תיקו בדרבנן לקולא והמ"מ בפ"ב ממ"א הי"ו כתב כל אלו בעיות ולא איפשטא וספיקא דאורייתא לחומרא יע"ש וצ"ע. ומ"ש הש"ך דעת המחבר כדעה א' הוא ע"פ הנחה שהניח בסי' רמ"ב וכיון שכתב פירשה ומתה קודם שהגיע לארץ משמע הא מתה ואח"כ פירשה שרי והלכה כדעה א'. ומ"ש שכ"מ בס"ח וסט"ז הוא באות כ"ד ומ"ה ושם יבואר. ומ"ש שכן הסכמתו בבדק הבית הוא מדכתב שם אם הרתיחן ובשלן ויצאו מתים לגי' ההלכות אסור ולגי' רש"י שפי' "ומתה בוי"ו מותר" ולזה הסכימו גדולי המורים עכ"ל אלמא דהסכימו גדולי המורים לדעת רש"י משמע דהכין דעתו. ועכה"ג בהגהות הב"י אות י"ו דמה שלא הגיה הר"ב כלום סתמא כפירושו שהסכים להמחבר כדעה א' וכמ"ש בת"ח ד"ה ולמעשה החמיר יע"ש אבל המ"י שם אות י"ג כתב דכי אמרינן הלכה כדעה א' היינו שהוא מפורש להיפוך מדעה שניה משא"כ כאן אין מפורש להיפך דמתחלה כתב המוסכם לכ"ע דפירשה ואח"כ מתה אסורה ואח"כ הביא מחלוקת י"א וי"מ בפירשה מתה יע"ש והעלה גם כן להחמיר יע"ש ועיין אות כ"ד ומ"ה: ש"ע סָעִיף ד
יב וי"א. עש"ך דל"ד לתולעים במים דכאן החור מוכיח עליו שיצא והמתירין סוברים דתלינן תולע אחר היה ויצא וזה לא פי' כ"כ הפרישה עוד י"ל שנקב עד לחוץ בשוה ולא פירש אף מקצתו כ"כ הכה"ג. עוד חילק בין תולעים שבמים דאין דרכן לפרוש ובין תולעים שבפירות שדרכן לפרוש ולא ניחא ליה כמ"ש הט"ז באות ו' דפרישה רחוקה לא חיישינן משא"כ כאן חיישינן לפרישה קרובה ע"ג פרי דז"א דפי' ע"ג הפרי הוה בעיא דלא איפשטא והוה ס"ס וע"כ חיישינן לפי' מרחוק ע"ג קרקע או הכלי הרי חיישינן לפרישה מרחוק ובהכי ניחא לקמן פסק תולעים בקמה אסורים והקשה הט"ז אות ח' דלעיל פסק המחבר חורו נקוב לחוץ לא חיישינן וי"ל לעיל הוה פרישה רחוקה וכדאמרן משא"כ תולעים בקמה דהוה פרישה קרובה ע"ג קרקע או כלי חיישינן: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יד תולעים. כתב הש"ך דווקא מילבין הא תולעים גדולים שרי ע"י נפה וכברה כמ"ש בס"ט דרוטב שרי ע"י סינון ה"ה קמח ע"י נפה וכברה: ש"ע סָעִיף ה
טו שמא. עש"ך דעל האדץ לאו דווקא דלא כפר"ח אות י"ז דכתב בכלי שרי פירשו על הכלי בפנים כמו במים דליתא דשם יש ריבוייא מכל אשר במים וליחוש שמא פירש וע"כ דשרי משא"כ כאן דליכא ריבוייא וכמ"ש בט"ז הלכך אסור מספיקא לכ"ע כמו מבור לכלי לעיל דאסור שמא פי' מבפנים וז"ש הר"ב וה"ה שאר דברים שאינו משקה דמיותר הוא אלא לומר כל שאינו משקה אף שבכלי אסור: ש"ע סָעִיף ה
טז וה"ה. עש"ך דאף מלח אסור למכור לעובד כוכבים שמא יתנם בפת או בכבשים וכדומה. גם כתב דתולעים במלח וודאי מעלמא אתא דברית כרותה למלח שאין מסריח ונ"מ דלא הוה ספק אלא וודאי משא"כ בקמח כשיש עוד ספק הוה ס"ס ואגב שיטפיה נקיט מלח דל"ש ביה פירשו ובא"מ כתב דבתשובת הרא"ש נמי איתא מלח יע"ש: ש"ע סָעִיף ה
יז ואסור. עש"ך דמעט מעט שרי כמו דגן שנטבע בנהר ועמ"י כלל מ"ו אות ל"ד הרבה ביחד אסור למכור אף דאיכא ס"ס שמא לא פירשו ושמא לא ימכור העובד כוכבים מ"מ קרוב הוא שימכור לישראל משא"כ מעט מעט שפיר איכא ס"ס ולפ"ז תולעים שבקמח הוא דשרי הא במלח דמעלמא אתא ליכא אלא חדא ספיקא אף מעט מעט אסור וכן אם פירשו וודאי כגון שהורק מכלי לכלי וכדומה ופירשו בחוץ. ומ"מ המנהג להקל אף בזה ואולי דהישראל לא יקח עד שיבדוק תחלה אלא חיישינן שמא יתן בפת וא"כ איכא ספק שמא נימוחו ובמקום שאין קונין פת מעובד כוכבים בלא"ה שרי למכור לעובד כוכבים או יאפה פת ופתות אותו פתים דאין קונים מעובד כוכבים וש"ד ✍: ש"ע סָעִיף ה
יח שמא. עש"ך והעיקר דאין לעשות ס"ס בידים אלא היכא דהספיקות הם טובים וקרוב להיתר כמו ספיקא דפלוגתא היכא שרוב מתירין או קבא קבא דקרוב לוודאי שהעובד כוכבים יחזיק לעצמו המעט הא לא"ה אסור: כתב הפר"ח בקו"א אותן שקונים ומוכרים דבר מאכל שהוא מתולע אין איסור דלא כבה"י שאוסר משום דאסור להסתחר בדברים האסורים באכילה דאין נותנין יותר דמים בשביל התולעים עכ"ל ולא ידענא למה דחאו דהא דאין עושין סחורה בדבר העומד לאכילה והוא אסור מ"ה הוא שמא יבוא לאכול ממנו בשעת מכירה כמבואר סי' קט"ז ה"ה כאן דיש לחוש לזה ואף שרואה בו תולעים ישכח כמו חזיר וכדומה ותקלה חיישינן ואף להאכיל עבדו ושפחתו לזמן מרובה חיישינן דלמא אתי למיכל ע"כ צ"ע על מה מקילין העולם להסתחר בדברים מתולעים שפירשו וחזרו דהוה ד"ת עס"י קי"ו ✍: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יט ולא. עש"ך דוודאי התולע יש לאסור והתבשיל מותר אף בפרי קטן ואזיל לשיטתיה באות למ"ד משמע דעתו דפירי קטן אוסר הפרי ונ"נ משא"כ כשהוא במקום צר ולא ריחש אין אוסרין התבשיל כיון דיש דעות דיש ס' בפירי קטן ומיהו באות ל' יראה דעתו דחודו נקוב לחוץ אסור בפירי קטן אף שיש דעות לומר חורו נקוב לחוץ אין איסור יש לומר דהתם עיקר כפוסקים חורו נקוב לחוץ חיישינן משא"כ כאן ומ"ש הש"ך דמרש"י אין הכרע אי סובר דבעינן דווקא ריחש בתוכו עי' מ"י כלל מ"ו אות ד' שהביא רש"י דחולין ס"ז ב' ד"ה באיביה שכתב שמהלכת בתוכה משמע דווקא הולכת בתוכה ובנה"כ הרגיש בזה: ש"ע סָעִיף ו
כ ופעמים. עש"ך דמה שלא הגיה הר"ב לעיל דסובר עיקר לדינא דאין אסורים כ"ז שלא ריחשו ולהתיר התולע הוא דאוסר דאין כ"כ קפידא משא"כ התבשיל שרי ומש"ה כתב הר"ב דיש ליטול בעומק ולהשליך התולע. ואף שהר"ב כתב לקמן כי אין לך פרי שאין ס' מ"מ נ"מ אף להר"ב היכא שיש הרבה תולעים בפירי א' שאין ס' אפ"ה כל שלא ריחש אין לאסור התבשיל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כא פרי. עש"ך והכלל כל דבר שדרכו להתליע במחובר אפילו לא ידעינן שהתליע אסור לאכול בלא בדיקה כמבואר ס"ח ואי אין דרכו להתליע במחובר אלא בתלוש מותר דתולין במצוי אלא מיירי מין שאין ידוע אם דרכו להתליע בתלוש או במחובר הלכך אזלינן להחמיר בספק השקול מ"ה. וכתב הש"ך דמיירי באין חורו לחוץ דאל"כ בלא"ה אסור מספק אף בתלוש שמא פירש ומיהו בפרי קטן אפשר דהוה ס"ס דפלוגתא אלא באות ל' משמע דסובר בפרי קטן חורו לחוץ לא הוה ס"ס ומיהו בספק התליע במחובר דאסור דווקא שלא עבר יב"ח ובנמצא התולע חי ששה חדשים סגי דכל בריה שאין בה עצם אין חי ששה חדשים כדבעינן למימר לקמן באות כ"ג דאין מתקיים יב"ח היינו דנעשה עפרא בעלמא והיינו במתה יע"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כב כל. עש"ך אמנם האידנא מחמירין וודאי ובוררין קטניות על השולחן כל אחד בפ"ע והמנוקבין משליכין והשלימין מבשלין כיון שאין ריעותא לפנינו דאי הוה ביה תולע היה ניכר בחוץ ע"ז אנו סומכין עכשיו. והטעם שאנו מחזיקין אותן בחזקת מתולעים והכל משתנה לפי המקום והזמן ומיהו פלוימ"ן אנו חותכין לשנים ורואין אם אין שם תולע ונראה הטעם בקטנית ניכר שחור בחוץ אי יש תולע משא"כ פלוימ"ן א"א להכיר בחוץ ועוד טעם שמא יהיה נקוב' הגרעין אם אין נקוב הגרעין לא חיישינן שמא יש תולע תוך הגרעין כי היה ניכר. ומיהו אותן פלוימ"ן שעברו עליהם יב"ח יראה דיש לסמוך אבדיקת חוץ ועמ"ש לקמן: ש"ע סָעִיף ח
כג ומ"מ. עש"ך ויראה מדבריו דכל שררכו להתליע בתלוש צריך בדיקה המוזכרת מים צוננין ואח"כ מים רותחין מיד דלא כט"ז אות י"ב שהיקל בספיקן אבל באין דרכן כלל להתליע אז א"צ שום בדיקה ומה שהראה מקום להמ"מ פ"ב א"י דהמ"מ כתב דמהר"מ משמע דדרכן להתליע בתלוש א"צ שום בדיקה כמ"ש הש"ך באות כ"ו ושם יבואר. ודע שמ"ש המחבר ישליך התולעים הנמצאים ביניהם לכאורה מובן דבעינן שלש בדיקות. א' לראות אם יש ע"ג הפרי תולעים שפירשו ואח"כ מים צוננין ואח"כ מים רותחין אמנם המעיין ברשב"א בארוך ובקצר לא הזכיר אלא ב' בדיקות מים צוננין ורותחין והמחבר לשון הרא"ש נקיט ולאו דווקא הוא אלא ה"ק לאחר יב"ח א"צ בדיקת פנים לחתוך הפרי לשנים כמו תוך יב"ח דצריך לחתוך לשנים באותן שאין ניכרים התולעים בחוץ כמו פלוימ"ן וכדומה ומ"מ צריך להשליך תולעים שפירשו דאסורים אף בתלוש אלא דמ"מ אין בדיקה זו מוציאתו מידי ספק דשמא יש מנוקבים ואח"כ ירחשו במים ויפרשו לכך צריך בדיקת צוננין ורותחין ודי בכך וא"צ לברור מקודם כלל וכמו שיתבאר באות כ"ד כ"ה כ"ו: ש"ע סָעִיף ח
כד וירחשו. עש"ך וראיתי לבאר דבריו. דע דבתה"א פ' ב' כתב פולין ועדשים אף ששהו יב"ח אסור לבשלן בלא בדיקה שמא יצא אח"כ לחוץ אלא נותנים במים רותחין וימותו מיד. וזה יצדק לפירש"י דגורס פירשה "ומתה מבעיא הא פירשה מתה שרי ש"ד אבל למאן דגורס פירשה מתה אין די בדיקת רותחין אלא מים צוננין כדי שיפרוש מחורו כל העתיד לפרוש ואח"כ יתן במים רותחין ודי בכך עכ"ל הנך רואה דה"ק דלשיטת רש"י די שיברר התולעים הנמצאים בחוץ דהוה פירשו ואח"כ יתנו מיד ברותחין וימותו ודי לרש"י אבל למאן דאוסר פי' מתה אין די וצריך תחלה צוננין וכ"ת למה לי רותחין אח"כ י"ל דאין צפין למעלה בצוננין אלא אותן שפירש ממנו התולע אבל יש כמה שאין פורשין בצוננין הלכך אי לא יתנו מים רותחין אלא פושרין חיישינן שמא ע"י חום יצא התולע והוה פירש לכך נותן רותחין וימותו ותו אין לחוש שיפרוש מת דכל מה שעתיד לפרוש מת אף הוא פורש ע"י צוננין ועולה למעלה כן נראה להמעיין שם היטב. ובקצר ב"ש ש"ש ל"ב ב' דפוס קרימוני כתב וז"ל לפיכך הבא לבשלם בלא בדיקה שורה בצוננין שיפרוש כל העתיד לפרוש ואח"כ יתנם במים רותחין. ועב"י כתב בפירוש שאין כל המנוקבים פורשים בצוננים והיינו כמ"ש דאותן הנשארים שלא פירשו אין לחוש שמא יפרוש אח"כ מת או דהוה ספיקי טובא או כל מה שעתיד לפרוש מת דהיינו שהוא מתולע הרבה אף הוא פורש בצוננין ועולה למעלה כמ"ש בסמוך. ומעתה אבוא לבאר דברי הש"ך. הנה הוא ז"ל כתב למעלה באות י"ב דהמחבר סובר כרא"ש וטור ודעה א' עיקר דפי' מתה שרי וגם כאן מוכח כן מדכתב לשון הרא"ש וטור שיש לחוש שיצאו לחוץ "וירחשו מלת "וירחשו מיותר והוה די באומרו יצא לחוץ אלא דפי' מתה שרי לז"א וירחשו וכיון שכן הוקשה לש"ך ל"ל מים צוננין ברותחין סגי כמ"ש הרשב"א בארוך דרש"י דפי' מתה שרי די ברותחין לחוד וגם על הרא"ש יש להקשות כן ל"ל אח"כ צוננין לז"א דל"ק דהם סוברים ר"ל הרא"ש וטור והמחבר דלאו ברור שימותו ע"י רותחים הלכך בעינן מים צוננין תחלה ותו איכא ספיקא טובא. והפרישה רצה לתרץ זה דשמא יש שפירשו וחזרו ולא מהני רותחים ולכך בעינן מים צוננין ותולין שיעלו ע"י צוננים או כל שפירשו וחזרו יעלו ע"י צוננים לזה הקשה הש"ך דהרא"ש וטור סוברים דלא חיישינן בחורו נקוב לחוץ שמא פירשו. אמנם מ"ש הש"ך דהסמ"ג ור"ן ושאר פוסקים לא כתבו כ"א מים רותחים לבד לא ידענא מהו דהסמ"ג ור"ן כ"כ למאן דמתיר פירשה מתה אבל למאן דאוסר פי' מתה כתב הר"ן בפי' דבעינן צוננין כמו שאבאר באות כ"ו. והא הרשב"א בארוך נמי כ"כ דלרש"י (והט"ז) די ברותחים ולמה הביא ממרחק לחמו ועמ"י כלל מ"ו אות ט"ז כתב על הש"ך שלא דק והמעיין יראה שדבריו כנים מדכתב המחבר וירחשו ודאי סובר פי' מתה שרי וכמ"ש: ודע דהפר"ח אות כ"ג והמ"י שם אות ה' והכה"ג הביאו מדרש רבה פ' שופטים וירושלמי פ"ק דשבת כל בריה שאין בה עצם אין חי ששה חדשים רק דעפרא לא הוה אלא לאחר יב"ח ולפ"ז בהתליעו בתלוש ועבד ששה חדשים היה נראה להקל במים רותחין לבד אלא דאנן קי"ל פי' מתה נמי אסור לכך צריך מים צוננין ג"כ. וכתב עוד הפר"ח מי שירצה לאכול עדשים בלי שום פקפוק איסור יקנח מתחלת השנה ויתנם במים רותחין וימתין ששה חדשים מעת הרתיחה שכל תולעת שעבר עליו לאחר שמת ששה חדשים עפרא הוא ומותרין דליכא למיחש שמא יתליעו אח"כ כיון דהונחו במים רותחין שוכ אין מתליעין עכ"ל. הנה מ"ש שכל שמת נעשה עפרא לאחר ו' חדשים לא ידענא מנא ליה הא ואי שאמרו כל בריה שאין בה עצם אין מתקיים יב"ח וששה חדשים יכול לחיות כדאיתא במדרש אלמא משעברו אח"כ עוד ו' חדשים הוה עפרא דלמא שאני התם כיון שעברו יב"ח עליו שפיר נעשה עפרא משא"כ כשכל ימיו לא היו כ"א ו' חדשים ויום אחד אף שמת ועברו עליו ו' חדשים לא נעשה עפר. ואף שלכאורה סברתו נכונה מ"מ במ"ש דאין מתליעין לאחר שהונחו במים רותחין אין הדבר כן דאדרבה מתליעין ביותר. שוב ראיתי בסולת למנחה השיג עליו מהאי טעמא דאדרבה מתליעין אח"כ ✍. כתב הכה"ג בהגהות הטור אות י"ג שנה מעוברת צריך י"ג חדש כמו בבתולים שאין חוזרין לאחר ג' שנים באם עיברו השנה חוזרין מקרא דאקרא כו' ה"ה כאן ויש לחוש לדבריו: ש"ע סָעִיף ח
כה הלכך. עש"ך דתוך יב"ח לא מהני כיון דבעינן רותחין ג"כ אלמא בצוננין אין כל המתולעין עולין למעלה כמ"ש באות הקדום וא"כ פשיטא דבמחובר אין זה תקנה דאף דלא פירש אסור וכ"ת דמ"מ הוה ס"ס שמא לא נשארו ושמא נימוחו דהא לא סמכינן אהא אף לאחר יב"ח. והר"ן סובר דמש"ה בעינן רותחין דכל היכא דאיכא לברורי בקל ולתקן ע"י מים רותחים מתקנינן והוקשה לו שפיר תוך יב"ח אמאי אין תקנה והוצרך לומר דמה שהתליעו במחובר אין טבען להיות צפין למעלה והמעיין בר"ן ילאה דלאחר יב"ח די בצוננין ולכן הוקשה לו תוך יב"ח נמי כיון דא"צ רותחין: ש"ע סָעִיף ח
כו לאחר. עש"ך ומ"ש ראיה מתה"ק ואף בארוך פ' ב' כתב בפירוש לאחר יב"ח צריך מים צוננין ורותחין י"ל דמיירי בודאי מתולעים אבל ספק אף שדרכן להתליע בתלוש הוה כמה ספיקי ומ"ה מביא ראיה מקצר ששם כתב דאין לאכול בלי בדיקה משמע אף בספק ויש לדחות. ועמ"ש בט"ז אות י"ב. דע מה שבסעודות גדולות מבשלין קטניות בלי בדיקה כלל ואח"כ לאחר הבישול כשאוכלין רואין אם יש שם תולעים ולאו שפיר עבדי הדא לפמ"ש הש"ך באות למ"ד בפירות קטנים הפרי נ"נ ואוסרין תשאר ועוד דאין מבטלין איסור היכא דאפשר ע"י בדיקה מקודם (אף שאין כוונתנו לכך) ועוד שמא ישכח ויאכל בלי בדיקה ע"כ אין לעשות כן ✍: ש"ע סָעִיף ח
כז פירות. עש"ך דאף ביש להם גרעינין מהני להו בדיקה דמים צוננין ורותחין דלא כיש"ש דאוסר ביש להם גרעין שמא פי' ע"ג גרעין מבפנים דאיכא ספיקי טובא ולא חיישינן ומיהו פלוימ"ן נהגו לחתוך ולבדוק בפנים ומהראוי להשליך הגרעין דאין הפסד בכך דשמא יש תוך הגרעין כל שלא שהה יב"ח אבל לאחר יב"ח א"צ להשליך הגרעין. (ומה שאין די בבדיקת חוץ דאין ניכר ולאחר יב"ח נמי אין צפין למעלה ודוקא קטניות צפין למעלה מהני בדיקת חוץ) עמ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף ח
כח דהוה כו'. היינו באותן שדרכן להתליע במחובר אפילו בדק רובן ולא מצא דהוה מיעוט דשכיח כמו סירכות הריאה דבעי בדיקה מדרבנן עכ"פ: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כט אם. עש"ך ולדידן אין מספיק טעם דיעבד מותר דבנאבדה הריאה דוקא בה"מ מתירין אלא הטעם דהוה ס"ס וכ"ז בדבר שדרכן קצת להיות מתולעים אבל דברים שמצוין בהם בודאי לא הוה ס"ס שמא אין כאן תולעים וכ"כ מהר"מ מלובלין בתשובה סי' כ"ז גבי כשות ויבואר באות שאחר זה ומה שהראה מקום לסי' ל"ו ס"ה זה אפילו לדידן שרי דאי איתיה דהוה סירכא הוה ניכר קצת תלתלי בשר כמ"ש שם משא"כ כאן אלא משום ס"ס: ש"ע סָעִיף ט
ל כי. עש"ך האריך להחמיר ולומר הנ"נ וצריך ס' נגד כל הפרי דלא כת"ח דמיקל לשאר דברים ואוסר רק הפרי עצמו ועט"ז אות י"ד מיקל ג"כ. ומ"ש בחורו נקוב לחוץ לאסור יש לעיין קצת דהוה ס"ס שמא לא פירשו ושמא הלכה כמ"ד אין לך פרי שאין ס' נגד טעם התולע ועמ"י היקל ג"כ מטעם הט"ז דתולעים מדברים שנפשו של אדם קצה בהם: ש"ע סָעִיף ט
לא ויש. עש"ך ויש לעיין להר"ן נמי איכא ס"ס שמא לא פירשו כלל ושמא נימוחו ובטילי. גם מ"ש שהתולע עצמו אסור באות י"ב לא כ"כ ועוד דא"כ איך כתב שהתולע עצמו אסור ושאר התבשיל מותר כיון שהוחזק בתולעים אוכל התולע עם התבשיל גם מ"ש דתולעים הנמצאים ע"ג הפרי אסור דליכא ס"ס דנאסרו מיד לא ידענא דע"כ מיבעיא פי' ע"ג תמרה בנולד בפנים ופירש לחוץ אבל הנולדין בחוץ ע"ג הפרי כ"ז שלא פירשו ע"ג הכלי אין איסור ועבט"ז אות י"ז במעשה דחג השבועות במילבין שהם בחוץ ואפ"ה כל שלא פירשו אין איסור וכבר התבאר שם על נכון וצ"ע: כתב בכר"ו סי' ק' אות ד' ר"ה והנה לדעת הרשב"א דמילבין לא הוה נוצר באיסורו דכ"ז שלא פירשו שרי ולא הוה בריה והניח בצ"ע להקל. ובאמת כל הפוסקים כתבו דמילבין הוה בריה ובאותן תולעים הנמצאים בפולין ועדשים שהמקום צר להם וכ"ז שלא ריחשו מותרים כמ"ש המחבר ס"ו אלא דאני אומר כ"ז שלא רחשו ולא פירשו בתלוש לאו בריה הוא אלא אוכלה דאפרת ואח"כ בשפירש הוה בריה ומיקרי נוצר באיסורו ואף שי"ל כדבריו מ"מ הא כל הפוסקים לא כ"כ ועוד שמא המילבין באין ממקום אחר (ובזה יש לעיין במעשה דחג השבועות) ע"כ אין להקל כלל וכדאמרן ✍: מסולת למנחה הביא שפ"א היה הקמח מותלע בבואו מרחיים וצוה שינפה היטיב בנפה שאין רואה עוד תולע ושרי בה"מ יע"ש וסמך על מ"ש הפר"ח דבקמח כ"ז שהוא בכד אף שפירש שרי וכבר כתבתי שאין לסמוך ע"ז וגם אין הנדון דומה אלא למ"ש בתה"ד סי' קע"א וכל שמנפין היטב ואין רואה בה"מ וצורך גדול צ"ע אם יש לסמוך ע"ז: ש"ע סָעִיף ט
לב הכל אסור דבחד ספיקא לא מתירין ואף דהוה ספק דרבנן דבריה אין בטילה דרבנן י"ל דנימוח לא הוה ספק השקול כ"כ ולכאורה למאן דמתיר ס"ס במקום חזקה ה"ה כאן אלא דל"ד דהכי הס"ס הוא מתנגד לחזקה דהחזקה מורה שיש כאן יותר ובס"ס אתה אומר שאין כאן וכל כה"ג אפשר כ"ע מודים דלא מהני עס"י ק"י. ודע דבא"מ הקשה על מ"ש דוקא תולעים מגופו הוה חזקה בג' הא מעלמא לא ממ"ש הב"י בשם הכל בו בא"ח תס"ז שעורים הוה חזקה כבר עמד המ"א שם אות י"ב וכתב דמש"ה השמיטו בש"ע שם דמעלמא אף שיש ג' לא הוה חזקה יע"ש והא"מ כתב דאם נאמר כן א"כ בס"ת שנמצא ג' טעיות אם אין כתב ידי סופר א' בשהגיהו השלש טעיות יהא מותר לקרות דנאמר זה הסופר מוחזק לכתוב בטעות לא אחר עס"י רע"ט. וי"ל דבסי' נ"ז כאן ובא"ח איכא חזקה להתירא משא"כ בס"ת ליכא חזקה להתירא ואף שהיה מוחזק תחלה בכשרות הרי ראינו שחזקה בטעות היתה נראה לי ועדיין צ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ט
לג אבל. עש"ך הביא תשובת מהר"מ מלובלין ולא התיר אלא מדוחק גדול ובצירוף כמה טעמים ע"כ אין ללמוד ממנו היתר למקום אחר. ודע שכמיהין יבישים שהם מתולעים בודאי יש לעיין אי שרי לכרוך בבגד פשתן וליתן בתבשיל למתק התבשיל ולא הוה אין מבטלין איסור כיון שאין כוונתנו רק על הרוטב של כמיהין יראה דאסור לעשות כן ול"ד לדבש או חטים מתולעים דבחטים יש עוד צדדים שבורחים מאפרכסת ובדבש לתקן הדבש ולהפריד מאיסור משא"כ כאן ומ"מ אין לגעור במי שעושה כן ע"י בגד עב מאד שלא יצאו דרך נקבים: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לד אבל. עש"ך דכמיהין אפשר לבדוק ואף אחר בישול ול"ד לירקות וירק שהוחזק ג"פ בתולעים אסור לאכול בלי בדיקה. עכה"ג בהגהות הב"י אות ס"ב בשם רמש"א קאפי"ר ופעטרישק"א קשה הבדיקה בהן וע"י חיבוט בבגד שחור ניכרים התולעים ע"כ צריכין בדיקה יפה והכה"ג כתב דהם חזרת ועולשין יע"ש ובאמת הם ידוע שהם מיני מתיקה להטעים המאכל וחזרת ועולשין הם מיני מרור והכל לפי הזמן והטבע ע"כ צריך ליזהר בהם הרבה מאד: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
לה אשה. עש"ך ועמ"י כלל מ"ו אות ל"ב תמה עליו דבסי' קכ"ז נמי לא איתחזק איסורא ומ"ש שיש צדדים להקל אדרבה כל שיש צד להקל אף היא מקילה לעצמה ותי' דיש לחלק בין צד לקולא ובין הרבה צדדין עכ"ל והרבה צדדים היינו שמא לא יש ושמא בדקה ושמא נימוחו ובטילי ועכה"ג בהגהות ב"י אות ס"א דנאמנת אשה מטעם דהוה ספק דרבנן וירצה דבריה דאין בטילה דרבנן ומ"מ יש לעיין ביה דהא אפשר לברר האיסור וכל שיש להכיר האיסור ל"ש ביטול עמש"ל לאחר יב"ח: ש"ע סָעִיף יא
לו אסור. עש"ך ומ"ש הש"ע חומט ואח"כ כתב דלאחר שליקתן הדיוקים סתרי אהדדי תי' אחרונים עכה"ג ופ"ה דה"ק אף תולע גדול כל שאין ניכר אלא אחר שליקה שרי ה"ה תולעים רקים שא"א להכיר בקל תולין ששגגה היתה יע"ש: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
לז דרכו. עש"ך דבדברים חתוכים אדרבה מכלה מיר ונ"מ כעדשה משרץ לדעת הר"ב סי' ק"א בהג"ה דאין בטל דבדבש ממהר לכלות ואמרינן דנמחה ובטל. ונ"מ נמי בריה שנתפרפר קצת דרך בישול דמ"מ הוה בריה כמו שיתבאר בק' וק"א וכמ"ש הר"ב בת"ה כלל מ' ובדבש ממהר לכלות ונמחה ובטל הוא. כתב הבל"י אות כ"ט איינגילייגט"ה וויינשיל או קערשין שנתהוו בהם מילבין יטול בעומק כעובי אצבע והשאר מותר אם אין רואה עוד מילבין כי הכה"ג כתב שאין מילבין תוך הפרי רק למעלה על הפרי עכ"ל וא"י על מה סמך כי הכה"ג אומר שאין מילבין תוך גוף הפרי וזה ברור אבל מאן לימא שאין מילבין תוך המרקחת בין הפירות ואולי במשקה לח אפשר לצדד ואין אני אומר בו לא איסור ולא היתר: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
לח ויסננו. עש"ך ועמ"ש בסימן צ"ט ובכה"ג שם וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
לט חטים. עש"ך כתב דווקא שיש קצת תולעים ובררו אז מותר לטוחנן משא"כ כשהם הרבה מתולעים וא"א לבררן לא סמכינן אטחינה ולפ"ז כ"ש קמה עם מילבין שאין היתר כלל ליתן ברחיים פ"ש וכבר נתבאר בט"ז: ש"ע סָעִיף יד
מ מותר. עש"ך דהיכא דאפשר יש לטחון ברחייא דמיא ובא"א אף ברחייא דיד שרי מטעם ס"ס שמא נטחנו יע"ש: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
מא מיני. עש"ך ועיין מהרי"ל סי' קמ"ב זבובים הגדילים באילנות לכ"ע אסור שהוא מזרע שהזריעו אמותיהן על העלים ומיהו לדידן אף עופות אסורין: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
מב שהם. עש"ך והני דבמעים אסורים משום שרץ השורץ מספיקא דמעלמא אתיא וגם משום אמ"ה ובין עור לבשר משום אמ"ה ונ"מ בבן פקועה ואסור ליתן לב"נ דעובר על ל"ע ועמ"י כלל מ"ו אות א': ש"ע סָעִיף טז
מג ונמצאים בדגים בין עור לבשר שרי דל"ש בהו אמ"ה ובמעיים אסורים מספיקא שמא מעלמא הם לא וודאי ועש"ך: ש"ע סָעִיף טז
מד ואפילו פירשו היינו קצת דלא עדיפי מתולעים שבגבינה לקמן. ש"ך: ש"ע סָעִיף טז
מה לדעת המתירים. עש"ך ור"ל כוונת המחבר לאפוקי מ"ש הי"א אח"כ והוא הד"מ ז"ל דכל דבר שבא מבהמה אף לאחר שחיטה שייך בתולעים דידהו אמ"ה ומ"ש דהכריע כאן כסברת המתיר בס"ד פירשה מתה י"ל דאין ראיה דכאן יש דעות לומר אף פירשו לגמרי שרי כמ"ש הב"י והר"ב הביאו לקמן כל שאין בא מגידולי קרקע מש"ה הכריע כאן להתיר עכ"פ פירשה מתה משא"כ בס"ד דיש חשש איסור תורה ועמ"י כלל מ"ו אות י"ג פי' לדעת המתירים היינו בס"ד יע"ש: ש"ע סָעִיף טז
מו אע"פ. עש"ך ופר"ח החמירו מאד לאסור אף תולעים שבגבינה כל שפירשו מ"ה ואם מאוסין עליו וודאי אסור לאכול ולאכול חיין גם כן אסור עס"י י"ג ומ"ש בפ"ג ע"י הבלעה במים הוא דשרי: ש"ע סָעִיף טז
מז אין אוסרין המאכל וא"צ ס' נגדן ומיהו רוב בעינן ש"ך ועמ"ש בסימן ק"ג מזה: ש"ע סָעִיף טז
מח וטוב להחמיר במקום שאין ה"מ ובת"ח מתיר לגמרי אף באין ה"מ. ש"ך: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
מט שרץ. הש"ך הראה לס"ס קנ"ה ושם נאמר באות י"ט אפילו איסור הנאה דכל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעבודת כוכבים ויי"נ ויש לראות הא יש כמה איסורי הנאה שאין מצוותן בשריפה דעפרן אסור ואולי דה"ק כל הנשרפין ר"ל איסורין ששרפו מותר מ"ה אלא מדרבנן אסור ועי' פ"י בחדושיו לפסחים דהוה שלכ"ה א"כ מש"ה מותר להולה שאין בו סכנה: עיין בת"ח כלל מ"ח שומן אווז שנפלו לתוכן תולעים אם יש ה"מ יש להתיר ע"י שיחמם ויתיך השומן ויסנן התולעים והשאר מותר ואם א"א יטול מלמעלה מה שנמצא ובתוך השומן יש להתיר בה"מ עמ"י שם: כתב הכה"ג בהגהות הב"י אות ק"י ד' כללים בתולעים והוא מאו"ה כלל מ"א אות י"א וז"ל תולעים הגדילים בפירות במחובר אסורים אף שלא פירשו וכן בקמח (היינו במחובר הוה וודאי איסור ובקמח הוה ספק שמא פירשו ול"ד לתולעים במים דשם היינו רביתייהו ולא בקמה ועוד דלפרישה קרובה חיישינן מספק). ב' תולעים במשקה כ"ז שלא ראינו פירשו שרי. ג' הגדילים בבשר אסורים משום אמ"ה והנמצאים במעי הדגים אסורים שמא מעלמא אתו. ד' הגדילים בבשר לאחר שחיטה ובגבינה אין איסור אלא כשפירשו לגמרי וחזרו דהיינו שפירש על השולחן יע"ש. והנה יש עוד כללים. תולעים במלח וודאי מעלמא ולא ספק. תולעים במשקה דלא חיישינן שפירשו אבל אותן זבובים שיש להם כנפים ופורחין באויר בחומין וכדומה חיישינן שפרחו וחזרו כמ"ש הכה"ג עצמו הביאותיו לעיל יע"ש: ש"ע סָעִיף יז
ט״ז
סָעִיף א
א בטור כתוב והרמב"ם לא התיר אלא שבבורות כו' וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן עכ"ל נראה לפרש דעת הרמב"ם ולתרץ לשון הטור שלא כתב וא"א כתב כסברא ראשונה לפי שגם הרמב"ם ס"ל כתנא דבי רב אלא דסבירא ליה דהפלוגתא בין תנא דבי רב לתנא דבי רבי ישמעאל בדרך זה דגם בחריצין שאינם נובעין אלא נמשכין וזוחלין אסור לכולי עלמא ולא פליגי אלא בחריצין שאינם נובעים וגם לא נמשכים דלדבי רב הוה בזה כבורות ולתנא דבי ר"י אסור כיון שהוא מקום גדול ואינו דומה לכלים שאין כלי גדול כ"כ ואפילו בכלי אמרי' בשאר מקומות דאם הוא מחזיק יותר מארבעים סאה בלח בטל מתורת כלי ופסק הרמב"ם כדבי רב כמו הרא"ש ולא כמ"ש המגיד משנה שהרמב"ם פוסק כתנא דבי ר"י וזה למד הטור מלשון הרמב"ם שכתב שאינם נובעין והרי הם עצורים ככלים שהוא כפל לשון אלא ודאי דקמ"ל אפילו באין נובעים יש איסור כנובעים כל שהן זוחלין ואין לך היתר אלא אם הם עצורים ובאמת גם בחריצין מותר בדרך זה אלא דמ"ה אמרו בורות בזה לפי שהם בודאי עצורים משא"כ בחריצים דאינם שווים בזה וע"כ סיים הטור שהרא"ש לא כתב כן שהחריצים המושכין וזוחלין יהיו בזה כנובעים אלא כתב סתם בנובעים שהם אסורים גם בר"ן משמע שעיקר הרבותא שזוחלים הם כנובעים. אע"פ שאין להם סנפיר. דכתיב בימים ובנחלים וגו' בעינן דוקא סנפיר כו' אבל באלו לא בעינן: ש"ע סָעִיף א
ב ואינו חושש כו' אם יזדמנו. באו"ה כתב ודוקא שאין מאוסין עליו אבל מאוסין עליו או שיש חשש סכנה כתב רמב"ם סוף הלכות רוצח דאסור משום בל תשקצו וכן כתב רש"ל בסעיף ט"ז לקמן: ש"ע סָעִיף א
ג אבל אסור לשאוב כו'. באשיר"י הטעם דחיישינן שמא פירשו מדופני הכלי ועיין מ"ש סעיף ג': ש"ע סָעִיף א
ד על דופן הכלי מבפנים. דהיינו רביתייהו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה מותר לערות המשקים כו'. וכ' ב"י וד"מ דהכלי השני יש לו דין הראשון דאם פירשו בו בפנים דמותר וכתב ב"י ואע"ג דהאשיר"י כ' בסעיף א' בבור דחיישינן שמא פירשו אדופני הכלי שאני התם דמעיקרא היו בבור ועכשיו בכלי משא"כ כאן דמעיקרא והשתא בכלי עכ"ל ולענ"ד דגם שם חשש הרא"ש שמא באותה שעה שתחב הכלי להבור פירשו מהבור על גבי הכלי או אפילו בפנים קודם שנכנס המשקה שם דדוקא אחר שיש המשקה שם אין איסור אם פירשו משם לדופן בפנים אבל לא קודם לזה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו אפילו חורו נקוב לחוץ לא חיישינן כו'. בת"ה הארוך ביאר טעמו שאין הדבר מצוי שיחזרו לחוריהון אחר שיצאו כדמשמע באלו טרפות דלא חיישינן דלמא פריש אדופן הכלי מבחוץ וחזר להכלי אלמא לא חיישינן שמא פירש ממקום רביתיה והדר לתוכו והיש אוסרין נראה שמחלקים דהכא בפרישה כל דהו יש איסור כשפורשים רק מהחור לחוץ משא"כ לעיל בפרישה מהמשקה שבתוך הכלי לדופן מבחוץ ומדברי הרא"ש שמביא ב"י ד"ה כ' הרא"ש סיים ולקמן בשמעתין משמע דכל היכא דאי פריש אסור חיישינן דילמא פריש משמע כיש אוסרין האלו וא"כ תמוה דעת הטור שלא הביא כאן רק דעת הרשב"א שהוא להיתר ולא הביא דעת אביו לאיסור וגם לעיל מיניה הביא הטור בפירוש שלא כדעת אביו שכתב אבל מסתמא אין לחוש כו' ותו דמשמע שפוסק הטור כלישנא קמא של הרא"ש דאפילו לשאוב בכלי מותר מן בורות שיחין ומערות כיון דלא חייש לשמא פירש היה לו להביא דאפי' בכלי שואב ולמה לא כתב רק שוחה ושותה ונ"ל דהכל ניחא דבכ"מ לא מחזקינן ריעותא לומר שפירש כיון שאין ריעותא לפנינו ולא חיישינן אלא דוקא במקום שע"י מעשה האדם יש חשש זה כגון במסנן דיש סברא שע"י סינון שלו באו התולעים על הקסמין משא"כ בההיא דפירש שנקוב לחוץ שלא נעשה כאן שום פעולה שניחוש לפרישה ע"כ לא מחזקינן ריעותא מש"ה כ' הרא"ש שפיר דבשואב בכלי מבורות כו' יש ג"כ סברא שבשעת התחיבה לשם באו התולעים על גבו ואפילו אם באו לצד של פנים יש איסור כיון שבאו מהמים של הבור דאין היתר אלא אם באו בפנים מהמים שבכלי וע"כ שפיר אמר הרא"ש ולקמן בשמעתין גבי סינון אמרי' דכל היכא דפירש אסור חיישינן שמא פירש והיינו במקום שיש סברא בזה מצד מעשה האדם וע"כ פסק הטור דוקא שוחה ושותה מבור אבל לא בכלי וע"כ אמר הטור שפיר אבל מסתמא אין לחוש דהיינו אם לא נעשה שום מעשה המביא לידי חשש שמא פירש וא"ל ממה שאמרו בגמ' א"ה בחביתא נמי דלמא פריש לדופנא דמנא והדר נפל והא ליכא שום מעשה המביא לידי חשש שמא פירש הא לא קשיא דגם המקשן ידע שרגילות להיפרש מן המשקה לפנים בדופן אלא שהיה סבור שיש בזה איסור מ"ה פריך שמא נפל ומשני אדרבה דבר זה שהוא מביא לידי חשש שאמרת הוא עצמו מביא את ההיתר דהיינו רביתייהו כי רגילי בכך: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז תולעים הנמצאים בקמח כו'. ב"י העתיק בשם הג"ה ש"ד שיש מתירין אפי' פירשו התולעים לדופני הכד וחזרו לקמח כמו משקין דלעיל ושגגה הוא כי לשם יש תירוץ מכל אשר במים לרבות בורות כו' ששוחה ושותה מהן אבל יבחושין שבכלי אפילו פירשו מקצתן לאויר העולם בעיא היא ולא איפשטא וע"כ איסור גמור הוא ושמעתי שא"מ עשה מעשה בחיטין שהתליעו להשליכן לנהר ולא למכור לעובד כוכבים פן יאפה פת וימכרנו לישראל עכ"ל וכ' רש"ל ע"ז ס"פ א"ט דאפי' הכי שרי להאכיל לעבדו ושפחתו רק שלא ישהנו זמן מרובה שלא יבא לידי תקל' כמו בביעי דספק טריפ' עכ"ל ולא נהירא לע"ד לחלק בזה בין זמן מרובה למועט דגם במועט יש לחוש לתקלה ואע"ג דבסי' פ"ז נתבאר דבזמן מועט לא חיישינן לתקלה שאני התם דהבעלים בדילי מדבר זה ואין להם עסק בו ולא חיישינן למכשול משא"כ כאן שיעשה ממנו פת ושמא יתערב פת זה עם שאר פת כיון שהוא נאכל בתוך ביתו א"א ליזהר שלא יתערב עם פת אחר כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ה
ח שמא פירשו. נראה דאותן שס"ל בסעיף ד' דלא חיישינן שמא פירשו ואפי' חורו נקוב לחוץ כ"ש דלא חשו כאן דהתם יש ריעותא לפנינו שיש נקב נעשה ע"י התולעת ואפ"ה לא חיישי' שמא פירשו אפי' מקצתו ע"כ יש תימה על המחבר בש"ע שפסק לעיל לקולא וכאן לחומרא וכבר פסק רמ"א גם לעיל להחמיר ובהג"ה ש"ד כתב בלשון זה תולעים הנמצאים בקמח מותרים ואם שרצה בנפה אסורים עכ"ל רוקח עכ"ל נראה פשוט שס"ל כהמתירים דלעיל דלא חיישינן שמא פירשו נמצא לדידן ודאי חיישינן וכתבתי זה לפי שמו"ח ז"ל הביא ראיה מזה להתיר המילבי"ן קטנים שבקמח וחילק בין גדולים קצת לקטנים ותמיה מאד בעיני דלא נמצא מי שמתיר בתולעים שבקמח רק באגודה בשם רוקח כתב שמתיר והוא מטעם דלא חייש שמא פירשו ואנן קי"ל דחיישינן שמא פירשו כמ"ש בת"ה סימן קע"א דהכי קי"ל בפירות וע"כ אין שום חילוק בין המילבי"ן בזה: ש"ע סָעִיף ה
ט ואסור למכרם לעובד כוכבים כו'. מו"ח ז"ל כתב על זה דרמ"א לא דק דאין איסור במכירה לעובד כוכבים אלא בקמח שמא יאפה פת וימכרנו לישראל אבל לא במלח וכן במיני קטניות כגון היר"ז וגרויפי"ן או מיני פירות כגון פלוימי"ן וראזיינ"י דאין לחוש שמא ימכור לישראל כיון דדרכן להתליע אסור לאוכלן עד שיבדוק תחלה ומביא ראייה מתשובת הר"ן סי' נ"ז ס"ח שסיים אבל כגון זה שרישומן ניכר ונתפרסם בעירם שרי למכרן לעובד כוכבים עכ"ל. מה שמביא ראייה להיתר מהר"ן המעיין שם יראה להיפך כי שם מיירי מחטין שהוצמחו לענין פסח דנראה לעין כל שהוצמחו וגם נתפרסם בעיר שם ע"כ התיר למכור לעובד כוכבים משא"כ כאן במלח והיר"ז וגרויפי"ן ודאי אנו קונים בכל יום מהעובד כוכבים בלא שום בדיקה וגם פלוימ"ן יבשים וראזינק"ש א"צ לבדוק כ"ז שלא ראו שום ריעותא כמו שהוכחתי בסעיף ח' ע"כ בודאי אסור למכור זה לעובד כוכבים אלא קבא קבא כדרך שאמרו בא"ח סי' ת"ס ס"א בחטין שנפל עליהם מים כנלע"ד פשוט: נשאלתי בקמח שהתליע ורוצה לעשות ממנו יין שרף דהיינו שמוציאין זיעה ממנו ואותה זיעה נעשה יין שרף דכאן לא הוה רק טעם לחוד לא שום ממשות והשבתי דאין כאן משום אין מבטלין איסור כו' דהא לא נתכוין רק להוציא זיעה מן הקמח וכמ"ש לעיל סימן זה בשם ת"ה אכן אסרתי מטעם אחר דהא חזינן דאפילו לעובד כוכבים אסור רק קבא קבא מטעם שמא ימכרנו לישראל ה"נ אם יהיה לישראל שום היתר יבוא לאכלו כשהוא בעין כנ"ל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י אבל תולעים הנמצאים בפולין כו'. זה דעת הרא"ש ובטור כתוב שהרשב"א חולק ע"ז וס"ל דאסורים וטעם דבריו בת"ה לפי שכל הגדל בפרי בעודו מחובר לארץ כגדל בארץ וכל הגדל בארץ אפי' לא שרץ על הארץ אסור עכ"ל וכ"כ ב"י בשם הר"ן ורבינו יחיאל ובד"מ הביא דברי או"ה שפוסק כרשב"א ובת"ח כלל מ"ו כתב וז"ל ולי נראה דטוב להחמיר כל זמן שהפרי לא נתבשל שאין לחוש לתולע מאחר שהפרי שרי אבל אם נתבשל עם התולע אין לאסור התבשיל דיש לסמוך אמתירין עכ"ל מיירי כאן בפרי שאפשר להשליך משם התולע ולאכול הפרי ומ"ה טוב להחמיר כ"ז שלא נתבשל ולפ"ז אם נמצא בקטניות בענין שאין שייך שם לומר כן ודאי לכתחלה ישליך אפילו בתבשיל אותה הקטניות שהתולע בתוכה כל שיש חשש שמא היה שם התולע בעודו מחובר ולא הקיל אלא בטעם התולע שלא יאסר התבשיל ובסמוך העתיק רמ"א בנמצא בפרי כמין נקודה שחורה דאסור כו' והוא תשוב' הרשב"א ונראה דהרשב"א לטעמיה אזיל דלא בעי כאן שיהיה שם מקום לרחוש דוקא אבל להרא"ש דמתיר כאן והמחבר פסק כמותו מותר גם באותו דין דנקודה שחורה דהא אפילו אי הוה הנקודה שחורה תולע בבירור לא היה נאסר כיון שאין לו מקום לרחוש ולא פירש ממקומו לחוץ אלא ודאי זה דוקא להרשב"א ורמ"א חש לדבריווא"כ יש תימה עליו שלא כתב תחילה לחלוק על המחבר במה שפסק להיתר בתולעים הנמצאים תחת הקליפה דיש אוסרים ולענין הלכה ודאי קי"ל להחמיר אף בנמצאים תוך הקליפה אבל אין אוסרין התבשיל משום טעם היבחושין האלו כמ"ש בת"ח אבל כל שיש חשש שבתוך התבשיל יאכל היבחושין עצמן ודאי יש להחמיר וכן איתא בהג"ה סמ"ק בשם ר"י שלפעמים נמצא בהם תולעים כשהן לחין במחובר סמוך ללקיטתן ואותן תולעים גדלים ונעשים זבובים והמחמיר תע"ב עכ"ל ונראה שמה שלא עשה מזה רק חומרא היינו דר"י לשטתו שהוא בעל התוס' דכתבו כהר"ש דמותר מדינא וע"כ כתב שהמחמיר תע"ב אבל להרשב"א ודאי מדינא אסור כנלע"ד ברור למעשה: ש"ע סָעִיף ו
יא הואיל ואין מברכין כו'. דמ"מ מחובר לקרקע מקרי ואית בהו משום השורץ על הארץ: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יב כל מיני פירות שדרכם להתליע במחובר כו'. משמע אבל באם אין דרך להתליע אלא בתלוש א"צ בדיקה וע"כ אין חיוב בדיקה בקמח או בפירות יבשים כגון רוזינ"י וכיוצא בהם אם יש שם מילבי"ן קטנים דאין שם איסור אלא אחר שפירשו ונמצא דהוי ספק ספיקא ובס"ס מותר אפי' בשל תורה כמ"ש ב"י בשם הרשב"א גבי עבר ובישל תוך י"ב חודש ועיין מ"ש בסעיף ט'. ש"ע סָעִיף ח
יג והמנוקבים יעלו למעלה. אבל תוך י"ב חודש לא מהני בדיקה לפי שאז יש חשש שמא התליעו במחובר והם אינם צפין למעלה אלא דוקא אותן שהתליעו בתלוש ב"י בשם הר"ן: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יד תוך י"ב חדש בלא בדיקה. יליף רש"ל מזה דגם תוך י"ב מהני בדיקה יפה דהיינו לבדוק כל פרי בפני עצמו לראות אם אין בו ריעותא מבחוץ סגי ומ"ש הטור תוך י"ב אין לו תקנה היינו בתקנה דמים רותחין ורמ"א בת"ח כתב והמנהג דבוררין הקטניות שקורין ערביס"ן תוך י"ב חודש על השולחן ובוררין הנקובין מהן עכ"ל וכתב רש"ל דכיון דצריך בדיקה יפה ואיכא טירחא אין להאמין לנשים בבדיקה זו ות"ח כתב דהמנהג להקל בזה כי יש הרבה צדדין להקל בזה: ש"ע סָעִיף ט
טו כי אין לך פרי כו'. בת"ה כתב שקיבל דדוקא בתפוחים גסים או שאר פירות הגסים אמרינן דבטל בששים התולעת אבל לא בקטנים וכתב רש"ל בפרק א"ט סי' ק"ב שיש להחמיר כן וכמ"ש במרדכי דבפרי קטן נעשה הוא נבילה וצריך ששים נגד כולו ובת"ח כתב מ"מ אם יש בתבשיל ג"כ דברים אחרים מלבד הפרי ודאי שרי לכ"ע וא"צ להחמיר כו' וכתב רש"ל ע"ז שאין לשמוע אליו להקל ולעד"נ להקל מטעם אחר דהיינו ע"פ מאי דאיתא בסי' ק"ד בסופו בדברים המאוסים כו' כזבובים ויתושים כו' דאם ההיתר רבה עליו דמותר וה"נ כן הוא כל שאין התולע בעין: ש"ע סָעִיף ט
טז אבל ג' או ד' כו'. לכאורה תמוה למה לי ד' כיון שבג' אסור לא משכחת ליה ד' בלא ג' ונראה דהר"ן דכתב כן כמו שמביא ב"י קמ"ל דאפי' בד' יש היתר ברוטב ע"י סינון כמ"ש בסמוך וזה רמז במ"ש הר"ן והכל אסור ולא סגי בזריקתן להורות דזריקה לא מהני אבל סינון מהני והש"ע גריר בתריה בלשון אף שלא סיים כן וע' סי' ק': ש"ע סָעִיף ט
יז ומאחר שהוחזק בתולעים כו'. כתב רש"ל פא"ט סי' ק' ומ"ה הנהגתי בעצמי שלא לאכול הכמהין היבשים כי הוחזקו בתולעים כי לאחר הבדיקה והברירה מצאתי בתבשיל בשולי הקדרה כמה תולעים וכן נמצא כמה פעמים והוחזקו בכך ונראה דוקא במה שמצוי בהם הכנימה אלא שלא בדק כדינו אמרינן הכי אבל בדבר שאין מצוי בו כנימה אמרינן מעלמא נפל ולא חיישינן לטפי מהני שנמצאו עכ"ל: מעשה בחג השבועות שעשו הנשים כמעט של כל העיר לחמים ופלאדי"ן עם ראזינק"ש ואשה אחת בדקה רוזינ"י שלה ונמצאו בה מילבי"ן וכולן קנו ממקום אחד והלכו ומצאו גם אצל המוכר כו' נראה בעיני שאותן שלקחו קודם שנודע שיש שם מילבי"ן מותרין דזה דומה למ"ש ב"י בשם הרשב"א בדין עבר ובישל תוך י"ב חודש בדברים שדרכן להתליע דיש כאן ב' ספיקות ספק היה שם רחש ספק לא היה ואת"ל היה שמא נימוח ונתבטלה וה"נ יש ב' ספיקות האחד שמא באותו פעם שלקחו הם לא היו עדיין מילבי"ן עד שעה קטנה שאחר זה ואת"ל היו שמא נמוחו בתנור מחמת חום האש וא"ל שזהו נגד הסברא לומר שבשעה קטנה יתהוו המילבי"ן ונמצא שאין כאן אלא ספק אחד דנימוח זה אינו דהא גם שם בההיא דרשב"א כיון שדרכן להתליע הוה כודאי התליע שספק הרגיל לאו שמיה ספק כמ"ש בת"ה סימן קע"א לענין חיטין מתולעים ואפי' הכי חשבי רשב"א לספק ספיקא אבל אותן שלקחו אחר כך יש לאסור כל הלחמים והפלאדי"ן דאין כאן אלא ספק אחד שמא נימוח ובהדיא כתב הר"ן בסוף פא"ט דמשום הך חד ספיקא לא שרי הרשב"א וזה ודאי אין סברא לחלק בין מילבי"ן לשאר תולעים לענין לומר שהם נימוחים יותר כנלע"ד להחמיר בפרט באיסור של תורה דודאי פירשו המילבי"ן מן הרוזינ"י בשעת עריכה ולישה ושמא יאכל גוף האיסור: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יג
יח יחממנו עד שיהא ניתך. ואין כאן מבטל איסור לכתחלה שאין כוונתנו אלא לתקן הדבש כ"כ ב"י בשם א"ח: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יט מותר לטחנן. דהתולעים בורחים בשעת טחינה משם לדופני האפרכסת ואף אם נטחנו הרי הם בטלים: ש"ע סָעִיף יד
כ וכל תולעת שיראה כו'. נראה דהא דשאר מותר הטעם דהא יש ספק ספיקא ספק אין שם ואת"ל יש שם ספק נימוח בשעת האפייה ואין כאן מבטל איסור לכתחלה שאין כוונתינו רק לאפות הפת ולא לבטל התולעת כנלע"ד: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
כא במעיהם אסורים. דמעלמא אתו ונכנסו דרך חוטמו בשעה שהדג ניים: ש"ע סָעִיף טז
כב הגדלים בבשר. דבהמה בשחיטה משתריא והנה תולעים דיש להם חיות בפני עצמן ולא שייך בהו שחיטה קיימו באיסורייהו אבל דגים אין צריך שחיטה ע"כ התולעים שגדלים בהם ג"כ מותרים אם לא שבאו מעלמא להם ומ"ה גם הגדלים בבשר לאחר שחיטה מותרים: ש"ע סָעִיף טז
כג שמא פירשו מחיים. פי' בעודם חיים התולעים דאותם נפלו בשעת הדחה וכתוב בטור בשם הרא"ש ע"ז וראוי היה לחוש כשנתן הבשר בקדרה במים צוננין אולי פירשו לדופני הקדרה ונהגו להתיר עכ"ל פירוש שראוי היה לדמותן לתולעים של פירות דלעיל ונראה טעם המנהג להתיר כמו שכתב רמ"א בסמוך גבי גבינה כי יש מתירין אותם בכל ענין כו' והיינו דעת ראבי"ה במרדכי שמביא בית יוסף דכתב דאין אסור משום שרץ רק בגידולי קרקע ונמצא אפילו פירשו לגמרי מותרין וזה דלא כמו שכתוב בלבוש דטעם דמתירין בכל ענין הוא דהיינו רביתייהו דבאו"ה ודרכי משה מבואר כמו שכתבתי אלא דמ"מ הכריע באו"ה ורמ"א בגבינה לאסור בפירשו לגמרי והיינו משום מראית עין לחוד ונראה דה"ה בתולעים של בשר כן דהוה כמו בגבינה אלא שרש"ל כתב פא"ט סי' ק"ד אחר דברי ראבי"ה דלעיל דכל הבא מרוב שומן או מסרחון אין עליו שם שרץ כלל דלא הוי שרץ רק בגידולי קרקע או בעניני שתייה שדומה לשרץ המים ומ"מ דוקא בגבינה שבאים משום שומן ולא מסרחון משא"כ בבשר דאסור לאכלו אפילו דעתו יפה מ"מ אסור משום בל תשקצו עכ"ל: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
כד שרץ שרוף כו'. רש"ל העתיק בשם תשובת ר"י על נכפה שהיא כמכה של חלל ומותר להאכילו מאכל שיש בו שרץ עוף אם הרפואה בידוע ואם לאו אסור ואם ביטל העובד כוכבים הרפואה בס' מותר: ש"ע סָעִיף יז
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א בטור כתב וז"ל בורות שיחין חריצים ונעיצים מותרים והרמב"ם לא התיר אלא בורות אבל חריצין המושכין אף שאין נובעין אסורין וא"א הרא"ש לא כ"כ וז"ל הר"ם בפ"ב ממ"א הל' ח"י שרצים הגדילים בבורות שיחין ומערות הואיל ואין נובעין והרי הם עצורים הרי הם ככלים ומותר וכתב המ"מ דהר"מ סובר דהלכתא כתנא דבי ר' ישמעאל חולין ס"ו א' דדריש בריבוי ומיעוטי וכפירוש התוס' שם ואוסר חריצין ונעיצין שאין נובעין והרא"ש פסק כתנא דבי רב דדריש כללי ופרטי וכל שאין נובעין חריצין נמי שרי. וקשיא טובא חדא מ"ש הטור תחלה חריצין ונעיצין מותרין היה לו לכתוב אח"כ אבל הרמב"ם אוסר. ב' היה לו לומר וא"א הרא"ש הסכים לסברא א' דחריצין מותרין. ג' לא היה להזכיר כלל תחלה חריצין אלא הכי הול"ל בורות שיחין ומערות מותר חריצין יש מחלוקת (ולזה י"ל תחלה כתב דעתו להתיר ואח"כ פי' שיש בו מחלוקת וכהנה יש בטור ודוחק). ד' לשון הר"מ כפול בורות שאין נובעים ועצורים היה די לומר עצורים לחוד. ה' אמאי פסק הר"מ כתנא דבי ר"י ולא כת"ק דהלכה כת"ק בכ"מ כמ"ש היש"ש בפא"ט סימן קכ"ב אלא שפסק כהר"מ והרשב"א דתנא דבי מתתיה דאמר מרבה כו' חריצין שאין עצורים ככלים מסייע לתנא דבי ר"י יע"ש. ו' קשיא על הרא"ש אמאי פסק כת"ק כיון דב' ברייתות תדר"י ותנא דב"מ מייתי להיפוך. ולתרץ כ"ז כתב הט"ז בצחות לשונו דהעיקר הוא שיש ב' מיני חריצין שאין נובעין א' שהן נמשכין וזוחלין (היינו שיש להם מוצא ובא) כמ"ש הש"ך אות ב' וירצה בזה שהן מי גשמים וזוחלין ממקום גבוה ובשעה שהגשמים מתרבין בא לחריצין מים ויש מקום שיוצא מחריצין למקום אחר ובזה דומין לנהרות הנובעים שיש להם ג"כ מוצא ובא. הב' שאין להם מוצא ובא כלל אלא שהם חפירה גדולה מאד ומתמלאין ממי גשמים היורדין לתוכן ומ"מ אין דומין לבורות וכלים שהן קטנים והן גדולים. ודכ"ע ת"ק ודבי ר"י סוברים חריצין המושכין וזוחלין שיש להם מוצא ובא אסור אף לת"ק והא דאמרינן התם לת"ק מה הפרט מפורש מים נובעין הוא לאו דווקא דזוחלין כנובעין לענין זה דהא סיים ומה מיעט בורות משמע הא חריצין אסור אלא בהא פליגי בחריצין שאין זוחלין לת"ק שרי ולתדר"י אסור כיון שהם גדולים מאד ואין דומין לכלי ופסק הר"מ כת"ק ותנא דבי מתתיה אין הכרע במה שאמר שהם עצורים ככלים אי כת"ק דה"ק בורות עצורים שאין זוחלים משא"כ חריצין הזוחלין או כתנא דבי ר"י דעצורים היינו שאין גדולים כ"כ וקצת דוחק ויותר. נראה דתנא דבי מתתיה כת"ק (ויש לעיין שם בגמ') וא"כ הר"מ פסק ג"כ כת"ק ואף שלא הזכיר הר"מ אלא בורות שיחין ומערות משמע הא חריצין אף שאין מושכין אסור כיון שהם גדולים לאו דווקא אלא אורחא דמלתא נקיט בורות דוודאי אין זוחלין וכ"ת א"כ מנא ליה להטור דהר"מ פוסק דחריצין הזוחלין אסור והא דלא אמר חריצין אורחא דמלתא נקיט דסתם בורות אין נובעין י"ל מדכתב הר"מ שאין נובעין ועצורים דמיותר אלא הטיל עוד תנאי שאין די באין נובעין אלא בעינן עצורים הא זוחלין אסור ולא היה די לומר שעצורים דהייתי אומר עצורים היינו כלי קטן לאפוקי חריצין גדולים אף שאין מושכין ל"א שאין נובעין ועצורים לומר עצורים היינו שאין זוחלין דדומה לנובעין שיש להם מוצא ובא. והשתא א"ש דחריצין גדולים שאין זוחלין גם הר"מ מודה דשרי וז"ש המחבר ס"ב חריצים שהן מושכין יש אוסרים היינו זוחלין. וא"ש לשון הטור מתחלה כתב חריצין ונעיצין מותר לכ"ע אף להר"מ ולא הזכיר מושכין דהיינו זוחלין אח"כ כתב שהר"מ הטיל תנאי בזוחלין שהם מושכים אסור וא"א הרא"ש לא כ"כ ולא כתב שהסכים לסברא א' שגם הר"מ יודה באין זוחלין גם לא כתב שהרא"ש חולק על הר"מ שאין מפורש כן ברא"ש אלא כתב פי' התוס' דלת"ק דווקא נובעין אסור משמע הא זוחלין מותר. ולפ"ז שלש פירושים בגמרא פירש"י דת"ק ודבי ר"י אין מחולקין כלל אלא מר דריש כללי פרטי ומר ריבוי ומיעוטי ופי' התוס' והרא"ש לת"ק חריצין שאין נובעין אף שזוחלין מותרין ולתדר"י אסור ותנא דבי מתתיה אתא רק כדר"י ולהר"מ כל שזוחלין לת"ק אסור אף שאין נובעין ופסק כת"ק ודבי מתתיה יראה קצת כת"ק ודר"י אף שאין זוחלין אלא גדולים מאד ואין דומין לכלים אסור ובזה כ"ע מודים דהלכה כת"ק זהו הנראה לי בכוונת הט"ז שכל דבריו בהשכל: אע"פ. עט"ז וזה יצדק לפירש"י חולין ס"ז א' אבל לפי' התוס' משמע אף לת"ק מתאכלו דסיפיה דקרא דריש להתיר אלו ועיין בר"ן והלבוש ס"א כתב אין לומר בכלי אף דאית ליה לא תאכלו שאין דרך ליגדל סנפיר בכלים וזה הפך ממ"ש בגמ' דמקשה זה ותי' דמתאכלו קמרבי ועיין דרישה אות ט' בשם מהרר"א פול"ק הביא דברי הגמרא חולין: ש"ע סָעִיף א
ב ואינו. עט"ז ועיין יש"ש פא"ט סימן ק"ד ועפר"ח אות ב' ביאר דינים אלו כך דב"ת לא אזלינן בתר רובא אלא אם לדידיה לא מאוס אף לרוב העולם מאוס שרי כמו דאמרינן בהמקשה שליא נפש היפה תאכלנו ואם לדידיה מאוס ולכ"ע אין מאוס אסור וב"ת הוה דרבנן ועיין תב"ש סימן י"ג האריך אי הוה ד"ת ומיהו דבר שיש בו סכנה משמע דהוה ד"ת מקרא דושמרתם את נפשותיכם עס"י קי"ו: ש"ע סָעִיף א
ג אבל. עט"ז ועיין אות ה' מ"ש שם: ש"ע סָעִיף א
ד על. עט"ז ואין לחוש שמא פירש לחוץ לאחורי הכלי דאין דרך התולע לפרוש ממקום רביתייהו ועיין לקמן גבי פירי חיישינן שמא פי' לחוץ ויש לחלק ושם יבואר. והיינו כיון שגדילין בכלי אבל כשגדילין בבור ושואב בכלי דעת הרא"ש לאסור שפירשו אח"כ בכלי ע"ג דופני הכלי מבפנים כמו שיתבאר אות ה' ועיין פרישה אות ה' מ"ש דכ"ש הוא אם כשגדלו בבור שרי כשואב בכלי ופי' ע"ג דופני הכלי כ"ש כשגדילין בכלי. לא הבינותי כלל דהטור לא מיירי אלא כשגדילין בכלי יע"ש ואפילו נאמר דהטור סובר דמסקנת הרא"ש להתיר אף בשואב מבור לכלי וכמ"ש בש"ך אות ד' מ"מ כלי שכתב הטור היינו שגדילין בכלי עצמו כמבואר שם: ודע דאם גדלו בכלי ופירשו מבפנים דשרי כתב הפר"ח אות ו' דווקא שחזר אח"כ למשקה הא עומד ע"ג דופני הכלי מבפנים אף לשתות בפה וליטול משם אסור וכ"ה בספר התרומה וכן מדויק לשון הר"מ עכ"ל. אמת שהר"מ פ"ב הי"ט ממ"א כתב פירש לדופני חביות וחזר למים מותר משמע כל שלא חזר אסור וא"י מי התירו כיון שנאסר שעה א' בפירש וי"ל דלאו נאסר אלא כל שניטלו בפיו הוה פירש לתוך פיו ודומה לשורץ על הארץ משא"כ שותה עם המשקין היינו רביתייהו ועכה"ג בהגהות ב"י אות ג' ועב"י מ"ש הרשב"א בחדושיו פרחא לאויר העולם וקלטה הוה בעיא דלא איפשטא ואסור ומשמע היינו פירשה לאויר העולם חוץ לכלי וקלטה הוה בעיא דלא איפשטא הא בדופני הכלי אף שלא חזרה למשקה שרי וצ"ע ✍ועמ"ש בש"ך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה מותר. עט"ז הנה הב"י חילק בין עיקר גדילתן בבור כל ששאב בכלי מבור ופי' על הכלי בפנים לאו רביתייהו אסור דמעיקרא בבור והשתא בכלי ועם המשקה שרי אף בכלי אף דמתחלה היו בבור ובעיקר גדילתן בכלי דין כ"ש ככ"ר ויש בזה קולא וחומרא קולא דמותר לשאוב מכלי אל כלי וחומרא דמבור לכלי אף שראה שלא פירש ע"ג אחורי הכלי או שבאו התולעים בפנים קודם למים אפ"ה אסור שמא פי' אח"כ לדופני הכלי בפנים אבל הט"ז כתב דהחשש שמא ע"י שאיבה באו תחלה ע"ג דופני הכלי בחוץ או באו בפנים קודם למים ולפ"ז כשרואה שלא באו קודם למים אף מבור לכלי שרי ואסור לשאוב מכלי אל כלי כשאין רואה דשמא פירש לע"ג בחוץ או שמא באו לדופני השני בפנים קודם למים ועמ"ש בש"ך אות יו"ד: כתב או"ה כלל מ"א ד"ז אם שאב מבור לכלי ודאי הוה פירש ואסור הביאו הפ"ת אות א' ומשמע דא"נ לא פי' בכלי כלל אפ"ה מבור לכלי הוי פי' וזה דלא כמ"ש הרא"ש דמשמע ספיקא הוה שמא פי' לדופני המנא בפנים וב"י בב"ה כתב על דברי הרא"ש וכ"כ או"ה אלמא דאין חולק עליו וי"ל דהוה פירש היינו קרוב לודאי ע"ג דופני הכלי בחוץ או בפנים קודם ביאת המים. עוד כתב הפ"ת אות ו' דבכלי שרי וכן מכלי לכלי היינו שאין בכלי אלא משקין הא יש בו אוכל הוה פי' על אוכל יע"ש. ולדידי צ"ע כל שיש משקה אף שעי' על האוכל וחזר למשקה היינו רביתייהו ושרי וכן משמעות רי"ו בנותן מכלי חומץ לתבשיל אף שיש שם מאכל שרי וכ"ש הוא אם פירש המשקה לדופן הכלי וחזר שרי אפילו כלי שני כ"ש פי' על המאכל תוך המשקה דשרי ולדינא צ"ע ועמ"ש בש"ך ✍: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו אפילו. עט"ז הנה סברת המחבר שהוא כדעת הרשב"א דלא חיישינן שמא פירש לחוץ ויליף לה ממים שבבורות דלא חיישינן שמא פי' לאחורי הבור או לאחורי הכלי דאין התולע פורש ממקום רביתיה ה"ה בפירות והי"א שמביא רמ"א מחלקין בין מקום רחוק שיפרוש לאחורי הכלי אין דרכו אבל חוץ לחורו שזה מקום קרוב חיישינן ואף אי הכלי מלא מים שגם שם יש מקום קרוב לפרוש לאחורי הכלי אפ"ה יש לחלק שפיר. ולבוש ושאר פוסקים כתבו הטעם דאפשר אין הטבעיים שווין תולעים של מים ומשקין אין דרכן לפרוש ממקום רביתן משא"כ תולעים שבפירות: עוד הביא הט"ז דברי הרא"ש בפסקיו וז"ל שוחה ושותה אבל לשאוב בכלי אסור דלמא פירש לדופני מנא וי"ל דאורחא דמלתא קתני שוחה ולא חיישינן דלמא פירש ולקמן בשמעתין משמע כל היכא דפירש אסור חיישינן דלמא פירש עכ"ל והנה לפי דעת הב"י דרא"ש סובר אם שואב מבור לכלי ופירש בדופני מנא בפנים אסור כמ"ש הט"ז אות ה' והשתא מייתי ראיה דאסור מלקמן היינו לא לישפי איניש שיכרא דחיישינן דלמא פירש כמ"ש המי"ט. או אפשר מהא דפריך א"ה במנא נמי דלמא פי' בדופני מנא כו' ואם כן להרא"ש דחייש שמא פירש בפנים כיון שהוא מקום קרוב כ"ש בתולעים בפירות דאסור דהוא מקום קרוב ודוקא לאחורי הבור שהוא מקום רחוק לא חיישינן. ולפ"ז הקשה על הטור שלש קושיית. א' שהביא רק דעת הרשב"א דחורו נקוב לחוץ שרי ולא הביא דעת אביו הרא"ש דאסור במקום קרוב כמו דאסור לשאוב מבור לכלי. ב' דהטור כתב אהא דאסור לסנן משקה בלילה וסיים ומסתמא אין לחוש כ"ז שאין הוכחה בדבר וסובר הט"ז הפירוש או כמ"ש או"ה כלל מ"א הביא הב"ח דה"ק דאסור לסנן אבל דיעבד שסינן מותר ואין לחוש מסתמא או דה"ק לשאוב מבור לכלי שרי דאין לחוש מסתמא שמא פי' בדופני המנא ולישפי שיכרא הוה קרוב לוודאי עש"ך אות ט' א"כ פוסק דלא כרא"ש אביו ועוד דכיון דפוסק דלא כרא"ש שהרי חורו נקוב לחוץ שרי ה"ה לשאוב מבור לכלי שרי א"כ אמאי כתב שוחה ושותה דוקא. ומיהו קושיא זו אף למחבר קשה שהשמיט בס"א דאסור לשאוב מבור לכלי והר"ב הוא דהגיה דאזיל לשיטתיה דסובר כאן חורו נקוב לחוץ אסור והמחבר סובר חורו נקוב לחוץ שרי דלא חיישינן שמא פירש ממקום רביתיה אמאי נקיט שוחה ושותה מהן. אלא דיש לומר אורחא דמלתא נקיט וכלשון הגמרא ה"ה בטור יש לפרש כן. ודע דהא דמקשה בא"ט א"ה במנא נמי דלמא פירש לדופני מנא ומה קושיא סינון רגילות הוא לפרוש לקסמין וליפול למשקה והוה קרוב לוודאי י"ל דידע המקשן דרגילות נמי דלפרוש התולע לדופני מנא אלא דלא ידע דהיינו רביתיה כמ"ש הט"ז. ואף למ"ש הט"ז אות ה' דחשש מבור לכלי הוא שמא פירשו ע"ג דופן בחוץ או קודם ביאת המים לכלי אפ"ה קשיא ליה לט"ז שפיר דאלמא כל שאין המקום רחוק חיישינן שמא פירש ה"ה חורו נקוב לחוץ דיש לחוש כה"ג ותי' הט"ז דלק"מ דכל שלא לעשה שום מעשה ע"י אדם אין לחוש. ובזה חיזק הט"ז סברתו באות ה' דמבור לכלי אסור שמא ע"י מעשה אדם פי' על דופן כלי בחוץ או בפנים קודם ביאת המים אבל אין הפי' שמא אח"כ יפרוש מכלי לדופן כיון שאין שם תו מעשה ידי אדם דהא בחורו נקוב לחוץ לא חיישינן אף דמקום קרוב הוא. והרא"ש שפיר מייתי ראיה מלקמן גבי "סינון דאסור כיון דע"י מעשה אדם יש לחוש שמא פי' ע"ג קסמים ה"ה בשואב מבור לכלי ע"י מעשה אדם דחיישינן ולא מביא מהא דפריך א"ה בדופני מנא נמי אלא מסינון דתרוייהו ע"י מעשה הוא. ומ"ש הטור אבל מסתמא אין לחוש ר"ל כל זמן שאין מעשה אין לחוש ומש"ה סמך דבריו להא דמסנן לומר דווקא ע"י מעשה הוא דיש חשש אבל בחורו נקוב לחוץ וכדומה אין לחוש אף במקום קרוב והמקשה דפריך א"ה במנא נמי ומה קושיא דלא הוה ע"י מעשה י"ל דוודאי ידע שרגילות לפרוש ומש"ה פריך וע"ז תי' המתרץ אדרבא מטונך כיון דרגיל הוא לפרוש היינו רביתיה ועש"ך אות י"ג כפי הנראה יש לו דרך אחר ושם יבואר: ודע דהא דאמרינן בא"ט ס"ז א' א"ה במנא דלמא פירש לדופני מנא ומשני היינו רביתיה ומנא תימרא דתניא תאכלו מכל אשר במים לרבות בורות שיחין ומערות ודלמא פירש לדופני אלא היינו רביתיה ומאי קושיא מקרא להר"מ ז"ל דאית ליה בפ"ט מהט"מ הי"ד כל ספיקא מ"ה שריא ומדרבנן אסור א"כ מקרא אין ראיה דליהוי שרי מדרבנן ולמ"ש הט"ז ניחא דידע שרגיל לפרוש אדופני מנא בפנים ולא הוה מדרבנן דספק הרגיל וקרוב לוודאי מ"ה אסור אלא ע"כ היינו רביתיה כו' ✍: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז תולעים. עט"ז והעיקר דבמים או משקה יש לימוד תאכלו מכל אשר במים לרבות כלים ובורות וקשיא דלמא פי' לדופני המנא וע"כ היינו רביתיה אבל בתולעים שבפירות אף דאמרינן בחולין ס"ז ב' על הארץ להוציא זיזין שבעדשים כו' התם באין חורו נקוב לחוץ דוודאי לא פירש לחוץ ושרי כל שהתליע בתלוש דהיינו שהתליע לאחר יב"ח או דברים שאין דרכן להתליע במחובר הלכך אף שהם מונחים בכד אסורים דחיישינן דפי' לדופני הכד ולאו היינו רביתיה דלית הוכחה מקרא ומ"ש המחבר שמא שרצו על הארץ הוא לשון תשובת הרא"ש כלל כ' סימן ג' ולאו דווקא ה"ה מונחים בכלי. ומ"ש עוד ראיה מפירשה לאויר עולם ר"ל דהוה בעיא וסתם תמרים מונחים בכד אפ"ה סלקא בתיקו אלמא כל שפירש לדופן המנא הוה וודאי. ועפר"ח אות י"ז כתב קמח הוה כמו משקה ושרי בפי' לדופן כלי יע"ש ואין לסמוך ע"ז כלל וכן הסכימו רוב אחרונים ומ"ש הט"ז דאסור להאכיל לעבדו ולשפחתו הש"ך באות י"ז חולק וגם רש"ל מתירו ועפר"ח אות י"ח שישנה צורת הפת ושרי להאכיל לעבדו ושפחתו עמ"ש באות ח': ש"ע סָעִיף ה
ח שמא פירשו. עט"ז ויש ליישב קצת דלעיל הוה כעין ס"ס שמא לא פירש ושמא ע"ג פירי לא חשיב פירש דהוא בעיא דלא איפשטא משא"כ קמח ליכא אלא חדא ספיקא ומ"מ לדידן אסור כיון דהר"ב הגיה לעיל דאסור בחורו נקוב לחוץ ואף שי"ל כ"ש הש"ך באות י"ג דיש ריעותא שחורו נקוב לחוץ מ"מ מדלא הגיה הר"ב כאן דשרי ש"מ דאסור דלא כהב"ח שחולק בין תולעים גדולים דאסורים ובין מילבין קטנים לחוש שמא פירשו ואנן אוסרין אף בה"מ במילבין קטנים ואף אם מונח הקמח בכלי וכן הלכה ואין לשנות ולפי מ"ש הב"ח לחלק יש ליישב לשון המחבר ולדינא אינו כן: עוד כתב הט"ז דרמ"א שכתב אסור למוכרה לעובד כוכבים יפה כתב דלא כב"ח דאנו קונים בכל יום מעובד כוכבים ואין בודקין כלל אבל מעט מעט כתב הט"ז דשרי וכ"כ הש"ך אות י"ז ובנה"כ בנו מפקפק ע"ז מ"מ המנהג להתיר מעט מעט לעובד כוכבים ועמ"י כלל מ"ו אות ל"ד. עוד כתב הט"ז קמח שהתליע מותר לעשות ממנו יי"ש דאין שם אלא הזיעה כו' והאחרונים התירו דלא חיישינן שמא יאכל לזמן מועט ועשו"ת צ"צ סימן נ"א התיר אף באין ה"מ לעשות מהן יי"ש. ויראה לי אף שבא בשאלה קמח שהתליע וכן בצ"צ שעושין מפלוימ"ן מתולעים נראה לי ה"ה מילבין בקמח יש להתיר דאין עולה כ"א הזיעה לחוד ולא המילבין כלל ויש ס' אף שהם רבים מאד ועת"ח כלל מ"ו ובש"ע ס"ט בהג"ה. ועוד דרובן אומרים דבריו המאוסים הוה נט"ל. עט"ז אות י"ד א"כ מותר. כ' הלה"פ מי שנזהר מחדש מותר לשתות יי"ש מתבואה חדשה דאינו אלא זיעה בעלמא ולמד מכאן יע"ש באות כ"ג ואינו נכון דכאן טעם התולע בטל בס' משא"כ יי"ש לענין חמ"פ חייבין כרת כמ"ש המ"ב בסימן נ"ח ועח"י ה"פ א"כ הזיעה של תבואה הוא כממש ואסור למי שנזהר מחדש והצ"צ לא התיר אלא ביש ס' נגד התולעים הא לא"ה לא התיר ב"ה וכדאמרן ✍. ולענין אי מותר לקנות מיני הריפות גרויפי"ן והיר"ז בלי בדיקה הכל לפי הזמן והמקום בארצות החמין ובזמן החום אין אוכלין אלא לאחר הבדיקה אף דהוה ס"ס שמא אין בהם ושמא לא פירשו חדא היכא דאיכא לברר בקל מבררינן ועוד דבימות הקיץ שכיח הוא לכן שומר נפשו לא יאכל עד לאחר הבדיקה. ועיין מ"ש באות ח"י במעשה דחג שבועות ובש"ך אות אבאר בעז"ה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י אבל. הט"ז העלה שלא לאסור התבשיל אף שאין ס' נגד התולע כל שלא ריחש יש להקל אבל התולע גופו וודאי אסור אף שהוא במקום צר ולא ריחש ותמה על הר"ב שלא הגיה לעיל לעיל המחבר והש"ך אות כ' תי' דלא הגיה על המחבר היינו להתיר התבשיל אבל התולע גופו אסור מכ"ש דנקודה שחורה והמ"י כלל מ"ו אות ז' תי' דנקודה שחורה גרע טפי דקטן הוא ויכול לרחוש וכ"מ מל"ח קפ"א ב' יע"ש ולדינא יש לאסור התולע עצמו בכ"ע אף שאין מקום לרחוש ולהתיר התבשיל כמו שנתבאר: ש"ע סָעִיף ו
יא הואיל. עט"ז כתב רש"ל פא"ט שראוי לכל ירא שמים שלא לאכול הכמיהין יבישים שא"א בבדיקה פר"ח אות י"ט כ"כ עוד טעם משום סכנה שארס נחש מוטל עליהם עס"י קי"ו ומעשה היה ומתו כמה אנשים ר"ל. ובה"י כתב אנשי מעשה אין אוכלין ראזינק"ש ומאלינ"ש ואורז. כתב המ"י כלל מ"ו אות א' כלים שגדילים כמיהין בתוכן או בעצים אי אסירי התולעים שבתוכן ערש"י ברכות מ' ב' והניח בצ"ע ועמ"ש בש"ך: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יב כל. כתב הט"ז אותן שאין דרכן להתליע במחובר שרי בלי בדיקה דהוה ס"ס כמ"ש הרשב"א תוך יב"ח באותן שדרכן להתליע במחובר שרי דיעבד דהוה ס"ס שמא לא יש ושמא נימוחו וכ"ש כאן דהוה ג' ספיקות שמא לא יש ושמא לא פירשו מהקמח ופירות (דכל שלא פירשו אף שהן ע"ג פירי היינו רביתיה דפירשה ע"ג תמרה היינו שיצא מחורו לחוץ) ושמא נימוחו בתבשיל אח"כ. ובראזינק"ש לאכול כמות שהן ליכא כ"א ב' ספיקות ומ"ש דס"ס אפילו בשל תורה להקל אין הפירוש דכאן הוה דרבנן דבריה דאינה בטילה לא הוה אלא מדרבנן דזה דווקא בא"א להכיר האיסור ומ"ה בטל הוא משא"כ במילבי"ן שרוחשין ונראין לעינים לא שייך ביטול מן התורה וכדבעינן למימר קמן אלא דאה"נ קאמר כל שיש ס"ס מותר מ"ה ✍ומ"מ יש לתמוה דהא עבר ובישל תוך יב"ח צריך עכ"פ בדיקה כמ"ש הרשב"א והמחבר ואפילו לאחר יב"ח צריך בדיקה קלה דהיינו שיתנם במים צוננין ואח"כ ברותחין ואיך כתב דאותן פירות שאין דרכן להתליע שא"צ בדיקה כלל ועיינתי במ"י כלל מ"ו אות י"ד הרגיש בזה קצת. וליישב זה אומר דאותן שדרכן להתליע במחובר וודאי אם עבר ובישל בודק אם אפשר דספק שמא נימוחו לא הוה ספק השקול משא"כ כאן בתלוש דהוה ס"ס גמור שמא לא יש ושמא לא פירשו. ומ"ש המחבר. אף לאחר יב"ח צריך בדיקה היינו כשידוע שיש שם מתולעים צריך מים צוננין ואח"כ רותחין אבל בספק אם התליעו בתלוש א"צ בדיקה דהוה ס"ס ואף דכל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן י"ל לעיין נגד השמש הוה קצת טירחא. ועיין בתה"א ובקצר יראה לכאורה כן דבידוע שהתליעו הוא דצריך בדיקה. ואדרבה המעיין בתרומת הדשן סי' קע"א יראה כן דבספק התליעו בתלוש שיש להקל מטעם ס"ס שמא אין שם תולע ושמא לא פירשו אמנם בת"ח שם ד"ו לא משמע כן ושם בלא"ה הלשון צ"ע והכה"ג בהגהות הב"י אות מ"ז העתיק דברי הט"ז להלכה ולדינא הכל לפי הזמן וכל שומר נפשו יש לבדוק ועמ"ש באות ח"י: ש"ע סָעִיף ח
יג והמנוקבים. עט"ז בשם הר"ן דתוך יב"ח אין טבען להציף למעלה מה שהתליעו במחובר ויש עוד תי' במחובר שמא לא יעלו כולן וישארו תוך הפרי ואף שלא יפרוש כלל אסור ועמ"ש בש"ך אות כ"ד וכ"ה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יד תוך. עט"ז בשם רש"ל דאף תוך יב"ח מהני בדיקה שלנו שבוררין על השולחן וכתב בת"ח שם ד"ז דאולי משום דאין דרכן להתליע במחובר כ"כ או כל שאין ניכר ריעותא בחוץ בערבי"זין די בכך ולענין נאמנות נשים הביא שם מחלוקת: ש"ע סָעִיף ט
טו כי. עט"ז ובת"ח כלל מ"ו ד"ח כתב ומ"מ אי יש שאר דברים בקדירה שרי ולא אמרינן חנ"נ ועוד די"א דתולע חשיב נט"ל יע"ש ועס"י ק"ג דברים המאוסים נט"ל ועש"ך אות למ"ד ובנה"כ כתב עליו שאין זה אמת ובמ"י שם אות כ"ח הסכים לט"ז וכן נוהגין העולם להתיר אף בפירות קטנים ועמ"ש בש"ך אות למ"ד: ש"ע סָעִיף ט
טז אבל. עט"ז והא דמהני סינון ברוטב בתולעים אבל מילבי"ן אף הרוטב אסור עמ"ש בסי' ק' ומיהו הבשר שנתבשל שרי אם ירחצנו היטב ויבדקנו יפה בבדיקה עס"י ק': ש"ע סָעִיף ט
יז ומאחר. עט"ז בשם רש"ל ועמ"ש לעיל. ומ"ש הט"ז לחלק בין תולעים דעלמא כו' עס"י נ"ז אות כ"ג יע"ש ועיין ה"פ: כתב עוד מעשה יע"ש והנה אם לא נמצא אצל המוכר אלא אשה אחת מצאה בשלה היינו אומרים כאן נמצא וכאן היה עיין א"ח תס"ז בכרוב דלא מחזקינן ריעותא ממקום למקום ואף אותן שלקחו אח"כ ולא נשאר אצל המוכר כלום מחזקינן איסורא ותולין שבשל אשה זו נתהוו המילבין בשלה ומיהו אם ג' אנשים או יותר לקחו ונמצא בג' מילבין יש לאסור גם בשאר ב"ב וכ"מ בפר"ח אות ל"ב יע"ש. וכאן דמצאו אצל המוכר הוה מזמן לזמן הלכך כל מה שלקחו אח"כ אסורים כן נראה לכאורה. אמנם נראה דאינו כן ואף אותן שלקחו אחר שקנתה האשה ומצאה בשלה מילבין ולאחר שעה מצאו אצל המוכר מילבין האחרים מותרים דמה שיש ביד האשה אמרינן אצלה נתהוו מכח כאן נמצא וכאן היה ואצל המוכר אמרינן שמא אח"כ נתהוו ומידי ס"ס לא נפקא ושרי ומ"ש הט"ז דאותן שקנו אח"כ אסורים היינו שקנו אחר שמצאו המילבין אצל המוכר כן נראה לי. ומ"ש דהוה ספיקא דאורייתא אף דברים שאין בטילה הוה דרבנן באפילו שא"א להכיר המילבין מ"מ לא אמרינן ספק דרבנן לקולא בשמא נימוחו משא"כ בס"ס מתירין ועפר"ח אות ל"ב חולק עליו ואוסר (ומ"ש שם בתולעים דמעלמא דאסור וכבר מבואר דאינו כן דמעלמא ל"ש חזקה) גם שינה וכתב קמח ולא ראזינק"ש ויש לעיין הא הפר"ח באות י"ז כתב דקמח הוה כמו משקה ולא חיישינן דאף פירשו בחבית שרי ובנה"כ אוסר ג"כ ובמ"י כלל מ"ו אות ח"י וכה"ג בהגהות ב"י אות ס"א הביא בשם דמש"א להתיר והמורה להתיר בה"מ ושמחת י"ט אין למחות בידו וכאמור: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יג
יח יחממנו. עט"ז והיינו כיון דא"א בענין אחר שרי. וכתב כה"ג בהגהות ב"י אות ט"ז חומץ שיש בו תולעים אין להם תקנה בסינון שעוברים דרך נקבים אין להתיר לבשל החומץ שימותו התולעים ולא יהיו עוברים דרך נקבים דזה הוה מבטל איסור משא"כ בדבש עבה מותר לחמם ולסנן יע"ש ויש לעיין בזה: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יט מותר. עט"ז והוא מתה"ד סימן קע"א יע"ש ויש לספק בקמח כה"ג שנתהוו מילבי"ן בתוכו אי יש היתר זה לשום באפרכסת עוד פעם ולומר שבורחים מחמת קול הרחיים וראיתי שאין להתיר במילבין ול"ד לחטים דהיתרא וכ"ש לפי מ"ש הש"ך אות ל"ט בתולעים דהיכא דא"א לברר אין לסמוך אהיתר רחיים כ"ש מילבין שאין היתר דע"כ לא התיר אלא בתולעים ולאחר שביררו לאור היום: שוב ראיתי בבל"י אות ל"ה בשם חינוך ב"י דמ"ש בהגש"ד שהתליעו וצוה להשליכם לנהר דונא"י היינו קמח חטים יע"ש: ש"ע סָעִיף יד
כ וכל. עט"ז ויש לעיין ממ"ש הר"ב וכל תולעת שיראה שם יזרוק משמע אף אם ימצא יותר מג' תולעים שרינן ולא אמרינן הוחזק בתולעים דהוה דומיא דתולעים דבאו מעלמא שלא שייך חזקה ה"ה כאן אמרינן דהשאר ברחו או נטחנו באבן הרחיים וא"כ למה ליה להט"ז לומר הטעם דהוה ס"ס שמא אין שם ושמא נימוח בשעת אפיה ולא דהוה ס"ס שמא ברחו ושמא נטחנו דבטילי כוון דמרוסקין הם וכ"ת דהא חזינן דהרבה נשארו ולא נטחנו א"כ ה"ה הספק שמא אין שם לא הוה ספק דהא חזינן דנשארו הרבה וי"ל ומיהו המעיין בתה"ד כתב דצריך לרקד לאור היום וכל תולע שמת מהבל ואבק הקמח ברחיים משמע דה"ק דריקוד צריך שמא נפלו מהנטחנים לשם וכל מה דאיכא לברורי מבררינן לא דמוצאין עוד תולעים חיים וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
כא במעיה. עט"ז וכפי הנראה יש ט"ס בדפוס שציינו על במעיה בבהמה ושם אין הטעם כן אלא משום דאמ"ה הוה ולא מהני בהו שחיטה וצריך לציין על דגים ומ"מ קשה דבמעיהם הטעם דמעלמא אתי' לתוכן ושורץ על הארץ קרינן בהו ועיין רש"י חולין ס"ז ב' ד"ה מינם. ודע דתולעים הגדילים בבהמה בין עור לבשר אמ"ה יש בהו וא"כ בבן פקועה אף דליכא תרי תמיהי אי נמצא תולעים בין עור לבשר אין אוסרין התבשיל ול"ש מ"ע לגבייהו ✍: ש"ע סָעִיף טז
כב הגדילים כו'. דמחיים הוה אמ"ה ושחיטה ל"ש בהו ואסור להושיטו לב"נ ומה שנתהוו אחר שחיטה אף בבשר שרי דלא מיקרי שורץ על הארץ אף דבהמה מיקרי גידולי קרקע מ"מ לענין זה לא הוה גידולי קרקע: ש"ע סָעִיף טז
כג שמא. עט"ז ועמ"ש בש"ך וב"ת ביארנו לעיל ומיהו חיים ודאי אית בהו ב"ת: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
כד שרץ. עט"ז הביא דברי רש"ל דאם הרפואה ידועה אף איסור תורה מותר ואם אין ידועה אסור ואם ביטל העובד כוכבים בס' שרי אף באיסור תורה ול"ש אין מבטלין איסור כיון דהעובד כוכבים ביטלו. וז"ל הכה"ג בהגהות ב"י אות קי"א כ' המרדכי שרץ שרוף מותר דכל הנשרפין עפרן מותר ומיהו אדם בריא יזהר או"ה כלל ל"ב יש"ש קכ"ז עכ"ל. א"כ הא דכתב המחבר משום רפואה וודאי הכין הוא דבריא אסור אלא שראיתי להמ"י כלל מ"ו אות ט' תמה על הב"י דהמרדכי ויש"ש ואו"ה מיירי לשרוף לכתחלה וליתן לאכול אסור לבריא דהוה כמבטל איסור לכתחלה הא שרץ שרוף אף לבריא שרי עכ"ל ובאמת לשון או"ה ויש"ש מורין כן אמנם מ"ש המ"י עוד ראיה מסוף תמורה כל הנשרפין עפרן מותר אין ראיה דהתם באיסורי הנאה דעפרן מותר בהנאה לא לענין אכילה ועמ"ש בק"ג ואפשר דכ"ש אכילה: ש"ע סָעִיף יז
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א שבכלים. וה"ה בשאר משקים שבכלים: ש"ע סָעִיף א
ב פיו. כ' הש"ך משמע דאפילו משום בל תשקצו אין בהם ואע"ג דלעיל סי' י"ג כ' הר"ב דאפי' דגים טהורים אסור לאכלם חיים משום בל תשקצו שאני הכא כיון דאין כוונתו אלא לשתות המים וגם אינם בעין והט"ז כתב בשם או"ה דדוקא שאין מאוסין עליו אבל מאוסין עליו או שיש חשש סכנה אסור משום בל תשקצו. [הרמב"ם סוף הלכות רוצח וכ"כ מהרש"ל. כתב פר"ח ודע דכל מה שאין רגילים העולם לאוכלו ובדילין ממנו נקרא מאוס ואין לאכלו ואי לדידיה מאוס אף דלכ"ע לא מאיס כ"ש דאסור לדידיה משום בל תשקצו וכ"ז אינו אלא מדרבנן ואין מכין אותו כו' עיין שם]: ש"ע סָעִיף א
ג בכלי. כתב הש"ך וה"ה ליקח מים ביד אסור ובכלי הטעם דחיישינן דילמא פריש בדופני הכלי דדוקא על שפת הכלי הוא דלא שכיחי לפרוש אבל בדופני הכלי מבפנים שכיח דפרשי ואסירי דדוקא כשפירש עם המשקה מכלי אל כלי הוא דשרי בס"ג אף כשפרשו אח"כ בדופני הכלי השני דהיינו רביתייהו והלכך כלי שני דין כלי ראשון יש לו משא"כ הכא שהיו מתחלה בבור ולפ"ז מ"ש אבל אסור לשאוב וכו' לא קאי אלא אבורות שיחין ומערות אבל מותר לשאוב בכלי קטן מכלי גדול דאף אם יפרשו אח"כ בכלי השני מותרים אבל מדברי הט"ז משמע דאף לשאוב בכלי קטן מכלי גדול ג"כ אסור ואינו מותר אא"כ כשמערה דוקא מכלי אל כלי אבל כששואב מכלי לכלי חיישינן שמא יפרוש על הכלי קודם שיכנסו המשקים לשם: ש"ע סָעִיף א
ד לאחורי. כתב הש"ך דהל' אינו מתוקן ובת"ה להרשב"א כתב לאחורי הכלי או על שפת הבור ומ"מ נראה דלפעמים נמצא כלי ששפתו רחב: ש"ע סָעִיף א
ה מותרים. כתב הש"ך ול"ד למסנן בס"ג דחיישינן שמא פירשו שאני התם דשכיחי דפרשי על הקסמים וקשים. וה"ה אם פרשו לדופן הבור מבפנים ג"כ מותר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו אוסרים. ומהרש"ל פוסק כדעת האוסרים מיהו במים הנובעים כגון ימים ונחלים פשיטא אע"פ שלא פירשו אסורים ואין היתר אלא לאותן שאינן נובעים משום דכתיב בימים ובנחלים ואין היתר בנובעים רק בסנפיר וקשקשת: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז יחזרו. כתב הש"ך דמדברי המחבר משמע דזה פשיטא אם חזרו בכלי דפירשו אבל בש"ס משמע דליכא אלא ספיקא שמא פירשו ואפשר גם דעת המחבר כן אלא שקיצר במובן: ש"ע סָעִיף ג
ח לערות. כתב הש"ך נראה דכלי שני דין כלי ראשון יש לו וכשפורשין על דופני הכלי שבפנים שרי ול"ד לפירש מפרי לפרי בס"ד דהתם לאו היינו רביתייהו אבל הכא הואיל והוא תמיד עם המשקה היינו רביתייהו וכתב רבינו ירוחם חומץ שיש בו תולעים אם פירשו לאויר נקרא פירשו אבל מן החומץ לתבשיל לא הוי פירשו ומותרים עכ"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט אוסרים. ודעת הש"ך נוטה דסברא ראשונה היא עיקר ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף א
י לחוץ. (דחיישינן שמא פירשו) כתב הש"ך ול"ד לשרצים שככלי בס"א דלא חיישינן להכי דהכא כיון שחורו נקוב לחוץ הוי קצת הוכחה שפירשו וחזרו א"נ דרך התולעים לפרוש חוץ לפרי ולחזור ולא בכלי: ש"ע סָעִיף א
יא הארץ. כתב הש"ך דה"ה אם הקמח מונח בכלי דאסור דחיישינן שמא פירשו לדופני הכלי מבפנים דדוקא בדבר של משקה אמרינן בס"א דמותרים כשפירשו בדופני הכלי מבפנים שנתרבו מכל אשר במים משא"כ בדבר שאינו של משקה. [וזהו שכתב הר"ב בהגה"ה או שאר דברים שאינו של משקה ועיין בפר"ח שחולק]. ודוקא בתולעים קטנים שקורין מילווי"ן שא"א לנפות הקמח בנפה וכברה אבל אם נמצא בקמח או בשאר דברים תולעים גדולים שאפשר לבררם בנפה וכיוצא בזה ודאי דהמאכל מותר ובט"ז כתב דיש תימה על המחבר דלעיל בס"ד פסק דלא חיישינן שמא פירשו אפילו חורו נקוב לחוץ דיש ריעותא בפנינו דיש נקב שנעשה ע"י תולעת ואפ"ה לא חיישינן שמא פירשו אפילו מקצתו וכאן פסק לחומרא וכתב עוד דהב"ח מחלק בין גדולים קצת לקטנים ורוצה להתיר המילווי"ן קטנים שבקמח שא"א לנפות הקמח בנפה ובכברה כדי שישארו התולעים למעלה (אבל ודאי אם נמצא בקמח או בשאר דברים תולעים גדולים שאפשר לבררם בנפה ודאי המאכל מותר). ותימה הוא דלדידן דקי"ל דחיישינן שמא פירשו אין שום חילוק בין גדולים לקטנים עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
יב במלח. פי' שבאו בו תולעים מעלמא: ש"ע סָעִיף ה
יג לישראל. פי' הש"ך שיש לחוש שימכרנה אח"כ לישראל בענין שלא יהא האיסור ניכר כגון קמח עשה ממנו פת וכן מלח יתננה בפת או בשאר דברים מה שנהגו לקנות מעובדי כוכבים אבל דבר שהאיסור ניכר מותר למכרו לעובד כוכבים כמ"ש הר"ב בהג"ה סי' נ"ז סכ"א ודלא כב"ח שמתיר במלח ואין דבריו נראין מיהו דוקא הכל ביחד אסור למכור לעובד כוכבים אבל מעט מעט מותר למכרו בענין שאין לחוש שמא יחזור וימכרנו לישראל כמ"ש בא"ח סי' תס"ט [ובנו של הש"ך בס' נה"כ נתעורר על ד' הש"ך שהתיר מכירה לעובד כוכבים מעט מעט שאינם מכוונים להלכה כלל אלא עיקר ההיתר בזה לעשותו פת ולפתתו לשנים ואח"כ ימכרנו לעובד כוכבים וכ"כ הפר"ח]. וכ' מהרש"ל וה"ה דמותר להאכילו לעבדו ולשפחתו ואע"פ שמזונותיו עליו מיהו נראה שלא ישהה אותו זמן רב דלא יבא לידי תקלה כדלעיל סימן נ"ז ס"כ והט"ז חולק ע"ז דאין נראה לחלק בין זמן מרובה למועט דגם במועט יש לחוש לתקלה ואע"ג דבסי' פ"ו נתבאר דבזמן מועט לא חיישינן לתקלה שאני התם דהבעלים בדילי מדבר זה ולא חיישינן למכשול משא"כ כאן שיעשה ממנו פת לעבדו ושמא יתערב פת זה עם שאר פת כיון שנאכל בתוך ביתו. וכתב עוד דהב"ח מתיר למכור לעובד כוכבים מלח שהתליע וכן היר"ז וגרויפי"ן או מיני פירות כגון פלוימי"ן וראזי"ני דאין לחוש שימכור לישראל כיון דדרכן להתליע אסור לאכלן עד שיבדוק תחלה והוא משיג עליו שהרי כל הדברים הנ"ל ודאי אנו קונין בכל יום מעובדי כוכבים וא"צ לבדוק כל זמן שאין רואים ריעותא ע"כ ודאי אסור למכור לעובדי כוכבים אלא קבא קבא כנלע"ד ופשוט עכ"ל וכתב הש"ך ואע"ג דכתב הר"ב בס"ס נ"ז בספק טרפות ויש מכשירין אותו טריפות אע"ג דקי"ל לאוסרו מ"מ מותר למכרו לעובד כוכבים דאיכא תרי ספיקי חדא שמא הלכה כמאן דמכשיר ואת"ל כמאן דאסר שמא לא ימכרנו לישראל וא"כ ה"נ איכא תרי ספיקי שמא לא פירש ואת"ל פירש שמא לא ימכרנו לישראל שאני הכא כיון דהוא אסור לכ"ע ועוד דכבר כתבתי בסי' נ"ז דלא אמרינן הכי אלא דוקא בספק דרוסה וכה"ג הואיל ויש בלא"ה כמה צדדים להתיר עכ"ל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יד ריחשו. כ' הש"ך מיהו נראה דכל זמן שהפרי לא נתבשל יש ליטול התולע ממנו כיון שהרשב"א והר"ן ור"י אוסרים אפילו במקום צר וא"כ ודאי ראוי להחמיר באיסור דאוריי' אבל ודאי אם נתבשל אפילו פרי קטן מותר כיון דבלא"ה י"א דכל פרי אפילו הוא קטן הוא ס' נגד התולע. וט"ז כ' ולענין הלכה ודאי קי"ל להחמיר אף בנמצאין תוך הקליפה אבל אין אוסרין התבשיל משום טעם היבחושין האלו אבל כל שיש חשש שבתוך התבשיל יאכל היבחושין עצמן ודאי יש להחמיר עכ"ל: ש"ע סָעִיף ו
טו עצמו. כתב הש"ך דצ"ע דהא כתב המחבר דתולעים הנמצאים בפולין תחת הקליפה מותרין כיון שמונחים במקום צר ולא ריחשו וסתם הרב כוותיה וכאן אוסר ואפשר ליישב דהרב כתב כן לפי מ"ש בת"ח דאף בפולין יש להחמיר ליטלו משם כל זמן שלא נתבשל וזה שסתם כדברי המחבר היינו לענין דינא ונ"מ שאינו אוסר התבשיל (ועיין מ"ש בס"ק י"ד בשם הט"ז דאם יש לחוש שיאכל היבחושין עצמן דיש להחמיר): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
טז ידוע. כ' הש"ך אפילו לא ידעינן שדרכו להתליע במחובר כיון שהוא מותלע לפנינו אסור ולדעת רמ"א ס"ס ד' צ"ל דהיינו באינו נקוב לחוץ דאי בנקוב לחוץ אפילו התליע בתלוש אסור [וכמ"ש הר"ב בס"ד] ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יז מחוברים. כתב הש"ך דבאשר"י ורשב"א איתא דפולין ועדשים וקטניות דרכן להתליע במחובר מיהו בשאר פוסקים איתא דקטניות וכיוצא בהן אין דרכן להתליע אלא בתלוש ונראה דע"ז סמכו האידנא שאין נוהגין לברור הקטניות אפילו תוך שנתן רק נותנין אותן בקדרה צוננת ושופכין כל מה שעולה למעלה והנשאר מבשלין ברותחין אף שפסק מהרש"ל שיברור כ"א ואחד בפני עצמו דוקא והעולם מקילין בזה ואפשר נמי שהאידנא אין דרכן להתליע במחובר דדבר זה משתנה לפי המקום והזמן והמחמיר בזה תע"ב ובט"ז כתב מדברי המחבר משמע דבדבר שאין דרכו להתליע אלא בתלוש א"צ בדיקה וע"כ אין חיוב בדיקה בקמח או בפירות יבשים כגון רוזיינ"י וכיוצא בהם אם יש שם מילווי"ן קטנים דאין שם איסור אלא לאחר שפירשו דהוי ס"ס ובס"ס מותר אפילו בשל תורה עכ"ל ובודאי דלכתחלה צריך בדיקה ולא הוי ס"ס מאחר שהוחזק בכך מיהו אם עבר ובישלן דהוי עוד ספק שמא נימוח ונתבשל מותר (ועיין בש"ך ס"ק ל"א). ומ"מ הכל משתנה לפי המקום ולפי הזמן שיש שנים שמתליעין ויש שאין מתליעין לפיכך בעל נפש יחוש לעצמו שלא יבוא להכשל באיסור דאוריי' וכ"כ בה"י וראיתי אנשי מעשה שלא נהגו לאכול רזיינ"ן ולא מאלינ"ש ואורז ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
יח להשליך. כלומר באותן שדרכן להתליע נהי דא"צ לבדקן בפנים כיון ששהו י"ב חודש ונרקב התולעת שבתוכן והוי כעפרא בעלמא מ"מ צריך לבודקן להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ אבל אותן פירות שאין דרכן להתליע כלל ודאי א"צ בדיקה כלל אפילו מבחוץ: ש"ע סָעִיף ח
יט חודש. כתבו בט"ז וש"ך דתוך י"ב חדש לא מהני בדיקה זו דהר"ן כ' דאותן שהתליעו במחובר אין טבען שצפין למעלה כמו אותן שמתליעים בתלוש ומהרש"ל כ' דדוקא בקטניות ופולין וכיוצא בהן מהני תיקון זה אבל בפירות שיש להם גרעינים מבפנים לא דאפי' בתלוש חיישינן שמא פירשו ע"ג הגרעינים הלכך לא מהני להו רותחים ולא ברירה ואין כן דעת הש"ך ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
כ דשכיח. וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הרוב ודומה לבדיקת הריאה בר"ס ל"ט: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כא מותר. הטעם איתא ברשב"א שיש כאן שני ספיקות ספק היה שם רחש או לא ואת"ל היה שמא נמוח ונתבטל לכך הולכין בו להקל וכתב האו"ה והיינו שלא הוחזקו פי' בסתם אבל במדינה שהוחזקו בכך הוי ודאי ולא ספק: ש"ע סָעִיף ט
כב פרי. כתב הש"ך משמע דאפילו בפירות קטנים כגון קירש"ן וכיוצא בהם יש ס' נגד טעם התולע ובת"ה כתב שקיבל דדוקא בתפוחים גסים או שאר פירות הגסים אמרינן דבטל התולעת בס' אבל לא בקטני' וכ' רש"ל שיש להחמיר כן ובפרי קטן נעשה הוא נבלה וצריך ס' נגד כולו אם יש לחוש שהתליע במחובר אפילו לא ניקב לחוץ ובתלוש כשניקב לחוץ ובת"ח כתב דאם יש בתבשיל ג"כ דברים אחרים מלבד הפרי שרי לכ"ע אם יש ס' נגד התולע וגם רוצה להקל מטעם דאין התולע אוסר בטעמו משום דהוי פגום ומדמה אותו לזבובים ויתושים דהוי נטל"פ והט"ז כתב ג"כ סברא זו ואין דעת הש"ך נוטה לזה כלל כי הרשב"א עצמו מתיר בזבוב ואפ"ה אוסר כאן בתולע וע"כ שיש חילוק ביניהם ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
כג שלשה. כתב הש"ך דכיון שנמצא שם כ"כ הוחזק התבשיל זה שיש שם יותר מאי איכא שמא נמוח ובטל משום חד ספיקא לא שרינן ליה והיינו דוקא תוך י"ב חודש דאז אפילו הוא תוך הפרי אסור אבל לאחר י"ב חודש דליכא איסור אלא כשפירשו איכא ס"ס ספק פירש חי או פירש מת דשרי ואת"ל פירש חי שמא נמוח ובפרט שיש פוסקים דס"ל דתולעים מתים מיד בשעת הבישול קודם שפירשו ולכך כתבו דאם נמצאו הרבה תולעים בתבשיל הכל מותר אפי' התולעים עצמן אם אין דרכן להתליע במחובר ע"כ יש להקל כאן כיון דאין כאן איסור ודאי אלא חששא שמא יש עוד תולעים מיהו כל זה בתולעים שבפנים אבל פירות שדרכן להתליע אפי' דרכן להתליע בתלוש ורגיל להיות ביניהם תולעים בחוץ דאז נאסרו מיד פשיטא כשנתבשלו בלא בדיקה ונמצא אח"כ בתבשיל ג' או ד' דהכל אסור דליכא כאן אלא חדא ספיקא דנמוח וכתב הט"ז ותמוה למה לי ד' כיון שבג' אסור ונראה דהר"ן כתב כן לרבותא דאפי' בד' יש היתר ברוטב ע"י סינון והש"ע גריר בתריה בלשון אף שלא סיים כן עכ"ל: ש"ע סָעִיף ט
כד שהוחזק. כתב רש"ל ומש"ה הנהגתי בעצמי שלא לאכול הכמהין היבשים כי הוחזקו בתולעים כי לאחר הבדיקה והברירה מצאתי בתבשיל בשולי הקדרה כמה תולעים. וכתב בט"ז מעשה בחג השבועות שעשו כמעט בכל העיר לחמים ופלדין עם ראזינק"ש ואשה א' בדקה רוזינ"י שלה ונמצא בהם מילווי"ן וכולן קנו ממקום א' וגם אצל המוכר בדקו אח"כ ומצאו גם שם מילוו"ין נראה בעיני שאותן שלקחו קודם שנודע שיש שם מילווי"ן מותרין דזה דומה למ"ש הרשב"א דאם עבר ובישל תוך י"ב חודש הוי ס"ס ה"נ יש ב' ספיקות הא' שמא באותו הפעם שלקחו הם לא היו עדיין מילווי"ן עד שעה קטנה אח"כ ואת"ל היו שמא נמוחו בתנור מחום האש וא"ל שזהו נגד הסברא לומר שבשעה קטנה יתהוו המילבי"ן ונמצא שאין כאן אלא ספק א' זה אינו דהא גם שם בההיא דהרשב"א כיון שדרכן להתליע הוי כודאי התליע שספק הרגיל לאו שמיה ספק כמ"ש בת"ה סי' קמ"א לענין חטים מתולעים ואפ"ה חשבו הרשב"א לס"ס אבל אותן שלקחו אח"כ יש לאסור כל הלחמים ופלאדין דאין כאן אלא ספק א' שמא נמוח ובודאי פרשו המילווי"ן מן הראזיינ"י בשעת עריכה ולישה ושמא יאכל גוף האיסור וראוי לחוש באיסור תורה עכ"ל ובס' נקודות הכסף השיג עליו ודעתו לאסור אף אותן שלקחו קודם שנודע האיסור ע"ש. [ופר"ח חולק על ט"ז וכ' שכל הפלאדין אסורים ע"ש חלוקי דינים אם קנו הרבה אנשים קמח מחנות ועשו מהם לחמים ונמצא אח"כ תולעים מה דינו. בת' ד"ש סי' רפ"ו מורה להקל בשמן הנעשה מזיתים שהתליעו במחובר ע"ש. בתשו' מהר"מ מלובלין התיר בדוחק בשנה שהתליע בה כל הכישות ובשלו בה המון עם אח"כ השכר בלא סינון דיותר טוב למכור לעובד כוכבים ובאם שא"א למכור הכל לעובד כוכבים כשיבא לסנן השכר דרך הסל שיניח ג"כ בגד על הסל ומה שכבר בישל בלא סינון אם יוכל לסנן בשעת שתיה אז טוב ובדיעבד באשר שהוא מעות שלא יוכל לתקון והפ"מ ושעת הדחק מותר ע"ש. וכ' בצ"צ סי' נ"א היינו דוקא היכא דאיכא חשש איסור ממשות התולעים דגופן נתרסק ונתבשלו בשכר אבל ביין שרף דליכא חשש איסור דאינו אלא מן הטעם וזיעה היוצא מפירות ומהתולעים ודאי דשרי אפי' בלא הפ"מ עכ"ל ומכאן נ"ל ללמוד לאותן האנשים הנוהגים איסור לאכול תבואה חדשה מ"מ נ"ל דמותרים לשתות יי"ש אף להרא"ש דאוסר לשתות שכר יש לחלק דשאני יי"ש דזיעה בעלמא היא לאפוקי שכר דהוי טעם כעיקר (הגהת לה"פ). וכ' עוד שמותר לפטם עופות בקמח שיש בו תולעים ודוקא שיעשה תיכף מהקמח חתיכות קטנות ויהיה לו היכר שלא יבא לאוכלו ע"ש]: ש"ע סָעִיף ט
כה מותר. כ' הש"ך אפי' ידוע שהיו שם עוד תולעים הרבה קודם הבישול אפ"ה מותר וכתב ט"ז בשם מהרש"ל דגם תוך יב"ח מהני בדיקה יפה דהיינו לבדוק כל פרי בפני עצמו ומ"ש הטור דתוך יב"ח אין לו תקנה היינו תקנה דמים רותחין ורמ"א בת"ח כתב דהמנהג דבוררין הערבסי"ן תוך יב"ח על השלחן ובוררין הנקובים מהן וכ' רש"ל דכיון דצריך בדיקה יפה ואיכא טירחא אין להאמין לנשים בבדיקה זו ות"ח כתב דהמנהג להקל בזה כי יש הרבה צדדין להקל בזה וע"ל סעיף ה' אם קטניות דרכן להתליע במחובר או לאו: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כו ירקות. כ' העט"ז בס"ס ק' דוקא ירקות אבל שאר פירות אפי' כמהין ופטריות אפשר לבודקן אפי' אחר שנתבשלו ומותרים בבדיקה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
כז להעמיד. כתב הש"ך דוקא דברים שלמים אבל דברים נחתכים הנופלים לתוכו דרכו למהר למחות ולכלות ואע"ג דהכא לא נ"מ מידי דהא נמלה חתוכה לאו בריה מקרי מ"מ לענין שרץ דבכעדשה לא בטיל כבסי' ק"ד ס"א דבדבש בטיל ע"ש: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כח ויסננו. כ' הש"ך ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה שאסור כדלקמן סימן צ"ט שאין כוונתינו אלא לתקן הדבש: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כט והשאר. כתב הט"ז דהא יש ס"ס ספק אין שם ואת"ל יש שם ספק נמוח בשעת אפייה ואין כאן מבטל איסור לכתחלה שאין כוונתנו רק לאפות הפת ולא לבטל התולעת וכ' הש"ך דהיתר זה אינו אלא כשהם מתולעים בענין שיוכל לבררם קודם הטחינה אבל לא כשנמצאו מתולעים ברוב בענין דא"א לבררן ובהגהת ש"ד כ' שעשה מעשה בחטים שהתליעו והשליכם לנהר ולא רצה להתיר למכרם לעובד כוכבים פן יאפה פת וימכרנו לישראל ובת"ה כ' טעם שהתירו בטחינה שהתולעים רוחשים ובורחים לחוץ דרך דופני האפרכסת מפני קול ונדנוד הרחיים ולפ"ז ברחיים שאין בה אפרכסת כגון ברחיים דידא היה אסור אלא שאח"כ כתב טעם אחר להתיר שאף אם יטחנו התולעים בטלים בס' תוך הקמח וא"כ בכל רחיים מותר אך נראה דבמקום שאפשר לטחון ברחיים גדול שיש בהן אפרכסת אין לטחנן ברחיים אחרת: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
ל אסורים. ומהרש"ל פסק דמותרין בשחיטה אבל כל הפוסקים חולקין עליו בזה: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
לא בבהמה. הטעם איתא בש"ך משום דבהמה בשחיטה תליא מלתא ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אמ"ה ושחיטת הבהמה לא מהני להו שהרי יש להן חיות בפני עצמן ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו התם מכל בבהמה תאכלו נפקא אבל הכא באיסורייהו קיימי: ש"ע סָעִיף טז
לב במעיהם. דמעלמא אתו לתוכם אבל בין עור לבשר שרי דמהם גדלים ולית בהו משום אמ"ה דהא דגים באסיפה בעלמא סגי להו: ש"ע סָעִיף טז
לג פירשו. כתב הש"ך והיינו דלא פירשו לגמרי אבל אם פירשו לגמרי אסורים דודאי לא עדיפי מתולעים שבגבינה: ש"ע סָעִיף טז
לד המתירים. ר"ל לדעת המתירים בבשר לאחר שחיטה ומ"ש אם פירש מת ולעיל ס"ד הביא יש אוסרים אפילו פירש מת היינו משום דסברת המתירים עיקר בעיניו: ש"ע סָעִיף טז
לה נפלו. כ' הטור וראוי היה לחוש כשנתן הבשר בקדרה במים צוננין אולי פירשו לדופני הקדרה ונהגו להתיר עכ"ל והטעם משום דיש מתירין בכל ענין: ש"ע סָעִיף טז
לו הגבינה. כ' הש"ך לאו דוקא אלא ה"ה בקערה מותרים אבל אם פירשו על השלחן אסורים משום מראית עין: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
לז רפואה. כתב הט"ז דמהרש"ל העתיק תשובת ר"י על נכפה שהוא כמכה של חלל ומותר להאכילו מאכל שיש בו שרץ אם הרפואה בידוע ואם לאו אסור ואם ביטל העובד כוכבים הרפואה בס' מותר עכ"ל כ' חוות יאיר סי' ק"ב רפואה לבעלי ירוקין לבלוע ח' כינים של ראשו אסור משום דאין רפואה זו בדוקה. השואף דבר איסור דרך נחיריו פטור אפילו שנהנה בכזית מאחר שאין דרך אכילתו בכך (הל"ק סימן ל"ה): ש"ע סָעִיף יז
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף ב
א יש אוסרים ויש מתירים. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' כ"ו בהג"ה שם מה שכתוב בזה]: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
ב שמא פירשו. עט"ז שהקשה מלעיל סעיף ד' דלא חיישינן שמא פירשו אפילו חורו נקוב לחוץ ועיין בתשובת שיבת ציון סי' כ"ח מה שכתב בזה לתרץ וע"ש עוד: ש"ע סָעִיף ה
ג על הארץ. עבה"ט ומ"ש ועיין פר"ח שחולק ר"ל דס"ל דאפילו אם בוודאי פירשו על הכלים בפנים שרי כמו במים ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ז שכתב דאף דמסתבר טעמיה אין להקל נגד שאר הפוסקים אבל בספק אם פירשו כלל אין למחות במי שמקיל ואם כבר אפו מקמח הזה ולא נודע התולעת עד לאחר האפיה יש להקל בהפ"מ אף אם הקמח היה מונח על הארץ ע"ש היטב. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן כ"ז]. ועיין בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שהביא כאן דברי הט"ז דאוסר לעשות יי"ש מקמח שהתליע אף דלא שייך בזה אין מבטלין איסור לכתחלה כיון דלא נתכוין רק להוציא הזיעה ממנו מ"מ אם יהיה לישראל שום היתר יבא לאכלו בעין. וכתב דהפר"ח חולק עליו ומתיר לעשות יי"ש וכן בתשובת צ"צ סי' נ"א לא חש להאי חששא של הט"ז ע"ש ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ל"ה שחולק ג"כ על הט"ז והתיר לעשות מקמח המתולע יי"ש או שכר וכן לעשות יין מראזיינ"ו שהתליעו ואח"כ לסננו דרך בגד עב ולא חיישינן כלל להאי חששא של הט"ז ע"ש. ועיין בתשובת שב יעקב סימן כ"ט שהתיר לתת גודגדניות המתולעים לתוך יין ובלבד שיתן אותם לתוך כיס קטן תפור מכל צדדיו ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
ד לישראל. עבה"ט ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ל"ה שחולק ג"כ על הש"ך במה שהתיר מכירה קבא קבא ע"ש ועיין במג"א סי' תס"ז סק"ב: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ח
ה מחוברים. עבה"ט [מ"ש ובט"ז כ' מדברי המחבר משמע כו' ובודאי דלכתחלה. ועיין בתשו' ח"ס סי' ע"ז שרב אחד החמיר ע"ע שלא למכור בחנות שלו פירות יבשים של אשתקד בימות החורף מאחר שבימי הקיץ מסיון ואילך הוחזקו בגידול מילווע"ן וכל בריה שאין לה עצם אינו חי ששה חדשים אבל מתקיים יב"ח כמ"ש הפר"ח ס"ק כ"ג. וא"כ אותן מילווען שנתהוו בסיון מתים בחשוון ועדיין אסורים עד סיון הבא עד שעבר להם יב"ח ואין להם בדיקה כיון שמתו ואינם רוחשים עוד. והוא ז"ל השיב לו דמעיקר הדין א"צ להחמיר בזה כי הרמב"ם פ"ב ממ"א הלכה ט"ו כשדיבר מתולעים בתלוש שפירשו ומחובר אפי' לא פירשו לא הוצרך בדיקה אלא באותן המתליעים במחובר אבל אותן המתליעים בתלוש לא הזכיר בדיקה אפילו לכתחלה ואפילו להמחמירין בזה היינו בדאפשר למיבדק אסור לאכול בלא בדיקה כיון דאפשר לעמוד עליו אבל היכא דא"א לעמוד עליו כמו נ"ד שכבר מת הרחש אחר ששה חדשים וא"א לבודקן אין לאסור הפרי אך ירחצו היטב לתקן מה דאפשר שאם יש עליו תולעים ומילווע"ן מתים יסורו אע"פ שאין זה תיקון גמור דא"כ אפי' במילווע"ן חיים נמי טורח בדיקה זו למה ירחצו במים אע"כ אין זה תיקון בטוח מ"מ הכא אחר ו' חדשים דא"א בבדיקה מחויב לעשות האפשרי אבל אין לאסור לרבים מ"מ הא וודאי הפרוש והחסיד לא יאכלו שום דבר הצריך בדיקה לעולם ושאר עמא דארעא האוכלים בבדיקה עכ"פ מה טוב אם ימשכו ידיהם באופן שאלתנו דהיינו מימי כסליו ואילך לא יאכלו יבשים משל אשתקד שכבר מת הרחש שמימי סיון אבל לאסור לרבים מה שכבר נהגו להתיר אין לנו ע"ש] ומ"ש בשם בה"י ראיתי אנשי מעשה כו' עי' בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן קכ"ד שכתב דאורז יש לו ג"כ תקנה בבדיקה ע"י חימום וראות עין יפה ומבדקי נמי בשמשא או ע"י כלי זכוכית מגדיל הראות והמחמיר יחמיר לעצמו אבל אין להורות איסור לאחרים ע"ש. ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ו ואם לאו מותר. עיין בתשובת הרדב"ז חלק ב' סימן תשכ"ג מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף ט
ז שהוחזק בתולעים. עבה"ט בשם רש"ל. והוא בפרק אלו טריפות סי' ק' והביאו הט"ז ס"ק י"ז ושם מסיים בה ונראה דוקא במה שמצוי בהם הכנימה אלא שלא בדק כדינו אמרינן הכי אבל בדבר שאין מצוי בו כנימה דאמרינן מעלמא נפל לא חיישינן לטפי מהני שנמצאו עכ"ל. מבואר כוונתו דבדבר שאין מצוי בו כנימה אפילו נמצאו ג' מותר אפי' אותו התבשיל וכן הבין המג"א בא"ח סי' תס"ז ס"ק י"ב ודחה משום זה דברי הכל בו בשם הראב"ד שם באם נמצאו ג' שעורים בתבשיל ועיין בחק יעקב שם ס"ק כ"ה שכתב דדברי מהרש"ל אינם מוכרחים ולא נמצא חילוק זה בשום פוסק ע"ש ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ס"ד וסי' ס"ו אות כ"ה שכתב דאין כוונת הרש"ל כמו שהבינו הם דאף אותו התבשיל מותר אפי' נמצא ג' אלא ר"ל לענין לאסור כל אותו המין משום דהוחזק בתולעים לזה מחלק דבדבר דאתי מעלמא לא אסרינן כל אותו המין אבל ודאי זה התבשיל שבו נמצאו התולעים אסרינן בג' אפילו באתי מעלמא ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ט"ז מעשה כו' עיין פמ"ג שכתב דאם לא נמצא אצל המוכר אלא אשה אחת מצאה בשלה היינו אומרים כאן נמצא וכאן היה כו' ומיהו אם ג' אנשים או יותר לקחו ונמצא בג' מילווען יש לאסור גם בשאר ב"ב כו' ומ"ש הט"ז דאותן שקנו אח"כ אסורים אין ר"ל שקנו אחר שקנתה האשה דזה ודאי מותר אפילו אם נמצא לאחר שעה גם אצל המוכר דמה שיש ביד האשה אמרינן אצלה נתהוו מכח כאן נמצא כאן היה ואצל המוכר אמרינן שמא אח"כ נתהוו כו' אלא ר"ל שקנו אחר שמצאו המילווען אצל המוכר עכ"ד. והנה מ"ש היינו אומרים כאן נמצא כו' עיין בתשובת חות יאיר סי' ק"ט כתב שם דבזה לא אמרינן כאן נמצא כאן היה משום דדוקא במידי דאתי מעלמא אמרינן כן. ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ו' שכתב דודאי הנכון עם החו"י בזה דכן מוכח מאשה דמטמאין למפרע אף שהולכת ממקום למקום ע"ש. עוד כתב החו"י שם דסתם כלים המיוחדים לקמח דבוק בהם קמח יבש לכן יכולין לתלות בו ואף אם האשה אמרה שהיה נקי יוכלו שאר הנשים לומר לה אין אנו מאמינים לך ע"ש. ומ"ש הבה"ט עוד ופר"ח חולק כו'. עיין בתשובת חינוך ב"י סימן מ"ט שחולק ג"כ על הט"ז ואוסר אפילו מה שלקחו קודם שנודע המילוועי וכתב שכן הורו חכמי פוזנן (ועפמ"ג דהמורה להתיר בהפ"מ ושמחת יו"ט אין למחות) וע"ש בסי' נ"ז באמצע התשובה כתב שם דדוקא אם לא היה רק שעה קטנה כי רחוק מסברא לומר שבשעה קטנה נוצרו אבל בנד"ז שד' ימים מע"ש עד יום ב' מפסיקין כ"ע מודו להט"ז שאפשר לומר שנוצרו בינתיים ובשעת אפיה עדיין לא היו (ונראה דמה שנקיט שד' ימים מפסיקין לפי שהמעשה היה כך אבל אה"נ דאפילו בחצי מעל"ע או פחות תלינן שנתהוה אח"כ וכ"כ בתשובת חות יאיר סוס"י כ"ט דכ"ע מודו להט"ז כשיש המשך זמן ו' או ז' שעות ביני וביני כ"ש לילה שלמה ע"ש) וכתב עוד בתשובת חב"י שם בדבר שקנו כמה ב"ב מאיש אחד פירות יבשים ובדקו ג' נשים שלקחו ומצאו כל אחד רק אחת או אמרינן לצרף כל הג' יחד והוי מוחזק בתולעים נראה מאחר שי"ל שנתגדלו בבית הקונים ע"כ אם לא ימצאו יותר לאחר שיבדקו היטב לאור השמש לא מחזקינן איסורא אבל לאחר שנמצאו ג' דכבר הוחזקו לאיסור אצל הקונה לא יועיל עוד בדיקה ולא רחיצה כי החוש מעיד כי לא יוכל נקיון ובפרט פירות יבשים שיש בהם סדקים והתולעים קטנים שחוש הראות ילאה להביטם כ"א בטורח גדול ואין להם תקנה אלא למוכרם מעט מעט לעובד כוכבים (ולפי מ"ש לעיל ס"ק ג' אסור לעשות כן) ומ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו מאחר שג' נמצאו ואפשר שכבר היה כן אצל המוכר ע"ש. ומ"ש עוד הבה"ט בשם לה"פ להתיר יי"ש של חדש. עיין בספר נחלת עזריאל בחולין ד' ק"ך שדחה ראייתו: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יב
ח שנפלו לתוכו נמלים. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' צ"ד שנשאל בפירות מרוקחים שהתליעו שנתהוו בהם מילווען והמרקחת הוא שהפירות כבושים בחומץ ודבש והפירות צפים בתוך המשקה והנה מבואר כי שרץ המים הגם שהם פורשים על דופני הכלי מבפנים מותרים אבל פירות שהתליעו אם פירשו על דופני הכלי מבפנים אסורים (עבה"ט ריש ס"ק י"א) ובנ"ד הדבר בספק אי השרצים מן המשקה התליעו או מהפירות ואפילו אם יבורר שממשקה נתהוו השרצים מ"מ כאשר יפרשו על הפירות אולי לאו היינו רביתייהו כמ"ש הפר"ח ס"ק ל"ב בלש פת במים שיש בהם שרצים שאסור הפת הגם דפירש על דופני הכלי מותר מ"מ בפירש על הקמח אסור. והעלה החכם השואל להקל דאפילו אם נשרץ מן הפרי כיון שהפרי במים הוא שרץ המים וחשש הב' ג"כ ליתא דל"ד למ"ש הפר"ח דהתם פורשים מן המים מכל וכל על הקמח אבל הכא הפירות הם לחים ומשקה טופח עליהם ובעל המחבר הסכים עמו בהא דאם זוחלים על הפירות אין בזה חשש ולענין השאלה העלה להחמיר ע"ש היטב: ש"ע סָעִיף יב
ט יש להסתפק. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"ב שדעתו בזה להתיר ע"ש: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
י יחממנו. עט"ז וש"ך דאין זה מבטל איסור כיון דאין כוונתו לכך ועיין בתשובת נו"ב חיו"ד סי' כ"ו בהג"ה שכתב דזה לא שרי אלא היכא שכבר מעורב כמו הכא אבל לערב לכתחלה אסור ע"ש וכן כתב בנו"ב תניינא סימן נ"ו ונ"ז ע"ש בסי' מ"ו. ועיין בנ"צ מ"ש בזה ובארתי שם שדעת הרבה פוסקים אינו כן: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יא מותר לטחנן. עש"ך דהתה"ד לא התיר אלא בענין שיבררו קודם הטחינה דאז כיון דליכא אלא חששא שיש עוד תולעים סמכינן אהנך טעמי אבל לא כשנמצא הרבה מתולעים בענין דא"א לברר ע"ש ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ע"ז שפעם אחת קנו ישראלים חטים הרבה שבהם מתולעים הרבה והיה בדבר הפ"מ והורה להקל היכא דנראה דרוב עכ"פ נגד המתולעים דהיינו חטים שאינם מנוקבים וגם המנוקבים חלק החטה שבהם הוא בכולל רוב נגד התולע דאז מותר אפילו בלא ברירה אם טוחנם ברחיים שיש אפרכסת ובתנאי להזהיר להקונים לרקוד הקמח אחר הטחינה לאור היום ולהשליך התולעים שיצאו. וכתב עוד שם דעדיף יותר אם כמעט כל החטים מתולעים אלא דרובן אינם מנוקבים באופן דהתולעים שלא פירשו היינו של אין מנוקבים הוא רוב נגד התולעים שפירשו דבזה יש לצדד קצת להקל אף בלא אפרכסת ע"ש טעמו: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
יב על הגבינה. [עבה"ט. ופר"ח החמיר מאד לאסור אף תולעים שבגבינה כל שפירשו מה"ת ע"ש ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן כ"ו וכ"ז מ"ש בזה]: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
יג משום רפואה. [עבה"ט ועיין בתשובת ח"ס סי' ע"ו שכתב הגם דמתשובת הרא"ש כלל מ"ב יש להוכיח דנכפה לא חשיב סכנת נפשות מ"מ בפ"נ הולכים להקל ויש לסמוך אמהרש"ל בשם הר"י להאכילו דבר איסור אם הרפואה בדוקה ע"ש]: ש"ע סָעִיף יז
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א שאינם נובעים. שם מה הפרט כו': ש"ע סָעִיף א
ב לפיכך כו'. שם: ש"ע סָעִיף א
ג אבל אסור כו'. כמש"ש וליחוש דלמא פריש כו' אלא כו' משא"כ כה"ג דלאו היינו רביתיה וז"ש שם שוחה ושותה דוקא: ש"ע סָעִיף א
ד כגון לאחורי כו'. דדמי לגג תמרה וגרעניתה שתוך החור הוא כתוך הכלי. ת"ה: ש"ע סָעִיף א
ה ומסתמא כו'. דאל"כ הדק"ל דלמא פריש: ש"ע סָעִיף א
ו אבל אם כו'. גמ' הנ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז הגדלים כו'. עבה"ג ולכן פריך ואיפוך אנא וז"ש עצורין ככלים. תוס' ד"ה במים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח או שאר כו'. שם שיכרא: ש"ע סָעִיף ג
ט שדרך כו' רש"י ד"ה שיכרא: ש"ע סָעִיף ג
י אין כו'. גמ' שם: ש"ע סָעִיף ג
יא אבל כו'. וז"ש בצבייתא: ש"ע סָעִיף ג
יב וכן מותר כו'. מדלא אסרו אלא לסנן. ור"ל דכלי שני דין כלי ראשון לו דאל"כ ליחוש דלמא פריש. ועד"מ: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יג ויש אוסרים אם כו'. כמש"ש וליחוש דלמא כו' וסברא ראשונה ס"ל כמו דאין חוששין שם דלמא פריש לאחורי הכלי כמש"ל בס"א. ועש"ך: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יד תולעים כו' וה"ה כו'. דבהן פי' לדופני הכלי מבפנים אסור כמו פי' מקצתן לאויר העולם דדוקא במים אתרבאי מכל אשר במים ששוחה כו' וא"כ חיישינן שמא פירשו כמש"ש דלמא כו': ש"ע סָעִיף ה
טו ואסור למכרו כו'. כמ"ש בפ"ב דפסחים (מ' ב'): ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
טז תולעים כו'. כשמואל דר"פ שם נ"ח ס"ל כוותיה ועתוס' שם ד"ה דיקא כו': ש"ע סָעִיף ו
יז והוא כו'. דהא בעינן השורץ. שם: (ליקוט) והוא שריחש כו'. אבל בת"ה פ' ב' פליג ע"ז וכתב דהא לשמואל הוא כמו הגדל על הארץ וז"ש קישות שהתליע סתם כו' וז"ש בהג"ה ופעמים כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ו
יח אבל הנמצאים כו'. כמו קישות כו'. שם: ש"ע סָעִיף ו
יט תולעים הגדלים כו'. כמ"ש בברכות מ' ב' נדרים נ"ה ב' מירבא רבו כו': ש"ע סָעִיף ו
כ ופעמים כו'. כ"כ הרשב"א וס"ל דלא בעינן ריחש כמ"ש בסי' ער"ה דלא כדעת תוס' ורא"ש וש"ע: ש"ע סָעִיף ו
כא שמתחיל כו'. כמו ביצה שנמצא דם בחלמון שאסור כאלו כבר נתרקמה וכן עכבר שחציו בשר הנונע בבשר טמא וכ"ש לענין איסור כמ"ש בפ"א די"ט (ז' א') אפושי כו'. שם: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כב (ליקוט) פרי כו'. ערש"י נ"ח ב' ד"ה הני כו' ומשמע דוקא שהתליעו אבל מסתמא אין חוששין ול"ג דא"כ הל"ל הני פירי כו' ומ"ש תמרי דנקט ועוד הא סתמא קאמר הני תמרי דכדא אלא משום דהתלעה מצויה בהן ואע"פ שהוא מיעוט דלמיעוט המצוי חוששין כמו בבדיקת הריאה וז"ש בס"ח כל כו'. ת"ה פ' ב' ועבס"ח בהג"ה דהוי כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כג כל כו' מתוכו. דא"צ פירש: ש"ע סָעִיף ח
כד (ליקוט) ואם שהה כו' ואף כו'. אבל לאכלן בלא בישול מותר ולא חיישינן שמא פירשו וחזרו לחורן שזה אינו מצוי וכמש"ש ס"ז א' א"ה במנא כו' ואי איתא ליחוש שמא פירש אדופנא מאבראי וחזר אלא דאין חוששין שיפרוש ממקום רביתיה ויחזור. ת"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף ח
כה ומ"מ צריך כו'. כ"ז לשון הרא"ש וטור: ש"ע סָעִיף ח
כו בחוץ. כיון שפירש: ש"ע סָעִיף ח
כז או כו'. בעיא שם כנ"ל: ש"ע סָעִיף ח
כח וירחשו. אזיל לשיטתו כנ"ל ס"ו: ש"ע סָעִיף ח
כט או בדופני. כנ"ל ס"ה: ש"ע סָעִיף ח
ל המתולעים כו'. אבל בתוך יב"ח לא מהני דב' רחשים הן אחד קטן הגדל במחובר וא' גדול הגדל בתלוש ונוקב ויורד והמנוקבים עולין למעלה משא"כ אותו שגדל במחובר שאינו נוקב. ת"ה. ועוד דאין כולם עולין למעלה וז"ש ואח"כ יתנם בקדירה כו' וזה לא מהני בתוך יב"ח דא"צ פירש וכמ"ש הרשב"א בחידושיו דאין עולין למעלה אלא המוכנים לפרוש. ורותחים לבד לא מהני דשמא יצאו מיד מחיים אבל עכשיו אותן שלא עלו למעלה לא יפרשו מיד כנ"ל: ש"ע סָעִיף ח
לא ולא מהני כו'. כמש"ל ר"ס ל"ט: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לב עבר ובישל כו'. כמו (חולין ט' ה') בא זאב ונטל בני מעיה ועוד דס"ס הוא שמא לא היה ושמא נימוח ובטילה וע"ל סי' ק"א ס"ו: ש"ע סָעִיף ט
לג כי אין כו'. עש"ך: ש"ע סָעִיף ט
לד ויש מי כו'. כמ"ש בפ' הבע"י וכרשב"ג (ועיין לקמן סימן ק' ס"ק כ'): ש"ע סָעִיף ט
לה ודוקא כו'. כמ"ש בס"ג בהג"ה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לו (ליקוט) ירקות כו' אבל כו'. עסי' ק' ס"ד מש"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
לז (ליקוט) מרקחת כו'. דלא כתר"י שכ' בספ"ו דברכות שאיסור שנפל לדבש מותר והרא"ש תמה מנין לו ונראה שלמד מדבש עצמו שרגלי דבורים מעורבים בו אבל תוס' בע"ז ס"ט א' ד"ה ההוא תי' ע"ש וכן כל הפוסקים חולקין עליו וכן השיגו המ"א ממ"ש בבכורות ו' ב' וחלב דבהמה טהורה כו' ובתמורה ל"א א' אבל גבי ביצה אימת כו' אבל בלא"ה לא וע"ש סי' רי"ו ס"ק ג' שהאריך בזה (ועמש"ש בליקוט שאשתמיטתיה דברי הר"ן) (ע"כ): ש"ע סָעִיף יב
לח שהדבש כו'. כמ"ש בפ"א דב"ב (ג' ב'): ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
לט דבש כו'. עט"ז וש"ך: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
מ חטים כו'. ע"ש ושם: (ליקוט) חטים כו'. ירושלמי ספ"ה דתרומות על מתני' וטחנן כו' ואם ידוע כו' ובפ"א דערלה על מתני' רי"א כו'. תני אף טוחן בתחלה ומתיר מתני' דר"י דרי"א אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאתים אר"ז ד"ה היא שכן דרך כהנים להיות טוחנין מדומע בתוך בתיהן כו' והביא הר"ש בתרומות שם (ע"כ): ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
מא מיני כו'. כמו שבעיקרי זיתים כו': (ליקוט) מיני כו'. ומרדכי כתב ר"פ העור והרוטב סי' תתרנ"א עופות הגדלים באילן י"א שא"צ שחיטה לפי שאין פרין ורבין ואור"י ששמע מאביו שר"ת הצריכן שחיטה וכן א"ל ר' יהודה הלכה למעשה שיש לשוחטן וראיה ממש"ש קכ"ז א' או כלך לדרך כו' אלמא בכלל שאר שרצים הוא ה"ג כו' אבל בשחיטה לכ"ע מותר כיון די"ל סימני טהרה וכ"פ ביש"ש שם (ע"כ): ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
מב בדגים. עתוס' ד"ה קוקייאני וכן פי' הגאונים וכ"כ ברוב ספרים להדיא מינם ניים כוורא כו'. ב"י: ש"ע סָעִיף טז
מג ואפילו כו'. כמ"ש למטה בהג"ה: ש"ע סָעִיף טז
מד והא כו'. כמ"ש בגמ' הכי השתא כו': ש"ע סָעִיף טז
מה לדעת המתירים כו'. ר"ל לאפוקי י"א דס"ד: ש"ע סָעִיף טז
מו נוהגים כו'. כנ"ל דהיינו דביתייהו ול"ד לפי' לגג תמרה דאין דרכה להיות שם ולמד מהגדלים במים שבכלים ובורות: ש"ע סָעִיף טז
מז יש מתירין כו'. דדוקא בגידולי קרקע אף בתלוש אית כהו משום שרץ השורץ על הארץ משא"כ באינו ג"ק דלית בהו אלא משום אבר מן החי בנמצאים בבהמה בחייה כנ"ל. מרדכי בשם ראבי"ה: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
מח שרץ שרוף כו'. כמ"ש בסוף תמורה ופ"ב דפסחים כל הנשרפין אפרן מותר ואפי' באכילה. מרדכי רפ"ב דפסחים: (ליקוט) שרץ שרוף כו'. כמ"ש בפ"ב דפסחים (כ"ד ב') כל איסורין כו' וכ"ש אוכל חלב חי שפטור ופטור ומותר קאמר דלאו מפטורי שבת הוא דפטור אבל אסור ובפ' מי שאחזו (ס"ט ב') לטחול לייתי שב ביני דמיא כו'. מרדכי רפ"ב דפסחים וכתב שם ומיהו בריא יזהר בדבר וז"ש לרפואה אבל הרא"ש שם לא כ"כ אף שלדינא אינן מחולקין אלא שכתב מדקאמר אין לוקין משמע הא איסורא איכא אבל לרפואה מותר כמ"ש שם (כ"ה ב') ברבינא דשייף לברתיה כו' א"ר הכי קא"ל כו' אלמא אע"פ שאין בו סכנה מותר וע"ל ס"ס קנ"ה וכ"ש כה"ג באכילה כמ"ש שם וכ"ש אוכל חלב חי כו' וכ"כ תוס' בע"ז י"ב ב' בד"ה אלא כו' דאיסורא איכא וכ"כ רמב"ן וריב"ש רש"פ וע"ל ס"ס קנ"ה בהג"ה שכתב חוץ מבעצי ע"א ולפי הטעם שכ' דמותר משום דאפרן מותר וכ"כ במרדכי שם ניחא אבל לפי הנ"ל צ"ל דבע"א אסור אפי' שלא כדרך הנאתן כמו בב"ח דלא כתיב אכילה ובתוס' דע"ז שם נסתפקו אבל ליה פשיטא כשיטתו שכתב שם דאפרן מותר משום שהוא שלא כדרך הנאתן וכ' בכלאים ובב"ח אסור ע"ש (וע"ל סי' קנ"ה ס"ק כ"ב) (ע"כ): ש"ע סָעִיף יז
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.