א שְׁרָצִים הַגְּדֵלִים בַּמַּיִם שֶׁבַּכֵּלִים וְשֶׁבַּבּוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁאֵינָם נוֹבְעִים, מֻתָּרִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶם סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת. לְפִיכָךְ שׁוֹחֶה וְשׁוֹתֶה מֵהֶם, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לִשְׁרָצִים שֶׁבָּהֶם אִם יִזְדַּמְּנוּ לְתוֹךְ פִּיו. אֲבָל אָסוּר לִשְׁאֹב בִּכְלִי וְלִשְׁתּוֹת מֵהֶם (אֲשֵׁרִי פא"ט וְאָרֹךְ כְּלָל מ"א וְכָל בּוֹ). וְאִם פֵּרְשׁוּ מִמְּקוֹם רְבִיָּתָן, כְּגוֹן לַאֲחוֹרֵי הַבּוֹר אוֹ עַל שְׂפַת הַכְּלִי מִבַּחוּץ, אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ, אֲסוּרִים. וּמִסְתָמָא אֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא פֵּרְשׁוּ. אֲבָל אִם לֹא פֵּרְשׁוּ אֶלָּא עַל דֹּפֶן הַכְּלִי מִבִּפְנִים, מֻתָּרִים.
ב הַגְּדֵלִים בַּמַּיִם שֶׁבַּחֲרִיצִין וּנְעִיצִים, (פֵּרוּשׁ חֲרִיצִים, אֲרֻכִּים וּקְצָרִים נְעִיצִים, רְחָבִים כְּגוֹן אוֹתָן שֶׁעוֹשִׂים לְבִּיבָרֵי דָּגִים, רַשִׁ"י), שֶׁהֵם מוֹשְׁכִים וְאֵינָם נוֹבְעִים, יֵשׁ אוֹסְרִים וְיֵשׁ מַתִּירִים.
ג הַמְסַנֵּן מַיִם, אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִים, וְהָיוּ בּוֹ תּוֹלָעִים אוֹ יַבְחוּשִׁין אוֹ יַתּוּשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ לְתוֹכוֹ, אֲסוּרִים, שֶׁכְּבָר פֵּרְשׁוּ. לְפִיכָךְ מַשְׁקֶה שֶׁדֶּרֶךְ לִגָּדֵל בּוֹ תּוֹלָעִים, וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, אֵין לְסַנְּנוֹ בְּקִסְמִים וְקַשִּׁים, בַּלַּיְלָה, שֶׁמָּא יַחְזְרוּ וְיִפְּלוּ לְתוֹךְ הַכְּלִי, וְיָבֹא לִשְׁתּוֹתָן. הַגָּה: אֲבָל מֻתָּר לְסַנְּנָן דֶּרֶךְ בֶּגֶד אוֹ מִסְנֶנֶת, שֶׁהֲרֵי לֹא יוּכְלוּ לִפֹּל דֶּרֶךְ שָׁם אֶל תּוֹךְ הַמַּשְׁקֶה, וְכֵן מֻתָּר לְעָרוֹת הַמַּשְׁקִים מִכְּלִי אֶל כְּלִי, הוֹאִיל וְהֵם תָּמִיד עִם הַמַּשְׁקֶה, הַיְנוּ רְבִיתַיְהוּ (בֵּית יוֹסֵף).
ד תּוֹלָעִים הַגְּדֵלִים בַּפֵּרוֹת, בְּתָלוּשׁ, מֻתָּרִים. שֶׁלֹּא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שֶׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּ מִן הַפְּרִי. אֲבָל פֵּרְשׁוּ מִן הַפְּרִי, אֲפִלּוּ לֹא הִגִּיעַ לָאָרֶץ אֶלָּא שֶׁמֵּת בָּאֲוִיר קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ לָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ לֹא פֵּרֵשׁ כֻּלּוֹ מֵהַפְּרִי אֶלָּא מִקְצָתוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ אֶלָּא עַל גַּבֵּי הַפְּרִי אוֹ עַל הַגַּרְעִין שֶׁבְּתוֹכוֹ, אוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ מִפְּרִי לִפְרִי, אָסוּר. וְיֵשׁ אוֹסְרִים אֲפִלּוּ מֵת בְּתוֹךְ הַפְּרִי וּפֵרֵשׁ אַחַר כָּךְ. כָּל זְמַן שֶׁנִּמְצָא בְּתוֹךְ הַפְּרִי, אֲפִלּוּ חֹרוֹ נָקוּב לַחוּץ, לֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא פֵּרֵשׁ וְחָזַר. וְיֵשׁ אוֹסְרִים אִם חֹרוֹ נָקוּב לַחוּץ (מָרְדְּכַי פא"ט וְש"ד בְּשֵׁם ראב"ן וְר' אבי"ה בְּשֵׁם ר' יוֹאֵל הוּבָא בת"ה סי' קע"א) וְהָכֵי נָהוּג (ת"ה שָׁם וּבְהַגָּהַת ש"ד).
ה תּוֹלָעִים הַנִּמְצָאִים בְּקֶמַח, וְכַיּוֹצֵא בוֹ, אֲסוּרִים. שֶׁמָּא פֵּרְשׁוּ, וְשָׁרְצוּ עַל הָאֶרֶץ וְחָזְרוּ (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל כ' סִימָן ג'). הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בְּמֶלַח, אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁאֵינוֹ מַשְׁקֶה, (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל כ' וְהַגָּהוֹת ש"ד בְּשֵׁם מַהֲרַ"ם וְע"פ עַיֵּן בֵּית יוֹסֵף ועי' ס"ק ל"ג). וְאָסוּר לְמָכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁמָּא יַחֲזֹר וְיִמְכְּרֶנּוּ לְיִשְׂרָאֵל (שָׁם וְכֵן כָּתַב בֵּית יוֹסֵף מִקַבָּלָה מהרי"ב ממהרי"ש).
ו תּוֹלָעִים הַגְּדֵלִים בְּפֵרוֹת בְּעוֹדָם בִּמְחֻבָּר, חָשׁוּב כְּשׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ, וְאָסוּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ, וְהוּא שֶׁרִחֵשׁ. אֲבָל תּוֹלָעִים הַנִּמְצָאִים בְּפוֹלִין וַאֲפוּנִים תַּחַת הַקְּלִפָּה, וְהַקְּלִפָּה מַשְׁחֶרֶת עֲלֵיהֶם מִבַּחוּץ, וּכְשֶׁמְּסִירִים הַקְּלִפָּה מוֹצְאִים הַיַּבְחוּשִׁים תַּחְתֵּיהֶם, מֻתָּרִים, לְפִי שֶׁהֵם מֻנָּחִים בְּמָקוֹם צַר וְלֹא קָרִינָן בֵּיהּ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ (וַיִּקְרָא יא, מא, מג) כָּל זְמַן שֶׁלֹּא רִחַשׁוּ. אֲבָל הַנִּמְצָאִים בַּשַּׁרְבִיטִים, אֲסוּרִים, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָקוֹם לִרְחֹשׁ. הַגָּה: תּוֹלָעִים הַגְּדֵלִים בִּכְמֵהִים וּפִטְרִיּוֹת, דִּינָן כְּמוֹ בִּשְׁאָר פֵּרוֹת, וְלֹא אָמְרִינָן דְּלָא חָשִׁיב מְחֻבָּר לַקַּרְקַע, הוֹאִיל וְאֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה (ד"ע ולאפוקי או"ה). וּפְעָמִים נִמְצָא בַּפְּרִי כְּמִין נְקֻדָּה שְׁחוֹרָה, וְהוּא מָקוֹם שֶׁמַּתְחִיל הַתּוֹלַעַת לְהִתְרַקֵּם, וְצָרִיךְ לִטְּלוֹ מִשָּׁם בָּעֹמֶק, דְּאָסוּר כְּמוֹ הַתּוֹלַעַת עַצְמוֹ. (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן ער"ה).
ז פְּרִי שֶׁהִתְלִיעַ, וְאֵין יָדוּעַ אִם בִּמְחֻבָּר אִם בְּתָלוּשׁ, אָסוּר.
ח כָּל מִינֵי פֵּרוֹת שֶׁדַּרְכָּן לְהַתְלִיעַ כְּשֶׁהֵם מְחֻבָּרִים, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּבְדֹּק הַפְּרִי מִתּוֹכוֹ שֶׁמָּא יֵשׁ בּוֹ תּוֹלַעַת. וְאִם שָׁהָה הַפְּרִי אַחַר שֶׁנֶּעֱקַר, י"ב חֹדֶשׁ, אוֹכֵל בְּלֹא בְּדִיקָה. שֶׁכָּל בְּרִיָּה שֶׁאֵין בָּהּ עֶצֶם, אֵינוֹ מִתְקַיֵּם י"ב חֹדֶשׁ. וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְבָדְקָן, לְהַשְׁלִיךְ הַתּוֹלָעִים הַנִּמְצָאִים בֵּינֵיהֶם בַּחוּץ, אוֹ עַל גַּבֵּי הַפְּרִי. וְאַף לְאַחַר שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַנִּמְצָאִים בַּחוּץ, יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא כְּשֶׁיִּתְּנֵם בְּמַיִם בְּתוֹךְ הַקְּדֵרָה, יֵצְאוּ לַחוּץ וְיִרְחֲשׁוּ (תַּרְגּוּם הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ רַחֲשָׁא דְּרָחִישׁ) בַּמַּיִם, אוֹ בְּדָפְנֵי הַקְּדֵרָה, אוֹ עַל גַּבֵּי הַפְּרִי. הִלְכָּךְ, הַבָּא לְבַשֵּׁל לְאַחַר י"ב חֹדֶשׁ פֵּרוֹת שֶׁהִתְלִיעוּ, יִתְּנֵם לְתוֹךְ מַיִם צוֹנְנִים, הַמְתֻלָּעִים וְהַמְנֻקָּבִים יַעֲלוּ לְמַעְלָה, וְאַחַר כָּךְ יִתְּנֵם בִּקְדֵרַת מַיִם רוֹתְחִים, שֶׁאִם נִשְׁאַר בּוֹ תּוֹלַעַת יָמוּת מִיָּד. וְלֹא מְהַנֵי בָּהֶם אִם בָּדַק הָרֹב, אֶלָּא צָרִיךְ לִבְדֹּק כֻּלָּם, דְּהָוֵי מִעוּט דִּשְׁכִיחַ (רַשְׁבָּ"א בת"ה וּבִתְשׁוּבָה סִימָן רע"ד).
ט עָבָר וּבִשֵּׁל תּוֹךְ י"ב חֹדֶשׁ, בְּלא בְּדִיקָה, אִם יָכוֹל לִבְדֹּק, בּוֹדֵק. וְאִם לָאו, מֻתָּר. וְאִם נִמְצְאוּ קְצָת בַּקְּדֵרָה, מַשְׁלִיכָם, וְאוֹכֵל הַשְּׁאָר. כִּי אֵין לְךָ פְּרִי שֶׁאֵין בּוֹ ס' נֶגֶד טַעַם הַתּוֹלַעַת שֶׁבְּתוֹכוֹ (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ בְּשֵׁם מַהֲרָ"ם). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהָנֵי מִלֵּי שֶׁלֹּא נִמְצְאוּ אֶלָּא אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם, אֲבָל שְׁלֹשָׁה אוֹ ד', הַכֹּל אָסוּר. הַגָּה: וְדַוְקָא מַאֲכָל דְּאִי אֶפְשָׁר לְסַנְּנוֹ וּלְהָסִיר מֵהֶם הַתּוֹלָעִים; וּמֵאַחַר שֶׁהֻחְזַק בְּתוֹלָעִים כֻּלּוֹ אָסוּר, אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לְסַנְּנוֹ, מַעֲבִיר מִשָּׁם הַתּוֹלָעִים הַנִּמְצָאִים שָׁם, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר (רַשְׁבָּ"א סִימָן קי"ג). וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן ק'.
י יְרָקוֹת מְבֻשָּׁלִים שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהֶם תּוֹלָעִים, הָרֹטֶב מֻתָּר עַל יְדֵי סִנּוּן (פֵּרוּשׁ שֶׁמַּעֲבִירִין בְּמִסְנֶנֶת), אֲבָל יְרָקוֹת עַצְמָם, אִם מָצָא בָּהֶם ג' פְּעָמִים, יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יֵשׁ וְאֵינָם נִכָּרוֹת.
יא אִשָּׁה שֶׁנִּמְצָא אַחַר בְּדִיקָתָהּ שֶׁרֶץ הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם כְּגוֹן חֹמֶט, אָסוּר לֶאֱכֹל מִבְּדִיקָתָהּ. אֲבָל אִם לֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא תּוֹלָעִים הַמַּתְלִיעִים בְּתוֹךְ הֶעָלִים, שֶׁאֵינָם נִרְאִים אֶלָּא לְאַחַר שְׁלִיקָתָן, מֻתָּר לֶאֱכֹל מִבְּדִיקָתָהּ.
יב מִרְקַחַת שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹכוֹ נְמָלִים וְעָבְרוּ עֲלֵיהֶם י"ב חֹדֶשׁ, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק בָּהֶם, מִפָּנָי שֶׁהַדְּבַשׁ דַּרְכּוֹ לְהַעֲמִיד הַדְּבָרִים הַנִּטְמָנִים בְּתוֹכוֹ.
יג דְּבַשׁ שֶׁנָּפְלוּ בּוֹ נְמָלִים, יְחַמְּמֶנּוּ עַד שֶׁיִּהְיֶה נִתָּךְ, וִיסַנְּנוֹ.
יד חִטִּים מְתֻלָּעִים, מֻתָּר לְטָחֲנָן. וְהוּא שֶׁיְּרַקֵּד הַקֶּמַח לְאוֹר הַיּוֹם. וְכָל תּוֹלַעַת שֶׁיִּרְאֶה שָׁם, יִזְרְקֶנּוּ, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר (ת"ה סִימָן קע"א).
טו מִינֵי עוֹפוֹת הַגְּדֵלִים בְּאִילָן וּתְלוּיִים בָּאִילָן בְּחַרְטוֹמֵיהֶן, אֲסוּרִים מִשּׁוּם שֶׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ (וַיִּקְרָא יא, מא, מג).
טז כָּל תּוֹלָעִים הַנִּמְצָאִים בַּבְּהֵמָה, בֵּין שֶׁהֵם בֵּין עוֹר לַבָּשָׂר בֵּין שֶׁהֵם בְּמֵעֶיהָ, אֲסוּרִים. וְהַנִּמְצָאִים בַּדָּגִים בִּמְעֵיהֶם, אֲסוּרִים; בֵּין עוֹר לַבָּשָׂר אוֹ בְּתוֹךְ הַבָּשָׂר, מֻתָּרִים. וַאֲפִלּוּ פֵּרְשׁוּ קְצָת וְחָזְרוּ, מֻתָּרִין, כִּי כֵן רְבִיתַיְהוּ לִפְרֹשׁ קְצָת וְלַחֲזֹר (הַגָּהַת שְׁעַרֵי דּוּרָא). וְהָא דְּאָסְרִינָן, דַּוְקָא דְּמֵחַיִּים, אֲבָל הַגְּדֵלִים בַּבָּשָׂר אַחַר שְׁחִיטָה, אוֹ בְּדָגִים וּגְבִינָה, מֻתָּרִים, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּ. הִלְכָּךְ, תּוֹלָעִים הַנִּמְצָאִים בִּקְעָרָה, שֶׁנָּפְלוּ מִן הַבָּשָׂר, מֻתָּרִים לְדַעַת הַמַּתִּירִים, וְהוּא שֶׁפֵּרַשׁ מֵת. וְלֹא חַיְשִינָן שֶׁמָּא פֵּרְשׁוּ מֵחַיִּים חוּץ לַחֲתִיכָה, דְּמִסְתָמָא אוֹתָם שֶׁפֵּרְשׁוּ מֵחַיִּים נָפְלוּ כְּשֶהֵדִיחוּ הַבָּשָׂר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר הַתּוֹלָעִים הַמִּתְהַוִּים לְאַחַר שְׁחִיטָה מִכָּל דָּבָר הַטָּעוּן שְׁחִיטָה. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לְהָקֵל, כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (עַל פִּי מָרְדְּכַי דְּפֶרֶק אֵלּוּ טְרֵפוֹת). עוֹד נוֹהֲגִים בְּתוֹלָעִים שֶׁל גְּבִינָה לְאָכְלָן, אַף עַל פִּי שֶׁקּוֹפְצִין הֵנָּה וָהֵנָּה עַל הַגְּבִינָה. אֲבָל אִם פֵּרְשׁוּ לְגַמְרֵי, אוֹסְרִים אוֹתָן (מהרא"י וּבְאָרֹךְ כמ"א דִּין י'). מִיהוּ אִם נִתְעָרְבוּ בִּשְׁאָר מַאֲכָל, וְלֹא יְכוֹלִין לַהֲסִירָן מִשָּׁם, אֵין אוֹסְרִין הַמַּאֲכָל, כִּי יֵשׁ מַתִּירִין אוֹתָם בְּכָל עִנְיָן (או"ה שָׁם). וְטוֹב לְהַחְמִיר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין הֶפְסֵד מְרֻבֶּה (עד"מ).
יז שֶׁרֶץ שָׂרוּף, מֻתָּר לְאָכְלוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה, דְּעַפְרָא בְּעָלְמָא הוּא.
א סָעִיף א במים שבכלים. וה"ה בשאר משקים שבכלים וכמ"ש הטור והמחבר בס"ג וכ"כ הרמב"ם והג"מ בשם סמ"ג ומביאם ב"י וכן מבואר בשאר פוסקים ופשוט הוא:
ב סָעִיף א ושבבורות שיחין כו'. פירש"י והר"ן פ' שור שנגח (דף נ' ע"ב) בור עגול שיח ארוכות וקצרה מערה מרובעת ומכוסה בקירוי ויש לה פה חריצים רחבים ומרובעים כמערה ואינם מקורים נעיצים קצרים מלמטה ורחבים מלמעלה. ונראה דכאן לענין שרצים לא נפקא לן מידי בהא אלא דאסורא דחריצים הוא שהן מושכים כמו שכתבו הטור והמחבר בסעיף ב' כלומר שהמים שבהם יש להם מוצא ובא משא"כ בבורות וכדאית' ס"פ א"ט מרבה אני בורות שיחין ומערות שהן עצורים ככלים ומוציא אני חריצים ונעיצים שאין עצורים ככלים ופירש"י והר"ן שהן עצורים שאין להם מוצא ובא וכ"מ להדיא בת"ה הקצר סוף דף כ"ה כמ"ש ע"ש:
ג סָעִיף א לפיכך שוחה ושותה מהם ואינו חושש כו'. משמע דאפילו משום בל תשקצו אין בהם וכן כ' הרא"ה בספר החינוך מצוה קס"ג בפי' ואע"ג דלעיל סימן י"ג כ' הר"ב דאפי' דגים טהורי' אסור לאוכלן חיים משו' בל תשקצו שאני הכא כיון דאין כוונתו אלא לשתות המים וגם אינם בעין:
ד סָעִיף א אבל אסור לשאוב בכלי כו'. דדלמא פריש בדופני הכלי דדוקא על שפת הכלי הוא דלא שכיחי לפרוש אבל בדופני הכלי מבפנים שכיחי דפרשי ואסירי כיון שמתחלתן היו בבור דדוקא כשפירשו עם המשקה מכלי אל כלי הוא דשרי אף כשפירשו אח"כ בדופני הכלי השני וכמו שיתבאר בס"ג דהיינו רביתייהו להיות עם המשקה בכלי והלכך כלי שני דין כלי ראשון יש לו משא"כ הכא שהיו מתחלה בבור ולפ"ז מה שכתב אבל אסור לשאוב כו' לא קאי אלא אבורות שיחין ומערות אבל מותר לשאוב בכלי קטן מכלי גדול דאף אם יפרשו אחר כך בכלי השני מותרים ומבואר בדברי הרא"ש שם דאם שאב מן הבור אף דלא ידעינן בודאי שפירשו אסורים משום דחיישינן שמא פירשו וכן משמע להדיא באו"ה שם דלא כהעט"ז שכתב בס"ו אבל השואב מים מן הבור לכלי ופירשו לדופני הכלי אפי' מבפנים אסורים עכ"ל משמע דוקא כשידעינן בודאי שפירשו אסורים ולכן לא כתב גם כן דאסור לשאוב לכתחל' בכלי לשתות מהם והא ודאי ליתא מיהו יש ליישב קצת דבריו דמ"ש ופירשו היינו כלומר דמסתמא פירשו ועיין בס"ק י':
ה סָעִיף א לשאוב בכלי. וכתב הכל בו סימן ק"א (דף קי"ג ע"ג) דה"ה ליקח מן המים ביד אסור ע"כ:
ו סָעִיף א כגון לאחורי הבור או על שפת הכלי. כן הוא ג"כ בטור והלשון אינו מתוקן ובת"ה להרשב"א כתוב לאחורי הכלי או על שפת הבור והוא מתוקן ומ"מ נראה דלפעמים נמצא כלי ששפתו רחב ואין לחוש שמא פירשו על שפתו ול"ד למסנן בס"ג דשכיחי דפרשי על הקסמים וקשים:
ז סָעִיף א אלא על דופן הכלי. ה"ה לדופן הבור מבפנים וכ"כ הרמב"ם והרשב"א והאו"ה והוא פשוט.
ח סָעִיף ב יש אוסרים. וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' קכ"ג וכן משמע דעת האו"ה שם דין ז':
ט סָעִיף ג שמא יחזרו כו'. ויבא לשתותן ל' הטור ויבא לשתותן והרי כבר פירשו ומשמע לכאורה מלשונו דזה פשיטא דאם חזרו בכלי דפירשו וכ"נ מדברי המחבר אבל בש"ס [משמע] דליכא אלא ספיקא דשמא פירשו צ"ל דגם דעת הטור והמחבר כן אלא שקיצרו במובן:
י סָעִיף ג וכן מותר כו'. ונראה דכלי שני דין כלי ראשון יש לו וכשפורשין על דפנו שבפנים שרי ול"ד לפירש מפרי לפרי בס"ד דהתם לאו היינו רביתייהו אבל הכא הואיל והוא תמיד עם המשקה היינו רביתייהו כ"כ ב"י וכתוב בבדק הבית בשם ר' ירוחם חומץ שיש בו תולעים אם פירשו לאויר נקרא פירשו אבל מן החומץ לתבשיל לא הוי פירשו ומותרים עכ"ל והוא בנתיב ט"ו אות כ"ז:
יא סָעִיף ד תולעים כו' עד מפרי לפרי. כל אלו הם בעיות בש"ס וסלקו בתיקו וקי"ל לחומרא:
יב סָעִיף ד וי"א אפי' מת בתוך הפרי כו'. ובת"ח כלל מ"ו ד"ה כתב וז"ל וכתב המ"מ פ"ב מהמ"א בשם ההלכות (הוא הרי"ף) ור"ח כדברי הרא"ש (דסובר פיר' מתה מותרת) ושכן הסכים הרשב"א וכ' האו"ה דהכי נקטינן עכ"ל וגם בכלל מ"ז ד"ב כ' וכבר נתבאר לעיל דהרמב"ם אסרן אף אם פירשו מתה אך דלא קי"ל הכי עכ"ל וטעות נזדקר לפניו דאדרבה המ"מ כ' שם בשם ההלכות ור"ח והרשב"א כדברי הרמב"ם וכן הוא ברי"ף פירש מתה מהו עכ"ל וכ"כ בב"י וד"מ ומ"מ צ"ע לדינא דאף שבכל בו שם כתב ג"כ בשם ר"ת כהרמב"ם מ"מ דעת הסה"ת והמרדכי והסמ"ג לאוין קל"ב (דף מ"ד ע"א) והג"מ והסמ"ק סימן רי"ב והשערים ושאר פוסקים כדעת הרא"ש וגם ר' ירוחם כ' שגדולי המורים הסכימו לדעת הרא"ש וכ"פ האו"ה ומהרש"ל פא"ט סי' קי"ב וכ"נ דעת המחבר שכן עיקר ולפיכך הביא מתחלה סברת הרא"ש בסתם ואח"כ סברת הרמב"ם בשם הי"א וכן לקמן סעיף ח' וסעיף ט"ז סתם כסברת הרא"ש וכמו שיתבאר שם ואע"ג דבספרו ב"י לא הביא אלא דברי הרא"ש וכתב אח"כ אבל הרמב"ם כו' וכתב הרב המגיד שכך היא גירסת ההלכות כו' מ"מ ממ"ש ע"ז בס' בדק הבית שלו נראה שדעתו שסברת הרא"ש עיקר ע"ש:
יג סָעִיף ד ויש אוסרים אם חורו נקוב לחוץ דחיישינן שמא פירשו וחזרו. ול"ד לשרצים שבכלי בס"א דלא חיישי' להכי דהכא כיון שחורו נקוב לחוץ הוי קצת הוכחה שפירשו וחזרו א"נ דרך התולעים לפרוש חוץ לפרי ולחזור ולא בכלי:
יד סָעִיף ה תולעים הנמצאים בקמח. ל' הרא"ש שקורין מילוו"ן והיינו דוקא במילווי"ן שהם קטנים שא"א לנפות הקמח בנפה וכברה כדי שישארו התולעים למעלה אבל ודאי אם נמצאו בקמח או בשאר דברים תולעים גדולים בענין שאפשר לבררם בנפה ובכברה או שאר דברים ודאי דהמאכל מותר וכדלקמן ס"ט בהג"ה:
טו סָעִיף ה שמא פירשו ושרצו על הארץ. לאו דוקא דה"ה אם הקמח מונח בכלי דאסור דחיישינן שמא פרשו לדופני הכלי מבפנים כדלעיל ס"א דדוקא בדבר של משקה הוא דאמרי' בס"א שמותרים כשפירשו בדופני הכלי מבפנים שנתרבה מכל אשר במים משא"כ בדבר שאינו של משקה והכי איתא בהגהת ש"ד וזה שכתב הרב בהג"ה או שאר דברים שאינו של משקה:
טז סָעִיף ה וה"ה במלח כו' ואסור למכרו כו'. פי' שיש לחוש שימכרנו אח"כ לישראל בענין שלא יהא האיסור ניכר כגון קמח יעשה ממנו פת וימכרנו לישראל וכן מלח יתננו בפת או שאר דברים וימכרנו לישראל אבל דבר שהאיסור ניכר מותר למכרו לעובד כוכבים וכמ"ש הרב בהג"ה סי' נ"ז סעיף כ"א דהא חזי ליה הישראל והוא פשוט רק שבבית חדש כתוב שהרב לא דק שאין איסור בדבר למכרו לעובד כוכבים רק בקמח דשמא יאפנו וימכרנו לישראל אבל לא במלח שהרי יבדקנו תחלה ע"כ ולא עמדתי על סוף דעתו שודאי הרב דקדק יפה שהרי גם במלח ושאר דברים איכא למיחש שמא יתננו בפת או בדגים מלוחים או בהערינ"ג או בכבשים שמותר ליקח מהן וכדלקמן סי' קי"ד וכה"ג טובא (גם מ"ש שהרי יבדקנו תחלה ליתא דודאי מלח אין דרכו להתליע כלל וכדאיתא נמי בפ"ג דבכורות גבי סבי דבי אתונא וכל דבר שאין דרכו להתליע א"צ בדיקה והכא מיירי שנמצאו תולעים במלח שבאו מעלמא ואגב שיטפא נקטי' בהדי אינך אלא דמטעם אחר לא חיישינן שמא ימכרנו לישראל בעין דמסתמא אם יהיו בו תולעים קא חזי להו הישראל):
יז סָעִיף ה ואסור למכרו לעובד כוכבים כו'. פי' הכל ביחד אבל מותר למכרו מעט מעט בענין שלא ימכרנו העובד כוכבים אחר כך לישראל וכמ"ש הטור והמחבר בא"ח ר"ס תס"ו גבי דגן שנטבע בנהר וכתב האו"ה שם ד"ו וה"ה דמותר להאכילו לעבדו ולשפחתו אע"פ שמזונותיהם עליו מיהו נראה שלא ישהה אותו זמן רב דלא יבא לידי תקלה וכדלעיל סי' נ"ז ס"כ וכן כתב מהרש"ל פא"ט סי' קכ"ה:
יח סָעִיף ה שמא יחזור כו'. והא דכתב הרב בהג"ה ס"ס נ"ז דבספק טריפות יש שמכשירין אותו טריפות אע"ג דקי"ל לאוסרו מ"מ מותר למכרו לעובד כוכבים דאיכא תרי ספיקי חדא שמא הלכה כמאן דמכשיר ואת"ל כמאן דאוסר שמא לא ימכרנו לישראל וא"כ ה"נ איכא תרי ספיקי שמא לא פירש ואת"ל פירש שמא לא ימכרנו לישראל שאני הכא כיון דהוא אסור לכ"ע וכדמחלק הת"ה שהבאתי בס"ס נ"ז ואע"ג דבהגהה ש"ד כתב ע"ש ריב"ם להתיר ומביאו ב"י וכ"כ באגודה בשם הרוקח ומביאו בת"ח סוף כלל מ"ו מ"מ בטלי הנך נגד כל הפוסקים ועוד שבהגהת ש"ד שם כתב שזהו שגגה ע"ש ולא אמרי' דסמכי' אמאן דמכשיר אלא היכא דאין הכרע בדבר וגם אין כל הפוסקים חולקים אהמכשיר משא"כ הכא א"נ שאני הכא כיון דמהר"מ גופיה אסרן למכרן לעובד כוכבים וכן שאר פוסקים דלא אמרינן דמותר למכרן לעובד כוכבים אלא היכא דגם האוסרים לא הזכירו בדבריהם שאסור למוכרן לעובד כוכבים דאפשר דהם עצמם היו סומכין אהמתירין למכרו לעובד כוכבים משא"כ הכא ועוד דכבר כתבתי בס"ס נ"ז דלא אמרינן הכי אלא דוקא בספק דרוסה וכה"ג הואיל ויש בלא"ה כמה צדדים להתיר ע"ש וע"ל ס"ס כ"ג וסי' קי"ב ובמ"ש שם ובסי' קמ"ב ס"ק ח':
יט סָעִיף ו ולא קרינן בהו השרץ השורץ על הארץ כל זמן שלא ריחשו. וכ"פ מהרש"ל מיהו נראה דכל זמן שהפרי לא נתבשל יש ליטול התולע ממנו וכמ"ש בת"ח שם ד"ב כיון שהרשב"א והר"ן ור"י כתבו לאסור אפילו במקום צר שלא ריחש וגם בשערים משמע כן וכ"כ הרב המגיד פ"ב מהלכות מ"א שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן וכ"נ דעתו וגם מ"ש הפוסקים שדעת רש"י להתיר לא ידעתי היכן נראה כן דעת רש"י וכ"כ באו"ה שם ד"ב א"כ ודאי ראוי להחמיר באיסורא דאוריי' כל זמן שלא נתבשל אבל ודאי אם נתבשל אפי' פרי קטן מותר כיון דבלא"ה י"א דכל פרי אפי' הוא קטן הוא ס' נגד התולע וכמו שיתבאר בס"ט:
כ סָעִיף ו ופעמים נמצא בפרי כו'. צ"ע מ"ש מהא דכתב המחבר דבתולעים הנמצאים בפולים ואפונים תחת הקליפה והקליפה משחרת עליהם מבחוץ דמותרים כיון שמונחים במקום צר ולא ריחשו וסתם הרב כוותיה וכן בתשובת הרשב"א שם משמע להדיא דלא כתב דין זה אלא לסברתו דלא בעינן ריחש מיהו יש ליישב דהרב כ"כ לפי מ"ש בת"ח דאף בפולים יש להחמיר ליטלו משם כל זמן שלא נתבשל ומה שסתם כדברי המחבר היינו לענין דינא ונ"מ שאינו אוסר התבשיל ובעט"ז הביא דברי המחבר בסתם ואח"כ דברי הרב בסתם ונראה דלא דקדק כאשר כתבתי:
כא סָעִיף ז פרי שהתליע כו'. אפי' לא ידעינן שדרכו להתליע במחובר כיון שהוא מותלע לפנינו ואיכא לספוקי דבמחובר התליע אסור ולדעת הרב בהג"ה ס"ס ד' צ"ל דהיינו באין נקוב לחוץ דאי בנקוב לחוץ אפי' התליע בתלוש אסור ופשוט הוא:
כב סָעִיף ח כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים כו'. ובאשר"י ורשב"א איתא דפולים ועדשי' וקטני' דרכן להתליע במחובר מיהו בשערים ומרדכי ובדברי מהרא"י בהגהה ש"ד איתא דקטנית וכיוצא בהן אין דרכן להתליע אלא בתלוש ונראה דע"ז סמכו האידנא שאין נוהגין לברור הקטנית אפילו תוך שנתן רק נותנין אותן בקדרה צוננת ושופכים כל מה שעולה למעלה והנשאר מבשלין ברותחין אף שפסק בת"ח שם ד"ז שיש לברור אותן על השלחן וגם מהרש"ל באו"ש ובפא"ט סי' ק' החמיר יותר לברור כל אחד ואחד בפני עצמו דוקא והעולם מקילין בזה ואפשר נמי שהאידנא אין דרכן להתליע במחובר וכמ"ש בת"ח שם דדבר זה משתנה לפי המקום והזמן והמחמיר בזה תע"ב:
כג סָעִיף ח ומ"מ צריך לבדקן להשליך כו'. כלומר באותן שדרכן להתליע נהי דא"צ לבדוק בפנים כיון ששהו י"ב חודש ונרקב התולעת שבתוכן והוי כעפרא בעלמא מ"מ צריך לבדקן להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ אבל אותן פירות שאין דרכן להתליע כלל ודאי אין צריך בדיקה כלל אפי' מבחוץ (ועיין בה"ה פ"ב ד"ה אם שהה):
כד סָעִיף ח וירחשו במים כו' או ע"ג כו'. הוא לשון הרא"ש והטור ואזלי לטעמייהו דסבירא להו פירשה מתה מותרת וגם המחבר סובר כן כמ"ש בס"ק י"ב ע"ש והא דלא מהני כשנותנים אותן ברותחים משום דימותו ולא יצאו היינו משום דלא ברירא לן שימותו מיד כולם אלא יצאו מחיים אבל כשנתנן מתחלה בצוננים אם כן כל המנוקבים יעלו למעלה א"כ אף דאיכא למיחש שמא נשארו קצת שלא עלו למעלה ותולעים בתוכן מ"מ יש לסמוך בכה"ג דימותו מיד ולא יפרשו כלל ודברי הב"ח בסימן י"א דחוקים בזה ע"ש גם דברי הפרישה בסט"ז מגומגמים בזה ע"ש ובפרט מ"ש ועוד דחיישי' שמא יש ביניהם שפירשו וחזרו דהא הטור והמחבר בס"ס ד' ס"ל דלא חיישינן להכי אלא הברור כמו שכתבתי מיהו מדברי סה"ת הובא בשערים ומרדכי ומדברי הסמ"ג לאוין קל"ב דף מ"ד ע"א משמע להדיא דא"צ אלא מים רותחים לבד משום דימותו מיד וכ"כ הר"ן בהדיא והב"י לא הביאם:
כה סָעִיף ח הלכך הבא לבשל לאחר י"ב חודש כו'. אבל תוך י"ב חודש לא מהני האי תקנתא דשמא לא יעלו כל המתולעים למעלה ויאסרו מיד שיתנם בתבשיל אפי' לא פירשו כיון שדרכן להתליע במחובר והר"ן כתב שאותן שהתליעו במחובר אין טבען שצפין למעלה כמו אותם שמתליעים בתלוש:
כו סָעִיף ח לאחר י"ב חודש כו'. והרב המגיד כתב שמדברי הרשב"א והרמב"ם והרמב"ן נראה דלאחר י"ב חודש א"צ שום בדיקה דלא חיישי' שמא יפרשו בשעת הבישול ע"ש והבית יוסף לא הביאו ובאמת צ"ע על הרב המגיד שבדברי הרשב"א בת"ה הקצר סוף שער ג' בבית ג' מוכח להדיא דס"ל דאף לאחר י"ב חודש צריך תקון זה ע"ש ומביאו ב"י:
כז סָעִיף ח פירות שהתליעו כו'. ומהרש"ל באו"ש ובספרו שם סי' קכ"ה פסק דדוקא בקטניות ופולין וכיוצא בהן מהני תקון זה אבל בפירות שיש להם גרעינים מבפנים לא דאפי' בתלוש חיישינן שמא פירש על גבי הגרעינין הלכך לא מהני להו רותחים ולא ברירה עכ"ד. ודעת הרב בת"ח שם נראה כדעת המחבר וכ"מ מדברי הרא"ש והטור להדיא ע"ש וכן מבואר בר"ן והיינו דלא לשתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי ועוד דאיכא ספיקי טובא ודוק וע' בפרישה סעיף ו' ודו"ק:
כח סָעִיף ח דהוי מיעוט דשכיח. וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הרוב ודומה לבדיקת הריאה בר"ס ל"ט שהוא מיעוט המצוי ואין סומכין המקצת על בדיקת הרוב וכ"כ הרשב"א שם:
כט סָעִיף ט אם יכול לבדוק כו'. ז"ל הרשב"א אם יכול לבדוק בודק ואם לאו יראה לי שמותר הא למה הדבר דומה לבא זאב ונטל בני מעיים של בהמה דמעמידים אותה בחזקת היתר (וכדלעיל סי' ל"ו ס"ה) ועוד שהרי יש כאן שתי ספיקות ספק היה שם רחש או לא ואת"ל היה שמא נמוח ונתבטל ואע"פ שאמרו בריה אינה בטלה (וכדלקמן סי' ק') לא אמרו אלא בריה שלימה אבל מחויה בטילה ולפיכך כל שיש בה שני ספיקות אפי' באיסור תורה הולכין בו להקל עכ"ל וכתב האו"ה שם סוף דין ג' והיינו שלא הוחזקו פי' בסתם אבל פרטיים במדינה שהוחזקו בכך הוי ודאי ולא ספק עכ"ל וכ"נ מדברי מהר"ם מלובלין בתשובה סי' כ"ז ע"ש:
ל סָעִיף ט כי אין לך פרי כו'. מדסתם הדברים משמע דאפי' בפירות קטנים כגון גודגדניות (שקורין ווייקסלי"ן וקירש"ן) וכיוצא בהן יש ס' דאע"פ שאין בפרי עצמה ס' נגד התולע מ"מ איכא ס' נגד טעם התולע וכמ"ש מהרא"י בשם גדול אחד והיינו שכתב הרב נגד טעם התולע וכ"כ בת"ח שם שכן עיקר לדינא אלא שכתב אח"כ דיש לחוש לדברי מהרא"י לנהוג חומרא בפרי עצמה אבל אם יש בתבשיל ג"כ דברים אחרים מלבד הפרי שרי לכ"ע אם יש ששים נגד התולע עכ"ד ומהרש"ל באו"ש ובספרי שם ס"ס ק"ב חלק על הרב ופסק דבפרי קטן כגון גודגדניות וכה"ג שאין בה ס' נגד התולע הפרי נ"נ וצריך ס' נגד כל הפרי אם יש לחוש שהתליע במחובר אפי' לא ניקב לחוץ ובתלוש בשניקב לחוץ וכ"כ השערים ס"ס מ"ט להדיא וכ"כ המרדכי והאגודה ס"פ א"ט בשם ראבי"ה וכ"פ בת"ה סי' קע"ב ובאגור סי' אלף רצ"ב וכן משמע באו"ה כלל כ"ז וכ"כ בכלל ל"ו דין י"ב בהדיא וכ"מ במהרי"ל גם מ"ש הרב בת"ח שם שמדברי הרשב"א והטור משמע דאין חילוק אין ראיה כלל דאינהו לטעמייהו אזלי דלא ס"ל חנ"נ בשאר אסורים כדלקמן סי' צ"ב וכן באיסור דבוק הכל מצטרף וכדלעיל סי' ע"ב ס"ק ט"ו והלכך אין חילוק דכל הקדרה מצטרף גם מה שצידד שם להתיר מטעם דלקמן יתבאר דרבים אומרים דאין טעם התולע אוסר משום דהוא פגום עכ"ל ור"ל שהביא בסוף כלל נ"א בשם הרבה פוסקים דאין טעם הזבוב אוסר ומשמע ליה להרב דה"ה טעם התולע וכן השוה אותם בפירוש בסוף כלל נ"א וז"א דהא המקילים בזבוב הם הרשב"א והרוקח שהביא שם והם עצמם אוסרים בתולע דהא כתב הרשב"א ומביאו הטור שאין בהם כ"כ שיאסרו בפליטתן וכן מחלק הרוקח סי' תס"ח בהדיא בין זבוב לתולעת בפרי גם לקמן ס"ס ק"ז יתבאר דרבו האוסרים גבי זבוב ע"ש:
לא סָעִיף ט ויש מי שאומר כו'. לכאורה משמע דהאי ויש מי שאומר קאי אתוך י"ב חודש משום דאז אפי' הן בתוך הפרי אסור אבל לאחר י"ב חדש דליכא איסור אלא כשפירשו איכא ס"ס ספק פירש חי או פירש מת דשרי ואת"ל פירש חי שמא נימוח ואע"ג דמדברי הר"ן שם משמע דקאי גם על אחר י"ב חדש היינו משום דאזיל לטעמי' דס"ל פירש מת אסור אבל דעת המחבר והרבה פוסקים שהבאתי לעיל בס"ק י"ב דפירש מת מותר ואע"ג דכתבתי שם דבתולעת עצמו שפירש מת יש להחמיר מ"מ הכא יש להתיר שאר התבשיל מטעם ס"ס וכדפירשתי ובפרט שמסה"ת הובא בשערים ומרדכי משמע להדיא דתולעים מתים מיד בשעת הבישול קודם שפורשים ולכך כתב דאם נמצאו הרבה תולעים בתבשיל הכל מותר אפי' התולעים עצמם אם אין אותו פרי דרכו להתליע במחובר ע"ש ע"כ יש להקל כאן כיון דאין כאן איסור ודאי אלא חששא דשמא יש עוד תולעים כיון שהוחזק מיהו ודאי כל זה בתולעים שבפנים אבל פירות שדרכן להתליע אפי' דרכן להתליע בתלוש ורגיל להיות ביניהם תולעים בחוץ דאז נאסרו מיד פשיטא כשנתבשלו בלא בדיקה ונמצא אח"כ בתבשיל ג' או ד' דהכל אסור דליכא כאן אלא חדא ספיקא דנמוח דדוקא כשאין לחוש אלא לתולעים שבפנים הוא דיש להתיר מטעם ס"ס וכמ"ש ודו"ק:
לב סָעִיף ט הכל אסור. דכיון שנמצא שם כ"כ הוחזק התבשיל זה שיש שם יותר מאי איכא שמא נימוח ובטלו משום חד ספיקא לא שרינן ליה הראב"ד ור"ן:
לג סָעִיף ט אבל אם אפשר לסננו. אפי' ידוע שהיו שם עוד תולעים הרבה בודאי קודם הבישול מעביר משם התולעים והשאר מותר וע' בתשובת מהר"ם מלובלין שם שהתיר בדוחק בשנה שהתליעו בה כל הכישות ובישלו בה ההמון אח"כ שכר בלא סינון משום הפסד מרובה ומשום מעוות לא יוכל לתקון וע"ש:
לד סָעִיף י אבל ירקות כו'. וכתב העט"ז ס"ס ק' ונ"ל דוקא ירקות אבל שאר פירות ואפי' כמהין ופטריות אפשר לבודקן אפי' אחר שנתבשלו ומותרים בבדיקה:
לה סָעִיף יא אשה שנמצא כו'. דעת מהרש"ל באו"ש ובספרו שם דאין הנשים נאמנות בבדיקה שיש בה טורח דאמרינן עצלניות הן והא"ח והמחבר מיירי בדבר שאין בה טורח אבל בברירת קטניות ודגים קטנים ושאר דברים שיש בהן טורח אין נאמנות באיסור דאורייתא והר"ב בת"ח שם ד"ט כתב שאין המנהג כדבריו רק הנשים בודקות הקטניות והפירות וסמכינן עלייהו ואע"ג דבברירת דגים קטנים כתב בהג"ה ס"ס קכ"ז דאשה אינה נאמנת שאני הכא כיון דלא אתחזק איסורא גם כי יש הרבה צדדים להקל והילכך אע"ג דקיי"ל לאיסור מכל מקום סמכינן עלייהו וכן כתב בת"ח שם:
לו סָעִיף יא אסור לאכול מבדיקתה. לשון הא"ח כדין טבח שנמצא אחריו חלב והיינו כמו שנתבאר לעיל סימן ס"ד סכ"א דטבח שנמצא אחריו חלב מעבירין אותו וע"ל סימן קי"ט ס"ח:
לז סָעִיף יב דרכו להעמיד הדברים השלמים הטמונים בתוכו. אבל הדברים הנחתכים הנופלים לתוכו דרכו למהר למחות ולכלות כן כתב הרשב"א בתשובה סימן פ' וכ"כ ה"ר יונה בפרק כיצד מברכין שדרך הדבש להחזיר החתיכת איסור שנפל לשם דבש ואף הרא"ש שם משמע דלא נחלק עליו אלא מטעם דשמא אע"פ שנמחה נותן טעם לשבח וכמ"ש הב"ח בא"ח סימן רי"ו אבל מודה דנמחה בדבש ואע"ג דהכא לא נפקא מינה מידי בהא דהא נמלה חתוכה לאו בריה מקרי וכדלקמן סי' ק"ב ס"ו מכל מקום לענין שרץ דבכעדשה לא בטיל כדלקמן סימן ק"ד ס"א בהג"ה דבדבש בטיל ע"ש:
לח סָעִיף יג ויסננו. ואין זה משום מבטל איסור לכתחלה שאסור כדלקמן סימן צ"ט שאין כוונתינו אלא לתקן הדבש כ"כ הא"ח:
לט סָעִיף יד חטים מתולעים כו'. ובהגהת ש"ד ומביאו ב"י כתב ושמעתי שא"מ עשה מעשה כן שהתליעו חטים וצוה להוליכם לנהר דונא"י ולהשליכן בו ולא רצה להתיר למכרם לעובד כוכבים פן יאפה פת וימכרנו לישראל תשובת הר' חיים כהן עכ"ל. ובב"י סיים וכן קבל מהרי"ב ממהר"ש וכן הביא בת"ח ע"ש מוהר"ם וכן הוא בתשובת מיימוני ובאו"ה בשם מהר"מ ודוחק לומר דמהרא"י פליג אכל הנך רבוות' ועוד דא"כ לא היה לנו לסמוך עליו להתיר ונראה לחלק דהנך פוסקים מיירי כשהם מתולעים ברוב בענין דא"א לבררן דאז ודאי לא סמכינן אהנך צדדין שמצא מהרא"י להתיר דגם מהרא"י לא התיר אלא בענין שיבררו קודם הטחינה כמבואר מדבריו בת"ה ובהגהת ש"ד להדיא דאז כיון דליכא אלא חששא דיש עוד תולעים שם סמכינן אהנך טעמי אבל לא כשנמצאו מתולעים ברובן בענין דא"א לבררן וכן חילק מהרש"ל פא"ט סי' קכ"ה בהדיא עיין שם:
מ סָעִיף יד מותר לטחנן. שאין דרך כלל שיטחנו התולעים כי כששופכים החטים בתוך האפרכסת כל נקב שיש לפניהם שיכולין לצאת רוחשים ובורחים לחוץ דרך דופני האפרכסת מפני קול ונדנוד הרחיים עכ"ל ת"ה ולפ"ז ברחיים שאין בהם אפרכסת כגון רחיים דידא היה אסור אלא שאח"כ כתב שם להתיר מטעם אחר שאף אם יטחנו התולעים בטלים בס' בתוך הקמח ואין זה מבטל איסור לכתחלה כיון דספק הוא אם יתערב שום איסור כלל וגם אינו מכוון לבטל עכ"ל ולפ"ז בכל רחיים מותר וכן משמע מדברי המחבר אך נראה דבמקום שאפשר לטחון ברחיים גדול שיש בהן אפרכסת אין לטחנן ברחיים אחרת:
מא סָעִיף טו מיני עופות כו'. ומהרש"ל פרק העור והרוטב סימן ט' פסק כהמרדכי בשם ר"ת דמותרים בשחיטה והסכמת הפוסקים כהמחבר וכן דעת האחרונים וכ"כ באו"ה סוף כלל ט' בשם הרבה פוסקים וכתב דהכי נהגינן וכ"פ בת"ח סוף כלל מ"ו:
מב סָעִיף טז בין שהם כו'. משום דבהמה בשחיטה תליא מילתא ואולי שגדלו בתוכם עד שלא נשחטו באו מאיסור אבר מן החי ושחיטת הבהמה לא מהני להו שהרי יש להן חיות בפני עצמן ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו לעיל סי' י"ג התם מכל הבהמה תאכלו נפקא אבל הכא באיסורייהו קיימי. רש"י:
מג סָעִיף טז והנמצאים בדגים במעיהם אסורים כו'. דמעלמא אתו לתוכם אבל הנמצאים בהם בין עור לבשר שרי דמהם גדלים ולית בהם משום אבר מן החי דהא דגים באסיפה בעלמא סגי להו וע"ל ר"ס י"ג:
מד סָעִיף טז ואפי' פירשו קצת וחזרו כו'. היינו כשלא פירשו לגמרי אבל אם פירשו לגמרי אסורים דודאי לא עדיפי מתולעים שבגבינה לקמן בהג"ה:
מה סָעִיף טז לדעת המתירים. ר"ל לדעת המתירים בבשר לאחר שחיטה לאפוקי היש מי שאוסר ומ"ש והוא שפירש מת ולעיל ס"ד הביא יש אוסרים אפי' פי' מת היינו משום דסברת המתירים עיקר בעיניו כמ"ש שס בס"ק י"ב ע"ש:
מו סָעִיף טז אע"פ שקופצים הנה והנה על הגבינה. לאו דוקא אלא ה"ה בקערה וכן הוא בדברי מהרא"י שם וכן כתוב בד"מ ובת"ח כלל מ"ז ד"ב בהדיא דבקערה מותרים אבל אם פירשו על השלחן אסורים משום מראית העין וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי' ק"ד מיהו משמע שם מדברי מהרש"ל דאפי' פירשו על השלחן מותרים ע"ש ודוק ולא נהגו כן אבל בקערה ודאי מותרים כי כן רביתייהו לפרוש בקערה ולחזור דלא כדמשמע בעט"ז דבקערה אסור וכן נוהגין:
מז סָעִיף טז אין אוסרין המאכל. וא"צ ס' כנגדן או"ה שם מיהו נראה דצריך רוב כנגדן וע"ל סי' ק"ג ס"ב:
מח סָעִיף טז וטוב להחמיר כו'. ובת"ח משמע דמתיר לגמרי:
מט סָעִיף יז שרץ שרוף כו'. ע"ל ס"ס קנ"ה ובמ"ש שם:
א סָעִיף א בטור כתוב והרמב"ם לא התיר אלא שבבורות כו' וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן עכ"ל נראה לפרש דעת הרמב"ם ולתרץ לשון הטור שלא כתב וא"א כתב כסברא ראשונה לפי שגם הרמב"ם ס"ל כתנא דבי רב אלא דסבירא ליה דהפלוגתא בין תנא דבי רב לתנא דבי רבי ישמעאל בדרך זה דגם בחריצין שאינם נובעין אלא נמשכין וזוחלין אסור לכולי עלמא ולא פליגי אלא בחריצין שאינם נובעים וגם לא נמשכים דלדבי רב הוה בזה כבורות ולתנא דבי ר"י אסור כיון שהוא מקום גדול ואינו דומה לכלים שאין כלי גדול כ"כ ואפילו בכלי אמרי' בשאר מקומות דאם הוא מחזיק יותר מארבעים סאה בלח בטל מתורת כלי ופסק הרמב"ם כדבי רב כמו הרא"ש ולא כמ"ש המגיד משנה שהרמב"ם פוסק כתנא דבי ר"י וזה למד הטור מלשון הרמב"ם שכתב שאינם נובעין והרי הם עצורים ככלים שהוא כפל לשון אלא ודאי דקמ"ל אפילו באין נובעים יש איסור כנובעים כל שהן זוחלין ואין לך היתר אלא אם הם עצורים ובאמת גם בחריצין מותר בדרך זה אלא דמ"ה אמרו בורות בזה לפי שהם בודאי עצורים משא"כ בחריצים דאינם שווים בזה וע"כ סיים הטור שהרא"ש לא כתב כן שהחריצים המושכין וזוחלין יהיו בזה כנובעים אלא כתב סתם בנובעים שהם אסורים גם בר"ן משמע שעיקר הרבותא שזוחלים הם כנובעים. אע"פ שאין להם סנפיר. דכתיב בימים ובנחלים וגו' בעינן דוקא סנפיר כו' אבל באלו לא בעינן:
ב סָעִיף א ואינו חושש כו' אם יזדמנו. באו"ה כתב ודוקא שאין מאוסין עליו אבל מאוסין עליו או שיש חשש סכנה כתב רמב"ם סוף הלכות רוצח דאסור משום בל תשקצו וכן כתב רש"ל בסעיף ט"ז לקמן:
ג סָעִיף א אבל אסור לשאוב כו'. באשיר"י הטעם דחיישינן שמא פירשו מדופני הכלי ועיין מ"ש סעיף ג':
ד סָעִיף א על דופן הכלי מבפנים. דהיינו רביתייהו:
ה סָעִיף ג מותר לערות המשקים כו'. וכ' ב"י וד"מ דהכלי השני יש לו דין הראשון דאם פירשו בו בפנים דמותר וכתב ב"י ואע"ג דהאשיר"י כ' בסעיף א' בבור דחיישינן שמא פירשו אדופני הכלי שאני התם דמעיקרא היו בבור ועכשיו בכלי משא"כ כאן דמעיקרא והשתא בכלי עכ"ל ולענ"ד דגם שם חשש הרא"ש שמא באותה שעה שתחב הכלי להבור פירשו מהבור על גבי הכלי או אפילו בפנים קודם שנכנס המשקה שם דדוקא אחר שיש המשקה שם אין איסור אם פירשו משם לדופן בפנים אבל לא קודם לזה:
ו סָעִיף ד אפילו חורו נקוב לחוץ לא חיישינן כו'. בת"ה הארוך ביאר טעמו שאין הדבר מצוי שיחזרו לחוריהון אחר שיצאו כדמשמע באלו טרפות דלא חיישינן דלמא פריש אדופן הכלי מבחוץ וחזר להכלי אלמא לא חיישינן שמא פירש ממקום רביתיה והדר לתוכו והיש אוסרין נראה שמחלקים דהכא בפרישה כל דהו יש איסור כשפורשים רק מהחור לחוץ משא"כ לעיל בפרישה מהמשקה שבתוך הכלי לדופן מבחוץ ומדברי הרא"ש שמביא ב"י ד"ה כ' הרא"ש סיים ולקמן בשמעתין משמע דכל היכא דאי פריש אסור חיישינן דילמא פריש משמע כיש אוסרין האלו וא"כ תמוה דעת הטור שלא הביא כאן רק דעת הרשב"א שהוא להיתר ולא הביא דעת אביו לאיסור וגם לעיל מיניה הביא הטור בפירוש שלא כדעת אביו שכתב אבל מסתמא אין לחוש כו' ותו דמשמע שפוסק הטור כלישנא קמא של הרא"ש דאפילו לשאוב בכלי מותר מן בורות שיחין ומערות כיון דלא חייש לשמא פירש היה לו להביא דאפי' בכלי שואב ולמה לא כתב רק שוחה ושותה ונ"ל דהכל ניחא דבכ"מ לא מחזקינן ריעותא לומר שפירש כיון שאין ריעותא לפנינו ולא חיישינן אלא דוקא במקום שע"י מעשה האדם יש חשש זה כגון במסנן דיש סברא שע"י סינון שלו באו התולעים על הקסמין משא"כ בההיא דפירש שנקוב לחוץ שלא נעשה כאן שום פעולה שניחוש לפרישה ע"כ לא מחזקינן ריעותא מש"ה כ' הרא"ש שפיר דבשואב בכלי מבורות כו' יש ג"כ סברא שבשעת התחיבה לשם באו התולעים על גבו ואפילו אם באו לצד של פנים יש איסור כיון שבאו מהמים של הבור דאין היתר אלא אם באו בפנים מהמים שבכלי וע"כ שפיר אמר הרא"ש ולקמן בשמעתין גבי סינון אמרי' דכל היכא דפירש אסור חיישינן שמא פירש והיינו במקום שיש סברא בזה מצד מעשה האדם וע"כ פסק הטור דוקא שוחה ושותה מבור אבל לא בכלי וע"כ אמר הטור שפיר אבל מסתמא אין לחוש דהיינו אם לא נעשה שום מעשה המביא לידי חשש שמא פירש וא"ל ממה שאמרו בגמ' א"ה בחביתא נמי דלמא פריש לדופנא דמנא והדר נפל והא ליכא שום מעשה המביא לידי חשש שמא פירש הא לא קשיא דגם המקשן ידע שרגילות להיפרש מן המשקה לפנים בדופן אלא שהיה סבור שיש בזה איסור מ"ה פריך שמא נפל ומשני אדרבה דבר זה שהוא מביא לידי חשש שאמרת הוא עצמו מביא את ההיתר דהיינו רביתייהו כי רגילי בכך:
ז סָעִיף ה תולעים הנמצאים בקמח כו'. ב"י העתיק בשם הג"ה ש"ד שיש מתירין אפי' פירשו התולעים לדופני הכד וחזרו לקמח כמו משקין דלעיל ושגגה הוא כי לשם יש תירוץ מכל אשר במים לרבות בורות כו' ששוחה ושותה מהן אבל יבחושין שבכלי אפילו פירשו מקצתן לאויר העולם בעיא היא ולא איפשטא וע"כ איסור גמור הוא ושמעתי שא"מ עשה מעשה בחיטין שהתליעו להשליכן לנהר ולא למכור לעובד כוכבים פן יאפה פת וימכרנו לישראל עכ"ל וכ' רש"ל ע"ז ס"פ א"ט דאפי' הכי שרי להאכיל לעבדו ושפחתו רק שלא ישהנו זמן מרובה שלא יבא לידי תקל' כמו בביעי דספק טריפ' עכ"ל ולא נהירא לע"ד לחלק בזה בין זמן מרובה למועט דגם במועט יש לחוש לתקלה ואע"ג דבסי' פ"ז נתבאר דבזמן מועט לא חיישינן לתקלה שאני התם דהבעלים בדילי מדבר זה ואין להם עסק בו ולא חיישינן למכשול משא"כ כאן שיעשה ממנו פת ושמא יתערב פת זה עם שאר פת כיון שהוא נאכל בתוך ביתו א"א ליזהר שלא יתערב עם פת אחר כנלע"ד:
ח סָעִיף ה שמא פירשו. נראה דאותן שס"ל בסעיף ד' דלא חיישינן שמא פירשו ואפי' חורו נקוב לחוץ כ"ש דלא חשו כאן דהתם יש ריעותא לפנינו שיש נקב נעשה ע"י התולעת ואפ"ה לא חיישי' שמא פירשו אפי' מקצתו ע"כ יש תימה על המחבר בש"ע שפסק לעיל לקולא וכאן לחומרא וכבר פסק רמ"א גם לעיל להחמיר ובהג"ה ש"ד כתב בלשון זה תולעים הנמצאים בקמח מותרים ואם שרצה בנפה אסורים עכ"ל רוקח עכ"ל נראה פשוט שס"ל כהמתירים דלעיל דלא חיישינן שמא פירשו נמצא לדידן ודאי חיישינן וכתבתי זה לפי שמו"ח ז"ל הביא ראיה מזה להתיר המילבי"ן קטנים שבקמח וחילק בין גדולים קצת לקטנים ותמיה מאד בעיני דלא נמצא מי שמתיר בתולעים שבקמח רק באגודה בשם רוקח כתב שמתיר והוא מטעם דלא חייש שמא פירשו ואנן קי"ל דחיישינן שמא פירשו כמ"ש בת"ה סימן קע"א דהכי קי"ל בפירות וע"כ אין שום חילוק בין המילבי"ן בזה:
ט סָעִיף ה ואסור למכרם לעובד כוכבים כו'. מו"ח ז"ל כתב על זה דרמ"א לא דק דאין איסור במכירה לעובד כוכבים אלא בקמח שמא יאפה פת וימכרנו לישראל אבל לא במלח וכן במיני קטניות כגון היר"ז וגרויפי"ן או מיני פירות כגון פלוימי"ן וראזיינ"י דאין לחוש שמא ימכור לישראל כיון דדרכן להתליע אסור לאוכלן עד שיבדוק תחלה ומביא ראייה מתשובת הר"ן סי' נ"ז ס"ח שסיים אבל כגון זה שרישומן ניכר ונתפרסם בעירם שרי למכרן לעובד כוכבים עכ"ל. מה שמביא ראייה להיתר מהר"ן המעיין שם יראה להיפך כי שם מיירי מחטין שהוצמחו לענין פסח דנראה לעין כל שהוצמחו וגם נתפרסם בעיר שם ע"כ התיר למכור לעובד כוכבים משא"כ כאן במלח והיר"ז וגרויפי"ן ודאי אנו קונים בכל יום מהעובד כוכבים בלא שום בדיקה וגם פלוימ"ן יבשים וראזינק"ש א"צ לבדוק כ"ז שלא ראו שום ריעותא כמו שהוכחתי בסעיף ח' ע"כ בודאי אסור למכור זה לעובד כוכבים אלא קבא קבא כדרך שאמרו בא"ח סי' ת"ס ס"א בחטין שנפל עליהם מים כנלע"ד פשוט: נשאלתי בקמח שהתליע ורוצה לעשות ממנו יין שרף דהיינו שמוציאין זיעה ממנו ואותה זיעה נעשה יין שרף דכאן לא הוה רק טעם לחוד לא שום ממשות והשבתי דאין כאן משום אין מבטלין איסור כו' דהא לא נתכוין רק להוציא זיעה מן הקמח וכמ"ש לעיל סימן זה בשם ת"ה אכן אסרתי מטעם אחר דהא חזינן דאפילו לעובד כוכבים אסור רק קבא קבא מטעם שמא ימכרנו לישראל ה"נ אם יהיה לישראל שום היתר יבוא לאכלו כשהוא בעין כנ"ל:
י סָעִיף ו אבל תולעים הנמצאים בפולין כו'. זה דעת הרא"ש ובטור כתוב שהרשב"א חולק ע"ז וס"ל דאסורים וטעם דבריו בת"ה לפי שכל הגדל בפרי בעודו מחובר לארץ כגדל בארץ וכל הגדל בארץ אפי' לא שרץ על הארץ אסור עכ"ל וכ"כ ב"י בשם הר"ן ורבינו יחיאל ובד"מ הביא דברי או"ה שפוסק כרשב"א ובת"ח כלל מ"ו כתב וז"ל ולי נראה דטוב להחמיר כל זמן שהפרי לא נתבשל שאין לחוש לתולע מאחר שהפרי שרי אבל אם נתבשל עם התולע אין לאסור התבשיל דיש לסמוך אמתירין עכ"ל מיירי כאן בפרי שאפשר להשליך משם התולע ולאכול הפרי ומ"ה טוב להחמיר כ"ז שלא נתבשל ולפ"ז אם נמצא בקטניות בענין שאין שייך שם לומר כן ודאי לכתחלה ישליך אפילו בתבשיל אותה הקטניות שהתולע בתוכה כל שיש חשש שמא היה שם התולע בעודו מחובר ולא הקיל אלא בטעם התולע שלא יאסר התבשיל ובסמוך העתיק רמ"א בנמצא בפרי כמין נקודה שחורה דאסור כו' והוא תשוב' הרשב"א ונראה דהרשב"א לטעמיה אזיל דלא בעי כאן שיהיה שם מקום לרחוש דוקא אבל להרא"ש דמתיר כאן והמחבר פסק כמותו מותר גם באותו דין דנקודה שחורה דהא אפילו אי הוה הנקודה שחורה תולע בבירור לא היה נאסר כיון שאין לו מקום לרחוש ולא פירש ממקומו לחוץ אלא ודאי זה דוקא להרשב"א ורמ"א חש לדבריווא"כ יש תימה עליו שלא כתב תחילה לחלוק על המחבר במה שפסק להיתר בתולעים הנמצאים תחת הקליפה דיש אוסרים ולענין הלכה ודאי קי"ל להחמיר אף בנמצאים תוך הקליפה אבל אין אוסרין התבשיל משום טעם היבחושין האלו כמ"ש בת"ח אבל כל שיש חשש שבתוך התבשיל יאכל היבחושין עצמן ודאי יש להחמיר וכן איתא בהג"ה סמ"ק בשם ר"י שלפעמים נמצא בהם תולעים כשהן לחין במחובר סמוך ללקיטתן ואותן תולעים גדלים ונעשים זבובים והמחמיר תע"ב עכ"ל ונראה שמה שלא עשה מזה רק חומרא היינו דר"י לשטתו שהוא בעל התוס' דכתבו כהר"ש דמותר מדינא וע"כ כתב שהמחמיר תע"ב אבל להרשב"א ודאי מדינא אסור כנלע"ד ברור למעשה:
יא סָעִיף ו הואיל ואין מברכין כו'. דמ"מ מחובר לקרקע מקרי ואית בהו משום השורץ על הארץ:
יב סָעִיף ח כל מיני פירות שדרכם להתליע במחובר כו'. משמע אבל באם אין דרך להתליע אלא בתלוש א"צ בדיקה וע"כ אין חיוב בדיקה בקמח או בפירות יבשים כגון רוזינ"י וכיוצא בהם אם יש שם מילבי"ן קטנים דאין שם איסור אלא אחר שפירשו ונמצא דהוי ספק ספיקא ובס"ס מותר אפי' בשל תורה כמ"ש ב"י בשם הרשב"א גבי עבר ובישל תוך י"ב חודש ועיין מ"ש בסעיף ט'.
יג סָעִיף ח והמנוקבים יעלו למעלה. אבל תוך י"ב חודש לא מהני בדיקה לפי שאז יש חשש שמא התליעו במחובר והם אינם צפין למעלה אלא דוקא אותן שהתליעו בתלוש ב"י בשם הר"ן:
יד סָעִיף ט תוך י"ב חדש בלא בדיקה. יליף רש"ל מזה דגם תוך י"ב מהני בדיקה יפה דהיינו לבדוק כל פרי בפני עצמו לראות אם אין בו ריעותא מבחוץ סגי ומ"ש הטור תוך י"ב אין לו תקנה היינו בתקנה דמים רותחין ורמ"א בת"ח כתב והמנהג דבוררין הקטניות שקורין ערביס"ן תוך י"ב חודש על השולחן ובוררין הנקובין מהן עכ"ל וכתב רש"ל דכיון דצריך בדיקה יפה ואיכא טירחא אין להאמין לנשים בבדיקה זו ות"ח כתב דהמנהג להקל בזה כי יש הרבה צדדין להקל בזה:
טו סָעִיף ט כי אין לך פרי כו'. בת"ה כתב שקיבל דדוקא בתפוחים גסים או שאר פירות הגסים אמרינן דבטל בששים התולעת אבל לא בקטנים וכתב רש"ל בפרק א"ט סי' ק"ב שיש להחמיר כן וכמ"ש במרדכי דבפרי קטן נעשה הוא נבילה וצריך ששים נגד כולו ובת"ח כתב מ"מ אם יש בתבשיל ג"כ דברים אחרים מלבד הפרי ודאי שרי לכ"ע וא"צ להחמיר כו' וכתב רש"ל ע"ז שאין לשמוע אליו להקל ולעד"נ להקל מטעם אחר דהיינו ע"פ מאי דאיתא בסי' ק"ד בסופו בדברים המאוסים כו' כזבובים ויתושים כו' דאם ההיתר רבה עליו דמותר וה"נ כן הוא כל שאין התולע בעין:
טז סָעִיף ט אבל ג' או ד' כו'. לכאורה תמוה למה לי ד' כיון שבג' אסור לא משכחת ליה ד' בלא ג' ונראה דהר"ן דכתב כן כמו שמביא ב"י קמ"ל דאפי' בד' יש היתר ברוטב ע"י סינון כמ"ש בסמוך וזה רמז במ"ש הר"ן והכל אסור ולא סגי בזריקתן להורות דזריקה לא מהני אבל סינון מהני והש"ע גריר בתריה בלשון אף שלא סיים כן וע' סי' ק':
יז סָעִיף ט ומאחר שהוחזק בתולעים כו'. כתב רש"ל פא"ט סי' ק' ומ"ה הנהגתי בעצמי שלא לאכול הכמהין היבשים כי הוחזקו בתולעים כי לאחר הבדיקה והברירה מצאתי בתבשיל בשולי הקדרה כמה תולעים וכן נמצא כמה פעמים והוחזקו בכך ונראה דוקא במה שמצוי בהם הכנימה אלא שלא בדק כדינו אמרינן הכי אבל בדבר שאין מצוי בו כנימה אמרינן מעלמא נפל ולא חיישינן לטפי מהני שנמצאו עכ"ל: מעשה בחג השבועות שעשו הנשים כמעט של כל העיר לחמים ופלאדי"ן עם ראזינק"ש ואשה אחת בדקה רוזינ"י שלה ונמצאו בה מילבי"ן וכולן קנו ממקום אחד והלכו ומצאו גם אצל המוכר כו' נראה בעיני שאותן שלקחו קודם שנודע שיש שם מילבי"ן מותרין דזה דומה למ"ש ב"י בשם הרשב"א בדין עבר ובישל תוך י"ב חודש בדברים שדרכן להתליע דיש כאן ב' ספיקות ספק היה שם רחש ספק לא היה ואת"ל היה שמא נימוח ונתבטלה וה"נ יש ב' ספיקות האחד שמא באותו פעם שלקחו הם לא היו עדיין מילבי"ן עד שעה קטנה שאחר זה ואת"ל היו שמא נמוחו בתנור מחמת חום האש וא"ל שזהו נגד הסברא לומר שבשעה קטנה יתהוו המילבי"ן ונמצא שאין כאן אלא ספק אחד דנימוח זה אינו דהא גם שם בההיא דרשב"א כיון שדרכן להתליע הוה כודאי התליע שספק הרגיל לאו שמיה ספק כמ"ש בת"ה סימן קע"א לענין חיטין מתולעים ואפי' הכי חשבי רשב"א לספק ספיקא אבל אותן שלקחו אחר כך יש לאסור כל הלחמים והפלאדי"ן דאין כאן אלא ספק אחד שמא נימוח ובהדיא כתב הר"ן בסוף פא"ט דמשום הך חד ספיקא לא שרי הרשב"א וזה ודאי אין סברא לחלק בין מילבי"ן לשאר תולעים לענין לומר שהם נימוחים יותר כנלע"ד להחמיר בפרט באיסור של תורה דודאי פירשו המילבי"ן מן הרוזינ"י בשעת עריכה ולישה ושמא יאכל גוף האיסור:
יח סָעִיף יג יחממנו עד שיהא ניתך. ואין כאן מבטל איסור לכתחלה שאין כוונתנו אלא לתקן הדבש כ"כ ב"י בשם א"ח:
יט סָעִיף יד מותר לטחנן. דהתולעים בורחים בשעת טחינה משם לדופני האפרכסת ואף אם נטחנו הרי הם בטלים:
כ סָעִיף יד וכל תולעת שיראה כו'. נראה דהא דשאר מותר הטעם דהא יש ספק ספיקא ספק אין שם ואת"ל יש שם ספק נימוח בשעת האפייה ואין כאן מבטל איסור לכתחלה שאין כוונתינו רק לאפות הפת ולא לבטל התולעת כנלע"ד:
כא סָעִיף טז במעיהם אסורים. דמעלמא אתו ונכנסו דרך חוטמו בשעה שהדג ניים:
כב סָעִיף טז הגדלים בבשר. דבהמה בשחיטה משתריא והנה תולעים דיש להם חיות בפני עצמן ולא שייך בהו שחיטה קיימו באיסורייהו אבל דגים אין צריך שחיטה ע"כ התולעים שגדלים בהם ג"כ מותרים אם לא שבאו מעלמא להם ומ"ה גם הגדלים בבשר לאחר שחיטה מותרים:
כג סָעִיף טז שמא פירשו מחיים. פי' בעודם חיים התולעים דאותם נפלו בשעת הדחה וכתוב בטור בשם הרא"ש ע"ז וראוי היה לחוש כשנתן הבשר בקדרה במים צוננין אולי פירשו לדופני הקדרה ונהגו להתיר עכ"ל פירוש שראוי היה לדמותן לתולעים של פירות דלעיל ונראה טעם המנהג להתיר כמו שכתב רמ"א בסמוך גבי גבינה כי יש מתירין אותם בכל ענין כו' והיינו דעת ראבי"ה במרדכי שמביא בית יוסף דכתב דאין אסור משום שרץ רק בגידולי קרקע ונמצא אפילו פירשו לגמרי מותרין וזה דלא כמו שכתוב בלבוש דטעם דמתירין בכל ענין הוא דהיינו רביתייהו דבאו"ה ודרכי משה מבואר כמו שכתבתי אלא דמ"מ הכריע באו"ה ורמ"א בגבינה לאסור בפירשו לגמרי והיינו משום מראית עין לחוד ונראה דה"ה בתולעים של בשר כן דהוה כמו בגבינה אלא שרש"ל כתב פא"ט סי' ק"ד אחר דברי ראבי"ה דלעיל דכל הבא מרוב שומן או מסרחון אין עליו שם שרץ כלל דלא הוי שרץ רק בגידולי קרקע או בעניני שתייה שדומה לשרץ המים ומ"מ דוקא בגבינה שבאים משום שומן ולא מסרחון משא"כ בבשר דאסור לאכלו אפילו דעתו יפה מ"מ אסור משום בל תשקצו עכ"ל:
כד סָעִיף יז שרץ שרוף כו'. רש"ל העתיק בשם תשובת ר"י על נכפה שהיא כמכה של חלל ומותר להאכילו מאכל שיש בו שרץ עוף אם הרפואה בידוע ואם לאו אסור ואם ביטל העובד כוכבים הרפואה בס' מותר:
א סָעִיף א שבכלים. וה"ה בשאר משקים שבכלים:
ב סָעִיף א פיו. כ' הש"ך משמע דאפילו משום בל תשקצו אין בהם ואע"ג דלעיל סי' י"ג כ' הר"ב דאפי' דגים טהורים אסור לאכלם חיים משום בל תשקצו שאני הכא כיון דאין כוונתו אלא לשתות המים וגם אינם בעין והט"ז כתב בשם או"ה דדוקא שאין מאוסין עליו אבל מאוסין עליו או שיש חשש סכנה אסור משום בל תשקצו. [הרמב"ם סוף הלכות רוצח וכ"כ מהרש"ל. כתב פר"ח ודע דכל מה שאין רגילים העולם לאוכלו ובדילין ממנו נקרא מאוס ואין לאכלו ואי לדידיה מאוס אף דלכ"ע לא מאיס כ"ש דאסור לדידיה משום בל תשקצו וכ"ז אינו אלא מדרבנן ואין מכין אותו כו' עיין שם]:
ג סָעִיף א בכלי. כתב הש"ך וה"ה ליקח מים ביד אסור ובכלי הטעם דחיישינן דילמא פריש בדופני הכלי דדוקא על שפת הכלי הוא דלא שכיחי לפרוש אבל בדופני הכלי מבפנים שכיח דפרשי ואסירי דדוקא כשפירש עם המשקה מכלי אל כלי הוא דשרי בס"ג אף כשפרשו אח"כ בדופני הכלי השני דהיינו רביתייהו והלכך כלי שני דין כלי ראשון יש לו משא"כ הכא שהיו מתחלה בבור ולפ"ז מ"ש אבל אסור לשאוב וכו' לא קאי אלא אבורות שיחין ומערות אבל מותר לשאוב בכלי קטן מכלי גדול דאף אם יפרשו אח"כ בכלי השני מותרים אבל מדברי הט"ז משמע דאף לשאוב בכלי קטן מכלי גדול ג"כ אסור ואינו מותר אא"כ כשמערה דוקא מכלי אל כלי אבל כששואב מכלי לכלי חיישינן שמא יפרוש על הכלי קודם שיכנסו המשקים לשם:
ד סָעִיף א לאחורי. כתב הש"ך דהל' אינו מתוקן ובת"ה להרשב"א כתב לאחורי הכלי או על שפת הבור ומ"מ נראה דלפעמים נמצא כלי ששפתו רחב:
ה סָעִיף א מותרים. כתב הש"ך ול"ד למסנן בס"ג דחיישינן שמא פירשו שאני התם דשכיחי דפרשי על הקסמים וקשים. וה"ה אם פרשו לדופן הבור מבפנים ג"כ מותר:
ו סָעִיף ב אוסרים. ומהרש"ל פוסק כדעת האוסרים מיהו במים הנובעים כגון ימים ונחלים פשיטא אע"פ שלא פירשו אסורים ואין היתר אלא לאותן שאינן נובעים משום דכתיב בימים ובנחלים ואין היתר בנובעים רק בסנפיר וקשקשת:
ז סָעִיף ג יחזרו. כתב הש"ך דמדברי המחבר משמע דזה פשיטא אם חזרו בכלי דפירשו אבל בש"ס משמע דליכא אלא ספיקא שמא פירשו ואפשר גם דעת המחבר כן אלא שקיצר במובן:
ח סָעִיף ג לערות. כתב הש"ך נראה דכלי שני דין כלי ראשון יש לו וכשפורשין על דופני הכלי שבפנים שרי ול"ד לפירש מפרי לפרי בס"ד דהתם לאו היינו רביתייהו אבל הכא הואיל והוא תמיד עם המשקה היינו רביתייהו וכתב רבינו ירוחם חומץ שיש בו תולעים אם פירשו לאויר נקרא פירשו אבל מן החומץ לתבשיל לא הוי פירשו ומותרים עכ"ל:
ט סָעִיף ד אוסרים. ודעת הש"ך נוטה דסברא ראשונה היא עיקר ע"ש:
י סָעִיף א לחוץ. (דחיישינן שמא פירשו) כתב הש"ך ול"ד לשרצים שככלי בס"א דלא חיישינן להכי דהכא כיון שחורו נקוב לחוץ הוי קצת הוכחה שפירשו וחזרו א"נ דרך התולעים לפרוש חוץ לפרי ולחזור ולא בכלי:
יא סָעִיף א הארץ. כתב הש"ך דה"ה אם הקמח מונח בכלי דאסור דחיישינן שמא פירשו לדופני הכלי מבפנים דדוקא בדבר של משקה אמרינן בס"א דמותרים כשפירשו בדופני הכלי מבפנים שנתרבו מכל אשר במים משא"כ בדבר שאינו של משקה. [וזהו שכתב הר"ב בהגה"ה או שאר דברים שאינו של משקה ועיין בפר"ח שחולק]. ודוקא בתולעים קטנים שקורין מילווי"ן שא"א לנפות הקמח בנפה וכברה אבל אם נמצא בקמח או בשאר דברים תולעים גדולים שאפשר לבררם בנפה וכיוצא בזה ודאי דהמאכל מותר ובט"ז כתב דיש תימה על המחבר דלעיל בס"ד פסק דלא חיישינן שמא פירשו אפילו חורו נקוב לחוץ דיש ריעותא בפנינו דיש נקב שנעשה ע"י תולעת ואפ"ה לא חיישינן שמא פירשו אפילו מקצתו וכאן פסק לחומרא וכתב עוד דהב"ח מחלק בין גדולים קצת לקטנים ורוצה להתיר המילווי"ן קטנים שבקמח שא"א לנפות הקמח בנפה ובכברה כדי שישארו התולעים למעלה (אבל ודאי אם נמצא בקמח או בשאר דברים תולעים גדולים שאפשר לבררם בנפה ודאי המאכל מותר). ותימה הוא דלדידן דקי"ל דחיישינן שמא פירשו אין שום חילוק בין גדולים לקטנים עכ"ל:
יב סָעִיף ה במלח. פי' שבאו בו תולעים מעלמא:
יג סָעִיף ה לישראל. פי' הש"ך שיש לחוש שימכרנה אח"כ לישראל בענין שלא יהא האיסור ניכר כגון קמח עשה ממנו פת וכן מלח יתננה בפת או בשאר דברים מה שנהגו לקנות מעובדי כוכבים אבל דבר שהאיסור ניכר מותר למכרו לעובד כוכבים כמ"ש הר"ב בהג"ה סי' נ"ז סכ"א ודלא כב"ח שמתיר במלח ואין דבריו נראין מיהו דוקא הכל ביחד אסור למכור לעובד כוכבים אבל מעט מעט מותר למכרו בענין שאין לחוש שמא יחזור וימכרנו לישראל כמ"ש בא"ח סי' תס"ט [ובנו של הש"ך בס' נה"כ נתעורר על ד' הש"ך שהתיר מכירה לעובד כוכבים מעט מעט שאינם מכוונים להלכה כלל אלא עיקר ההיתר בזה לעשותו פת ולפתתו לשנים ואח"כ ימכרנו לעובד כוכבים וכ"כ הפר"ח]. וכ' מהרש"ל וה"ה דמותר להאכילו לעבדו ולשפחתו ואע"פ שמזונותיו עליו מיהו נראה שלא ישהה אותו זמן רב דלא יבא לידי תקלה כדלעיל סימן נ"ז ס"כ והט"ז חולק ע"ז דאין נראה לחלק בין זמן מרובה למועט דגם במועט יש לחוש לתקלה ואע"ג דבסי' פ"ו נתבאר דבזמן מועט לא חיישינן לתקלה שאני התם דהבעלים בדילי מדבר זה ולא חיישינן למכשול משא"כ כאן שיעשה ממנו פת לעבדו ושמא יתערב פת זה עם שאר פת כיון שנאכל בתוך ביתו. וכתב עוד דהב"ח מתיר למכור לעובד כוכבים מלח שהתליע וכן היר"ז וגרויפי"ן או מיני פירות כגון פלוימי"ן וראזי"ני דאין לחוש שימכור לישראל כיון דדרכן להתליע אסור לאכלן עד שיבדוק תחלה והוא משיג עליו שהרי כל הדברים הנ"ל ודאי אנו קונין בכל יום מעובדי כוכבים וא"צ לבדוק כל זמן שאין רואים ריעותא ע"כ ודאי אסור למכור לעובדי כוכבים אלא קבא קבא כנלע"ד ופשוט עכ"ל וכתב הש"ך ואע"ג דכתב הר"ב בס"ס נ"ז בספק טרפות ויש מכשירין אותו טריפות אע"ג דקי"ל לאוסרו מ"מ מותר למכרו לעובד כוכבים דאיכא תרי ספיקי חדא שמא הלכה כמאן דמכשיר ואת"ל כמאן דאסר שמא לא ימכרנו לישראל וא"כ ה"נ איכא תרי ספיקי שמא לא פירש ואת"ל פירש שמא לא ימכרנו לישראל שאני הכא כיון דהוא אסור לכ"ע ועוד דכבר כתבתי בסי' נ"ז דלא אמרינן הכי אלא דוקא בספק דרוסה וכה"ג הואיל ויש בלא"ה כמה צדדים להתיר עכ"ל:
יד סָעִיף ו ריחשו. כ' הש"ך מיהו נראה דכל זמן שהפרי לא נתבשל יש ליטול התולע ממנו כיון שהרשב"א והר"ן ור"י אוסרים אפילו במקום צר וא"כ ודאי ראוי להחמיר באיסור דאוריי' אבל ודאי אם נתבשל אפילו פרי קטן מותר כיון דבלא"ה י"א דכל פרי אפילו הוא קטן הוא ס' נגד התולע. וט"ז כ' ולענין הלכה ודאי קי"ל להחמיר אף בנמצאין תוך הקליפה אבל אין אוסרין התבשיל משום טעם היבחושין האלו אבל כל שיש חשש שבתוך התבשיל יאכל היבחושין עצמן ודאי יש להחמיר עכ"ל:
טו סָעִיף ו עצמו. כתב הש"ך דצ"ע דהא כתב המחבר דתולעים הנמצאים בפולין תחת הקליפה מותרין כיון שמונחים במקום צר ולא ריחשו וסתם הרב כוותיה וכאן אוסר ואפשר ליישב דהרב כתב כן לפי מ"ש בת"ח דאף בפולין יש להחמיר ליטלו משם כל זמן שלא נתבשל וזה שסתם כדברי המחבר היינו לענין דינא ונ"מ שאינו אוסר התבשיל (ועיין מ"ש בס"ק י"ד בשם הט"ז דאם יש לחוש שיאכל היבחושין עצמן דיש להחמיר):
טז סָעִיף ז ידוע. כ' הש"ך אפילו לא ידעינן שדרכו להתליע במחובר כיון שהוא מותלע לפנינו אסור ולדעת רמ"א ס"ס ד' צ"ל דהיינו באינו נקוב לחוץ דאי בנקוב לחוץ אפילו התליע בתלוש אסור [וכמ"ש הר"ב בס"ד] ופשוט הוא:
יז סָעִיף ח מחוברים. כתב הש"ך דבאשר"י ורשב"א איתא דפולין ועדשים וקטניות דרכן להתליע במחובר מיהו בשאר פוסקים איתא דקטניות וכיוצא בהן אין דרכן להתליע אלא בתלוש ונראה דע"ז סמכו האידנא שאין נוהגין לברור הקטניות אפילו תוך שנתן רק נותנין אותן בקדרה צוננת ושופכין כל מה שעולה למעלה והנשאר מבשלין ברותחין אף שפסק מהרש"ל שיברור כ"א ואחד בפני עצמו דוקא והעולם מקילין בזה ואפשר נמי שהאידנא אין דרכן להתליע במחובר דדבר זה משתנה לפי המקום והזמן והמחמיר בזה תע"ב ובט"ז כתב מדברי המחבר משמע דבדבר שאין דרכו להתליע אלא בתלוש א"צ בדיקה וע"כ אין חיוב בדיקה בקמח או בפירות יבשים כגון רוזיינ"י וכיוצא בהם אם יש שם מילווי"ן קטנים דאין שם איסור אלא לאחר שפירשו דהוי ס"ס ובס"ס מותר אפילו בשל תורה עכ"ל ובודאי דלכתחלה צריך בדיקה ולא הוי ס"ס מאחר שהוחזק בכך מיהו אם עבר ובישלן דהוי עוד ספק שמא נימוח ונתבשל מותר (ועיין בש"ך ס"ק ל"א). ומ"מ הכל משתנה לפי המקום ולפי הזמן שיש שנים שמתליעין ויש שאין מתליעין לפיכך בעל נפש יחוש לעצמו שלא יבוא להכשל באיסור דאוריי' וכ"כ בה"י וראיתי אנשי מעשה שלא נהגו לאכול רזיינ"ן ולא מאלינ"ש ואורז ע"ש:
יח סָעִיף ח להשליך. כלומר באותן שדרכן להתליע נהי דא"צ לבדקן בפנים כיון ששהו י"ב חודש ונרקב התולעת שבתוכן והוי כעפרא בעלמא מ"מ צריך לבודקן להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ אבל אותן פירות שאין דרכן להתליע כלל ודאי א"צ בדיקה כלל אפילו מבחוץ:
יט סָעִיף ח חודש. כתבו בט"ז וש"ך דתוך י"ב חדש לא מהני בדיקה זו דהר"ן כ' דאותן שהתליעו במחובר אין טבען שצפין למעלה כמו אותן שמתליעים בתלוש ומהרש"ל כ' דדוקא בקטניות ופולין וכיוצא בהן מהני תיקון זה אבל בפירות שיש להם גרעינים מבפנים לא דאפי' בתלוש חיישינן שמא פירשו ע"ג הגרעינים הלכך לא מהני להו רותחים ולא ברירה ואין כן דעת הש"ך ע"ש:
כ סָעִיף ח דשכיח. וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הרוב ודומה לבדיקת הריאה בר"ס ל"ט:
כא סָעִיף ט מותר. הטעם איתא ברשב"א שיש כאן שני ספיקות ספק היה שם רחש או לא ואת"ל היה שמא נמוח ונתבטל לכך הולכין בו להקל וכתב האו"ה והיינו שלא הוחזקו פי' בסתם אבל במדינה שהוחזקו בכך הוי ודאי ולא ספק:
כב סָעִיף ט פרי. כתב הש"ך משמע דאפילו בפירות קטנים כגון קירש"ן וכיוצא בהם יש ס' נגד טעם התולע ובת"ה כתב שקיבל דדוקא בתפוחים גסים או שאר פירות הגסים אמרינן דבטל התולעת בס' אבל לא בקטני' וכ' רש"ל שיש להחמיר כן ובפרי קטן נעשה הוא נבלה וצריך ס' נגד כולו אם יש לחוש שהתליע במחובר אפילו לא ניקב לחוץ ובתלוש כשניקב לחוץ ובת"ח כתב דאם יש בתבשיל ג"כ דברים אחרים מלבד הפרי שרי לכ"ע אם יש ס' נגד התולע וגם רוצה להקל מטעם דאין התולע אוסר בטעמו משום דהוי פגום ומדמה אותו לזבובים ויתושים דהוי נטל"פ והט"ז כתב ג"כ סברא זו ואין דעת הש"ך נוטה לזה כלל כי הרשב"א עצמו מתיר בזבוב ואפ"ה אוסר כאן בתולע וע"כ שיש חילוק ביניהם ע"ש:
כג סָעִיף ט שלשה. כתב הש"ך דכיון שנמצא שם כ"כ הוחזק התבשיל זה שיש שם יותר מאי איכא שמא נמוח ובטל משום חד ספיקא לא שרינן ליה והיינו דוקא תוך י"ב חודש דאז אפילו הוא תוך הפרי אסור אבל לאחר י"ב חודש דליכא איסור אלא כשפירשו איכא ס"ס ספק פירש חי או פירש מת דשרי ואת"ל פירש חי שמא נמוח ובפרט שיש פוסקים דס"ל דתולעים מתים מיד בשעת הבישול קודם שפירשו ולכך כתבו דאם נמצאו הרבה תולעים בתבשיל הכל מותר אפי' התולעים עצמן אם אין דרכן להתליע במחובר ע"כ יש להקל כאן כיון דאין כאן איסור ודאי אלא חששא שמא יש עוד תולעים מיהו כל זה בתולעים שבפנים אבל פירות שדרכן להתליע אפי' דרכן להתליע בתלוש ורגיל להיות ביניהם תולעים בחוץ דאז נאסרו מיד פשיטא כשנתבשלו בלא בדיקה ונמצא אח"כ בתבשיל ג' או ד' דהכל אסור דליכא כאן אלא חדא ספיקא דנמוח וכתב הט"ז ותמוה למה לי ד' כיון שבג' אסור ונראה דהר"ן כתב כן לרבותא דאפי' בד' יש היתר ברוטב ע"י סינון והש"ע גריר בתריה בלשון אף שלא סיים כן עכ"ל:
כד סָעִיף ט שהוחזק. כתב רש"ל ומש"ה הנהגתי בעצמי שלא לאכול הכמהין היבשים כי הוחזקו בתולעים כי לאחר הבדיקה והברירה מצאתי בתבשיל בשולי הקדרה כמה תולעים. וכתב בט"ז מעשה בחג השבועות שעשו כמעט בכל העיר לחמים ופלדין עם ראזינק"ש ואשה א' בדקה רוזינ"י שלה ונמצא בהם מילווי"ן וכולן קנו ממקום א' וגם אצל המוכר בדקו אח"כ ומצאו גם שם מילוו"ין נראה בעיני שאותן שלקחו קודם שנודע שיש שם מילווי"ן מותרין דזה דומה למ"ש הרשב"א דאם עבר ובישל תוך י"ב חודש הוי ס"ס ה"נ יש ב' ספיקות הא' שמא באותו הפעם שלקחו הם לא היו עדיין מילווי"ן עד שעה קטנה אח"כ ואת"ל היו שמא נמוחו בתנור מחום האש וא"ל שזהו נגד הסברא לומר שבשעה קטנה יתהוו המילבי"ן ונמצא שאין כאן אלא ספק א' זה אינו דהא גם שם בההיא דהרשב"א כיון שדרכן להתליע הוי כודאי התליע שספק הרגיל לאו שמיה ספק כמ"ש בת"ה סי' קמ"א לענין חטים מתולעים ואפ"ה חשבו הרשב"א לס"ס אבל אותן שלקחו אח"כ יש לאסור כל הלחמים ופלאדין דאין כאן אלא ספק א' שמא נמוח ובודאי פרשו המילווי"ן מן הראזיינ"י בשעת עריכה ולישה ושמא יאכל גוף האיסור וראוי לחוש באיסור תורה עכ"ל ובס' נקודות הכסף השיג עליו ודעתו לאסור אף אותן שלקחו קודם שנודע האיסור ע"ש. [ופר"ח חולק על ט"ז וכ' שכל הפלאדין אסורים ע"ש חלוקי דינים אם קנו הרבה אנשים קמח מחנות ועשו מהם לחמים ונמצא אח"כ תולעים מה דינו. בת' ד"ש סי' רפ"ו מורה להקל בשמן הנעשה מזיתים שהתליעו במחובר ע"ש. בתשו' מהר"מ מלובלין התיר בדוחק בשנה שהתליע בה כל הכישות ובשלו בה המון עם אח"כ השכר בלא סינון דיותר טוב למכור לעובד כוכבים ובאם שא"א למכור הכל לעובד כוכבים כשיבא לסנן השכר דרך הסל שיניח ג"כ בגד על הסל ומה שכבר בישל בלא סינון אם יוכל לסנן בשעת שתיה אז טוב ובדיעבד באשר שהוא מעות שלא יוכל לתקון והפ"מ ושעת הדחק מותר ע"ש. וכ' בצ"צ סי' נ"א היינו דוקא היכא דאיכא חשש איסור ממשות התולעים דגופן נתרסק ונתבשלו בשכר אבל ביין שרף דליכא חשש איסור דאינו אלא מן הטעם וזיעה היוצא מפירות ומהתולעים ודאי דשרי אפי' בלא הפ"מ עכ"ל ומכאן נ"ל ללמוד לאותן האנשים הנוהגים איסור לאכול תבואה חדשה מ"מ נ"ל דמותרים לשתות יי"ש אף להרא"ש דאוסר לשתות שכר יש לחלק דשאני יי"ש דזיעה בעלמא היא לאפוקי שכר דהוי טעם כעיקר (הגהת לה"פ). וכ' עוד שמותר לפטם עופות בקמח שיש בו תולעים ודוקא שיעשה תיכף מהקמח חתיכות קטנות ויהיה לו היכר שלא יבא לאוכלו ע"ש]:
כה סָעִיף ט מותר. כ' הש"ך אפי' ידוע שהיו שם עוד תולעים הרבה קודם הבישול אפ"ה מותר וכתב ט"ז בשם מהרש"ל דגם תוך יב"ח מהני בדיקה יפה דהיינו לבדוק כל פרי בפני עצמו ומ"ש הטור דתוך יב"ח אין לו תקנה היינו תקנה דמים רותחין ורמ"א בת"ח כתב דהמנהג דבוררין הערבסי"ן תוך יב"ח על השלחן ובוררין הנקובים מהן וכ' רש"ל דכיון דצריך בדיקה יפה ואיכא טירחא אין להאמין לנשים בבדיקה זו ות"ח כתב דהמנהג להקל בזה כי יש הרבה צדדין להקל בזה וע"ל סעיף ה' אם קטניות דרכן להתליע במחובר או לאו:
כו סָעִיף י ירקות. כ' העט"ז בס"ס ק' דוקא ירקות אבל שאר פירות אפי' כמהין ופטריות אפשר לבודקן אפי' אחר שנתבשלו ומותרים בבדיקה:
כז סָעִיף יב להעמיד. כתב הש"ך דוקא דברים שלמים אבל דברים נחתכים הנופלים לתוכו דרכו למהר למחות ולכלות ואע"ג דהכא לא נ"מ מידי דהא נמלה חתוכה לאו בריה מקרי מ"מ לענין שרץ דבכעדשה לא בטיל כבסי' ק"ד ס"א דבדבש בטיל ע"ש:
כח סָעִיף יג ויסננו. כ' הש"ך ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה שאסור כדלקמן סימן צ"ט שאין כוונתינו אלא לתקן הדבש:
כט סָעִיף יד והשאר. כתב הט"ז דהא יש ס"ס ספק אין שם ואת"ל יש שם ספק נמוח בשעת אפייה ואין כאן מבטל איסור לכתחלה שאין כוונתנו רק לאפות הפת ולא לבטל התולעת וכ' הש"ך דהיתר זה אינו אלא כשהם מתולעים בענין שיוכל לבררם קודם הטחינה אבל לא כשנמצאו מתולעים ברוב בענין דא"א לבררן ובהגהת ש"ד כ' שעשה מעשה בחטים שהתליעו והשליכם לנהר ולא רצה להתיר למכרם לעובד כוכבים פן יאפה פת וימכרנו לישראל ובת"ה כ' טעם שהתירו בטחינה שהתולעים רוחשים ובורחים לחוץ דרך דופני האפרכסת מפני קול ונדנוד הרחיים ולפ"ז ברחיים שאין בה אפרכסת כגון ברחיים דידא היה אסור אלא שאח"כ כתב טעם אחר להתיר שאף אם יטחנו התולעים בטלים בס' תוך הקמח וא"כ בכל רחיים מותר אך נראה דבמקום שאפשר לטחון ברחיים גדול שיש בהן אפרכסת אין לטחנן ברחיים אחרת:
ל סָעִיף טו אסורים. ומהרש"ל פסק דמותרין בשחיטה אבל כל הפוסקים חולקין עליו בזה:
לא סָעִיף טז בבהמה. הטעם איתא בש"ך משום דבהמה בשחיטה תליא מלתא ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אמ"ה ושחיטת הבהמה לא מהני להו שהרי יש להן חיות בפני עצמן ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו התם מכל בבהמה תאכלו נפקא אבל הכא באיסורייהו קיימי:
לב סָעִיף טז במעיהם. דמעלמא אתו לתוכם אבל בין עור לבשר שרי דמהם גדלים ולית בהו משום אמ"ה דהא דגים באסיפה בעלמא סגי להו:
לג סָעִיף טז פירשו. כתב הש"ך והיינו דלא פירשו לגמרי אבל אם פירשו לגמרי אסורים דודאי לא עדיפי מתולעים שבגבינה:
לד סָעִיף טז המתירים. ר"ל לדעת המתירים בבשר לאחר שחיטה ומ"ש אם פירש מת ולעיל ס"ד הביא יש אוסרים אפילו פירש מת היינו משום דסברת המתירים עיקר בעיניו:
לה סָעִיף טז נפלו. כ' הטור וראוי היה לחוש כשנתן הבשר בקדרה במים צוננין אולי פירשו לדופני הקדרה ונהגו להתיר עכ"ל והטעם משום דיש מתירין בכל ענין:
לו סָעִיף טז הגבינה. כ' הש"ך לאו דוקא אלא ה"ה בקערה מותרים אבל אם פירשו על השלחן אסורים משום מראית עין:
לז סָעִיף יז רפואה. כתב הט"ז דמהרש"ל העתיק תשובת ר"י על נכפה שהוא כמכה של חלל ומותר להאכילו מאכל שיש בו שרץ אם הרפואה בידוע ואם לאו אסור ואם ביטל העובד כוכבים הרפואה בס' מותר עכ"ל כ' חוות יאיר סי' ק"ב רפואה לבעלי ירוקין לבלוע ח' כינים של ראשו אסור משום דאין רפואה זו בדוקה. השואף דבר איסור דרך נחיריו פטור אפילו שנהנה בכזית מאחר שאין דרך אכילתו בכך (הל"ק סימן ל"ה):
א סָעִיף ב יש אוסרים ויש מתירים. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' כ"ו בהג"ה שם מה שכתוב בזה]:
ב סָעִיף ה שמא פירשו. עט"ז שהקשה מלעיל סעיף ד' דלא חיישינן שמא פירשו אפילו חורו נקוב לחוץ ועיין בתשובת שיבת ציון סי' כ"ח מה שכתב בזה לתרץ וע"ש עוד:
ג סָעִיף ה על הארץ. עבה"ט ומ"ש ועיין פר"ח שחולק ר"ל דס"ל דאפילו אם בוודאי פירשו על הכלים בפנים שרי כמו במים ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ז שכתב דאף דמסתבר טעמיה אין להקל נגד שאר הפוסקים אבל בספק אם פירשו כלל אין למחות במי שמקיל ואם כבר אפו מקמח הזה ולא נודע התולעת עד לאחר האפיה יש להקל בהפ"מ אף אם הקמח היה מונח על הארץ ע"ש היטב. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן כ"ז]. ועיין בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שהביא כאן דברי הט"ז דאוסר לעשות יי"ש מקמח שהתליע אף דלא שייך בזה אין מבטלין איסור לכתחלה כיון דלא נתכוין רק להוציא הזיעה ממנו מ"מ אם יהיה לישראל שום היתר יבא לאכלו בעין. וכתב דהפר"ח חולק עליו ומתיר לעשות יי"ש וכן בתשובת צ"צ סי' נ"א לא חש להאי חששא של הט"ז ע"ש ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ל"ה שחולק ג"כ על הט"ז והתיר לעשות מקמח המתולע יי"ש או שכר וכן לעשות יין מראזיינ"ו שהתליעו ואח"כ לסננו דרך בגד עב ולא חיישינן כלל להאי חששא של הט"ז ע"ש. ועיין בתשובת שב יעקב סימן כ"ט שהתיר לתת גודגדניות המתולעים לתוך יין ובלבד שיתן אותם לתוך כיס קטן תפור מכל צדדיו ע"ש:
ד סָעִיף ה לישראל. עבה"ט ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ל"ה שחולק ג"כ על הש"ך במה שהתיר מכירה קבא קבא ע"ש ועיין במג"א סי' תס"ז סק"ב:
ה סָעִיף ח מחוברים. עבה"ט [מ"ש ובט"ז כ' מדברי המחבר משמע כו' ובודאי דלכתחלה. ועיין בתשו' ח"ס סי' ע"ז שרב אחד החמיר ע"ע שלא למכור בחנות שלו פירות יבשים של אשתקד בימות החורף מאחר שבימי הקיץ מסיון ואילך הוחזקו בגידול מילווע"ן וכל בריה שאין לה עצם אינו חי ששה חדשים אבל מתקיים יב"ח כמ"ש הפר"ח ס"ק כ"ג. וא"כ אותן מילווען שנתהוו בסיון מתים בחשוון ועדיין אסורים עד סיון הבא עד שעבר להם יב"ח ואין להם בדיקה כיון שמתו ואינם רוחשים עוד. והוא ז"ל השיב לו דמעיקר הדין א"צ להחמיר בזה כי הרמב"ם פ"ב ממ"א הלכה ט"ו כשדיבר מתולעים בתלוש שפירשו ומחובר אפי' לא פירשו לא הוצרך בדיקה אלא באותן המתליעים במחובר אבל אותן המתליעים בתלוש לא הזכיר בדיקה אפילו לכתחלה ואפילו להמחמירין בזה היינו בדאפשר למיבדק אסור לאכול בלא בדיקה כיון דאפשר לעמוד עליו אבל היכא דא"א לעמוד עליו כמו נ"ד שכבר מת הרחש אחר ששה חדשים וא"א לבודקן אין לאסור הפרי אך ירחצו היטב לתקן מה דאפשר שאם יש עליו תולעים ומילווע"ן מתים יסורו אע"פ שאין זה תיקון גמור דא"כ אפי' במילווע"ן חיים נמי טורח בדיקה זו למה ירחצו במים אע"כ אין זה תיקון בטוח מ"מ הכא אחר ו' חדשים דא"א בבדיקה מחויב לעשות האפשרי אבל אין לאסור לרבים מ"מ הא וודאי הפרוש והחסיד לא יאכלו שום דבר הצריך בדיקה לעולם ושאר עמא דארעא האוכלים בבדיקה עכ"פ מה טוב אם ימשכו ידיהם באופן שאלתנו דהיינו מימי כסליו ואילך לא יאכלו יבשים משל אשתקד שכבר מת הרחש שמימי סיון אבל לאסור לרבים מה שכבר נהגו להתיר אין לנו ע"ש] ומ"ש בשם בה"י ראיתי אנשי מעשה כו' עי' בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן קכ"ד שכתב דאורז יש לו ג"כ תקנה בבדיקה ע"י חימום וראות עין יפה ומבדקי נמי בשמשא או ע"י כלי זכוכית מגדיל הראות והמחמיר יחמיר לעצמו אבל אין להורות איסור לאחרים ע"ש.
ו סָעִיף ט ואם לאו מותר. עיין בתשובת הרדב"ז חלק ב' סימן תשכ"ג מ"ש בזה:
ז סָעִיף ט שהוחזק בתולעים. עבה"ט בשם רש"ל. והוא בפרק אלו טריפות סי' ק' והביאו הט"ז ס"ק י"ז ושם מסיים בה ונראה דוקא במה שמצוי בהם הכנימה אלא שלא בדק כדינו אמרינן הכי אבל בדבר שאין מצוי בו כנימה דאמרינן מעלמא נפל לא חיישינן לטפי מהני שנמצאו עכ"ל. מבואר כוונתו דבדבר שאין מצוי בו כנימה אפילו נמצאו ג' מותר אפי' אותו התבשיל וכן הבין המג"א בא"ח סי' תס"ז ס"ק י"ב ודחה משום זה דברי הכל בו בשם הראב"ד שם באם נמצאו ג' שעורים בתבשיל ועיין בחק יעקב שם ס"ק כ"ה שכתב דדברי מהרש"ל אינם מוכרחים ולא נמצא חילוק זה בשום פוסק ע"ש ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ס"ד וסי' ס"ו אות כ"ה שכתב דאין כוונת הרש"ל כמו שהבינו הם דאף אותו התבשיל מותר אפי' נמצא ג' אלא ר"ל לענין לאסור כל אותו המין משום דהוחזק בתולעים לזה מחלק דבדבר דאתי מעלמא לא אסרינן כל אותו המין אבל ודאי זה התבשיל שבו נמצאו התולעים אסרינן בג' אפילו באתי מעלמא ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ט"ז מעשה כו' עיין פמ"ג שכתב דאם לא נמצא אצל המוכר אלא אשה אחת מצאה בשלה היינו אומרים כאן נמצא וכאן היה כו' ומיהו אם ג' אנשים או יותר לקחו ונמצא בג' מילווען יש לאסור גם בשאר ב"ב כו' ומ"ש הט"ז דאותן שקנו אח"כ אסורים אין ר"ל שקנו אחר שקנתה האשה דזה ודאי מותר אפילו אם נמצא לאחר שעה גם אצל המוכר דמה שיש ביד האשה אמרינן אצלה נתהוו מכח כאן נמצא כאן היה ואצל המוכר אמרינן שמא אח"כ נתהוו כו' אלא ר"ל שקנו אחר שמצאו המילווען אצל המוכר עכ"ד. והנה מ"ש היינו אומרים כאן נמצא כו' עיין בתשובת חות יאיר סי' ק"ט כתב שם דבזה לא אמרינן כאן נמצא כאן היה משום דדוקא במידי דאתי מעלמא אמרינן כן. ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ו' שכתב דודאי הנכון עם החו"י בזה דכן מוכח מאשה דמטמאין למפרע אף שהולכת ממקום למקום ע"ש. עוד כתב החו"י שם דסתם כלים המיוחדים לקמח דבוק בהם קמח יבש לכן יכולין לתלות בו ואף אם האשה אמרה שהיה נקי יוכלו שאר הנשים לומר לה אין אנו מאמינים לך ע"ש. ומ"ש הבה"ט עוד ופר"ח חולק כו'. עיין בתשובת חינוך ב"י סימן מ"ט שחולק ג"כ על הט"ז ואוסר אפילו מה שלקחו קודם שנודע המילוועי וכתב שכן הורו חכמי פוזנן (ועפמ"ג דהמורה להתיר בהפ"מ ושמחת יו"ט אין למחות) וע"ש בסי' נ"ז באמצע התשובה כתב שם דדוקא אם לא היה רק שעה קטנה כי רחוק מסברא לומר שבשעה קטנה נוצרו אבל בנד"ז שד' ימים מע"ש עד יום ב' מפסיקין כ"ע מודו להט"ז שאפשר לומר שנוצרו בינתיים ובשעת אפיה עדיין לא היו (ונראה דמה שנקיט שד' ימים מפסיקין לפי שהמעשה היה כך אבל אה"נ דאפילו בחצי מעל"ע או פחות תלינן שנתהוה אח"כ וכ"כ בתשובת חות יאיר סוס"י כ"ט דכ"ע מודו להט"ז כשיש המשך זמן ו' או ז' שעות ביני וביני כ"ש לילה שלמה ע"ש) וכתב עוד בתשובת חב"י שם בדבר שקנו כמה ב"ב מאיש אחד פירות יבשים ובדקו ג' נשים שלקחו ומצאו כל אחד רק אחת או אמרינן לצרף כל הג' יחד והוי מוחזק בתולעים נראה מאחר שי"ל שנתגדלו בבית הקונים ע"כ אם לא ימצאו יותר לאחר שיבדקו היטב לאור השמש לא מחזקינן איסורא אבל לאחר שנמצאו ג' דכבר הוחזקו לאיסור אצל הקונה לא יועיל עוד בדיקה ולא רחיצה כי החוש מעיד כי לא יוכל נקיון ובפרט פירות יבשים שיש בהם סדקים והתולעים קטנים שחוש הראות ילאה להביטם כ"א בטורח גדול ואין להם תקנה אלא למוכרם מעט מעט לעובד כוכבים (ולפי מ"ש לעיל ס"ק ג' אסור לעשות כן) ומ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו מאחר שג' נמצאו ואפשר שכבר היה כן אצל המוכר ע"ש. ומ"ש עוד הבה"ט בשם לה"פ להתיר יי"ש של חדש. עיין בספר נחלת עזריאל בחולין ד' ק"ך שדחה ראייתו:
ח סָעִיף יב שנפלו לתוכו נמלים. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' צ"ד שנשאל בפירות מרוקחים שהתליעו שנתהוו בהם מילווען והמרקחת הוא שהפירות כבושים בחומץ ודבש והפירות צפים בתוך המשקה והנה מבואר כי שרץ המים הגם שהם פורשים על דופני הכלי מבפנים מותרים אבל פירות שהתליעו אם פירשו על דופני הכלי מבפנים אסורים (עבה"ט ריש ס"ק י"א) ובנ"ד הדבר בספק אי השרצים מן המשקה התליעו או מהפירות ואפילו אם יבורר שממשקה נתהוו השרצים מ"מ כאשר יפרשו על הפירות אולי לאו היינו רביתייהו כמ"ש הפר"ח ס"ק ל"ב בלש פת במים שיש בהם שרצים שאסור הפת הגם דפירש על דופני הכלי מותר מ"מ בפירש על הקמח אסור. והעלה החכם השואל להקל דאפילו אם נשרץ מן הפרי כיון שהפרי במים הוא שרץ המים וחשש הב' ג"כ ליתא דל"ד למ"ש הפר"ח דהתם פורשים מן המים מכל וכל על הקמח אבל הכא הפירות הם לחים ומשקה טופח עליהם ובעל המחבר הסכים עמו בהא דאם זוחלים על הפירות אין בזה חשש ולענין השאלה העלה להחמיר ע"ש היטב:
ט סָעִיף יב יש להסתפק. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"ב שדעתו בזה להתיר ע"ש:
י סָעִיף יג יחממנו. עט"ז וש"ך דאין זה מבטל איסור כיון דאין כוונתו לכך ועיין בתשובת נו"ב חיו"ד סי' כ"ו בהג"ה שכתב דזה לא שרי אלא היכא שכבר מעורב כמו הכא אבל לערב לכתחלה אסור ע"ש וכן כתב בנו"ב תניינא סימן נ"ו ונ"ז ע"ש בסי' מ"ו. ועיין בנ"צ מ"ש בזה ובארתי שם שדעת הרבה פוסקים אינו כן:
יא סָעִיף יד מותר לטחנן. עש"ך דהתה"ד לא התיר אלא בענין שיבררו קודם הטחינה דאז כיון דליכא אלא חששא שיש עוד תולעים סמכינן אהנך טעמי אבל לא כשנמצא הרבה מתולעים בענין דא"א לברר ע"ש ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ע"ז שפעם אחת קנו ישראלים חטים הרבה שבהם מתולעים הרבה והיה בדבר הפ"מ והורה להקל היכא דנראה דרוב עכ"פ נגד המתולעים דהיינו חטים שאינם מנוקבים וגם המנוקבים חלק החטה שבהם הוא בכולל רוב נגד התולע דאז מותר אפילו בלא ברירה אם טוחנם ברחיים שיש אפרכסת ובתנאי להזהיר להקונים לרקוד הקמח אחר הטחינה לאור היום ולהשליך התולעים שיצאו. וכתב עוד שם דעדיף יותר אם כמעט כל החטים מתולעים אלא דרובן אינם מנוקבים באופן דהתולעים שלא פירשו היינו של אין מנוקבים הוא רוב נגד התולעים שפירשו דבזה יש לצדד קצת להקל אף בלא אפרכסת ע"ש טעמו:
יב סָעִיף טז על הגבינה. [עבה"ט. ופר"ח החמיר מאד לאסור אף תולעים שבגבינה כל שפירשו מה"ת ע"ש ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן כ"ו וכ"ז מ"ש בזה]:
יג סָעִיף יז משום רפואה. [עבה"ט ועיין בתשובת ח"ס סי' ע"ו שכתב הגם דמתשובת הרא"ש כלל מ"ב יש להוכיח דנכפה לא חשיב סכנת נפשות מ"מ בפ"נ הולכים להקל ויש לסמוך אמהרש"ל בשם הר"י להאכילו דבר איסור אם הרפואה בדוקה ע"ש]:
א סָעִיף א שאינם נובעים. שם מה הפרט כו':
ב סָעִיף א לפיכך כו'. שם:
ג סָעִיף א אבל אסור כו'. כמש"ש וליחוש דלמא פריש כו' אלא כו' משא"כ כה"ג דלאו היינו רביתיה וז"ש שם שוחה ושותה דוקא:
ד סָעִיף א כגון לאחורי כו'. דדמי לגג תמרה וגרעניתה שתוך החור הוא כתוך הכלי. ת"ה:
ה סָעִיף א ומסתמא כו'. דאל"כ הדק"ל דלמא פריש:
ו סָעִיף א אבל אם כו'. גמ' הנ"ל:
ז סָעִיף ב הגדלים כו'. עבה"ג ולכן פריך ואיפוך אנא וז"ש עצורין ככלים. תוס' ד"ה במים:
ח סָעִיף ג או שאר כו'. שם שיכרא:
ט סָעִיף ג שדרך כו' רש"י ד"ה שיכרא:
י סָעִיף ג אין כו'. גמ' שם:
יא סָעִיף ג אבל כו'. וז"ש בצבייתא:
יב סָעִיף ג וכן מותר כו'. מדלא אסרו אלא לסנן. ור"ל דכלי שני דין כלי ראשון לו דאל"כ ליחוש דלמא פריש. ועד"מ:
יג סָעִיף ד ויש אוסרים אם כו'. כמש"ש וליחוש דלמא כו' וסברא ראשונה ס"ל כמו דאין חוששין שם דלמא פריש לאחורי הכלי כמש"ל בס"א. ועש"ך:
יד סָעִיף ה תולעים כו' וה"ה כו'. דבהן פי' לדופני הכלי מבפנים אסור כמו פי' מקצתן לאויר העולם דדוקא במים אתרבאי מכל אשר במים ששוחה כו' וא"כ חיישינן שמא פירשו כמש"ש דלמא כו':
טו סָעִיף ה ואסור למכרו כו'. כמ"ש בפ"ב דפסחים (מ' ב'):
טז סָעִיף ו תולעים כו'. כשמואל דר"פ שם נ"ח ס"ל כוותיה ועתוס' שם ד"ה דיקא כו':
יז סָעִיף ו והוא כו'. דהא בעינן השורץ. שם: (ליקוט) והוא שריחש כו'. אבל בת"ה פ' ב' פליג ע"ז וכתב דהא לשמואל הוא כמו הגדל על הארץ וז"ש קישות שהתליע סתם כו' וז"ש בהג"ה ופעמים כו' (ע"כ):
יח סָעִיף ו אבל הנמצאים כו'. כמו קישות כו'. שם:
יט סָעִיף ו תולעים הגדלים כו'. כמ"ש בברכות מ' ב' נדרים נ"ה ב' מירבא רבו כו':
כ סָעִיף ו ופעמים כו'. כ"כ הרשב"א וס"ל דלא בעינן ריחש כמ"ש בסי' ער"ה דלא כדעת תוס' ורא"ש וש"ע:
כא סָעִיף ו שמתחיל כו'. כמו ביצה שנמצא דם בחלמון שאסור כאלו כבר נתרקמה וכן עכבר שחציו בשר הנונע בבשר טמא וכ"ש לענין איסור כמ"ש בפ"א די"ט (ז' א') אפושי כו'. שם:
כב סָעִיף ז (ליקוט) פרי כו'. ערש"י נ"ח ב' ד"ה הני כו' ומשמע דוקא שהתליעו אבל מסתמא אין חוששין ול"ג דא"כ הל"ל הני פירי כו' ומ"ש תמרי דנקט ועוד הא סתמא קאמר הני תמרי דכדא אלא משום דהתלעה מצויה בהן ואע"פ שהוא מיעוט דלמיעוט המצוי חוששין כמו בבדיקת הריאה וז"ש בס"ח כל כו'. ת"ה פ' ב' ועבס"ח בהג"ה דהוי כו' (ע"כ):
כג סָעִיף ח כל כו' מתוכו. דא"צ פירש:
כד סָעִיף ח (ליקוט) ואם שהה כו' ואף כו'. אבל לאכלן בלא בישול מותר ולא חיישינן שמא פירשו וחזרו לחורן שזה אינו מצוי וכמש"ש ס"ז א' א"ה במנא כו' ואי איתא ליחוש שמא פירש אדופנא מאבראי וחזר אלא דאין חוששין שיפרוש ממקום רביתיה ויחזור. ת"ה (ע"כ):
כה סָעִיף ח ומ"מ צריך כו'. כ"ז לשון הרא"ש וטור:
כו סָעִיף ח בחוץ. כיון שפירש:
כז סָעִיף ח או כו'. בעיא שם כנ"ל:
כח סָעִיף ח וירחשו. אזיל לשיטתו כנ"ל ס"ו:
כט סָעִיף ח או בדופני. כנ"ל ס"ה:
ל סָעִיף ח המתולעים כו'. אבל בתוך יב"ח לא מהני דב' רחשים הן אחד קטן הגדל במחובר וא' גדול הגדל בתלוש ונוקב ויורד והמנוקבים עולין למעלה משא"כ אותו שגדל במחובר שאינו נוקב. ת"ה. ועוד דאין כולם עולין למעלה וז"ש ואח"כ יתנם בקדירה כו' וזה לא מהני בתוך יב"ח דא"צ פירש וכמ"ש הרשב"א בחידושיו דאין עולין למעלה אלא המוכנים לפרוש. ורותחים לבד לא מהני דשמא יצאו מיד מחיים אבל עכשיו אותן שלא עלו למעלה לא יפרשו מיד כנ"ל:
לא סָעִיף ח ולא מהני כו'. כמש"ל ר"ס ל"ט:
לב סָעִיף ט עבר ובישל כו'. כמו (חולין ט' ה') בא זאב ונטל בני מעיה ועוד דס"ס הוא שמא לא היה ושמא נימוח ובטילה וע"ל סי' ק"א ס"ו:
לג סָעִיף ט כי אין כו'. עש"ך:
לד סָעִיף ט ויש מי כו'. כמ"ש בפ' הבע"י וכרשב"ג (ועיין לקמן סימן ק' ס"ק כ'):
לה סָעִיף ט ודוקא כו'. כמ"ש בס"ג בהג"ה:
לו סָעִיף י (ליקוט) ירקות כו' אבל כו'. עסי' ק' ס"ד מש"ש (ע"כ):
לז סָעִיף יב (ליקוט) מרקחת כו'. דלא כתר"י שכ' בספ"ו דברכות שאיסור שנפל לדבש מותר והרא"ש תמה מנין לו ונראה שלמד מדבש עצמו שרגלי דבורים מעורבים בו אבל תוס' בע"ז ס"ט א' ד"ה ההוא תי' ע"ש וכן כל הפוסקים חולקין עליו וכן השיגו המ"א ממ"ש בבכורות ו' ב' וחלב דבהמה טהורה כו' ובתמורה ל"א א' אבל גבי ביצה אימת כו' אבל בלא"ה לא וע"ש סי' רי"ו ס"ק ג' שהאריך בזה (ועמש"ש בליקוט שאשתמיטתיה דברי הר"ן) (ע"כ):
לח סָעִיף יב שהדבש כו'. כמ"ש בפ"א דב"ב (ג' ב'):
לט סָעִיף יג דבש כו'. עט"ז וש"ך:
מ סָעִיף יד חטים כו'. ע"ש ושם: (ליקוט) חטים כו'. ירושלמי ספ"ה דתרומות על מתני' וטחנן כו' ואם ידוע כו' ובפ"א דערלה על מתני' רי"א כו'. תני אף טוחן בתחלה ומתיר מתני' דר"י דרי"א אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאתים אר"ז ד"ה היא שכן דרך כהנים להיות טוחנין מדומע בתוך בתיהן כו' והביא הר"ש בתרומות שם (ע"כ):
מא סָעִיף טו מיני כו'. כמו שבעיקרי זיתים כו': (ליקוט) מיני כו'. ומרדכי כתב ר"פ העור והרוטב סי' תתרנ"א עופות הגדלים באילן י"א שא"צ שחיטה לפי שאין פרין ורבין ואור"י ששמע מאביו שר"ת הצריכן שחיטה וכן א"ל ר' יהודה הלכה למעשה שיש לשוחטן וראיה ממש"ש קכ"ז א' או כלך לדרך כו' אלמא בכלל שאר שרצים הוא ה"ג כו' אבל בשחיטה לכ"ע מותר כיון די"ל סימני טהרה וכ"פ ביש"ש שם (ע"כ):
מב סָעִיף טז בדגים. עתוס' ד"ה קוקייאני וכן פי' הגאונים וכ"כ ברוב ספרים להדיא מינם ניים כוורא כו'. ב"י:
מג סָעִיף טז ואפילו כו'. כמ"ש למטה בהג"ה:
מד סָעִיף טז והא כו'. כמ"ש בגמ' הכי השתא כו':
מה סָעִיף טז לדעת המתירים כו'. ר"ל לאפוקי י"א דס"ד:
מו סָעִיף טז נוהגים כו'. כנ"ל דהיינו דביתייהו ול"ד לפי' לגג תמרה דאין דרכה להיות שם ולמד מהגדלים במים שבכלים ובורות:
מז סָעִיף טז יש מתירין כו'. דדוקא בגידולי קרקע אף בתלוש אית כהו משום שרץ השורץ על הארץ משא"כ באינו ג"ק דלית בהו אלא משום אבר מן החי בנמצאים בבהמה בחייה כנ"ל. מרדכי בשם ראבי"ה:
מח סָעִיף יז שרץ שרוף כו'. כמ"ש בסוף תמורה ופ"ב דפסחים כל הנשרפין אפרן מותר ואפי' באכילה. מרדכי רפ"ב דפסחים: (ליקוט) שרץ שרוף כו'. כמ"ש בפ"ב דפסחים (כ"ד ב') כל איסורין כו' וכ"ש אוכל חלב חי שפטור ופטור ומותר קאמר דלאו מפטורי שבת הוא דפטור אבל אסור ובפ' מי שאחזו (ס"ט ב') לטחול לייתי שב ביני דמיא כו'. מרדכי רפ"ב דפסחים וכתב שם ומיהו בריא יזהר בדבר וז"ש לרפואה אבל הרא"ש שם לא כ"כ אף שלדינא אינן מחולקין אלא שכתב מדקאמר אין לוקין משמע הא איסורא איכא אבל לרפואה מותר כמ"ש שם (כ"ה ב') ברבינא דשייף לברתיה כו' א"ר הכי קא"ל כו' אלמא אע"פ שאין בו סכנה מותר וע"ל ס"ס קנ"ה וכ"ש כה"ג באכילה כמ"ש שם וכ"ש אוכל חלב חי כו' וכ"כ תוס' בע"ז י"ב ב' בד"ה אלא כו' דאיסורא איכא וכ"כ רמב"ן וריב"ש רש"פ וע"ל ס"ס קנ"ה בהג"ה שכתב חוץ מבעצי ע"א ולפי הטעם שכ' דמותר משום דאפרן מותר וכ"כ במרדכי שם ניחא אבל לפי הנ"ל צ"ל דבע"א אסור אפי' שלא כדרך הנאתן כמו בב"ח דלא כתיב אכילה ובתוס' דע"ז שם נסתפקו אבל ליה פשיטא כשיטתו שכתב שם דאפרן מותר משום שהוא שלא כדרך הנאתן וכ' בכלאים ובב"ח אסור ע"ש (וע"ל סי' קנ"ה ס"ק כ"ב) (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.