א סִימָנֵי דָּגִים מְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, טָהוֹר. וּסְנַפִּיר, הוּא שֶׁשָּׁט בּוֹ. וְקַשְׂקֶשֶׂת, הֵן הַקְּלִפּוֹת הַקְּבוּעוֹת בּוֹ. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁהֵם נִקְלָפִים בְּיָד אוֹ בִּכְלִי, אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לְקַלְּפָן מֵעוֹר הַדָּג, לֹא מִקְרֵי קַשְׂקֶשֶׂת (המ"מ פֶּרֶק א' דמ"א). וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא סְנַפִּיר אֶחָד וְקַשְׂקֶשֶׂת אַחַת, מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ עַתָּה, וְעָתִיד לְגַדְּלָם לְאַחַר זְמַן אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ בְּעוֹדוֹ בַּמַּיִם וְהִשִּׁירָן מִיָּד בַּעֲלוֹתוֹ לַיַּבָּשָׁה, מֻתָּר. (רַמְבַּ"ם ספ"א מהמ"א ורי"ף ור"ן וְה"ה) הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְהַתִּיר בְּקַשְׂקֶשֶׂת אַחַת, רַק כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת תַּחַת לְחַיָּיו אוֹ זְנָבוֹ אוֹ סְנַפִּירוֹ (הַטּוּר וְהָרֹא"שׁ לְדַעַת בֵּית יוֹסֵף וְר"ן וְה"ה בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן), וְטוֹב לְהַחְמִיר.
ב יֵשׁ מִינֵי דָּגִים שֶׁקַּשְׂקַשֵּׂיהֶם דַּקִּים מְאֹד וְאֵינָם נִכָּרִים, וְאִם כְּרָכוּהוּ בְּבֶגֶד אוֹ נָתְנוּ אוֹתוֹ בִּכְלִי מָלֵא מַיִם וְנִמְצְאוּ קַשְׂקַשִּׂים, מֻתָּר.
ג כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת. לְפִיכָךְ מָצָא חֲתִיכַת דָּג שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחַר סְנַפִּיר. מָצָא לוֹ סְנַפִּיר, לֹא יֹאכְלֶנּוּ עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת.
ד מָצָא חֲתִיכוֹת דָּגִים וְיֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן קַשְׂקֶשֶׂת, אִם הַחֲתִיכוֹת מַתְאִימוֹת, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת; חֲזָקָה, מִדָּג אֶחָד בָּאוּ. וְאִם אֵינָן מַתְאִימוֹת, אֶת שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהֶן קַשְׂקַשִּׂים מֻתָּרוֹת, וְהַשְּׁאָר אֲסוּרוֹת, אֲפִלּוּ כֻּלָּן מְלוּחוֹת בְּיַחַד. הַגָּה: וְאִם נִמְצָא שָׁם דָּג שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֹאשׁ רָחָב וְשִׁדְרָה, מֻתָּר לְאָכְלוֹ, דְּוַדַּאי הָיָה לוֹ קַשְׂקַשִּׂים. אֲבָל אִם הַדָּג שָׁלֵם, וְאֵין אָנוּ רוֹאִים בּוֹ קַשְׂקַשִּׂים, אֵין לִסְמֹךְ אָרֹאשׁ וְשִׁדְרָה.
ה צִיר דָּגִים טְמֵאִים, אֵינוֹ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִקְנוֹת מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים דָּגִים מְלוּחִים, טְהוֹרִים, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּנָּחִים עִם הַטְּמֵאִים בִּכְלִי אֶחָד, שֶׁמָּא לֹא נִמְלְחוּ יַחַד. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים, אִם מֻנָּחִין עִם הַטְּמֵאִים בְּחָבִית אַחַת. וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִקְנוֹתָן, אֲפִלּוּ אִם רוֹאִים רַק שֶׁמֻּנָּחִים עִם הַטְּמֵאִים הַמְּלוּחִים בְּעִרְבּוּב עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁמּוֹכְרִין אוֹתָן שָׁם (ת"ה סי' קע"ד וְהַגָּהוֹת ש"ד וְש"ד סִימָן כ' וְאוֹר זָרוּעַ וְאָרֹךְ כְּלָל י"ג ומָרְדְּכַי בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת הר"ר יִשְׂרָאֵל), מִלְּבַד בְּהֶערִינְ"ג וּמרקרי"ש דְּמַתִּירִין בְּכָל עִנְיָן, דְּוַדַּאי אֵין נִמְלָחִים עִם הַטְּמֵאִים, מִשּׁוּם דְּאֵין דֶּרֶךְ לְמָלְחָן עִמָּהֶם (מָרְדְּכַי). וַאֲפִלּוּ בִּשְׁאָר דָּגִים, אֵין לְהַחֲמִיר לְפַשְׁפֵּשׁ וְלִבְדֹּק אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם דָּגִים טְמֵאִים. וְאִם רוֹאֶה שֶׁהַדָּגִים הַטְּמֵאִים שְׁרוּיִים בְּמַיִם עִם הַטְּהוֹרִים, אֲפִלּוּ בְּהֶערִינְ"ג יֵשׁ לְאָסְרוֹ (הַגָּהוֹת ש"ד בְּשֵׁם מהרא"י וְר' יְרוּחָם). אֲבָל אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִשְׁרוּ, כָּל זְמַן שֶׁאֵין רוֹאִים (שָׁם). וְכָל זֶה לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד, שֶׁכְּבָר קְנָאָן, יֵשׁ לְהַתִּיר בְּכָל עִנְיָן, מִשּׁוּם דְּצִיר דָּגִים דְּרַבָּנָן, וְאָמְרִינָן שֶׁמָּא בִּתְחִלָּה לֹא נִמְלְחוּ יַחַד, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין אַחַר כָּךְ לִבְלִיעָתָן זֶה מִזֶּה (אָרֹךְ). וְדַוְקָא דְּלֵי בְּהוּ שַׁמְנוּנִית, וּסְתָם דָּגִים מְלוּחִים לֵית בְּהוּ שַׁמְנוּנִית, אֲבָל אִם אִית בְּהוּ שַׁמְנוּנִית, אָסוּר מִדְּאוֹרָיְתָא, וּסְפֵיקָא לְחֻמְרָא (שָׁם). וְהֵיכָא דְּהַדָּגִים מְלוּחִים יְבֵשִׁים, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן, מֵאַחַר דְּהַטְּמֵאִים גַּם כֵּן יְבֵשִׁים (מהרא"י בת"ה). וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר גַּם בָּזֶה לְכַתְּחִלָּה, אִם מֻנָּחִים בֵּינֵיהֶם (שָׁם).
ו עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהֵבִיא חָבִית מְלֵאָה מִצִּיר דָּגִים, אִם כִּילְכִית (פי' הֶעָרוּךְ דָּג טָמֵא, וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, וַאֲחֵרִים פֵּרְשׁוּ שֶׁהוּא דָּג טָהוֹר) אַחַת שׁוֹטֶטֶת בּוֹ, מֻתָּר, שֶׁזֶּה סִימָן שֶׁהוּא מִדָּגִים טְהוֹרִים. וְאִם לָאו, אָסוּר. וְהָנֵי מִלֵּי דְּסַגִּי בְּכִילְכִית אַחַת, בְּחָבִית סְתוּמָה, אֲבָל אִם הָיְתָה פְּתוּחָה, אֵינָהּ נִתֶּרֶת בְּפָחוֹת מִשְּׁתַּיִם, אֲבָל בְּאַחַת חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא מֵעָלְמָא אָתָא. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הָיוּ חָבִיּוֹת רַבּוֹת, וְכֻלָּן פְּתוּחוֹת, וְכִילְכִית, דְּהַיְנוּ דָּג טָהוֹר, מְשׁוֹטֵט בְּאַחַת מֵהֶן, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת. הָיוּ סְתוּמוֹת, פָּתַח אַחַת מֵהֶן וּמָצָא בָּהּ כִּילְכִית, הִיא מֻתֶּרֶת. שְׁנִיָּה וּמָצָא בָּהּ כִּילְכִית, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא דְּשַׁרְיָא עַל יְדֵי כִּילְכִית, הָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁאֵין בָּהּ דָּג אוֹ חֲתִיכָה שֶׁאֵין בָּהֶם קַשְׂקַשִּׂים, אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהֶם, הַכֹּל אָסוּר.
ז קִרְבֵי דָּגִים אֵינָם נִקָּחִים אֶלָּא מֵהַמֻּמְחֶה, אֶלָּא אִם כֵּן אוֹמֵר לוֹ הַיִּשְׂרָאֵלִי, אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים (ר"ן וְכֵן מַשְׁמָע מֵרַשְׁבָּ"א) הַמּוֹכְרָם: אֲנִי מְלַחְתִּים וְהוֹצֵאתִים מִדָּג טָהוֹר. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: טְהוֹרִים הֵם, אֵינוֹ נֶאֱמָן, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָדָם שֶׁהֻחְזַק בְּכַשְׁרוּת.
ח בֵּיצֵי דָּגִים, אִם הָיוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶם כַּדִים (פֵּרוּשׁ עֲגֻלִּים וְעָבִים כְּכַדִּים) אוֹ חַדִּים, טְמֵאִים. וְהוּא הַדִּין בַּקְּרָבַיִם, נָמֵי דִּינָא הָכִי (טוּר). אֶחָד כַּד וְאֶחָד חַד, שׁוֹאֵל לַיִּשְׂרָאֵל הַמּוֹכֵר. אִם אָמַר לֵיהּ: אֲנִי מְלַחְתִּים, וְהוֹצֵאתִים מִדָּג טָהוֹר, אוֹכֵל עַל פִּיו. וְאִם אָמַר לֵיהּ: טְהוֹרִים הֵם, אֵינוֹ נֶאֱמָן, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָדָם שֶׁהֻחְזַק בְּכַשְׁרוּת. וְעַכְשָׁו פָּשַׁט הַמִּנְהָג לִקְנוֹת בֵּיצֵי דָּגִים בִּסְתָם, בֵּין שְׁלֵמִים בֵּין נִמּוֹחִים, וַאֲפִלּוּ מִן הַעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ אֲדֻמִּים. אֲבָל הַשְּׁחֹרִים, אֵין אוֹכְלִים אוֹתָם כְּלָל.
ט דָּג טָהוֹר שֶׁנִּמְצָא בִּמְעֵי דָּג טָמֵא, בֵּין שֶׁנִּמְצָא דֶּרֶךְ בֵּית הָרְעִי, בֵּין שֶׁנִּמְצָא דֶּרֶךְ בֵּית הַבְּלִיעָה, בֵּין שֶׁיָּצָא לַחוּץ, טָהוֹר.
י דָּג טָמֵא שֶׁנִּמְצָא בִּמְעֵי דָּג טָהוֹר, אָסוּר (ל' הָרַמְבַּ"ם מהמ"א דִּין ה').
א סָעִיף א וקשקשת אחד כו'. כלומר באיזה מקום שיהיה סגי בקשקשת א' ולא חיישינן שמא עם דגים טהורים נתערב ונשרה מהן קשקשת ונדבקת בזה כיון דמחובר עמו יפה ונראה כגופו ודעת הי"א בהג"ה דכיון דאינו עומד במקום המיוחד לא חיישינן שמא עם דגים טהורי' נתערב ונשרה מהם קשקשת ונדבקת בו כל זה הוא בר"ן ובמגיד משנה ואף בסברא הראשונה העלה הרב המגיד שם דודאי כל מין שאינו נודע אם יש לחוש שנדבק בו קשקשים אסור מספק והולכים בשל תורה להחמיר מ"מ אפילו בשאר מקומות יהיה ניכר אם הם מגופו ע"כ:
ב סָעִיף ב יש מיני דגים כו'. כלומר דיש מיני דגים דידוע שהם טהורים וקשקשיהם דקים מאד ואינם ניכרים ולפיכך כשנמצאים מינים שאינם ידועי' לנו אם כרכוהו בבגד כו' מותר וק"ל מיהו איתא בש"ס (בעבודת כוכבים דף ל"ט ע"א) דאם מעמיד הדג נגד השמש ורואה בו צמחים כלומר קשקשים קטנים מותר ולא כתבוהו הטור והמחבר ושאר פוסקים משום דפשוט הוא:
ג סָעִיף ג כל שיש לו קשקשת כו'. והא דכתב קרא סנפיר כיון דהכל תלוי בקשקשת משום יגדיל תורה ויאדיר. ש"ס:
ד סָעִיף ד אם החתיכות מתאימות כו'. משמע מדברי המחבר דאם הם רק מתאימו' דהיינו שמתחברות יפה מותר וא"צ שיהא נראה מתוך חיתוכן שהכל הוא דג א' וכן הוא דעת הטור והרשב"א בת"ה בית ג' שער א' וכ"נ מדברי הגהמי"י ותרומת הדשן סימן ע"ט וכתב המחבר לקמן ס"ס ק"א וכ"נ דעת רש"י וכ"כ הר"ן שהוא דעת רש"י דלא כהב"ח שכתב דלרש"י תרוייהו בעינן ופסק כך הלכה:
ה סָעִיף ד אפי' כולן מלוחות ביחד. פירוש אפילו הכי לא נאסרו החתיכות הכשרות מהאחרות משום דציר דגים דרבנן ותלינן שאחר שנמלחו עירבן יחד וכמו שיתבאר בס"ה ואפי' כולן מלוחות יחד השאר אסורות ולא אמרינן מדהנך דאית בהו קשקשים מותרים מסתמא גם השאר הוא ממין זה אלא הוא ספיקא דאורייתא ולחומרא ועיין בס"ק כ"ג יתבאר לך דהציר אסור מ"מ ועיין סימן קי"ד ס"ט:
ו סָעִיף ד ואם נמצא שם דג כו'. פירוש אם נמצא שם כשהם מלוחים דג שיש לו ראש רחב ושדרה שהוא סימן דג טהור שהטמא ראשו חד ואין לו שדרה מותר לאכלו דודאי היו לו קשקשים קודם מליחה ונשרו או נטלו בעת תיקונם אבל אם הדג שלם בפנינו ועדיין לא נמלח אין לסמוך אראש ושדרה להתיר דג זה ולומר שהיו בו קשקשים ונשרו אחר עלייתו מהמים וכך מצאתי שכ' מהרש"ל בפי' דברי הרא"ש והטור והביאו בפריש' וכן פי' האחרוני' ובזה נתיישבו דברי הרמב"ם והרשב"א בריוח אבל המחבר השמיט האי דינא דראש ושדרה דאזיל לטעמיה שכ' בב"י דראש ושדרה לא מהני להרמב"ם ורשב"א אלא כשהוא מכיר בטביעת עין בראש ושדרה שהוא ממין דג פלוני שהוא טהור וזה לא הוצרך להזכיר שהוא פשוט אבל אין זה עיקר ובכתיבת יד הגאון מהר"ר ליב חנלש בגליון האשר"י מצאתי שכתב וז"ל ונ"ל לפרש דברי הרא"ש דמתחלה קאמר ומ"מ היכא דמכיר כו' ר"ל שהעובד כוכבים מביא לפנינו חבית של דגים שקצתן ניכר בהן קשקשים ומקצתן אין בהן קשקשים אבל ראש ושדרה ניכר בהן לא חיישינן שמא יש בהן מדגים טמאים כו' מאחר שבמקצת הדגים שבחבית יש בהן קשקשים ואח"כ קאמר הלכך אין לסמוך כו' ר"ל היכא שאין כאן סימן דקשקשת אלא שיש כאן דג שאין בו אלא סימן דראש ושדרה אין לסמוך עליו להתיר וב"י מפרש בע"א עכ"ל וגם דברי הרמב"ם והרשב"א יש לכוין כן וכן דברי הרב בהג"ה. ומ"ש הרב ראש ושדרה הכי מסקנא בש"ס דתרוייהו בעינן ראש ושדרה ולא סגי בחד מינייהו וכ"פ כל הפוסקים ואפי' צירן אסור היכא דליכא ראש ושדרה כדאיתא בש"ס שם (דף מ' ע"א) וע"ש בר"ן ד"ה אמר רב פפא הילכתא כו' ועיין בס"ק כ"ג:
ז סָעִיף ה שמא לא נמלחו יחד. בתחלה ואחר שפלטו כל צירן עירבן יחד לשון הרא"ש ושאר פוסקים ובזה א"ש דלא תקשי דהא לקמן סי' צ"א ס"ה פסקו המחבר והר"ב דאף לאחר שיעור מליחתו חשוב כרותח ואסור אפי' דיעבד אלא ודאי שאני הכא דציר שבדגים הוא מועט וכיון ששהה שיעור מליחה פלטו כבר צירן ובפרט דציר דגים דרבנן והב"ח כתב דאף המתירין לא התירו אלא כשמונחין עם הטמאים ואינם נוגעין בהן וז"א וע"ל סי' ע' ס"ק י"א ודוק:
ח סָעִיף ה ויש אוסרים כו'. הטעם דכיון שמונחין עם הטמאים אמרינן מסתמא נמלחו כך בתחלה ביחד ופסק בת"ח כלל כ' ד"ד בשם או"ה דאם יש ששים מן הטהורים נגד הטמאים קונים לכתחלה ולא מחזיקים איסור שמא היו הטמאים יותר ומכר מהם עכ"ל ופסק בד"מ סי' נ"ח דאין חילוק בין ציר דגים לציר נבלה דאסור מדאורייתא לעולם בטל בששים וע"ש:
ט סָעִיף ה דמתירין בכל ענין. כלומר לקנות אפילו לכתחלה:
י סָעִיף ה משום דאין דרך למלחן עמהם. כי הדרך שמביאין ההערינ"ג ממרחקים בחביות המיוחדות להן לבדן ובודאי לאחר ימים רבים ממליחה הניחו אלו אצלן מהרא"י שם:
יא סָעִיף ה אין להחמיר ולפשפש כו'. דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואפילו היכא דאיכא לברורי שם ול"ד למ"ש לעיל ריש סי' א' בהג"ה דאע"ג דרוב מוחזקין הן בשחיטה אין לסמוך לכתחלה על החזקה במקום דיכולים לבררו (והוא ג"כ מהאור זרוע) דהכא אין אנו מתירין הדגים מכח חזקה אלא אדרבה אמרי' מהיכי תיתי יהא כאן איסור:
יב סָעִיף ה אפילו בהערינ"ג. כלומר שמותרים כשמונחים יחד מלוחים מכל מקום בשרייה אחר מליחה אין חילוק בין שאר דגים להערינ"ג שהרי עינינו רואות שמי הציר עזין וחזקין ומבליעין בודאי וגרע טפי מציר המעורב במים דלא חשיבי כרותח לעיל ס"ס ע':
יג סָעִיף ה כל זמן שאין רואין. כלומר שאלו נישרו אבל אי חזינן לפעמים בבית עובד כוכבים ששרה אותן כך לא מחמירין ליזהר דאימור אקראי בעלמא הוא ת"ח שם בשם מהרא"י:
יד סָעִיף ה יש להתיר בכל ענין. כלומר בין בשאר דגים בין בהערינ"ג בין מלוחים בין שרויים כן מוכח בת"ח שם ומהרש"ל בספרו פכ"ה סי' ע"ח פסק דאף במלוחים אסור עד ס' אפילו דיעבד מטעם דאף לאחר זמן פליטה נאסרו במליחה ואין כן דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים גם לא נהגו כן ועס"ק ז' ופשוט הוא דאם נישרו יום שלם דהיינו מע"ל דהוי ככבוש דאף דיעבד אסור וכן מבואר בב"י ובת"ח ואפילו אי איכא לספוקי אם מונחים כך שרוים מע"ל או לאו אסור לפי מאי דקי"ל דכבוש אסור מן התורה וכדלקמן ריש סי' ק"ה:
טו סָעִיף ה אבל אי אית בהו שמנונית כו'. ואם יש ספק אי אית בהו שמנונית או לאו אזלינן לקולא דהוי ספק ספיקא ת"ח שם ד"ג בשם או"ה והכי איתא בסמ"ק סי' ר"ה ולקמן סי' ק"ז כתבתי דדוקא במליחה אבל בכבוש ומבושל אפי' ליכא שמנונית אסור מדאורייתא משום דאז יוצא עיקר הלחלוחית ע"ש:
טז סָעִיף ה והיכא דהדגים מלוחים יבשים כו'. משום שדרך העובד כוכבים כשמוציאין אותן מן המים קורעין אותם ומולחים כל אחד ואחד לבדו ותולין אותם ומפרידין אותם זו מזו כדי שישלוט בהן הרוח והחמה ויתיבשו שם:
יז סָעִיף ה ונהגו להחמיר גם בזה. וסיים בת"ה שם ומ"מ אי אשכח מדינה דלא נהוג להחמיר אין למחות בידם:
יח סָעִיף ו אם כולכית אחת כו'. דברי המחבר צריכין ביאור דע דאיתא בש"ס ציר שיש בה כולכית אחת מותרת ופרש"י ושאר מפרשים דכולכית הוא מין דג קטן שגדלה מאליה בציר דגים טהורים ואם יש ציר דגים טמאים אין כולכית גדילה בו והרמב"ם ושאר פוסקים פי' דכולכית הוא דג טהור דכיון שיש בציר דג אחד קטן טהור אנו מחזיקין הציר בטהור ול' הטור שזה סימן שהוא מדגים טהורין שאין דרך כולכית בציר דגים טמאים ואם לאו כו' משמע מלשון זה דס"ל כפירוש רש"י וכ"כ ד"מ והמחבר השמיטו ונראה שהוא תופס עיקר בזה כהרמב"ם וסייעתו ונראה דבזמן הזה פשיטא דאין לסמוך אפרש"י שהרי אין אנו מכירין אותו המין:
יט סָעִיף ו ומ"ש המחבר ויש מי שאומר כו'. היינו משום דלסברא ראשונה לא סגי בפתוחות בכולכית א' אפילו להתיר אותה חבית עצמה וכן בסתומות משמע לסברא הראשונה דאף שאותה חבית מותרת בכולכית א' מ"מ אף שנמצא ב' חביות סתומות וכולכית בכל א' מהן אין השאר חביות ניתרים בכך אבל ודאי אף לסברא הראשונה בחביות פתוחות אם נמצא באחד מהן כולכית כדינו דהיינו ב' כולכית כולן מותרות וכדאיתא בש"ס להדיא ועיין בב"י ודוק:
כ סָעִיף ו וכולכית דהיינו דג טהור וכו'. וסגי אפילו בדג אחד טהור ולא חיישינן שמא מעלמא אתא אלא דבפתוחות אם נמצא כולכית באחת מהן כולן מותרות דאדם עשוי ליקח מזו ומזו הלכך כמעורבות דמי אבל בסתומות דלאו כמעורבות דמי לא סגי עד שימצא שם שתי חביות כ"א בכולכית א' דכיון דשתים מותרין מוכחא מילתא דכולן מותרין מיהו מ"ש המחבר דעת הרמב"ם בשם ויש מי שאומר צ"ע דנראה לכאורה דעת הרמב"ם עיקר:
כא סָעִיף ו ויש מי שאומר כו'. צ"ע למה כתב המחבר סברת הרמב"ן והרשב"א והר"ן בשם ויש מי שאומר שהרי לא הביא בב"י מי שחולק בזה ואולי מפני שהרב המגיד כתב בסוף פ"ג מהמ"א דאין דבריהם מוכרחי' ומ"מ היה לו להביאו בב"י מיהו לפעד"נ שמוכרח הוא בש"ס (בעבודת כוכבים דף מ' ע"א) כן דהא אסיקנא התם דמחלוקת בצירן ואהא קאי התם ר"פ ופסיק הלכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד ע"ש ודוק:
כב סָעִיף ו דהא דשריא ע"י כולכית. לכל חד וחד כדאית ליה:
כג סָעִיף ו אבל אם יש בהם כו'. כלומר אף שיש בציר זו דגים טהורים וטמאים דהיינו שאין ניכרין בהם קשקשים או ראש ושדרה וכמ"ש בס"ק ו' הכל אסור כלומר הדגים שאין ניכרין שהן טהורין והציר שכיון שגופן מעורב בצירן גזרינן דאי שרי' צירן אכלי נמי גופן אבל החתיכות שניכרים שהם טהורים מותרים דלא אסרינן להו מפני שבלעו מהציר דציר גופיה מדינא שרי אלא דאסרוה משום גזירה כן כתב ב"י והאחרונים והכי איתא להדיא בתורת הבית הקצר דף כ"ה ע"ב והכי משמע בש"ס שם ע"ש ודלא כמו שכתוב בדרישה שנראה לו פשוט דלהרשב"א אף החתיכות הטהורים אסורים הואיל ומונחים בציר והא ודאי ליתא ועיין בסעיף ה' ובמה שכתבתי שם:
כד סָעִיף ז קרבי דגים כו'. עד סוף סעיף ח' הנה המחבר דרך הכל בנתיב הרמב"ם שמה שכתב בסעיף ח' עד ועכשיו הוא מועתק מל' הרמב"ם פ"ג מהלכות מאכלות אסורות דין ב' ולא הזכיר שם סימנים בקרבי דגים וכ' הרב המגיד שם שהוא פוסק כרבי זירא ואליבא דר' זירא לא מהני בהו שום סי' בש"ס כלל עוד כ' הרב המגיד שם ומה שלא סגי כאן באומר של דג פלוני ואנו מכירין שהוא טהור כמו בעוף (לקמן סימן פ"ו ס"א) הוא משום שהדגים המלוחים באים מארץ מרחק ומצי לאשתמוטי טפי מביצי עוף עכ"ד וכך הוא דעת המחבר לכן בסעיף ז' לא הזכיר סימנים בקרבי דגים ומ"מ הוא תימה שדעת הרי"ף והרא"ש והרשב"א והר"ן וכל הפוסקים דקרבי דגים שוה לביצי דגים בסימנים וכן הסוגיא מכרעת כדבריהם מיהו מ"ש בסעיף ח' צריך לומר דאתא לאשמועינן דאף בדאיכא סימנים דראשן אחד כד וראשן אחד חד אין סומכין עליו עד שיאמר אני מלחתים אבל ודאי כשאומר אני מלחתים סגי אף בשנימוחו וכדכתב בסעיף ז' בקרבי דגים וכ"כ בספרי שהוא דעת כל הפוסקים דאני מלחתים מהני אף כשנימוחו וכן הוכחתי שם מן הש"ס (דעבודת כוכבים דף מ') וכתבתי שם דצריך ליישב גם דברי הרמב"ם דבמ"ש אוכל על פיו וגבי ביצי עוף כתב סומכים עליו אתא לאשמועינן דהכל תלוי בדבורו שאומר אני מלחתים אוכל על פיו וא"צ שוב לסימנים וממילא משמע דבקרביים דליכא סימנים לדעתו נמי מהני כשאומר אני מלחתים ע"ש ודוק ומשמע מדברי המחבר לכאורה דאף בשלא נימוחו לא מהני כשאומר מדג פלוני הוא וטהור הוא כדמהני לקמן סי' פ"ו בביצי עוף וכדכתב הרב המגיד לדעת הרמב"ם וגם בר"ן ס"פ אין מעמידין ד"ה אין שם מומחה כו' נזכר סברא זו אבל בספרי כתבתי שדעת כל הפוסקים וגם דעת הר"ן עצמו דכשהן שלימים מהני כשאומר מדג פלוני הן וטהור הוא וכן הוכחתי שם מן הש"ס בפא"ט (דף ס"ד ע"א) וכתבתי שם שגם דעת הרמב"ם מוכרח לפרש כן שכ' שם ביצי דגים סימניהם כביצי העוף אם היו שני ראשיהם כו' שבמה שכתב כביצי העוף כלל מה שהזכיר שם מקודם בסמוך בדין י"ט דבאומר מעוף פלוני הוא וטהור הוא מהני אבל המחבר שהשמיט סימניהם כביצי העוף נראה שלא חשש לדקדק בכך מפני שסובר כהרב המגיד ואולי לכך לא כתבו מפני שסימני ביצי העוף עצמו לא הזכיר מקודם ואה"נ ס"ל דלמ"ש לקמן סי' פ"ו דבאומר מעוף פלוני הוא וטהור הוא מהני ה"ה נמי הכא והרב בהג"ה סובר דבקרביים נמי איכא סימנים והיינו בשלחופית שקורין בל"א בלא"ז שראשה א' כד וראשה אחד חד וכל הקרביים תלויין בה וניכרין על ידה וזה דעת כל הפוסקים חוץ מהרמב"ם ואתא לאשמעינן דאף בשלא נימוחו הקרביים לא מהני עד שיאמר אני מלחתים ועוד אתא לאשמועינן דאף בקרביים אם ב' ראשיהם כדים או חדים ודאי טמאים:
כה סָעִיף ז ומ"ש הר"ב או עובד כוכבים. משמע מדבריו דאפי' בקרבי דגים ועוברי דגים שנימוחו מהני כשאומר העובד כוכבים אני מלחתים והוציא כן בד"מ מהר"ן (והרשב"א) והוא תמוה מאד דהר"ן לא כתב בפ' אין מעמידין אלא דכשהן שלימים וניכרים בהם סי' טהרה מהני כשאומר העובד כוכבים מדג פלוני הוא וטהור הוא וכדלקמן ר"ס פ"ו גבי ביצים מטעם דודאי לא משקר דמירתת וירא שמא יתבדה דבקל נוכל להביא אותו העוף או הדג ולדמות ליה אבל באומר אני מלחתים מבואר להדיא בהר"ן פא"ט ד"ה באומר של עוף כו' בשם הרמב"ן דלא מהני בעובד כוכבים אפילו כשהם שלימים ואפי' בישראל חשוד כתב שם הר"ן דלא מהני ע"ש וכן מסקנת הרשב"א בת"ה הארוך ד' ס"ד וס"ל כהראב"ד דבין בעובד כוכבים ובין בישראל חשוד לא מהני אני מלחתים כלל וכן מסיק בקצר שם ע"ש אלא שדקדק שם בארוך מדברי הרמב"ן כדברי הר"ב בהג"ה אבל דעתו שם עצמו אינו כן וגם כתבתי בספרי שלא עלה זה על דעת הרמב"ן דודאי אין לעלות על הדעת לסמוך אדבורו של עובד כוכבים כשאומר אני מלחתים דודאי אין עדות לעובד כוכבים ואין דקדוקו של הרשב"א ברור אלא גם הרמב"ן סובר כן כמבואר בהר"ן שם וגם הב"ח והדרישה הבינו דדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן דאפילו בעובד כוכבים מהני אני מלחתים אפילו נימוחו וז"א ובאמת נראה שנמשכו אחר דברי הב"י בד"ה והא דאין נקחים כו' וכבר כתבתי שם ישוב דברי ב"י בזה דלא כהדרישה שטרח מאד והגיה הרבה בדברי ב"י האחרונים בד"ה והרשב"א כ' כו' ע"ש בררתי כל זה באורך והמשכיל יבין:
כו סָעִיף ח אא"כ היה אדם שהוחזק בכשרות. פי' דאז נאמן בין בקרבי דגים בין בעוברי דגים בין שלימים בין נימוחים אפי' אינו אומר כלום אבל ודאי אם שני ראשיהם כדים או חדים אפילו אומר אדם שהוחזק בכשרות שהוציא אותו מדג פלוני ואומר שאלו הדגים ואלו קרביהם אינו נאמן שמכחיש התורה וזה פשוט ומבואר בש"ס וכל הפוסקים וכ"כ מהרש"ל פא"ט ובעט"ז כתב וז"ל אבל אם אין להם סי' טהרה אלא שב' ראשיהם כדים או חדים אפילו אומר אני מלחתים אין סומכין על דבריו אא"כ הוא נאמן ומוחזק בכשרות דשניהם כדים או חדים סימני טומאה הן ולכך צריכים לחוש עליו מאד שאינו משקר דשמא טעה בדג עצמו או נתחלפו לו וכה"ג עכ"ל וחלילה להסתפק בזה ולומר דשמא טעה דודאי משקר כ"ש שאין להעלות על הדעת שמוחזק בכשרות יהא נאמן בזה:
כז סָעִיף ח ועכשיו נתפשט המנהג. ז"ל הב"י ונ"ל שהקדמונים חקרו בדבר ומצאו שלא הוצרכו חכמים למומחה או שיאמר אני מלחתים אלא כדי להתיר כל מין עוברי דגים בין אדומים בין שחורים ואין הספק אלא בשחורים דאיכא מינייהו טמא אבל האדומים נתברר להם שאינו בנמצא בשום מין טמא וכדי להסתלק מן הספק חזרו ואסרו כל מין שחורים והתירו כל מין אדומים בכל ענין אפי' מיד עובד כוכבים ובלי שום בדיקה מאחר שאינו נמצא בטמא כלל ושמעתי שאע"פ שנמצא דג טמא שביציו אדומים כשמולחים אותו חוזרים לשחרות דא"א לטמא שיהא אדום אחר מליחה בשום פנים בעולם עכ"ל ובאו"ה כלל מ"ב ד"ח כתב דאין לסמוך עתה על סימני עוברי דגים לפי שא"א בקיאים בהם עתה עכ"ל ולכאורה היה נראה להשוותו עם הב"י ולומר דאו"ה מיירי בשחורים אך נראה כיון דאחרון היה וביאר כל המנהגים בפירוש היה לו לבאר בהדיא חילוק זה דשחורים ואדומים וע"כ צ"ל שלא נתפשט המנהג הזה במקומו דהא המחבר כתב שאין אוכלים אותם כלל משמע אפילו נמצא ביד ישראל בגונא דמהני ביה מטעמא שכדי להסתלק מן הספק אסרו כל מין שחורים והאו"ה כתב שאין לסמוך על הסימנים בזמן הזה משמע דבגונא דלא צריכים לסימנים כגון נמצא ביד ישראל ע"ד שאמרנו מותר:
כח סָעִיף ט שנמצא כו'. פירוש אפי' לא ראינו שבולעו הכי מסקינן בש"ס וטעמא יתבאר בס"ק שאח"ז:
כט סָעִיף ט בין שנמצא כו'. כלומר בין שנמצא דרך בית הרעי או דרך בית הבליעה ובין נמצא דרך בית הרחם ולא אמרינן כיון דבבית הרחם הוא אשרוצי משריץ דרוב דגים במינן משריצים הלכך אמרינן דג על דג נפיק ול"ד למים שהבהמה שותה דאמרינן לעיל ר"ס פ"א דאסור דשאני התם דלחלוחית הגוף מתערב בהם כן כתבו התוספות והרא"ש:
ל סָעִיף י דג טמא שנמצא במעי כו'. ז"ל הרא"ש תימה דבמסכת אהלות תנן גבי כלב שאכל בשר המת ומת כמה תשהה במעיו ג' ימים מע"ל ובעופות ודגים כדי שתפול לאור ותשרף אלמא חשובה כמעוכל וה"נ תישרי ויש לחלק בין איסור לטומאה והר"ר משה ז"ל היה מחלק בין היכא שאכל ולועס בשיניו ובין היכא שבלעו שלם כי הך מתניתין דבהכי לא חשיב מעוכל עכ"ל ול' הטור וטהור שבלע דג טמא אסור דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם עכ"ל ונ"ל דה"פ דאם לא היה שלם אחר שבלעו אמרי' דודאי עיכול הוא שהרי בלעו שלם אבל כיון שהוא שלם גם עתה אחר שבלעו לא חשיב כמעוכל והיינו שכתב דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם ולא כתב כיון שבלעו שלם והיינו דכתב בא"ח סי' תס"ז גבי חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח דיש מתירין דחשיבא כמעוכלת כדאמרי' לענין טומאה וא"א הרא"ש ז"ל הסכים שאין ללמוד איסור מטומאה עכ"ל כנ"ל אבל הב"י אחר שהביא דברי הר"ר משה הנ"ל כתב וזהו שכתב רבינו דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם עכ"ל נראה שהבין דר"ל לאפוקי לועס בשיניו ולדבריו צריך ליישב דודאי בין לתירוץ הראשון ובין לתירוץ השני של הרא"ש היכא דלעסו בשיניו חשוב כמעוכל אלא דמעיקרא הוי ס"ד דהרא"ש דגבי טומאה איירי כשבלעו שלם ולא לעסו לכך כתב דאין ללמוד איסור מטומאה והיינו מ"ש הטור בא"ח אבל הר"ר משה פי' דגבי טומאה איירי כשלעסו דבכה"ג פשיטא דהכא והכא חשיב כמעוכל ודוק ומ"מ הראשון עיקר:
לא סָעִיף י שנמצא במעי דג טהור כו'. לשון הטור וטהור דמתניתין מיירי באינו שלם אלא רב נחמן לחוד הוא דמוקי לה בשלם ויהיה קשה עליהם מההיא דאהלות אלא כוונת הטור על פי פירוש הר"מ מפונטייז"א דכל שלעסו בשיניו ובלעו מקרי מעוכל אבל בדג זה שבולע הטהור בשלימותו לא מקרי מעוכל וע"ז נתכוין רבינו הטור במ"ש שהוא שלם וזה מוכח גם כן מלשון כיון שהוא שלם דמשמע שהוא פשוט ולא כתב אם הוא שלם אלא ע"כ דקאי אמ"ש שבלטו לאפוקי לעסו ואם כן גם אם נמצא מרוסק קצת גם כן אסור ונ"מ מזה לחטה הנמצאת בזפק העוף בפסח דלא חשיבא כמעוכלת אף על פי שנתרסקה קצת:
א סָעִיף ב ונמצאו קשקשים מותר. בטור סיים כאן בלשון זה בידוע שיש לו קשקשים והוא לשון מיותר ויש בזה פירושים רבים ולעד"נ דקמ"ל דל"ת כי היכי שבדג לא היו ניכרין הקשקשין ה"נ נימא שמא היו אלו הקשקשין כבר בבגד מדגים אחרים או במים ולרוב דקותן לא היו ניכרין אז קמ"ל דטפי מסתבר שבדג הזה היו:
ב סָעִיף ג ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. בגמ' פריך א"כ סנפיר דכ' רחמנא ל"ל ומשני יגדיל תורה ויאדיר פירוש שהתורה עצמה פירשה דבריה דלא נימא מאי קשקשת סנפיר:
ג סָעִיף ג לפיכך מצא חתיכת דג כו'. דאילו דג שלם אי אפשר בעולם להמצא בקשקשת בלא סנפיר:
ד סָעִיף ד אם החתיכות מתאימות. פרש"י שהחתיכות שוות וכשמניחין יחד מתחברות וכ' הפרישה דאבדיק' זו יכולין לסמוך גם בזמן הזה וכמ"ש מהר"י שדימה עוף טרפה שנתערבה אם שוות בראשיהון ע"ש בת"ה סי' י' עכ"ל וכן מצינו לקמן סי' ק"א סעיף ט' בראש כבש כו':
ה סָעִיף ד ואין אנו רואים בו קשקשים כו'. בזה מתורץ מה שכתבו הרא"ש והטור תחילה שאין לסמוך על סימני ראש ושדרה להתיר דג עליהם ואח"כ כתב ומ"מ יש להתיר בחתיכות דגים מלוחים כל דג שמכירין ראשו ושדרתו אלא דה"ק כל שאין בשרו שלם עליו כדי להכירו מה הוא אז סמכינן אראש ושדרה דאנו אומרים אילו היה שלם ודאי היינו רואין בו סימנים שהוזכרו בתורה סנפיר וקשקשת וזהו שהתירו במתניתין טרית שאינה טרופה אבל כל שיש בו לפנינו ואנו מסופקים בקשקשת שלו כמו דג ברבוטה שהוזכר בפוסקים אז לא סמכינן אראש ושדרה להתיר בשבילם לחוד לפי שיש מיעוט דגים טמאים שדומי' לטהורים בראש ושדרה אע"פ שאינם מצויים בינינו כן נראה כוונת הב"י בכאן לחלק כן ומ"ש הב"י מיהו דג שאנו יודעין שאין בו קשקשים לא סמכינן אראש ושדרה כו' אין כוונתו שבבירור אין לו קשקשי' דבזה ודאי לא היה שום אדם (מכירו) [מתירו] אלא ר"ל שאנו יודעים ריעותא בהך דג שאין לו קשקשים נראים לנו להתירו על פיהם ובגמרא דפריך רב עוקבא בר חמא ומשני אביי בארא ופלמודא כו' ה"מ לשנויי בחילוק שזכרנו אלא דעדיפא משני אבל הנלע"ד אחר שנדקדק לשון הטור שכתב וא"א כתב ומ"מ עובד כוכבים שהביא חבית כו' למה כתב הך לישנא וליתיה באשיר"י אלא כתב ומ"מ היכא דמכיר ראש ושדרה ולא נקט עובד כוכבים שהביא ע"כ דרבינו עצמו הוקשה לו בדברי אביו הקושיא שהוקשה ב"י עליו ותירץ דרישא מיירי אפילו בקונה מישראל לכתחלה יסמוך על סימנים אלו להתיר כל דג ולא חייב לראות אחר סימני קשקשת כלל לזה כתב הרא"ש תחילה שלא יסמוך ע"ז אלא דאח"כ כתב דמ"מ בעובד כוכבים שהביא חבית מלא כו' דזה כדיעבד דמי כמו שמצינו בפת של עובדי כוכבי' שאנו אוכלין ולא חיישינן לכליהם דהוה כמו דיעבד כמ"ש בת"ח ריש כלל נ"א שמה שנעשה ע"י עובד כוכבים קרי דיעבד אע"פ שאנו קונים אותו לכתחלה ה"ה בזה דמותר לסמוך עליו כיון שא"א בענין אחר לידע האמת מ"ה הכניס רבינו לשון עובד כוכבים שהביא כו' דבזה מתרץ דברי אביו אמאי התיר בסיפא כנלע"ד נכון:
ו סָעִיף ה שמא לא נמלחו יחד. פי' תחילה כן הוא בהדיא באשר"י וכתב שם הטעם שמא אחר שפלטו כל צירן עירבן יחד משמע שאע"פ שמונחים עדיין במליחתן בכלי אחד אפ"ה מותר והיינו שלא נשרו יחד יום שלם אבל אם נשרו יום שלם ה"ל כבוש כמבושל ואסור והיינו שהציר עולה על שניהם וכ"כ בת"ח כלל ב' ונראה דאפילו אם ספק אם נשרו יום שלם אסור כמו שכתב ר"ס ק"ה וכסברא זו קי"ל בדיעבד שרי כמו שכתב רמ"א אחר כך אבל בדיעבד כו' ומו"ח ז"ל כתב דאף המתירין לא התירו כשהם נוגעים זה את זה בכלי אחד ולא נהירא דא"כ למה הצריך הרא"ש לומר שאחר שגמרו פליטת צירן נתנן יחד וכן משמעות דברי רמ"א בסמוך שכתב ואין חוששין אחר כך לבליעתן זה מזה משמע דודאי נוגעין הם ביחד:
ז סָעִיף ה וסתם דגים מלוחים כו'. האי מלוחים לאו דוקא דבאו"ה ליתא אלא כך כתוב שם מיהו סתם דגים לית בהו שמנונית ואם ספק אם יש שמנונית אזלינן לקולא עכ"ל וכן מבואר בת"ח כלל כ':
ח סָעִיף ו אם כולכית אחת כו'. ופרש"י אליבא דר"ן כולכית הוא דג טמא ואינו יכול לחיות רק בציר של דג טהור רק מעט יכול להתקיים בשל טמא ע"כ מותר בסתומה כיון דלא אתי מעלמא לא היתה יכולה לחיות כאן אלו היה ציר טמא ורמז נכון יש בפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד דהיינו כפירוש זה דמן הכולכית שהוא טמא נמשך טהרה לכל ציר שבחבית והיינו לא אחד דהא אינה ניתרת בפחות משתים ולהיש מי שאומר הוה הכולכית דג טהור ודרכן היה לתת לציר דג אחד או ב' מאותו המין להראות שממנו נעשה ציר זה ואי משקר נתפס כגנב והא דפתוחות מותרות שכל הפתוחו' נחשבים כמעורבבות בחבית אחת משא"כ בסתומות על כן צריך שם שתים לאחזוקי כולהו בטהורות:
ט סָעִיף ז קרבי דגים כו'. בטור פסק תחלה שעל ידי הסימנים נקחים מכל אדם והרבה ב"י להקשות על דבריו ע"ש דהרא"ש פסק באמת אח"כ בטור עצמו דאין הסימנים מובהקים והנה בד"מ ובספר הדרישה כתבו שהטור סבירא ליה שיש חילוק בין סימני דגים לסימני ביצים אף על פי ששניהם לאו דאורייתא מ"מ שאני ביצים דאמרו בגמרא דאיכא דעורבא דמי ליונה ואע"ג דגם בדגי' אמרינן שיש של טמאים דומים לטהורים מ"מ אותן לא שכיחי בינינו ע"כ בדגים סמכינן אסימנים להתיר העוברים כל זמן שאין אנו רואין ריעותא בדג שאין שם סנפיר וקשקשת אבל אם הדג לפנינו ואנו רואין שאין לו סנפיר וכו' אין מועילין הסימנים של קרבי דגים זהו תורף דבריהם ואינם נראין לע"ד כלל דבהדיא איתא באשיר"י ס"פ א"מ דשווין ממש הם דגים לביצים לענין שיש גם בדגים טמאים שווים לטהורים בסימנים כמו בביצים ומכח זה פסק דסימנים לאו דאורייתא לענין סוגיא דשמעתא דמיירי להתיר הקרבי דגים מלבד שאר דוחקים שיש למעיין בפירושם אלו ותו דעדיין נשארו דברי הטור בסתירה דכאן בדגים כשנימוחו ממילא אין שם סימנים מהני אומר משל דג פלוני וטהור הוא כמ"ש בהדיא כאן ובסימן פ"ו גבי ביצים לא מהני אמירה זו רק בצירוף הסימנים. וע"כ נלע"ד דהטור ס"ל דהכא בשמעתתא דדגים לא מיירי מעובד כוכבים או ישראל חשוד שחשודים לשקר במזיד ע"כ צריכים בירור גדול) אלא הכא הוה החשש מחמת שאין בקי בדגים טהורים כמו שפירש"י בהדיא ס"פ אין מעמידין למ"ד דבעינן אלו דגים ואלו קרביהם דלא מהני מלחתים דשמא לא בקי בהן ונמצא דמ"ה הצריכו כאן מומחה דהיינו הבקי בהן ולא כרמב"ן שהביא רשב"א בתה"א דף ס"ד שפירוש הסוגיא דמומחה היינו דוקא נאמן וע"כ שפיר קאמר הטור דכל שאינו מומחה ובקי מהני הסימנים למה שהוא אומר לנו שהם מדגים טהורים אע"פ שאין אנו מכירים את הדג וזהו שכתב הטור אבל אם הם שלימים וניכר בהם סי' טהרה ניקחין מכל אדם פי' מכל ישראל אף שאינו מומחה והיינו דהסימנים מועילים לעדות הישראל שאומר שהם מדג טהור אע"פ שאינו בקי. וקאמר ע"ז דר"ת פסק דסימנים דאורייתא להתיר עליו כל דג פי' בלא שום עדות ישראל וע"ז חולק הירושלמי וכן מסקנת הרא"ש אלא מהני דוקא לצירוף עדות ישראל ונמצא שפיר אמר אח"כ הטור דכשנמוחו ואין שם סימנים לא מהני עדות ישראל שאינו בקי שמא טועה הוא אלא דוקא באומר משל דג פלוני ואנו מכירין שטהור הוא ובזה אפילו עובד כוכבים נאמן דמרתת לשקר) אלא דלא מיירי כאן מעובד כוכבים אלא בסי' פ"ו לגבי ביצים מיירי מעובד כוכבים ע"כ בעינן דוקא סימנים וגם אומר משל עוף פלוני ואנו מכירים ואע"פ שהב"י מביא בסימן זה דעת הר"ן דכאן שאמרו ניקחין מכל אדם מיירי גם בעובד כוכבים הטור לא פירש כך מ"ה מביא הטור אח"כ שפיר דהרשב"א ס"ל לענין הדין אפילו בישראל שאינו חשוד רק שאינו מומחה בעינן סימנים וגם אמירת משל דג פלוני וטהור הוא פי' שאנו מכירין שהוא טהור או אומר אלו דגים וכו' וזה מבואר מדברי רשב"א שמביא ב"י בד"ה והרשב"א כתב כו' וז"ל אבל במי שאינו חשוד אע"פ שאינו מומחה סומכין עליו כשיאמר כן כו') (והרא"ש כתב כסברא הראשונה) וזה קאי על שלימים וכן מבואר בהדיא בתה"א דף ס"ה בראשו ולא כמשמעות ב"י דזה קאי על נימוח והרא"ש כתב כסברא הראשונה דהני אמירות מעליותות דהיינו שאנו מכירין או אני מלחתים כו' מהני אפילו בנימוחו בישראל שאינו מומחה אבל אינו חשוד וא"ל על מ"ש הרא"ש ויש לדחות ראיית ר"ת מכח דאכתי אין צריך מומחה אלא סגי באמירת משל דג פלוני כו' ואמאי לא אמר אפילו בסימנים לחוד מהני על פי עדות הישראל שאינו חשוד ואינו מומחה נ"ל דרבותא קמ"ל דאפילו בעובד כוכבים מהני באמירת דג פלוני זה נ"ל ברור ופשוט ומכוון אל האמת בדברי הטור בסייעתא דשמיא. ואל יקשה לך מ"ש בדברי הרשב"א וטהור הוא היינו שמכירין אותו ולעיל מיניה אמר רבינו לשון זה באין מכירין וכן הקשה ב"י דכאן סמכו אצל אלו דגים כו' משמע דהוה למעליותא כמוהו וכן בב"י בשם רשב"א סמכו אצל אני מלחתים:
י סָעִיף ז אני מלחתים כו'. זה דעת הרשב"א ומיירי כאן בשלימים שהסימנים ניכרים בהם כמ"ש בסעיף שאחר זה לענין ביצי דגים וה"ה נמי דמהני אם אומר של עוף פלוני ואנו מכירין אותו שהוא טהור כמ"ש לענין ביצה סי' פ"ו וכאן נקט רבותא דאני מלחתים לא הוי מעליותא להרשב"א כמו אומר משל עוף פלוני ואנו מכירין כו' כמ"ש ב"י אליביה:
יא סָעִיף ז שהוחזק בכשרות. פי' ובודאי נזהר מכל טעות וזהו מומחה דבגמרא:
יב סָעִיף ח שיהיו אדומים. כתב ב"י הטעם דודאי שהקדמונים שהנהיגו כך חקרו ומצאו שבאדומים אין שום מין טמא:
יג סָעִיף ט דרך בית הרעי כו'. בגמרא משמע בפירש"י דאם נמצא בבית הרחם כ"ע מודים דאסור דדלמא השריצו דג טמא הזה אלא דאין אנו חוששין לזה לתירוצא דרב אשי דהלכתא כוותיה מטעם דרוב המשריצים משריצים במינם וכיון דמיעוטא נינהו לא חש הטור והמחבר לכתוב הדין אם נמצא בבית הרחם דאסור:
יד סָעִיף י דג טמא שנמצא כו'. בטור כתוב על זה דלא חשוב כמעוכל כיון שהוא שלם עד כאן לשונו כתב ד"מ משמע דאם אינו שלם חשוב כמעוכל וכ"ה באשיר"י הביאו ב"י כאן עכ"ל ולא נהירא דמוכח בגמרא לשאר אמוראי ורב אשי בכללם דהלכתא כוותיה דמתניתין מיירי באינו שלם אלא רב נחמן לחוד הוא דמוקי לה בשלם ויהיה קשה עליהם מההיא דאהלות אלא כוונת הטור על פי פירוש הר"מ מפונטייז"א דכל שלעסו בשיניו ובלעו מקרי מעוכל אבל בדג זה שבולע הטהור בשלימותו לא מקרי מעוכל וע"ז נתכוין רבינו הטור במ"ש שהוא שלם וזה מוכח גם כן מלשון כיון שהוא שלם דמשמע שהוא פשוט ולא כתב אם הוא שלם אלא ע"כ קאי אמ"ש שבלעו לאפוקי לעסו ואם כן גם אם נמצא מרוסק קצת גם כן אסור ונ"מ מזה לחטה הנמצאת בזפק העוף בפסח דלא חשיבא כמעוכלת אף על פי שנתרסקה קצת:
א סָעִיף ב בבגד. וה"ה אם מעמיד הדג נגד השמש ורואה בו קשקשים קטנים מותר. ש"ס:
ב סָעִיף ד מתאימות. כתב הש"ך משמע אם הם רק מתחברות יפה מותר וא"צ שיהא נראה מתוך חיתוכן שהכל הוא דג א' וכ' בפרישה דאבדיקה זו יכולין לסמוך גם בזמן הזה וע"ל סימן ק"א ס"ט:
ג סָעִיף ד ביחד. פי' הש"ך דאפ"ה לא נאסרו החתיכות הכשרות משום דציר דגים דרבנן ותלינן שאחר שנמלחו עירבן יחד ומ"מ אם כולן מלוחות יחד השאר אסורות ולא אמרינן מדהנך דאית בהו קשקשים מותרים מסתמא גם השאר הוא ממין זה אלא הוא ספיקא דאורייתא ולחומרא והציר אסור מ"מ וע"ל סי' קי"ד ס"ט:
ד סָעִיף ד ושדרה. פירוש דתרתי בעינן:
ה סָעִיף ה יחד. כתב הט"ז משמע אפילו מונחים עדיין במליחתן והיינו שלא נשרו יחד יום שלם אבל אם נשרו יחד יום שלם ה"ל כבוש כמבושל ואסור והיינו שהציר עולה על שניהם ונראה דאפילו ספק אם נשרו יום שלם אסור כמ"ש ר"ס ק"ה וכסברא זו קי"ל דבדיעבד שרי כמ"ש רמ"א אח"כ ומ"ש המחבר דאף על פי שמונחים בכלי א' מותר מיירי אפילו נוגעים זה בזה ודלא כהב"ח:
ו סָעִיף ה בחבית. הטעם דאמרינן מסתמא נמלחו כך מתחלה ביחד וכתב בת"ח דאם יש ששים מן הטהורים נגד הטמאים קונין לכתחלה ולא מחזיקים איסור שמא היו הטמאים יותר ומכר מהם ופסק בד"מ דאין חילוק בין ציר דגים לציר נבלה דאסור מדאורייתא לעולם בטל בס':
ז סָעִיף ה לפשפש. כתב הש"ך ול"ד לסימן א' בהגה"ה דאע"ג דרוב מוחזקין הם בשחיטה אין לסמוך לכתחלה על החזקה במקום דיכולים לברר דהכא אין אנו מתירין הדגים מכח חזקה אלא אדרבה אמרינן מהיכא תיתי יהא כאן איסור עכ"ל (ובס' של"ה כתב דמדברי הרמ"א משמע דבהערינ"ג מותר בכל ענין אפילו נמצא טמאים בתוכן אבל מהרש"ל חולק ע"ז ופסק דאפילו ס' לא מהני בזה ע"ש ד' ע"ה):
ח סָעִיף ה בהערינ"ג. כלומר שמותרים כשמונחים יחד מלוחים מ"מ בשריה אחר מליחה אין חילוק בין שאר דגים להערינ"ג שהרי עינינו רואות שמי הציר עזין וחזקים ומבליעין בודאי וגרע טפי מציר המעורב במים דלא חשיבי כרותח לעיל ס"ס ע':
ט סָעִיף ה רואים. כלומר שאלו נשרו אבל אי חזינן לפעמים בבית עובד כוכבים ששרה אותן כך לא מחמירין ליזהר דאימר אקראי בעלמא הוא:
י סָעִיף ה להתיר. כ' הש"ך דמהרש"ל פסק דאף במלוחים אסור עד ס' אפילו דיעבד ואין כן דעת כל הפוסקים גם לא נהגו כן ופשוט הוא דאם נשרו יום שלם דהיינו מע"ל דאף דיעבד אסור ואפי' אי איכא לספוקי אם מונחים כך שרוים מע"ל אסור לפי מאי דקי"ל דכבוש אסור מן התורה (וצ"ע מאחר שנראה לעין שהציר חריף וחזק למה לא מקרי כבוש בכדי שיתן על האש ויתחיל להרתיח):
יא סָעִיף ה מלוחים. כתב הט"ז דהאי מלוחים לאו דוקא דבאו"ה ליתא אלא כך כ' שם מיהו סתם דגים לית בהו שמנונית:
יב סָעִיף ה לחומרא. וכתבו הט"ז וש"ך דאם יש ספק אי אית בהו שמנונית או לאו אזלינן לקולא ודוקא במליחה אבל בכבוש ומבושל אפי' ליכא שמנונית אסור מדאורייתא:
יג סָעִיף ה להחמיר. וסיים בת"ה שם ומ"מ אי אשכח מדינה דלא נהוג להחמיר אין למחות בידם:
יד סָעִיף ו כולכית. כתב הש"ך דלפירש"י ושאר מפרשים כולכית הוא מין דג קטן שגדלה מאליה בציר דגים טהורים ואם יש שם ציר דגים טמאים אין הכלכית נתגדל בו והרמב"ם ושאר פוסקים פי' דכלכית הוא דג טהור דכיון שיש בציר דג א' קטן טהור אנו מחזיקין הציר בטהור ומדברי המחבר נראה דתופס עיקר פי' הרמב"ם ונראה דבזה"ז פשיטא דאין לסמוך אפרש"י שהרי אין אנו מכירין אותו המין עכ"ל:
טו סָעִיף ו פתוחות. והטעם דאדם עשוי ליקח מזה ומזה הלכך דמי כמעורבות:
טז סָעִיף ו אסור. והטעם איתא בש"ך דכיון דגופן מעורב בצירן גזרינן דאי שרי' צירן אכלי גופן אבל החתיכות שניכרים שהם טהורים מותרים דלא אסרינן להו מפני שבלעו מציר דציר גופיה מדינא שרי אלא דאסרינן משום גזרה. וכתב עוד אף שהמחבר הביא דעה זו בשם יש מי שאומר מוכרח הוא כן בש"ס:
יז סָעִיף ז מהמומחה. [עיין פר"ח] כתב הש"ך בשם הרב המגיד ומה שלא סגי כאן באומר של דג פלוני ואנו מכירין שהוא טהור כמו בעוף לקמן סי' פ"ו ס"א משום שהדגים המלוחים באים מארץ מרחק ומצי לאשתמוטי טפי מביצי עוף. וכ' עוד דמדברי המחבר משמע לכאורה דאף בשלא נימוח לא מהני כשאומר מדג פלוני וטהור הוא אבל דעת כל הפוסקים דכשהן שלמים מהני כשאומר מדג פלוני וטהור הוא:
יח סָעִיף ז עובד כוכבים. כתב הש"ך דמדברי רמ"א שכתב או עובד כוכבים משמע אפילו אם נימוחו נאמן העובד כוכבים והוא נגד כל הפוסקים ע"ש ובט"ז כתב באמת דאין העובד כוכבים נאמן אלא כשהם שלימים וה"ה נמי דמהני אם אומר של עוף פלוני ואנו מכירין אותו שהוא טהור נאמן כמ"ש לענין ביצה בסי' פ"ו:
יט סָעִיף ז בכשרות. פי' דאז נאמן בין בקרבי דגים בין בעוברי דגים בין שלימים בין נמוחים אפילו אינו אומר כלום אבל ודאי אם שני ראשיהם כדים וחדים אפילו אומר אדם שהוחזק בכשרות שהוציא אותו מדג פלוני אינו נאמן שמכחיש את התורה:
כ סָעִיף ח אדומים. הטעם משום שהקדמונים חקרו בדבר ומצאו שאין באדומים שום טמא:
כא סָעִיף ט במעי. פי' אע"פ שלא ראינו שבלעו:
כב סָעִיף ט טהור. כתב הש"ך ול"ד למים שהבהמה שותה מהם דאמרינן לעיל ר"ס פ"א דאסור דשאני התם דלחלוחית הגוף מתערב בהם מיהו בנמצא בבית הרחם לדעת הש"ך גם כן מותר ולדעת הט"ז אסור לדעת רש"י אלא דאין חוששין לדעה זו משום דרוב המשריצים משריצים במינם ולכך מותר בנמצא בבית הרחם דאמרינן דג עייל דג נפיק:
כג סָעִיף י אסור. כתב הט"ז בשם הטור דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם ופי' דכל שלעסו בשיניו ובלעו מקרי מעוכל אבל כשבלעו שלם אע"פ שעכשיו מרוסק קצת לא חשיב כמעוכל ונ"מ מזה לחטה הנמצאת בזפק העוף בפסח דלא חשיבה כמעוכלת אע"פ שנתרסקה קצת (ועיין בא"ח סימן תס"ז דיש מתירין בחטה דחשיב כמעוכל) וכ' הש"ך מיהו בנמצא שיצא לחוץ שרי דחשיב כמעוכל והוי כעפרא בעלמא:
א סָעִיף א או בכלי. עיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' כ"ח בדג אחד שלא היו הקשקשים שלו נקלפים אפילו בכלי ושרה אותו במי אפר שקורין לויג כמו ג' שעות ואח"כ היו נקלפים ביד והתיר אותו דכל שהם נקלפים ע"י איזה פעולה שיהיה הם נקראים קשקשים ודג טהור הוא. וע"ש בסי' כ"ט ולמ"ד שרב אחד פקפק ע"ז והגאון מוהר"ש נרו בן המחבר החזיק בשטת אביו ז"ל והביא כמה ראיות לדבריו ומהאי טעמא התיר הדג שקורין שטיר"ל ובלשון לטיין רוהעטנ"ש וכתב עוד על דבר הדג שקורין טי"ק כו' לא ראיתיו מעולם אך אני אומר אם יש לו קשקשים אף שאינם נקלפים רק ע"י פעולה לשרותו במי אפר או מים רותחים מותר בלי פקפוק ומבואר עוד שם דלא שייך בזה לומר שאין להתיר כיון שכבר נהגו בו איסור ע"ש ועיין עוד בספרו שו"ת שיבת ציון סימן כ"ט שכתב שגם הגאון בעל אור חדש הסכים לדינא להוראת אביו הגאון ז"ל ע"ש אכן בתשובת בגדי כהונה חלק יו"ד סימן ד' האריך לאסור הדג שקורין שטיר"ל והדג שקורין טי"ק באשר שהקשקשים אינם נקלפים אפי' בכלי ואף שהמציא הגאון בעל נודע ביהודא בדיקה על ידי שריה במי אפר ואם אח"כ יהיו נקלפים שרי מ"מ יש לאסור הדגים הנ"ל חדא שאין להקל ולסמוך על בדיקה זו באיסור דאורייתא ועוד דכיון שנהגו איסור בדגים הללו עד הנה אי אפשר להתירם ע"ש באורך ואפשר אילו ראה דברי הגאון מהר"ש הנ"ל לא היה כותב כן וכתב עוד בתשובת שיבת ציון שם דג שבא לפנינו עם קשקשים צריך לבדוק אם הם נקלפים אף דרוב דגים שיש להם קשקשים המה נקלפים מ"מ כיון דאפשר לברורי מבררינן ומה דאיתא בש"ס דרב אשי בדק נגד השמש אי אית ביה קשקשים ושריא. והיה לו לנסות ג"כ אם הם נקלפים היינו לפי שהיו קטנים מאד ויש טורח רב לברר לכך סמך על הרוב. והפוסקים השמיטו האי עובדא דר"א (עש"ך ס"ק ב') הואיל ודג כזה אינו מצוי בינינו שיהיו קשקשיו קטנים כל כך ולדידן תמיד יש לבדוק אם הקשקשים נקלפים ע"ש. ועיין עוד בתשובת נו"ב שם לענין דגים שבקצת מקומות הורגלו בו לאסור ובקצת מקומות נוהגים בו היתר אם יוכלו לאכול במקום האסור על סמך מקום שנוהגים בו היתר הדבר תלוי בפלוגתא לעיל סימן פ"ב ס"ה אך זה דווקא בדגים שאין להם קשקשים רק שבקצת מקומות נוהגים בו היתר שמקובלים שם שמשירן במים אזי לדעת האוסר שם אסור גם כאן דכיון שאין קשקשים לפנינו אפשר שיהיו מינים טמאים דומים לאלו ולכן נהגו באותן מקומות בו איסור אבל בדג שיש לו קשקשים לא שייך לומר שנהגו איסור מפני דג טמא דומה לו דאיך דומה לו אם אין לו קשקשים ואין לחוש שמא יש דג טמא הדומה לו שיש לו קשקשים רק שאין נקלפים מן העור כלל דזהו דבר שאינו שכיח כלל ולא חיישינן לזה רק אמרינן שנהגו בו איסור מקדם שלא היו יודעים שקשקשיו נקלפים ולכן ל"ש בזה פלוגתא הנ"ל ע"ש:
ב סָעִיף א אין לו עתה. עיין בתשובת נודע ביהודא תניינא חלק יו"ד סוף סימן למ"ד:
ג סָעִיף ד ראש רחב ושדרה. עיין בתשובת נו"ב תניינא סימן כ"ט בתשובה מבן המחבר שכתב דלכל הדעות אף מי שסובר שראש ושדרה הוא סימן מובהק להתיר מודה שיש דגים טהורים שאין להם ראש ושדרה ולכן אם נמצאים קשקשים מותר אף דדמי הראש ושדרה לטמאים וחכם אחד חולק עליו והוא נר"ו חזר והשיב לו והחזיק דבריו וע"ש עוד שדחה ג"כ דברי החכם שרצה לומר דצריך השדרה להיות סבוך בגידין שלא יהא נשמט בקל מן הדג דליתא ע"ש:
ד סָעִיף ה עם הטמאים. עיין בספר תפארת למשה שכתב דדוקא אם מונחים עם ודאי טמאים אבל אי לא ידעינן שהם טמאים אלא דאין מכירין אותם ואסרינן מספיקא כיון שאינו מכיר ראש ושדרה הטהורים מותרים דהוו ס"ס ע"ש:
ה סָעִיף ה וספיקא לחומרא. עבה"ט בשם ש"ך ודוקא במליחה כו'. ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ו באמצע התשובה שחולק עליו והרבה להוכיח אף ע"י כבוש ובישול שרי מדאורייתא ומסיק דמ"מ לענין דינא יש להחמיר ולומר דע"י בישול הוא ודאי מן התורה שכן נראה דעת הרבה מן הראשונים אבל ע"י כבוש עומד על עמדו שאינו מן התורה ע"ש באורך [וע' בספר בית יהודה מ"ש עליו בזה]:
ו סָעִיף ט שנמצא. עיין בזה בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ו באמצע התשובה:
א סָעִיף א ודוקא כו'. בתוספתא שם אלו הן קשקשין שמלובש בהן:
ב סָעִיף א ואפילו כו'. עבה"ג ובת"כ פ' שמיני פרשה ג' אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפירים כגון קיפונות מנין אפילו אין לו אלא סנפיר א' ואין לו אלא קשקשת א' ת"ל וקשקשת רי"א שני קשקשים:
ג סָעִיף א וי"א כו'. תוספתא שם וכמה יהא בו אפילו אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפירו רי"א שני קשקשים. ואו או קאמר ת"ק. הרא"ש:
ד סָעִיף ג לפיכך מצא כו' לשון חתוספתא שם יש לו קשקשת אי אתה צריך לשאל על סנפיר יש לו סנפיר ואין כו' ועגמ' דנדה שם:
ה סָעִיף ד ואם אינן כו'. שם כר"פ:
ו סָעִיף ד ואם נמצא כו'. שם כר"ה ור"פ ומש"ש כי תניא כו' וכ' הרא"ש וה"ה לשדרה דאיכא דדמו לטמאים וגמ' קיצר בדבר ודוקא שידוע שאין לו קשקשת אבל בסתם סמכינן אראש ושדרה דהנהו לא שכיחי ובכה"ג אמרי ר"ה ור"נ ובזה מתורץ קושית הר"ן בשם הראב"ד בהנהו עובדי דשם דלא אשכחו קלפי ובדקו בבדיקה יתירה ה"ל לבדוק בראש ושדרה: (ליקוט) ואם נמצא כו'. כר"ה ור"פ וערש"י ל"ט ב' ד"ה כל שראש כו' (ע"כ): (ליקוט) ואם נמצא כו'. שם וכפירש"י והמהבר השמיטו משום שהראב"ד והרא"ה ס"ג א' פי' מ"ש ראש ושדרה פי' שיהא מכיר בהן שהוא דג פלוני וטהור ואר"ה דוקא שיהא שלם אז סמכינן אטביעות עין בראש ושדרה אבל במחותך ומכיר בראש או בשררה לא ור"נ אמר אפי' במחותך ובטביעות עין של א' מהן ע"ש בבד"ה אבל הרמב"ן והרשב"א הקשו ע"ז ע"ש בת"ה ומ"מ כתב שם בשם הרמב"ן אף שפירש"י עיקר מ"מ אני תמה שלא ראיתי בחיבור הגאונים שיהא סימן לדגים בראש ושדרה וצריכה רבה וכ"כ בת"ה הקצר וראוי לחוש ולהחמיר שלא מצינו לא' מן הגאונים ומחברי הספרים שכ' כן וכ' ב"י שהרמב"ם בפי' המשנה פי' ג"כ כפי' הראב"ד ע"ש ומפרש שם בבד"ה הא דפריך מתיב רב עוקבא כו' דבשלמא לר"ה צריך סימן משום מחותך אלא לר"נ קשיא ומשני בארא כו' (ע"כ):
ז סָעִיף ד (ליקוט) אבל אם כו'. שלכן נסתפקו הגדולים בדג ברבוטא כמ"ש תוס' שם מ' א' ד"ה אמר כו' ולא בדקו בראש ושדרה אלא כי היכא דאיכא טהורים דדמו לטמאים כך איכא טמאים דדמו לטהורים אבל בסתמא לא חיישינן דלא שכיחי כמ"ש (חולין ס"ב א') בפרס ועזניה לכך נתנו סימן בראש ושדרה משא"כ בברבוטא שאין לו קשקשים (ע"כ):
ח סָעִיף ה ציר כו'. ממש"ש מחלוקת בצירן כו' ובחולין צ"ט ב' שאני ציר כו'. ועתוס' שם ד"ה שאני כו' ושם קי"ב ב' ד"ה הטמאים ובכורות ו' ב' ד"ה לאסור כו':
ט סָעִיף ה לפיכך כו'. דספיקא דרבנן לקולא כמ"ש בהרבה מקומות: (ליקוט) לפיכך מותר לקנות כו'. ערש"י ל"ה ב' ד"ה וטרית כו' הא שאינה טרופה שניכר הטהורין שבהן מותר כמש"ש במתני' ל"ט ב'. רמב"ן ות"ה ס"ג ב' (ע"כ):
י סָעִיף ה ויש כו'. דכיון שמונחים יחד מסתמא נמלחו כך יחד: (ליקוט) לפיכך מותר כו'. ממ"ש בע"ז ל"ט וטרית שאינה טרופה ולא חיישינן שמא נמלחו עם הטמאים דטמא וטהור מליח אסור כמ"ש בפכ"ה (קי"ג א') ואע"ג דאחזוקי איסורא לא מחזקינן היכא דשכיח כי האי ודאי חיישינן אלא משום שהוא ספיקא דרבנן. הר"נ שם: ויש אוסרין כו'. ס"ל (דשם) משום אחזוקי איסורא לא מחזקינן וז"ש ואפי' בשאר דגים כו' (ע"כ):
יא סָעִיף ה ואפילו בשאר דגים כו'. דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כמ"ש בפ' א"ט (נ"ו ב'):
יב סָעִיף ה ואם רואה כו'. דמליח כרותח ומי שרייתם עזין הן:
יג סָעִיף ה אבל אין כו'. כנ"ל דאחזוקי כו':
יד סָעִיף ה אבל אם כו'. כ"כ סמ"ק ובזח מתורץ דבת"כ יליף מקרא ציר דגים טמאים (ועתוס' דחולין ובכורות הנ"ל):
טו סָעִיף ה והיכא דהדגים כו'. עש"ך:
טז סָעִיף ו שזה סי' כו'. לשון הטור וכפירש"י וכן סיים הטור שאין דרך כלכית בציר דגים טמאים:
יז סָעִיף ו וה"מ כו'. כפירש"י שם והשמיט מש"ש עובד כוכבים שהביא עריבה ונמשך אחר רי"ף (לפי גירסא שלנו ברי"ף) ורא"ש וטור שהשמיטו וב"י תמה עליהם:
יח סָעִיף ו ויש מי כו'. מפרש מש"ש ל"ק כאן כו' להתיר חביות האחרות ושתים היינו בשתי חביות ומ"ש העובד כוכבים כו' באחת מהן דוקא באחת מהן. וכ"ד הרי"ף ולכן השמיט הא דרב ושמואל ור"י. ר"נ ומ"מ וע"ש במ"מ שצ"ל הגי' ברי"ף להיפך ממ"ש אצלינו וצ"ל פתוחות אחת כו':
יט סָעִיף ו דהיינו דג טהור. כפי' הרשב"א והר"ן בשם ר"ח דכלכית דג טהור וכיון שיש בציר דג א' טהור מחזקינן כל הציר בדגים טהורים וז"ש במתני' וציר שיש בו דגה ר"ל דג טהור ול"ד כלכית משא"כ לפרש"י אבל בפ' ג"ה (צ"ז א') משמע דדג טמא הוא אלא דר"ן כתב דכלכית שם לדג קטן טמא או טהור:
כ סָעִיף ו ויש מי כו'. שהרשב"א והר"ן הקשו לפיר"ח הא בטרית קי"ל דבעינן ראש ושדרה של כ"א ולא סגי באחד ותי' דקל הוא שהקילו בציר שהוא מדרבנן ואע"ג דשם אסור בצירן שם גזרו משום גופן שהוא מעורב בציר משא"כ כאן דליכא כלל דג אחר בלא קשקשים רק הציר:
כא סָעִיף ז קרבי דגים כו'. הלך בדרך הרמב"ם שהרמב"ם לא הזכיר אלא ביצי דגים וכמו שהעתיק לשון הרמב"ם בס"ה עד ועכשיו וכמ"ש המ"מ דהרמב"ם פסק כר"ז דאמר לא תסמי כו' ואליבא דר"ז לא איתמר שום סימן בקרבי דגים לכן לא הזכירן וכן העלו בירושלמי כד"ז וכן בפ' א"ט תני עוברי דגים וכתב הר"ן שדעת הרי"ף ורמב"ם שאף בשלימין אין סומכין על הסימנים דלא כרבא אלא כסוגיא דפ' א"ט דסימנין לאו דאורייתא וה"ק שני ראשים כו' כמש"ש וכן אמרו בירושלמי דע"ז שם דאין סומכין על הסימנים והביאו תוס' שם ד"ה אמר רבא כו' דלא כר"ת:
כב סָעִיף ז אינם כו'. אבל סימן לא מהני בהו כנ"ל:
כג סָעִיף ז אא"כ כו'. אבל דג פלוני וטהור לא מהני אע"ג דמהני בעוף משום שדגים באים מארץ מרחק ויכול לאשתמוטי יותר מבעוף. מ"מ. אצל ביצים דס"ח: (ליקוט) ס"ז וס"ה אא"כ כו'. אבל משל פלוני דג וטהור לא מהני אפי' בשלמים והטעם דביצי כל עוף ידועין וניכרין משא"כ בדגים. ר"נ אבל תוס' שם ד"ה אמר והרא"ש כתבו דבשלמים מהני כה"ג ולכן משני בשנימוחו ע"ש וער"נ שם (ע"כ):
כד סָעִיף ז הישראלי. רמב"ם ואזיל לשיטתו שכ"כ ג"כ בביצים של עוף וכמ"ש בסי' פ"ו ס"א ול"ג בחולין שם לוקחין כו' מן העובד כוכבים ודייק ממ"ש בכל מקום דר"ל אפילו בסוגיא ובח"ל דשם אין לוקחין שלא מן המומחה וכמ"ש שם הלכה כ"א ובספי"א וכמ"ש בגמ' ספ"ב ל"ט ב' ובגוי אין חילוק. ור"ל ישראל שאינו חשוד ולא מוחזק בכשרות וכמ"ש המ"מ שם וכן משמע בדברי הרמב"ם שם שכ' וכן אין לוקחין גבינה כו' וע"ל סי' קי"ט ס"א בהג"ה ור"ל מומחה אדם שהוחזק בכשרות וכמש"ו אא"כ היה כו' וכמ"ש הרמב"ם ובש"ע ס"ח גבי ביצים וכ' זה במקום מן המומחה:
כה סָעִיף ז או עובד כוכבים. כ"כ כל הפוסקים בביצי עוף טהור וכמ"ש בסי' פ"ו ס"א בהג"ה וכגי' הספרים שלנו מן העובדי כוכבים וכ"מ שם להדיא דפריך שם וכה"ג מי זבנינן מינייהו כו' ושם קט"ז ב' ומי חיישינן כו' לוקחין כו' וכן הקשה הר"ן ועלח"מ שנדחק בזה ומ"ש בכל מקום כ' הר"ן דר"ל אפילו במקום עופות טמאין מצויין יותר מן הטהורים ועתוס' בחולין שם ד"ה ודלמא וא"ת כו':
כו סָעִיף ז אא"כ היה כו'. בשם רש"י פי' מומחה היינו בקי בהן אבל הרמב"ן פי' ככל מומחה דשמעתין דהיינו נאמן ומוחזק בכשרות וכן כללן בירושלמי אין לוקחין מעי דגים וקרביהן אלא ע"פ מומחה ואין לוקחין תכלת אלא ע"פ מומחה אבל באומר אני מלחתים אפילו בחשוד או בעובד כוכבים מהימן וכמ"ש בחולין ס"ג ב' ת"ר כו'. והראב"ד כתב דוקא במי שאינו מומחה סגי באני מלחתים אבל בעובד כוכבים או בחשוד לד"ה עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן וכמש"ש בחולין באומר של עוף פלוני כו' וכאן סתם כדעת הרמב"ן והרשב"א דה"ה בעובד כוכבים וישראל חשוד. ושיטה אחרת להרמב"ם דדוקא ישראל אבל עובד כוכבים לא מהני מידי: (ליקוט) אדם שהוחזק בכשרות. דומיא דמומחה דשם בימ"ח מח"ג וכ"מ בירושלמי תני אין לוקחין מעי דגים וקרבים אלא ע"פ מומחה ואין לוקחין תכלת אלא ע"פ מומחה משמע דומיא דתכלת והטעם שנחשדו ע"ה ליקחם מהעובדי כוכבים בחזקת טהורין. ר"נ דלא כנראה מפירש"י שפי' מומחה בקי בהן וערש"י שם ב' בד"ה אלו דגים כו' (ע"כ):
כז סָעִיף ח (ליקוט) ביצי כו'. כשיטת ר"י וש"פ דסימני דגים ג"כ לאו דאורייתא וכתי' הגמ' דחולין שם ושכ"מ בירושלמי הביאו תוס' שם ד"ה אמר כו' ובחולין שם ד"ה סימנין כו' אבל הראב"ד פי' כדברי ר"ת וכ"כ ר"ח וכתב הרשב"א שכן משמע מרש"י בחולין שם ד"ה ה"ג כו' הנך סימני ביצים כו' ר"ל דוקא בביצים וכ' הרשב"א דהרי"ף ס"ל דבביצי דגים א"צ סימן כלל דודאי הן טהורין כתי' דשם סמי מכאן עוברין דלכן כ' בחולין ובע"ז כך סימני קרבי דגים (ע"כ):
כח סָעִיף ח וה"ה בקרביים. כן דעת כל הפוסקים לבד הרמב"ם וש"ע:
כט סָעִיף ח אא"כ כו'. כנ"ל:
ל סָעִיף ח ועכשיו כו'. עש"ך בשם ב"י:
לא סָעִיף ט דג טהור שנמצא. לשון המתני' שבלע ואמר שנמצא ר"ל אע"ג דלא חזינא דבלע כרב אשי שם:
לב סָעִיף ט בין כו' בין כו'. גמ' שם לרב ששת ור"פ וכ"ש לרב אשי:
לג סָעִיף ט בין שיצא כו'. תוס' שם ד"ה רוב כו' ואין ראיה כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.