Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 83 — שולחן ערוך, יורה דעה פג
א סִימָנֵי דָּגִים מְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, טָהוֹר. וּסְנַפִּיר, הוּא שֶׁשָּׁט בּוֹ. וְקַשְׂקֶשֶׂת, הֵן הַקְּלִפּוֹת הַקְּבוּעוֹת בּוֹ. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁהֵם נִקְלָפִים בְּיָד אוֹ בִּכְלִי, אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לְקַלְּפָן מֵעוֹר הַדָּג, לֹא מִקְרֵי קַשְׂקֶשֶׂת (המ"מ פֶּרֶק א' דמ"א). וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא סְנַפִּיר אֶחָד וְקַשְׂקֶשֶׂת אַחַת, מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ עַתָּה, וְעָתִיד לְגַדְּלָם לְאַחַר זְמַן אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ בְּעוֹדוֹ בַּמַּיִם וְהִשִּׁירָן מִיָּד בַּעֲלוֹתוֹ לַיַּבָּשָׁה, מֻתָּר. (רַמְבַּ"ם ספ"א מהמ"א ורי"ף ור"ן וְה"ה) הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְהַתִּיר בְּקַשְׂקֶשֶׂת אַחַת, רַק כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת תַּחַת לְחַיָּיו אוֹ זְנָבוֹ אוֹ סְנַפִּירוֹ (הַטּוּר וְהָרֹא"שׁ לְדַעַת בֵּית יוֹסֵף וְר"ן וְה"ה בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן), וְטוֹב לְהַחְמִיר.
ב יֵשׁ מִינֵי דָּגִים שֶׁקַּשְׂקַשֵּׂיהֶם דַּקִּים מְאֹד וְאֵינָם נִכָּרִים, וְאִם כְּרָכוּהוּ בְּבֶגֶד אוֹ נָתְנוּ אוֹתוֹ בִּכְלִי מָלֵא מַיִם וְנִמְצְאוּ קַשְׂקַשִּׂים, מֻתָּר.
ג כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת. לְפִיכָךְ מָצָא חֲתִיכַת דָּג שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחַר סְנַפִּיר. מָצָא לוֹ סְנַפִּיר, לֹא יֹאכְלֶנּוּ עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת.
ד מָצָא חֲתִיכוֹת דָּגִים וְיֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן קַשְׂקֶשֶׂת, אִם הַחֲתִיכוֹת מַתְאִימוֹת, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת; חֲזָקָה, מִדָּג אֶחָד בָּאוּ. וְאִם אֵינָן מַתְאִימוֹת, אֶת שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהֶן קַשְׂקַשִּׂים מֻתָּרוֹת, וְהַשְּׁאָר אֲסוּרוֹת, אֲפִלּוּ כֻּלָּן מְלוּחוֹת בְּיַחַד. הַגָּה: וְאִם נִמְצָא שָׁם דָּג שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֹאשׁ רָחָב וְשִׁדְרָה, מֻתָּר לְאָכְלוֹ, דְּוַדַּאי הָיָה לוֹ קַשְׂקַשִּׂים. אֲבָל אִם הַדָּג שָׁלֵם, וְאֵין אָנוּ רוֹאִים בּוֹ קַשְׂקַשִּׂים, אֵין לִסְמֹךְ אָרֹאשׁ וְשִׁדְרָה.
ה צִיר דָּגִים טְמֵאִים, אֵינוֹ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִקְנוֹת מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים דָּגִים מְלוּחִים, טְהוֹרִים, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּנָּחִים עִם הַטְּמֵאִים בִּכְלִי אֶחָד, שֶׁמָּא לֹא נִמְלְחוּ יַחַד. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים, אִם מֻנָּחִין עִם הַטְּמֵאִים בְּחָבִית אַחַת. וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִקְנוֹתָן, אֲפִלּוּ אִם רוֹאִים רַק שֶׁמֻּנָּחִים עִם הַטְּמֵאִים הַמְּלוּחִים בְּעִרְבּוּב עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁמּוֹכְרִין אוֹתָן שָׁם (ת"ה סי' קע"ד וְהַגָּהוֹת ש"ד וְש"ד סִימָן כ' וְאוֹר זָרוּעַ וְאָרֹךְ כְּלָל י"ג ומָרְדְּכַי בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת הר"ר יִשְׂרָאֵל), מִלְּבַד בְּהֶערִינְ"ג וּמרקרי"ש דְּמַתִּירִין בְּכָל עִנְיָן, דְּוַדַּאי אֵין נִמְלָחִים עִם הַטְּמֵאִים, מִשּׁוּם דְּאֵין דֶּרֶךְ לְמָלְחָן עִמָּהֶם (מָרְדְּכַי). וַאֲפִלּוּ בִּשְׁאָר דָּגִים, אֵין לְהַחֲמִיר לְפַשְׁפֵּשׁ וְלִבְדֹּק אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם דָּגִים טְמֵאִים. וְאִם רוֹאֶה שֶׁהַדָּגִים הַטְּמֵאִים שְׁרוּיִים בְּמַיִם עִם הַטְּהוֹרִים, אֲפִלּוּ בְּהֶערִינְ"ג יֵשׁ לְאָסְרוֹ (הַגָּהוֹת ש"ד בְּשֵׁם מהרא"י וְר' יְרוּחָם). אֲבָל אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִשְׁרוּ, כָּל זְמַן שֶׁאֵין רוֹאִים (שָׁם). וְכָל זֶה לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד, שֶׁכְּבָר קְנָאָן, יֵשׁ לְהַתִּיר בְּכָל עִנְיָן, מִשּׁוּם דְּצִיר דָּגִים דְּרַבָּנָן, וְאָמְרִינָן שֶׁמָּא בִּתְחִלָּה לֹא נִמְלְחוּ יַחַד, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין אַחַר כָּךְ לִבְלִיעָתָן זֶה מִזֶּה (אָרֹךְ). וְדַוְקָא דְּלֵי בְּהוּ שַׁמְנוּנִית, וּסְתָם דָּגִים מְלוּחִים לֵית בְּהוּ שַׁמְנוּנִית, אֲבָל אִם אִית בְּהוּ שַׁמְנוּנִית, אָסוּר מִדְּאוֹרָיְתָא, וּסְפֵיקָא לְחֻמְרָא (שָׁם). וְהֵיכָא דְּהַדָּגִים מְלוּחִים יְבֵשִׁים, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן, מֵאַחַר דְּהַטְּמֵאִים גַּם כֵּן יְבֵשִׁים (מהרא"י בת"ה). וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר גַּם בָּזֶה לְכַתְּחִלָּה, אִם מֻנָּחִים בֵּינֵיהֶם (שָׁם).
ו עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהֵבִיא חָבִית מְלֵאָה מִצִּיר דָּגִים, אִם כִּילְכִית (פי' הֶעָרוּךְ דָּג טָמֵא, וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, וַאֲחֵרִים פֵּרְשׁוּ שֶׁהוּא דָּג טָהוֹר) אַחַת שׁוֹטֶטֶת בּוֹ, מֻתָּר, שֶׁזֶּה סִימָן שֶׁהוּא מִדָּגִים טְהוֹרִים. וְאִם לָאו, אָסוּר. וְהָנֵי מִלֵּי דְּסַגִּי בְּכִילְכִית אַחַת, בְּחָבִית סְתוּמָה, אֲבָל אִם הָיְתָה פְּתוּחָה, אֵינָהּ נִתֶּרֶת בְּפָחוֹת מִשְּׁתַּיִם, אֲבָל בְּאַחַת חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא מֵעָלְמָא אָתָא. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הָיוּ חָבִיּוֹת רַבּוֹת, וְכֻלָּן פְּתוּחוֹת, וְכִילְכִית, דְּהַיְנוּ דָּג טָהוֹר, מְשׁוֹטֵט בְּאַחַת מֵהֶן, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת. הָיוּ סְתוּמוֹת, פָּתַח אַחַת מֵהֶן וּמָצָא בָּהּ כִּילְכִית, הִיא מֻתֶּרֶת. שְׁנִיָּה וּמָצָא בָּהּ כִּילְכִית, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא דְּשַׁרְיָא עַל יְדֵי כִּילְכִית, הָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁאֵין בָּהּ דָּג אוֹ חֲתִיכָה שֶׁאֵין בָּהֶם קַשְׂקַשִּׂים, אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהֶם, הַכֹּל אָסוּר.
ז קִרְבֵי דָּגִים אֵינָם נִקָּחִים אֶלָּא מֵהַמֻּמְחֶה, אֶלָּא אִם כֵּן אוֹמֵר לוֹ הַיִּשְׂרָאֵלִי, אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים (ר"ן וְכֵן מַשְׁמָע מֵרַשְׁבָּ"א) הַמּוֹכְרָם: אֲנִי מְלַחְתִּים וְהוֹצֵאתִים מִדָּג טָהוֹר. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: טְהוֹרִים הֵם, אֵינוֹ נֶאֱמָן, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָדָם שֶׁהֻחְזַק בְּכַשְׁרוּת.
ח בֵּיצֵי דָּגִים, אִם הָיוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶם כַּדִים (פֵּרוּשׁ עֲגֻלִּים וְעָבִים כְּכַדִּים) אוֹ חַדִּים, טְמֵאִים. וְהוּא הַדִּין בַּקְּרָבַיִם, נָמֵי דִּינָא הָכִי (טוּר). אֶחָד כַּד וְאֶחָד חַד, שׁוֹאֵל לַיִּשְׂרָאֵל הַמּוֹכֵר. אִם אָמַר לֵיהּ: אֲנִי מְלַחְתִּים, וְהוֹצֵאתִים מִדָּג טָהוֹר, אוֹכֵל עַל פִּיו. וְאִם אָמַר לֵיהּ: טְהוֹרִים הֵם, אֵינוֹ נֶאֱמָן, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָדָם שֶׁהֻחְזַק בְּכַשְׁרוּת. וְעַכְשָׁו פָּשַׁט הַמִּנְהָג לִקְנוֹת בֵּיצֵי דָּגִים בִּסְתָם, בֵּין שְׁלֵמִים בֵּין נִמּוֹחִים, וַאֲפִלּוּ מִן הַעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ אֲדֻמִּים. אֲבָל הַשְּׁחֹרִים, אֵין אוֹכְלִים אוֹתָם כְּלָל.
ט דָּג טָהוֹר שֶׁנִּמְצָא בִּמְעֵי דָּג טָמֵא, בֵּין שֶׁנִּמְצָא דֶּרֶךְ בֵּית הָרְעִי, בֵּין שֶׁנִּמְצָא דֶּרֶךְ בֵּית הַבְּלִיעָה, בֵּין שֶׁיָּצָא לַחוּץ, טָהוֹר.
י דָּג טָמֵא שֶׁנִּמְצָא בִּמְעֵי דָּג טָהוֹר, אָסוּר (ל' הָרַמְבַּ"ם מהמ"א דִּין ה').
ש״ך Shach
סָעִיף א
א וקשקשת אחד כו'. כלומר באיזה מקום שיהיה סגי בקשקשת א' ולא חיישינן שמא עם דגים טהורים נתערב ונשרה מהן קשקשת ונדבקת בזה כיון דמחובר עמו יפה ונראה כגופו ודעת הי"א בהג"ה דכיון דאינו עומד במקום המיוחד לא חיישינן שמא עם דגים טהורי' נתערב ונשרה מהם קשקשת ונדבקת בו כל זה הוא בר"ן ובמגיד משנה ואף בסברא הראשונה העלה הרב המגיד שם דודאי כל מין שאינו נודע אם יש לחוש שנדבק בו קשקשים אסור מספק והולכים בשל תורה להחמיר מ"מ אפילו בשאר מקומות יהיה ניכר אם הם מגופו ע"כ: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב יש מיני דגים כו'. כלומר דיש מיני דגים דידוע שהם טהורים וקשקשיהם דקים מאד ואינם ניכרים ולפיכך כשנמצאים מינים שאינם ידועי' לנו אם כרכוהו בבגד כו' מותר וק"ל מיהו איתא בש"ס (בעבודת כוכבים דף ל"ט ע"א) דאם מעמיד הדג נגד השמש ורואה בו צמחים כלומר קשקשים קטנים מותר ולא כתבוהו הטור והמחבר ושאר פוסקים משום דפשוט הוא: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג כל שיש לו קשקשת כו'. והא דכתב קרא סנפיר כיון דהכל תלוי בקשקשת משום יגדיל תורה ויאדיר. ש"ס: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד אם החתיכות מתאימות כו'. משמע מדברי המחבר דאם הם רק מתאימו' דהיינו שמתחברות יפה מותר וא"צ שיהא נראה מתוך חיתוכן שהכל הוא דג א' וכן הוא דעת הטור והרשב"א בת"ה בית ג' שער א' וכ"נ מדברי הגהמי"י ותרומת הדשן סימן ע"ט וכתב המחבר לקמן ס"ס ק"א וכ"נ דעת רש"י וכ"כ הר"ן שהוא דעת רש"י דלא כהב"ח שכתב דלרש"י תרוייהו בעינן ופסק כך הלכה: ש"ע סָעִיף ד
ה אפי' כולן מלוחות ביחד. פירוש אפילו הכי לא נאסרו החתיכות הכשרות מהאחרות משום דציר דגים דרבנן ותלינן שאחר שנמלחו עירבן יחד וכמו שיתבאר בס"ה ואפי' כולן מלוחות יחד השאר אסורות ולא אמרינן מדהנך דאית בהו קשקשים מותרים מסתמא גם השאר הוא ממין זה אלא הוא ספיקא דאורייתא ולחומרא ועיין בס"ק כ"ג יתבאר לך דהציר אסור מ"מ ועיין סימן קי"ד ס"ט: ש"ע סָעִיף ד
ו ואם נמצא שם דג כו'. פירוש אם נמצא שם כשהם מלוחים דג שיש לו ראש רחב ושדרה שהוא סימן דג טהור שהטמא ראשו חד ואין לו שדרה מותר לאכלו דודאי היו לו קשקשים קודם מליחה ונשרו או נטלו בעת תיקונם אבל אם הדג שלם בפנינו ועדיין לא נמלח אין לסמוך אראש ושדרה להתיר דג זה ולומר שהיו בו קשקשים ונשרו אחר עלייתו מהמים וכך מצאתי שכ' מהרש"ל בפי' דברי הרא"ש והטור והביאו בפריש' וכן פי' האחרוני' ובזה נתיישבו דברי הרמב"ם והרשב"א בריוח אבל המחבר השמיט האי דינא דראש ושדרה דאזיל לטעמיה שכ' בב"י דראש ושדרה לא מהני להרמב"ם ורשב"א אלא כשהוא מכיר בטביעת עין בראש ושדרה שהוא ממין דג פלוני שהוא טהור וזה לא הוצרך להזכיר שהוא פשוט אבל אין זה עיקר ובכתיבת יד הגאון מהר"ר ליב חנלש בגליון האשר"י מצאתי שכתב וז"ל ונ"ל לפרש דברי הרא"ש דמתחלה קאמר ומ"מ היכא דמכיר כו' ר"ל שהעובד כוכבים מביא לפנינו חבית של דגים שקצתן ניכר בהן קשקשים ומקצתן אין בהן קשקשים אבל ראש ושדרה ניכר בהן לא חיישינן שמא יש בהן מדגים טמאים כו' מאחר שבמקצת הדגים שבחבית יש בהן קשקשים ואח"כ קאמר הלכך אין לסמוך כו' ר"ל היכא שאין כאן סימן דקשקשת אלא שיש כאן דג שאין בו אלא סימן דראש ושדרה אין לסמוך עליו להתיר וב"י מפרש בע"א עכ"ל וגם דברי הרמב"ם והרשב"א יש לכוין כן וכן דברי הרב בהג"ה. ומ"ש הרב ראש ושדרה הכי מסקנא בש"ס דתרוייהו בעינן ראש ושדרה ולא סגי בחד מינייהו וכ"פ כל הפוסקים ואפי' צירן אסור היכא דליכא ראש ושדרה כדאיתא בש"ס שם (דף מ' ע"א) וע"ש בר"ן ד"ה אמר רב פפא הילכתא כו' ועיין בס"ק כ"ג: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז שמא לא נמלחו יחד. בתחלה ואחר שפלטו כל צירן עירבן יחד לשון הרא"ש ושאר פוסקים ובזה א"ש דלא תקשי דהא לקמן סי' צ"א ס"ה פסקו המחבר והר"ב דאף לאחר שיעור מליחתו חשוב כרותח ואסור אפי' דיעבד אלא ודאי שאני הכא דציר שבדגים הוא מועט וכיון ששהה שיעור מליחה פלטו כבר צירן ובפרט דציר דגים דרבנן והב"ח כתב דאף המתירין לא התירו אלא כשמונחין עם הטמאים ואינם נוגעין בהן וז"א וע"ל סי' ע' ס"ק י"א ודוק: ש"ע סָעִיף ה
ח ויש אוסרים כו'. הטעם דכיון שמונחין עם הטמאים אמרינן מסתמא נמלחו כך בתחלה ביחד ופסק בת"ח כלל כ' ד"ד בשם או"ה דאם יש ששים מן הטהורים נגד הטמאים קונים לכתחלה ולא מחזיקים איסור שמא היו הטמאים יותר ומכר מהם עכ"ל ופסק בד"מ סי' נ"ח דאין חילוק בין ציר דגים לציר נבלה דאסור מדאורייתא לעולם בטל בששים וע"ש: ש"ע סָעִיף ה
ט דמתירין בכל ענין. כלומר לקנות אפילו לכתחלה: ש"ע סָעִיף ה
י משום דאין דרך למלחן עמהם. כי הדרך שמביאין ההערינ"ג ממרחקים בחביות המיוחדות להן לבדן ובודאי לאחר ימים רבים ממליחה הניחו אלו אצלן מהרא"י שם: ש"ע סָעִיף ה
יא אין להחמיר ולפשפש כו'. דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואפילו היכא דאיכא לברורי שם ול"ד למ"ש לעיל ריש סי' א' בהג"ה דאע"ג דרוב מוחזקין הן בשחיטה אין לסמוך לכתחלה על החזקה במקום דיכולים לבררו (והוא ג"כ מהאור זרוע) דהכא אין אנו מתירין הדגים מכח חזקה אלא אדרבה אמרי' מהיכי תיתי יהא כאן איסור: ש"ע סָעִיף ה
יב אפילו בהערינ"ג. כלומר שמותרים כשמונחים יחד מלוחים מכל מקום בשרייה אחר מליחה אין חילוק בין שאר דגים להערינ"ג שהרי עינינו רואות שמי הציר עזין וחזקין ומבליעין בודאי וגרע טפי מציר המעורב במים דלא חשיבי כרותח לעיל ס"ס ע': ש"ע סָעִיף ה
יג כל זמן שאין רואין. כלומר שאלו נישרו אבל אי חזינן לפעמים בבית עובד כוכבים ששרה אותן כך לא מחמירין ליזהר דאימור אקראי בעלמא הוא ת"ח שם בשם מהרא"י: ש"ע סָעִיף ה
יד יש להתיר בכל ענין. כלומר בין בשאר דגים בין בהערינ"ג בין מלוחים בין שרויים כן מוכח בת"ח שם ומהרש"ל בספרו פכ"ה סי' ע"ח פסק דאף במלוחים אסור עד ס' אפילו דיעבד מטעם דאף לאחר זמן פליטה נאסרו במליחה ואין כן דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים גם לא נהגו כן ועס"ק ז' ופשוט הוא דאם נישרו יום שלם דהיינו מע"ל דהוי ככבוש דאף דיעבד אסור וכן מבואר בב"י ובת"ח ואפילו אי איכא לספוקי אם מונחים כך שרוים מע"ל או לאו אסור לפי מאי דקי"ל דכבוש אסור מן התורה וכדלקמן ריש סי' ק"ה: ש"ע סָעִיף ה
טו אבל אי אית בהו שמנונית כו'. ואם יש ספק אי אית בהו שמנונית או לאו אזלינן לקולא דהוי ספק ספיקא ת"ח שם ד"ג בשם או"ה והכי איתא בסמ"ק סי' ר"ה ולקמן סי' ק"ז כתבתי דדוקא במליחה אבל בכבוש ומבושל אפי' ליכא שמנונית אסור מדאורייתא משום דאז יוצא עיקר הלחלוחית ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
טז והיכא דהדגים מלוחים יבשים כו'. משום שדרך העובד כוכבים כשמוציאין אותן מן המים קורעין אותם ומולחים כל אחד ואחד לבדו ותולין אותם ומפרידין אותם זו מזו כדי שישלוט בהן הרוח והחמה ויתיבשו שם: ש"ע סָעִיף ה
יז ונהגו להחמיר גם בזה. וסיים בת"ה שם ומ"מ אי אשכח מדינה דלא נהוג להחמיר אין למחות בידם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יח אם כולכית אחת כו'. דברי המחבר צריכין ביאור דע דאיתא בש"ס ציר שיש בה כולכית אחת מותרת ופרש"י ושאר מפרשים דכולכית הוא מין דג קטן שגדלה מאליה בציר דגים טהורים ואם יש ציר דגים טמאים אין כולכית גדילה בו והרמב"ם ושאר פוסקים פי' דכולכית הוא דג טהור דכיון שיש בציר דג אחד קטן טהור אנו מחזיקין הציר בטהור ול' הטור שזה סימן שהוא מדגים טהורין שאין דרך כולכית בציר דגים טמאים ואם לאו כו' משמע מלשון זה דס"ל כפירוש רש"י וכ"כ ד"מ והמחבר השמיטו ונראה שהוא תופס עיקר בזה כהרמב"ם וסייעתו ונראה דבזמן הזה פשיטא דאין לסמוך אפרש"י שהרי אין אנו מכירין אותו המין: ש"ע סָעִיף ו
יט ומ"ש המחבר ויש מי שאומר כו'. היינו משום דלסברא ראשונה לא סגי בפתוחות בכולכית א' אפילו להתיר אותה חבית עצמה וכן בסתומות משמע לסברא הראשונה דאף שאותה חבית מותרת בכולכית א' מ"מ אף שנמצא ב' חביות סתומות וכולכית בכל א' מהן אין השאר חביות ניתרים בכך אבל ודאי אף לסברא הראשונה בחביות פתוחות אם נמצא באחד מהן כולכית כדינו דהיינו ב' כולכית כולן מותרות וכדאיתא בש"ס להדיא ועיין בב"י ודוק: ש"ע סָעִיף ו
כ וכולכית דהיינו דג טהור וכו'. וסגי אפילו בדג אחד טהור ולא חיישינן שמא מעלמא אתא אלא דבפתוחות אם נמצא כולכית באחת מהן כולן מותרות דאדם עשוי ליקח מזו ומזו הלכך כמעורבות דמי אבל בסתומות דלאו כמעורבות דמי לא סגי עד שימצא שם שתי חביות כ"א בכולכית א' דכיון דשתים מותרין מוכחא מילתא דכולן מותרין מיהו מ"ש המחבר דעת הרמב"ם בשם ויש מי שאומר צ"ע דנראה לכאורה דעת הרמב"ם עיקר: ש"ע סָעִיף ו
כא ויש מי שאומר כו'. צ"ע למה כתב המחבר סברת הרמב"ן והרשב"א והר"ן בשם ויש מי שאומר שהרי לא הביא בב"י מי שחולק בזה ואולי מפני שהרב המגיד כתב בסוף פ"ג מהמ"א דאין דבריהם מוכרחי' ומ"מ היה לו להביאו בב"י מיהו לפעד"נ שמוכרח הוא בש"ס (בעבודת כוכבים דף מ' ע"א) כן דהא אסיקנא התם דמחלוקת בצירן ואהא קאי התם ר"פ ופסיק הלכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד ע"ש ודוק: ש"ע סָעִיף ו
כב דהא דשריא ע"י כולכית. לכל חד וחד כדאית ליה: ש"ע סָעִיף ו
כג אבל אם יש בהם כו'. כלומר אף שיש בציר זו דגים טהורים וטמאים דהיינו שאין ניכרין בהם קשקשים או ראש ושדרה וכמ"ש בס"ק ו' הכל אסור כלומר הדגים שאין ניכרין שהן טהורין והציר שכיון שגופן מעורב בצירן גזרינן דאי שרי' צירן אכלי נמי גופן אבל החתיכות שניכרים שהם טהורים מותרים דלא אסרינן להו מפני שבלעו מהציר דציר גופיה מדינא שרי אלא דאסרוה משום גזירה כן כתב ב"י והאחרונים והכי איתא להדיא בתורת הבית הקצר דף כ"ה ע"ב והכי משמע בש"ס שם ע"ש ודלא כמו שכתוב בדרישה שנראה לו פשוט דלהרשב"א אף החתיכות הטהורים אסורים הואיל ומונחים בציר והא ודאי ליתא ועיין בסעיף ה' ובמה שכתבתי שם: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כד קרבי דגים כו'. עד סוף סעיף ח' הנה המחבר דרך הכל בנתיב הרמב"ם שמה שכתב בסעיף ח' עד ועכשיו הוא מועתק מל' הרמב"ם פ"ג מהלכות מאכלות אסורות דין ב' ולא הזכיר שם סימנים בקרבי דגים וכ' הרב המגיד שם שהוא פוסק כרבי זירא ואליבא דר' זירא לא מהני בהו שום סי' בש"ס כלל עוד כ' הרב המגיד שם ומה שלא סגי כאן באומר של דג פלוני ואנו מכירין שהוא טהור כמו בעוף (לקמן סימן פ"ו ס"א) הוא משום שהדגים המלוחים באים מארץ מרחק ומצי לאשתמוטי טפי מביצי עוף עכ"ד וכך הוא דעת המחבר לכן בסעיף ז' לא הזכיר סימנים בקרבי דגים ומ"מ הוא תימה שדעת הרי"ף והרא"ש והרשב"א והר"ן וכל הפוסקים דקרבי דגים שוה לביצי דגים בסימנים וכן הסוגיא מכרעת כדבריהם מיהו מ"ש בסעיף ח' צריך לומר דאתא לאשמועינן דאף בדאיכא סימנים דראשן אחד כד וראשן אחד חד אין סומכין עליו עד שיאמר אני מלחתים אבל ודאי כשאומר אני מלחתים סגי אף בשנימוחו וכדכתב בסעיף ז' בקרבי דגים וכ"כ בספרי שהוא דעת כל הפוסקים דאני מלחתים מהני אף כשנימוחו וכן הוכחתי שם מן הש"ס (דעבודת כוכבים דף מ') וכתבתי שם דצריך ליישב גם דברי הרמב"ם דבמ"ש אוכל על פיו וגבי ביצי עוף כתב סומכים עליו אתא לאשמועינן דהכל תלוי בדבורו שאומר אני מלחתים אוכל על פיו וא"צ שוב לסימנים וממילא משמע דבקרביים דליכא סימנים לדעתו נמי מהני כשאומר אני מלחתים ע"ש ודוק ומשמע מדברי המחבר לכאורה דאף בשלא נימוחו לא מהני כשאומר מדג פלוני הוא וטהור הוא כדמהני לקמן סי' פ"ו בביצי עוף וכדכתב הרב המגיד לדעת הרמב"ם וגם בר"ן ס"פ אין מעמידין ד"ה אין שם מומחה כו' נזכר סברא זו אבל בספרי כתבתי שדעת כל הפוסקים וגם דעת הר"ן עצמו דכשהן שלימים מהני כשאומר מדג פלוני הן וטהור הוא וכן הוכחתי שם מן הש"ס בפא"ט (דף ס"ד ע"א) וכתבתי שם שגם דעת הרמב"ם מוכרח לפרש כן שכ' שם ביצי דגים סימניהם כביצי העוף אם היו שני ראשיהם כו' שבמה שכתב כביצי העוף כלל מה שהזכיר שם מקודם בסמוך בדין י"ט דבאומר מעוף פלוני הוא וטהור הוא מהני אבל המחבר שהשמיט סימניהם כביצי העוף נראה שלא חשש לדקדק בכך מפני שסובר כהרב המגיד ואולי לכך לא כתבו מפני שסימני ביצי העוף עצמו לא הזכיר מקודם ואה"נ ס"ל דלמ"ש לקמן סי' פ"ו דבאומר מעוף פלוני הוא וטהור הוא מהני ה"ה נמי הכא והרב בהג"ה סובר דבקרביים נמי איכא סימנים והיינו בשלחופית שקורין בל"א בלא"ז שראשה א' כד וראשה אחד חד וכל הקרביים תלויין בה וניכרין על ידה וזה דעת כל הפוסקים חוץ מהרמב"ם ואתא לאשמעינן דאף בשלא נימוחו הקרביים לא מהני עד שיאמר אני מלחתים ועוד אתא לאשמועינן דאף בקרביים אם ב' ראשיהם כדים או חדים ודאי טמאים: ש"ע סָעִיף ז
כה ומ"ש הר"ב או עובד כוכבים. משמע מדבריו דאפי' בקרבי דגים ועוברי דגים שנימוחו מהני כשאומר העובד כוכבים אני מלחתים והוציא כן בד"מ מהר"ן (והרשב"א) והוא תמוה מאד דהר"ן לא כתב בפ' אין מעמידין אלא דכשהן שלימים וניכרים בהם סי' טהרה מהני כשאומר העובד כוכבים מדג פלוני הוא וטהור הוא וכדלקמן ר"ס פ"ו גבי ביצים מטעם דודאי לא משקר דמירתת וירא שמא יתבדה דבקל נוכל להביא אותו העוף או הדג ולדמות ליה אבל באומר אני מלחתים מבואר להדיא בהר"ן פא"ט ד"ה באומר של עוף כו' בשם הרמב"ן דלא מהני בעובד כוכבים אפילו כשהם שלימים ואפי' בישראל חשוד כתב שם הר"ן דלא מהני ע"ש וכן מסקנת הרשב"א בת"ה הארוך ד' ס"ד וס"ל כהראב"ד דבין בעובד כוכבים ובין בישראל חשוד לא מהני אני מלחתים כלל וכן מסיק בקצר שם ע"ש אלא שדקדק שם בארוך מדברי הרמב"ן כדברי הר"ב בהג"ה אבל דעתו שם עצמו אינו כן וגם כתבתי בספרי שלא עלה זה על דעת הרמב"ן דודאי אין לעלות על הדעת לסמוך אדבורו של עובד כוכבים כשאומר אני מלחתים דודאי אין עדות לעובד כוכבים ואין דקדוקו של הרשב"א ברור אלא גם הרמב"ן סובר כן כמבואר בהר"ן שם וגם הב"ח והדרישה הבינו דדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן דאפילו בעובד כוכבים מהני אני מלחתים אפילו נימוחו וז"א ובאמת נראה שנמשכו אחר דברי הב"י בד"ה והא דאין נקחים כו' וכבר כתבתי שם ישוב דברי ב"י בזה דלא כהדרישה שטרח מאד והגיה הרבה בדברי ב"י האחרונים בד"ה והרשב"א כ' כו' ע"ש בררתי כל זה באורך והמשכיל יבין: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כו אא"כ היה אדם שהוחזק בכשרות. פי' דאז נאמן בין בקרבי דגים בין בעוברי דגים בין שלימים בין נימוחים אפי' אינו אומר כלום אבל ודאי אם שני ראשיהם כדים או חדים אפילו אומר אדם שהוחזק בכשרות שהוציא אותו מדג פלוני ואומר שאלו הדגים ואלו קרביהם אינו נאמן שמכחיש התורה וזה פשוט ומבואר בש"ס וכל הפוסקים וכ"כ מהרש"ל פא"ט ובעט"ז כתב וז"ל אבל אם אין להם סי' טהרה אלא שב' ראשיהם כדים או חדים אפילו אומר אני מלחתים אין סומכין על דבריו אא"כ הוא נאמן ומוחזק בכשרות דשניהם כדים או חדים סימני טומאה הן ולכך צריכים לחוש עליו מאד שאינו משקר דשמא טעה בדג עצמו או נתחלפו לו וכה"ג עכ"ל וחלילה להסתפק בזה ולומר דשמא טעה דודאי משקר כ"ש שאין להעלות על הדעת שמוחזק בכשרות יהא נאמן בזה: ש"ע סָעִיף ח
כז ועכשיו נתפשט המנהג. ז"ל הב"י ונ"ל שהקדמונים חקרו בדבר ומצאו שלא הוצרכו חכמים למומחה או שיאמר אני מלחתים אלא כדי להתיר כל מין עוברי דגים בין אדומים בין שחורים ואין הספק אלא בשחורים דאיכא מינייהו טמא אבל האדומים נתברר להם שאינו בנמצא בשום מין טמא וכדי להסתלק מן הספק חזרו ואסרו כל מין שחורים והתירו כל מין אדומים בכל ענין אפי' מיד עובד כוכבים ובלי שום בדיקה מאחר שאינו נמצא בטמא כלל ושמעתי שאע"פ שנמצא דג טמא שביציו אדומים כשמולחים אותו חוזרים לשחרות דא"א לטמא שיהא אדום אחר מליחה בשום פנים בעולם עכ"ל ובאו"ה כלל מ"ב ד"ח כתב דאין לסמוך עתה על סימני עוברי דגים לפי שא"א בקיאים בהם עתה עכ"ל ולכאורה היה נראה להשוותו עם הב"י ולומר דאו"ה מיירי בשחורים אך נראה כיון דאחרון היה וביאר כל המנהגים בפירוש היה לו לבאר בהדיא חילוק זה דשחורים ואדומים וע"כ צ"ל שלא נתפשט המנהג הזה במקומו דהא המחבר כתב שאין אוכלים אותם כלל משמע אפילו נמצא ביד ישראל בגונא דמהני ביה מטעמא שכדי להסתלק מן הספק אסרו כל מין שחורים והאו"ה כתב שאין לסמוך על הסימנים בזמן הזה משמע דבגונא דלא צריכים לסימנים כגון נמצא ביד ישראל ע"ד שאמרנו מותר: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כח שנמצא כו'. פירוש אפי' לא ראינו שבולעו הכי מסקינן בש"ס וטעמא יתבאר בס"ק שאח"ז: ש"ע סָעִיף ט
כט בין שנמצא כו'. כלומר בין שנמצא דרך בית הרעי או דרך בית הבליעה ובין נמצא דרך בית הרחם ולא אמרינן כיון דבבית הרחם הוא אשרוצי משריץ דרוב דגים במינן משריצים הלכך אמרינן דג על דג נפיק ול"ד למים שהבהמה שותה דאמרינן לעיל ר"ס פ"א דאסור דשאני התם דלחלוחית הגוף מתערב בהם כן כתבו התוספות והרא"ש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ל דג טמא שנמצא במעי כו'. ז"ל הרא"ש תימה דבמסכת אהלות תנן גבי כלב שאכל בשר המת ומת כמה תשהה במעיו ג' ימים מע"ל ובעופות ודגים כדי שתפול לאור ותשרף אלמא חשובה כמעוכל וה"נ תישרי ויש לחלק בין איסור לטומאה והר"ר משה ז"ל היה מחלק בין היכא שאכל ולועס בשיניו ובין היכא שבלעו שלם כי הך מתניתין דבהכי לא חשיב מעוכל עכ"ל ול' הטור וטהור שבלע דג טמא אסור דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם עכ"ל ונ"ל דה"פ דאם לא היה שלם אחר שבלעו אמרי' דודאי עיכול הוא שהרי בלעו שלם אבל כיון שהוא שלם גם עתה אחר שבלעו לא חשיב כמעוכל והיינו שכתב דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם ולא כתב כיון שבלעו שלם והיינו דכתב בא"ח סי' תס"ז גבי חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח דיש מתירין דחשיבא כמעוכלת כדאמרי' לענין טומאה וא"א הרא"ש ז"ל הסכים שאין ללמוד איסור מטומאה עכ"ל כנ"ל אבל הב"י אחר שהביא דברי הר"ר משה הנ"ל כתב וזהו שכתב רבינו דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם עכ"ל נראה שהבין דר"ל לאפוקי לועס בשיניו ולדבריו צריך ליישב דודאי בין לתירוץ הראשון ובין לתירוץ השני של הרא"ש היכא דלעסו בשיניו חשוב כמעוכל אלא דמעיקרא הוי ס"ד דהרא"ש דגבי טומאה איירי כשבלעו שלם ולא לעסו לכך כתב דאין ללמוד איסור מטומאה והיינו מ"ש הטור בא"ח אבל הר"ר משה פי' דגבי טומאה איירי כשלעסו דבכה"ג פשיטא דהכא והכא חשיב כמעוכל ודוק ומ"מ הראשון עיקר: ש"ע סָעִיף י
לא שנמצא במעי דג טהור כו'. לשון הטור וטהור דמתניתין מיירי באינו שלם אלא רב נחמן לחוד הוא דמוקי לה בשלם ויהיה קשה עליהם מההיא דאהלות אלא כוונת הטור על פי פירוש הר"מ מפונטייז"א דכל שלעסו בשיניו ובלעו מקרי מעוכל אבל בדג זה שבולע הטהור בשלימותו לא מקרי מעוכל וע"ז נתכוין רבינו הטור במ"ש שהוא שלם וזה מוכח גם כן מלשון כיון שהוא שלם דמשמע שהוא פשוט ולא כתב אם הוא שלם אלא ע"כ דקאי אמ"ש שבלטו לאפוקי לעסו ואם כן גם אם נמצא מרוסק קצת גם כן אסור ונ"מ מזה לחטה הנמצאת בזפק העוף בפסח דלא חשיבא כמעוכלת אף על פי שנתרסקה קצת: ש"ע סָעִיף י
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א וקשקשקת. עש"ך דעת המחבר כהר"מ דלא בעינן קביעות מקום וסתמא כפירושו וי"א בהג"ה הוא דעת שאר פוסקים וכפי הנראה הרא"ש מכללם דבעינן במקום מיוחד דאל"כ חיישינן שמא נשר ממקום אחר ונדבק בדג זה ומיהו בהרבה קשקשים אף שאין במקומות אלו מותר דלא חיישינן בהרבה שנדבקו בדג זה וכן מורה לשון הרא"ש והמעיין בפרישה אות ה' יראה קצת להיפוך יע"ש ומ"מ יש לפרש כמ"ש דבהרבה מותר ✍וכאמור: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב יש. עש"ך דקשיא ליה קושית הפרישה דהול"ל יש מיני דגים שאין ניכרים הקשקשים ותי' דה"ק יש דגים שידוע שיש להם קשקשים ואין ניכרים מחמת דוב דקותן וא"כ אם ימצא מין שאין נראים בהם קשקשים אלא ע"י כריכת הבגד שהם מותרים. ועיין כה"ג בהגהות הב"י אות ע"ד הביא דג שקורין (פיש אישפא"ד) טהור הוא שמחמת כעס בשעה שעולה מהים משליך הקשקשים והביא שם ששר אחד מא"ה שאל ע"ז והראו לו שלקחו בגד שחור ונתנו במצודה והיה מלא קשקשים שהם לבנים ולפעמים בגד לבן בקשקשים שחורים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג כל. עש"ך כתב הפ"ת אות ג' דכל שיש לו קשקשת א' נמי בידוע שיש לו סנפיר דאל"כ לא הוה מקשה הגמרא לכתוב קשקשת. ונ"מ לדידן בעומד תחת לחייו. הברבוט"א אף שאין אוכלין מ"מ מסתחרין בו כ"כ היש"ש פא"ט סי' קכ"ב משום דהרבה גאונים מתירין באכילה וכ"כ הפר"ח אות כ"ו. כתב הב"י כל שאין לו זנב סדוק וודאי טמא הוא אבל לסמוך על סידוק הזנב להתיר לא הביאו הכה"ג. כתב הפר"ח אות כ"ו גרסי' בפ' בתרא דמכות האי מאן דאכל ביניתא דביני כרבא לוקה משום שרץ השורץ על הארץ ופי' הערוך שהוא דג שיש לו קשקשים וסנפירים ואם היה במים היה מותר כשגידולו מהארץ אסור הוא יע"ש: גרסינן בעבודת כוכבים פ' אין מעמידין ל"ט א' תורא דימא אסור חמרא דימא שרי וסימנך טהור טמא וטמא טהור וכתבו התוס' והרא"ש דהני תרי נתן סימנים וסיים הרא"ש כללא דמלתא כל דאית ליה קלפי שרי פי' קשקשים והוא מדברי הרי"ף בעבודת כוכבים ואין חילוק בין שהוא בצורת דג או חיה וכדומה. ויש לראות מ"ש הני תרי דיהיב סימנא והלא הכל תלוי בקשקשת וסנפיר ואולי דל"ת תורא דימא הרגלים הם במקום סנפירים קמ"ל דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר לא נאמר אלא בדגים לא בחיות הים כמ"ש המי"ט בדג ספרדי הביאותיו בט"ז. ולשון הר"מ בפ"ב ממ"א הי"ב פירשנו בט"ז. דע דשיבוטא הוא דג טהור כדמוכח בקידושין ר"פ האיש מקדש מלח שיבוטא ובחולין אמרה ילתא לר"נ התיר לנו מוחא דשיבוטא והוא עז הים כ"כ התוס' ל"ט א' ד"ה וסימנך והר"מ ז"ל בהל' כלאים כתב שהוא חית הים יע"ש ועכה"ג בהגהות הב"י אות כ"ב תמה על הרא"ש בתשובה כלל ך' סי' ט"ז שהוצרך להביא ראיה דשיבוטא טהור הוא והא גמרא ערוכה הוא יע"ש. אמנם מ"ש עוד הכה"ג סוף פרק הפרה הנהיג בעיזא ושיבוטא מהו לא ידענא ראייתו דאדרבה להר"מ ז"ל דאין לוקה מה"ת אלא אחד טהור ואחד טמא משמע לכאורה להיפך דשיבוטא מין טמא הוא ובס' גינת וורדים הארכנו יע"ש ומ"מ מחולין וקדושין יש ראיה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד אם. כתב הש"ך בזה לחוד די כשמתחברות יפה ולא בעינן שיהא דומות במראה ג"כ ועמ"ש בט"ז ועס"י ק"א בראש כבש: ש"ע סָעִיף ד
ה אפילו. עש"ך דאפילו קאי אתרווייהו אהיתר' דלא נאסר מהטמא ואאיסור דלא נימא מדהא טהור הא נמי טהור כמו כלכית בציר לדעת י"א והוא הר"מ דשאני ציר דרבנן מקילין משא"כ חתיכה גופא הוה ספיקא דאוריית' ולקמן אות כ"ג מבואר היכא דאיכא שאר חתיכות שאין ניכרות אף הציר אסור אטו גופו ומדינא היה שרי הציר ואם ספק אם נכבש יום שלם לכאורה יש להתיר כאן דהוה ס"ס שמא השאר טהורות הן ושמא לא נכבש מעל"ע ועי' אות ט"ז ובאות כ"ג אבאר לענין אי שהה כדי שיתנו על האש וירתיח מהו ✍: ש"ע סָעִיף ד
ו ואם. עש"ך הביא ג"כ לתרץ דברי הרא"ש דיש לחלק בין הדג לפנינו ואנו רואין ריעותא שאין בו קשקשים מה חזית דממיעוטא שמשירין בעלותן ממים אימא ממיעוט טמאים דדמי לטהורים שיש לפעמים בטמאים ראש ושדרה משא"כ במליחה אמרינן נשרו ע"י מליחה או נטלו מקודם. והמחבר כר"מ דמ"ש בגמרא ראש ושררה פירושו שיהא ניכר בט"ע שהוא ממין דג טהור. והגאון מוה' ליב חנליש אמר דל"ק דברי הרא"ש אהדדי כשהתיר בראש ושדרה דגים מלוחים היינו שיש קצת חתיכות עם קשקשים ומקצתו בלא קשקשים אמרי' מדהני טהורים הני נמי בצירוף ראש ושדרה הא כל שאין בהם כלל עם קשקשים אף ע"י מליחה וראש ושדרה אין להתיר וכן יש לפרש דעת רמ"א דאין להתיר אלא בנמצא מקצת חתיכות בקשקשים והוה חומרא לפירוש זה. ויראה לי אם מצא דג בלא קשקשים וראש ושדרה רחב שאין להתיר הציר מטעם דהוה ספק השקול מיעוטא דמשירין ומיעוטא דיש להם ראש ושדרה וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז שמא. עש"ך דגים רפי קרמייהו ולאחר שיעור מליחה אין פולטין ציר לאסור הטהורים ויראה מדבריו דעכ"פ תוך שיעור מליחה אוסרין ומ"ש ציר דגים דרבנן כ"מ מאו"ה כלל י"ג ד"ה דווקא ציר דרבנן אין לאסור אחר שיעור מליחה ומשמע הא שמנונית דאוריי' אף לאחר שיעור מליחה אין להקל ומ"ש הר"ב ספק אי יש שמנונית הוה ס"ס עמ"ש בט"ז מה שיש לפרש בו. ודע מה שיש לספק הוא בחיות הים בעלי קומה כמו עיזא וחמרא דימא וכדומה אם נוהג בהם הדין הזה דלאחר שיעור מליחה אין להם ציר או דמ"מ לאו בכלל דגים הן גם דג ספרדי אי נאמר דטמא הוא דרגלים לאו במקום סנפירין הם אף לאחר שיעור מליחה אוסר בלא נטלו קשקשיו דקמיטי יותר מעופות כמבואר בסי' ע' ולא פולט כל ציר בתוך שיעור מליחה: ש"ע סָעִיף ה
ח וי"א. עש"ך ומיהו להלכה דיעבד אם קנו מותרים ויש לראות הא קיי"ל (באו"ה) ספק דרבנן היכא דאיתחזק אסור ואמאי מתירין כאן נוקמיה אחזקה דהשתא שהיו מלוחין ג"כ תחלה ביחד וי"ל דאיכא נמי טעמא דאין דרך למלוח טמא וטהור יחד כמ"ש הב"י בשם הר"ן דטמא א"צ מלח כ"כ כמו הטהור עיין פרישה אות ט' ומש"ה א"ש בציר שמביא עובד כוכבים דמשמע כל שאין כלכית בתוכה אף אם קנו אסורים ולא מקילין לומר ספיקא דרבנן לקולא דהוה שכיח משא"כ במליח טמא וטהור לא שכיח ועיין לבוש ס"ו מ"ש בזה (ומיהו יש לומר חזקה דמעיקרא עדיפא ועיין) כתב עוד הש"ך בשם הר"מ דאף ציר נבילה דאורייתא בטל הוא בששים ומשמע דפחות מס' אין בטל אמנם ביש"ש פכ"ח סי' ע"ט פסק בפשיטות דציר טמא עם טהור בטל בי"ו וציר שנבלע בדג טהור בעינן ס' וכ"ש בא"מ ממש והכה"ג בהגהות הב"י אות ל"ח העתיק בסתם ציר טמאים בטל בי"ו וז"א אלא כמ"ש ציר בטל בי"ו ולא בא"מ או נבלע בדג טהור וצ"ע בזה ✍: ש"ע סָעִיף ה
ט דמתירין עש"ך. לא בידוע דנמלחו תחלה יחד דוודאי אסור אלא מן הסתם מתירין לקנות לכתחלה משא"כ בשאר דגים: ש"ע סָעִיף ה
י משום. עש"ך ולאחר שיעור מליחתן אין אוסרין כמבואר: ש"ע סָעִיף ה
יא אין. עש"ך וכללא הוא כל דמטעם חזקה או רובא כל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן משא"כ היכא דהטעם דמהיכי תיתי נחזוק איסור א"צ לפשפש כלל אף דאיכא לברורי בקל: ש"ע סָעִיף ה
יב אפילו כו'. דמי שרייה עזים הם מחמת מליחת ההערינ"ג ודגים שהם מלוחים ביותר ובולעין זה מזה ואף שלא שהה כ"כ אסור לכתחלה לקנותן ממנו ול"ד לסי' ס"ט דבטל הציר במי' דמי ציר של דגים מלוחים עזים ביותר ודיעבד שרי ועש"ך: ש"ע סָעִיף ה
יג כל זמן. עש"ך עשה כלומר וכוונתו דכ"ז שאין רואין מיותר הוא והכי הול"ל אבל אין חוששין שמא נשרו וכ"ת דה"ק דאם רואין פ"א שהעובד כוכבים שורה טמאים וטהורין יחד אסור לקנות מהם אף שאין רואין אלו הדגים שנשרו דז"א דכה"ג מותר: ש"ע סָעִיף ה
יד יש. עש"ך ואזיל לשיטתיה בסי' ק"ז אות א' דציר ע"י כבישה מעל"ע הוה ד"ת וספיקא לחומרא והמ"י כלל כ' אות ד' האריך דרוטב ע"י בישול לחוד ד"ת וע"י כבישה דרבנן ומ"ש מהרא"י ציר ע"י כבישה ד"ת היינו ע"י כבישה בדפין שקורין (פרע"ס) שהציר היוצא ע"י זה הוה ממש ועמ"ש בק"ז. והנה מדברי הש"ך יראה דווקא ספק כבוש מעל"ע הא ספק כשיעור על האש וירתיח דהוה כבוש דאורייתא כמו שאבאר בסי' ק"ה אפ"ה אין להחמיר דבטל הוא במים ולא מיקרי דבר חריף ואם שורה בציר ממש וספק כשיעור על האש יש לעיין ועמ"ש בסימן ק"ה אי כבוש כשיעור על האש בד"ח הוה ד"ת או דרבנן: ש"ע סָעִיף ה
טו אבל. עש"ך בשם ת"ח דהוה ס"ס שמא לא נמלחו עמהם ושמא אין בהן שומן וכיון דמ"ה יש ס"ס בדרבנן שרי בחד ספיקא כמבואר בקונטרס הספיקות ומ"ש הש"ך כבוש ומבושל ד"ת היינו מעל"ע ועמ"ש באות כ"ג. ודע למ"ש השבות יעקב ה"ב בעגל שהיא ספק טריפה ונמלח עם כשירה והתיר בה"מ וסעודת מצוה מטעם ס"ס שמא כשר ושמא הלכה כמ"ד מליחה כ"ק סגי ואמאי בשומן בספק אי נמלחו אמאי מחמירין י"ל בה"מ וצורך גדול אפשר כאן נמי שרי ועוד בשומן יש להחמיר טפי ושם לא היה שומן ועמ"ש בק"ה: ש"ע סָעִיף ה
טז והיכא. עש"ך ואף ליש"ש דמחמיר כשהן נוגעין זה בזה כאן יש להתיר דביבשים לא הוה מליח כרותח עס"י צ"א: ש"ע סָעִיף ה
יז ונהגו. עש"ך והטעם דמתחלה מולחין כ"א בפ"ע ולאחר שהן יבשים אין מפליטין מזה לזה ודווקא כשהם לחים קצת מפליטין כמ"ש באות הקדום: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יח אם. עש"ך הנה לכאורה חולק על הט"ז אות ח' דפירש דעה א' הוא פירש"י ודעה ב' הוא הר"מ והש"ך פי' דעה א' הוא הרשב"א בתה"ק ש"א ב"ש כ"ה ב' (דפוס קרימונה) דכלכית ר"ל דג טהור או חתיכה שיש בה קשקשים מונחים בתוכה תלינן נמי דציר מטהורים הוא דהוה דרבנן תולין להקל וכ"ד הר"מ ז"ל בפ"ג ממ"א הכ"נ אלא בפירוש הגמרא פתוחות וסתומות להרשב"א כמו לרש"י פתוחות בעינן ב' חתיכות להתיר אותה חבית ושאר החביות נמי מותרין כשיש בא' מהן ב' כלכית כדמוכח בגמ' וכמ"ש בט"ז אות ז' וכמ"ש באות שאח"ז אבל חדא חתיכה אף אותה חבית אסורה דשמא דרך מקרה נפל משא"כ סתומות לא חיישינן דרך מקרה נפל (ולרש"י בסתומה א"א לחיות כ"כ) והר"מ סובר פתוחות בחד כלכית כולן מותרות דכחד חשיבי וסתומות בעינן בב' חביות בכ"א חד דג טהור. והמחבר שהשמיט תיבת "שאין "דרך "כלכית "בציר "טמא מוכח דסובר כרשב"א דכלכית היינו דג טהור או חתיכה טהורה והר"ב הניח כלכית טמא ואין דעת המחבר כן. וכתב הש"ך לדידן וודאי אין לסמוך להתיר ציר אם דג חי משוטט בו כפירש"י דהיינו דג טמא שא"א מכירין אותו המין כלכית שדרכו לגדל בציר טהורים וע"כ אין היתר אא"כ חתיכת דג טהור בתוכו כמ"ש הר"מ והרשב"א ז"ל דכלכית היינו דג טהור: ש"ע סָעִיף ו
יט ויש. עש"ך דפליגי בתרתי לסברא א' פתוחות להתיר אותה חבית בעינן ב' חתיכות דא' תולין מעלמא נפל משא"כ סתומות א"א שמא בשעה שהיה פ"א פתוח נפל וסגי בא' להתיר אותה חבית ולהתיר אחרים אף שנמצא בב' חביות בכ"א כלכית א' השאר אסורים ולדעה שניה שהוא הר"מ ז"ל בפתוחות בכלכית א' כל החביות מותר ובסתומות בב' חביות בכ"א כלכית א' השאר מותרים אבל אם נמצא ב' כלכית בחביות פתוחות אף דעה א' מודה דכולן מותרים כדמוכח בגמרא פרק אין מעמידין עובד כוכבים שהביא עריבה מליאה חביות ונמצא כלכית בא' מהן פתוחות כולן מותרות והיינו כלכית כדינה ב' כלכית עי' תוס' שם ועב"י ועמ"ש בט"ז אות ח': ש"ע סָעִיף ו
כ וכלכית. עש"ך הניח בצ"ע על המחבר דכתב דעת הר"מ בשם יש מי שאומר משמע דעתו לפסוק כדעה א' בסתם ולפי הנראה דעת הר"מ עיקר יע"ש. ולדינא בפתוחות ויש בא' מהן ב' כלכית לכ"ע מותרים כדמוכח מההיא דעובד כוכבים שהביא עריבה ובאחת או בסתומות בב' חביות צ"ע: ש"ע סָעִיף ו
כא ויש. עש"ך תמה דמשמע דאין חילוק כל שיש דג טהור ושאר דגים שאין מכירין דהציר אסור גזירה אטו גופן דהוה ד"ת ומ"ש שכ"מ בש"ס דף מ' הוא דאמרי' טרית טרופה אסורה ושאין טרופה מותרת ה"ד שאין טרופה כל שראש או שדרה ניכר וח"א עד שיהא ראש ושדרה ניכר ומסיק מחלוקת בצידן אבל גופן ד"ה עד שיהא ראש ושדרה ניכר אמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכ"א וע"כ אצירן קאמר דאי אגופן הא כ"ע סוברים כך ואין מחלוקת דלימא הלכתא אלמא דאפי' ציר כל שאין ניכר ראש ושדרה לכ"א אף שאחד ניכר אסור הציר כ"ה כוונת הש"ך. אמנם י"ל דה"ק ר"פ הלכתא עד שיהא ניכר לכ"א אגופן קאי דל"ת במכיר א' מהן סגי וברייתא איירי במתאימות יע"ש ולא קאי אפלוגתא דאש או שדדה. ועיין דרישה שכתב דהמחבר שכתב הכל אסור היינו אפילו הטהורות שבולעין מטמא א"כ יש לומר מש"ה כתב בשם יש מי שאומר אמנם הש"ך באות כ"ג כתב דמ"ש המחבר הכל אסור קאי אחתיכות שאינן ניכרות ואציר אבל החתיכות טהורות מותר שפיר קשיא ליה למה כתב ויש מי שאומר: ש"ע סָעִיף ו
כב דהא. עש"ך ר"ל י"א הללו אין חולקין על מה שקדם אלא ענין בפ"ע לומר דוקא היכא דליכא שאר חתיכות אבל היכא דאיכא שאר חתיכות שאין ניכרות דאסורין אף שיש חתיכה טהורה או כלכית חי לרש"י דבציר דרבנן שרי ולא באיסור תורה ה"ה צירן אסור אטו גופן ומדינא שרי אלא מטעם גזירה: ש"ע סָעִיף ו
כג אבל. עש"ך והטעם דציר מדינא שריא אלא מטעם גזירה אטו גופן ומש"ה אין לאסור הטהורים ואין להקשות דמ"מ ליתסרי דבלעי ע"י כבוש מעל"ע מטמאים ולו ספק כבוש מעל"ע נמי אסור כמ"ש באות ט"ו וי"ל דהוה ס"ס שמא החתיכות אחרות טהורות ושמא לא נשרה מעל"ע ויש לראות כיון ששהו כשיעור על האש וירתיח הוה ר"ת אם לא שנאמר דווקא מעל"ע הוה ר"ת אבל כשיעור על האש הוה רק כמו מליחה וצירן דרבנן ולאחר שיעור מליחה לא גזרו. ואם נאמר דכבוש בד"ח כשיעור על האש הוה דרבנן אף בשאר איסורין כמ"ש בספר בית ישראל בסי' ע' ובק"ה אבאר ומיהו כבוש בציר הוה ד"ת מטעם מליחה וא"ש לפ"ז בדגים לאחר שיעור מליחה אין להחמיר ועמ"ש באות י"ד וט"ו ✍: ודע דהתוס' בעבודת כוכבים מ' א' כתבו הא דאמרינן מחלוקת בצירן אף דהוה דאורייתא מ"מ בטל הוא בס' משא"כ גופן הוה בריה ולא בטיל עכ"ל ולא הבינותי דבפג"ה אהא דציר זיעא בעלמא כתבו בפשיטות דציר דגים דרבנן ואיך כתבו כאן דהוה ד"ת ועוד שכתבו בריה לא בטילה זה דווקא כשהוא שלם לא כשהוא מרוסק והוה לומר חהר"ל ועוד איך שייך ביטול בדבר הניכר דלטהור יש קשקשים וראש ושדרה ולשאר אין ניכר ראש ושדרה אין שייך ביטול וליישב זה אומר שהוקשה להם דאמר מחלוקת בגופן דהוה ר"ת אבל צירן הוה דרבנן והא בכבוש מעל"ע הוה ד"ת ותירצו דבטל הוא בס' ועס"י ק"ז בש"ך אות א' אי דג טמא וטהור אי שווין בטעמן ומ"מ אי אין שווין אפשר דיש ס' עכ"פ. שוב ראיתי בכה"ג בהגהות ב"י אות כ"ג הביא ד"ה אלו וכפי מה שכתבתי יש ליישב כדאמרן: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כד קרבי. עש"ך הנה המחבר בס"ז כתב בקרבי דגים מהני באומר אני מלחתים אף בישראל חשוד ולא כתב כלל סימנים לומר אם ב' ראשיהן חדין או כדין לא מהני באומר אני מלחתים. ובס"ח עד מלת עכשיו לשון הר"מ ז"ל בפ"ג ממ"א ה"כ וכתב המחבר ב' ראשיהן כדים או חדין לא מהני אני מלחתים. והנה הר"מ ז"ל לא הזכיר כלל קרבי דגים אלא עוברי דגים. ולכאורה דעוברי דגים יש בהם סימנים ומש"ה מהני אני מלחתים דמרתת והא דלא מהני הכי באומר של דג פלוני וטהור כמו ביצי עופות משום דדגים באים ממרחק ומצי לאישתמוטי משא"כ קרבי דגים דאין להם סימן כלל לטהרו או לטמאו מש"ה לא מהני אני מלחתים לחוד דהוה כנימוחו כמו בביצי עוף טהור דלא מהני אם לא תרתי סימנים ועוף פלוני. אמנם הש"ך לא רצה להסכים עמו אלא להר"מ אף בנימוחו בעוברי דגים באומר אני מלחתים נאמן והא דכתב הר"מ ראשה א' כד וא' חד ה"ה נימוחו באומר אני מלחתים נאמן וז"ש הר"מ ביצי עוף סומכין עליו וביצי דגים שינה הר"מ הלשון וכתב אוכלין על פיו והיינו ביצי דגים באומר אני מלחתים עדיף מביצי עוף באומר של עוף פלוני וטהור הוא דשם בעינן סימנים ג"כ ומש"ה כתב הר"מ סומכין עליו עם הסימנים משא"כ דגים דלא מהני באומר של דג פלוני דממרחק בא הדגים לא מרתת ובעינן שיאמר אני מלחתים הלכך אלים טפי וא"צ שוב לסימנים ומש"ה אוכלין על פיו אפילו בנימוחו וה"ה קרבי דגים הדין כן. ואמת קשה למה השמיט הר"מ קרבי דגים ונקטי עוברי דגים ונתן מקום לטעות בדבריו. ועיין גמרא ע"ז לר' דוסתאי אין עוברים לטמאים שמשריץ ולר' זירא יש עוברים לטמאים זה משריץ בחוץ וזה בפנים ואמרינן לר' דוסתאי הא דקתני כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים צריך להגיה כך סימני קרבי דגים ולר"ז א"צ להגיה ולר"ז קרבי דגים אין בהם סימן כלל ובין ב' ראשיהן כדין או א' כד באומר אני מלחתים מהני ולא באופן אחר וה"ה עוברי דנים בנימוחו מהני אני מלחתים כמו קרבי דגים דמהני אף שאין להם סימן כלל. וכתב עוד הש"ך דהמחבר סובר דאף בלא נימוחו לא מהני באומר משל דג פלוני כמ"ש המ"מ אמנם הש"ך הוכיח ממ"ש הר"מ כסימני ביצי עוף משמע לכל מילי שווין באומר דג פלוני כו' דנאמן והמחבר השמיט מלת כסימני ביצי עוף כך עוברי דגים בכיוון דסובר כמ"מ דבאומר של דג פלוני אינו נאמן דבא ממרחקים. ואפשר מש"ה השמיט המחבר כסימני ביצי עוף משום דלא הזכיר כאן דין ביצי העוף בסימן שיפול עליו לומר כסימני ביצי העוף משא"כ הר"מ הזכיר שם באותו פרק מקודם סימני ביצי עוף ואפשר להמחבר באומר משל דג פלוני פשיטא דמהימן ונקיט אני מלחתים לרבותא דמהני ג"כ כמ"ש הט"ז אות ח'. ומ"מ הנך רואה מדבריו דרחוק הוא משיטת הט"ז באות יו"ד להמחבר קרבי וביצי דגים בשלימין מהני הא נימוחו לא מהני לא באומר מדג פלוני ולא אני מלחתים ולש"ך מהני בנימוחו אני מלחתים לא של דג פלוני וטהור הוא ובשלימין יש לצדד ולומר דג"כ לא מהני משל דג פלוני כמ"ש המ"מ פ"ג ממ"א ה"כ יע"ש: ומה שכתב הש"ך דהר"ב בס"ח שהגיה דה"ה בקרביים דינא הכי בא לומר דבלא נימוחו שצריך שיאמר אני מלחתים יש לעיין דכ"ש הוא מעוברי דגים ועוד דהוה להר"ב לציין בתר שכתב המחבר ואם ראשה א' כד ה"ה בקרביים. ומ"ש הש"ך בפי' הב' א"ש דבקרביים נמי דינא הכי דאם ב' ראשין כדין ואומר אני מלחתים שקר ענה ואין לסמוך עליו וחולק אהמחבר והא דלא כתב וי"א משום דלא בא בפירוש במחבר דסבירא ליה ב' ראשין כדין מהימן באני מלחתים מש"ה לא כתב וי"א ולט"ז אות יו"ד הר"ב אין מחולק עם המחבר אלא פרושי מפרש דברי המחבר: ש"ע סָעִיף ז
כה או. עש"ך דהר"ב שהגיה או עובד כוכבים משמע אפילו נימוח מהני בעובד כוכבים כשאומר אני מלחתים דהא אדברי המחבר קאי והשיג עליו הש"ך דהא בשלימין יש כמה דעות דלא מהני אני מלחתים בעובד כוכבים וה"ה בישראל חשוד ונהי דהמחבר סובר בישראל חשוד מהני בנימוחו אבל בעובדי כוכבים אין להקל בנימוחו באומר אני מלחתים: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כו אא"כ. עש"ך דאז אפילו נימוחו נאמן כיון דמוחזק בכשרות הוא ולא בעינן בקי ועט"ז אות י"א אבל ב' ראשין כדין אף נאמן שקורי קמשקר ומ"ש קרביהם הוא לדינא כמ"ש הר"ב בהג"ה דקרביים נמי דינא כמו ביצי דגים דאלו להמחבר בקרביים אין סימן כלל כמ"ש באות כ"ד. והשיג הש"ך על לבוש דכ' ב' ראשין כדין או חדין אין להאמין אא"כ מוחזק בכשרות דאינו דאף מוחזק בכשרות שקורי קמשקר. ויש לראות דסימני ביצים ודגים לאו דאורייתא א"כ אפשר כמו דטמאין דמיא לטהורים ה"ה איפכא נמי אלא דהש"ך סובר טהורים דמיא לטמאין ליכא ועב"י ופרישה האריכו בזה ולדידן הדין יבואר לקמן: ש"ע סָעִיף ח
כז ועכשיו. עש"ך שכתב באו"ה משמע שחולק על הב"י ומיהו ממומחה ומוחזק בכשרות אוכלין אדומים ושחורים אפשר דאסור משום לא פלוג: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כח שנמצא. פי' הש"ך אפילו לא ראינו שבלעו והלשון קצת דחוק דאפילו נמצא בביה"ר נמי מותר כמו שיתבאר באות שאח"ז לשיטתיה דבמינן משריצין: ש"ע סָעִיף ט
כט בין. עש"ך יראה לי לפרש דבריו דהמחבר כתב בין דרך בית הרעי או בית הבליעה או יצא לחוץ דאין סדו לדבריו לא בדרך לא זו אף זו ולא בדרך זו ואצ"ל זו ועיין סמ"ע ח"מ דבין בין לפעמים נקיט זו ואצ"ל זו לכן מפרש דהמחבר נקיט לא זו אף זו לא מיבעיא דרך הרעי דהוה קצת כמעוכל אלא אפילו דרך הבליעה שרי ואפילו יצא לחוץ ירצה יצא דרך ביה"ר דאי יצא לחוץ דרך בית הרעי אפילו דג טמא במעי דג טהור כה"ג הוה עפרא בעלמא עיין אות ל"א לכן מפרש יצא דרך ביה"ר אפ"ה מותר. אמנם הפר"ח השיג עליו דביה"ר רב אשי מודה דע"כ ממיעוטא דמשריצין שלא במינם יע"ש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ל דג. עש"ך הביא ב' תירוצים לחלק בין איסור לטומאה ולתי' א' יש חומרא דאם הוא שלם כמו שבלעו אף שלעסו בשיניו אסור אבל אם נחסר מכמות שהיה הרי אנו רואין דמעוכל הוא ומש"ה בה"פ כתב הטור דא"א ז"ל הסכים דאסור והיינו כתי' א' דאין לילף איסור מטומאה והיינו כשהוא שלם ולא נחסר וז"ש הטור כאן כיון שהוא שלם. והב"י הבין דהטור מסכים לפי' הר"ר משה דיש חילוק בלעסו בשיניו ולפ"ז קשיא הך דה"פ איך כתב דהרא"ש הסכים דאין ללמוד איסור מטומאה וכאן כתב דברי הר"ר משה. ותי' דהרא"ש וודאי מודה להר"ר משה בלעסו בשיניו הוה כמעוכל בין באיסור ובטומאה אלא דמעיקרא הוה ס"ד דשם בטומאה מיירי בלא לעסו ע"כ תי' דאין למילף איסור מטומאה ובא"ח כ"כ דאפי' נאמר דההיא דטומאה בלא לעסו אין למילף איסור מטומאה. ומ"מ הראשון עיקר וא"כ אין חילוק בין לעסו או לא לעסו דבנחסר חשיב כמעוכל אף בלא לעסו בין הכי והכי ואם לא לעסו אסור באיסורא עכ"פ. ולכאורה חלוקין הט"ז וש"ך דאלו לט"ז באינו שלם אסור ובלעסו מותר ולש"ך באינו שלם מותר ובלעסו אסור וה"ה לענין המב"פ: ש"ע סָעִיף י
לא הנמצא. עש"ך דהמחבר נקיט נמצא דוקא הא יצא לחוץ אף בלא לעסו ושלם הוה כמעוכל וה"ה בחמץ אם נמצאת חטה בצואת תרנגולים חשיב כמעוכל והניח בצ"ע על הטור ואי"ה בה"פ אבאר: ש"ע סָעִיף י
ט״ז Taz
סָעִיף ב
א ונמצאו קשקשים מותר. בטור סיים כאן בלשון זה בידוע שיש לו קשקשים והוא לשון מיותר ויש בזה פירושים רבים ולעד"נ דקמ"ל דל"ת כי היכי שבדג לא היו ניכרין הקשקשין ה"נ נימא שמא היו אלו הקשקשין כבר בבגד מדגים אחרים או במים ולרוב דקותן לא היו ניכרין אז קמ"ל דטפי מסתבר שבדג הזה היו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. בגמ' פריך א"כ סנפיר דכ' רחמנא ל"ל ומשני יגדיל תורה ויאדיר פירוש שהתורה עצמה פירשה דבריה דלא נימא מאי קשקשת סנפיר: ש"ע סָעִיף ג
ג לפיכך מצא חתיכת דג כו'. דאילו דג שלם אי אפשר בעולם להמצא בקשקשת בלא סנפיר: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד אם החתיכות מתאימות. פרש"י שהחתיכות שוות וכשמניחין יחד מתחברות וכ' הפרישה דאבדיק' זו יכולין לסמוך גם בזמן הזה וכמ"ש מהר"י שדימה עוף טרפה שנתערבה אם שוות בראשיהון ע"ש בת"ה סי' י' עכ"ל וכן מצינו לקמן סי' ק"א סעיף ט' בראש כבש כו': ש"ע סָעִיף ד
ה ואין אנו רואים בו קשקשים כו'. בזה מתורץ מה שכתבו הרא"ש והטור תחילה שאין לסמוך על סימני ראש ושדרה להתיר דג עליהם ואח"כ כתב ומ"מ יש להתיר בחתיכות דגים מלוחים כל דג שמכירין ראשו ושדרתו אלא דה"ק כל שאין בשרו שלם עליו כדי להכירו מה הוא אז סמכינן אראש ושדרה דאנו אומרים אילו היה שלם ודאי היינו רואין בו סימנים שהוזכרו בתורה סנפיר וקשקשת וזהו שהתירו במתניתין טרית שאינה טרופה אבל כל שיש בו לפנינו ואנו מסופקים בקשקשת שלו כמו דג ברבוטה שהוזכר בפוסקים אז לא סמכינן אראש ושדרה להתיר בשבילם לחוד לפי שיש מיעוט דגים טמאים שדומי' לטהורים בראש ושדרה אע"פ שאינם מצויים בינינו כן נראה כוונת הב"י בכאן לחלק כן ומ"ש הב"י מיהו דג שאנו יודעין שאין בו קשקשים לא סמכינן אראש ושדרה כו' אין כוונתו שבבירור אין לו קשקשי' דבזה ודאי לא היה שום אדם (מכירו) [מתירו] אלא ר"ל שאנו יודעים ריעותא בהך דג שאין לו קשקשים נראים לנו להתירו על פיהם ובגמרא דפריך רב עוקבא בר חמא ומשני אביי בארא ופלמודא כו' ה"מ לשנויי בחילוק שזכרנו אלא דעדיפא משני אבל הנלע"ד אחר שנדקדק לשון הטור שכתב וא"א כתב ומ"מ עובד כוכבים שהביא חבית כו' למה כתב הך לישנא וליתיה באשיר"י אלא כתב ומ"מ היכא דמכיר ראש ושדרה ולא נקט עובד כוכבים שהביא ע"כ דרבינו עצמו הוקשה לו בדברי אביו הקושיא שהוקשה ב"י עליו ותירץ דרישא מיירי אפילו בקונה מישראל לכתחלה יסמוך על סימנים אלו להתיר כל דג ולא חייב לראות אחר סימני קשקשת כלל לזה כתב הרא"ש תחילה שלא יסמוך ע"ז אלא דאח"כ כתב דמ"מ בעובד כוכבים שהביא חבית מלא כו' דזה כדיעבד דמי כמו שמצינו בפת של עובדי כוכבי' שאנו אוכלין ולא חיישינן לכליהם דהוה כמו דיעבד כמ"ש בת"ח ריש כלל נ"א שמה שנעשה ע"י עובד כוכבים קרי דיעבד אע"פ שאנו קונים אותו לכתחלה ה"ה בזה דמותר לסמוך עליו כיון שא"א בענין אחר לידע האמת מ"ה הכניס רבינו לשון עובד כוכבים שהביא כו' דבזה מתרץ דברי אביו אמאי התיר בסיפא כנלע"ד נכון: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו שמא לא נמלחו יחד. פי' תחילה כן הוא בהדיא באשר"י וכתב שם הטעם שמא אחר שפלטו כל צירן עירבן יחד משמע שאע"פ שמונחים עדיין במליחתן בכלי אחד אפ"ה מותר והיינו שלא נשרו יחד יום שלם אבל אם נשרו יום שלם ה"ל כבוש כמבושל ואסור והיינו שהציר עולה על שניהם וכ"כ בת"ח כלל ב' ונראה דאפילו אם ספק אם נשרו יום שלם אסור כמו שכתב ר"ס ק"ה וכסברא זו קי"ל בדיעבד שרי כמו שכתב רמ"א אחר כך אבל בדיעבד כו' ומו"ח ז"ל כתב דאף המתירין לא התירו כשהם נוגעים זה את זה בכלי אחד ולא נהירא דא"כ למה הצריך הרא"ש לומר שאחר שגמרו פליטת צירן נתנן יחד וכן משמעות דברי רמ"א בסמוך שכתב ואין חוששין אחר כך לבליעתן זה מזה משמע דודאי נוגעין הם ביחד: ש"ע סָעִיף ה
ז וסתם דגים מלוחים כו'. האי מלוחים לאו דוקא דבאו"ה ליתא אלא כך כתוב שם מיהו סתם דגים לית בהו שמנונית ואם ספק אם יש שמנונית אזלינן לקולא עכ"ל וכן מבואר בת"ח כלל כ': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח אם כולכית אחת כו'. ופרש"י אליבא דר"ן כולכית הוא דג טמא ואינו יכול לחיות רק בציר של דג טהור רק מעט יכול להתקיים בשל טמא ע"כ מותר בסתומה כיון דלא אתי מעלמא לא היתה יכולה לחיות כאן אלו היה ציר טמא ורמז נכון יש בפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד דהיינו כפירוש זה דמן הכולכית שהוא טמא נמשך טהרה לכל ציר שבחבית והיינו לא אחד דהא אינה ניתרת בפחות משתים ולהיש מי שאומר הוה הכולכית דג טהור ודרכן היה לתת לציר דג אחד או ב' מאותו המין להראות שממנו נעשה ציר זה ואי משקר נתפס כגנב והא דפתוחות מותרות שכל הפתוחו' נחשבים כמעורבבות בחבית אחת משא"כ בסתומות על כן צריך שם שתים לאחזוקי כולהו בטהורות: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט קרבי דגים כו'. בטור פסק תחלה שעל ידי הסימנים נקחים מכל אדם והרבה ב"י להקשות על דבריו ע"ש דהרא"ש פסק באמת אח"כ בטור עצמו דאין הסימנים מובהקים והנה בד"מ ובספר הדרישה כתבו שהטור סבירא ליה שיש חילוק בין סימני דגים לסימני ביצים אף על פי ששניהם לאו דאורייתא מ"מ שאני ביצים דאמרו בגמרא דאיכא דעורבא דמי ליונה ואע"ג דגם בדגי' אמרינן שיש של טמאים דומים לטהורים מ"מ אותן לא שכיחי בינינו ע"כ בדגים סמכינן אסימנים להתיר העוברים כל זמן שאין אנו רואין ריעותא בדג שאין שם סנפיר וקשקשת אבל אם הדג לפנינו ואנו רואין שאין לו סנפיר וכו' אין מועילין הסימנים של קרבי דגים זהו תורף דבריהם ואינם נראין לע"ד כלל דבהדיא איתא באשיר"י ס"פ א"מ דשווין ממש הם דגים לביצים לענין שיש גם בדגים טמאים שווים לטהורים בסימנים כמו בביצים ומכח זה פסק דסימנים לאו דאורייתא לענין סוגיא דשמעתא דמיירי להתיר הקרבי דגים מלבד שאר דוחקים שיש למעיין בפירושם אלו ותו דעדיין נשארו דברי הטור בסתירה דכאן בדגים כשנימוחו ממילא אין שם סימנים מהני אומר משל דג פלוני וטהור הוא כמ"ש בהדיא כאן ובסימן פ"ו גבי ביצים לא מהני אמירה זו רק בצירוף הסימנים. וע"כ נלע"ד דהטור ס"ל דהכא בשמעתתא דדגים לא מיירי מעובד כוכבים או ישראל חשוד שחשודים לשקר במזיד ע"כ צריכים בירור גדול) אלא הכא הוה החשש מחמת שאין בקי בדגים טהורים כמו שפירש"י בהדיא ס"פ אין מעמידין למ"ד דבעינן אלו דגים ואלו קרביהם דלא מהני מלחתים דשמא לא בקי בהן ונמצא דמ"ה הצריכו כאן מומחה דהיינו הבקי בהן ולא כרמב"ן שהביא רשב"א בתה"א דף ס"ד שפירוש הסוגיא דמומחה היינו דוקא נאמן וע"כ שפיר קאמר הטור דכל שאינו מומחה ובקי מהני הסימנים למה שהוא אומר לנו שהם מדגים טהורים אע"פ שאין אנו מכירים את הדג וזהו שכתב הטור אבל אם הם שלימים וניכר בהם סי' טהרה ניקחין מכל אדם פי' מכל ישראל אף שאינו מומחה והיינו דהסימנים מועילים לעדות הישראל שאומר שהם מדג טהור אע"פ שאינו בקי. וקאמר ע"ז דר"ת פסק דסימנים דאורייתא להתיר עליו כל דג פי' בלא שום עדות ישראל וע"ז חולק הירושלמי וכן מסקנת הרא"ש אלא מהני דוקא לצירוף עדות ישראל ונמצא שפיר אמר אח"כ הטור דכשנמוחו ואין שם סימנים לא מהני עדות ישראל שאינו בקי שמא טועה הוא אלא דוקא באומר משל דג פלוני ואנו מכירין שטהור הוא ובזה אפילו עובד כוכבים נאמן דמרתת לשקר) אלא דלא מיירי כאן מעובד כוכבים אלא בסי' פ"ו לגבי ביצים מיירי מעובד כוכבים ע"כ בעינן דוקא סימנים וגם אומר משל עוף פלוני ואנו מכירים ואע"פ שהב"י מביא בסימן זה דעת הר"ן דכאן שאמרו ניקחין מכל אדם מיירי גם בעובד כוכבים הטור לא פירש כך מ"ה מביא הטור אח"כ שפיר דהרשב"א ס"ל לענין הדין אפילו בישראל שאינו חשוד רק שאינו מומחה בעינן סימנים וגם אמירת משל דג פלוני וטהור הוא פי' שאנו מכירין שהוא טהור או אומר אלו דגים וכו' וזה מבואר מדברי רשב"א שמביא ב"י בד"ה והרשב"א כתב כו' וז"ל אבל במי שאינו חשוד אע"פ שאינו מומחה סומכין עליו כשיאמר כן כו') (והרא"ש כתב כסברא הראשונה) וזה קאי על שלימים וכן מבואר בהדיא בתה"א דף ס"ה בראשו ולא כמשמעות ב"י דזה קאי על נימוח והרא"ש כתב כסברא הראשונה דהני אמירות מעליותות דהיינו שאנו מכירין או אני מלחתים כו' מהני אפילו בנימוחו בישראל שאינו מומחה אבל אינו חשוד וא"ל על מ"ש הרא"ש ויש לדחות ראיית ר"ת מכח דאכתי אין צריך מומחה אלא סגי באמירת משל דג פלוני כו' ואמאי לא אמר אפילו בסימנים לחוד מהני על פי עדות הישראל שאינו חשוד ואינו מומחה נ"ל דרבותא קמ"ל דאפילו בעובד כוכבים מהני באמירת דג פלוני זה נ"ל ברור ופשוט ומכוון אל האמת בדברי הטור בסייעתא דשמיא. ואל יקשה לך מ"ש בדברי הרשב"א וטהור הוא היינו שמכירין אותו ולעיל מיניה אמר רבינו לשון זה באין מכירין וכן הקשה ב"י דכאן סמכו אצל אלו דגים כו' משמע דהוה למעליותא כמוהו וכן בב"י בשם רשב"א סמכו אצל אני מלחתים: ש"ע סָעִיף ז
י אני מלחתים כו'. זה דעת הרשב"א ומיירי כאן בשלימים שהסימנים ניכרים בהם כמ"ש בסעיף שאחר זה לענין ביצי דגים וה"ה נמי דמהני אם אומר של עוף פלוני ואנו מכירין אותו שהוא טהור כמ"ש לענין ביצה סי' פ"ו וכאן נקט רבותא דאני מלחתים לא הוי מעליותא להרשב"א כמו אומר משל עוף פלוני ואנו מכירין כו' כמ"ש ב"י אליביה: ש"ע סָעִיף ז
יא שהוחזק בכשרות. פי' ובודאי נזהר מכל טעות וזהו מומחה דבגמרא: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב שיהיו אדומים. כתב ב"י הטעם דודאי שהקדמונים שהנהיגו כך חקרו ומצאו שבאדומים אין שום מין טמא: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יג דרך בית הרעי כו'. בגמרא משמע בפירש"י דאם נמצא בבית הרחם כ"ע מודים דאסור דדלמא השריצו דג טמא הזה אלא דאין אנו חוששין לזה לתירוצא דרב אשי דהלכתא כוותיה מטעם דרוב המשריצים משריצים במינם וכיון דמיעוטא נינהו לא חש הטור והמחבר לכתוב הדין אם נמצא בבית הרחם דאסור: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יד דג טמא שנמצא כו'. בטור כתוב על זה דלא חשוב כמעוכל כיון שהוא שלם עד כאן לשונו כתב ד"מ משמע דאם אינו שלם חשוב כמעוכל וכ"ה באשיר"י הביאו ב"י כאן עכ"ל ולא נהירא דמוכח בגמרא לשאר אמוראי ורב אשי בכללם דהלכתא כוותיה דמתניתין מיירי באינו שלם אלא רב נחמן לחוד הוא דמוקי לה בשלם ויהיה קשה עליהם מההיא דאהלות אלא כוונת הטור על פי פירוש הר"מ מפונטייז"א דכל שלעסו בשיניו ובלעו מקרי מעוכל אבל בדג זה שבולע הטהור בשלימותו לא מקרי מעוכל וע"ז נתכוין רבינו הטור במ"ש שהוא שלם וזה מוכח גם כן מלשון כיון שהוא שלם דמשמע שהוא פשוט ולא כתב אם הוא שלם אלא ע"כ קאי אמ"ש שבלעו לאפוקי לעסו ואם כן גם אם נמצא מרוסק קצת גם כן אסור ונ"מ מזה לחטה הנמצאת בזפק העוף בפסח דלא חשיבא כמעוכלת אף על פי שנתרסקה קצת: ש"ע סָעִיף י
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף ב
א ונמצא. עט"ז בטור סיים אחר תיבת מותר בידוע שהיה לו קשקשים והמחבר השמיטו דקשיא ליה בב"י מה בידוע הא חזינן דאית ליה וכ"ת דה"ק בידוע שהיו לו קשקשים גדולים אטו קשקשת גדולים כתיב באורייתא והט"ז תי' דה"א שאלו קשקשים בבגד היו מקודם ולרוב דקותן לא ניכר קמ"ל דתולין שמדג זה הם עב"י ופרישה ה"ה אם רואה נגד השמש ויש לו קשקשים דשרי והא דהשמיטו הט"ו דפשוט הוא יע"ש עיין יש"ש פ"ק דחולין סימן א' ולקמן סימן קכ"ז בהג"ה דאין הנשים נאמנות בברירת דגים קטנים שיש ספק שמא טמאים בתוכם הא בודאי איסור נאמנים. כתב בה"י יש מין דג שמכוסה עור א' דק מאד ותחת אותו עור יש חדרים קטנים ובכ"א מהחדרים יש קשקשת א' והתירו הוא וחכמי ווילנא והבל"י אות ב' גם כן הביאו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב ויש עט"ז. והוא מתוספות חולין ס"ו דפריך הגמרא לכתוב קשקשת ולא בעי סנפיר ומשני הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ופריך והא בקבלה הוא אלא להגדיל תורה פירש התוספות כל מה שיכולה התורה בעצמה לגלות גלתה ר"ל דבעינן תרתי: ודע דהא דאמרו כל שיש קשקשת יש לו סנפיר הוא שאין א' שימצא קשקשת בלא סנפיר לא שעל הרוב אמרו ואזלינן בתר רובא דאינו. ומנא אמינא מהא דפריך ולכתוב רחמנא קשקשת ואי הוה נמצא מיעוטא דמיעוטא קשקשת בלא סנפיר לא הוה מקשה והפרישה אות ז' כתב דאם היו דגים שלימין ואין להם סנפיר שרי דאמרינן השירו במים ואי מיעוטא אין להם סנפיר לא היו תולין בהשרת המים דמלתא דלא שכיחא כלל בסנפירין שהם חזקים שישירו במים ומה חזית דאזלת בתר רוב זה זיל בתר רוב דאין משירין דומה למ"ש לקמן אות ה' בהשרת קשקשים גם הט"ז אות ג' כתב שא"א להמצא בעולם מין שיש לו קשקשים ולא סנפיר. גם המי"ט דף ק"פ ב' כתב שבהיותו אב"ד בווינא הביא לפניו החכם רופא מוהר"ר אהרן ז"ל דג הנמצא בים ספרד ויש לו קשקשים וד' רגלים ואין לו סנפיר והוא סם המות לאדם והרקחים יודעין להוציא הארס ועושין ממנו רפואה והקשה ממ"נ אי הרגלים חשובים סנפירין הלא דרכיה דרכי נועם ויבוא לאכלו והוא סם המות ואי לא חשובים סנפירין א"כ הא קי"ל כל שיש קשקשת יש סנפיר ותי' לו המי"ט דאפשר מין מורכב לאחר מ"ת כמו הימים שלא היו בימי בראשית או דכלל זה לא נאמר כ"א בדגים לא בחיות הים ואם הי' סובר דמיעוטא נמצאים קשקשת בלא סנפיר לא היה צריך לכל הדוחקים הללו אלא שראיתי להכר"ו אות ג' כתב בפשיטות דהאי כללא על הרוב נאמר יע"ש ולא ידענא דא"כ מה פריך ולכתוב קשקשת ולא בעי סנפיר גם מ"ש שם באות א' יש לעיין: והנה הפר"ח אות ד' התיר אותו הדג ספרדי הנקרא בלשונם שטיקו"ס מריני"ס ואולי נפלו הסנפירין במים יע"ש ולדינא צ"ע והיתר סחורה בו אף שברבוט"א מסתחרין בו התם רובן מתירין באכילה משא"כ כאן וכ"ת דאין עומד לאכילה דארסיי הוא אלא ע"י פעולות מוציאין הארס ועושין ממנו רפואות מ"מ כיון דעומד לרפואה לאכילה אפשר לאסור עיין במ"ל פי"ד מהל' אבל לענין המומיי"א אי שרי להסתתר בו ועס"י קי"ז איסור סחורה אי מ"ה או דרבנן ✍: כתב עוד הפר"ח דקשה על הר"מ פ"ב ממ"א הי"ב במה שחילק בין צורת דגים לבעלי קומה חיות הים יע"ש והעולה להלכה כל שיש לו קשקשת והיה צורת דג או בעלי קומה כחיות הים שרי כדאמרינן פרק אין מעמידין חמרא דימא שרי ועז שהוא שיבוט"א טהור הוא ויודה הר"מ ז"ל בזה ומ"ש הר"מ כללו של דבר כל שאינו בצורת דג היינו דאם הוא בצורת דג ואין לו סנפיר וקשקשת היה לוקה מלאו דמבשרם לא תאכלו האמור בדגים כמ"ש שם בה"ד אבל כל שאין בצורת דג אין בלאו הזה אלא מלאו דאל תשקצו האמור בהי"ב והפר"ח תמה דגם בעלי קומה שאין בצורת דג לוקה מבשרם האמור בדגים וזה ברור. דלא כיש טועים בפי' הר"ע ואומרים דבעלי קומה שיש להם סנפיר וקשקשת אסורים וביטול דבר זה מבואר. ומ"מ א"י דכבר עמד הרמב"ן בזה בהשגותיו על ספר השרשים הביאו המ"מ שם ותי' דמריבויין אין לוקין להר"מ יע"ש העולה מזה דלכ"ע אף להר"מ בעלי קומה שהם בצורת חיות כל שאין להם סנפיר וקשקשת הם בלאו דמבשרם אלא שאין לוקין עליהן להר"מ מריבויין ונ"מ לאיסורין מבטלין זא"ז דבעינן שלא יהיו איסור א' אף דחלוקין בטעמן כמ"ש בסי' כ"ז וע' סימן צ"ח ✍: מה שכתב המי"ט שם ק"פ ב' דכלל זה כל שיש קשקשת כו' לא נאמר בחיות הים והא דמקשה למה לי סנפיר היינו בדגים ק"ק דה"א בסיפא וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת או הא או הא כמ"ש התוס' נדה נ"א ותי' דומיא דבהמה ואי הוה כתיב ברישא קשקשת לחוד שפיר ה"א או הא או הא ויש ליישב. גם מה שהקשו התוס' בנדה אימא או הא כו' א"כ הלכתא כל שיש קשקשת יש סנפיר ל"ל עפר"ח אות ד' דזה הלמ"מ ועמ"ש בספר ראש יוסף: ש"ע סָעִיף ג
ג לפיכך. כתב הט"ז דג שלם א"א במציאות שיהא לו קשקשת בלא סנפיר גם אין סברא לומר שנשר במים בסנפירין דלא כפרישה ועמ"ש לעיל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד אם. עט"ז משמע דבעינן תרתי שיהיו החתיכות דומות במראה גם מתאימות החתוכים זה לזה וכנראה מדבריו בסימן ק"א אות ט"ז ועש"ך אות ד': ש"ע סָעִיף ד
ה ואין. עט"ז ודבריו פשוטים והעמיס בב"י פירוש הפרישה דאם מצאן מלוחים דדרך ליטול הקשקשים בעת המליחה שרינן ע"י ראש ושדרה תרווייהו בעינן ואם מצאן שלימין וצ"ל דנשרו בעלייתו ממים דמיעוטא הוא מה חזית זיל בתר מיעוטא דטמאים דיש להם ראש ושדרה והט"ז תי' בע"א דקונה מישראל חייב לשואלו אם היה לו קשקשת ובעובד כוכבים הוה כדיעבד וסמכינן אראש ושדרה והיינו באין שלם אבל כשהוא שלם ואין בו קשקשים אין להתיר. ומ"ש אדא ופלמורא הוא דבפ"ב דע"ז פריך אהא דתנן כל שיש סנפיר וקשקשת מותר ולא חשיב ראש רחב ושדרה ומשני משום אדא ופלמורא שהם טהורים ואין להם ראש ושדרה (דכל שיש ראש ושדרה טהור ויש שאין לו וטהור) ולא משני דה"ק ובדגים שלימין כל שיש לו קשקשת הא אין לו אף שיש לו ראש ושדרה אין סומכין דלמא ממיעוטא הוא וטרית שאני דאין שלם אימור לקחו הקשקשים ואזלינן בתר רובא אלא דמשני שפיר באדא ופלמורא (מיני דגים טהורים שקורין אדא ופלמורא). אמנם מה שהעמיס פי' זה בב"י המעיין בב"י יראה דהב"י פי' בע"א כל שיש זמן מה בעלייתו ממים תלינן שנשרו אח"כ אף שהוא שלם וכל שמעלהו מיד לא תלינן דבעלייתו ממים נשרו דלא שכיח ועיין דרישה וב"ח האריכו בכאן: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו שמא. עט"ז פי' אף שהן עתה במליחה תולין שלאחר כך עירבן יחד ויראה דהיינו לאחר שיעור שעה כמ"ש הש"ך אות ז' לאחר שיעור מליחה דוודאי דצריך לתת קצבה לדבר וראיה מדגים ועופות שמלחן זע"ז דגים רפי קרמייהו קדמי ופלטי תוך שיעור מליחה כל צירן אף שאין ראיה כ"כ די"ל פלטי ואין פולטין עוד בשפע ולפ"ז מבואר הדין אם הניחו דג טמא אצל טהור לאחר שיעור מליחה אף דלקמן סי' צ"ח משמע באין ה"מ אסור כאן שרי בציר דגים והיינו באין בו שמנונית. אמנם ביש שמנונית ואחר שיעור מליחה עירבן אני מסתפק הואיל ויש שמנונית פולט אף לאחר שיעור מליחה דלא הוה זיעה ומ"ש הר"ב וספיקא לחומרא אפשר דה"ק אף שעתה מונחים בכלי יחד בלי מליחה חיישינן שמא נמלחו יחד. וראיתי לאו"ה כלל י"ג דין ה' על מ"ש הרא"ש דלאחר מליחה עירבן כתב דה"ט דציר זיעה וממהרין לפלוט ולא הוה אלא דרבנן מקילין לאחר מליחתן משמע שומן דאורייתא אסור לאחר מליחה אמנם בדין י"א כתב ואם ספק אם נמלחו עמהם ואם יש שומן אף שמונחים בלא מים שרי מס"ס משמע אף שהם במולחם בלא מים כל לאחר שיעור מליחה שרינן וצ"ע. עוד אני מסופק אי מלחו לדג טמא מחדש לאחר שיעור מליחה אי יש להתיר במונח אצל טהור עיין או"ה שם דגים טמאים עם בשר במליחה אסור הבשר אף ציר דרבנן אמרינן דבולע הבשר ✍: ומה שכתב הט"ז ספק כבוש אסור כ"כ הש"ך אות ט"ו דציר ע"י כבישה מעל"ע וכ"ש רוטב ע"י בישול ד"ת וספיקו לחומרא. ומ"ש וכסברא זו קיי"ל בדיעבד שרי כמ"ש רמ"א אח"כ הוא ענין בפ"ע דלכתחלה אין לקנות אם רואה מלוחים יחד אבל דיעבד תולין דלאחר שיעור מליחה עירבם ועמ"י כלל כ' אות ד' האריך להוכיח דע"י כבישה הוה דרבנן ועמ"ש בש"ך אות ט"ו ובסימן ק"ז. ומיהו כאן יש לומר דהוה ס"ס להחמיר שמא נמלחו יחד ושמא נשרו מעל"ע ואף בדרבנן להחמיר וזה שבכאן פסק הט"ז בפשיטות לאסור ספק כבוש ובסי' ק"ה הניח בצ"ע אלא כדאמרן: ש"ע סָעִיף ה
ז וסתם. עט"ז ועמ"ש באות הקדום לענין הס"ס. ומ"ש מלוחים לאו דווקא האריך האורח מישור אות א' דבאו"ה שם ד"י כתב רוב דגים אין שומן ברגילים למלוח ופי' דנוטלין הבני מעיים מתוכו ששם עיקר השומן יע"ש. והנה אף דא"א בקיאין בין כחוש לשמן אפ"ה בדגים אנו בקיאין וכאמור: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח אם. עט"ז דעה א' הוא פירש"י דכלכית מין טמא הנוצר מאליו בציר דגים טהורים הלכך בפתוחות אין ניתר אלא ב' חיים דווקא דבא' שמא מעלמא בא וב' מתים נמי אסור ומיהו בב' חיים כל החביות פתוחות מותרים ע"י חבית זה עב"י ולהר"מ כלכית הוא שם דג כולל לטהור ולטמא (וההיא דפג"ה כלכית באלפס הוה ל"ק להר"מ דיש נמי טמא) ובציר היו נותנים לסימן חתיכת דג טהור לידע שהציר מדגים טהורים הוא וי"א הא' הוא הר"מ בפתוחות ויש כלפית א' בחדא כולן מותרות דכחד חשיבא ובסתומות בעינן ב' חביות בכ"א א' כלכית ואין חילוק בין חיין או מתים וי"א הב' הוא הרשב"א ואין חולק עם הקדום אלא הוא מלתא בפ"ע דווקא ציר דרבנן התירו ע"י כלכית הא כשיש עוד חתיכות ואין ניכרות אם הם טמאים או טהורים כיון דחתיכות אסור דהוה ספיקא דאורייתא גזרו צירן אטו גופן ודייק לה מטרית דבעינן שיכיר ראש ושדרה של כ"א הא לא"ה אפילו צירן אסור עב"י. ודע דכלכית זה לרש"י שהוא מין טמא מותר הוא באכילה דגדל במשקה תלושה בכלי כמו תולעים לקמן סי' פ"ד ובפירש לאחורי הכלי אסור כ"ז נראה פשוט שוב מצאתי להב"ח כ"כ להדיא דכ' שלא פירש שרי ובפירש אסור וז"ש מי יתן טהור מטמא וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט קרבי. עט"ז ואכתוב בקיצור. הנה הטור כתב קרבי דגים אין נקחים אלא מן המומחה בד"א שנימוחו אבל שלימין מותרים בסימן ראשו א' כד וא' חד וכתב ר"ת דסימנים מתירים עליו כל דג וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין סימנים מובהקים ובנימוחו אם אומר משל דג פלוני ואנו מכירין שהוא טהור מותר. והרשב"א כ' דבשלימין בעינן שיאמר משל דג פלוני ומכירין וא"א כתב כסברא הראשונה עכ"ל. הנה קרבי דגים הם המעיים והשמנונית ותלוין בשלחופית שקורין בלא"ס ושלחופית בטהורים ראשה א' כד וא' חד ועוברי דגים הם ביצי הדג שקורין רויג"ן עיין בהגהות פרישה. והב"י הקשה דהא לקמן סי' פ"ו ביצי עוף בעינן תרתי סימנים ויאמר משל עוף פלוני ואיך פסק כאן דבשלימים סימנים לחוד מהני. והט"ז הקשה מכאן גופא כיון דהטור כתב וא"א הרא"ש כתב שאין סימנים מובהקים איך כתב אח"כ שא"א כתב כסברא א' והב"י הקשה ג"כ זה. ובד"מ ופרישה תירצו דוודאי יש חילוק בין ביצי עוף דאיכא טמאים דמי לטהורים משא"כ בקרבי דגים הטמאים הדומין בסימנים לטהורים לא שכיחי ומש"ה אין קושיא מסימן פ"ו וגם מה שלא התיר הרא"ש דג על הסימנים של קרביים דאיכא ריעותא שאין רואין בו קשקשים משא"כ שאין ריעותא בשלימין מתירין קרביים ע"י סימנים והט"ז לא הסכים בהא ופי' בע"א דמומחה היינו בקי ואין מומחה שאין בקי ומ"מ נאמן הוא אלא דחיישינן שטועה הוא ומש"ה בשלימין ואומר טהורים הם סומכין עדותו לסימנים ולא חיישינן דטועה הוא אבל בעובד כוכבים וודאי סימנים לאו דאורייתא. וז"ש הרא"ש שאין סימנים מובהקים ואף שאין ריעותא בקרביים גופא אסורים בעובד כוכבים אא"כ אומר משל דג פלוני ואנו מכירין שטהור כמו בביצים סימן פ"ו ובנמוחו מהני אם אומר משל דג פלוני ואנו מכירין שטהור בישראל כשר דלא משקר ובעובד כוכבים לא מהני בנימוחו דלא מרתת אלא דווקא בשלימין דמרתת עס"י פ"ו. ומ"ש הט"ז ובזה עובד כוכבים נמי מהימן ר"ל דקשיא ליה איך כתב הטור בנימוחו נאמן משמע כ"ש שלימין באומר משל דג פלוני וטהור הוא והא בשלימין אף עובד כוכבים מהימן והוה להטור לומר בד"א בנימוחו אבל שלימין אף עובד כוכבים מהימן אלא דסמך על סימן פ"ו דשם מבואר דבסימנים ואומר משל פלוני וטהור מהימן. והשתא אין דבריו סתורים דבישראל כשר אלא שאין מומחה הבקי אם אומר משל דג פלוני ומכירין שטהור בנימוחו מהני דלשקר לא חיישינן דכשר הוא ולטועה כיון דאנו מכירין הדג ההוא שטהור ולקמן סימן פ"ו בעובד כוכבים בעינן סימנים וטהור הוא. ומ"ש הטור וא"א כתב כסברא הראשונה הוא בשלימין ואומר של דג טהור סומכים על עדותו. עוד הקשה הט"ז על מ"ש הרא"ש לדחות ראייות ר"ת מהא דמוקי קרבי דגים אין נקחין אלא ממומחה בשנימוחו הא שלימין נקחין מכל אדם אלמא סימנים דאורייתא ודחה הרא"ש דמש"ה לא מוקי בשלימין דמ"מ נקחין מאין מומחה אם אומר משל דג פלוני וטהור הוא ואמאי לא דחה בפשיטות דבשלימין נקחין מכל אדם אם אומר מטהור הוא וע"י צירוף הסימנים די"ל דהרא"ש רוצה לומר אפילו אם נפרש מומחה היינו אדם שאינו חשוד א"כ ראיית ר"ת חזקה היא אפ"ה דחה הרא"ש דעכ"פ באומר משל דג פלוני ואנו מכירין שהטהור נקחין כמו בעובד כוכבים סימן פ"ו. וכתב עוד הט"ז מ"ש הטור אבל כשאמר מדג פלוני וטהור הוא אינו נאמן כשנימוחו היינו כשאין אנו מכירין הדג ההוא ואחר כך כתב הטור כדברי הרשב"א בשלימין אין נאמן אא"כ אומר מדג פלוני וטהור היינו שאנו מכירין הדג ההוא וקשיא איך כתב חד לישנא דמשתנה בפירושו וכבר הקשה הב"י כן ותי' הט"ז דכאן סמכו לאני מלחתים וסתמא כפירושו דהיינו נמי כשאומר וטהור הוא היינו שאנו מכירין. וכל זה הפי' בטור הוא אבל המחבר סובר מומחה היינו מוחזק בכשרות וכמו שיתבאר בסמוך בעזה"י: ש"ע סָעִיף ז
י אני. עט"ז דהמחבר הביא כאן דברי הרשב"א ובשלימין מיירי כמו בעוברי דגים דסעיף דלקמן וכתב רבותא דאני מלחתים מהני בישראל שאין מוחזק בכשרות וכ"ש מדג פלוני ואנו מכירין שטהור דלהרשב"א יותר רבותא אני מלחתים עב"י דלהרשב"א עדיף באומר משל דג פלוני ואנו מכירין שטהור ולהכי כתב דאני מלחתים מהני בשלימין: ש"ע סָעִיף ז
יא שהוחזק. עט"ז ור"ל דלא כהרא"ש דסובר מומחה היינו בקי ושאין מומחה שאינו בקי וכשר הוא אלא דחיישינן לטועה ולהרשב"א לא חיישינן לטועה אלא מומחה היינו מוחזק בכשרות: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב שיהיו. עט"ז בשם ב"י ואף דיש מין טמא שהם אדומים מ"מ לאחר מליחה משחירים ב"י ולפ"ז דוקא מלוחים או אחר שמלחו ישראל מותר ומ"מ אין להתיר דג ברבוט"א עי"ז שאין זה כ"כ סימן מובהק כיון דרואין ריעותא: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יג דרך. כתב הט"ז בבית הרחם אף דקיי"ל כתירוצא דרב אשי דרוב דגים במינן משריצין ולא חיישינן דטמא אשריץ מין דג טהור היינו מסתמא אה נמצא דרך בית הבליעה או דרך הרעי או שאין יודעין היכן נמצא לא חיישינן דאזלינן בתר רובא אבל נמצא בבית הרחם אסור אף לרב אשי וכן משמע בגמרא ורש"י בכורות ז' ב' ד"ה רב אשי דווקא היכא שנמצא דרך בבית הבליעה הא בביה"ר מי הביאו לכאן ומתני' אומרת כן דג טמא שבלע היינו דרך בית הבליעה וכ"כ הפר"ח אות כ"ז דלא כש"ך אות כ"ט ומה שלא כתב המחבר דרך ביה"ר אסור כיון דמיעוטא דלא שכיח שיהא דג טמא משריץ טהור לא חש להביא ועמ"ש בש"ך: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יד דג. עט"ז העלה דכל שלעסו בשיניו הוה כמעוכל וכל שבלעו שלם אף שאח"כ נחסר קצת הוה איסור ממש ונ"מ לחמץ בפסח בחטה הנמצאת בזפק כיון דבלעו שלם אף נתרסקה אסור ובא"ח אבאר אי"ה: ש"ע סָעִיף י
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף ב
א בבגד. וה"ה אם מעמיד הדג נגד השמש ורואה בו קשקשים קטנים מותר. ש"ס: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ב מתאימות. כתב הש"ך משמע אם הם רק מתחברות יפה מותר וא"צ שיהא נראה מתוך חיתוכן שהכל הוא דג א' וכ' בפרישה דאבדיקה זו יכולין לסמוך גם בזמן הזה וע"ל סימן ק"א ס"ט: ש"ע סָעִיף ד
ג ביחד. פי' הש"ך דאפ"ה לא נאסרו החתיכות הכשרות משום דציר דגים דרבנן ותלינן שאחר שנמלחו עירבן יחד ומ"מ אם כולן מלוחות יחד השאר אסורות ולא אמרינן מדהנך דאית בהו קשקשים מותרים מסתמא גם השאר הוא ממין זה אלא הוא ספיקא דאורייתא ולחומרא והציר אסור מ"מ וע"ל סי' קי"ד ס"ט: ש"ע סָעִיף ד
ד ושדרה. פירוש דתרתי בעינן: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה יחד. כתב הט"ז משמע אפילו מונחים עדיין במליחתן והיינו שלא נשרו יחד יום שלם אבל אם נשרו יחד יום שלם ה"ל כבוש כמבושל ואסור והיינו שהציר עולה על שניהם ונראה דאפילו ספק אם נשרו יום שלם אסור כמ"ש ר"ס ק"ה וכסברא זו קי"ל דבדיעבד שרי כמ"ש רמ"א אח"כ ומ"ש המחבר דאף על פי שמונחים בכלי א' מותר מיירי אפילו נוגעים זה בזה ודלא כהב"ח: ש"ע סָעִיף ה
ו בחבית. הטעם דאמרינן מסתמא נמלחו כך מתחלה ביחד וכתב בת"ח דאם יש ששים מן הטהורים נגד הטמאים קונין לכתחלה ולא מחזיקים איסור שמא היו הטמאים יותר ומכר מהם ופסק בד"מ דאין חילוק בין ציר דגים לציר נבלה דאסור מדאורייתא לעולם בטל בס': ש"ע סָעִיף ה
ז לפשפש. כתב הש"ך ול"ד לסימן א' בהגה"ה דאע"ג דרוב מוחזקין הם בשחיטה אין לסמוך לכתחלה על החזקה במקום דיכולים לברר דהכא אין אנו מתירין הדגים מכח חזקה אלא אדרבה אמרינן מהיכא תיתי יהא כאן איסור עכ"ל (ובס' של"ה כתב דמדברי הרמ"א משמע דבהערינ"ג מותר בכל ענין אפילו נמצא טמאים בתוכן אבל מהרש"ל חולק ע"ז ופסק דאפילו ס' לא מהני בזה ע"ש ד' ע"ה): ש"ע סָעִיף ה
ח בהערינ"ג. כלומר שמותרים כשמונחים יחד מלוחים מ"מ בשריה אחר מליחה אין חילוק בין שאר דגים להערינ"ג שהרי עינינו רואות שמי הציר עזין וחזקים ומבליעין בודאי וגרע טפי מציר המעורב במים דלא חשיבי כרותח לעיל ס"ס ע': ש"ע סָעִיף ה
ט רואים. כלומר שאלו נשרו אבל אי חזינן לפעמים בבית עובד כוכבים ששרה אותן כך לא מחמירין ליזהר דאימר אקראי בעלמא הוא: ש"ע סָעִיף ה
י להתיר. כ' הש"ך דמהרש"ל פסק דאף במלוחים אסור עד ס' אפילו דיעבד ואין כן דעת כל הפוסקים גם לא נהגו כן ופשוט הוא דאם נשרו יום שלם דהיינו מע"ל דאף דיעבד אסור ואפי' אי איכא לספוקי אם מונחים כך שרוים מע"ל אסור לפי מאי דקי"ל דכבוש אסור מן התורה (וצ"ע מאחר שנראה לעין שהציר חריף וחזק למה לא מקרי כבוש בכדי שיתן על האש ויתחיל להרתיח): ש"ע סָעִיף ה
יא מלוחים. כתב הט"ז דהאי מלוחים לאו דוקא דבאו"ה ליתא אלא כך כ' שם מיהו סתם דגים לית בהו שמנונית: ש"ע סָעִיף ה
יב לחומרא. וכתבו הט"ז וש"ך דאם יש ספק אי אית בהו שמנונית או לאו אזלינן לקולא ודוקא במליחה אבל בכבוש ומבושל אפי' ליכא שמנונית אסור מדאורייתא: ש"ע סָעִיף ה
יג להחמיר. וסיים בת"ה שם ומ"מ אי אשכח מדינה דלא נהוג להחמיר אין למחות בידם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יד כולכית. כתב הש"ך דלפירש"י ושאר מפרשים כולכית הוא מין דג קטן שגדלה מאליה בציר דגים טהורים ואם יש שם ציר דגים טמאים אין הכלכית נתגדל בו והרמב"ם ושאר פוסקים פי' דכלכית הוא דג טהור דכיון שיש בציר דג א' קטן טהור אנו מחזיקין הציר בטהור ומדברי המחבר נראה דתופס עיקר פי' הרמב"ם ונראה דבזה"ז פשיטא דאין לסמוך אפרש"י שהרי אין אנו מכירין אותו המין עכ"ל: ש"ע סָעִיף ו
טו פתוחות. והטעם דאדם עשוי ליקח מזה ומזה הלכך דמי כמעורבות: ש"ע סָעִיף ו
טז אסור. והטעם איתא בש"ך דכיון דגופן מעורב בצירן גזרינן דאי שרי' צירן אכלי גופן אבל החתיכות שניכרים שהם טהורים מותרים דלא אסרינן להו מפני שבלעו מציר דציר גופיה מדינא שרי אלא דאסרינן משום גזרה. וכתב עוד אף שהמחבר הביא דעה זו בשם יש מי שאומר מוכרח הוא כן בש"ס: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יז מהמומחה. [עיין פר"ח] כתב הש"ך בשם הרב המגיד ומה שלא סגי כאן באומר של דג פלוני ואנו מכירין שהוא טהור כמו בעוף לקמן סי' פ"ו ס"א משום שהדגים המלוחים באים מארץ מרחק ומצי לאשתמוטי טפי מביצי עוף. וכ' עוד דמדברי המחבר משמע לכאורה דאף בשלא נימוח לא מהני כשאומר מדג פלוני וטהור הוא אבל דעת כל הפוסקים דכשהן שלמים מהני כשאומר מדג פלוני וטהור הוא: ש"ע סָעִיף ז
יח עובד כוכבים. כתב הש"ך דמדברי רמ"א שכתב או עובד כוכבים משמע אפילו אם נימוחו נאמן העובד כוכבים והוא נגד כל הפוסקים ע"ש ובט"ז כתב באמת דאין העובד כוכבים נאמן אלא כשהם שלימים וה"ה נמי דמהני אם אומר של עוף פלוני ואנו מכירין אותו שהוא טהור נאמן כמ"ש לענין ביצה בסי' פ"ו: ש"ע סָעִיף ז
יט בכשרות. פי' דאז נאמן בין בקרבי דגים בין בעוברי דגים בין שלימים בין נמוחים אפילו אינו אומר כלום אבל ודאי אם שני ראשיהם כדים וחדים אפילו אומר אדם שהוחזק בכשרות שהוציא אותו מדג פלוני אינו נאמן שמכחיש את התורה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כ אדומים. הטעם משום שהקדמונים חקרו בדבר ומצאו שאין באדומים שום טמא: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כא במעי. פי' אע"פ שלא ראינו שבלעו: ש"ע סָעִיף ט
כב טהור. כתב הש"ך ול"ד למים שהבהמה שותה מהם דאמרינן לעיל ר"ס פ"א דאסור דשאני התם דלחלוחית הגוף מתערב בהם מיהו בנמצא בבית הרחם לדעת הש"ך גם כן מותר ולדעת הט"ז אסור לדעת רש"י אלא דאין חוששין לדעה זו משום דרוב המשריצים משריצים במינם ולכך מותר בנמצא בבית הרחם דאמרינן דג עייל דג נפיק: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כג אסור. כתב הט"ז בשם הטור דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם ופי' דכל שלעסו בשיניו ובלעו מקרי מעוכל אבל כשבלעו שלם אע"פ שעכשיו מרוסק קצת לא חשיב כמעוכל ונ"מ מזה לחטה הנמצאת בזפק העוף בפסח דלא חשיבה כמעוכלת אע"פ שנתרסקה קצת (ועיין בא"ח סימן תס"ז דיש מתירין בחטה דחשיב כמעוכל) וכ' הש"ך מיהו בנמצא שיצא לחוץ שרי דחשיב כמעוכל והוי כעפרא בעלמא: ש"ע סָעִיף י
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א או בכלי. עיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' כ"ח בדג אחד שלא היו הקשקשים שלו נקלפים אפילו בכלי ושרה אותו במי אפר שקורין לויג כמו ג' שעות ואח"כ היו נקלפים ביד והתיר אותו דכל שהם נקלפים ע"י איזה פעולה שיהיה הם נקראים קשקשים ודג טהור הוא. וע"ש בסי' כ"ט ולמ"ד שרב אחד פקפק ע"ז והגאון מוהר"ש נרו בן המחבר החזיק בשטת אביו ז"ל והביא כמה ראיות לדבריו ומהאי טעמא התיר הדג שקורין שטיר"ל ובלשון לטיין רוהעטנ"ש וכתב עוד על דבר הדג שקורין טי"ק כו' לא ראיתיו מעולם אך אני אומר אם יש לו קשקשים אף שאינם נקלפים רק ע"י פעולה לשרותו במי אפר או מים רותחים מותר בלי פקפוק ומבואר עוד שם דלא שייך בזה לומר שאין להתיר כיון שכבר נהגו בו איסור ע"ש ועיין עוד בספרו שו"ת שיבת ציון סימן כ"ט שכתב שגם הגאון בעל אור חדש הסכים לדינא להוראת אביו הגאון ז"ל ע"ש אכן בתשובת בגדי כהונה חלק יו"ד סימן ד' האריך לאסור הדג שקורין שטיר"ל והדג שקורין טי"ק באשר שהקשקשים אינם נקלפים אפי' בכלי ואף שהמציא הגאון בעל נודע ביהודא בדיקה על ידי שריה במי אפר ואם אח"כ יהיו נקלפים שרי מ"מ יש לאסור הדגים הנ"ל חדא שאין להקל ולסמוך על בדיקה זו באיסור דאורייתא ועוד דכיון שנהגו איסור בדגים הללו עד הנה אי אפשר להתירם ע"ש באורך ואפשר אילו ראה דברי הגאון מהר"ש הנ"ל לא היה כותב כן וכתב עוד בתשובת שיבת ציון שם דג שבא לפנינו עם קשקשים צריך לבדוק אם הם נקלפים אף דרוב דגים שיש להם קשקשים המה נקלפים מ"מ כיון דאפשר לברורי מבררינן ומה דאיתא בש"ס דרב אשי בדק נגד השמש אי אית ביה קשקשים ושריא. והיה לו לנסות ג"כ אם הם נקלפים היינו לפי שהיו קטנים מאד ויש טורח רב לברר לכך סמך על הרוב. והפוסקים השמיטו האי עובדא דר"א (עש"ך ס"ק ב') הואיל ודג כזה אינו מצוי בינינו שיהיו קשקשיו קטנים כל כך ולדידן תמיד יש לבדוק אם הקשקשים נקלפים ע"ש. ועיין עוד בתשובת נו"ב שם לענין דגים שבקצת מקומות הורגלו בו לאסור ובקצת מקומות נוהגים בו היתר אם יוכלו לאכול במקום האסור על סמך מקום שנוהגים בו היתר הדבר תלוי בפלוגתא לעיל סימן פ"ב ס"ה אך זה דווקא בדגים שאין להם קשקשים רק שבקצת מקומות נוהגים בו היתר שמקובלים שם שמשירן במים אזי לדעת האוסר שם אסור גם כאן דכיון שאין קשקשים לפנינו אפשר שיהיו מינים טמאים דומים לאלו ולכן נהגו באותן מקומות בו איסור אבל בדג שיש לו קשקשים לא שייך לומר שנהגו איסור מפני דג טמא דומה לו דאיך דומה לו אם אין לו קשקשים ואין לחוש שמא יש דג טמא הדומה לו שיש לו קשקשים רק שאין נקלפים מן העור כלל דזהו דבר שאינו שכיח כלל ולא חיישינן לזה רק אמרינן שנהגו בו איסור מקדם שלא היו יודעים שקשקשיו נקלפים ולכן ל"ש בזה פלוגתא הנ"ל ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב אין לו עתה. עיין בתשובת נודע ביהודא תניינא חלק יו"ד סוף סימן למ"ד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ג ראש רחב ושדרה. עיין בתשובת נו"ב תניינא סימן כ"ט בתשובה מבן המחבר שכתב דלכל הדעות אף מי שסובר שראש ושדרה הוא סימן מובהק להתיר מודה שיש דגים טהורים שאין להם ראש ושדרה ולכן אם נמצאים קשקשים מותר אף דדמי הראש ושדרה לטמאים וחכם אחד חולק עליו והוא נר"ו חזר והשיב לו והחזיק דבריו וע"ש עוד שדחה ג"כ דברי החכם שרצה לומר דצריך השדרה להיות סבוך בגידין שלא יהא נשמט בקל מן הדג דליתא ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד עם הטמאים. עיין בספר תפארת למשה שכתב דדוקא אם מונחים עם ודאי טמאים אבל אי לא ידעינן שהם טמאים אלא דאין מכירין אותם ואסרינן מספיקא כיון שאינו מכיר ראש ושדרה הטהורים מותרים דהוו ס"ס ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
ה וספיקא לחומרא. עבה"ט בשם ש"ך ודוקא במליחה כו'. ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ו באמצע התשובה שחולק עליו והרבה להוכיח אף ע"י כבוש ובישול שרי מדאורייתא ומסיק דמ"מ לענין דינא יש להחמיר ולומר דע"י בישול הוא ודאי מן התורה שכן נראה דעת הרבה מן הראשונים אבל ע"י כבוש עומד על עמדו שאינו מן התורה ע"ש באורך [וע' בספר בית יהודה מ"ש עליו בזה]: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ט
ו שנמצא. עיין בזה בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ו באמצע התשובה: ש"ע סָעִיף ט
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ודוקא כו'. בתוספתא שם אלו הן קשקשין שמלובש בהן: ש"ע סָעִיף א
ב ואפילו כו'. עבה"ג ובת"כ פ' שמיני פרשה ג' אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפירים כגון קיפונות מנין אפילו אין לו אלא סנפיר א' ואין לו אלא קשקשת א' ת"ל וקשקשת רי"א שני קשקשים: ש"ע סָעִיף א
ג וי"א כו'. תוספתא שם וכמה יהא בו אפילו אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפירו רי"א שני קשקשים. ואו או קאמר ת"ק. הרא"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד לפיכך מצא כו' לשון חתוספתא שם יש לו קשקשת אי אתה צריך לשאל על סנפיר יש לו סנפיר ואין כו' ועגמ' דנדה שם: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה ואם אינן כו'. שם כר"פ: ש"ע סָעִיף ד
ו ואם נמצא כו'. שם כר"ה ור"פ ומש"ש כי תניא כו' וכ' הרא"ש וה"ה לשדרה דאיכא דדמו לטמאים וגמ' קיצר בדבר ודוקא שידוע שאין לו קשקשת אבל בסתם סמכינן אראש ושדרה דהנהו לא שכיחי ובכה"ג אמרי ר"ה ור"נ ובזה מתורץ קושית הר"ן בשם הראב"ד בהנהו עובדי דשם דלא אשכחו קלפי ובדקו בבדיקה יתירה ה"ל לבדוק בראש ושדרה: (ליקוט) ואם נמצא כו'. כר"ה ור"פ וערש"י ל"ט ב' ד"ה כל שראש כו' (ע"כ): (ליקוט) ואם נמצא כו'. שם וכפירש"י והמהבר השמיטו משום שהראב"ד והרא"ה ס"ג א' פי' מ"ש ראש ושדרה פי' שיהא מכיר בהן שהוא דג פלוני וטהור ואר"ה דוקא שיהא שלם אז סמכינן אטביעות עין בראש ושדרה אבל במחותך ומכיר בראש או בשררה לא ור"נ אמר אפי' במחותך ובטביעות עין של א' מהן ע"ש בבד"ה אבל הרמב"ן והרשב"א הקשו ע"ז ע"ש בת"ה ומ"מ כתב שם בשם הרמב"ן אף שפירש"י עיקר מ"מ אני תמה שלא ראיתי בחיבור הגאונים שיהא סימן לדגים בראש ושדרה וצריכה רבה וכ"כ בת"ה הקצר וראוי לחוש ולהחמיר שלא מצינו לא' מן הגאונים ומחברי הספרים שכ' כן וכ' ב"י שהרמב"ם בפי' המשנה פי' ג"כ כפי' הראב"ד ע"ש ומפרש שם בבד"ה הא דפריך מתיב רב עוקבא כו' דבשלמא לר"ה צריך סימן משום מחותך אלא לר"נ קשיא ומשני בארא כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ד
ז (ליקוט) אבל אם כו'. שלכן נסתפקו הגדולים בדג ברבוטא כמ"ש תוס' שם מ' א' ד"ה אמר כו' ולא בדקו בראש ושדרה אלא כי היכא דאיכא טהורים דדמו לטמאים כך איכא טמאים דדמו לטהורים אבל בסתמא לא חיישינן דלא שכיחי כמ"ש (חולין ס"ב א') בפרס ועזניה לכך נתנו סימן בראש ושדרה משא"כ בברבוטא שאין לו קשקשים (ע"כ): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח ציר כו'. ממש"ש מחלוקת בצירן כו' ובחולין צ"ט ב' שאני ציר כו'. ועתוס' שם ד"ה שאני כו' ושם קי"ב ב' ד"ה הטמאים ובכורות ו' ב' ד"ה לאסור כו': ש"ע סָעִיף ה
ט לפיכך כו'. דספיקא דרבנן לקולא כמ"ש בהרבה מקומות: (ליקוט) לפיכך מותר לקנות כו'. ערש"י ל"ה ב' ד"ה וטרית כו' הא שאינה טרופה שניכר הטהורין שבהן מותר כמש"ש במתני' ל"ט ב'. רמב"ן ות"ה ס"ג ב' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
י ויש כו'. דכיון שמונחים יחד מסתמא נמלחו כך יחד: (ליקוט) לפיכך מותר כו'. ממ"ש בע"ז ל"ט וטרית שאינה טרופה ולא חיישינן שמא נמלחו עם הטמאים דטמא וטהור מליח אסור כמ"ש בפכ"ה (קי"ג א') ואע"ג דאחזוקי איסורא לא מחזקינן היכא דשכיח כי האי ודאי חיישינן אלא משום שהוא ספיקא דרבנן. הר"נ שם: ויש אוסרין כו'. ס"ל (דשם) משום אחזוקי איסורא לא מחזקינן וז"ש ואפי' בשאר דגים כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
יא ואפילו בשאר דגים כו'. דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כמ"ש בפ' א"ט (נ"ו ב'): ש"ע סָעִיף ה
יב ואם רואה כו'. דמליח כרותח ומי שרייתם עזין הן: ש"ע סָעִיף ה
יג אבל אין כו'. כנ"ל דאחזוקי כו': ש"ע סָעִיף ה
יד אבל אם כו'. כ"כ סמ"ק ובזח מתורץ דבת"כ יליף מקרא ציר דגים טמאים (ועתוס' דחולין ובכורות הנ"ל): ש"ע סָעִיף ה
טו והיכא דהדגים כו'. עש"ך: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
טז שזה סי' כו'. לשון הטור וכפירש"י וכן סיים הטור שאין דרך כלכית בציר דגים טמאים: ש"ע סָעִיף ו
יז וה"מ כו'. כפירש"י שם והשמיט מש"ש עובד כוכבים שהביא עריבה ונמשך אחר רי"ף (לפי גירסא שלנו ברי"ף) ורא"ש וטור שהשמיטו וב"י תמה עליהם: ש"ע סָעִיף ו
יח ויש מי כו'. מפרש מש"ש ל"ק כאן כו' להתיר חביות האחרות ושתים היינו בשתי חביות ומ"ש העובד כוכבים כו' באחת מהן דוקא באחת מהן. וכ"ד הרי"ף ולכן השמיט הא דרב ושמואל ור"י. ר"נ ומ"מ וע"ש במ"מ שצ"ל הגי' ברי"ף להיפך ממ"ש אצלינו וצ"ל פתוחות אחת כו': ש"ע סָעִיף ו
יט דהיינו דג טהור. כפי' הרשב"א והר"ן בשם ר"ח דכלכית דג טהור וכיון שיש בציר דג א' טהור מחזקינן כל הציר בדגים טהורים וז"ש במתני' וציר שיש בו דגה ר"ל דג טהור ול"ד כלכית משא"כ לפרש"י אבל בפ' ג"ה (צ"ז א') משמע דדג טמא הוא אלא דר"ן כתב דכלכית שם לדג קטן טמא או טהור: ש"ע סָעִיף ו
כ ויש מי כו'. שהרשב"א והר"ן הקשו לפיר"ח הא בטרית קי"ל דבעינן ראש ושדרה של כ"א ולא סגי באחד ותי' דקל הוא שהקילו בציר שהוא מדרבנן ואע"ג דשם אסור בצירן שם גזרו משום גופן שהוא מעורב בציר משא"כ כאן דליכא כלל דג אחר בלא קשקשים רק הציר: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כא קרבי דגים כו'. הלך בדרך הרמב"ם שהרמב"ם לא הזכיר אלא ביצי דגים וכמו שהעתיק לשון הרמב"ם בס"ה עד ועכשיו וכמ"ש המ"מ דהרמב"ם פסק כר"ז דאמר לא תסמי כו' ואליבא דר"ז לא איתמר שום סימן בקרבי דגים לכן לא הזכירן וכן העלו בירושלמי כד"ז וכן בפ' א"ט תני עוברי דגים וכתב הר"ן שדעת הרי"ף ורמב"ם שאף בשלימין אין סומכין על הסימנים דלא כרבא אלא כסוגיא דפ' א"ט דסימנין לאו דאורייתא וה"ק שני ראשים כו' כמש"ש וכן אמרו בירושלמי דע"ז שם דאין סומכין על הסימנים והביאו תוס' שם ד"ה אמר רבא כו' דלא כר"ת: ש"ע סָעִיף ז
כב אינם כו'. אבל סימן לא מהני בהו כנ"ל: ש"ע סָעִיף ז
כג אא"כ כו'. אבל דג פלוני וטהור לא מהני אע"ג דמהני בעוף משום שדגים באים מארץ מרחק ויכול לאשתמוטי יותר מבעוף. מ"מ. אצל ביצים דס"ח: (ליקוט) ס"ז וס"ה אא"כ כו'. אבל משל פלוני דג וטהור לא מהני אפי' בשלמים והטעם דביצי כל עוף ידועין וניכרין משא"כ בדגים. ר"נ אבל תוס' שם ד"ה אמר והרא"ש כתבו דבשלמים מהני כה"ג ולכן משני בשנימוחו ע"ש וער"נ שם (ע"כ): ש"ע סָעִיף ז
כד הישראלי. רמב"ם ואזיל לשיטתו שכ"כ ג"כ בביצים של עוף וכמ"ש בסי' פ"ו ס"א ול"ג בחולין שם לוקחין כו' מן העובד כוכבים ודייק ממ"ש בכל מקום דר"ל אפילו בסוגיא ובח"ל דשם אין לוקחין שלא מן המומחה וכמ"ש שם הלכה כ"א ובספי"א וכמ"ש בגמ' ספ"ב ל"ט ב' ובגוי אין חילוק. ור"ל ישראל שאינו חשוד ולא מוחזק בכשרות וכמ"ש המ"מ שם וכן משמע בדברי הרמב"ם שם שכ' וכן אין לוקחין גבינה כו' וע"ל סי' קי"ט ס"א בהג"ה ור"ל מומחה אדם שהוחזק בכשרות וכמש"ו אא"כ היה כו' וכמ"ש הרמב"ם ובש"ע ס"ח גבי ביצים וכ' זה במקום מן המומחה: ש"ע סָעִיף ז
כה או עובד כוכבים. כ"כ כל הפוסקים בביצי עוף טהור וכמ"ש בסי' פ"ו ס"א בהג"ה וכגי' הספרים שלנו מן העובדי כוכבים וכ"מ שם להדיא דפריך שם וכה"ג מי זבנינן מינייהו כו' ושם קט"ז ב' ומי חיישינן כו' לוקחין כו' וכן הקשה הר"ן ועלח"מ שנדחק בזה ומ"ש בכל מקום כ' הר"ן דר"ל אפילו במקום עופות טמאין מצויין יותר מן הטהורים ועתוס' בחולין שם ד"ה ודלמא וא"ת כו': ש"ע סָעִיף ז
כו אא"כ היה כו'. בשם רש"י פי' מומחה היינו בקי בהן אבל הרמב"ן פי' ככל מומחה דשמעתין דהיינו נאמן ומוחזק בכשרות וכן כללן בירושלמי אין לוקחין מעי דגים וקרביהן אלא ע"פ מומחה ואין לוקחין תכלת אלא ע"פ מומחה אבל באומר אני מלחתים אפילו בחשוד או בעובד כוכבים מהימן וכמ"ש בחולין ס"ג ב' ת"ר כו'. והראב"ד כתב דוקא במי שאינו מומחה סגי באני מלחתים אבל בעובד כוכבים או בחשוד לד"ה עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן וכמש"ש בחולין באומר של עוף פלוני כו' וכאן סתם כדעת הרמב"ן והרשב"א דה"ה בעובד כוכבים וישראל חשוד. ושיטה אחרת להרמב"ם דדוקא ישראל אבל עובד כוכבים לא מהני מידי: (ליקוט) אדם שהוחזק בכשרות. דומיא דמומחה דשם בימ"ח מח"ג וכ"מ בירושלמי תני אין לוקחין מעי דגים וקרבים אלא ע"פ מומחה ואין לוקחין תכלת אלא ע"פ מומחה משמע דומיא דתכלת והטעם שנחשדו ע"ה ליקחם מהעובדי כוכבים בחזקת טהורין. ר"נ דלא כנראה מפירש"י שפי' מומחה בקי בהן וערש"י שם ב' בד"ה אלו דגים כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כז (ליקוט) ביצי כו'. כשיטת ר"י וש"פ דסימני דגים ג"כ לאו דאורייתא וכתי' הגמ' דחולין שם ושכ"מ בירושלמי הביאו תוס' שם ד"ה אמר כו' ובחולין שם ד"ה סימנין כו' אבל הראב"ד פי' כדברי ר"ת וכ"כ ר"ח וכתב הרשב"א שכן משמע מרש"י בחולין שם ד"ה ה"ג כו' הנך סימני ביצים כו' ר"ל דוקא בביצים וכ' הרשב"א דהרי"ף ס"ל דבביצי דגים א"צ סימן כלל דודאי הן טהורין כתי' דשם סמי מכאן עוברין דלכן כ' בחולין ובע"ז כך סימני קרבי דגים (ע"כ): ש"ע סָעִיף ח
כח וה"ה בקרביים. כן דעת כל הפוסקים לבד הרמב"ם וש"ע: ש"ע סָעִיף ח
כט אא"כ כו'. כנ"ל: ש"ע סָעִיף ח
ל ועכשיו כו'. עש"ך בשם ב"י: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לא דג טהור שנמצא. לשון המתני' שבלע ואמר שנמצא ר"ל אע"ג דלא חזינא דבלע כרב אשי שם: ש"ע סָעִיף ט
לב בין כו' בין כו'. גמ' שם לרב ששת ור"פ וכ"ש לרב אשי: ש"ע סָעִיף ט
לג בין שיצא כו'. תוס' שם ד"ה רוב כו' ואין ראיה כו': ש"ע סָעִיף ט
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.