שולחן ערוך, יורה דעה פה
א סִימָנֵי חֲגָבִים; כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ ד' רַגְלַיִם וד' כְּנָפַיִם, וּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רֹב אֹרֶךְ גּוּפוֹ וְרֹב הֶקֵּפוֹ, וְיֵשׁ לוֹ שְׁנֵי כְּרָעַיִם לְנַתֵּר (פי' לְקַפֵּץ וּלְהַעְתִּיק מִמָּקוֹם לְמָקוֹם) בָּהֶם. וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ עַכְשָׁו, וְעָתִיד לְגַדְּלָם לְאַחַר זְמַן. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּל הַסִימָנִים הַלָּלוּ, אֵינוֹ מֻתָּר, אֶלָּא אִם כֵּן שְׁמוֹ חָגָב אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָסֹרֶת שֶׁשְּׁמוֹ חָגָב.
ב חֲגָבִים, אֵינָם טְעוּנִים שְׁחִיטָה.
ג צִיר חֲגָבִים טְמֵאִים, מֻתָּר.
ש״ך
סָעִיף א
א ויש לו שני כרעים כו'. ואין חילוק בין ראשו ארוך ויש לו זנב או אם אין ראשו ארוך ואין לו זנב. טור: ש"ע סָעִיף א
ב אלא א"כ שמו חגב. והצייד נאמן כמו לעיל סי' פ"ב גבי עוף וכן כתב הרמב"ם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג חגבים אינם טעונים שחיטה. אבל מכל מקום אסור לאכלן חיים וכדלעיל ר"ס י"ג: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד ציר חגבים טמאים מותר. משמע אפילו הציר בעין מותר וכן דעת הרמב"ם בחבורו ובפי' המשנה וכן דעת הר' שמשון והברטנורה פ"י דתרומות משנה ט' אבל דעת הראב"ד פ"ז דעדיות משנה ב' דציר חגבים טמאים אוסר אפילו חגבים אחרים טהורים וכ"נ דעת הראב"ד בהשגות ובעל קרבן אהרן פ' שמיני סוף פ' ד' סתם כפי' הרמב"ם וסייעתו ומהרש"ל פא"ט סי' קכ"א פסק שאינו אוסר תערובתו אבל הציר בפני עצמו אסור ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א ויש. עש"ך לאפוקי מתנא דבי רב דאמר כל שראשו ארוך אסור. ואף דהאידנא אין אוכלין אלא במסורת יש לומר דלא תימא כל שראש ארוך הוה סימן טומאה וקבלה בטעות הוא קמ"ל. ודע דהני סימנים אפילו אין לו עכשיו ועתיד ליגדל לאחר זמן ואף דבקרא לא כתיב אלא כרעים לא באלף וקרינן אין לו ועתיד לגדל לאחר זמן עיין דרישה אות א' וכה"ג בהגהות הטור אות ב' ופר"ח אות ב' בשם הר"מ ז"ל בפ"א ממ"א הכ"ג מי שאין לו כנפים או כרעים ועתיד לגדל לאחר זמן הרי אף כנפים אמרינן כן יע"ש ועתה שא"א אוכלין כ"א במסורת כל חגב שיש לו הד' סימנים ספיקא הוה ולא וודאי ונ"מ כשיש עוד ספק דהוה ס"ס: ש"ע סָעִיף א
ב אא"כ. עש"ך וזהו פירוש למ"ש המחבר ששמו חגב דהיינו שהצייד נאמן כמ"ש בט"ז אות א' דל"ק ממ"ש בב"י דאין לאכול אלא במסורת: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג חגבים. עש"ך היינו משום בל תשקצו לא משום אמ"ה שכל שאין טעון שחיטה אין בו אמ"ה. ועפר"ח סי' פ"א אות כ"ח הקשה על מ"ש רש"י בשבת ק"ו דגזין מין טהור דבכורות ז' כ' אמרינן דבש גזין וצרעין אסור אלמא מין טמא הם וראיתי להמגיה במ"ל פ"א ממ"א הכ"ג דבבכורות מטעם אמ"ה אסור דיש לו שם לווי ולא הותר בכלל סתם דבש עכ"ל ואני תמה עליו דאמ"ה אין נוהג בטמאים עי' חולין ק"ב וכ"ת דמוקי ההיא ברייתא דבכורות כמ"ד נוהג בטמאין הא מ"ד הכין הוא דדריש כל שאתה מצווה על דמן ופירש"י שם בחולין חוץ דגים וחגבים עי' בר"מ פ"ו ממ"א ה"א דם דגים וחגבים טמאים הרי הם כבשרן לא משום דם א"כ פשיטא דלית בהו איסור אמ"ה. ועי' בטור סי' פ"א קשה הלשון דבש דבורים אין בו משום אמ"ה וצ"ע: ומדי דברי בהך ענינא קשיא לי על מה דפסקינן דספק נמלחו דגים טמאים עם דגים טהורין בכחושין שרי דהוה ספיקא דרבנן ציר דגים דרבנן והא דמן כבשרן דאוריי' כמ"ש הר"מ בפ"ו ממ"א וצ"ל מעט דמן בטל בס' וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד ציר. עש"ך דעת הר"מ שמותר בפ"ע והראב"ד מוקי למתני' לענין הכשר דלא חשיב משקה ויש"ש פסק דאין אוסר תערובתו ובפ"ע אסור: כתב כה"ג בשם דמש"א שלא מצא להפוסקים שיאמרו בחגבים כל שיש לו ועתיד להשירן לאחר זמן דמותר וכה"ג כתב דאין זה במציאות אלא בקשקשים לא בסנפירים הקבועים בחוזק וה"ה כנפים בחגב אין במציאות ועי' סימן פ"ג בט"ז יע"ש ועתה שאין נאכל אלא במסורת מ"מ נ"מ דלא הוה מסורת בטעות כדכתיבנא לעיל: ש"ע סָעִיף ג
ט״ז
סָעִיף א
א אא"כ שמו חגב כו'. ועכשיו נוהגין שלא לאכול שום חגב אפי' בידוע ששמו חגב לפי שאין אנו בקיאין בשמותיהן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אינם טעונים שחיטה וכו'. הטעם דאתרבי חגבים בפסוק דזאת תורת הבהמה כמשמעו והעוף כמשמעו עוף ולא שרץ העוף דהיינו מינין קטנים וכל נפש חיה הרומשת במים אלו דגים ולכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים הרי שהזכיר חגבים אחר דגים מה דגים אינן טעונין שחיטה אף חגבים אינן טעונין שחיטה וכ"כ בה"ג וכו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג מותר. ולא מבעיא דאינו אוסר את תערובתו אלא אפילו הציר עצמו טהור וטעמו לפי שאין לחגבים דם אלא לחלוחית בעלמא: ש"ע סָעִיף ג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א אא"כ. כתב הט"ז ועכשיו כו' לפי שא"א בקיאין בשמותיהן והם דברי הרא"ש. ומפרש דברי המחבר כפשוטן והם באו שלא בדקדוק שהרי בב"י כתב כן בפי' ובטור דאין לאכול אלא במסורת ואיך כתב בש"ע היפך דבריהם אמנם הש"ך באות ב' יראה דמפרש שמ"ש המחבר שמו חגב היינו שהצייד אומר כן והוא בקי בהן או במסורת שקבלו מאבותיהן ששמו חגב ועכה"ג בהגהות ב"י אות ג'. עס"י י"ג דאין להעביר חגב חי על פיו וכתב הפר"ח דאין ליתן לקטן חגב טמא לשחק שמא ימות ויבוא לאכול אבל טהור אין מדרך לאכול חי ועיין פרק אמר ר"ע ס"פ ועמ"ש בקי"ו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אינם. עט"ז ועמ"ש בסימן י"ג דכל שאין טעון שחיטה אין בו משום אמ"ה יע"ש: (ג) מותר. עט"ז דיש שלש דעות דעת הראב"ד דאוסר אפילו תערובתו ודעת הרשב"א דבפ"ע אסור ותערובתו מותר ודעת המחבר הוא דעת הר"מ בפ"ג ממ"א הכ"ב דאף בפ"ע שרי דאין בו דם אלא לחלוחית בעלמא ואף מדרבנן שרי ול"ד לציר דגים דאסור מדרבנן: ודע דהר"מ ז"ל כתב לפי שאין בהם לחלוחית ובפי' המשניות פ"י דתרומות כתב לפי שאין בהם דם אלא מעט לחלוחית ובטור הגירסא כמ"ש בר"מ לפי שאין בהם לחלוחית והכה"ג בהגהות הטור אות ד' כתב איך אפשר שיהא ציר בהם ואין בהם לחלוחית אם לא שט"ס הוא וע"כ מפרש הט"ז שאין בהם דם אלא לחלוחית וכמ"ש בפי' המשנה אמנם הפר"ח אות ה' כתב שבחבורו חזר בו שהרי בפ"ו ממ"א ה"א כתב דם דגים טמאים אסור כבשרן יע"ש ויפה כתב ולפ"ז צ"ל שע"י כבישה אין פולט כ"כ דם לאסור כמ"ש הפר"ח: ויש לראות חגבים טמאים ע"י בישול ודאי אסור דטכ"ע דאורייתא וע"י כבישה מעל"ע מיבעיא ליה להש"ך בסי' פ"ג אות ט"ו דציר דגים ע"י מעל"ע הוה ד"ת והא דתנן ציר דגים טמאים עם טהורים דרבנן היינו כשיעור על האש לא מעל"ע עמ"י כלל כ' אות ד' ובסולת למנחה ובא"מ א"כ ה"ה מה דתנן שם בתרומות פ"י מ"ח וט' איירי הכל ע"י חומץ וציר הא מעל"ע יוצא ממשות של איסור ואוסר אף בחגבים למ"ש הש"ך בפ"ג אות ט"ו וק"ז אות א' וכ"ש אם כבשו בדפין שקורין פרע"ס דכ"ע מודים דהוה ד"ת עמ"ש בפ"ג: ש"ע סָעִיף ב
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א כרעים. כתב הש"ך ואין חילוק בין ראשו ארוך ויש לו זנב או אם אין ראשו ארוך ואין לו זנב: ש"ע סָעִיף א
ב מסורת. כ' הש"ך והצייד נאמן כמו לעיל סי' פ"ב גבי עוף והט"ז כתב ועכשיו נוהגין שלא לאכול שום חגב אפילו בידוע ששמו חגב לפי שאין אנו בקיאין בשמותיהן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג שחיטה. ומ"מ אסור לאכלן חיין כדלעיל ר"ס י"ג: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד מותר. כ' הש"ך משמע אפילו הציר בעין מותר. (וטעמו שאין לחגבים דם אלא לחלוחית. הרמב"ם. אבל דעת הראב"ד דציר חגבים טמאים אוסר אפילו חגבים אחרים טהורים). ומהרש"ל פסק שאינו אוסר תערובתו אבל הציר בפני עצמו אסור עד כאן לשונו: ש"ע סָעִיף ג
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ואע"פ כו'. עבה"ג. ושם ס"ו א' במאי קמיפלגי כו' ותנא דמתני' מדלא קאמר סי' חמישי ואין ראשו כו' ש"מ דכתנא דר"י ס"ל וכן הסוגיא בפ"ב דע"ז דגרסינן שם דכ"ע ל"פ דשרי וכמ"ש בספ"מ דשבת דהוה מעבר כו' ולתנא דר"י אייתר חגב ששמו חגב ור' יוסי במתני' ע"כ מפרש דברי ת"ק: (ליקוט) ואע"פ כו'. עתוס' ס"ה א' ד"ה רי"א כו' וסד"ה אלו. וא"ת דהשתא כו' ונראה כו' ובע"ז שם וש"מ אבל הרי"ף וקצת פוסקים ס"ל דת"ק ור"י פליגי ופ' כת"ק דא"צ לשמו חגב ואפ"ה ראשו ארוך מותר וכ' הרמב"ן דס"ל כתנא דת"כ ועבת"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב חגבים. ע"ל ר"ס י"ג: ש"ע סָעִיף ב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.