כניסה

תְּהִלִּים יד

גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה אֵין עֹשֵׂה־טוֹב׃

רַשִׁ״י אמר נבל בלבו וגו'. שני מזמורים אמר דוד בספר זה בענין א' הראשון על נבוכדנצר והשני (לקמן נג) על טיטוס הרשע זה נתנבא על נבוכדנצר שעתיד ליכנס להיכל ולהחריבו ואין א' מכל חיילותיו מוחה בידו: אין אלהים. ואעלה על במתי עב (ישעיהו י״ד:י״ד): השחיתו התעיבו עלילה. מעללים:
אִבְּן עֶזְרָא למנצח אמר נבל - הפך חכם, בעבור שידמה שאין אלהים, בעבור זה השחיתו דרכם והתעיבו מעלליהם, כמו ובעלילותיך אשיחה, אין עושה טובה.
מְצוּדַת דָּוִד אמר נבל. נבוזראדן המחריב את בית המקדש אמר בלבו אין אלהים הכל לפי המקרה: השחיתו. הוא ועמו ואמר הכל בלשון עבר כי במראה הנבואה רואה כאלו כבר עשוי: התעיבו עלילה. עשו מעשים תעובים ואין בהם מי שיעשה טוב:
מְצוּדַת צִיּוֹן נבל. אדם פחות ושפל: עלילה. פעולה:

ב יְהוָה מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל־בְּנֵי־אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת־אֱלֹהִים׃

אִבְּן עֶזְרָא ה', השקיף - בעבור היות כבודו במקום עליון והוא השמים וזה דרך משל, כי הוא יודע הכל ודרך כל.
מְצוּדַת דָּוִד השקיף. לראות במעשה העם ההוא: היש משכיל. למחות בדבר: דורש. להיות דורש וחוקר את אלהים ר״‎ל לדעת שיש אלהים שופטים:
מְצוּדַת צִיּוֹן השקיף. ענין הבטה:

ג הַכֹּל סָר יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה־טוֹב אֵין גַּם־אֶחָד׃

רַשִׁ״י הכל סר וגו'. אין איש בחיילותיו מוחה בידו: נאלחו. נהפכו לקלקול:
אִבְּן עֶזְרָא הכל סר - מהדרך הישר. יחדו נאלחו - כמו נשחתו. אין גם אחד - אפילו אחד כמו גם בשחוק יכאב לב, גם לרעהו ישנא רש ואלה הרשעים שהם השונאים את ישראל והעד אכלו עמי.
מְצוּדַת דָּוִד הכל סר. כולם סרו מדרך הטובה: יחדיו. כולם יחד קלקלו מעשיהם:
מְצוּדַת צִיּוֹן נאלחו. נבאשו כמו נתעב ונאלח (איוב ט״ו): גם. הוא כענין אפילו:

ד הֲלֹא יָדְעוּ כָּל־פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם יְהוָה לֹא קָרָאוּ׃

רַשִׁ״י הלא ידעו. הלא סופם ידעו מה שעלתה בהם: אוכלי עמי. זרעו של נבוכדנצר: אכלו לחם. עשו משתה (דניאל ה׳:א׳) בלשצר מלכא עבד לחם רב: ה' לא קראו. לא חשבוהו ולא זכרו נפלאותיו ונוראותיו במשתיהם ונשתמשו בכליו, ורבותינו פירשו כל שלא היה גוזל את ישראל לא היה טועם טעם ערב במאכלו, אוכלי עמי נדמה להם כאוכלי לחם שטעמו טעם מאכל ערב:
אִבְּן עֶזְרָא הלא ידעו - יתמה, כלומר הלא ידעו אלה פעלי און בעוד שאכלו עמי כאילו אכלו לחם ולא אמרו כי השם נתן להם כח, על דרך: ידנו רמה וזה הוא: ה' לא קראו.
מְצוּדַת דָּוִד הלא. ר״‎ל איך יאמרו אין אלהים הלא יש לדעת לפעלי האון שמה שאוכלים את עמי כמו שאוכל את הלחם הוא בעבור אשר עמי לא קראו לה׳‎:

ה שָׁם פָּחֲדוּ פָחַד כִּי־אֱלֹהִים בְּדוֹר צַדִּיק׃

רַשִׁ״י שם פחדו פחד. שנשתלם גמולו לבלשצר וכו': כי אלהים בדור צדיק. בדורו של יכניה שהיו צדיקי':
אִבְּן עֶזְרָא שם - במקום שאכלו שם עמי פחדו בצרה שבאה עליהם, עד שידעו כי השם בעזרת דור צדיק, כמו: לעזרת ה' בגבורים.
מְצוּדַת דָּוִד שם. שהרי שם בירושלים עצמה בעת בוא עליה סנחריב הלא פחדו שם פחד כי נפלו פגרים מתים וארז״‎ל שנבוכדנאצר עצמו היה עמהם והיה מאותם שנשתיירו: כי אלהים. הפחד ההוא היה על כי ה׳‎ היה בהדור ההוא שהיה דור צדיק אבל בימי נבוכדנאצר היו רשעים ולמה לא עזרם ה׳‎ אבל אין דבר נופל במקרה:

ו עֲצַת־עָנִי תָבִישׁוּ כִּי יְהוָה מַחְסֵהוּ׃

רַשִׁ״י עצת עני תבישו. אתם אומרי' שעצתם של ישראל בושה על שהם בוטחי' בה' כי ה' מחסהו:
אִבְּן עֶזְרָא עצת עני - הוא ישראל וכל עצתי היא כי ה' מחסהו.
מְצוּדַת דָּוִד עצת עני. אתם מביישים עצת עם עני שאומר בעצתו אשר ה׳‎ מחסהו כי תכחשו לומר אין אלהים:

ז מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב יְהוָה שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י מי יתן. אז יקרב היום שיתן מציון ישועת ישראל ואז יגל יעקב ישמח ישראל:
אִבְּן עֶזְרָא מי - טעם מציון, כמו: מטה עזך ישלח ה' מציון ומציון יסעדך בעבור היות הכבוד עם הארון בימי דוד. ויתכן: שנשבו אנשים מישראל או הוא לעתיד, ויהיה הטעם מציון ישוב הכבוד ומי יתן כדרך מי יתן כל עם ה' נביאים.
מְצוּדַת דָּוִד מי יתן. הלואי שתבוא מהרה תשועת ישראל מהשוכן בציון: בשוב. בעת אשר ישקיט ה׳‎ את בני השבים ר״‎ל שיהיה ניכר לכל אשר ה׳‎ השקיטם: יגל. אז ישמחו כי הצליחו בעצתם לחסות בה׳‎ ובעל כרחך יודו להם:
מְצוּדַת צִיּוֹן בשוב. ענין ההשקט כמו בשובה ונחת (ישעיה ל׳): שבות. מלשון שבי:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.