תְּהִלִּים ב

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק׃

רַשִׁ״י למה רגשו גוים. רבותינו דרשו את הענין על מלך המשיח ולפי משמעו יהיה נכון לפותרו על דוד עצמו כעין שנאמר (ש"ב ה יז) וישמעו פלשתים כי משחו ישראל את דוד למלך עליהם ויקבצו פלשתים את מחניהם ונפלו בידו ועליהם אמר למה רגשו גוים ונתקבצו כולם: ולאומים יהגו. בלבם ריק: ולאומים. מנחם פתר לאומים ואומים וגוים כלם קרובי ענין:

אִבְּן עֶזְרָא למה רגשו - הנכון בעיני: כי זה המזמור חברו אחד מהמשוררים על דוד ביום המשחו, על כן כתוב: אני היום ילדתיך, או על המשיח. ורגשו - כמו חברו וכמוהו מרגשת פועלי און. ולמ"ד לאמים – שורש כמו: ולאם מלאם יאמץ. יהגו ריק - בדיבור כמו: ולשוני אם יהגה רמיה והדבור ננתקה את מוסרותימו.

מְצוּדַת דָּוִד למה רגשו. ר״‎ל למה להם זאת להתקבץ ולדבר דברי ריק לא לעזר ולא להועיל:

מְצוּדַת צִיּוֹן רגשו. ענין קבוץ והמון רב וכן מרגשת פועלי און (לקמן ס״ד): ולאומים. האומות כמו ולאם מלאם יאמץ (בראשית כ״ה:כ״ג): יהגו. ידברו: ריק. דבר שאין בו ממש:

ב יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי־אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ־יָחַד עַל־יְהוָה וְעַל־מְשִׁיחוֹ׃

רַשִׁ״י יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד וגו'. ורוזנים שיניור"ש בלעז: נוסדו. לשון סוד פורקונשילרוו"ט בלע"ז ומה היא העצה:

אִבְּן עֶזְרָא יתיצבו - עם הגוים המלכים והסגנים יחדו ונוסדו מגזרת סוד, והנה על דרך: ריבה ה' את יריבי שהוא מגזרת רב והוא מעלומי העי"ן, ריב וכן סוד מגזרת סיד.ויו"ד יריבי הפוך והוא תאר חסר, או הוא מטעם יסוד על דעת האומר שזה המזמור שאמר המשורר נאמר על דוד, או הוא התנבא על עצמו, הנה מצאנו גוים רבים היו תחת יד דוד. ואם על המשיח הדבר יותר ברור. וטעם על ה' - שיצאו מתחת יד שקול הדעת שנטע השם בלב כל אדם. ועל משיחו - שלא יכחישו לו ויסורו אל משמעתו לתת לו מס.

מְצוּדַת דָּוִד יתיצבו. מוסב על למה האמור במקרא שלפניו לומר למה יתיצבו המלכים והשרים בעצה אחת על ה׳‎ ועל משיחו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ורוזנים. שרים: נוסדו. ענין עצה כמו נמתיק סוד (לקמן נ״ה) ע״ש שהעצה נעשה בסוד לבל יגולה או לפי שהעצה להמעשה הוא כהיסוד לבנין:

ג נְנַתְּקָה אֶת־מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ׃

רַשִׁ״י ננתקה את מוסרותימו. דישרונפרוימ"ש לויקוראנגל"ש בלעז, אלו רצועות שקושרין העול בהם: עבותימו. לויקורדו"ש בלעז:

אִבְּן עֶזְרָא ננתקה את מוסרותימו - מגזרת מוסר. גם עבותימו – חבלים עבותים. והטעם אחד במלות שונות, כי כן דרך צחות, כמו: מה אקוב ומה אזעום. יושב - בעבור שהזכיר יתיצבו מלכי ארץ אמר כנגדם יושב בשמים שהם למעלה על האדם. אמר הגאון: כי טעם ישחק שישימם לשחוק וללעג. והנכון שהשם ברא הגשם שהוא העצם והצורות שהם מקרים כל אשר יעשה האדם או יצייר צורות חיות, ושמו נשגב לבדו מהיותו ביסוד ואף כי במקרה, רק בעבור שהמדבר אדם וככה השומע, דברה תורה כלשון בני אדם להבין השומע וככה עשו שהארץ כדמות אדם, ותפתח הארץ את פיה, מירכתי ארץ. ולמו - כמו להם. ומלת לעג - לעולם עם אות למד, כמו ילעיגו לי על כן ואויבינו ילעגו למו, דרך כינוי כאשר אפרש.

מְצוּדַת דָּוִד ננתקה. וכה יאמרו בעצתם נעתק מאתנו את מוסרי עולו לבל נעבוד אותו ואחז במשל לדבר בלשון הנופל בשור המושך בעול: ונשליכה. הוא כפל ענין במ״‎ש לתפארת המליצה ולחוזק הדבר:

מְצוּדַת צִיּוֹן ננתקה. ענין העתק ממקומו כמו נתקו מוסרות (ירמיה ה׳): מוסרותימו. הם קשורי רצועי העול: עבותימו. חבלים עבות בת ג׳ יתרים:

ד יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג־לָמוֹ׃

רַשִׁ״י ישחק ילעג ידבר. לשון הוה הם משמשין:

מְצוּדַת דָּוִד יושב בשמים. כאומר הלא ה׳‎ יושב הוא בשמים ממעל ואפילו חלש למעלה לגבור יחשב ומכ״‎ש גבור למעלה וא״‎כ הלא ישחק על עצתם וילעג עליהם וכפל הדבר במ״‎ש:

מְצוּדַת צִיּוֹן למו. להם ר״ל עליהם:

ה אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ׃

רַשִׁ״י אז ידבר אלימו. כמו עליהם ומה הוא הדבור:

אִבְּן עֶזְרָא אז - יש אומרים: ידבר כמו יאבד, כמו ותדבר את כל זרע המלוכה שהוא לשון מות כמו אהי דברך מות, כמו: ותדבר את כל זרע המלוכה כי כתוב בספר אחר ותדבר מגזרת דבר כבד מאד. אלימו - החזקים כמו ואת אילי הארץ לקח ואיננו נכון, כי אילי הארץ על דרך אבירי בשן, גם הוא ביו"ד כי הוא מגזרת אין איל. והנכון: כי ידבר כמשמעו ואלימו כמו אליהם ועלימו כמו עליהם, וככה ידבר אליהם למה רגשו גוים.

מְצוּדַת דָּוִד אז. כאשר ימתיקו הסוד והעצה היעוצה ידבר וכו׳‎:

מְצוּדַת צִיּוֹן אלימו. אליהם: יבהלמו. מלשון בהלה:

ו וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל־צִיּוֹן הַר־קָדְשִׁי׃

רַשִׁ״י ואני נסכתי מלכי. למה רגשתם ואנכי מניתי לי את זה לנסוך ולמלוך על ציון הר קדשי:

אִבְּן עֶזְרָא ואני נסכתי - המלכתי והטעם שהוא נסיכי כמו חמשת מלכי מדין שהיו נסיכי סיחון. ודע כי הסמיכה פעם היא מהנכבד לנבזה והפך הדבר כמו אתה הוא מלכי אלהים. ואני נסכתי מלכי - ה' הוא נחלתו והם עמך ונחלתך וכמוהו להשתחות למלך ה' צבאות - שהוא המשיח, כדרך וישתחוו לו כל מלכים, כי אילו היה על השם היה הלמד פתוח.

מְצוּדַת דָּוִד ואני. וכה יאמר אבל אני הוא אשר המשלתי אותו למלך ואיך א״‎כ תוכלו לו לעמוד למולי וכאומר נראה דבר מי יקום שלכם או שלי:

מְצוּדַת צִיּוֹן ואני. הוי״ו במקום אבל כמו ועבדיך באו לשבר אוכל (בראשית מ״ב:י׳): נסכתי. ענין ממשלה כמו נסיכי סיחון (יהושע י״ג):

ז אֲסַפְּרָה אֶל חֹק יְהוָה אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ׃

רַשִׁ״י אספרה אל חוק. אמר דוד חוק קצוב הוא ומקבל עלי לספר זאת ולהודיע: ה' אמר אלי. על ידי נתן וגד ושמואל: בני אתה. ראש לישראל הקרוין בתורה בני בכורי והם יתקיימו על ידך כמו שנאמר באבנר (שם ב ג) כה אמר ה' ביד דוד עבדי אושיע את עמי ישראל ובשבילם אתה לפני כבן שכולם תלויין בך: אני היום. שהמלכתיך עליהם: ילדתיך. להיות קרוי בני וחביב עלי כבן בשבילם כמו שנאמר (דברי הימים א י״ד:ב׳) וידע דוד כי הכינו ה' למלך על ישראל וכי נשאת מלכותו בעבור עמו ישראל ומצינו במלכי ישראל החביבין לפניו שקרוין בנים כמו שנאמר (ש"ב כז) בשלמה הוא יהיה לי לבן ואני אהיה לו לאב ועוד מצינו בדוד במזמור פ"ט הוא יקראני אבי אתה אלי וצור ישועתי:

אִבְּן עֶזְרָא אספרה - דברי דוד עם הנבואה שלו, או דברי המשורר מדבר בעדו. וטעם אל חק – זה שאספר אשים אותו לחק שיסופר והוא אמר אלי בני אתה לעבוד את השם, כבן יכבד אב. אני היום ילדתיך - כמו: צור ילדך תשי.

מְצוּדַת דָּוִד אספרה. אמר דוד אספר את הדבר החקוק בספר שה׳‎ אמר אלי בני אתה כמ״‎ש בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב-כ״ג) והמלך יחשב ככל העם: אני היום ילדתיך. ר״‎ל חביב אתה בעיני כבן לאב ביום הולדו:

מְצוּדַת צִיּוֹן אל חק. את חוק וכן וירדפו אל מדין (שופטים ז׳:כ״ה): חק. מלשון חקיקה וכתיבה:

ח שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי־אָרֶץ׃

רַשִׁ״י שאל ממני. התפלל אלי בכל עת שאתה בא להלחם באויביך:

אִבְּן עֶזְרָא שאל - מנהג האב להנחיל את הבן, על כן אמר: ואתנה גוים נחלתך. אפסי ארץ - מגזרת: כי אפס כסף מקומות נגזרים מישוב.

מְצוּדַת דָּוִד שאל. לזאת שאל ממני ואתן שאלתך:

מְצוּדַת צִיּוֹן אפסי. קצות כי בקצה הארץ כאלו אפס וכלה:

ט תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם׃

רַשִׁ״י תרועם. תרוצצם: בשבט ברזל. היא החרב: תנפצם. תשברם והוא ל' נפוץ בכל המקרא חרס המשובר לשברים דקים:

אִבְּן עֶזְרָא תרועם - תשברם, והיה העי"ן ראוי להדגש לולי היותו מהגרון כמו תשוכם תסובם: בשבט ברזל - החרב תנפצם הפך רגשו גוים.

מְצוּדַת דָּוִד תרועם. תשבר אותם כמו המשבר מה בשבט ברזל:

מְצוּדַת צִיּוֹן תרועם. תשברם כמו ורעות רוח (קהלת א׳): יוצר. אומן חרס: תנפצם. ענין הפזור עם השבר ורצוץ וכן ונפוץ הכדים (שופטים ז׳):

י וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ׃

רַשִׁ״י ועתה מלכים השכילו. נביאי ישראל אנשי רחמים ומוכיחים אומות העולם לסור מרעתם שהקב"ה פושט יד לרשעים ולצדיקים:

אִבְּן עֶזְרָא ועתה מלכים - הם מלכי ארץ. והשכילו - הפך על ה' והוסרו - הפך מוסרותימו. ושפטי ארץ - הם רוזנים.

מְצוּדַת דָּוִד ועתה. הואיל והוא מובטח מה׳‎ על כ״‎ז השכילו וקבלו מוסר ואל תדברו כזאת:

יא עִבְדוּ אֶת־יְהוָה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה׃

רַשִׁ״י וגילו ברעדה. כשתבוא אותה רעדה שכתוב בה (ישעיהו ל״ג:י״ד) אחזה רעדה חנפים תגילו ותשמחו אם עבדתם את ה':

אִבְּן עֶזְרָא עבדו - הפך דבריהם ננתקה ועבודת השם ליראה ממנו ולא יעברו פיו. וגילו - אם בא גיל אל תשכחו שתרעדו מפחד השם. ויש אומרים: וגילו - כמו תגילו על דרך: עלה ומות בהר, פרו ורבו שהוא ברכה על דגי הים. והטעם: שתגילו אם רעדתם מהשם.

מְצוּדַת דָּוִד עבדו את ה׳‎. לקבל עול מלכותו: וגילו. אז תשמחו בעת בוא רעדה על המורדים כי לא עליכם תהיה הרעדה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ברעדה. בפחד ורתת:

יב נַשְּׁקוּ־בַר פֶּן־יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי־יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כָּל־חוֹסֵי בוֹ׃

רַשִׁ״י נשקו בר. זרזו עצמכם בבר לב (נ"א) נשקו בר ארנישמנט בלעז, ומנחם פתר אותו ל' תאוה כמו (בראשית ג׳:ט״ז) ואל אישך תשוקתך: פן יאנף. פן יקצוף: ותאבדו דרך. כענין שנאמר ודרך רשעים תאבד (לעיל א): כי יבער כמעט אפו. כי ברגע מועט יבער אפו עליכם פתאום ואותה שעה אשרי כל חוסי בו יהיו ניכרים אשורי החוסים בו:

אִבְּן עֶזְרָא נשקו בר - הנה עבדו את ה' כנגד על ה'. ונשקו בר – כנגד על משיחו. והנה פירוש בר, כמו: מה ברי ומה בר בטני. וכן כתוב: בני אתה ומנהג גוים בעולם לשום ידיהם תחת יד המלך כאחי שלמה, או העבד תחת ירך אדוניו, או לנשק את המלך, וזה המנהג עד היום בארץ הודו. ופן יאנף - שב אל השם הנזכר בפסוק הראשון ואם הוא רחוק כמו תבלעמו ארץ איננו שב אל מלת מי כמוכה באלים רק אל אמר אויב, וככה והקימו את המשכן עד בואם. ויש אומרים: כי נשקו – מגזרת נשק. והטעם נשקו כלי בר והנה בר כמו ברי לבב והיה ראוי להיותו בור או יהיה תקנו הבר או כלי הבר. ותאבדו דרך - תהיו אובדים מפאת הדרך כמו נובלת עליה, כי היא בעצמה איננה נובלת רק עליה נובלים, כי היא מהפועלים העומדים. ורבי משה הכהן אמר: כי דרך כמו מדרך כף רגל. וזה רחוק כי אין לו טעם. כי יבער כמעט אפו - פועל יוצא כאש תבער יער כדרך אש אוכלה והפעולה חסר, כי אין צורך כי חרי האף נמשל לאש.

מְצוּדַת דָּוִד נשקו בר. חמדו בר לבב לקבל מלכותו בתם לבב לא ברמיה: פן יאנף. כי פן יחרה אף ה׳‎ בכם: ותאבדו דרך. ר״‎ל תהיו תועים מבלי דעת דרך אנה תפנו: כי יבער. כאשר יבער אפו אף בשעור מעט אז תאבדו דרך: אשרי. זהו תהלות החוסים בה׳‎ על כי מלבם השכילו לדעת אומץ כח ה׳‎ ועוצם זרועו ולזה חסו בו:

מְצוּדַת צִיּוֹן נשקו. מלשון תשוקה וחמדה: בר. מלשון ברור ונקי: יאנף. מלשון אף וכן כי אנפת בי (ישעיהו י״ב:א׳):

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.