א
לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃
ב
בְּךָ יְהוָה חָסִיתִי אַל־אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם בְּצִדְקָתְךָ פַלְּטֵנִי׃
אִבְּן עֶזְרָא
למנצח, בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם - נתנו לאחד מהמשוררים לנגן. בך - טעם כי אויבי אנשי חמס הם לי חנם.
מְצוּדַת דָּוִד
אל אבושה. לזה מהראוי שלא אבוש לעולם אף שאין בי זכות והצילני בצדקתך:
ג
הַטֵּה אֵלַי אָזְנְךָ מְהֵרָה הַצִּילֵנִי הֱיֵה לִי לְצוּר־מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי׃
אִבְּן עֶזְרָא
הטה - דברה תורה כלשון בני אדם, כי הנוטע אזן ישמע מבלי אזן. לבית מצודות - מקום גבוה שלא יפחד בו מהאויב.
מְצוּדַת דָּוִד
הטה אלי. לשמוע תפלתי: לצור. דומה לסלע חזק ולבית מצודות והוא מבצר חזק:
ד
כִּי־סַלְעִי וּמְצוּדָתִי אָתָּה וּלְמַעַן שִׁמְךָ תַּנְחֵנִי וּתְנַהֲלֵנִי׃
רַשִׁ״י
תנחני. מונאראש"מוי בלע"ז כמו (שמות ל"ב) לך נחה את העם וגו':
אִבְּן עֶזְרָא
כי סלעי - כנגד צור מעוז ומצודתי - כנגד בית מצודות. וטעם תנחני – בעבור כי ההליכה בהר בעבור גבהו קשה. וטעם תנהלני – לאיטי.
ה
תּוֹצִיאֵנִי מֵרֶשֶׁת זוּ טָמְנוּ לִי כִּי־אַתָּה מָעוּזִּי׃
ו
בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי יְהוָה אֵל אֱמֶת׃
רַשִׁ״י
בידך אפקיד רוחי. קומנ"דריה בלע"ז, אפקיד רוחי תמיד לפי שאתה פדיתה אותי מצרה:
אִבְּן עֶזְרָא
בידך - הטעם שלא יוכל האויב לקחתה ובעבור שנתנה לפקדון, הזכיר ה' אמת, בעבור הפקדון. וטעם ה' – שלא יוכל בעל כח לאנסו.
מְצוּדַת דָּוִד
בידך. בפקדון אתן רוחי בידך ועליך לשמרו: פדיתה. עבר במקום עתיד ור״ל הן ידעתי שתפדה אותי ממות כי אתה אל אמת להחזיר הפקדון:
ז
שָׂנֵאתִי הַשֹּׁמְרִים הַבְלֵי־שָׁוְא וַאֲנִי אֶל־יְהוָה בָּטָחְתִּי׃
רַשִׁ״י
השומרים הבלי שוא. המצפים לתשועת ע"א:
אִבְּן עֶזְרָא
שנאתי השומרים - הניחוש והקסם אי זה יום יצא למלחמה, כי בטחונו על השם לבדו.
ח
אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה בְּחַסְדֶּךָ אֲשֶׁר רָאִיתָ אֶת־עָנְיִי יָדַעְתָּ בְּצָרוֹת נַפְשִׁי׃
ט
וְלֹא הִסְגַּרְתַּנִי בְּיַד־אוֹיֵב הֶעֱמַדְתָּ בַמֶּרְחָב רַגְלָי׃
רַשִׁ״י
הסגרתני. ליבראש"מווי ומנחם חבר אותו לשון סגירה וכן כל לשון סגר:
אִבְּן עֶזְרָא
ולא הסגרתני - מגזרת סגירה, כאדם נסגר נתון למוסרה. במרחב רגלי - שילך למקום שיאהב, הפך הסגרתני.
מְצוּדַת דָּוִד
ולא הסגרתני. לא מסרת אותי ביד האויב והעמדת רגלי במקום מרחב שלא אמעד:
י
חָנֵּנִי יְהוָה כִּי צַר־לִי עָשְׁשָׁה בְכַעַס עֵינִי נַפְשִׁי וּבִטְנִי׃
רַשִׁ״י
עששה. כהתה לשון עששית שאדם נותן זכוכית לנגד עיניו לראות לעבר הזכוכית דבר, אין אותה מראה ברורה:
אִבְּן עֶזְרָא
חנני - יתכן, שטעם העמדת - כי אני אשמח בחסד שעשית עמי בימים שעברו ולא הסגרתני, רק עתה צר לי מאד ולא מרחב. רבים פירשו: שזה המזמור על חולי שקרהו. טעם עששה בכעס – בעבור היות כעס האויב עלי עששתי כולי, כאילו עש אכלני ודימה היגון שהוא בלב לחום הגוף. וטעם עוני – שהמאכל הרואה החולה יתעבה, כל אכל תתעב נפשו. וטעם נפשי – הנפש המתאוה שכחה נטוע בכבד וככה הכתוב, או הנפש האוכלת. ובטני – רמז לקרב העליון ששם המאכל, והנה הטעם כי כח הגוף חלש, כבגד אכלו עש.
מְצוּדַת צִיּוֹן
עששה. ענין בליה ורקבון וכן למטה ועצמי עששו וקרוב הוא מלשון עש יאכלם (ישעיהו נ׳:ט׳) שהוא התולעת האוכל הבגד ומפסידה: נפשי. הוא הנפש המתאוה:
יא
כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה כָּשַׁל בַּעֲוֺנִי כֹחִי וַעֲצָמַי עָשֵׁשׁוּ׃
רַשִׁ״י
ועצמי עששו. לשון רקב כאלו אכלם עש:
אִבְּן עֶזְרָא
כי כלו - בחסרון המאכל דרך משל, והזכיר העצמות שהם מוסדות הגוף.
מְצוּדַת דָּוִד
ביגון. בעבור היגון כלו ונשלמו ימי חיי וכן ושנותי באנחה וכפל הדבר במ״ש: בעוני. בעבור עוני כשל כוחי ונדבקו עצמי:
יב
מִכָּל־צֹרְרַי הָיִיתִי חֶרְפָּה וְלִשֲׁכֵנַי מְאֹד וּפַחַד לִמְיֻדָּעָי רֹאַי בַּחוּץ נָדְדוּ מִמֶּנִּי׃
רַשִׁ״י
מכל צוררי. מאת כל צוררי, הייתי חרפה לגדוף: ולשכני. אני חרפה מאד ופחד למיודעי אמישקטיישנ"ץ. מתפחדים על קורותי:
אִבְּן עֶזְרָא
מכל - הזכיר כי מפאת צורריו תבא לו חרפה. ולשכיני מאד - היה חרפה להם, בעבור שהם קרובים אליו. נדדו ממני - כאדם שיברח מראות חלי קשה ודבר מגונה ונמאס למראה.
מְצוּדַת דָּוִד
מכל צוררי. מכל מה שעושים לי צוררי הייתי לחרפה להרואים בי כי מלעיגים עלי: ולשכני. היודעים יותר ממה שעושים לי צוררי להם אני מאד לחרפה: ופחד למיודעי. אני לפחד להם כי בראותם צרתי יפחדו לנפשם שלא יקרא להם כמקרי: רואי בחוץ. הרואים אותי בחוצות נדדו מפני והלכו להם כי כן דרך אדם לברוח מראות חלי קשה ודבר מגונה ונמאס:
יג
נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד׃
רַשִׁ״י
ככלי אובד. ההולך לאבד כל לשון אבידה אין הלשון נופל על בעל אבידה לומר הוא אבד אותה אלא האבידה אובדת ממנו כד"א אשר תאבד ממנו (דברים כ, 'ב) האובדת לא בקשתם (יחזקאל ל״ד:ד׳):
אִבְּן עֶזְרָא
נשכחתי - שאדם לא יזכרני ככלי אין חפץ בו, כאשר יאבד לא יבוקש.
מְצוּדַת דָּוִד
כמת מלב. כמו המת הנשכח מהלב: ככלי. ר״ל ככלי כל שהוא אשר כשהוא נאבד אין אדם זוכרו:
יד
כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב בְּהִוָּסְדָם יַחַד עָלַי לָקַחַת נַפְשִׁי זָמָמוּ׃
רַשִׁ״י
דבת רבים. עצת רבים, דבת לשון דובב שפתי ישנים (שיר השירים ז׳:י׳) וכן כל דבה שבמקרא פרלר"יץ בלע"ז: מגור מסביב. שמייראין ומפחדין אותי: בהוסדם. בהתיעצם: זממו. לשון מחשבה:
אִבְּן עֶזְרָא
כי - יתכן היות נשכחתי מפאת השם, בעבור שלא יושיעני כאילו שכחני, בעבור שאמר אחר כן: כי שמעתי דבה רעה שיוציאו עלי שיפחד ממנה כל השומע, או טעמו להיות לי מגור מכל סביבי. בהוסדם - מגזרת סוד.
מְצוּדַת דָּוִד
דבת רבים. דברי רע מרבים המפחדים אותי מסביב: בהוסדם. במה שהם מתייעצים עלי כולם יחד וחושבים לקחת נפשי ור״ל ובעבור שאני שומע כ״ז ואני כאלם לא יפתח פיו לזה אני שכוח בעיני כל כי חושבים שכלה תקותי:
מְצוּדַת צִיּוֹן
דבת. ענין אמירת דבת הרע כמו ויבא את דבתם (בראשית ל״ז): מגור. פחד כמו ויגר מואב (במדבר כ״ב): בהוסדם. ענין עצה שהיא כיסוד להבנין: זממו. חשבו:
טו
וַאֲנִי עָלֶיךָ בָטַחְתִּי יְהוָה אָמַרְתִּי אֱלֹהַי אָתָּה׃
אִבְּן עֶזְרָא
ואני - אף על פי שיחשבו האויבים ששכחתני, אני בך אבטח ואודה כי אתה אלהי.
מְצוּדַת דָּוִד
ואני. אבל אני אבטח בה׳ ולא אירא מהם: אלהי אתה. ותעזרני מהם:
טז
בְּיָדְךָ עִתֹּתָי הַצִּילֵנִי מִיַּד־אוֹיְבַי וּמֵרֹדְפָי׃
רַשִׁ״י
בידך עתותי. עתים העוברים עלי על פיך הם ובגזרותיך:
אִבְּן עֶזְרָא
בידך - כנגד השומרים הבלי שוא, כי עת ישועתי בידך לבדך הוא.
מְצוּדַת דָּוִד
בידך עתותי. כל העיתות שעברו עלי בין העתים לטובה ובין העתים לרעה הלא המה בידך על פיך נעשו: הצילני מיד אויבי. כי הלא הכל בידך:
יז
הָאִירָה פָנֶיךָ עַל־עַבְדֶּךָ הוֹשִׁיעֵנִי בְחַסְדֶּךָ׃
אִבְּן עֶזְרָא
האירה - מלת על כמו אל, כמו: ותתפלל על ה'. כמו: יאר ה' פניו, כי ההוה במצוק כיושב בחשך על כן האירה.
מְצוּדַת דָּוִד
האירה. הראה לי פנים מאירות והוא מדרך משל הנהוג בין אדם לרעהו:
יח
יְהוָה אַל־אֵבוֹשָׁה כִּי קְרָאתִיךָ יֵבֹשׁוּ רְשָׁעִים יִדְּמוּ לִשְׁאוֹל׃
רַשִׁ״י
אל אבושה וגו'. אחרי שקראתיך אין נאה שאבוש: ידמו לשאול. ישתתקו ויאלמו למות:
מְצוּדַת דָּוִד
כי קראתיך. והואיל ובך בטחתי מהראוי שלא אבוש: ידמו. יכרתו לרדת לשאול:
יט
תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל־צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז׃
רַשִׁ״י
הדוברות על צדיק עתק. שאומרות לשאול עלי דוד מבקש רעתך: עתק. סרה דבר שאינו כמו ויעתק משם (בראשית י״ב:ח׳), ודונש פתר אותו לשון דבר גדול וקשה כמו עתקו וגם גברו חיל (איוב כ״א:ז׳), הון עתק (משלי ח׳:י״ח), ולמכסה עתיק (ישעיה כ"ג) (סא"א):
אִבְּן עֶזְרָא
תאלמנה - בעבור שהזכיר למעלה כי שמעתי דבת רבים והנה עתק, כדרך: וידבר אתם קשות והנה יחסר דבר. וטעם צדיק – כמוני.
מְצוּדַת צִיּוֹן
תאלמנה. מל׳ אלם: עתק. חזק וקשה כמו ידברו עתק (לקמן ל״ד) ובוז. ובזיון:
כ
מָה רַב־טוּבְךָ אֲשֶׁר־צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם׃
רַשִׁ״י
מה רב טובך. ידעתי לעולם הבא יש שכר טוב ליראיך ומכל מקום בעולם הזה שהרשעים מקיפים אותם אני מתפלל עליהם שתסתירם בסתר פניך:
אִבְּן עֶזְרָא
מה - ואלה הדוברים עתק לא ידעו הטוב שצפנת ליראיך, וכבר עשית כמה טובות בגלוי לחוסים בך, וזה טעם נגד בני אדם.
מְצוּדַת דָּוִד
מה רב. מה מאד רב הטוב אשר צפנת לתת ליראיך בעוה״ב ואף הרבה טובה פעלת להחוסים בך נגד בני אדם ר״ל אשר כל אדם חסו בו:
כא
תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ מֵרֻכְסֵי אִישׁ תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשֹׁנוֹת׃
רַשִׁ״י
מרוכסי איש. מחבורי רשעים המתקשרים יחד להרע להם:
אִבְּן עֶזְרָא
תסתירם - וככה כל יראיך תסתירם, וסתרם הוא שתסתיר פנים מאנשים מעותים. מרכסי - מגזרה והרכסים לבקעה. ויש אומרים: תסתירם בסתר - שיראו פניך מריב לשונות. ויש אומרים: בסתר אפך וכעסך מהם, בריב לשונות כי דבת רבים.
מְצוּדַת דָּוִד
תסתירם. כי הסתרתם בסתר הבאה מפניך להיות נסתרים מגבהות כל איש רשע מריב. מהמריבה הבא מהלשונות:
כב
בָּרוּךְ יְהוָה כִּי הִפְלִיא חַסְדּוֹ לִי בְּעִיר מָצוֹר׃
רַשִׁ״י
בעיר מצור. בקעילה, כשאמר שאול עלי נסגר לבא בעיר דלתים ובריח (שמואל א כ״ג:ז׳):
אִבְּן עֶזְרָא
ברוך ה' - יש אומרים: כאילו הייתי בעיר מצור או אז אומר: בעיר מצור ברוך ה'.
מְצוּדַת דָּוִד
כי הפליא. אשר גם לי עשה חסד נפלא לחזק אותי כאלו הייתי בעיר מבצר:
כג
וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי נִגְרַזְתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אָכֵן שָׁמַעְתָּ קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ׃
רַשִׁ״י
ואני אמרתי בחפזי. כשיצאתי מקעילה ובאתי אל מדבר מעון והייתי נחפז ללכת מפני שאול כי השיגני, ושאול ואנשיו עוטרים אלי ואל אנשי לתפשם: אמרתי. בלבי: נגרזתי. נכרתתי לשון גרזן הכורת את העץ על שם גזירתו נקרא גרזן כך פי' דונש ומנחם חברו כמו נגרשתי ואין לו דמיון בתורה (סא"א):
אִבְּן עֶזְרָא
ואני נגרזתי - מגזרת גרזן, שהוא כלי להרוג בו. ויש אומרים: שהוא הפוך וכאשר אמר עיניך, אמר שמעת.
מְצוּדַת דָּוִד
בחפזי. כשהייתי נחפז לברוח מפני שאול כמ״ש ויהי דוד נחפז (ש״א כ״ג) אז אמרתי נכרתי מנגד עיניך כי היה קרוב מאוד להמסר ביד שאול: אכן שמעת. כי נוצלתי גם אז מידו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בחפזי. מל׳ חפזון ובהלה: נגרזתי. מל׳ גרזן ור״ל נכרתי כדבר הנכרת בגרזן:
כד
אֶהֱבוּ אֶת־יְהוָה כָּל־חֲסִידָיו אֱמוּנִים נֹצֵר יְהוָה וּמְשַׁלֵּם עַל־יֶתֶר עֹשֵׂה גַאֲוָה׃
רַשִׁ״י
אמונים נוצר ה'. שומר ה' את המאמינים בישועתו וסומכים עליו: על יתר. מדה במדה מכוונת כחץ על יתר הקשת (סא"א), או יש לפתור על יתר, חבל כנגד חבל קו כנגד קו, ל"א יתר הוא לשון גאוה כמו (ישעיהו ט״ו:ז׳) יתרה עשה פירוש ומשלם על יתר בגאוה לעושי גאוה (סא"א):
אִבְּן עֶזְרָא
אהבו - לשון צווי, כמו אחזו לנו שועלים. אמונים - תאר, כמו: פסו אמונים. על יתר - הנותרים מאנשי הגאוה. ומלת לעשות, לתקן הסבות, כמו: וימהר לעשות אותו. ויתכן היות גאוה חסר בי"ת, גם יחסר מלת מעשה כאילו אמר: ומשלם על יתר עושה מעשה בגאוה.
מְצוּדַת דָּוִד
אהבו. לזה אהבו את ה׳ כי הוא שומר אנשי אמונים: על יתר. על יתרון הגאות של עושי הגאוה:
כה
חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל־הַמְיַחֲלִים לַיהוָה׃
רַשִׁ״י
חזקו ויאמץ לבבכם. כמו שראיתם שעשה לי להושיעני שהוחלתי לו:
אִבְּן עֶזְרָא
חזקו - אמר לחסידים אהבו, בעבור גודל מעלתם ולמיחלים חזקו.
מְצוּדַת דָּוִד
חזקו. כל המקוים לה׳ חזקו ואמצו לבבכם ותהיו בטוחים כי הלא תראו כי יש תקוה:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.