בשבוע שעבר ראינו את אברם מסרב לקחת אפילו חוט ממלך סדום, כדי שאיש לא יוכל לומר שעושרו בא ממישהו מלבד ה’. השבוע מבקש ה’ מאברהם את המתנה האחת ששווה לו יותר מכל העושר הזה: הבן שלו חיכה עד גיל מאה.
בראש השנה קראנו פרשה זו ותקענו בשופר של איל זכר לעקידה (ראש השנה טז ע”א). עכשיו אנו קוראים אותה שוב בשבת רגילה של מרחשון, חודש שאין בו יום טוב. נתבונן במילה קטנה אחת בציווי של ה’.
וְהָאֱלֹקים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי׃ וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה׃ (בראשית כב, א–ב)
שתי שאלות. זהו הציווי הקשה ביותר שניתן אי פעם לאדם. מדוע אומר ה’ “נָא”, לשון בקשה? מלך אינו אומר “בבקשה” לעבדו. ובסוף הסיפור אומר המלאך: “עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקים אַתָּה” (כב, יב). ה’ ידע את לבו של אברהם הרבה לפני היום הזה. מה הוסיפה העקידה?
רש”י – “עֲמֹד לִי בְּזֶה הַנִּסָּיוֹן”
רש”י (בראשית כב, ב), על פי הגמרא (סנהדרין פט ע”ב), אומר: “אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, אָמַר לוֹ בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲמֹד לִי בְּזֶה הַנִּסָּיוֹן, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא הָיָה בָהֶן מָמָּשׁ”. הגמרא, בשם רבי שמעון בר אבא, מביאה משל: “למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גבור אחד ונצחן. לימים עמדה עליו מלחמה חזקה, אמר לו: בבקשה ממך, עמוד לי במלחמה זו, שלא יאמרו ראשונות אין בהם ממש”. הבקשה היא למען שמו של הגיבור עצמו, לא כדי שהמלך ידע משהו.
רש”י ממשיך ומבאר את הדרך המדורגת שבה ה’ קורא לבן: “אָמַר לוֹ שְׁנֵי בָנִים יֵשׁ לִי, אָמַר לוֹ אֶת יְחִידְךָ; אָמַר לוֹ זֶה יָחִיד לְאִמּוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמּוֹ, אָמַר לוֹ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ; אָמַר לוֹ שְׁנֵיהֶם אֲנִי אוֹהֵב, אָמַר לוֹ אֶת יִצְחָק”. ולמה לא אמר “יצחק” מיד? “שֶׁלֹּא לְעַרְבְּבוֹ פִּתְאוֹם… וּכְדֵי לְחַבֵּב עָלָיו אֶת הַמִּצְוָה וְלִתֵּן לוֹ שָׂכָר עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר”. ה’ מדבר אל אברהם ברכות (אב בן מאה!), וכל מילה מוסיפה לשכרו של אברהם. העקידה נערכה למען אברהם, לא למען ה’.
הרמב”ן – הניסיון הוא לטובת המנוסה
הרמב”ן (בראשית כב, א) מניח את היסוד לכל ניסיון שבתורה. מעשה האדם הוא “רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה”, ולכן מצדו הוא נקרא ניסיון. אבל ה’, המנסה, מצווה בו “להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד”. ה’ מנסה רק צדיק שהוא יודע שיעשה רצונו, “וחפץ להצדיקו”, ואינו מנסה “את הרשעים אשר לא ישמעו”. והרמב”ן מסכם: “והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה”.
על “עַתָּה יָדַעְתִּי” (כב, יב) מיישם הרמב”ן את אותו רעיון: “מתחילה היתה יראתו בכח, לא יצא לפועל במעשה הגדול הזה, ועתה נודעה במעשה והיה זכותו שלם”. “עתה ידעתי” אין פירושו שה’ למד משהו. פירושו שעכשיו הדבר קיים בעולם כ”מעשה”.
לכן מתאימה כאן לשון בקשה. אנו מבקשים כאשר הדבר שאנו מבקשים הוא באמת טובה למי שאנו מבקשים ממנו.
האור החיים הקדוש – “תיכף ומיד”, ושלוש אהבות
האור החיים הקדוש (בראשית כב, ב) קורא את המילה “נא” באופן אחר: “תיכף ומיד בלא שאלת זמן, ואף זה מהנסיון שלא ישאול ממנו זמן, כמעשה בת יפתח שרצה אביה להעלותה עולה ושאלה ממנו ב’ חדשים” (שופטים יא, לז). אברהם לא ביקש דבר.
אחר כך הוא מבאר מדוע הפסוק מתאר את יצחק בשלושה תיאורים: “כאן רמז לג’ אהבות שחייבה תורה לכל איש ישראל, לאהוב הבורא ברוך הוא בכל לב ובכל נפש ובכל מאוד” (דברים ו, ה). בכל לב: “אין לך דבר שחביב בלב אדם כאהבת הבנים, והוא אומרו את בנך”. בכל נפש: “אמר את יחידך, וכיון שאין לו אלא הוא, הוא הנפש”. בכל מאוד: “אמר אשר אהבת, פירוש אותו אהבת יותר מכל קנייניך”. ה’ פירט את כל המדרגות “להודיעו שהגם שישנו אצלו בכל ההדרגות, אף על פי כן חפץ ה’ שיקריבהו לו לעולה”. העקידה הייתה קריאת שמע שלמה במעשה אחד.
הכלי יקר – אהבה מסותרת שנתגלתה
הכלי יקר (בראשית כב, יב) ניגש ישירות לשאלתנו השנייה: “אין כל לשון עתה ממעט הזמן הקודם לו, שהרי מצינו ועתה ישראל מה ה’ שואל מעמך כי אם ליראה (דברים י, יב), וכי קודם זה לא שאל ממנו היראה? אלא שהוא כאלו אמר והנה ישראל. כך עתה ידעתי כאלו אמר הנה ידעתי”. ואז הוא מביא פירוש שני, עמוק יותר: “ויש אומרים, ידעתי כמו הודעתי, כי תכלית נסיון זה היה כדי להרים דגל נס להראות העמים יופי מעשיו. ויהיה מאמר והאלקים נסה לשון הרמת נס הנראה לכל אדם”.
הכלי יקר מבאר זאת בפסוק במשלי: “טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת” (משלי כז, ה). “כשאהבה גדולה והיא נסתרה, הקב”ה שולח עליו תוכחת מגולה, ועל ידי שיקבלה מאהבה תגלה ותראה אהבתו לעין כל”. העקידה לא יצרה את אהבתו של אברהם. היא הוציאה אותה החוצה, למקום שכל העולם יכול לראות.
הוא מוסיף פרט קטן מן הפסוק הקודם (כב, יא). כשהמלאך עוצר את אברהם הוא קורא “אַבְרָהָם אַבְרָהָם”, פעמיים, “לשון חבה”, ואילו בתחילת העקידה נקרא רק פעם אחת. “ומה שלא קראו בפעם ראשון ב’ פעמים לשון חבה, לפי שעדיין לא נודע חבתו לכל באי עולם, כי שמא לא יעמוד בנסיון. ואחר שעמד בנסיון אז נראה לעין כל… על כן קראו אברהם אברהם שני פעמים לשון חבה, כי נסיון זה היה לתועלת המנוסה להודיע חבתו”. (זו אותה נקודה שאמר הרמב”ן.)
מדוע אמר ה’ “נא”
עכשיו המילה הקטנה “נא” מובנת. ה’ אמר “נא” מפני שהעקידה לא הייתה בשבילו. היא הייתה בשביל אברהם, כדי להפוך לב מלא אהבה למעשה שהשלים את זכותו.
סידורים רבים מביאים את פרשת העקידה בתחילת שחרית, לפני הקרבנות, ואחריה בקשה: “כְּמוֹ שֶׁכָּבַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת רַחֲמָיו… כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ”. רש”י (כב, יד) מביא את המדרש: “ה’ יִרְאֶה עֲקֵדָה זוֹ לִסְלֹחַ לְיִשְׂרָאֵל בְּכָל שָׁנָה וּלְהַצִּילָם מִן הַפֻּרְעָנוּת”.
האם לא חווינו כולנו, לפחות פעם אחת בחיינו, שנבחנו ברמה חדשה שנראתה בלתי אפשרית? עכשיו אנו יכולים לראות את האירועים האלה דרך העדשה של ניסיונות ה’, הבוחנים את נחישותנו ואת אמונתנו בו.
חובות הלבבות – אהבה שנראית בכל הפנים
רבינו בחיי אבן פקודה, בשער אהבת ה’ שבחובות הלבבות (פרק ד), מתאר שלוש מדרגות של אהבה. במדרגה הראשונה, “אַהֲבָה שֶׁנְּקַלָּה בְּעֵינֵי הָאוֹהֵב אֲבֵדַת מָמוֹנוֹ בַּעֲבוּרָהּ לֹא אֲבֵדַת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ”. בשנייה, “אַהֲבָה שֶׁנְּקַלָּה בְּעֵינֵי הָאוֹהֵב אֲבֵדַת חֵלֶק מִגּוּפוֹ עִם אֲבֵדַת מָמוֹנוֹ כְּשֶׁהוּא מְקַוֶּה שֶׁתִּשָּׁאֵר נַפְשׁוֹ בַּחַיִּים בַּעֲבוּרָהּ”. ובשלישית, “אַהֲבָה שֶׁנְּקַלָּה בַּעֲבוּרָהּ אֲבֵדַת הַמָּמוֹנוֹת וְהַגּוּפוֹת וְהַנְּפָשׁוֹת”.
אז הוא כותב: “וּכְבָר מָצָאנוּ אַבְרָהָם אָבִינוּ ע״ה הֶרְאָה אַהֲבָתוֹ בֵּאלֹקים בְּכָל הַפָּנִים הִתְנַדְּבוֹ בְּמָמוֹנוֹ בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשׁוֹ”. בממונו: “בְּמָמוֹנוֹ שֶׁהָיָה מוֹצִיאוֹ עַל הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים כְּדֵי לְהוֹדִיעָם אֶת הַבּוֹרֵא.
וּמָה שֶׁאָמַר לְמֶלֶךְ סְדוֹם אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל רְאָיָה עַל נְדִיבוּת נַפְשׁוֹ וְשֶׁהַמָּמוֹן נָקֵל בְּעֵינָיו”, הפסוק שלמדנו בשבוע שעבר. בגופו: “וּבְגוּפוֹ בִּבְרִית מִילָה שֶׁלֹּא נִתְעַכֵּב לְקַיֵּם אוֹתָהּ בְּנַפְשׁוֹ וּבְזוּלָתוֹ בְּשִׂמְחָה”. ובנפשו: “אֲבָל הִתְנַדְּבוֹ בְּאָבְדַן נַפְשׁוֹ בְּאַהֲבַת ה’ מָה שֶׁהֶרְאָה בְּעִנְיַן יִצְחָק מִן הַמְּהִירוּת וְהַחֲרִיצוּת וְהוּא הוֹרָה עַל אַהֲבָתוֹ הַזַּכָּה בֵּה’ וּלְבָבוֹ הַנֶּאֱמָן בַּעֲבוֹדָתוֹ”. זהו ה”תיכף ומיד” של האור החיים, כפי שהוא נראה מבפנים. המדרגה השלישית, הוא מוסיף, “וְהִיא הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה מִמַּדְרֵגוֹת הָאַהֲבָה בֵּאלֹקים. וְכָמוֹהָ לֹא תִּתָּכֵן מִכָּל אָדָם לְפִי שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַיְּכֹלֶת הַבְּשָׂרִית מִפְּנֵי שֶׁהַטֶּבַע הֶפְכָּהּ וּכְנֶגְדָּהּ”. וכאשר היא נמצאת ביחידים, “אֵינֶנָּה כִּי אִם בְּאֹמֶץ הַבּוֹרֵא וְעֶזְרָתוֹ אוֹתָם מִגְּבֹר הַיֵּצֶר עֲלֵיהֶם”.
שנזכה לעמוד בניסיונותינו הקטנים כפי שעמד אברהם אבינו בניסיונו הגדול (ולא נדע מניסיון כזה לעולם), ותגן עלינו זכות נחישותנו בניסיונות האלה, כשם שהעקידה ממשיכה להגן על כלל ישראל.
שבת שלום,
משה
מרחשון תשפ”ז