ויאמר פרעה הן רבים עתה עם הארץ והשבתם אותם מסבלותם. נ"ל בס"ד הכתוב אמר אדם לעמל יולד אך יש הפרש בין ישראל ובין אוה"ע כי ישראל נולדו לעמלה של תורה שעושים ע"י עסק התורה בנין ברוחניות למעלה ולכן כתיב וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך וארז"ל אל תקרי בניך אלא בוניך לשון בני כי ישראל עושין בנין רוחני בעסק התורה שהוא בפה אבל אוה"ע נולדו לעמל עוה"ז הגשמי שוא בידים ולכן אמר הקול קול יעקב כי הוא תם יושב אוהלים באהלה של תור הלבנות בנינים בפה אך הידים ידי עשו לבנות בנין גשמי בידים ולכן כתיב עם זו יצרתי לי תהלתי היא התורה יספרו כי לעמלה של תורה שהוא בפה יצרתי אותם והנה ישראל בהיותם במצרים דעדיין לא נתנה להם התור היו עוסקין בעמל הגשמי בחומר ובלבנים לבנו ערי מסכנות ובא מרע"ה להוציאם ולסלקם מעבודה זו כדי לקבל להם התורה שאז יהיה עמלם בבני הרוחני לקיים מה שאמרו וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך ופרעה בא לטעון כנגדו מחמת השר שלו הן רבים עתה עם הארץ פירוש אע"פ שבאמת הן רבים במעלה שנבראו לעבודה של בנין הרוחני ככתוב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו אך עתה באשר הוא שם עם הארץ שלא ניתנה להם התורה שבה יעשו בני הרוחני העליון ורק שם עם הארץ יש להם אשר אוי להם עמל הגשמי שהוא בנין החמרי ואיך תשביתום מסבלותם וזהו והשבתם אותם מסבלותם אלו אתמהא דהא עתה ראויים סבלות אלו להם ולכן ארז"ל שעתה הוסיף פרעה עליהם העבודה לעבוד גם ביום השבת אחר שכבר פטרם מקדמת דנא מלעבוד ביום שבת ע"פ עצתו של מרע"ה בהיותו בבית פרעה ובזה פרשתי מה שאמרו למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו כונתו בזה על ביטול העבודה ביום שבת שהיתה מתחלתה ע"פ עצתו של מרע"ה שיעץ את פרעה בכך ועתה השר שלו חזר בו והפך לבב פרעה בזה באומרו מאחר כי אין להם עדיין תורה לעסוק בה בבנין רוחני למה יבטלו מן עבודה הגשמית ביום שבת ובזה מובן הטעם שארז"ל לא נתנו שבתות לישראל אלא
לעסוק בהם בתורה והיינו כי ישראל יש בהם כח לבנות בנין רוחני ועליוני ע"י עסק התור הולכך נקראו בנאים וכמו שאמרו חז"ל ע"פ וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך וזה הבנין שבונים אותו ע"י עסק התורה ההוא נעשה בחלק עוה"ב ולכן בשבת שהוא מעין עוה"ב כמו שאמרו חז"ל צריך להרבות בו בעסק התורה כי אז יצליחו בו יותר בבנין הרוחני ולכן כתבו המקובלים ז"ל דגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי החול ולכן מאחר שנעשה בנין רוחני ועליוני בשבת מן עסק התור הנאסר בשבת בנין הגשמי החמרי לגמרי ולכן שנו במשנה הבונה מכלל ט"ל מלאכות האסורים בשבת כי הבנין הוא אב מלאכה.
א עשיית אהל קבע היא תולדת בונה ואסורה בשבת מן התורה ולכן ארז"ל אסור לעשו אהל בשבת או ביו"ט דהיינו גג המאהיל עליו להגן מן החמה או מגשמים או מאיזה דבר אחר ואפילו הוא אהל עראי שאינו עשוי להתקיים אלא רק הוא לפי שעה ואפילו שאין מחיצות תחתיו כגון שפרס מחצלת ע"ג ד' קנדסין אעפ"כ כיון דשוי כדי להאהיל ולהגן ה"ז אהל גמור ואסרוהו חכמים אע"פ שהוא עראי גזרה משום אהל קבע שהוא תולדת בונה ואסור מהתורה ולא אסרו אלא לעשותו בתחלה בשבת אבל אם היה אהל עראי עשוי מבע"י מותר להוסיף עליו בשבת כגון אם היתה מחצלת פרוסה מבע"י כדי טפח שהוא שיעור אהל מותר לפרסה כולה למרר ולהוסיף עוד מחצלאות שכל זהה הוא תוספת לאהל טפח העדוי מאתמול ואפילו לפרוש על מחיצות מותר בענין זה וטפח שאמרו הוא חוץ מן הכריכה של המחצלת דאע"פ שזו המחצלת שהיתה נתונה מבע"י היתה כרוכה בעיגול שיש בהיקפה שלשה טפחים דאז יש בה רוחב טפח בודאי עכ"ז לא מהני זה אלא צריך שיהא יוצא ממנה כדי טפח פרוס לאהל מפני דהכריכה עצמה אינה נראית כאהל ומיהו לחומרא חיישינן לה דהיינו אם המחצלת כרוכה ויש בעובי עיגול כריכתה כדי טפח אסור להניחה בשבת ע"ג דבר שתהיה כאהל ואף על פי דאמרנו דסביב העגול אינו נראה כאהל מכל מקום לחומרא חשיב אהל וכמו שכתוב הט"ז ז"ל
ב הא דאסרו חז"ל גם בעראי הוא דוקא באהל שהוא גג אבל מחיצה של עראי מותר לעשות לכתחלה בשבת ואילו שעושה אותה כדי להגן מן החמה או מן הצינה לא חשיבה כאהל בשביל כך וכן אם עושה אותה בשביל הנרות שלא יכבו או שעושה אותה לצניעות בעלמא כגון להפסיק בין אנשים לנשים שלא יראו זא"ז וכן כיוצא בזה שרי מיהו אם עושה אותה להתיר סוכה או להתיר שאר איסור וכגון שעושה מחיצה עשרה טפחים מפני הספרים בפריסת סדין או מחצלת כדי שיהא מותר לשמש מטתו או לעשות צרכיו וכיוצא בזה אפילו שהיא מחיצת עראי אסור כיון שעשויה להתיר איזה דבר האסור ובסה"ק מקבציאל כתבתי דהוא הדין אם פורס סדין כנגד מקום שיש בו צואה אם הוא בענין דאם לא היה פורס הסדין היה אסור לקרות דחשיב זה עשויה להתיר דבר האסור ואסור לפרוס הסדין ורק אם היה בענין דהוה אפשר לכפות על הטינוף כלי ולקרות שרי לפרוס סידן כיון דאפשר להתיר האסור באופן אחר ועיין תוספת שבת סע"ק וא"ו מה שאמרו היתר זה מהט"ז ז"ל יע"ש.
ג וילון התלוי לפני הפתח במקום דלת אע"פ שהוא תלוי שם בקביעות מותר לתלותו בשבת דכיון שהוא נע ונד ברוח מצויה וגם אינו מעכב לעוברים ושבים דרך שם אינו נקרא מחיצה קבועה אלא מחיצת עראי וכל דלא עשויה להתיר שרי וכן הוא הדין יש להתיר מטעם זה לתלות הפרוכת לפני ארון הקודש אפילו אין שם דלת אלא הפרוכת עצמה היא מחיצה לארון וצריך ליזהר כשתולה הוילון וכיוצא שלא יתקפל וקיפל לרחבו טפח בשעה שתולה אותו דנמצא עושה אוהל בגג טפח לפיכך אם הוא וילון גדול תולין אותו שנים כדי שיתלוהו כולו כאחד ולא יתקפל אבל אדם א' אסור.
ד עצים הסדורים מע"ש ויש ברחבם טפח ה"ז מותר לפרוס עליהם סדין או מחצלת בשבת כדי לישב תחתם דהוי תוספת אהל וכאמור לעיל והוא הדין אם אין ברוחב העצים טפח אלא שהם סמוכים זל"ז שאין בין אחת לאחת שלשה טפחים דהוי לבוד מותר לפרוס עליהם סדין ואע"פ דעצים אלו קבועים כל הימים ופורסין עליהם סדין כשמצטרכין לכך מכל מקום כיון דיש בעצים רוחב טפח חשיב תוספת אהל. וכן הוא הדין לארובה שבגג שפתוחה בתוך הקרוי מותר לפרוס עליה סדין בשבת בשבי השמש או הרוח דאין זה אלא תוספת אהל מיהו אם יש לארובה זו פקק אינו עשוי להפתח תדיר אלא רק לעתים רחוקים אסור לפקוק בשבת אע"פ שפקק זה מותר בטלטול משום כיון דאינו עשוי להפת אלא לעתים רחוקים מחזי כמוסיף על הבנין הן בארובה שבגג הן בחלון שבכותל וכמו שכתוב מג"א סי' שי"ג סק"א ובש"ע להגאון ר"ז ז"ל סעיף א' ועיין אשל אברהם שם והנה פה עירנו יש בבתי כנסיות עמודים מסודרים ועומדים במערב ובמזרח וכן בצפון ודרום שעליהם עומדת התקרא והחצר בתווך אך בתוך החצר יש ג"כ עמודים בארבע זויות ועליהם עומדת תקרא ותחת תקרא הזאת מונחת התיבה של בית הכנסת באמצע וסביב זו התקרה אשר התיבה תחתיה יש אויר חצר מארבע רוחותיה ומנהגם ביום כפור לפרוס מחצלאות על אויר החצר מסביב מפני השמש הנכנסת בבית הכנסת על היושבים שם ואע"פ שאלו העצים המתוחים באויר החצר ההוא וקבועים שם תמיד אין בהם טפח אין כאן חשש משום אהל דאין אנחנו צריכין לטח על העצים ההם יען כי שם יש זיזין בולטין על אויר החצר הנז' מסביב בכל הצדדין ועי"כ נחשבין המחצלאות שפורסין אותם ביום כפור תוספת אהל גם עוד בלא"ה משום התקרא עצמה ג"כ נחשב פריסת המחצלת לתוספת אהל וה"ז דומה לדי ארובה שבגג הנז"ל ובסה"ק מקבציאל נסתפקתי היכא דיש עצים מתוחים באויר מכותל זה לכותל זה ויש בהם רוחב טפח אך העצים הושמו שם בשביל שלא ינודדו הכותלים אם חשיב פריסת הסדין עליהם לתוספת אהל ושרי ולא נשפט אצלי ספק זה.
ה כל אהל דאסור לעשותו בשבת הוא הדין נמי דאסור לסתרו ולהסירו בשבת כי כשם דאסור לבנות כן אסור לסתור הבנין.
ו הא דגזרו אהל עראי אף על פי דאין תחתיו מחיצות דוקא בצריך לאויר שתחתיו אבל אם אינו מתכוין כדי שיאהיל על מה שתחתיו שרי לכן מטה ושלחן דאין המחיצות מחוברים בקרשים שדרכן לסדר הקרשים על המחיצות מותר לסדרם בשבת אף על פי דהקרשים מאהילים על אויר שתחתם כיון שאינו צריך לזה כי אלו אין עשויים לשבת תחתם או להניח דבר תחתם אלא רק משתמשין עליהם למעלה. בד"א היכא דמחיצות שלהם אינם מגיעים עד הארץ אבל אם מגיעים עד הארץ כמו דופני התיבה או שהם סמוכים לארץ בפחות משלשה טפחים דהוי לבוד ה"ז אסור לסדר הלוחות שהם קרקע המטה והשלחן עליהם ואע"פ שאינ צריך לאויר שתחתם כלל דמאחר דאיכא מחיצות גמורות עד הארץ נראה טפי כאהל ואסור מיה יש מחמירן ואוסרין במטה גם היכא דאין מחיצות גמרות אלא עומדת על ד' קונדסין משום דמשתמש באויר שתחתיה שמניח שם חפצים ואף על פי דאין כונתו בעובר זה ולא לכך עשויה אפ"ה מחזי כאהל ואסור וצריך לחוש לדבריהם דאנחנו רואין העולם מניחים חפצים תחת המטות אבל בשלחן אין לחוש בכה"ג דאין לו מחיצות גמורות דאין דרכם של בני אדם להשתמש באויר שתחת השלחן כלל ואף על פי דאם יש מסיבה גדולה מניחים האויר שתחת השלחן לפעמים כלים מלאכים או ריקנים לפי שעה כיון דאין עושי כן אלא רק במסיבה גדולה וגם במסיבה גדולה לאו כולהו אינשי רגילי בכך אין לחוש.
ז כסא העשוי פרקים וכשרוצים לישב עליו פותחים אותו והעור נפתח ונמתח וכשמסירים אותו סוגרין אותו והעור נכפל מותר לפתחו לכתחלה בשבת אע"פ שיש לו מחיצות תחתיו מפני שאינו דומה לעשיית אהל כיון שאינו עושה כלום שהרי הם עשויין ועומדים כבר הגג עם המחיצות מבע"י אלא שמותחן בשבת לישב עליהן.
ח כלי שקורין בערבי שמסי"י ובאטלק"י אימבריל"ה שעשויים להגן מן החמה ומן הגשמים לא מבעיא דאסור לפתחה להאהיל בה אלא אפילו פתוחה ועומדת מבע"י אסור לשאת אותה להאהיל בה על ראשו בין בשבת בין ביו"ט וכנז' בפוסקים ועיין מאמר מרדכי סעיף ה' ונודע ביהודה תניינא סי' למאן דאמר יע"ש וממילא תדע מאחר דאסור לנשאה על ראש אסור נמי לטלטלה בשבת ויו"ט משום מקצה.
ט אסור לפרוס סדין על העץ המונח על העריסה של תינוק שקורין בערבי מה"ד או גלאל"ה אא"כ היה פרוס טפח מע"ש וצריך להזהיר המון העם בזה כי פה עירנו דרכן לפרוס סדין על עריסה הנז' של תינוק להגן עליו מן החמה ומן הזבובין וכיצא.
י תיבה שיש עליה כסוי אם אינו קבוע בצירים אסור להניחו עליה בשבת או להסרו ממנה אף על פי דאינה עשויה אלא לפתח בעלמא וי"א דכל זה הוא בתיבה שהיא רחבה וכן בכלים כיוצא בה שהם רחבים דכסויים דמה לאהל אבל כלים קטנים אע"פ שיש בהם חלל רחב טפח אין כסויים דומה לאהל ושרי ויש חולקין לאסור גם בכלים קטנים שיש בהם חלל ריקן טפח מיהו לא אסרו בזה אלא בהיכא דאין הכסוי מיוחד להם אבל כסוי המיוחד להם כיון שדרכו בכך תמיד לא מחזי כעביד אהלא כיון דאין עושין המחיצות בשבת אלא עומדין מאליהם מקמי שבתא ומכל מקום אם הוא מכסה אותם בבגד אף על פי דמיחד להם אסור משום כי בבגד אין בו תיקון המוכיח עליו שהוא עומד לכך ולכן כלים שדרכם להניח בהם מרקחת או דבש וכיוצא שדרכם לסתום פיהם בחתיכת בגד מפני שלא יכנסו בהם נמלים וכיוצא צריכין להזהר לעשות להם כסוי מחרס או עץ ויניחו חתיכת הבגד למעלה מאותו כסוי ולא יכסו בהם בחתיכת הבגד בלבד.
יא חבית שיש בה מים אינה מלאה כולה אלא יש בה חלל שיעור טפח ריקן מן המים אסור לשטוח עליה בגד בשבת לכסותה והוא הדין אם היה שטוח עליה בגד אסור להסיר דהו"ל סותר אהל אבל אם אינה חסירה טפח שאין בה חלל אויר ריקן שיער טפח אין כאן דין אהל ושרי כיצד יעשה בחבית של מים שהוא מוכרח לכסותה בשבת יביא מע"ש בגד ויכסה בה החבית יותר מטפח ויקשרנה היטב כדי שזה הכסוי של טפח לא ישמט מעל החבית ואז ביום שבת יוכל לכסות החבית בכסי אחר למעלה מאותו כסוי של טפח שעשה מבע"י או יכסנה בשארית הבגד ההוא של מכסה הטפח ודע כי בחבית של מים צריך למיחש טפי חדא שהיא רחבה ביותר ועוד כי המשקה אין ראוי ליתן בכלי בלי כסוי והוי כעושה מחיצות ג"כ ועיין ט"ז וש"ע לר"ז וחס"ל ושאר אחרונים.
יב נוהגין העולם לכפות סל גדול על אוכלים לשמור אותם ואין חוששין משום אהל דהסל יש בו גג ומחיצות והוא צריך לאויר שתחתיו ובסה"ק מקבציאל כתבתי בענין זה ושם הבאתי דברי הגאון אשל אברהם סי' שט"ו סוף ס"ק ח' שכתב בתיבה המחזקת ארבעים סאה צ"ע אם מותר לכפות על אוכלין ומשקין וכו' וע"ש ופלפלתי קצת בדבריו ועוד הבאתי שם מה שאמרו בש"ע סי' ש"ח סעיף ל"ד גבי טנוף דכופה עליו כלי וכן מה שאמרו בש"ע סי' תמ"ו סעיף א' ובסעיף ג' גבי חמץ בשבת ויו"ט דכופה עליו כלי ודוחק לפרש דאיירי בהיכא דאין בכפיה זו חלל ריקן שיעור טפח ואחר החלוקים והסברות שעשיתי בדבר זה לא מצאתי ראיה ברורה למנהג זה אך באמת המנהג הזה פה עירנו הוא ברור הן בכפית הסל על אוכלין ומשקים הן בהסרת הסל מעליהם לגמרי שזוקפין אותו על גביו וכתבתי לסמוך על חילוק א' שכתבתי שם לקיים המנהג ועיין בש"ע לרבינו זלמן ז"ל בסי' שע"ו סעיף ך' וערך השלחן סי' שע"ו סע"ק ב' ומיהו אם הסל גדול שמחזיק ארבעים סאה יש להחמיר והנזהר גם בקטן תבא עליו ברכה.
Hebrew text: Ben Ish Chai (R’ Yosef Chaim of Baghdad), Public Domain.