באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם. נ"ל בס"ד ידוע מקום מוצא ההנשמות של ישראל נקרא באר ושם הכל אחדות לכן ישראל נקראו גוי ולכן כתיב בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה דקראם נפש ולא אמר נפשות משא"כ בעשיו קראם נפשות לששה כי אוה"ע נפשם ממקום הפירוד ואמר באר חרפוה שרים הם שלשה אבות אשר יש בשמותם י"ג אותיות כמנין אחד כרוה נדיבי העם הם שבטי יה שהם י"ג שבטים כמנין אחד כי יוסף נעשה שני שבטים ואמר במחוקק חלק התיבה לשתים בם חוקק רמז לשם מ"ב שהוא חוקק הוא היה במשענותם להוציא נשמות קדושות מן הבאר העליון הקדוש ולכן כתיב בישראל כי מראש צורים אראינו ומגבעות אשורינו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב כי האבות שנקראים צורים יש מספר אחד באותיות שלהם רמז שהם היה להם כח לחפור באר הקדוש העליון שהוא רשות היחיד בסוד אחדות להויא משם נשמות ישראל וכן בגבעות שהם שרה רבקה רחל לאה ג"כ יש בשמותם י"ג אותיות כמנין אחד שגם הם נתחברו עם האבות להוציא שמות מרשות היחיד וזהו מגבעות אשורינו לכן ראוי לישראל היוצאים מהם עם לבדד ישכון בד"ד עם האותיות הוא מספר אחד ובגוים דאתו ממקום הפירוד הנקרא רשות הרבים לא יתחשב ולכן כתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ר"ל הם בתואר אחד אע"פ שהם למטה בארץ.
ולכן צוונו השי"ת לבלתי נתחתן בעכו"ם כי החיתון בו יהיה דיבוק וחיבור הגופים והנפשות של האיש והאשה ביחד זע"ז ואיך יתחברו וידבקו נפשות הקדושות דאתו ממקום האחדות עם נפשות הטמאות דאתו ממקום הפירוד הא ודאי נפיק מזה חורבא טובא למעלה כי עי"כ תכנס הקליפה למקום הקודש ח"ו ולכן חז"ל חשו מאד לדבר זה ועשו גדרים וסייגים לשמור אותנו מאיסור החיתון בעכו"ם שלא ילכד איש ישראל בדבר זה ולא חשו לעשות גדרים וסייגים לשאר איסורי תורה כאשר עשו לזה והוא כי בעבור איסור החיתון גזרו על פת של עכו"ם ועל בשולי עכו"ם ועל שכר של עכו"ם ואף על פי דיש לכל גזירות אלו טעם נסתר וסוד עמוק עכ"ז לפי הפשט הנגלה גזרו גזרות אלו כדי לשמור אותנו מאיסור זה שלא להתחתן בם ולהבדיל אותנו מן העמים לקיים מה שאמרו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב וכן הוא אומר מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ברוך אלהינו שבראנו לכבודו.
א רז"ל אסרו פת של גוים כדי להבדיל אותנו מן העכו"ם בתכלית ההבדל שלא נתערב ונרגיל עצמנו עמהם שעי"ז ימשכו הלבבות ויקרבו דעתם אלו לאלו ויבואו לזנות ולהתחתן עמהם וכמ שאירע בערבות מואב ולא גזרו אלא על פת של חמשה מיני דגן אבל פת קטניות ושל אורז ודוחן לא גזרו באלה מפני דאינם חשובין ואין מביאין לידי קרוב דעת וגם אין לאוסרם משום בשולי גוים דאין עולין על שלחן מלכים ושרים דאף על פי שהאורז עולה על שלחן מלכים היינו אורז המבושל בקדרה אבל אורז העשוי פת בתנור אין עולה על שלחן מלכים.
ב כשגזרו רז"ל גזרה זו של פת לא נתפשטה בכל מקומות ישראל אלא בפת בעה"ב שעשאו לבני ביתו אבל בפת של פלטר שעושה למכור לאחרים לא נתפשט האיסור הזה בכל המקומות מפני הדחק דחיי האדם תלוי בפת ולכן יש מקומות שנוהגים היתר בפת פלטר במקום שאין פלטר ישראל דאין קרוב דעת כ"כ כיון שעוסק באומנותו ויש מקילין לקנות מן פלטר גוי אפילו שיש פת פלטר ישראל מצוי וכן נוהגים פה עירנו בגדאד יע"א לקנות מפלטר גוי אע"פ שמצוי פת פלטר ישראל ורבינו האר"י ז"ל מחמיר אפילו בספק אם הוא מפלטר ישראל או פלטר גוי וכמו שכתוב בשער טעמי המצות.
ג לא הלכו באיסור זה אחר מי שהפת בידו עכשיו אלא אחר האפיה לפיכך פת בעה"ב אסורה לעולם אפילו קנאה פלטר ואפילו שלחה לישראל לביתו ושל פלטר מותרת לעולם אפילו קנאה ממנו בעה"ב שהוא גוי ולכן אם הגוי זימן את ישראל בביתו והביאו לו פת מן פלטר גוי מותר לאכול וכן אם הפלטר גוי זימן את ישראל בביתו והביא לפניו מן הפת שעשה למכור ה"ז מותר לאכול ממנו אבל אם הביא לו מהפת שאפה לצורך ביתו ה"ז אסור לאכול ממנו ועיין פר"ח ס"ק י"ב והגם דהרב פר"ת פליג כבר השיגו הרב מזמור לדוד וכן עיקר.
ד פת של בעלי בתים אין לה היתר עולמית אפילו במקום דאינו מצוי פת ישראל וגם לאפיית פלטר גוי דקי"ל כסתם מר"ן ז"ל דאסר בפת של בעלי בתים בכל גוונא ואפילו אם ירצה לבשלו לפת זה לאכלו ע"י בישול נמי אסור דלא פקע איסורו בכך ועיין כנה"ג הגה"ט אות ח' ויוסף אומץ סי' ע"ט ואפילו אם הוא בשדה שאין שם חשש חתנות אסור וכנז' בב"י ועיין קהל יאודה ז"ל ואין היתר לפת בעלי בתים אלא בהיכא דעברו עליו שלשה ימים מעל"ע שלא אכל פת או בשבת משום עונג שבת ועיין פר"ח ופר"ת ושאר אחרונים.
ה ישראלים ההולכים אצל הערביים יושבי אוהלים ושם אין מצוי פלטר גוי למכור לא יאכל מן הפת המצוי אצלם שזה פת בעה"ב ואסור אלא ימתין עד שעה שאופין הפת כי אלו דרכם לאפות כל יום בבוקר ובערב ולפעמים גם באמצע היום כשיזדמן אצלם אורחים ואז יניח הישראל קיסם דהיינו חתיכת עץ בתוך התנור ובזה מכשיר כל הפת שבתנור שאין הדבר אלא להיות היכר דהפת שלהם אסורה ומאחר שבחתיכת עץ אחד שהניח ישראל מוסיף חום מעט בתנור וכל תוספת חום אפילו מעט מקרב הבישול הוי היכר בזה מיהו צריך שיכוין שהוא מסייע בהטלת הקיסם כדי להכשיר אבל אם זרק קיסם לתנור כמתעסק בעלמא שלא כיון כדי להכשיר לא מהני כלום ועיין כנה"ג הגהב"י אות כ"ח וקהל יאודה ז"ל .
ו ישראל שמביא גוי לביתו לאפות לו בתנור שלו יזהרו בני הבית ליתן בידם בתחלת היסק של התנור אגודה אחת של עצים ואז הגוי גומר ההיסק ואופה ויש לסמוך על הטלת העצים שהטילו בידם באפיה ראשונה דהיינו שממלא את התנור פת ורודה אותו וכן באפיה שניה שחוזר וממלא התנור פת ורודה כי כח הסקה שלהם עודנה בתנור באפיה השניה אבל אח"ז צריך שיחזרו ויניחו עצים בידם כדי למלאת התנור פת באפיה השלישית וכן על זה הדרך.
ז פת של ישראל שאפאה הגוי ולא הניח הישראל קיסם ולא חיתה באש ה"ז אסור כדין פת בעה"ב גוי ואסור לאכלו ישראל אלא יחתכנו לחתיכות וימכרנו לגוי דאין ישראל קונים מגוי חתיכות פת אבל אסור למכרו בלא חיתוך שמא ימכרנו הגוי לישראל אחר על ידי פלטר ואם הם מסופקים בדבר אם נעשה הכשר לתנור ע"י ישראל או לאו הרי זה מותר דספיקא דרבנן לקולא וכנז' בש"ך ופר"ח.
ח המושלים שנותנים בכל יום פת למשרתים או לרופאים ישראלים ה"ז כפת פלטר כ"כ מהריק"ש ז"ל והסכימו בזה כמה גדולי האחרונים ואע"פ שהרב הכנה"ג אוסר העיקר כסברת המתירים ועיין שיו"ב או וא"ו מיהו הרב מהריק"ש ז"ל לא התיר אלא בכה"ג שהם נותנים לו הפת בידו לעשות בו מה שירצה לאכלו או למכרו כי דבר זה עליהם בתורת חק לתת כל יום פת קצוב לאלו אבל ישראל שבא אורח לבית הגוי ואפו לו פת בעבורו והביאו לפניו דוקא כי הם כבר אכלו אעפ"י שלא אפו אלא בעבורו אין זה חשיב כפת פלטר אלא פת בעה"ב ואסור ואיין לומר כיון דנותנים אותו לו בחנם חשיב כמכר דהא עיקר גזרת חז"ל עלל אורח המתארח אצלם וכל אורח אוכל בחנם ואדרבא כיון דאפו בעבורו לכבודו יש קירוב דעת וחשש חתנות טפי לכן כל היכא שמביאים לפניו בתורת סעודה לסעוד אע"פ שהם כבר אכלו ולא אפו זה הפת אלא בשבילו ה"ז נקרא פת בעה"ב ואסור ודע כי הרב זכור לאברהם ח"א אות פ"ה למד מדין מהריק"ש ז"ל הנז' היתר בהיכא דאופה הגוי בשביל ישראל לתת לו הפת צידה לדרך ע"ש ואצלי אין היתר הזה ברור עדיין.
ט דבר שבשלו גוי אפילו בשלו בבית ישראל ובכלי של ישראל אסרוהו חז"ל משום חתנות ועוד יש בזה טעם אחר שמא ירגיל ישראל לאכול מן תבשיליהם ויאכילהו דבר טמא אך לא אסרו חז"ל בבישולי גוים אלא בדבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עוד תנאי שני שיהיה אותו דבר ראוי לעלות על שלחן מלכים ללפת בו הת או לקנוח סעודה או בתורת מאכל ואע"פ שאינו נאכל בתורת לפתן ובין אם נשתנה מברייתו ע"י הבישול בין אם לא נשתנה אלא ניכר עדין לאחר הבישול כמו בתחילה ה"ז אסור משום בשולי הגוים והא דבעינן עולה על שלחן מלכים לאו דוקא מלכים אלא אפילו על שלחן שרים שבארץ ההיא נמי אסור ועיין שיו"ב אות ב' ושאר אחרונים וכן סבר רבינו האר"י ז"ל.
י האורז אע"פ שהפת שלו מותר כדכתבנו לעיל מכל מקום אורז שבשלו גוי אסור משום דאורז מבושל הוא עולה על שלחן מלכים ואפילו במקומות שאין דרכם ללפת בו את הפת מכל מקום הוא עולה בתורת מאכל והכמהין שקורין בערבי כימי אסורין בבשול משום דעולין הם על שלחן מלכים ושרים אבל מה שקורין בערבי אפטי"ר אין בהם בש"ג דאין עולין על ש"מ והשומין יש בהם איסור בשולי גוים ועיין פר"ח.
יא ביצה אע"פ שראויה לגומעה חיה אם בישלה גוי אסורה ואם בשלה ישראל בתחלה אפילו כל דהו וסלקה ואח"כ לקחה גוי וגמר בשולה מותר.
יב אפונים שקורין בערבי חומ"ץ שקלו אותם הגוים כתב רבינו מהרח"ו ז"ל בשער טעמי המצות פרשת עקב בשם רבינו האר"י ז"ל דאסורים מדינא לפי דאלו הקליות שלהם עולין על שלחן מלכים ושרים של אותם המקומות שעושין אותם הקליות ע"ש ומדבירו משמע דאוסר אותם גם במקום שאין עולין על שלחן מלכים או שרים מפני שבמקום שעושין אותם עולין ועיין חיים שאל ח"א סי' ע"ד אות וא"ו שחקר בזה וסו"ד דעתו נטה לאסור גם במקום שאין עולין עש"מ ורק הזהיר רבינו האר"י ז"ל שלא לאכלם מתורת חומרא דוקא ועוד כתב שם דאין לשתות קו"ם החלב אחר שנקפה החלב ונבדל המים ממנו וכמו שכתוב מהר"א ממיץ ז"ל ע"ש.
יג הקטניות שקורין בערב"י באקילי אם הם קלויים מותרים דאין הקלויים עולין על שלחן מלכים או שרים אבל השלוקין אסורים דעולין על שלחן מלכים או שרים ותמרים המרים קצת שאינם נאכלים אלא ע"י הדחק אם בשלם גוי אסורים;
יד הלפת שקורין בערבי שלג"ם וכן לפת האדום שקורין שפנד"ר יש בהם איסור בישולי גוים דהם עולין על שלחן מלכים או שרים ואע"פ שיש קצת בני אדם דאוכלים אותם חיים בטלה דעתם ועיין פר"ח ס"ק כ"ד וכל זה בשלוקים או מבושלים בקדרה אבל הצלויין באפר חם שקורין מל"א אע"פ שנעשה בהם טעם טוב עכ"ז מחמת שהם מלוכלכים באפר והוא דבוק בהם וא"א להתקנח מחמת שהוא דבוק בלחלוח שבהם על כן אין עולים על שלחן מלכים ושרים דמאיסי להו ואין לומר דיקלפום ויביאום לפניהם חדא דא"א שלא ידבק אפר בתו שלהם ועוד אפילו אם אפשר להזהר בהם להעביר הלכלוך מעל התוך שלהם אין ראוי התוך שלהם לבדו בהיותו בפ"ע לכבד בו מלכים או שרים ועוד מחמת שהוא לח ימאס באחיזתם בו לבדו.
טו סופגנין של גוים שבלילתם רכה ונאפה ע"י משקה לאו נהמא הוא ואסורין משום בש"ג ועיין פר"ח ושיו"ב וכן הזאלבי"א שקורין בעירנו זנגול"א אסורה משום בשולי גוים לכ"ע והמתיר אותה הוא משום דלא סימוה קמיה למעשה שלה כי באמת אין הפרש בינה לבין הסופגנין ועיין שיו"ב אות י"ג.
טז הקהוו"א שמבשלין הגוים יש אוסרין ויש מתירין ומרן רבינו האר"י ז"ל אסר אותה אך אין בידינו למחות ביד המקילים שיש להם על מה לסמוך ובפרט במקום שפשט המנהג להתיר ופה עירנו בגדאד המנהג פשוט מקדם קדמתא לשתות קהוו"א של גוים אפילו במקום הנועד שלה ובודאי בעל נפש צריך להחמיר והצנועין מושכין ידיהם ממנה ברם אפילו אדם חשוב אם הולך לבית גוים גדולים לעשות וזית"א מוכרח הוא לשתות מכמה סיבות שיש בהם טעם.
יז חיטים ששולקין אותם הגוים חצי בישול עד שמגיעים למאכל בן דרוסאי וחוזירן ומייבשים אותם וזהו שקורין בערבי ברגי"ל מותר לקנותו מן הגוים כדי לבשלו ולאכלו דבישול הגוים אינו חשוב כלום כיון דנתייבש ותו לא חזי וכמו שכתוב מר"ן ז"ל בשו"ת אבקת רוכל סי' למאן דאמר ועיין שיו"ב וערך השלחן וכן המנהג פשוט פה עירנו בגדאד וכתב ערך השלחן דאם נעשה ברגי"ל ע"י ישראל ובישלו הגוי בישול שני אין לו היתר מצד בישול ראשון שבישל ישראל. והנה פה עירנו יש פרי חמוץ ביותר שקורין אותו דבדי"ב והוא כמ אתרוגין ומבשלין קליפתו העבה בסוכר יש בזה איסור בש"ג יען דאם מבשל אחר שנתייבש אינה נאכלת אפילו ע"י הדחק ואם מבשל בעודה לחה דנאכלת על ידי הדחק הנה אנן קי"ל כמרן ז"ל דסבירא ליה נאכל חי ע"י הדחק יש בו בש"ג וכן פרי שקורין נארינג"ה בעודם קטנים הרבה הם מרים כלענה ומבשלים אותם בסוכ"ר יש בזה איסור בש"ג דאין נאכלים חיים אפילו ע"י הדחק וכן מרקחת שקורין בערבי סכנגבי"ן שהוא חמוץ של פרי לימון חמוץ שמבשלים אותו בסוכ"ר אע"פ שנאכל ע"י הדחק קודם בישול יש בו איסור בש"ג כסברת מר"ן ז"ל הנז'.
יח אין הבערת התנור מועלת אלא בפת אבל בשאר דברים המתבשלים אינ מעיל אלא ההנחה על האש או שיעשה הישראל שאר צרכי בישול כגון שיתהפך ויגיד באופן שבלא זה לא היה מתבשל ואף על פי די"א דגם בבישול מהני כדין הפת אנן בתר מר"ן ז"ל גרירן שפסק לאסור וגם בדיעבד יש להחמיר ועיין פר"ח ושאר אחרונים ואפי' לדעת המתירים החיתוי זה אינו אא"כ חותה בגחלים קודם שההגיע למאכל בן דרוסאי וגם שהיתה באופן דהחתוי ההוא מועיל להוסיף הבישול וכנז' באחרונים ז"ל.
יט והא דמהני ההנחה על האש לדידן היינו דוקא אם הניחה במקום שראוי להתבשל שליש בישולו שוא שיעור מאכל בן דרוסאי ואם לאו יש לאסור גם בדיעבד ולכן אם הניח ישראל הבשר או הקדרה על גחלים עוממות שאין ראוי להתבשל שליש בישולו ובא הגוי והפך בו ונתבשל אסור וכן אם הניחה ישראל מקום שראוי להתבשל שליש בישול וקודם שנתבשל שליש בא הגוי וסלקה משם והניחה בפנים יותר הרי זה אסור דהא נתבטלה מעשה ישראל קודם שנתבשל שליש בישולו.
יט אותם המבשלים דגים בפורין של גוי צריך שיניח ישראל את הקערה שהדג בתוכה בזה הפורין על האש במקום ששם תתבשל ולא סגי להכניסה מעט ע"י ישראל והגוי ידחוף אותה להכניסה במקום הראוי ועם עשה כן הדג אסור משום בש"ג וכן כשעושין בקלאוו"א שהוא רקיקין דקין עשויין מקמח הנלוש בחמאה ומניחים בתוכם סוכ"ר ולוזים כתושים ומניחים אותם בקערה ומכניסין אותה בתוך הפורני שצריך שיכניסה ישראל ויניחנה במקום הראוי ולא יסירנה הגוי כי זה אין לו דין אפיה בתנור אלא דין בשולי גוים דזה אינו נאפה אלא מתבשל.
כ אף על פי דקי"ל מליח או כבוש הרי הוא כמבושל מכל מקום באיסור בשולי גוים לא גזרו על המלוח והכבוש ולכן אם מלח או כבש הגוי מותר והוא הדין המעושן שאם בישלו הגוי ע"י עישון מותר יען כי המעושן כדין בש"ג הוא בעיא בתלמוד ירושלמי דלא אפשיטה וכיון דבש"ג הוא מדרבנן פסקו הפוסקים להתיר וכמ"ש הרב המגיד ז"ל וכ"כ פני משה בביאור הירושלמי ועיין מטה יוסף יו"ד סי' ז' אות א' ומחב"ר יו"ד סי' פ" אות י"ב יע"ש.
כא כל דבר מלוח שנאכל ע"י מליחתו כגון דגים קטנים וכיוצא אם אחר מליחתו נתבשל או נצלה ע"י הגוי אין בה איסור בש"ג אבל המעושן שבשלו הגוי אסרו מר"ן ז"ל בב"י והאחרונים התירו.
כב הסוקר שקורין קנ"ד שעושין אותו בערי אירופא מן הלפת האדום ע"י בישול נתעורר בזה הגאון שם אריה ז"ל משום איסור בש"ג דההלפת אינו נאכל חי אלא ע"י הדחק וקי"ל אפילו נאכל ע"י הדחק יש בו בש"ג ונצטער מאד על הדבר שהוא צריך לכל אדם ולא מצא לו טעם ברור בהיתר שלו כאשר יראה ראוה בספרו יע"ש ואנא עבדא מצאתי לו היתר ברור בעזה"י והנני כותב טעמי ההיתר בקיצור וה' יעזור לי והוא כי הגאון ז"ל שם בסי' כ"ב הביא אופן מעשה הסוקר הנז' כי מהיורא אשר על האח יצא ההבל אל היורה הראשונה אשר שהמיץ והמוהל ערך י"ח גראד ואח"כ יורד המוהל לכלי שני וגם שם יבוא ההבל דרך קנים ארבעים גראד ואח"כ יורד לכלי השלישי ושם ההבל שמנים גראד ושם גמר בישולו עכ"ל . נמצא לפ"ז ההבל המבשל את המיץ אינו נעשה מגוף האש שמדליק הגוי אלא הגוי מדליק אש תחת היורה לחמם המים שבתוכה ומן חמום המים הנעשה מכחו של גוי נולד ההבל נמצא ההבל הוא כח כחו של הגוי ואחר שנעשה ההבל ועלה בקנים לא יש בקנם מיץ כדי להתבשל אלא ההבל נעתק מאליו מן הקנה ויורד לתוך היורה אשר בתוכה המיץ ושם מבשלו מעט בישול שאינו ראוי לאכילה ואח"כ חוזר המיץ ונשפך מן יורה זו אל יורה שנית וגם ההבל נעתיק ג"כ מיורה זו דרך הקנים ויורד ליורה השנית ומבשל שם המיץ ועיין לא גמר בישולו עד שחוזר ונשפך המיץ ליורה השלישית וגם ההבל עולה דרך הקנים מן השנית אל השלישית ושם יהיה גמר בישולו נמצא לפ"ז אפילו בישול הראשון של המיץ ביורה ראשונה נחשב זה ההבל שמבשלו שם כח שלישי כי החמום הוא כח ראשון וההבל הנולד ונעשה מכח חמום המים הוא כח שני וירידתו ליורה הראשונה של המיץ הוא כח שלישי. וכן המיץ עצמו של הפרי אין הגוי משימו בידים ביורה שמתבשל בה אלא נעתק ויוצא מכי אל כלי על ידי כחות של גלגלים כי בתחלה קודם היותו בתוך היורה שמתבשל בה מניחים אותו בכלי לרחצו ואח"כ נעתק מאותו הכלי לכלי אחר ע"י הגלגל כדי לפרכו ואח"כ נעתק לכלי אחר ע"י גלגל כדי לעשותו מיץ ואח"כ נעתק ע"י גלגל ונשפך ליורה שהוא מתבשל בה באותו ההבל והדרך הוא שיביא הגוי רצועה התלויה בגלגל הגדול ויקשרנה בגלגל שהוא תחת אותו הכלי שבתוכו המיץ ואז ע"י תנועת הגלגל יגיע הגלגל לזה הכלי שבו המיץ שיהיה מריק את המיץ שבתוכו לירוה שהוא מתבשל בה ונמצא זה המיץ לא שם אותו הגוי בידים בתוך היורה של הבישול אלא בא לשם ע"י שלשה כוחות שהם הרצועה והגלגל שהניע את הכלי שוב המיץ והכלי עצמו שהריק את המיץ ליורה והרי גם בזה יש שלשה כוחות כענין גלגל וקורה ולוחות הנז' בסי' קמ"ה. והנה בסימן קי"ג כתב מרן ז"ל בב"י מצאתי כתוב (הוא מהרי"ל דנפיח בפה מועיל בבישולי גוים דחשיב כגופו וראיה מפרק כיצד הרגל מתרנגול שתקע בכלי זכוכית וכו' ומשמע מדבריו דהוא הדין לנופח במפוח או בשפופרת עכ"ד ע"ש והנה בודאי מפוח ושפופרת אין כח כחו אלא חשיב דהרוח היוצא מן המפוח הוא כח ידו וכן הרוח היוצא מן השפופרת הוא יוצא מפיו ונמצינו למדין מכאן דכחו כגופו לענין בש"ג אבל כח כחו י"ל דאינו אוסר בבש"ג וכ"ש בכח כח כחו דאיכא שלשה כחות דודאי מותר ועין מנחת יעקב בתשובות סי' ל"ו מה שאמרו בדין נופח קיסם מבגד אשתו נדה יע"ש ומה שאמרו מר"ן ז"ל בדין יין נסך סי' קכ"ה סעיף ב' דכח כחו כגופו דמי ורק אם הוא כח כח כחו שיש שלשה כחות מותר בדיעבד אפילו בשתיה וכתבו הפוסקים דלכתחילה אפילו בעשרה כחות אסור יע"ש י"ל שאני יין שהוא משום דרך ע"ז החמירו ביה דגם כח כחו אסור. והנה בהרמב"ם ז"ל פרק ט"ו מה' שבת הלכה י"ח פסק כחו ברה"ר אסרו חכמים וכחו בכרמלית לא אסרו אך כח כחו מותר אפילו ברה"ר יע"ש ולכאורה קשה מדין שבת עצמו דפסק הרמב"ם ז"ל דהנופח חייב משום מבעיר ונראה לתרץ בס"ד דקי"ל כל מלאכת שבת ממשכן גמרינן כל מידי דלא הוה כוותיה במשכן אינו חייב עליו מן התורה והנה נופח באש הוה במשכן דודאי היו נופחין להבעיר האש לכן קי"ל נופח חייב משום מבעיר אך כשמוציאין מרשות לרשות היו מוציאין בידם ולא בכח וזריקה אף על פי דהויה התם הנה זו חשיבה כגופו ואין זה חשיב כחו ולכן כיון דלא הוי ענין כחו ברשויות למשכן אין איסור בכחו מן התורה ברה"ר אלא מדרבנן אבל בכרמלית שהיא עיקרה מדרבנן לא גזרו ולכן כח כחו גם ברה"ר מותר ומה שאסרו ביין כח כחו מוכרח לומר כדכתבינא דביין החמירו טופי משום סרך ע"ז דהא מצינו שעשו בו כמה חומרת שלא החמירו בהם בשאר איסורין דרבנן . וראיתי למרן ז"ל בשה"ט סי' ר"א סעיף ט"ל אם היה רוכב על בהמה ונזדלפו מים ברגלי הבהמה לא פסלוהו ע"ש וראיתי להרב דבר משה בי"ד סי' כ"ד דף מ"ט ע"ד שכתב טעמו של מרן ז"ל משום דהוי כח כחו ולכן כשר וא"כ מזה יש ללמוד דכח כחו לא הוי כגופו אך אחר הישוב דאיתי דאין הכרח לומר הטעם משום דכח כחו לאו כגופו כמו שכתוב הרב דבר משה ז"ל. ובדין השחיטה בי"ד סי' ג' פסק מרן ז"ל כחו כגופו וראיתי להגון תבואת שור ס"ק ד' דמספקא ליה בכח כחו אי הוי כגופו או לאו יע"ש אמנם הרב דבר משה ז"ל הנז"ל פשיטא ליה דכח כחו לאו כגופו ומפרש טעמא דמרן בהכי גם הרב זכרון יוסף ז"ל ביו"ד סי' י"ג דף מ' ע"ג פשיטה ליה דכח כחו לאו כגופו יע"ש אבל ודאי יש לנו לומר דהגאון ת"ש ז"ל הנז' לא נסתפק אלא בכח כחו אבל בשלשה כחות פשיטה ליה דלא הוי כגופו. ולפ"ז בנ"ד דהוי שלשה כחות ויותר לא חשיב זה בישול של גוי ומותר לכ"ע ועוד הא אית לן ראיה עצומה מן היין דסי' קכ"ה דאף על פי דהחמירו ביה טפי פסק מרן דבשלשה כחות מותר בדיעבד אפילו בשתיה ונידון דידן הוא דיעבד שזה הצוק"ר הוא כבר נעשה ביד גוים והרי זה מותר גמור בלי שום פקפוק. ועוד אני רואה בס"ד דטעם ההיתר שכתב הרב אברהם יעקב ז"ל שהביאו הגאון שם אריה בסי' כ"ב הוא טעם חשוב שראוי לסמוך עליו דכתב שזה אינו מתבשל באש אלא רק בהבל וכמו שאמרו אין במעושן איסור בש"ג כן יש לומר בהבל עכ"ד ומה שדחה הרב המחבר טעם זה בשתי ידים הנה במחילת כבודו לא דק דמה שאמרו בנתן ביצה בצד המיחם ונתגלגלה חייב ומה שאמרו המבשל בכלי ראשו אף על פי דהעבירו מעל האש חייב היינו משום דזה חשיב מבשל באור ממש כי המיחם והקדירה נעשו הן עצמן גחלת של אש אבל ההבל אין בו ממשות ורק הוא חום אוירי ואין הפרש בין הבל לבין העשן דגם ההבל הוא עשן אלא דההבל חוו יותר חזק וגדול מן העשן מפני שכנוס בתוך בתוך הכלי ואינו מפושט אך העשן הוא מפושט והם ענין אחד הם ורק שזה חומו יותר חזק כמו שתאמר יש שכר ויש ספירט"ו ורז"ל נסתפקו בעשן בשביל שאין בו ממשות אלא הוא חום אוירי וכמו כן יפול הספק הזה בהבל דמאי שנא ולכן כמו דקי"ל אין במעושן בש"ג כן הדין בהמתבשל בהבל וזה ברור הרי גם זהו טעם נכו בהיתר הצוק"ר הנז' ותמהני על הגאון המחבר איך דחה טעם זה בשתי ידים מכח דין המיחם והקדירה דלפ"ד יקשה לעצמו למה נסתפקו בגמרא במעושן והלא חום העשן הוא בא מן האש ולמה אין לוקין במעושן באיסור שבת ואיסור הב"ח והלא חום בעשן שהוא מבשל בא לו מן האש וצריך שיהיה נחשב תולדות האור כמו מיחם וקדירה הנז"ל אך באמת הטעם הוא כמו שכתבתי בס"ד דהעשן אין בו ממשות שיהיה נידון כגחלת של אש וכמו מיחם וקדירה וחומו אשר מבשל הוא חום אוירי וזה הטעם ישנו גם בהבל. ברם מה שטען לדחות שאר טעמי היתר שכתב הרב מהרא"י ז"ל הדין עמו ויפה טען ורק מה שטען על טעם אחר שאמרו הגאון מהרי"ש ז"ל וגם הוא בעצמו חשב לומר כן בראשונה הנה על טענתו יש להשיב ואין כאן מקום להאריך ואיך שיהיה בנידון הצוק"ר הנז' מצינו היתר ברור ע"פ הטעם שכתבתי דהוי כאן שלשה כחות ויותר וכן יש לו היתר ברור ע"פ הטעם שכתב מהרי"א ז"ל דהוי כדין המעושן אשר אנא עבדא עשיתי לו חיזוק והמלצתי בעדו בטוב טעם ודעת והנה אנא עבדא עשיתי עוד היתר בנידון הצוק"ר מכח ס"ס ולא כתבתי כאן בשביל לקצר הדברים דלענין דינא אין אנחנו צריכין לכך.
כג פת שמניחין בו חתיכות קטנות של בשר שמערבין אותם בקמח בעת הלישה ואח"כ אופין אותו בתנור כיון דחתיכות בשר אלו הם בעין בתוך הפת הרי אלו אסורים משום בשולי גוים לפיכך אם האופה של ישראל הוא גוי שאופה בביתו של ישראל אף על פי דהן עושין הסקה בידם בתנור כדי להתיר הפת .לא תועיל הסקה זו בשביל הבשר שיש בו איסור בש"ג לכך צריך שידביק הישראל את הפת זה שיש בו בשר בתנור דאז בזה הוי כמו הנחת הבשר או הקדירה שכתבנו לעיל בדין בשולי גוים.
כד כלים שבישל בהם הגוי דבר האסור בש"ג צריך להם הכשר ע"י הגעלה ואפילו אינם בני יומן אסור לבשל בהם לכתחילה וכמו שכתוב הגאון שפ"ד בסי' צ"ג סק"ג דהלכה מרווחת היא בישראל דאפילו איסור דרבנן שנבלע בכלי לא מהני נטל"ף לכתחלה ועיין ערך השלחן סי' קי"ג אות כ"ב ואם הם כלי חרס אף על פי דבשאר איסורין לא מהני הגעלה לכלי חרס הקלו באיסור בש"ג ואמרו מגעילו שלשה פעמים ודיו ואפילו אם הם כלי פרפורי יגעילם ג"פ ורק אם הם רעועים שיודע הוא שאם יגעילם ג"פ ברותחין פקעי ואיכא הפסד מרובה מותר להשתמש בהם אחר כ"ד שעות בלא הגעלה.
כה אם בישל הגוי לחולה בשבת התבשיל אסור למוצאי שבת אפילו לחולה עצמו אם יש לו בישול ישראל לאכול והכלים צריכין הגעלה ואף על פי דיש כאן ס"ס ועוד ספק שלישי נמי מכל מקום כיון דהגעלה הוא דבר נקל אין לסמוך על ס"ס להתיר בלא הגעלה אף על פי דהוא איסור דרבנן אבל כלים של פרפורי דהם כלי שני אף על פי שהם חזקים דאם מגעילן לא פקעי מכל מקום כיון דמתקלקלים קצת אין צריך להגעילם אלא ישתמש בהם אחר כ"ד שעות.
כו כל שכר של גוים הן של תמרים הן של תאנים הן של שעורים ושל תבואה ושל דבש אסרו חז"ל משום חתנות ולא אסרו אלא במקום מכירתו וקובע עצמו לשתות בבית הגוי אבל אם הביא השכר לביתו או שנכנס עראי לבית הגוי לשתות וכן אם לן בבית הגוי ה"ז מותר לשתות בין ששותה משל בעה"ב בין ששולח לקנות ממקום אחר וכתב מור"ם ז"ל דיש מתירין בשכר של דבש ושל תבואה ונהגו להקל בזה יע"ש והמחמיר גם במקום שנהגו היתר תבא עליו ברכה.
Hebrew text: Ben Ish Chai (R’ Yosef Chaim of Baghdad), Public Domain.