ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל וכו' ועשה שם מזבח לאל הנראה. איך הנה נודע דקבלו רז"ל שא"ל הקב"ה בזה ליעקב אע"ה שכל הצער הבא לו בענין דינה היה בעבור דאיחר נדרו ונתעכב בדרך ללא צורך ועל כן א"ל שימהר לעלות בית אל לקיים נדרו ומזה יקח האדם מוסר גדול לעצמו שאם יעקב אע"ה בחיר שבאות נענש כ"כ על איחור הנדר שנדר בפיו ולא הגינה עליו צדקתו להצילו מן העונש כ"ש וכ"ש שאר אדם שצריך להשמר ולהזהר בעניינים אלה שלא יקל בדבורו שיוציא מפיו בעניני הקודש ולכן שלמה המע"ה אמר בקהלת אל תבהל אל פיך ולבך אל מהר להויא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים כאשר תדור נדר לאלהים אל תאחר לשלמו וכו' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא וכו' והכונה דיאנו דומה דבורו של אדם בענינים של קדושה לדבורו בענינים של חול דעניני חול שהם צרכי גופו ועניניו אם אמר לעשות ולא עשה אין עליו דין וחשבון אך בענינים של קדושה אם אמר דבור בעלמא צריך לקיים וכן ארז"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ועל כן צריך לשקול היטב הדק בכל ענינים של קדושה ואל יבהל את פיו ולבו בל ימהר להוציא דבה לפני האלהים ומי לנו גדול מיעקב אע"ה דאע"פ שקיים נדרו נענש על איחור הנדר וזה נרמז בדברי חז"ל שדרשו הפסוק ממצוא חפצך ודבר דבר שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול דאע"פ שפשט דבריהם קאי על שבת וחול ממש רמזו עוד לפי דרכם מוסר זה בנועם לשונם שסובל כמה פנים דלמדו אותנו בזה שלא יהיה קל בעיני האדם דבר שבקדושה למהר להוציא מפיו דברים שאין באים לידי קיום ופועל כאשר דרכו להוציא מפיו דברים בעניני חול ואע"פ שהם לבטלה שאינו מקיים אותם דאין דברים אלו של קדושה שוים עם דברים של חול יען שאם אמר היום אלך לפרדס אלך למרחץ אקנה חפץ פ' אוכל דבר פ' וכיוצא בזה ואח"כ ניחם ולא קיים דבריו אין עליו דין וחשבון למעלה בשמים אך אם אמר אלך לבהמ"ד או למקום מצוה פ' או אלמוד פרשה זו מזמור זה פרק זה חייב לקיים דבורו ואם לא יקיים יהיה עליו דין וחשבון בשמים וענוש יענש וכמו שאמרו רז"ל אמר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל וידוע כי עניני הקדושה כולם מכונים בשם שבת מפני שהם דברים השייכים לעוה"ב הנקרא שבת וכל ענינים הגוניים מכונים בשם חול ולכן ארז"ל לא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול.
א כתוב גבי שבת וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר ודרשו חז"ל שלא יהיה דבור של שבת כדבורך של חול ולא מבעייא לומר לחבירו לעשות לו עסק פלוני דאסור בזה משום דאמירה מועלת לעשיה דע"י אמירתו אז חברו עושה העסק למחר אלא אפילו אמירה ודבור שאין בהם תועלת כגון שמדבר על עצמו ואומר דבר פלוני אעשה למחר דאף אם לא יאמר בפיו הנה הוא עושה למחר אותו דבר אפ"ה אסור כל שאומר של עשיית דבר שאסור לעשותו בשבת ואפילו אם זה המעשה אינה ממלאכה דאורייתא אלא אסורה מדברי סופרים ג"כ אסור לומר בשבת לעשותה למחר ואם הוא דבר מצוה כגון דאומר בשבת שרוצה לכתוב למחר ס"ת או תפילין ומזוזה וכיוצא בזה יש מתירים משום דחצי שמים הם ויש אוסרים דס"ל לא אמרו חפצי שמי מותרים לדבר בהם בשבת אלא דוקא אם יש צור מצוה באותו דבור אבל לומר למחר אכתוב תפילין ומזוזה אין צורך באלו דבור דבין אם אמר בין אם לא אמר הנה הוא עושה המצוה למחר וצריך לחוש לדברי האוסרן מיהו כתב הרב תוספת שבת ז"ל דאם מתיירא שמא יתרשל בדבר שרי לזרוזי נפשיה דהוי כנדר כמו שכתוב ביו"ד סי' ר"ן.
ב אם צריך לחבירו או לאיזה גוי לשכרם במה שאמרו לאיזה מלאכה אסור לומר לו בשבת בא אצלי לערב דחשיב בזה כאלו מדבר עמו בפירוש לשכרו כיון שבאמת בדעתו לשכרו ואמר לו בלשון צווי שיבא אצלו לערב אבל אם אינו אור בלשון צווי אלא בדרך שאלה שא"ל הנראה בעיניך שתבא אצלי בערב מותר אעפ"י שזה מבין שצריך לו לשכרו למלאכה .
ג מותר לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר וכן מותר לומר לומר לו לך עמי לכרך פלוני למחר כיון שהיום הזה היה יכול לילך אם היו בורגנין בדרך פירוש שומרי סוכות שכל אחת מובלעת בתוך שבעים אמה וארבעה טפחים של חברתה דעי"כ יכולים לילך כמה פרסאות בשבת ואע"פ שבאמת לא היה באותו שב בורגני ממקומו לאותו כרך אין אסור הדבור בכך וכן כל כיוצא בזה שיש צד היתר לעשותו היו יוכל לומר לחבירו שיעשנו למחר ומיהו יזהר שלא יזכיר בפיו לשון שכירות שלא יאמר נשכיר לילך למקום פלוני או נרכב למקום פ' על סוס או בקרון כיון דאין בשכירות או רכיבה היתר בשבת בשום אופן וכן אם יש לו דברים מוקצים במקום אחד אסור לומר לאחר שיביאם למחר מפני שהם אסורים לטלטל בשבת ואסור נמי להחשיך בסוף התחום כדי שימהר לילך שם בלילה להביאם מיהו כתב הרב תוספת שבת דפרות שאינם מוקצים אפילו שם רחוקים הרבה בענין שלא היה אפשר להביאם בשב מחמת ריחוק המקום מותר לומר לאחר להביאם לו למחר כיון דאין אסור שבת גורם לו לבלתי יביאם היום כי אם ריחוק המקום הוא המונע ביאתם היו ולכן מותר לומר להביאם למחר.
ד אפילו בשיחת דברים בטלים שאין בהם זכר עשיית מלאכה כלל אסור להרבות בשבת כדי שלא יהיה דבורו בשבת כדבורו בחול ובני אדם שסיפורי מעשיות ושמועות ודברי חידושים עונג להם מותרים לספר בשבת אבל אין להם להרבות בשיחות אלו ומי שחושב על מלאכה ביום שבת לעשותה בחול אינה מתברכת כיון שחשב עליה בשבת וכנז' בחס"ל ועיין כף החיים דף רי"ח.
ה אסור לחשוב חשבונותיו בין חשבון העתיד להיות בין חשבון שעבר כבר אלא שצריך להיות לו עתה לידע אוו כגון כו"כ הוצאתי על בנין פ' בשכירות הפועלים והוא עדיין לא עשה חשבון עמהם קודם שבת ולא ידע אם מגיע להם עוד אצלו או כמה יגיע להם עוד ולכן אסור דנמצא יש לו צורך עתה בזה החשבון שהוא מחשב אע"פ שהוא כבר עבר ואע"פ שעתה בעשותו החשבון בינו לבין עצמו מצא שאינו חייב להם כלום עכ"ז הרי קודם היה מסתפק ועתה נתברר ונמצא יש לו בזה צורך ואסור וכן אילו שהוא לא היה לו צורך באותו חשבון כלל שכבר עשה חשבון עמהם ורק חוזר וחשוב ההוצאה של הבנין שעשה כדי להודיע לאחרים שיש להם צורך בידיעה זו שגם הם רוצים לעשות בנין כזה ורצונם לידע כמה צרי להם הרי זה אסור אבל חשבונות עברו שאין צורך בהם כלל לא לו ולא אחרים ורק הוא מזכיר אותם בשבת בסיור דברים בעלמא מותר ולכן מותר לחשוב כמה סאים תבואה היה לו בשנה שעברה וכמה משאות שלח לעיר פלונית וכמה דינרים הוציא על ביתו וכיוצא בזה בדברים שאין צורך בהם עתה לא להם ולא לאחרים אך צריך ליזהר שלא להרבות בדברים אלו וכתב הגאון חיד"א ז"ל במורה באצבע אות קנ"א הגם די מתירים בחשבונות שעברו יש אוסרין ושומר נפשו ירחק מהם והן לו יהי דשרי מזה יבא לדבר הגורם לעתיד על כן יסתום הפתח וטוב לו יע"ש.
ו אסור לומר לחבירו בכך וכך קניתי חפץ זה או כלי זה אם יודע בחבירו שרוצה גם הוא לקנות ממנו דאז יש לו צורך לידע ערך החץ ודבר זה מצוי בין איש לרעהו בין אשה לרעותה לכן צריך להזהיר בזה את האנשים ואת הנשים אבל אם אין צורך לחבירו בידיעה זו הרי זה ספור דברים בעלמא ומותר משורת הדין ולכן מותר לומר כו"כ הוצאתי בחתונה וכו"כ הוצאתי בבנין וכיוצא בזה ואסור לדבר דבר שזוכר בו צערו.
ז שטרי חובות וכיוצא וכן אגרות שכבר קראם אסור לקרות בהם ואפילו לעיין בהם אסור והרי הם מוקצים דאסור לטלטלם אבל אגרת שלא קראה עדיין ולא ידע מה כתוב בה מותר לפותחה ע"י גוי ולעיין בה דשמא יש בה דברים שהם צרכי הגוף ואם יש בתוכה פתקאות של חשבונות לא יעיין בהם כלל ואגרת זו החדשה דאמרנו מותר לקרותה היינו לעיין בה אבל לא יוציא הדברים מפיו אם הם דברים של משא ומתן ואחר שיקראנה פעם אחת שוב אסור לעיין בה פעם שנית אלא יצניענה במקום אחר דאז נעשית אצלו מוקצה ונהגו שלא לקבל האגרת מיד הנכרי המביאה בשבת אלא אומרים לו שיניחנה ע"ג קרקע או ע"ג השלחן דחוששין שמא טרם שיעמוד הנכרי לפוש יטול הישראל האגרת מידו ונמצא הישראל עושה הנחה ואסור מד"ס אף בזה"ז שי"א דאין לנו דין רה"ר וכמו שכתוב הגאון ר"ז בש"ע סעיף כ"ח ועיין כף החיים דף רכ"ט.
ח מי שרוצה לזמן אורחים לסעודה בשבת וכותב שמותם מע"ש למזכרת כדי שלא ישכח לקראם בשבת וכן אבי הבן או החתן שמזמן אוהביו וקרוביו לעליית ס"ת בשבת וכותב שמותם מע"ש אסור לבעל הסעודה עצמו או אבי הבן והחתן לקרות בכתב זה אבל דבר שאיסורו מד"ס מותר לומר בשבת לעשותו לצורך מצוה ולצורך חולי אפילו חולי שאינו כולל כל הגוף ואינו סכנת אבר ויש מתירין ג"כ במקום הפסד כגון לטלטל ע"י נכרי סחורה מוקצית הנפסדת בגשמים ויש לסמוך על דבריהם בהפסד גדול.
יח אע"פ שהרהור בעסקיו מותר יש הרהור דאסור מדינא כגון שמהלך בשבת בשדהו או במקום של עסק מלאכה שעושין שם פועלין שלו בחול כדי לראות מה צריכה שדהו או מקום המלאכה אחר השבת ואע"פ ששם אינו מדבר כלום בו ביום אלא רק מחשב בלבו הרי זה אסור מדינא יען כיון שעושה מעשה ההליכה בשבת למקום שאין לו צורך בו ביום השבת מנכרא מלתא שהולך לראות להזמין בדעתו דבר שאסור לעשותו בשבת דאל"כ מה צורך יש לו בהליכתו שם בו ביום וכן הוא הדין אם מטייל בעיר במקום דשכיחי שם סוסים וחמורים או במקום ספינות או קרנות לראות איזה סוס או קרון או ספינה הערבים לו כדי לשכרם למחר דמנכרא מלתא דבעבור זאת הלך לטייל שם דבלא"ה לא היה הולך לטייל שם וגם בכה"ג איכא איסורא אע"פ שאינו מדבר ואינו עושה בו ביום דבר האסור לו וכן כל כיוצא בזה.
יט אף על פי דמדינא אם יושב במקומו ומהרהר בעסקיו מותר מכל מקום משום עונג שבת מצוה שלא יחשב בהם כלל ויהא רואה בעיניו כאלו מלאכתו עשויה ויפנה לבו מכל עסק של חול דהשעה צריכה לכך לדבק מחשבתו בקונו לעורר אהבה ויראה בשמחה רבה וכ"ש היכה דאפשר שיהיה לו מתוך הרהור לבו בעסקיו טרדת לב או נדנוד דאגה דלא צריך להיות לו זה בשבת כי צריך באמת להיות השבת לאדם מנוחת שלום השקט ובטח וכנז' בחסד לאברהם ז"ל יע"ש.
Hebrew text: Ben Ish Chai (R’ Yosef Chaim of Baghdad), Public Domain.