Part One 34 — מורה נבוכים לד

א הסבות המונעות לפתוח הלמוד באלהיות ולהעיר על מה שראוי להעיר עליו ולהראות להמון – חמש סבות.

ב הסבה הראשונה – קשי הענין בעצמו ודקותו ועמקו – אמר ״רחוק מה שהיה ועמוק עמוק – מי ימצאנו?״ ונאמר: ״והחכמה מאין תמצא?״ – ואין ראוי שיתחילו בלמוד בקשה ובעמוק להבין. ומן המשלים הגלויים באומתנו – דמות החכמה במים; ובארו עליהם השלום במשל הזה ענינים מכללם – כי אשר ידע לשחות יוציא פנינים מקרקע הים, ומי שיסכול השחיה יצלול, ולזה לא יכניס עצמו לשחות אלא מי שהרגיל בלמודה.

ג והסבה השנית – קצור דעות האנשים כלם בתחלותם. וזה – כי האדם לא ניתן לו שלמותו האחרון בתחלה, אבל השלמות בו בכח, והוא בתחלתו נעדר הפועל ההוא ״ועיר פרא אדם יולד״; ואין כל איש שיש לו דבר אחד בכח ראוי בהכרח שיצא הכוח ההוא אל הפועל אבל אפשר שישאר על חסרונו אם למונעים, אם למיעוט לימוד במה שיוציא הדבר ההוא אל הפועל – ובבאור נאמר: ״לא רבים יחכמו״ ואמרו: ׳ז״ל׳: ״ראיתי בני עליה והם מועטים״ – כי המונעים מן השלמות רבים, והמטרידים ממנו מרבים ומתי תמצא ההזמנה השלימה והפנאי ללימוד עד שיצא מה שבאדם ההוא בכח אל הפועל?

ד והסבה השלישית – אורך ההצעות. כי לאדם בטבעו – תאוה לבקשת התכליות, והרבה פעמים יכבד עליו או יניח ההצעות. ודע – שאילו היה האדם מגיע אל אחת מן התכליות מבלתי ההצעות הקודמות לה לא היו ההצעות אבל היו טרדות ומותרים גמורים. וכל איש אפילו הפתי שבאנשים כשתעירהו כמו שמעירים הישן, ותאמר לו, הלא תכסוף עתה לידיעת אלו השמים כמה מספרם ואיך תמונתם ומה יש בהם? ומה הם המלאכים? ואיך נברא העולם כלו ומה תכליתו לפי סדורו קצתו עם קצתו? ומה היא הנפש ואיך התחדשה בגוף? ואם נפש האדם תפרד? ואם תפרד איך תפרד? ובמה זה ואל מה זה? ומה שידמה לאלו החקירות – הוא יאמר לך כן בלא ספק, ויכסוף לידיעת אלה הדברים כפי אמיתתם כוסף טבעי; אלא שהוא ירצה להניח הכוסף הזה ולהגיע לידיעת כל זה בדיבור אחד או שני דיבורים שתאמרם לו לבד. אלא שאתה אילו הטרחתו שיבטל עסקיו שבוע מן הזמן עד שיבין כל זה לא יעשה; אבל יספיק לו בדמיונים מכזבים תנוח דעתו עליהם, וימאס שיאמר לו שיש שם דבר צריך אל הקדמות רבות ואורך זמן בדרישה.

ה ואתה יודע כי אלו הענינים נקשרים קצתם בקצתם. והוא – שאין במציאה זולתי האלוה ית׳ ומעשיו כולם – והם כל מה שכללה אותו המציאה בלעדיו – ואין דרך להשיגו אלא ממעשיו והם המורים על מציאותו, ועל מה שצריך שיאמין בו – רצוני לומר: מה שיחויב לו או ישולל ממנו ית׳. יתחיב, אם כן, בהכרח לבחון הנמצאות כולם כפי מה שהם עד שנקח מכל מין ומין הקדמות אמתיות צודקות יועילונו בבקשתנו האלהיות. וכמה הקדמות ילקחו מטבע המנין ומסגולות צורות התשבורת יורו לנו על ענינים נרחיקם ממנו ית׳. ותורנו הרחקתם על הרבה ענינים. אמנם עניני התכונה הגלגלית והחכמה הטבעית איני רואה שתספק בהיותם דברים הכרחיים בהשיג ערך העולם להנהגת האלוה איך היא לפי האמת, לא כפי הדמיונות. ויש ענינים רבים עיוניים – ואף על פי שלא ילקחו מהם הקדמות לזאת החכמה – אלא שהם ירגילו השכל ויקנוהו קנין עשות המופת וידיעת האמת בענינים העצמיים לו (ויסירו השבושים הנמצאים ברוב דעות המעיינים מהסתפקות הענינים המקריים בעצמיים ומה שיתחדש בעבור זה מהפסד הדעות) מחובר אל ציור הענינים ההם כפי מה שהם גם כן – ואם לא יהיו שרש לחכמה האלהית ואינם נמלטים מתועלות אחרות בענינים מקרבים לחכמה ההיא. אי אפשר אם כן בהכרח, למי שירצה השלמות האנושי, מבלתי התלמד תחלה במלאכת ההיגיון ואחר כן בלימודיות לפי הסדר, ואחר כן בטבעיות, ואחר כן באלהיות.

ו וכבר מצאנו רבים ילאה שכלם בקצת אלו החכמות; וגם אם לא יקצר שכלם אפשר שיפסיק בהם המות והם בקצת ההצעות. ואילו לא ניתן לנו דעת על צד הקבלה בשום פנים, ולא הישירונו אל דבר במשל אלא שנחויב בציור השלם בגדרים העצמיים, ובהאמין במה שירצה להאמין בו במופת (וזה אי אפשר אלא אחר ההצעות הארוכות) היה מביא זה למות רוב האנשים והם לא ידעו היש אלוה לעולם או אין אלוה כל שכן שיחויב לו דין או ירוחק ממנו חסרון; ולא היה ניצל מזה המות אלא ׳אחד מעיר ושנים ממשפחה׳.

ז אמנם האחדים – והם ׳השרידים אשר יי קורא׳ – לא יתכן להם השלמות אשר הוא התכלית אלא אחר ההצעות. וכבר באר שלמה כי הצורך להצעות הכרחי, ושאי אפשר להגיע אל החכמה האמיתית אלא אחר ההרגל – אמר ״אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל – וחילים יגבר? ויתרון הכשיר חכמה״ ואמר: ״שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך״.

ח ויש הנה הכרח אחר ללמוד ולדעת ההצעות וזה – כי האדם יתחדשו לו ספקות רבות בעת הדרישה במהרה ויבין גם כן הקושיות במהרה – רצוני לומר: סתירת מאמר מן המאמרים, כי זה כדמות סתירת הבנין–; אמנם קיום המאמרים והתר הספקות לא יתכן אלא בהקדמות רבות ילקחו מן ההצעות ההם. ויהיה המעין מבלתי הצעה – כמי שילך על רגליו להגיע למקום ונפל בדרכו בבור עמוק שאין תחבולה לו לצאת ממנו עד שימות; ואילו חסר ההליכה ועמד במקומו היה יותר ראוי לו.

ט וכבר היטיב שלמה ב׳משלי׳ בתאר עניני העצלים ועצלותם – והכל משל לעצלה מבקשת החכמה. ואמר בכוסף הכוסף לדעת התכליות ולא ישתדל להבין ההצעות המגיעות לתכליות ההם, אבל יתאוה לבד – אמר ״תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות – כל היום התאוה תאוה וצדיק יתן ולא יחשוך״ – יאמר כי הסבה בהיות תשוקתו ממיתה אותו שהוא לא ישתדל במה שיניח התשוקה ההיא, אבל ירבה תאותו לא זולת זה ויקוה למה שאין כלי אצלו להגיע אליו; ואילו הניח התשוקה ההיא היה יותר טוב לו. והתבונן סוף המשל איך באר על תחילתו באמרו: ׳וצדיק יתן ולא יחשך׳ – ואין ׳צדיק׳ כנגד ׳עצל׳ אלא כפי מה שבארנוהו שהוא אומר שהצדיק בבני אדם הוא אשר יתן לכל דבר חוקו – כלומר: זמנו כולו לדרישה ולא ימנע מזמנו דבר לזולת זה – כאילו אמר: ׳וצדיק יתן ימיו לחכמה ולא יחשוך מהם׳ – דומה לאמרו: ״אל תתן לנשים חילך״.

י ורוב החכמים – רצוני לומר: המפורסמים בחכמה – נגועים בזה החלי – רצוני לומר: בקשת התכליות והדיבור בהם מבלתי עיון בהצעותיהם; ומהם מי שיגיע בו הסכלות או בקשת השררה שיגנה ההצעות ההם אשר הוא מקצר להשיגם או מתרשל לבקשם וישתדל להראות שהם מזיקות או בלתי מועילות; והאמת עם ההסתכלות מבואר.

יא והסבה הרביעית – ההכנות הטבעיות. וזה – שכבר התבאר במופת כי מעלות המדות הם הצעות למעלות הדבריות ואי אפשר היות דבריות אמתיות – רצוני לומר: מושכלות שלמות – אלא לאיש מלומד המדות בעל נחת וישוב. ויש אנשים רבים שיש להם מתחלת הבריאה תכונה מזגית, אי אפשר עמה שלמות בשום פנים כמי שלבו חם מאוד מאוד בטבעו שהוא אינו ניצל מן הכעס, ואפילו הרגיל עצמו הרגל גדול; וכמי שמזג הביצים ממנו חם ולח והם חזקות הבנין וכיסי הזרע מרבים להוליד הזרע כי זה רחוק שיהיה ירא חטא ואפילו הרגיל עצמו בתכלית ההרגל; כן תמצא מבני אדם אנשים בעלי קלות והמיה ותנועותיהם נבהלות מאד בלתי מסודרות יורו על הפסד הרכבה ורוע מזג אי אפשר שיפורש – ואלו לא יראה להם שלמות לעולם וההשתדלות עמם בזה הענין – שטות גמורה מן המשתדל. כי זאת החכמה כמו שידעת אינה חכמת רפואות ולא חכמת תשבורת ואין כל אחד מוכן לה מן הפנים אשר אמרנו. ואי אפשר מבלתי הקדמת הצעת המדות הטובות, עד שישוב האדם בתכלית היושר והשלמות ״כי תועבת יי – נלוז ואת ישרים סודו״. ולזה רחקו למדה לבחורים; וגם אי אפשר להם לקבלה לרתיחת טבעיהם וטרדת דעותיהם בשלהבת הגדול והצמיחה; עד שתעדר השלהבת ההיא המערבבת ויהיה להם הנחת והישוב ויכנעו לבותם ויענוו מצד המזג ואז יעלו עצמם לזאת המדרגה והיא – השגתו ית׳ – רצוני לומר: החכמה האלהית המכונה ב׳מעשה מרכבה׳ – אמר ״קרוב יי לנשברי לב״ ואמר: ״מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח וגו׳״.

יב ולזה אמרו בתלמוד על אמרם ״מוסרים לו ראשי פרקים״ אמרו: ״אין מוסרין ראשי הפרקים אלא לאב בית דין והוא שלבו דואג בקרבו״ – והכונה בזה: הענוה וההכנעה ויראת חטא רבה מחובר אל החכמה.

יג ושם נאמר: ״אין מוסרין סתרי תורה אלא... ליועץ וחכם חרשים ונבון לחש״ ואלו – דברים אי אפשר בהם מבלתי הכנה טבעית. הלא תדע כי יש מבני אדם מי שהוא חלוש העצה מאוד אף על פי שהוא המבין שבאנשים; ומהם – מי שיש לו עצה נכונה וטוב הנהגה בדברים הצריכים לסדור בני אדם ולרעותם – והוא הנקרא ׳יועץ׳ – אלא שהוא לא יבין מושכל אף על פי שהוא קרוב למושכלים הראשונים, אבל הוא סכל מאד אין תחבולה עמו ״למה זה מחיר ביד כסיל – לקנות חכמה ולב אין?״; ומן האנשים – מי שהוא נבון זך בטבע יכול להעלים ענינים בלשון קצר ומתוקן – והוא אשר יקרא ׳נבון לחש׳ אלא שהוא לא התעסק ולא הגיע לו חכמות; ואשר עלו בידו החכמות בפועל הוא הנקרא ׳חכם חרשים׳ – אמרו: ״כיון שמדבר נעשו הכל כחרשים״.

יד והתבונן איך התנו בספריהם שלמות האיש בהנהגות המדיניות, ובחכמות העיוניות עם זכות טבע והבנה, וטוב ספור הדברים, להודיע הענינים ברמיזות, ואז ׳מוסרין לו סתרי תורה׳.

טו ושם נאמר: ״אמר ליה ר׳ יוחנן לר׳ אלעזר תא ואגמרך מעשה מרכבה; אמר ליה אכתי לא קשאי״ – רוצה לומר לא זקנתי, ועד עכשיו אני מוצא רתיחת טבע והמית הנערות. ראה איך התנו השנים עוד – מחובר אל המעלות הטובות ההם – ואיך אפשר עם זה להכניס באלו הענינים המון העם ׳טף ונשים׳?

טז והסבה החמישית – העסק בצרכי הגופות אשר הם השלמות הראשון – ובלבד אם יחובר אליהם העסק באשה ובבנים – כל שכן אם יחובר לזה בקשת מותרי המחיה – שהם טבע חזק כפי המדות והמנהגים הרעים – שאפילו האדם השלם כמו שזכרנו, כשירבו עסקיו באלו הדברים הצריכים (וכל שכן שאינם צריכים) ותגדל תשוקתו אליהם, יחלשו תשוקותיו העיוניות וישתקעו, ויהיה בקשו אליהם בהפסק ורפיון ומיעוט השגחה ולא ישיג מה שבכחו להשיג או ישיג השגה מבולבלת מעורבת מן ההשגה והקיצור.

יז ולפי אלו הסבות היו אלו הענינים נאותים מאד ביחידי סגולה לא בהמון; ולזה יעלמו מן המתחיל, וימנע מהתעסק בהם, כמו שימנע הנער הקטן מלקיחת המזונות העבים ומנשוא המשקלים.