א איני רואה אותך, אחר הגיעך לזאת המדרגה ואמתך שהוא ית׳ נמצא לו במציאות ואחד לא באחדות, צריך שיבואר לך הרחקת תואר הדיבור ממנו; וכל שכן בהסכים כל אומתנו ש׳התורה׳ ברואה – הכונה בזה: שדברו המיוחס לו – נברא. ואמנם, יוחס אליו להיות המאמר ההוא, אשר שמעו משה רבינו ע״ה האלוה, בראו וחידשו, כמו שברא כל מה שבראו וחידשו. והנה יבואו לך בנבואה דברים רבים; ואמנם הכונה הנה – שתארו בדבור כתארו בפעולות כולם הדומות לפעולותינו; וְהֻיְשְׁרוּ השכלים כולם שיש מדע אלהי ישיגוהו הנביאים, באמרם שהאלוה דבר עמהם ואמר להם – עד שנדע שאלו הענינים אשר יגיעו לנו מאת האלוה הם לא ממחשבתם וזממם לבד, כמו שיתבאר. וכבר קדם לנו זכרון זה הענין.
ב ואמנם, כונת זה הפרק – כי ה׳דיבור׳ וה׳אמירה׳ מלה משותפת: נופלת על הדיבור בלשון, כאמרו: ״משה ידבר״, ״ויאמר פרעה״; ונופלת על הענין המצויר בשכל מבלתי שידובר בו – אמר ״אמרתי אני בליבי״, ״ודיברתי בלבי״, ״ולבך ידבר״, ״לך אמר לבי״, ״ויאמר עשו בלבו״ וזה הרבה; ותפול על הרצון ״ויאמר להכות את דוד״ – כאילו אמר: ׳ורצה להרגו׳ – כלומר: חשב בו להרגו; ״הלהרגני אתה אומר?״ – פירושו וענינו: התרצה להרגני?; ״ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים״, – וזה גם כן הרבה.
ג וכל ׳אמירה׳ ו׳דיבור׳ שבאו מיוחסים לאלוה הם משני הענינים האחרונים – רצוני לומר: שהם אם כנוי על הרצון והחפץ או כינוי על הענין המובן מאת האלוה – והוא אחד אם נודע בקול נברא או נודע בדרך מדרכי הנבואה אשר אבארם – לא שהוא ית׳ דיבר באותיות וקול ולא שהוא ית׳ בעל נפש, שיוחקו הענינים בנפשו ויהיו בעצמו ענין נוסף על עצמו, אבל התלות הענינים ההם בו ויחוסם אליו כיחס הפעולות כולם.
ד ואמנם, הכינוי על הרצון והחפץ ב׳אמירה׳ ו׳דיבור׳ הוא, כמו שבארתיו מעניני שתוף זאת המילה; ועוד, על צד הדמיון לנו, כמו שהעירונו במה שקדם. כי לא יבין האדם בתחלת מחשבה, איך יעשה הדבר, אשר ירצה הרוצה לעשותו, ברצון לבד; אבל אי אפשר, בתחלת הדעת, מבלתי שיעשה הרוצה הדבר אשר ירצה להמציאו או יצוה לזולתו לעשותו. ולזה הושאל לאלוה הצווי, בהיות מה שרצה היותו, ונאמר שהוא צוה שיהיה כך; והיה כל זה על צד הדמיון בפעולותינו (מחובר אל היות זאת המילה גם כן מורה על ענין רצה, כמו שבארנו). וכל מה שבא ב׳מעשה בראשית׳: ׳ויאמר ויאמר׳ – ענינו: רצה או חפץ. וכבר זכר זה זולתנו והתפרסם מאד. והמופת עליו – רצוני לומר: שאלו ה׳מאמרות׳ אמנם הם רצונים לא מאמרים – כי מאמרי הצווי אמנם יהיו לנמצא יקבל הצווי ההוא. כן אמרו: ״בדבר יי שמים נעשו״ – כמו ״וברוח פיו כל צבאם״: כמו ש׳פיו׳ ו׳רוח פיו׳ – השאלה כן ׳דברו׳ ו׳מאמרו׳ – השאלה והענין – שהם נמצאו בכונתו וברצונו. וזה ממה שלא יסכלהו אדם מחכמינו הידועים. ואיני צריך שאבאר שה׳אמירה׳ וה׳דיבור׳ בלשון העברי בענין אחד גם כן: ״כי היא שמעה את כל אמרי יי אשר דבר״.
Hebrew text: Moreh Nevuchim (Ibn Tibbon translation), Public Domain.