א אָמַר אֵחָד מִבַּעֲלֵי הַדִּין: יֵשׁ לִי עֵדִים לְהָבִיא, נוֹתְנִין לוֹ זְמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם פּוֹסְקִין הַדִּין, וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּם (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר). וְאִם מְבִיאָן אַחַר כָּךְ, יִסְתֹּר הַדִּין, וְאִם גָּלוּי וְיָדוּעַ לְבֵית דִּין שֶׁפְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הֵם עֵדִים בַּדָּבָר וְהִרְחִיקוּ נְדוֹד, נוֹתְנִים לוֹ זְמַן עַד שֶׁיּוּכַל לְהָבִיא. וְהוּא הַדִּין אִם יָדוּעַ לְבֵית דִּין שֶׁיּוּכַל לְבָרֵר דְּבָרָיו תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים, אֵין נוֹתְנִין לוֹ זְמַן לְבַטָּלָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן צ"ח סָעִיף ד'
ב הָא דְיָהֲבֵי זְמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם, דַּוְקָא כְּשֶׁתְּבָעוּהוּ תְּחִלָּה בְּלֹא רְאָיָה וְחִיְּבוּהוּ בֵּית דִּין שֶׁיִּשָּׁבַע, וְזֶה טוֹעֵן: יֵשׁ לִי רְאָיָה וְאֵינָהּ מְצוּיָה עַתָּה בִּיָדִי וְאֵינִי רוֹצֶה לְקַבֵּל שְׁבוּעָתוֹ, אָז נוֹתְנִין לוֹ זְמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם. אֲבָל אִם טָעַן תְּחִלָּה: יֵשׁ לִי רְאָיָה וְאֵינָהּ מְצוּיָה עַתָּה בְּיָדִי, מַה צֹּרֶךְ לִתֵּן לוֹ זְמַן, לִכְשֶׁיָּבִיא יָשִׁיב לוֹ הַנִּתְבָּע, וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא יָבִיא לֹא יָשִׁיב לוֹ טַעֲנָה. וְאִם חָזַר וְאָמַר: אֵין לִי רְאָיָה, יָשִׁיב לוֹ בְּלֹא רְאָיָה; יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁנִּשְׁבָּע וְנִפְטָר וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לְהָבִיא עוֹד רְאָיָה. הַגָּה: וְאִם הַנִּתְבָּע מְבַקֵּשׁ זְמַן כְּדֵי לְהָשִׁיב עַל טַעֲנַת הַתּוֹבֵעַ, אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא דְחִיָּה, אֵין נוֹתְנִין לוֹ זְמַן, וְצָרִיךְ לְהָשִׁיב מִיָּד. אֲבָל אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁצָּרִיךְ זְמַן כְּדֵי לַחֲשֹׁב וְלָשִׂים לִבּוֹ עַל דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ, נוֹתְנִין לוֹ זְמַן כְּפִי הַצֹּרֶךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). אֲבָל אִם כָּתַב בַּשְּׁטָר שֶׁיִּפְרַע לוֹ בְּלִי דְחִיָּה, כָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א).
ג טָעַן אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִינִים: יֵשׁ לִי זְכוּת בְּעֵדִים אוֹ בִּרְאָיָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּיַד מִי הוּא, חַיָּב הַדַּיָּן לְהָטִיל חֵרֶם עַל כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת, בְּעֵדִים אוֹ בִּרְאָיָה, שֶׁיּוֹדִיעַ לַדַּיָּן; אֲפִלּוּ אִם הַזְּכוּת שֶׁל הָעֵדִים וְהָרְאָיָה יוֹדֵעַ בָּהֶם מִי שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, חַיָּב לְהַגִּיד. הַגָּה: וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע"א סָעִיף ז' וְח' כֵּיצַד נוֹתְנִים חֵרֶם. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן צ"ב סָעִיף ו' אִם טוֹעֵן שֶׁכְּנֶגְדּוֹ הוּא פָּסוּל לִשָּׁבֵע, אִם נוֹתְנִים חֵרֶם עַל זֶה.
ד הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: שְׁטָר שֶׁבְּיָדְךָ זְכוּת יֵשׁ לִי בוֹ, אִם הַלָּה מוֹדֶה שֶׁיֵּשׁ לָזֶה בּוֹ זְכוּת, חַיָּב לְהוֹצִיאוֹ בְּבֵית דִּין, וּבֵית דִּין יַעְתִּיקוּ מַה שֶּׁכָּתוּב בּוֹ מִזְּכוּתוֹ. אֲבָל אִם הֲלָה אוֹמֵר שֶׁאֵין בְּיָדוֹ שְׁטָר שֶׁיְּהֵא בּוֹ שׁוּם זְכוּת לָזֶה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַרְאוֹת שְׁטָר לְשׁוּם אָדָם. אֲבָל אִם יִרְצֶה זֶה לְהַחֲרִים חֵרֶם סְתָם לְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת בּוֹ, (מִי) שֶׁיַּרְאֶנּוּ, יַחֲרִים. וְאִם טָעַן זֶה בְּוַדַּאי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַשְּׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת בּוֹ הוּא אֶצְלוֹ, הֲרֵי זֶה נִשְׁבַּע הֶסֵת שֶׁאֵינוֹ אֶצְלוֹ.
ה הַמּוֹצִיא שְׁטָר עַל חֲבֵרוֹ, וְהַלָּה טוֹעֵן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זִיּוּף וְשָׁאַל שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ הַטְפָּסַת הַשְּׁטָר כְּדֵי לְדַקְדֵּק בּוֹ, נוֹתְנִים לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: בְּלֹא טְפִיסַת טֹפֶס מִזֶּה הַשְּׁטָר:
א סָעִיף א נותנין לו זמן ל'. עב"ח וע"ל סי' כ"ד בסמ"ע ס"ק ד':
ב סָעִיף א ואם מביאן אח"כ. ע"ל סי' פ"ז ס"ל:
ג סָעִיף א אין נותנין זמן לבטלה. (הגה ואף שאין ידוע שדעתו להשמט' רק שיש לכשנגדו הפסד בזה צריך להביא ראיה תוך ל' סמ"ע ס"ק ד' בשם רשב"א):
ד סָעִיף ב ואמר אין לי ראיה עיין ב"ח וצ"ע:
ה סָעִיף ב יש מי שאומר שנשבע ונפטר. ע"ל סי' ך' וסי' ע"ה סכ"ה:
ו סָעִיף ב בלי דחייה כו'. בתשובת ריטב"א שבב"י וד"מ איתא בזה"ל אם כתוב בשטר שישלם לו לזמן הקצוב בלי השמט' ובלי תביעות שום זמן ב"ד תנאו קיים ע"כ והרב קיצר בדבר:
ז סָעִיף ד שטר שבידך כו' פי' כשאמר כן לאיש אחר שאינו תובע שלו עכ"ל סמ"ע וצ"ע וע' ב"ח:
ח סָעִיף ה שיש בו זיוף. עיין בסמ"ע ס"ק ט"ז מ"ש בשם נ"י וכ"ה בה' המגיד פכ"ד מה' מלוה וע' מ"ש בסמ"ע עד משא"כ בדברי גוף השטר כו' ועיין ב"ח מ"ש בזה והסכים לדעת המחבר ובלא טענת זיוף אין נותנין הטפסה וע"ש ע' בס' מגדול דוד ובתשו' ר"ל ן' חביב סי' צ"ז:
א סָעִיף א אמר אחד מבעלי דיני' כו'. פי' בין נתבע בין תובע דכשהנתבע רוצה לישבע לו על תביעתו והתובעאומר איני רוצה להניחו לישבע ולפוטרו כי יש לי עדי' נותנין לו זמן ל' ולא יותר וכמ"ש בסעיף שאחר זה כי הנתבע יכול לומר לא אתלה בדין עמו כי יזילו נכסי והא דכ' מור"ם בסי' כ"ד בהג"ה דכשהתובע אומר איני רוצה שישבע לי עכשיו רק לכשארצה דשומעין להתובע הא התם נמי קאמר דאי זילי נכסי דהנתבע ע"י זה שומעין להנתבע מיהו ל' יום ממתיני' להתובע מאחר שטוען יש לי עדי' שהוא כדברי ולקמן בסי' כ"ד מיירי שאינו טוען שיש לו עדי' מ"ה אי זילי נכסי נשבע לו מיד וע' מ"ש שם עוד מזה:
ב סָעִיף א נותנין לו זמן כו'. היינו בסתם בני אדם אבל בגברא אלמא יתבאר לקמן סי' צ"ח וע' ד"מ ס"א מ"ש בזה בשם רשב"א:
ג סָעִיף א וצריך לשלם. וה"ה נשבע אז ג"כ בע"כ של תובע וחדא מנייהו נקט וכמ"ש לפני זה וכמ"ש בסמוך בס"ק ד' [א']:
ד סָעִיף א אין נותנין לו זמן לבטלה. פי' אפילו בדבר שאין פסידא כן היא שם וכתב עוד שם ברשב"א אף שאין ידוע שדעתו להשמט רק שיש לכשנגדו הפסד בזה צריך להביא ראיה תוך שלשי' יום עד"מ א' שהביאו:
ה סָעִיף ב הא דיהבי זמן שלשי' יום. פי' אהתובע קאי וקאמר האי דנותנין לו זמן ל' ולא יותר דוקא כו' אבל בנתבע אין לחלק בהכי וק"ל:
ו סָעִיף ב ואינו רוצה לקבל שבועתו אע"ג דיכול להביא עדי' או ראיה גם אחר השבועה ולסתור דינו וכמו שכתב לפני זה בס"א י"ל דהוא סבר דשמא לא יהי' הראיה כ"כ ברורה ומ"מ ע"י ראיה שיביא יודה לו הנתבע או הב"ד יחמירו עליו בשבועתו או יהפכו השבועה מה שאין כן כשכבר נשבע:
ז סָעִיף ב מה צורך כו'. וכן הדין מי שטען שאבד שטרותיו באונס הגזירה ולריחוק המקום א"א לו להביא ראיה כ"כ ריב"ש סי' קס"ט דף מ"א:
ח סָעִיף ב יש מי שאומר שנשבע ונפטר. פי' לאחר שאמר אין לי ראייה דקאמר דמשיב לו בלא ראיה היינו שנשבע נגד תביעתו ונפטר ואינו כו' וכ"כ הטור בשם ר' ישעי' ולא מצאתי מי שחולק ע"ז רק שרב"י מפקפק עליו קצת ע"ש ומ"ה כ' גם כאן לשון יש מי שאומר ועד"ר שם כתבתי ישוב לפקפקו של ב"י דלק"מ והיותר נראה לומר דהמחבר לא כוון לכתוב יש מי שאומר משום דיש פלוגתא בזה אלא כל מקו' שמצא דין שאינו נזכר ג"כ בשאר פוסקי' כ' עליו ויש מי שאומר וכן מוכח לפני' בדברי המחבר בכמה מקומות:
ט סָעִיף ב אין נותנין לו זמן כו' וכן אם קבעו לו זמן וטען שנתן זכותו לאחר אם א"א להודיעו פוסקין הדין שלא בפניו וע"ל ס"ס י"ח:
י סָעִיף ב וצריך להשיב כו'. וע"ל ר"ס כ' אם יכול לחזור ולטעון כשנתנו לו זמן לטעון ולא בא:
יא סָעִיף ב שיפרע לו בלא דחייה כו'. ראיה לדין זה ממ"ש לקמן סי' קכ"ט ס"ו דאם התנה עמו הכל לפי תנאו לענין שיכול להפרע ממנו מיד וא"כ הוא בערב כ"ש בלוה וק"ל:
יב סָעִיף ג מי שכנגדו חייב להגיד. הטור בשם הרא"ש מסיים בזה ז"ל דמ"ש הוא מאחר אדרבא כ"ש הוא כיון שיש בידו זכותו של כנגדו והוא תובע שלא כדין היאך יאכלוהו דבר איסור להגבותו ממון שאינו שלו וצריך עיון הא כ' הרא"ש בתשובתו כלל ו' סי' כ' דכשנותנין חרם אחר עדות אין החרם חל על הקרובי' ואין צריכין להעיד גם יש לתמוה על מור"ם דלקמן סי' כ"ח ס"ב הביאו וכ' שכן הוא עיקר וכאן סתם המחבר שכנגדו חייב להגיד ולא כ' מור"ם כלום וי"ל דדוקא כשנותנין חרם סתם כ' שם דהקרובי' לאו בני עדות נינהו אבל כשמפרש בהדיא שנותני' חרם גם אקרובים ואפי' על בעל דבר עצמו שיודה האמת ויגידו המעשה איך הי' חל החרם גם עליהן ואם מבקש הב"ד דבר זה צריכין הדייני' לעשות כן ואף שכתבתי לקמן בסי' כ"ח סקי"ז דגבי כה"ג דמפרש חולק הא"ז וכ' דאין החרם חל על הקרובי' מ"מ י"ל דמור"ם הכריע בזה כדעת המרדכי והיותר נראה דמ"ש הטור והמחבר אפי' הזכות ביד שכנגדו ר"ל שמונח בידו שטר שכתב עליו זכותו או הבעל דין יודע מי הן העדי' היודעי' זכות ע"ז חל החרם שיראה השטר או יגיד מי הן העדי' משא"כ כשנותנין חרם על מי שיוד ע לו עדות בע"פ שיבא ויגיד בזה דוקא כ' שאין הקרובי' ומי שכנגדו בכלל החרם דלא חל שם עדות אלא אמי שראוי להעיד וכשר לדבר ולא אמרינן בזה דמחוייב להגיד ויהי' הודאות בע"ד כמאה עדי' דא"כ כל מי שתופס בלא עדי' נמי נאמר כיון דמחויב להגיד על פי החרם ה"ל כאילו תפס בפני הב"ד ולא יהי' נאמן לטעון עליו כדי דמי תפיסתו אלא ודאי כל כה"ג אף שיודה נאמן במה שאומר אתה חייב לי במיגו דלא הודה וכמ"ש בגמ' בכופר במלוה דאמרי' מלוה ושנה יש לו עליו וכמ"ש בסי' צ"ב ובס"ס י"ז ע"ש ודו"ק:
יג סָעִיף ג שכנגדו היא פסול לשבע אם כו'. ע"ש דלא נסתפק בזה המחבר וכ' בפשיטות דאין נותנין ע"ז חרם ושאדרבה ראוי לנזיפה המבקש ליתן ע"ז חרם אם לא שאמר ברי לי יש לי עדי' שהוא פסול ואינם רוצי' להעיד בלי חרס ע"ז כ' שם דנותנין חרם אבל בב"י שם נראה קצת כאלו הוה פלוגתא בזה ואני כתבתי שם בדרישה דלית פלוגתא בזה ע"ש:
יד סָעִיף ד שטר שבידך כו'. פי' כשאומר כן לאיש אחר שאינו תובע שלו ועפרו"ד:
טו סָעִיף ד אם הלה אומר שאין בידו כו'. ובאומר איני יודע אם יש בו זכות בזה לא כ' כלום אבל הוא ממילא נלמד דא"ל אם אינך יודע מחויב אתה לראות ולבדוק בתוך שטרך ואם תמצא שיש לו בהם זכות תראהו לב"ד ואם אינך מבין ע"ז תראהו ג"כ להב"ד והם יבינו ויבררו הדבר ודברי' אלו כתבן הרמב"ם בהל' טוען בפ"ה הביאו הטור בס"ס ס' דבטוען איני יודע כופין אותו להוציא ר"ל באיני יודע איני מכיר ועוד כ' בשם הרמב"ם שם טען ואמר שאבד השטר מחרימין חרם סתם ואם טען ברי שהוא יודע בודאי שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו הר"ז נשבע היס' שאינו אצלו ונאבד ממש [ממנו] עכ"ל ול"ד שטוען נאבד ממני ה"ה אם טען לא הי' לי שטר כזה מעול' וזה טוען ברי לי שיש בידך שטר כזה דנשבע וז"ש המחבר כאן ואם טען זה שהוא יודע בודאי שהשטר הוא אצלו ה"ז נשבע היסת שאינו אצלו ומ"ה לא כתב המחבר לקמן ס"ס ס' כלום מדברי הרמב"ם הנ"ל וסמך אמ"ש כאן ודו"ק ובזה תבין דל"פ אהדדי הרא"ש והרמב"ם ולא כמ"ש הב"י ומשמעות ד"מ דלקמן ס"ס ס' ועד"ר מ"ש עוד מזה:
טז סָעִיף ה שיש בו זיוף כו'. ע' בנ"י פ' גט פשוט שכתב בשם הריטב"א והרשב"א שהטוען לחבירו שיתן לו טופס משטרו שמוציא עליו כ"ע מודים שיכול לומר בעל השטר אתה רוצה לבקש עלי עקיפין של שקר על שטר שלי כדי להפסידני וזה טענ' גדולה היא אבל מראה השטר לפני הדייני' והם יקראו וכן דנתי לפני רבותי כמה פעמים עכ"ל נ"י (ועיין בתשו' רשב"א סימן תקפ"ה) והמחבר ס"ל דבטוען זיוף יש בתוכו שאני וכן חלקו הב"י ומור"ם בהדיא בסי' ס' ע"ש בב"י במס"ה ובד"מ שם בסוף הסי' שהביאו לשון הרמב"ם וגם ל' הרא"ש שכתב ז"ל יש לחוש שהשטר מזויף הוא וכשיהי' הטופס בידו ישים אל לבו באיזה תחבולה נעשה השטר ויברר הדבר על בוריו ואם השטר כשר לא יכול לפוסלו כלל ע"י הטופס שבידו עכ"ל בקיצור ודקדקו מל' שלא כ"כ אלא אטענה שטען הלוה שהוא מזויף משום שאז לא יכול לפסול השטר על ידי הטפסה אם אינו מזויף אבל לפע"ד נראה לדקדק מאותו תשובה איפכא ועיין שם ותמצא שהשיב להשואל ששאל על שהיה מנהגם ליתן הטפסת שטר לכל בעל דין שביקש אותו ושמקרוב נראה להן תשובת הרשב"א שכתב שאין ליתן לו הטפסה (וכמ"ש הנ"י בשמו כנ"ל) והשיב להן כנ"ל וכתב דדוקא לכתוב טענת הנתבע אצל התובע אמרו בגמרא שיש קפידא דהתם אדם פקח ובעל תחבולות מתוך שטענות חבירו מצויות אצלו ורוא' אותן בכל שעה מחפש תחבולות לשנות הידוע ולבטל את דברי אמת של חבירו ולהטעי' שקר שלו מה שאין כן בהטפסת השטר כו' הלכך החזק במנהגך ואל תרף כי מנהג הגון וצדק הוא עכ"ל ובריש התשוב' נמי כתב שם שמנהג פשוט הוא בכל דייני אשכנז לתת לנתבע הטפסת השטר אולי ימצא בו זיוף כו' ע"ש. והנ' מדהשואל כתב לו שמנהגם הי' ליתן הטפסה לכל נתבע והרא"ש השיב לו שכן הוא מנהג אשכנז ושמנהג הגון וצדק הוא ולא חילק לכתוב דהיינו דוקא בטוען טענת מזויף ועוד דמשמע שם שבא לדחות תשובת רשב"א דכ' דאין ליתן הטפסה ולא כתב שהרשב"א איירי באינו טוען טענת מזויף מכל זה נשמע דלהרא"ש ולמנהג אשכנז אין חילוק אלא בכל ענין שמבקש הנתבע טופס כדי לבקש זכות לטענתו מתוך השטר שנותנין לו ומדברי נ"י הנ"ל אין ראיה בדבר שהרי משמיה דהרשב"א כ"כ והרא"ש דחה דבריו וכנ"ל וגם איכא למימר דלרבותא נקט הרא"ש בדברי תשובתו ל' זיוף שאף שהגרר או מחק של זיוף לא יוכר מתוך ההטפסה עצמו מ"מ נותנין לו ההטפסה אולי ע"י יחשב באיזה מקום שהוא מזויף הגרר ומחק בגוף השטר ויאמר אותו להדיינים וייראו אחריו ק"ו לשאר זכיות דהן ניכרים גם מתוך הטפסת השטר ומש"ה כתב הרא"ש שם דדוקא לכתוב טענת התובע והנתבע יחד איכא קפידא משום דבטענות אדם חריף יכול לתרץ ולהשיב על טענת חבירו משא"כ בדברי גוף השטר דקשה להוסיף או לגרוע ממנו כנ"ל ודו"ק:
א סָעִיף ג מי שכנגדו. עיין סמ"ע שמחלק בין הך דהכא להך דסימן כ"ח דהכא החרם הוא שיראה השטר או יגיד מי הן העדים מה שאין כן כשנותנין חרס על מי שיודע עדות בע"פ שיבא ויגיד בזה אין הקרובים ומי שכנגדו בכלל החרס. וב"ח כתב דוקא בעדות בע"פ אין החרס חל על שכנגדו אבל בחשבון כתב בכתב יד שכנגדו חל עליו החרס ע"ש:
א סָעִיף א אחד. פירוש בין נתבע בין תובע דכשהנתבע רוצה לישבע על תביעתו והתובע אינו מניחו כי אמר שיש לו עדים אז נותנין לו זמן ל' ולא יותר והא דכתב מור"ם בסי' כ"ד בהג"ה דכשהתובע אינו רוצה שישבע לו עכשיו שומעין לו הא התם נמי קאמר דאי זילי נכסי דנתבע ע"י זה שומעין להנתבע מיהו ל' יום ממתינין לתובע מאחר שטוען יש לי עדים שהוא כדברי ובסי' כ"ד מיירי שאינו טוען שיש לו עדים משום הכי בזילי נכסי נשבע לו מיד והא דנותנין זמן שלשים יום היינו בסתם בני אדם אבל בגברא אלמא יתבאר לקמן סי' צ"ח. סמ"ע:
ב סָעִיף ב דיהבי. פי' אתובע קאי וקאמר הא דנותנין לו זמן ל' יום ולא יותר דוקא כו' אבל בנתבע אין לחלק בהכי. סמ"ע:
ג סָעִיף א שבועתו. כתב הסמ"ע אע"ג דיכול להביא עדים או ראיה גם אחר השבועה ולסתור דינו כמ"ש בס"א י"ל דסבר שמא לא יהי' הראיה כ"כ ברורה ומ"מ ע"י ראיה שיביא יודה לו הנתבע או הב"ד יחמירו בשבועתו או יהפכו השבועה משא"כ כשכבר נשבע והב"ח והט"ז תרצו בענין אחר ע"ש:
ד סָעִיף ב מצויה. וכן הדין מי שטען שאבד שטרותיו באונס הגזירה ולריחוק המקום א"א לו להביא ראיה. סמ"ע בשם הריב"ש:
ה סָעִיף ב שאומר. כתב הסמ"ע דכל מקום שמצא המחבר דין שאינו נזכר ג"כ בשאר פוסקים אף שאין בו פלוגת' כתבו בשם יש מי שאומר וכן מוכח בדברי המחבר בהרבה מקומות עכ"ל:
ו סָעִיף ב להשיב. ע"ל ר"ס כ' אם יכול לחזור ולטעון כשנתנו לו זמן לטעון ולא בא וכן אם קבעו לו זמן וטען שנתן זכותו לאחר אם א"א להודיעו פוסקים הדין שלא בפניו וע"ל ס"ס י"ח. סמ"ע:
ז סָעִיף ב דחייה. כתב הש"ך דבתשובת הריטב"א שבב"י אי' בזה"ל אם כתוב בשטר שישלם לו לזמן הקצוב בלי השמטה ובלי תביעת שום זמן ב"ד תנאו קיים והרב קיצר בדבר וע"ל סי' קכ"ט ס"י:
ח סָעִיף ג שכנגדו. צ"ע דלקמן סי' כ"ח ס"ב בהג"ה כשנותנין חרם אחר עדות כתב הרמ"א דאין החרם חל על הקרובים ושכן עיקר וכאן סתם המחבר דשכנגדו חייב להגיד ולא כתב הרמ"א כלום ונראה דכאן ר"ל שמונח ביד שכנגדו שטר שכתוב עליו זכותו או שהוא יודע מי הן העדים היודעים זכותו על זה חל החרם שיראה השטר או יגיד מי הן העדים משא"כ כשנותנין חרם על מי שיודע עדות בע"פ שיבא ויגיד בזה אין הקרובים בכלל החרם דאינן ראוין להגיד. סמ"ע:
ט סָעִיף ד כשאין. ואם אמר איני יודע אם יש לך זכות בו כופין אותו להוצי' לראותו לבדוק בו אם ימצא שם כתוב זכותו גם אם טען הלה שאבד השט' מחרימין חרם סתם ואם זה טוען ברי שיודע בודאי שיש אצלו שטר שיש לו זכות בו הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו ונאבד ממש ול"ד שטוען נאבד דה"ה אם טען לא הי' לי שטר כזה מעולם וזה טוען ברי לי שיש בידך שטר כזה דנשבע ומש"ה לא כתב המחבר לקמן ס"ס ס' כלום דסמך אמ"ש כאן ודלא כמשמעות ד"מ דלקמן עכ"ל הסמ"ע וע"ש:
י סָעִיף ה נותנים. כתב הסמ"ע דבנ"י איתא שהטוען לחבירו שיתן לו טופס משטרו שמוצי' עליו כ"ע מודים שיכול בעל השטר לומר אתה רוצה לבקש עלי עקיפין של שקר על השטר שלי כדי להפסידני וזו טענה גדולה היא כו' ונ"ל דהמחבר ס"ל דבטוען זיוף יש בתוכו שאני וכן חלקו הב"י ומור"ם בהדי' בסי' ס' ודקדקו כן מלשון הרא"ש אבל לענ"ד נראה לדקדק איפכא שכתב דדוקא לכתוב טענת הנתבע אצל טענת התובע אמרו בגמ' שיש קפידא דמתוך שטענות חבירו מצויות אצלו ורואה אותן בכל שעה מחפש תחבולות לבטל דברי אמת של חבירו משא"כ בהטפסת השטר הרי דלא חילק ליכתב דהיינו דוק' בטוען טענת מזוייף ש"מ דבכל ענין שמבקש הנתבע טופס כדי לבקש זכותו מתוך השטר נותנין לו כו' ע"ש אבל הש"ך כתב דהב"ח הסכים לדעת המחבר דבלא טענת זיוף אין נותנים הטפסה וע' בתשו' ר"ל ן' חביב סי' צ"ז:
א סָעִיף ב ויש מי שאומר. עבה"ט בשם סמ"ע דכל מקום שמצא המחבר כו' וע' בס' בר"י אות ג' שכ' דכלל זה של הסמ"ע סברו וקיבלו הב"ח והט"ז והכנה"ג בכמה מקומות ואין חילוק בין אם כתב יש מי שאומר או ויש מי שאומר ודלא כס' ריח שדה דף כ"ו שרוצה לחלק בזה ונעלם ממנו שכ"כ הסמ"ע עוד בסימן כ"ו ס"ק י"ג וסי' ל"ה סק"י ובשניהם כתב מרן ויש מי שאומר כו' גם לאו דוקא כשהוא סברת יחיד אלא אפילו אם ב' או ג' מהפוסקים ס"ל הכי וזה מוכח מדברי הסמ"ע דסי' כ"ו הנ"ל כו' ומיהו הדבר ברור דימצא בדוכתי טובא שכותב מרן יש מי שאומר היכא דאיכא פלוגתא אלא דכי חזינן דליכא פלוגתא כוונת מרן משום שהוא מחודש וזה פשוט וכ"כ הכנה"ג סי' ת"כ וכ"כ בס' ריח שדה שם ודלא כיד אהרן אה"ע סי' י"ז כו' והאריך בזה ע"ש:
ב סָעִיף ד שטר שבידך. כתב הסמ"ע פי' כשאומר כן לאיש אחר שאינו תובע שלו עכ"ל והועתק דבריו אלה בבאה"ג ובמסורת ובעטרת צבי ובמאמר קדישין ועיין בתשובת שבו"י סימן קמ"ג שתמה על זה דמשמע דבתובע שלו אינו חייב להוציאו ובאמת בב"ח ובכנה"ג מבואר דבתובע עצמו יותר מוכרח להראות ועלה בדעתו להגיה אות א' במקום שכ' פי' וצ"ל כשאומר אפילו טעה המדפיס והשמיט אות א' וצ"ל אפילו כשאומר לאיש אחר וכ"ש להתובע עצמו. ושוב כ' דנכון בלי הגהה דהסמ"ע לא קאי ארישא דמלתא אחייב להוציא ולהכי כתב תיבת וכו' דכוונתו אסיפא באם הלה אומר שאין בידו שטר שיהא בו שום זכות לזה אין מחייבי' אותו כו' ועל זה כתב פי' לאחר שאינו תובע אבל בתובע ודאי בכל ענין מחייבין אותי וכן מבואר מדברי הדרישה וכזה סיים בסמ"ע ועפר"ד ע"ש עוד ויובא לקמן סימן ע"ב סי"ז ס"ק כ"ב:
ג סָעִיף ד שאין בידו. עבה"ט שכתב ואם אמר איני יודע כו' ועיין בכנה"ג בהגב"י אות ה' ובס' בר"י מ"ש בזה:
ד סָעִיף ד ה"ז נשבע היסת. עיין לקמן סימן פ"ז סכ"ה ועיין בתשובת חות יאיר סימן ה' יובא קצת לקמן סי' כ"ב ס"א ס"ק ט':
ה סָעִיף ה נותנים לו. עבה"ט ובכנה"ג לקמן סי' סמ"ך ועיין בספר בר"י אות ה' שכתב דביורש כתב בספר גור אריה דלכ"ע נותנין לו הטופס וכן עשו הלכה למעשה רבני מנטובה ועיין בספר עדות ביהוסף ח"ב ס"ס א' ע"ש שם:
א סָעִיף א שלשים יום. מהא דב"מ קי"ח א':
ב סָעִיף א וצריך לשלם. כנ"ל בסי' י"ד ע"ש:
ג סָעִיף א ואם גלוי. עב"ק מ"ו ב' ושם תוס' ד"ה שאין נזקקין וי"ל כגון דשמעון כו':
ד סָעִיף א וה"ה אם. מדקא' ואם אמר קבעו לי זימנא כו' בסתם ש"מ הכל לפי ראות עיני הדיין:
ה סָעִיף ב כל תנאי. ב"מ סוף פ"ז וכתובות פ"ה:
ו סָעִיף ג חייבי הדיין להפרישם מאיסור אם לא יגיד כו' וכמ"ש בב"ק נ"ו א' פשיטא דאורייתא הוא כו':
ז סָעִיף ג אפי' אם. להפרישו מגזילה וכמ"ש אי לנפשיה ממונא כו' וע"ש בתוס':
ח סָעִיף ד חייב להוציא. ב"ב קסח א' דכ"ע כופין כו':
ט סָעִיף ד אבל אם. ואם כו'. כדין כל טענה וכפירה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.