א הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם, כָּל קִלְקוּל שֶׁיֶּאֱרַע בַּכְּתָלִים, מִן הַתִּקְרָה וּלְמַטָּה, חַיָּב בַּעַל הַבַּיִת לְתַקְּנוֹ. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְתַקְּנוֹ, בַּעַל הָעֲלִיָּה כּוֹפֵהוּ. וּמִן הַתִּקְרָה וּלְמַעְלָה, יְתַקְּנֶנּוּ בַּעַל הָעֲלִיָּה, אִם יִרְצֶה; וְהַתִּקְרָה בְּעַצְמָהּ הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְהַמַּעֲזִיבָה שֶׁעָלֶיהָ הִיא שֶׁל בַּעַל הָעֲלִיָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב לְתַקֵּן הַתִּקְרָה, אֶלָּא בַעַל הָעֲלִיָּה צָרִיךְ לְתַקְּנוֹ, וְכֵן נִרְאֶה לִי לָדוּן; וְכָל צָרְכֵי הַגַּג חַיָּב בַּעַל הָעֲלִיָּה לְתַקֵּן גַּם כֵּן. וְדַוְקָא בְּב' שֻׁתָּפִין, אֲבָל בְּשׂוֹכֵר וּמַשְׂכִּיר, עַל הַתַּחְתּוֹן לְתַקֵּן הַתִּקְרָה (עַיֵּן בַּטּוּר וְהַמַּגִּיד פי"א דִשְׁכֵנִים וְנ"י סוֹף ב"מ).
ב נִדַּלְדְּלוּ קוֹרוֹת הַבַּיִת וְיָרְדוּ לַאֲוִיר הַבַּיִת, אִם הִגִּיעוּ לְתוֹךְ עֲשָׂרָה טְפָחִים, סוֹתֵר וּבוֹנֶה. וְאִם לֹא הִגִּיעוּ, יָכוֹל בַּעַל הָעֲלִיָּה לְעַכֵּב עָלָיו, וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת: אֲנִי אֶשְׂכּוֹר לְךָ מָקוֹם כְּדֵי שֶׁתָּדוּר בּוֹ עַד שֶׁאֲתַקֵּן הַתִּקְרָה, אֲפִלּוּ אֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אֶלָּא בְּעֵצִים, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ: אֵינִי רוֹצֶה שֶׁאֶטְרַח מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כְּדֵי שֶׁתְּתַקֵּן בֵּיתְךָ. הִתְנוּ בֵינֵיהֶם דָּבָר זֶה, אִם נִשְׁאַר בְּגֹבַהּ הַבַּיִת שֶׁיִּקַּח אָדָם חֲבִילָה בֵּינוֹנִית עַל רֹאשׁוֹ וְיִכָּנֵס בָּהּ תַּחַת קוֹרוֹת אֵלּוּ שֶׁנִּתְעַקְּמוּ, אֵינוֹ סוֹתֵר, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לִכָּנֵס עַד שֶׁיָּכֹף רֹאשׁוֹ, סוֹתֵר וּמְתַקֵּן וּבוֹנֶה, וְאֵין בַּעַל הָעֲלִיָּה יָכוֹל לְעַכֵּב, שֶׁהֲרֵי הִתְנוּ בֵּינֵיהֶם תְּחִלָּה. הַגָּה: לֹא נִדַּלְדְּלוּ הַקּוֹרוֹת, אֶלָּא הֻשְׁפְּלָה הַתִּקְרָה מֵחֲמַת שֶׁנִּכְנְסוּ כָּתְלֵי הַבַּיִת בָּאָרֶץ וְהִגִּיעָה עַד פָּחוֹת מִי', הוֹצָאוֹת הַהַגְבָּהָה עַל שְׁנֵיהֶן; וּלְמַעְלָה מִי', הָעֶלְיוֹן יָכוֹל לְעַכֵּב, וּכְדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר (טוּר סי"ג וּכְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י שָׁם, עַיֵּן בב"י). כֹּתֶל שֶׁבֵּין רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן, וְהִיא שֶׁל אֶחָד מֵהֶן, יָכוֹל לְסָתְרָהּ כְּשֶׁיִּרְצֶה, וְאֵין הַשֵּׁנִי יָכוֹל לִמְחוֹת (מָרְדְּכַי רֵישׁ ב"ב). וְאִם הַכֹּתֶל רָעוּעַ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שֶׁל שְׁנֵיהֶן, אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לְסָתְרָהּ וְהַשֵּׁנִי צָרִיךְ לָתֵת חֶלְקוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח ד' וה').
ג נָפְלוּ שְׁנֵיהֶם, הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה, הֲרֵי שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִין בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים וּבֶעָפָר וּכְפִי מַה שֶּׁאֶחָד גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ נוֹטֵל יוֹתֵר בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים וּבֶעָפָר (טוּר ס"ד). וְאִם נִשְׁתַּבְּרוּ מִקְצָת הָאֲבָנִים, רוֹאִים אֵיזֶה רְאוּיִים לְהִשְׁתַּבֵּר, אִם אַבְנֵי הַבַּיִת אוֹ אַבְנֵי הָעֲלִיָּה; וְדָבָר זֶה יָדוּעַ מִדֶּרֶךְ הַנְּפִילָה, אִם נָפַל הָעֶלְיוֹן עַל הַתַּחְתּוֹן וַהֲרָסוֹ, אוֹ נִשְׁמַט הַתַּחְתּוֹן וְנָפַל הָעֶלְיוֹן וְנֶהֱרַס; וְאִם אֵינָם יוֹדְעִים כֵּיצַד נָפַל, חוֹלְקִין הָאֲבָנִים הַשְּׁלֵמוֹת וְהַשְּׁבוּרוֹת:
ד הָיָה אֶחָד מַכִּיר מִקְצָת הָאֲבָנִים, וְהֵן שְׁלֵמוֹת, וְהַשֵּׁנִי מוֹדֶה לוֹ בְּכֻלָּם, אוֹ שֶׁמּוֹדֶה עַל קְצָתָם וְעַל קְצָתָם אוֹמֵר לוֹ: אֵינִי יוֹדֵעַ, נוֹטְלָן, אֲפִלּוּ הֵן גְּדוֹלוֹת וְטוֹבוֹת יוֹתֵר מִשְּׁאָר אֲבָנִים, וְהַשֵּׁנִי נוֹטֵל כָּל כָּךְ שְׁלֵמוֹת כְּנֶגְדָן.
ה אָמַר בַּעַל הָעֲלִיָּה לְבַעַל הַבַּיִת לִבְנוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּבְנֶה עֲלִיָּתוֹ עַל גַּבָּיו, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה; הֲרֵי בַּעַל הָעֲלִיָּה בּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת כְּשֶׁהָיָה, וְיוֹשֵׁב וְדָר בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ כָּל יְצִיאוֹתָיו, וְאַחַר כָּךְ יָבֹא וְיִבְנֶה עֲלִיָּתוֹ אִם יִרְצֶה. וְאִם אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לִבְנוֹת, בַּעַל הָעֲלִיָּה נוֹטֵל שְׁלִישׁ הַקַּרְקַע, וּבַעַל הַבַּיִת שְׁנֵי שְׁלִישִׁים. וְכֵן אִם מוֹכְרִין אוֹתָהּ מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, חוֹלְקִין הַדָּמִים כֵּן (טוּר).
ו רָצָה בַּעַל הַבַּיִת לִבְנוֹת בֵּיתוֹ, בּוֹנֵהוּ כְּשֶׁהָיָה. וְאִם בָּא לְשַׁנּוֹת בַּכְּתָלִים, אִם חִזֵּק אוֹתָם וְהִרְבָּה בְּרָחְבָּם יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיוּ, שׁוֹמְעִין לוֹ. רָצָה לְמַעֵט בְּרָחְבָּם אוֹ לִפְחֹת מֵחָזְקָם, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ אֲבָנִים, וּבִקֵּשׁ לְהַחֲזִיר לְבֵנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. בָּא לְשַׁנּוֹת אֶת הַתִּקְרָה לְקוֹרוֹת כְּבֵדִים וַחֲזָקִים, שׁוֹמְעִין לוֹ. לִפְחֹת מִמַּה שֶּׁהָיוּ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הִרְבָּה בַּחַלּוֹנוֹת אוֹ שֶׁהוֹסִיף בְּגֹבַהּ הַבַּיִת, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מִעֵט בַּחַלּוֹנוֹת אוֹ שֶׁמִּעֵט בְּגֹבַהּ הַבַּיִת, שׁוֹמְעִין לוֹ.
ז וְכֵן בַּעַל הָעֲלִיָּה בּוֹנֶה אוֹתָהּ, אִם רָצָה, כְּשֶׁהָיְתָה. וְאִם בָּא לְשַׁנּוֹת הַכְּתָלִים לְהַרְחִיב וּלְהַחֲזִיק, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכְבִּיד עַל כֹּתֶל הַתַּחְתּוֹן. אֲבָל לְמַעֵט שׁוֹמְעִין לוֹ. וְכֵן בְּקוֹרַת תִּקְרָה הָעֶלְיוֹנָה, אִם שִׁנָּה אוֹתָם לְקַלִּים מִמַּה שֶּׁהָיוּ, שׁוֹמְעִין לוֹ. לִכְבֵדִים מֵהֶם, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הִרְבָּה בַחַלּוֹנוֹת אוֹ שֶׁמִּעֵט בְּגֹבַהּ הָעֲלִיָּה, שׁוֹמְעִין לוֹ. אֲבָל אִם מִעֵט בַּחַלּוֹנוֹת אוֹ הִרְבָּה בַּגֹּבַהּ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הַגָּה: וּמִיהוּ, כָּל שֶׁאֵין הַקְפָּדָה רַק בְּכֹבֶד הַבִּנְיָן, אִם הָיָה הַמִּנְהָג לְשַׁנּוֹת אָזְלִינָן בַּתְרֵהּ (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד וּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תתקל"א). יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דַּאֲסוּרִים לְשַׁנּוֹת, הַיְנוּ כְּשֶׁלָּקְחוּ אוֹ יָרְשׁוּ, זֶה הַבַּיִת וְזֶה הָעֲלִיָּה, אֲבָל כְּשֶׁבָּנוּ מִן הַהֶפְקֵר, יְכוֹלִין לְשַׁנּוֹת, שֶׁהֲרֵי בַתְּחִלָּה אִם הָיָה רוֹצֶה הָיָה בּוֹנֶה כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב כ"ז ח"ג).
ח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁכֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁהַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם, כָּל אֶחָד בּוֹנֶה וּמַגְבִּיהַּ וּמַכְבִּיד כְּמוֹ שֶׁיִּרְצֶה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ כָּל כָּךְ שֶׁיִּתְקַלְקֵל הַבִּנְיָן לְפִי רְאוֹת עֵינֵי הַבְּקִיאִים בְּבִנְיָן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָנֵי מִלֵּי בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ הַשֻּׁתָּפִים לְהַקְפִּיד בְּכָךְ, אֲבָל אִם נָהֲגוּ לְהַקְפִּיד, מְעַכֵּב עָלָיו:
א סָעִיף א הבית והעליה כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' צ"א ובתשו' רמ"א סי' ע"ז ובתשובת ר"ל ן' חביב סי' קכ"ח באריכות ובתשובה מהרשד"ם סי' רס"ח ועיין בסמ"ע ס"ק א' עד דדוקא בסמוך ס"ה כו' וי"ל לפי מ"ש נ"י בשם הרמב"ם איירי בס" ה כגון שהלך למדה"י עיין בב"י ובמ"מ וכ"מ:
ב סָעִיף א וכל צרכי הגג כו' ע"ל סי' קנ"ה ס"ד בהג"ה מ"ש בשם הריב"ש ובסמ"ע ס"ק י"ב ועיין בב"ח:
ג סָעִיף ב לא נדלדלו הקורות כו'. עיין בס' א"א דף צ' ע"ב עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רס"ח:
ד סָעִיף ד ועל קצתם אמר לו כו' דה"ל כמ"מ דאי"ל על השאר ונוטל הלה שכנגדו בלא שבועה כדין המחוייב שבועה ואי"ל בדבר דה"ל למידע כמ"ש בסי' ע"ה וגם בכאן רגיל האדם ליתן דעתו על אבניו במה הוא בונה וה"ל למידע תו' עכ"ל סמ"ע ס"ק י"א והיינו תוס' ריש פ' שור שנגח הפרה ופ' השואל דף צ"ז ע"ב אכן הנ"י פ' הבית והעלי' כתב שר"ן כתב דמהא שמעינ' דאפילו בדבר דלא ה"ל למידע ה"ל משויל"מ וכן העליתי לעיל סי' ע"ב סי"ב ס"ק נ"א ע"ש:
ה סָעִיף ה אמר בעל העלייה כו' עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' ק"פ:
ו סָעִיף ז אם היה המנהג לשנות כו' והב"י והב"ח פסקו דהיינו דוקא במקום שאין נוהגים השותפין להקפיד בכך ע"ש:
א סָעִיף א בעל עליה נופהו. עפ"ר שם כתבתי דכפייה זו היא דכופה אותו בחרמות או יורדין לנכסיו דדוקא בסמוך ס"ה בנפלו כל הבית והעלייה אין כופין להתחתון לבנות משא"כ כאן דלא נפלו אלא שנתקלקלו הכתלים ועומד לתקן. גם אין לפרש כאן הכפייה לב"ה במה שירד בעל העלייה וידור למטה כמ"ש הטור והמחבר בסימן קס"ה בבית הבד שנפחתה ובסי' שי"ב ס"ח בעלייה שנפחתה דכיון דנתקלקלו הכתלים אינו ראוי לדירה:
ב סָעִיף א יתקננו בעל העלייה אם ירצה בזה תלהו ברצונו דבעל העלייה משום דבעל הבית ודאי לא יקפיד במה שלא יתקן כותלי עלייתו כי אדרבא ניחא ליה בקילקולם כדי שלא ידור שם בעל העלייה ויכבד עליו ולא בא ללמדינו בזה אלא שאין בעל העלייה יכול לכפות לבעל הבית שיתקננו לו ואפילו לבנות עמו יחד אלא יתקננו לנפשו אם ירצה:
ג סָעִיף א והתקרה בעצמה היא של בעל הבית הטור מסיק בטעמו ז"ל לפי שיאמר העליון לתחתון נטלתי אני עלייה נגד בית כשם שאתה עומד בקרקעך שנטלת כך העמידני בקרקעי וקרקע של העליון הוא התקרה עכ"ל וא"ת למה צריך התחתון לתקן כל התקרה לעליון במקום קבוע שעומד עליה תחתון הא לתחתון לפחות יש לו חצי' בקרקע והעליון לא וויתר עמו כ"א בחצי השנייה וא"כ גם בתקרה לא יצטרך ליתן לו התחתון כ"א חצי ההוצאה וי"ל דעיקר הטעם הוא כיון דגם בעל העליי' צריך לתקן התקרה או הגג או שניהן שע"ג עלייתו וה"ק ליה אני קבלתי עלי הוצאות התקר' והגג שע"ג עלייתי ע"מ שיהיה לי עמידת רגל בעלייה כשם שיש לך ע"ג הארץ ואז משוה בהוצאה אני למעל' ואתה למט' וק"ל. וה"ט אינו כ"א בתקר' שא"א לבעל עלייה לעמוד ע"ג זולתה משא"כ בהמעזיב' שע"ג דאינה באה אלא לאשוויי גומות להנאת העליון גם שלא יזיק העליון בשפיכת המים על התחתון ויתחייב דהו' כגירי' דיליה כמ"ש בסי' קנ"ה מ"ה היא על בעל העלייה וז"ש המחבר והוא מל' הרמב"ם והמעזיבה כו' של בעל העליי' ר"ל הוצאתו על העליון גם י"ל דמ"ה כתב של בעל העלייה דתחלת עשייתו היא בשביל העליון:
ד סָעִיף א דאין בעל הבית חייב כו' הטור מסיק בטעם ז"ל דמסתמא אדעת' דהכי נחית בעל העלייה להעלייה שלא יתקננו לו התחתון כי התחתון אינו חושש להתקר' שהגג מגין עליו ואף אם ירצה בעל העליה לסלק הגג כדי שיצטרך ב"ה לתקן התקרה מוחין בידו שהגג משועבד לב"ה אף כשיש שם תקרה כי הדבר ידוע אם ירדו גשמים על התקר' יעברו גם לבית ואדעתא דהכי חלקו מעיקרא שיתקן בעל העליי' את גגו שלא ירדו מי גשמים לתחתון אבל התחתון אינו מחוייב כלל להעמיד רגל עליון עכ"ל. ובזה מבוארים דברי מור"ם בהג"ה ועד"ר שם הבאתי לשון רש"י דכ' שם (בדף קי"ו) בפי' המשנ' דקתני הבית והעליי' של שנים שנפלו אמר בעל העליי' לבעל הבית לבנות ז"ל שא"ל לב"ה שיבנה החומה והתקר' התחתונ' המוטלין עליו לבנות והוא יבנה החומה מן התקרה ולמעלה והתקרה העליונ' של הגג עכ"ל הרי לפנינו דגם רש"י ס"ל דעל התחתון לבנות התקר' שע"ג ביתו וכתבתי דצריך לומר דלא כתב רש"י כן אלא בבית ועלייה שנפלו לגמרי שכשבאין לחזור ולבנותו ודאי מוטל על התחתון לבנות ביתו ואין בית בלא תקרה והעליון יבנה עלייתו עם תקרתו או גגו שע"ג ומ"ש הטור ומור"ם בשם רש"י כאן דעל העליון לתקן התקרה היינו אחר שכבר נבנת' התקר' ולא נפלה רק נפחת' דעל העליון שהוא ע"ג לתקנו דמסתמא אדעתא דהכי נכנסו בתחלה שכל א' יתקן מה שהוא צריך לו והרי בע"ה א"צ להתקרה כיון שיש גג ע"ג ודו"ק. ומאי דמסיק וכתב דבשוכר ומשכיר חייב התחתון לתקנו טעמו משום דדוקא בשני שותפים שייך ה"ט משא"כ בשוכר ומשכיר דכיון דבשכירתו הוא דר שם בעלייה חייב ליתן לו דירה שלימה ולתקן לו התקרה והגג וגם הכתלים "ובע"ש כ' בר"ס זה ז"ל שנים שהיו שותפין כו' "עד וכן שוכר ששבר את העליי' מבעל הבית כו' "עד מהתקר' ולמעל' יתקננו בעל העליי' כו' ע"ש ולא נהירא לי לחלק בשוכר מחבירו בין תקר' לכתלים דלמעל' ממנו בהעלייה דודאי מתחל' שכרוהו ממנו אדעתא שיהי' ראוי לדור בו מכל וכל וא"ת דמיירי דמתחל' היה ראוי לדור בו ואח"כ נתקלקל דיכול לומר לשוכר מזלך גרם שנתקלקל א"כ גם בתקרה שנפחת' יאמר כן וק"ל:
ה סָעִיף ב נדלדלו קורות הבית וירדו לאויר הבית אם ירדו לתוך עשר' כו' כן היא לשון הרמב"ם ומוכח מדבריו דאיירי שהכתלים מטה ומעל' קיימי כדמעיקרא אלא שהתקרה נתדלדל וירד למט' ומ"ש סותר ובונה דמשמע דהתחתון לחוד סותר ובונה הרמב"ם לטעמי' דפסק דעל בע"ה התחתון לתקן התקרה והטור שכתב הושפלה התקרה כולה וירדה למט' הגיע לי"ט תחתונים חייבין שניהן לחזור ולבנות נרא' דג"כ איירי כשהכתלים עומדים על מעמדם כדמעיקרא והתקר' הושפל' וירדה כדפי' הרמב"ם דהרי לא הזכיר הטור בלשונו שום שינוי בכתלים כ"א בתקרה והא דכ' דצריכין שניהן לבנות הוא לטעמיה דפסק לפני זה דעל העליון לבנות התקרה וכאן דאין דירה לתחתון צריך התחתון לסייע להעליון ומור"ם דכתב הושפלה התקר' מחמת שנכנסו כותלי הבית בארץ וכו' נקט כל' רש"י שפי' כן משום דל' הגמרא משמע כן אבל הרא"ש והטור נראין לפרש כמ"ש. וק"ק על מור"ם דה"ל לכתוב שהדין כן גם אם הושפלה התקרה ולא הכתלים מאחר שכ' בס"א בהג"ה דעת הטור ועפ"ר:
ו סָעִיף ב לתוך עשרה טפחים וכו' דתוך י"ט א"א לשמש שם כלל ויכול התחתון לומר לעליון אין לך כח לדחני מרשותי:
ז סָעִיף ב סותר ובונה כו' המ"מ כ' שם ע"ז ז"ל ומ"ש סותר ובונה ר"ל הבע"ה התקרה והעליון המעזיבה לפי מ"ש למעלה עכ"ל:
ח סָעִיף ב יכול בעל עלייה לעכב עליו ז"ל הטור ואפי' יאמר התחתון אני אבנה הכל משלי ואתן לך מקום לדור עד שאבננו יכול העליון לומר איני רוצה להטריח ולצאת:
ט סָעִיף ג אם נפל העליון על התחתון והרסו כו' ז"ל הטור רואין איזה מהן ראויין להשתבר כגון אם נופל למרחוק אז העליון משתבר יותר ואם נפל תחתיו אז התחתון משתבר יותר עכ"ל ועד"ז יש לפרש דברי המחבר שכתב לשון הרמב"ם דמ"ש דאם נפל העליון והרסו ר"ל שהתחתונים נהרסו ונשברו וזהו כמ"ש הטור ונפל תחתיו כו' ומ"ש או נשמט התחתון ונפל העליון ונהרס י"ל שנפל העליון למרחוק וממילא נשארו התחתונים בשלימתן אלא שנשמטו ממקומם ומ"ש ואם אינם יודעים כו' היינו כגון שנפל בלילה ופינה משם וכ"כ בטור:
י סָעִיף ג חולקים האבנים כו' הטור מסיק וכ' ז"ל ואפי' הן ברשות של א' מהן לא חשבינן ליה מוחזק בהן דשותפין לא קפדי אהדדי:
יא סָעִיף ד ועל קצתן אומר איני יודע כו'. דה"ל כמודה מקצת דאינו יכול לישבע על השאר ונוטל הלה שכנגדו בלא שבועה כדין המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע בדבר דהוה ליה למידע כמ"ש בסי' ע"ה וגם בכאן רגיל האדם ליתן דעתו על אבניו במה הוא בונה וה"ל למידע תוס' ועפ"ר:
יב סָעִיף ד והשני נוטל כל כך שלימות כנגדן. דהרי בחזקת שניהם הן אבנים ואין הלה טוען ברי שאין לשכנגדו בהן כ"כ שלימות אלא שמרויח הראשון בנטילתו היותר טובות גם יפה כחו דאם לא נמצא כ"כ עוד שלימות דיפסיד השני ואם יש עוד יותר אחר שנטל זה כנגדן חולקין בשוה ועפ"ר:
יג סָעִיף ה הרי בעל העליי' בונה את הבית כו'. אבל אין כופין לב"ה שיבנהו ממעותיו כיון דאפשר ליה לבנות למטה ולדור בו ועמ"ש בר"ס זה עוד מזה:
יד סָעִיף ה ויושב ודר בתוכו עד שיתן לו. ואין מחשב כריבית כיון דהקרקע משועבדת ג"כ לעליי' ובע"ה בלא"ה לא דר בכאן:
טו סָעִיף ה נוטל שליש הקרקע בגמ' יהיב טעמא משום דעלייה מפסיד שליש הבית פי' דאם הבית היה מצד עצמו ראוי לעמוד תשעים שנה עתה שהעלייה והדרים בה הוא ע"ג הבית אינו עומד אלא ס' שנה הלכך נוטל שליש בהקרקע:
טז סָעִיף ה וכן אם מוכרים אותה מדעת שניהן כו'. כן הוא ג"כ ל' הטור דבעינן דעת שניהן דודאי אין הב"ה יכול למכור הקרקע בע"כ של בעל העליי' אף אם ירצה ליתן לו שליש דמי המכירה דיאמר בקרקעי ניחא לי לבנות עליה דירה לאחר זמן. ואם ירצ' בע"ה למוכר' ולהתנות עם הלוקח שיבנ' זה עליי' ע"ג זהו פשיטא דיכול לעשות דמה לו שיבנ' ע"ג ביתו דזה או זה וק"ל ואינו יכול לומר דעתו של זה ניח' לי יותר וכ"כ התוס' בהדיא שם בפ' הבית ועליה ועמ"ש בסמ"ע בסי' קנ"ז [קנ"ד] ס"ב ועפ"ר:
יז סָעִיף ו והרב' ברחבם כו'. הכלל דכל שתמעט ע"י שינוי קיום העליי' אין שומעים לו ואם לאו שומעין לו וכן צריך שלא יגרום בעל העליי' בשנויו כבידות על כותליו דלמט':
יח סָעִיף ו או שהוסיף בגובה הבית אין שומעין לו. מפני שגורם טירחא יותר לבעל עליי' לעלות לעליה בגובה יותר מבראשונ' וגם הנמוך חזק מהגבוה:
יט סָעִיף ז אם היה מנהג לשנות אזלינן בתרי'. ל' הטור אינו כן אלא ז"ל כ' הראב"ד בענין שינוי עובי החומה אין שומעין להן לשנות כו' אפי' אם המנהג בשניהם בגויל ובגזית כו' "עד אבל שינוי בכובד הבנין כו' דוקא אם בא לשנות מהמנהג אין שומעים לו אבל אם בא לשנות עד המנהג שומעי' לו עכ"ל בקיצור הרי מפורש בדבריו אפי' אין מנהג ידוע בעיר נמי כשבנה בארזים שיכול הוא עצמו לשנות לדבר הקל ממנו כמשמעות דברי מור"ם כאן דזהו פשיטא כיון דהמנהג הוא כן אלא מיירי ביש מנהג שקצת בונים בארזים וקצת בשקמי' וזה כבר בנה בארזים אפ"ה אחר שנפלו יכול לשנות ולבנות בענין אחר כיון שקצת בונים כן וק"ל:
כ סָעִיף ח שהמקום והאבנים של שניהם. הטעם דנבנית מתחתי' הכותל עד כותל גובהו בשותפות ביניהן משא"כ כשלזה הבית ולזה העליי' שכל א' מיוחדת לו לבדו ואין לבעל העליי' חלק בכותלי הבית כ"א שיעבוד בעלמא שיעמדו כותלי עלייתו ע"ג:
כא סָעִיף ח ויש מי שאומר דה"מ כו' פלוגת' הני ב' י"א שכ' המחבר כאן כתבן הטור בסי' קנ"ז סכ"ו וכ' טעם דכל א' בצדו ז"ל י"א יד שניהם שוה בו וכל א' יכול לבנות בו לפי צרכו וא"א הרא"ש ז"ל כתב שחבירו מעכב עליו ואומר איני רוצ' שתמעט אויר חצירי כי אני רוצה להשתמש על מקום שלי ומסיק דתלוי במנהג ע"ש:
א סָעִיף ה והוא אינו רוצה בפ' בתרא דב"מ הבית והעליה של שנים שנפלו אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה הרי בעל העליה בונה את הבית ויושב בתוכו עד שיתן לו יציאותיו ר' יהודה אומר אף זה דר בתוך ביתו של חבירו צריך להעלות לו שכר אלא בעל העליה בונה את הבית כו' ויושב בתוכו עד שיתן לו יציאותיו. וכתב הנ"י וז"ל וא"ת למה צריך הוא לבנות את הבית יכפוהו לבעה"ב לבנות כבר הקשו בירושלמי ותירצו דהבמ"ע כשאינו כלומר שהלך למה"ד וכו' וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל הרשב"א כתב דבירושלמי ס"ל כרב אחא שר הבירה דאית ליה אין נפרעין מן האדם שלא בפניו אבל אנן דקי"ל נפרעין כו' אי איתיה דבישנו כופין אפי' בשאינו נמי כופין אלא דסבר גמרא דידן שאין כופין אותו כלל שאין לזה שעבוד אלא על הבית אבל לא נשתעבדו נכסיו שנכוף אותו לבנות בע"כ וכן דעת הרא"ה ז"ל עכ"ל ועי' ב"י שכתב שדעת הרמב"ם והטור כדעת הרמב"ן דכופין אותו ומשום דנשתעבדו נכסיו:
ב סָעִיף ה ויושב ודר בתוכו בפ"ב דב"ק דף כ' בהא דפליגי בזה נהנה וזה לא חסר כו' ת"ש ר' יהודה אומר אף זה דר וכו' צריך להעלות לו שכר ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב. וע' בריב"ש סי' שע"ד שהקשה להרב ר' שלמה הצרפתי דהיכי מוכח דזה נהנה וזה לא חסר חייב דלמא טעמא דר"י כדי שלא יראה ברבית מפני המעות שהוציא לו בבנין הבית וכדאמרינן בפ' א"נ אפי' למ"ד הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות שכר. ובסימן שע"ה שם בתשובה הנזכר ז"ל מה שהשבת על מה שהקשיתי בהאי דר' יהודה כו' וכתבת דלא דמי להלוהו ודר בחצירו דהתם הלוהו מעות בעין ועשה לו טובת הנאה וכשדר לביתו בחנם מיחזי כריבית אבל בשמעתין שבעל העליה בונה את הבית בע"כ לא מיחזי כריבית שאין נראה שבעה"ב סובל זה בשביל המלוה שבע"כ הוא איברא ודאי כך הוא אבל צריך להרחיב בו הביאור מנא ליה לפושט שיהי' כך שהרי אפשר שבכל ענין יהיה רבית וכל מקשה או פושט צריך להכריע סברתו כו' אלא מאי דמוכח דלאו משום רבית קאמר רבי יהודה הוא מה דקאמר בתר הכי אלא בעה"ב בונה את הבית והעליה ויושב בבית עד שיתן לו יציאותיו ואז הוי זה נהנה וזה אינו חסר לפום מה דס"ד השתא דלית ליה שחרוריתא דאשייתא ואי ר' יהודה משום ריבית קאמד דהוה כמו הלוהו בכל ענין אסור אפי' בגברא דלא עביד למיגר וביתא דלא קיימא לאגרא כדאיתא פרק א"נ אלא ודאי לא דמי זה להלוהו מן הטעם שכתבתי עכ"ל הריב"ש: והנה מ"ש להוכיח מדקאמר ר' יהוד' בעל העליה כו' אין זה הוכחה לפמ"ש תו' בפרק הבית והעליה דמאי דא"ר יהודה בעל העליה בונה את הבית כו' דהיינו שיושב בעליה ולא בבית ע"ש ואינו לפי פרש"י שם אלא דבעיקר דבריהם של הריב"ש והר"ש הצרפתי קשיא דהא ?כתב רש"י להדיא טעמא דר' יהודה משום רבית ע"ש פ' הנזכר ז"ל ר"י אומר אף זה צריך להעלות לו שכר משום דס"ל זה נהנה וזה לא חסר חייב ואי לא מיחזי כרבית עכ"ל הרי דבזה נמי אית ביה משום ריבית ובתו' שם הקשו עלה וז"ל ואינו נראה לר"י דמה ריבית שייך הכא דלא הלוהו כלום שהרי אם הבית נשרף לא היה נותן לו יציאותיו וגם אין אנו צריכין לטעמא דרבית שהרי טעמו משום דזה נהנה וזה לא חסר חייב כדמפ' בגמ' עכ"ל והרי גם בתו' לא השיבו על רש"י בטעמא דריבית אלא משום דלא הלוהו כלל כיון דאם נשרף אינו נותן יציאותיו אבל משום דנעשה הלואה בע"כ לא הקשו ונראה ליישב דבריהם דרש"י כ' טעמא דרבית עלה דזה נהנה וזה לא חסר חייב וכמ"ש רש"י דס"ל זה נהנה וזה לא חסר חייב ואי לא מיחזי כריבי' וכיון דס"ל דחייב בזה נהנה כו' ודאי אם אינו נותן שכרו ה"ל ריבית אע"ג דהלואה היתה בע"כ אלא דאי נימא ז"ג וזה ל"ח מדינא פטור אלא משום טעמא דריבית אפי' היכא דפטור מדינא כדאיתא פ' א"נ בזה שפיר דבריהם כיון דפטור מדינא ואין בו משום ריבית אלא משום דמיחזי דאינו סובל בשביל שהוא פטור מדינא כיון דהוא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אמרי' שהוא דרך מתנה עבור טובת הלואה וכיון דאינו הלואה מדעתו אלא בע"כ לא שייך בזה לומר דנותן דרך מתנה עבור טובת הלואה חנם אבל היכא שהוא חייב ממש ודאי כל שמוחל לו חובו משכירות הרי הוא ריבית ואפילו בהלואה בע"כ נמי אית ביה תורת ריבית אך לשון רש"י שכתב ואי לא מיחזי כריבית לא ידענא דכיון דכתב דס"ל לר' יהודה זה נהנה וזה לא חסר חייב ממילא צריך להעלות שכר ולמה הוסיף ואי לא מיחזי כריבית הא בע"כ צריך להעלות שכר אפי' אי לאו טעמא דריבית ואפשר דאי לאו משום ריבית היה ראוי לעשות תקנ' לטובת בעל העליה לפוטרו משכרו כדי לכוף בעה"ב לבנות ולזה כתב רש"י ואי לא מיחזי כריבית ועדיין צ"ע ולפמ"ש תוס' דאין בזה משום ריבית כלל כיון דאם נשרף הבית לא היה נותן יציאותיו א"כ סרה קושיות הריב"ש ואינו אלא לפרש"י ובזה שפיר מתרץ דהוכיח הפושט דכה"ג שפטור מדינא לית ביה משום ריבית מדאמר ר"י אלא בעה"ב בונה את הבית וכמ"ש הריב"ש ע"כ דאין בו משום ריבית ולפירש תוספות שכתבנו דליכא הוכחה ממילא לא קשה כלל כיון דס"ל לתוספות דלא שייך ביה תורת ריבית כלל כיון שאם נשרף אינו נותן יציאותיו. והנה מה שהקשו תוספות שהרי אם הבית נשרף לא היה נותן יציאותיו צריך ביאור דנראה מדבריהם דאין כאן הלואה כלל כיון דאם נשרף אינו פורע את הוצאה וא"כ מהשתא דקני לה בתר שנותן את יציאותיו. ואיכא למידק בהא דאמרו פ' כיצד הרגל ת"ש דאמר ר"י כו' ומשני משום שחרוריתא דאשי?יתא וכתבו שם תוס' כיון דחסר מעט מגלגלין עליו את הכל וכ"כ שם האשר"י. ואי נימא דהשתא בתר דנותן את היציאה הוא דקני לה אמאי מגלגלין עליו את הכל הא בעל העלי' בדידיה הוא דמחסר והקרקע הא לא חיסר כלום אע"כ דכל שנתן את היציאה למפרע הוא דקני לה ומשום דקני ליה חצירו וכיוצא בזה כ' בנ"י רפ"ק דב"ב גבי סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל ז"ל וא"ת ובמה קנאו דמחייבין אותו וי"ל דכיון שעומד על חצירו קנתה לו חצירו ואע"פ שלא אמר תקנה לך חצירך ברור לן שעל דעת כן בנאו שיהיה שלו כל זמן שירצה וע"ש. וה"נ קנתה לו חצירו למפרע ומש"ה חייב להעלות לו שכר כיון דנהנה בכותלי הבית של חבירו וחסר לי' קצת משום שחרוריתא דאשייתא אבל אי נימא דהשתא קני לה ודאי אינו משלם אלא פחת שחרוריתא וכיון דקני למפרע א"כ ממילא הוי ריבית והא דאינו משלם אם נשרף היינו משום דחצירו אינו קונה לו בע"כ אלא דבנאו אדעתא דהכ' שאם ירצה ויתן לו יציאותיו יזכה לו חצירו למפרע וא"כ ממילא הוי מלוה וריבית. ואפשר דכיון דאם רוצה בעה"ב אינו נותן לו יציאותיו לפי דעת הרשב"א הובא בסק"א שאין לו שעבוד אלא על הבית וכן אם נשרף אינו נותן לו יציאה א"כ ה"ל צד א' בריבית ושרי לר"י כדאיתא פ' א"נ דף ס"ג במי שהיה נושה בחבירו ועשה לו שדהו מכר ע"ש. וא"כ קושיות תוס' שפיר כיון דאם נשרף ליכא תורת מלוה ה"ל צד אחד בריבית ועיין שם בתוס' פ' א"נ ד"ה צד א' בריבית ובד"ה ריבית ע"מ להחזיר ואכתי צ"ע: אמנם דברי רש"י נראה נכונים לפי דעת הרמב"ם והרמב"ן והטור דנכסיו נשתעבדו שמחוייב לבנות הבית אלא דמשנתינו מיירי שאינו כאן או שאין בעל העליה רוצה לכופו וכמ"ש הרב המגיד פ"ד משכנים ועמ"ש בסק"א וא"כ החוב תיכף וזה שמרחיב זמן ובונה משלו זה הוה מלוה והוי ריבית ואפשר דאפי' נשרף הבית נמי מחוייב לשלם כיון דמחויב לבנותו ובעל העליה בונה משלו שליחותיה דבעה"ב קא עביד אלא דאינו נראה בזה לומר שליחותי' דכ"ז שאינו כופהו ובונה משלו ונשרף אינו צריך לשלם בעד הבית הנשרף אבל חוב מיהא הוי עליה כיון דנשתעבדו נכסיו לבנות וזה שבנאו משלו ומרחיב זמן ה"ל ריבית גמור וכמ"ש ובעיקר דברי רש"י ותוס' שפיר משום דזה לא נהנה וזה לא חסר חייב קשיא לן כיון דמסקנת הש"ס דפטור כה"ג וטעמא דר"י מפרש לה בש"ס משום שחרוריתא דאשייתא:
א סָעִיף א בעל עלי' כופהו עסמ"ע ס"ק א' עד משא"כ כאן שלא נפלו אלא שנתקלקלו הכתלים ועומד לתקן כו' ולכאורה אין טעם זה מובן כ"כ ונראה דלפמ"ש בסי' קע"ח דבכ"מ שיש בדבר ההיא תועלת לשניהן וא"א לתקן בעצמו כ"א בבוא התיקון גם להשני כופין זא"ז ליתן כל א' חלקו ואין הלה יכול לומר אנא לא צריכנא לתיקון זה וראי' מסי' קס"א וקס"ג בדברים הרבה שכופין זא"ז אמנם זהו דוקא בדבר שאם ימנע מלעשותו יבואו שניהם לידי היזק אבל בדבר שהוא להשביח ואין בו יראת היזק א"י לכפות זא"ז ע"ש וזהו כוונת הסמ"ע דבשלמא שכבר נפל ובונין מחדש הוי כעשיית שבח אין א' יכול לכפות לחבירו במיחת לנכסיה רק בכפי המבואר בסעיף ה' אבל בנתקלקל ועומד לתקן ואם לא יתקנו יהי' היזק לשניהם מן הדין יכולין לכפות זא"ז רק הכא הכתלים של מטה הכל על בעה"ב והגג הכל על בעל העלי' דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי נחתי והוי כאלו התנו כך וחלקו עצמם בחיוב התיקון שהעליון יתקן כשלו דהיינו הגג והתחתון בשלו כיון דכשניהם יש היזק לשניהם כשלא יתקנו ומסתמא ניחא להו לתרווייהו שכ"א יתקן מה שהוא ת"י וברשותו ובדבר שאין בו היזק רק לאחד אינו מחוייב חבירו לסייעו והמחבר דס"ל דעל בעה"ב לתקן התקרה הוא מטעם שכתב הסמ"ע ס"ק נ' והא דבסי' קע"ח סעיף ג' בבנה בנין והוא מוחה דמשמע דיכול לכפות לבנות מבואר שם:
ב סָעִיף א וכל צרכי הגג עסי' קנ"ה בסמ"ע ס"ק ט"ו שתמה על הא שכתב הרמ"א שם דאם ירדו גשמים על הניזק לתקן מכאן דכל צרכי הגג על בעל הגג לתקן והניח בצ"ע ולפענ"ד לק"מ דמוצא הדין דסי' קנ"ה הוא מהריב"ש סי' תקי"ז ושם לא מיירי כלל מנתקלקל העלי' רק שם מיירי בראובן שקנה הבית ולוי העלי' והגג שעל העלי' נמכר החצי לראובן והחצי ללוי והיו צינורות הולכין ע"ג כל הגג דרך חלק הגג של לוי וטען לוי שאין לו אמת המים עליו כיון שנמכר לו קודם וכמו ששנינו אחין שחלקו אין לו דרך ולא אמת המים זע"ז וטען על ראובן שיסיר חלק הצינור שעל גגו ויתקן אחר שיסיר דצי הצינור באופן שלא ירדו גשמים לעלייתו וע"ז השיב הריב"ש דאף דאין לו חלונות ודרך אמת המים היינו שלא נשתעבדו זע"ז וכמו בחלון שא"י לכופו לסותמו רק שיכול לבנות נגדו ולסלק ההיזק מעל עצמו וחבירו ג"כ אין לו שיעבוד שיהי' צריך לסלק ההיזק ה"נ אם לוי רוצה להסיר הצינור יכול להסיר אבל אין לו שיעבוד על שכנגדו לכופו לסלק ההיזק אחר שיסיר רק שיכול הוא להסיר הצינור מעל גגו ולתקן לעצמו ההיזק ע"ש ולפ"ז ל"ד כלל להא דהכא דהכא עיקר הטעם כתב הטור הביאו הסמ"ע ס"ק ד' דהוא משום דאדעתא דהכי חלקו וכ"כ הרשב"ם בב"ב דף ס"ג בד"ה ר"פ אמר ע"ש ולפז"נ דאם זכה זה בהבית וזה בעליה בנכסי הגר שמת דאין לאחד על חבירו כלום דלא נשתעבדו זל"ז כלל וא"כ מכ"ש בגוונא שכתב הריב"ש הנ"ל דלוי רוצה להסיר הצינור מטעם דלא נשתעבד לראובן מחמת ההסר' מקלקל לעצמו ודאי דאין לו שיעבוד על ראובן שיסלק היזקו דלזה לא נשתעבד לו וכמ"ש הריב"ש ומ"ש הט"ז בסי' קנ"ה לא יכולתי להולמן:
ג סָעִיף א חייב בעל העלי'. עיין בירושלמי ר"פ הבית והעלי' שהיסודות של הבית שהבית נשען עליהן כשנתקלקלו על שניהן לתקן והתימה על הפוסק שלא הביאו דין זה:
ד סָעִיף א אבל בשוכר ומשכיר. עסמ"ע ס"ק ד' עד ובע"ש כתב וכו' ולפעד"נ דדעת הע"ש כדעת הרמ"ה בסי' שי"ב סעיף י"ח הביא הסמ"ע שם ס"ק מ' באומר עליה שע"ג בית זה אני משכיר לך דא"צ לתקן הכתלים של העלי' רק התקרה ע"ש והע"ש לא הביא שם דעת הרמ"א משמע דס"ל כהרמ"ה ומש"ה פסק גם כאן כן כי כאן מיירי ע"כ בזה דבאומר רק עליה זו אי נפל אזדא ואי אמר עליה סתם צריך להשכיר לו עליה אחרת כמבואר שם וע"כ מיירי בהכי וא"ש:
ה סָעִיף ב נדלדלו קורות הבית עסמ"ע ס"ק ה' וק"ק על מור"ם כו' ולפענ"ד נ' דהטור לא מיירי רק בנכנסו הכתלים ועי"ז הושפל התקרה אבל בהושפל התקרה לחוד דאין כאן רק קלקול התקרה דעת הטור על בעל העליה לתקן דכיון דהוא למטה מי' יכול התחתון לסותרו לדחותו מרשותו ואז על בעל העליה בעצמו לתקן כדלעיל סעיף א' בהג"ה משא"כ בנכנסו הכתלים בקרקע הוצאת הגבה' על שניהם כיון שהקלקול בכתלים של שניהם יכול התחתון לומר להעליון כיון שאתה עומד ברשות שאינו שלך צריך אתה להגביה אותך ג"כ וכיון דהקילקול לשנינו הוצאת ההגבהה על שנינו:
ו סָעִיף ג גבוה יותר מחבירו הרמ"א קיצר דמבואר בנ"י ר"פ הבית והעלי' ודבריו אינן מובנים לכן אעתיק לשונו וז"ל שם אבל בא' גדול וא' קטן אותו שחלקו מרובה נוטל יותר מן השבורות ולא אמרי' ממון המוטל בספק חולקין אע"פ שחלקו של א' מרובה כדתניא בברייתא באלו אבנים וגנבו חולקין בשוה אע"פ שהא' גדול מחבירו דהתם בכ"א שנוטל איכא למיחוש אם הן מן המרובות ובשעה שנוטל הספק שוה בכל אחת ואחת הלכך כל א' הוא ממון המוטל בספק וחולקין אבל הכא אין הספק שוה שאם העליון מרובה ואפי' נפל בחבטה יותר הן אותן שנשארו שלימות מאבנים שלו לפי שהן מרובות ממה שישארו משל תחתון א"כ נפל בחבטה ומש"ה שמין זה הספק שאינו שוה וכ"א מהן נוטל לפי שלו אבל מה שהן ראויין להשתבר בזה ובזה שהוא ספק שוה חולקין בשוה אע"פ שחלקו של א' מרובה כו' עכ"ל וכוונתו דהנ"י סובר דהא דאמר בש"ס אי בחבטה נפל כו' לאו למימרא דאי בחבטה כל העליונות נשתברו ולא התחתונות דזה א"א רק הכוונה דיותר משתברין מן העליונות וכן משמע לשון הטור שהביאו הסמ"ע ס"ק טי"ת שכתב שהעליון משתבר יותר ושמין כמה ראוי לשבור יותר בזה מבזה וכן אי בחבטה נפל וזהו כונת חנ"י דהנה אם ידוע שבחבטה נפל או אם דרך משל ע"פ שומא נשתברו שני חלקים מן העליונות ושליש מהתחתון ואם היו ט' שבורות הי' לוקח העליון ששה והתחתון ג' אם היו שוה בשוה ונגד זה הי' חולקין בשלימות ואם הי' העליון עוד גדול שני פעמים יותר מהתחתון ממילא הי' לפי חשבון זה שהעליון הי' נוטל ד' חלקים מן השבורות והתחתון חלק חמישית דהיינו שהעליון נוטל ד' וחומש והתחתון ב' פחות חומש ואי היה ידעינן שבחבטה נפל שהעליון גדול בהערך הנ"ל מתחתון הי' נוטלין שוה בשוה כיון דלזה מגיע שני פעמים יותר מחמת שהוא גדול ולזה מגיע מחמת שנפל בחבטה ושניהן שוה בשוה חן וחולקין ולפ"ז אם א"י אי בחבטה או בחבסה אז נוטל העליון הגדול מה שהוא ודאי דהיינו ארבעה וחצי מן השבורות דהא אפי' אי בחבסה נפל מגיע לו סך כזה והתחתון ג"כ נוטל רק מה שהוא ודאי דהיינו שנים פחות חומש דסך זה מגיע לו אפי' אי בחבטה נפל כמ"ש לעיל והשאר שהוא ספק שוה כיון שראוי להשתבר בזה ובזה פי' בעליון ובתחתון דהספק אי בחבסה אי בחבטה בוא ספק שקול וממילא חולקין ובהגהת הנ"י שם שכתב אי בחבסה כולהו שבורות דמר נראה שהג"ה מוטעת הוא:
ז סָעִיף ג חולקין האבנים. עסמ"ע ס"ק י' דאפילו הן ברשות של א' מהן וכו' ומוכח בש"ס דאפי' בברי וברי ואפי' מונח ברשות הרבים הדין כך וא"ל דהא התו' בב"מ דף ב' ד"ח ויחלוקו כתבו דבמקום שאין ב' מוחזקים הדין הוא דכל דאלים גבר דז"א דכאן הוא דררא דממונא דהא יש ספק לב"ד בלא טענותיהם ובדרד"מ חולקים אפי' אין שניהם מוחזקין ואף דהכא איכא למיקם עלה דמילתא דהא מוקי לה בש"ס דפנינהו בני ר"ח ואזלי מ"מ דינן בחלוקה וכדמוכח בב"ב דף ל"ח בהא דמשני שם הש"ס על הקושיא מהא דמחליף פרה בחמור ובמקום דליכא מוחזק וליכא חזקת מ"ק אפי' רבנן מודים וגם א"ל בברי הא אין החלוקה יכול' להיות אמת דאי בחבסה כולה דמר והדין דמונח כמ"ש התוס' בב"מ שם דכל שהיא דרד"מ אפי' אין החלוקה יכולה להיות אמת יחלוקו דהא גבי המחליף פרה בחמור אין החלוקה יכולה להיות אמת ואפ"ה חולקין ובמקום דל"ש חזקת מ"ק אפי' רבנן מודי כמ"ש התוס' בב"ב שם ולענין מ"ש דש"י והנ"י הטעם בהא דשותפין לא קפדי אהדדי דהוי כאלו השאיל לו מקום לכאורה קשה דהא מבואר בבכורות דף י"ח באחד שהפקיד אצל רועה טלה חי והיה לבעה"ב כמו כן טלה חי ומת א' דיכול לומר שלך מת ומשמע דאפילו השאיל לו מקום בחצרו וייחד לו מקום הדין כן וגם בכל פקדון כתב הרא"ש בפסחים ד' ו' דהוי כאילו השאיל לו מקום בחצרו ועוד דמוכח בסי' קל"ח סעיף א' בהג"ה דאם הבית של א' ולקח חבירו אצלו דהוא בחזקת המחזיק בבית י"ל דשאני גבי שותפין דהוי כאילו השאיל א' לחבירו המקום כ"ז שהשותפות קיימת ואפי' בשעה שאין הפקדון ברשותו והוי כשכירות לזמן דממכר הוא:
ח סָעִיף ד ועל קצתן אומר א"י עסמ"ע ס"ק י"א עד כדין משאיל"מ כו' וע"כ צ"ל דמיירי שנשבר מה שמודה בפשיעתו או שלקחן מתחלה דרך גזילה דלא הוי הילך כמש"ל בסי' פ"ז דבלא"ה ה"ל הילך ולא הוי משואי"ל משלם:
ט סָעִיף ד והשני נוטל כ"כ שלימות ולפענ"ד נראה דזהו פי' הירושלמי ר"פ הבית והעלי' וז"ל אמר ר' הושעיא זאת אומרת ששולטת היד מצד א' פי' שיש מוחזק שאין דנין אותו רק כמוחזק מצד אחד ולא כמוחזק גמור דהא חבירו נוטל שלימות כנגדו ולא אמרינן שהוא כמוחזק גמור ויחלוקו בשאר והמפרש פי' שם פי' דוחק ע"ש:
י סָעִיף ה ויושב ודר בתוכו גם כאן קיצר המחבר שלא ביאר אם בעה"ב רוצה לבנות ובעל העלי' איני רוצה לבנות העלי' ולעשות גג ונ"ל דהדין מבואר בירושלמי וז"ל הירושלמי בעה"ב שביקש לבנות ובעה"ע אינו רוצה מהו שיאמר לו גופינו נישמעני' מן הדא כו' פי' גופינו לשון מגופי' דהיינו שיכסנו בגג כיון שהגג מוטל על בעח"ע כמבואר בסעיף א' ופשיט לי' מהיתה חורבתו כו' פי' שהי' להם שני בתים וכותל שבאמצע הי' משותף לשניהם והכותל שבין שניהם צריכין לשניהם ומוכח מברייתא שם דמ"מ א"י לכפותו רק כשכבר בנה צריך ליתן לו יציאותיו ומזה פשוט דה"ה בגג וא"כ אין להתחתון כפי' על העליון שיעשה גג רק שיבנהו ג"כ בעצמו וישב שם עד שיתן לו יציאותיו:
יא סָעִיף ה כל יציאותיו והא דאין נותן לו השבח דאפילו יורד שלא ברשות כשיגלה דעתו דניחא לי' נותן לו השבח כמבואר בב"מ ק"א ולקמן בסי' שע"ח דז"א דדוקא כשנתכוין להשביח לחבירו הדין כך אבל הכא עיקר כוונתו לצורכו שיהי' לו מקום דירה לא הי' כוונתו להשביח לחבירו ועש"ך סי' שצ"א ס"ק ב' שכתב דבעינן שיהי' כוונתו להשביח לחבירו ונראה דאף שכתב המחבר ל' ויושב ודר בתוכו נראה דה"ה להשכירו לאחרים וליטול מעות ואף להשכירו לבעל הבית גופי' וליטול שכר מותר אף דבשאר משכנתא דסורא אסור לעשות כן מ"מ הכא דהוא מטעם דלאו הלוואה כלל כמ"ש התוס' הטעם דאי נשרף הבית אינו נותן לו יציאותיו או מטעם שכתב הריב"ש סי' שע"ד כיון דבע"כ הוא לאו הלוואה הוא כלל אם כן מותר אפי' בכהאי גוונא:
יב סָעִיף ה וכן אם מוכרין עסמ"ע ס"ק ט"ז ואין יכול לומר לו גוד או איגוד דהוי כדבר שיש בו כדי חלוקה דהבית לתחתון והעליה להעליון דא"י לומר כן:
א סָעִיף א שנים. עיין בתשו' מהרא"א ששון סי' צ"א ובתשו' רמ"א סי' ע"ז ובתשו' ר"ל ן' חביב סי' קכ"ח באריכות ובתשו' מהרשד"ם סי' רס"ח. ש"ך:
ב סָעִיף א כופהו. היינו בחרמות או יורדין לנכסיו דדוקא בסמוך ס"ה בנפלו כל הבית והעלייה אין כופין לתחתון לבנות משא"כ כאן דלא נפלו אלא שנתקלקלו הכתלים ועומד לתקן עכ"ל הסמ"ע וי"ל לפי מ"ש נ"י בשם הרמב"ם איירי בס"ה כגון שהלך למדה"י עיין בב"י ובמ"מ ובכ"מ. שם:
ג סָעִיף א ירצה. כת' הסמ"ע דבזה תלהו ברצון בעל העלייה משום דבעה"ב ודאי לא יקפיד במה שלא יתקן כותלי עלייתו ואדרבא ניחא ליה בקלקולם כדי שלא ידור שם בעל העלייה ויכבד עליו (ואם יש חשש סכנה בתקרת הבית מחמת כובד בנין העלייה שיפול על התקרה וישברנה נ"ל שחייב בעל העלייה לתקנו. ט"ז) ולא בא ללמדנו בזה אלא שאין בעל העלייה יכול לכפות לבעה"ב שיתקננו לו ואפילו לבנות עמו יחד אלא יתקננו לנפשו אם ירצה עכ"ל:
ד סָעִיף א לתקנו. הטור מסיק הטעם וז"ל דמסתמא אדעת' דהכי נחית בעל העלייה להעלייה שלא יתקנו התחתון שהתחתון אינו חושש להתקר' שהגג מגין עליו ואף אם ירצה בעל העליי' לסלק הגג כדי שיצטרך בעה"ב לתקן התקר' מוחין בידו שהגג משועבד לבעה"ב אף כשיש שם תקרה כי הדבר ידוע אם ירדו גשמים על התקרה יעברו גם לבית ואדעתא דהכי חלקו מעיקרא שיתקן בעל העלייה את גגו שלא ירדו מי גשמים לתחתון אבל התחתון אינו מחויב כלל להעמיד רגל לעליון עכ"ל ובזה מבוארים דברי מור"ם בהג"ה ועיין בסמ"ע במה שיישב דברי רש"י בזה דל"ת דבריו אהדדי ע"ש (ועיין בט"ז מה שהקשה בזה מדברי הרא"ש והניח בצ"ע רב ועמ"ש התי"ט בב"מ פ' בתרא משנה ג' עיין לעיל סי' קנ"ה ס"ק י"ג מ"ש בזה:
ה סָעִיף ב קורות. כתב הסמ"ע דמדברי הרמב"ם מוכח דאיירי שהכתלים מטה ומעלה קיימי כדמעיקרא אלא שהתקרה נתדלדל וירד למטה כו' ע"ש:
ו סָעִיף ב עשרה. דתוך י"ט א"א לשמש שם כלל ויכול התחתון לומר לעליון אין לך כח לדחני מרשותי. סמ"ע:
ז סָעִיף ב אמר. לשון הטור ואפילו יאמר התחתון אני אבנה הכל משלי ואתן לך מקום כו'. שם:
ח סָעִיף ב הושפלה. עיין בס' א"א דף צ' ע"ב ובתשו' מהרשד"ם סי' רס"ח. ש"ך:
ט סָעִיף ג חולקין. נ"ל דגם בזה מיירי באופן דליכא מגו כמ"ש בסי' קנ"ז ס"ה והיינו שראו האבנים תחת ידו ולא מהני הך סברא דשותפין לא קפדי אלא דלא להוי אידך מוציא מחבירו וכן משמע מפרש"י שם בש"ס. ט"ז):
י סָעִיף ג האבני'. הטור מסיק וכתב ז"ל ואפילו הן ברשות אחד מהן לא חשבינן ליה מוחזק בהן דשותפין לא קפדי אהדדי. סמ"ע:
יא סָעִיף ד נוטלן. דה"ל כמודה מקצת דא"י לישבע על השאר ונוטל הלה שכנגדו בלא שבועה כדין מחויב שבועה ואיל"מ בדבר דה"ל למידע כמ"ש בסי' ע"ה וגם בכאן רגיל האדם ליתן דעתו על אבניו במה הוא בונה וה"ל למידע. תוספות עכ"ל הסמ"ע והיינו תוס' ר"פ שור שנגח את הפרה ופרק השואל דף צ"ז ע"ב אכן הנ"י פ' הבית והעלייה כ' בשם הר"ן דמהא שמעי' דאפילו בדבר דלא ה"ל למידע ה"ל משואיל"מ וכן העליתי לעיל סי' ע"ב סי"ב ע"ש. ש"ך:
יב סָעִיף ד שלימות. דהרי בחזקת שניהן הן האבנים ואין הלה טוען ברי שאין לשכנגדו בהן כ"כ שלימות אלא שמרויח הראשון בנטילתו היותר טובות גם יפה כחו דאם לא נמצא כ"כ עוד שלימות דיפסיד השני ואם יש עוד יותר אחר שנטל זה כנגדן חולקין בשוה. סמ"ע:
יג סָעִיף ה בונה. אבל אין כופין לבעה"ב שיבנהו ממעותיו כיון דאפשר לזה לבנות למטה ולדור בו כ"כ הסמ"ע (ועמ"ש הט"ז בזה) עיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' ק"פ:
יד סָעִיף ה שיתן. ואינו מחשב כריבית כיון דהקרקע משועבדת ג"כ לעלייה ובעה"ב בלא"ה אינו דר בכאן. סמ"ע:
טו סָעִיף ה שליש. בש"ס יהיב טעמא משום דעלייה מפסיד שליש הבית פירוש דאם הבית היה מצד עצמו ראוי לעמוד תשעים שנה עתה שהעלייה והדרים בה הם ע"ג הבית אינו עומד אלא ס' שנה הלכך נוטל שליש הקרקע שם:
טז סָעִיף ה שניהם. דודאי אין בעה"ב יכול למכור הקרקע בע"כ של בעל העלייה אף אם ירצה ליתן לו שליש דמי המכירה דיאמר בקרקעי ניחא לי לבנות עליה דירה לאחר זמן ואם ירצה בעה"ב למוכרה ולהתנות עם הלוקח שיבנה זה עלייה ע"ג פשיטא דיכול לעשות דמה לו שיבנה ע"ג ביתו דזה או זה וא"י לו' דעתו של זה ניחא לי יותר וכ"כ התוספות בהדיא בפרק הבית והעלייה וע"ל סי' קנ"ז ס"ב שם:
יז סָעִיף ו וכיוצא. הכלל כל שע"י שינוי יתמעט קיום העליה אין שומעין לו ואם לאו שומעין לו וכן בעל העלייה לא יגרום בשינויו כבידות על הכתלים דלמטה. שם:
יח סָעִיף ו בגובה. מפני שגורם לבעל עלייה טירחא יתירה לעלות בגובה יותר מבראשונה וגם הנמוך חזק מהגבוה. שם:
יט סָעִיף ז בקורות. (צ"ע על רבינו שכתב דין זה סתם ולהרא"ש לא משכחת ליה אלא בשני עליות והוא מוכח שם במ"ש בהא דאין על התחתון שום חיוב על התקרה ובדברי המחבר שהוא ע"פ הרמב"ם ניחא. ט"ז):
כ סָעִיף ז המנהג. ל' הטור אינו כן אלא ז"ל כתב הראב"ד בענין שינוי עובי החומה כו' אבל שינוי בכובד הבנין כו' דוקא אם בא לשנות מהמנהג אין שומעין לו אבל אם בא לשנות עד המנהג שומעין לו עכ"ל בקיצור הרי מפורש בדבריו אפי' אין מנהג ידוע בעיר נמי כשבנה בארזים יכול הוא עצמו לשנות לדבר הקל ממנו כמשמעות דברי הרמ"א כאן דזהו פשיטא כיון דהמנהג הוא כן אלא מיירי ביש מנהג דקצת בונים בארזים וקצת בשקמים וזה כבר בנה בארזים אפ"ה אחר שנפלו יכול לשנות ולבנות בענין אחר כיון שקצת בונין כן. סמ"ע:
כא סָעִיף ז בתריה. והב"י והב"ח פסקו דהיינו דוקא במקום שאין נוהגין השותפים להקפיד בכך ע"ש. ש"ך:
א סָעִיף ד נוטלן. עבה"ט עד כדין מחוייב שבועה ואיל"מ כו' וע' בנה"מ שכ' דמיירי דמה שמודה נשבר בפשיעתו דלא ה"ל הילך כו' ע"ש ועי' בשער משפט ג"כ מזה:
ב סָעִיף ה בעל העלייה בונה. עבה"ט ועי' בנה"מ שכ' דה"ה אם בעל הבית רוצה לבנות ובעל העלייה אינו רוצה לבנות העליה עם הגג דג"כ אין כופין לבעל העליה רק שבעל הבית בונה הבית ועליה והגג ודר בתוכו עד שישלם לו בעל בעליה ע"ש:
ג סָעִיף ה ודר בתוכו. עי' בנה"מ שכ' דה"ה שיכול להשכירו לאחר או אפילו לבעל הבית גופיה וליטול שכר ואין בו משום רבית ע"ש:
ד סָעִיף ה עד שיתן לו כל יציאותיו. עבה"ט וע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"א סי' ס"ב במעשה בשני שותפים שקנו חורבה בשותפות וא' מהם הוציא כמה מאות מכיסו בתיקון החורבה ובנה בה בנינים שיהיו ראוים לדירה ובתחלת השותפות עשו ביניהם שידור כל א' מהם ג' שנים והקדימה יהיה לזה שיתעסק בבנין לדור ג' שנים ראשונים וכהיום נמשך הדבר שדר בו השותף חמשה שנים רצופים וכשותף השני תובע אותו שכר דירה בעד שני שנים שעברו שדר במשך שלו וזה אינו רוצה באמרו באשר שאני הוצאתי לתיקון הבית כמה מאות מכיסי ודרתי בהבית כל זמן שאין אתה מסלק לי חלקך מה שהוצאתי על תיקון הבית אני אדור בו כי החורבה הנ"ל לא היתה ראויה בדירה קודם התיקון הדין עם מי והשיב דמלשון השאלה משמע שלא עשו מתחלה שותפות שיוציא א' מהם כל הוצאות הבנין והוא ידור תחלה ג' שנים אלא שעשו בשביל שיתעסק גבנין ויבטל ממחייתו בשביל זה יהיה לו הקדימה ולעולם כל א' יתן חצי הוצאה תחלה וכהיום שא' הוציא כל הוצאות הבנין ורוצה לדור בה חנם עד שיתן לו שותפו הוצאותיו א"כ דין זה היינו מתניתין ב"מ קי"ז הבית והעליה שנפלו אמר בעל עליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה כו' ובנ"ד נמי כשקנו החורבה בודאי לא קנו שתעמוד כך בחרבונה כי לא שדי אינש זוזי בכדי ובודאי כדי לבנות קנו והיכא שאין בו כדין חלוקה שיבנה כל אחד על חלקו א"כ חלק חבירו משועבד לו ואף שאין כופין אותו לבנות כמו גבי בית ועליה דנמי אין כופין אותו ומ"מ רשות ביד בעל עליה לבנות הבית ולדור בו בחנם עד שיתן לו הוצאותיו ובנ"ד נמי אם לא היה כדי חלוקה בחורבה זו א"כ חלק חבירו משועבד לחבירו שיבנה וכל זמן שאינו רוצה לבנות יכול שותף השני לבנות ולדור בו חנם עד שיתן לו הוצאותיו כו' אלא דמספקינא אם יתן לו הוצאותיו איך ידור עכשיו אם רק שנה לתשלום שני שנים שדר בו שותפו או שידור שלשה שנים או חמשה שנים כמו שדר שותפו וכ"ל להכריע כיון דמתחלה יש לו זכות לדור ג' שנים אלא דזכותו תלוי ועומד ואריה הוא דרביע עלה עד שיתן הוצאות הבית וכשיתן חוזר לזכותו לדור בו רק ג' שנים ואח"כ ידור השותף השני ויחזרו חלילה ואפי' אם היה דר שותפו תחלה עשרה שנים לא ידור הוא רק ג' שנים דומיא דהבית והעליה דאפי' היה דר בביתו כמה שנים אינו נותן לו שכר עד שיתן הוצאותיו כן נ"ל ברור ואמת לאמתו עכ"ד עש"ב:
א סָעִיף א כל. עבה"ג:
ב סָעִיף א ואם אינו. ירושלמי שם הלכה ד':
ג סָעִיף א ומן. ערש"י שם ד"ה עד שיתן כו':
ד סָעִיף א והתקרה. כמ"ש שם ב' במתני' וכן כו' וע"ש רש"י ד"ה בית הבד וד"ה כופין כו' וה"ה בבית ועליה ול"פ אלא בשוכר אבל בשותפין מודה ת"ק לר' יוסי ובזה מתורץ קושית תוס' ד"ה וכן. ועוד אי כו'. דלכך צריך לאוקמי בשוכר דבשותפין ל"פ כמו של"פ בבית הבד ועוד אמרו שם תחתון שבא לסכך אלמא עליו מוטל: (ליקוט) הבית כו' והתקרה כו'. פ' כר' יוסי וס"ל דה"ה בשנים שחלקו וכדברי כרי"ף שם שכ' הנהו בי תרי כו' ואע"ג דא"ר אשי כי הוינן כו' דפסקי מיא והדר נפלי וכ' וש"מ דהיכא דליכא מעזיבה דגיריה דידיה נינהו עליון מתקן כר' יוסי דאמר תחתון נותן את התקרה ועליון את המעזיבה וס"ל דפליגי ג"כ בחלקו ננ"ל ופ' כר"י מטעם הנ"ל דסוגיא דגמ' כוותיה ועוד דסתם מתני' כוותיה וכן בית הבד כו' וקושית תוס' שם ד"ה וכן. ועוד אי כו' ס"ל להרי"ף והרמב"ם דאי בחלקו היינו סיפא הבית והעליה של שנים כו' וכמ"ש הרי"ף שם אשמעינן בקמייתא שכירות וקמ"ל בהא קנין. ולכן ל"פ ר' יהודה ברישא וכ"מ מדקא' תחתון שבא כו' וכמו שהקשה תוס' קטז ב' ד"ה הבית כו' וע"ש בדברי הרא"ש ודבריו דחוקין וזו הפלוגתא הוא ג"כ בשוכר בסי' שיב דלהרמב"ם הלכה כר"י ולתוס' ורא"ש הלכה כת"ק ולא כ' שם (ע"כ):
ה סָעִיף א וי"א. ג"כ מכח קו' תוס' הנ"ל ומחלק בין בית הבד דשם צריך התחתון לתקרה אבל בבית א"צ דהא יש שם גג ובעל העליה א"י לסלק הגג אף אם יש תקרה מפני הגשמים ועסמ"ע. הרא"ש שם ומ"ש תחתון שבא לסכך מיירי בב' עליות זע"ז והתחתון לבע"ה. שם:
ו סָעִיף א וכל צרכי. כנ"ל:
ז סָעִיף א אבל. מתני' שם קטז ב' וכת"ק:
ח סָעִיף ב לא נדלדלו כו' הוצאות כו'. הרמב"ן ורא"ש וטור וכמ"ששם תא ונבנייה וז"ש לא נדלדלו ועבה"ג ס"ק ט' והרמב"ם אזיל לשיטתו כמ"ש בס"א ולכן פי' נדלדלו ועבה"ג ס"ק ה': (ליקוט) הוצאות כו'. כגי' תא ונבנייה וגי' הרמב"ם ואיבנייה (ע"כ): (ליקוט) הוצאות כו'. הרמב"ן שם ע"ש כמה שיטות (ע"כ):
ט סָעִיף ב כותל. עסי' קנד סי"ג בהג"ה מ"ש שם:
י סָעִיף ב ואם. כמ"ש שם בגמ' בין כך משמתינן כו':
יא סָעִיף ג וכפי. רש"י שם ועתוספתא שם:
יב סָעִיף ד מודה. או. גדולות וטובות. שם:
יג סָעִיף ה והוא. עבה"ג ודעת הרמב"ם וש"ע כדעת הרמב"ן כמ"ש בס"א ועט"ז:
יד סָעִיף ה כל יציאותיו. כת"ק:
טו סָעִיף ה ואם אין. כפי' תוס' שם:
טז סָעִיף ה וכן. רש"י ותוס' שם וע"ש בתוס' דפשיטא דאין כו' וז"ש מדעת שניהם:
יז סָעִיף ז ומיהו כו' אם. כ"כ הרא"ש שם בשם הראב"ד מהא דאמרי' ב"ב ו' א' אחזיק להורדי כו' וכ"ה בתוספתא ועבה"ג סוף הסי' וכ' הטור כו' והוא תוספ' הנ"ל ע"ש ומ' דכ"ז אינו רק בכובד הבנין כמו הורדי וכשורי וההיא דתוספתא:
יח סָעִיף ז י"א. כ"כ הרא"ש בב"ב שם בשם ר' יונה על קו' הנ"ל: (ליקוט) סי"ח י"א הא כו'. הרא"ש בפ"ק דב"ב בשם הר' יונה וכשיטתו דס"ל דכל החזקות הן מחמת טעיה וע"ל סי' קנג סי"ח בהגה וע"ל סי' קנה סל"ה בהגה שפ' כהרמב"ם (ע"כ):
יט סָעִיף ח יש. מדאמרי' אין מחייבין ועסי' קנז ס"ט ועבה"ג:
כ סָעִיף ח ויש. עסמ"ע וכנ"ל בבית ועליה דשובר שהן שוין ושם תלוי במנהג כמ"ש בס"ז בהגה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.