א הַשֻּׁתָּפִין שֶׁבָּאוּ לְהִשְׁתַּתֵּף, אֵין הַשִּׁתּוּף נִגְמַר בְּדִבּוּר, לוֹמַר, שֶׁאִם אָמַר: בּוֹאוּ וְנִשְׁתַּתֵּף יַחַד בְּכָךְ וְכָךְ, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לַחֲזֹר בָּהֶם, וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּקִנְיָן. וְכֵיוָן שֶׁצָּרִיךְ קִנְיָן, כָּל דָּבָר וְדָבָר לְפִי קִנְיָנוֹ מִתְקַיֵּם שִׁתּוּפוֹ, לְפִיכָךְ, הַמַּטְבֵּעַ שֶׁאֵינוֹ נִקְנָה בַּחֲלִיפִין, אֵין הַשִּׁתּוּף מִתְקַיֵּם בּוֹ בְּקִנְיָן, שֶׁאֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּד שְׁנֵיהֶם שֶׁיָּבִיא כָּל אֶחָד מָעוֹתָיו וְיִשְׁתַּתֵּף בָּהֶם, וְכָתְבוּ שְׁטָר עַל זֶה וְהֵעִידוּ עֵדִים, אֵינוֹ מוֹעִיל, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיָּבִיא כָּל אֶחָד מָעוֹתָיו וְיָטִילוּ מְעוֹת שְׁנֵיהֶם בְּכִיס אֶחָד, וְיַגְבִּיהוּ שְׁנֵיהֶם הַכִּיס. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהוּא הַדִּין אִם מָשַׁךְ כָּל אֶחָד מָעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ, מְהַנֵּי; וַאֲפִלּוּ לֹא עָשׂוּ לֹא זֶה וְלֹא זֶה, אֶלָּא נִשְׁתַּתְּפוּ וְהִתְחִילוּ לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּעֵסֶק הַשִּׁתּוּף לִקְנוֹת אוֹ לִמְכֹּר, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דִּמְהַנֵּי. הַגָּה: מִי שֶׁהִלְוָה לַחֲבֵרוֹ מָעוֹת, וְאַחַר כָּךְ אָמַר לֵהּ: יִהְיוּ בְּיָדֶיךָ לְמַחֲצִית שָׂכָר, וְנֶאֶנְסוּ בְּיָדוֹ, חַיָּב בְּכָל הָאוֹנָסִין כְּמוֹ בַּתְּחִלָּה, דְּלָא נִסְתַּלֵּק מִשְּׁמִירָתָן בְּדִבּוּר בְּעָלְמָא (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַחוֹבֵל).
ב נִשְׁתַּתְּפוּ בִּשְׁאָר מִטַּלְטְלִין, כֵּיוָן שֶׁקָּנוּ מִיָּדָם שֶׁיָּבִיא זֶה חֲבִיתוֹ שֶׁל יַיִן וְזֶה כַדּוֹ שֶׁל דְּבַשׁ, וַהֲרֵי נִשְׁתַּתְּפוּ בָּהֶם, נַעֲשׂוּ שֻׁתָּפִין בָּהֶם. וְכֵן אִם עֵרְבוּ פֵּירוֹתֵיהֶם, אוֹ שֶׁשָּׂכְרוּ מָקוֹם בְּשֻׁתָּפוּת, וְהִנִּיחַ זֶה כַּדּוֹ וְזֶה חֲבִיתוֹ שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בָּהֶם, הֲרֵי אֵלּוּ שֻׁתָּפִין בָּהֶם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: בְּכָל הַדְּרָכִים שֶׁקּוֹנֶה הַלּוֹקֵחַ, בְּאוֹתָן הַדְּרָכִים עַצְמָם קוֹנִין הַשֻּׁתָּפִין זֶה מִזֶּה הַמָּמוֹן הַמֻּטָּל בֵּינֵיהֶם לְהִשְׁתַּתֵּף בּוֹ.
ג הָאוּמָנִים שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בְּאוּמָנוּת, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדָם, אֵינָם שֻׁתָּפִים. כֵּיצַד, שְׁנֵי חַיָּטִין אוֹ שְׁנֵי אוֹרְגִים שֶׁהִתְנוּ בֵינֵיהֶם שֶׁכָּל שֶׁיִּקַּח זֶה וָזֶה בִּמְלַאכְתּוֹ יִהְיֶה בֵינֵיהֶם בְּשָׁוֶה, אֵין כָּאן שֻׁתָּפוּת כְּלָל, שֶׁאֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּיכוֹלִין לְהַקְנוֹת זֶה לָזֶה אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד וְהָרֹא"שׁ וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף נ"ז וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם עִטּוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ קִנְיָן אֵינָם צְרִיכִין, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁמַּתְנִים זֶה עִם זֶה מִתְקַיֵּם, אֲפִלּוּ בַּאֲמִירָה בְּעָלְמָא, וְאֵינָן יְכוֹלִין לַחֲזֹר בָּהֶן כָּל זְמַן הַשֻּׁתָּפוּת שֶׁהִתְנוּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ג דִּשְׁלוּחִין ופ"י דִגְזֵלָה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן). וְיֵשׁ חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים שֶׁיְּכוֹלִין לַחֲזֹר בָּהֶן לְעִנְיַן מַה שֶּׁיַּרְוִיחוּ אַחַר כָּךָ, אֲבָל לֹא לְעִנְיַן מַה שֶּׁהִרְוִיחוּ כְּבָר, וְאֵין נֶאֱמָנִין לוֹמַר שֶׁכְּבָר חָזְרוּ בָּהֶן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פ"ק דְּב"ב וְרִיבָ"שׁ סִימָן תע"ו בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן והָרַשְׁבָּ"א). וְכָל זֶה בִּשְׁנַיִם שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ זֶה עִם זֶה וְעוֹסְקִין שְׁנֵיהֶם בְּשֻׁתָּפוּת, וְכָל אֶחָד יִתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁיַּרְוִיחַ, וְלָכֵן גָּמְרוּ וּמַקְנֵי אַהֲדָדֵי, אֲבָל מִי שֶׁנּוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ מַחֲצִית שְׂכַר עִסְקָא, וּמַתְנֶה שֶׁיִּתֵּן לוֹ כָּל הָרְוָחִים שֶׁיַּגִּיעוּ לוֹ אֲפִלּוּ מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים, אֵינוֹ אֶלָּא כְּמַתָּנָה בְעָלְמָא וְאֵינוֹ נִקְנֶה אֶלָּא בְּקִנְיָן גָּמוּר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַשּׁוֹאֵל והג"א פֶּרֶק הָאֻמָּנִין). אֲבָל אִם הָיוּ לוֹקְחִים (הַחַיָּטִים) הַבְּגָדִים עַצְמָם וְתוֹפְרִין אוֹתָם וּמוֹכְרִין, (אוֹ) לוֹקְחִים (הָאוֹרְגִים) הַשְּׁתִי וְהָעֵרֶב מִמָּעוֹתֵיהֶם וְאוֹרְגִים וּמוֹכְרִים, וְנִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּעוֹת שֶׁלּוֹקְחִין בּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ שֻׁתָּפִים וְכָל מַה שֶּׁיַּרְוִיחוּ בִּשְׂכַר מְלַאכְתָּן וּמַשָּׂאָם וּמַתָּנָם הֲרֵי אֵלּוּ לָאֶמְצַע.
ד שֻׁתָּפִין שֶׁשָּׁמוּ פֵּירוֹתֵיהֶם וְנִשְׁתַּתְּפוּ בָּהֶם, יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה זֶה עַל זֶה. עֵרְבוּ פֵּרוֹת בְּלֹא שׁוּמָא, וּמְכָרוּם וְנָשְׂאוּ בִּדְמֵיהֶם, הֲרֵי אֵלּוּ מְחַשְּׁבִין הַפֵּרוֹת כַּמָּה הָיוּ שָׁוִים בְּעֵת שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ, וּמְחַשְּׁבִין הַשָּׂכָר אוֹ הַהֶפְסֵד.
ה הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהֵטִילוּ לְכִיס, זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם וְזֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וְנִתְעַסְקוּ כֻּלָּם בַּמָּמוֹן סְתָם, וּפִחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ, הַשָּׂכָר אוֹ הַפְּחָת בֵּינֵיהֶם בְּשָׁוֶה לְפִי מִנְיָנָם, לֹא לְפִי הַמָּעוֹת. וַאֲפִלּוּ לָקְחוּ שׁוֹר לִטְבִיחָה, שֶׁאִלּוּ טְבָחוּהוּ (נ"א לֹא מְכָרוּהוּ) הָיָה נוֹטֵל כָּל אֶחָד מִבְּשָׂרוֹ לְפִי מָעוֹתָיו, אִם מְכָרוּהוּ חַי וּפָחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ, הַשָּׂכָר אוֹ הַפְּחָת לָאֶמְצַע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁנָּשְׂאוּ וְנָתְנוּ בַּמָּעוֹת שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בָהֶם. אֲבָל אִם הַמָּעוֹת קַיָּמִים, וַעֲדַיִן לֹא הוֹצִיאוּ אוֹתָם, וּפָחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ מֵחֲמַת הַמַּטְבֵּעַ שֶׁשִּׁנָּה הַמֶּלֶךְ אוֹ אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה, חוֹלְקִין הַשָּׂכָר אוֹ הַהֶפְסֵד לְפִי הַמָּעוֹת. וְכָל שֶׁכֵּן אִם נִשְׁתַּתְּפוּ בְּפֵרוֹת וַעֲדַיִן הֵן בְּעַיִן, שֶׁנּוֹטְלִין לְפִי מְעוֹתֵיהֶן (טוּר). וְאִם הִתְנוּ בֵּינֵיהֶם, הַכֹּל לְפִי תְּנָאָם, בֵּין בְּרֶוַח בֵּין בְּהֶפְסֵד.
ו יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָנֵי מִלֵּי בְּגוּף הַמָּמוֹן שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ, אֲבָל לְהִשְׁתַּעְבֵּד לְשַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ, לֹא; כְּגוֹן אִם נִשְׁתַּתְּפוּ זֶה בְּמָנֶה וְזֶה בְּמָאתַיִם, וְנִפְסָד הַכֹּל, לָא אַמְרִינָן שֶׁיְּשַׁלֵם בַּעַל הַמָּנֶה לְבַעַל הַמָּאתַיִם חֲמִשִּׁים מִבֵּיתוֹ. יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם עָלָה בּוֹ רֶוַח אַחַר שֶׁהִגִּיעַ זְמַן חֲלֻקָּה שֶׁקָּבְעוּ, נוֹטְלִים לְפִי הַמָּעוֹת. וְהוּא הַדִּין אִם שִׁנּוּ מִמַּה שֶׁהִתְנוּ בַּתְּחִלָּה, נוֹטְלִין לְפִי מְעוֹתֵיהֶן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִי"ף בַּשְּׁעָרִים).
ז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם נִגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ, חוֹלְקִין לְפִי הַמָּעוֹת. הַגָּה: רְאוּבֵן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹב, וְאוֹמֵר לְשִׁמְעוֹן שֶׁיְּסַיַּע לוֹ בִּגְבִיַּת הַחוֹב וְיִהְיֶה לוֹ שְׁלִישׁ הָרֶוַח, וְכֵן עָשׂוּ, וְאַחַר כָּךְ קָנוּ סְחוֹרָה, הָווּ לְהוּ כִּשְׁנַיִם שֶׁהֵטִילוּ לְכִיס, דַּהֲרֵי יֵשׁ לְשִׁמְעוֹן חֵלֶק בָּרֶוַח (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבַּ"ץ). וְדַוְקָא שֶׁקָּנוּ אַחַר כָּךְ הַסְּחוֹרָה בְּיַחַד אַדַּעְתָּא דְשֻׁתָּפוּת, אֲבָל אִם רְאוּבֵן הוּא הַקּוֹנֶה וְשִׁמְעוֹן סִיְּעוֹ, אֵין לוֹ בָּרֶוַח כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי לֹא נָדַר לוֹ רַק חֵלֶק בִּגְבִיַּת הַחוֹב, וְלֹא בַּמֶּה שֶׁהִרְוִיחַ אַחַר כָּךָ, וְאֵין צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ רַק כַּמָּה שֶׁנּוֹתְנִין לִמְסַיֵּעַ לַחֲבֵרוֹ (בֵּית יוֹסֵף וד"ע). רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ לְהַלְווֹת לְגוֹי, וּרְאוּבֵן נָתַן לוֹ חֶלְקוֹ, וְאַחַר כָּךְ אָמַר הַגּוֹי שֶׁאֵין צָרִיךְ יוֹתֵר, וְאָמַר רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן שֶׁיִּתֵּן לוֹ חֶלְקוֹ לְמַה שֶּׁהִלְוָה, וְשִׁמְעוֹן דָּחָה אוֹתוֹ לִתְּנָם, וּבְתוֹךְ כָּךְ נִפְטַר, אֲפִלּוּ הָכִי זָכוּ יוֹרְשָׁיו בְּחֵלֶק הָרֶוַח, דַּהֲרֵי לֹא מָחַל לִרְאוּבֵן. אֲבָל אִם אָמַר שִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא יִתֵּן חֶלְקוֹ, אָז שִׁנָּה בְּעִנְיַן הַשֻּׁתָּפוּת וְאִבֵּד חֶלְקוֹ מִן הָרֶוַח (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן זֶה סָעִיף מ"א.
ח הַשֻּׁתָּפִין, שׁוֹמְרֵי שָׂכָר הֵן, שֶׁאִם נִגְנַב אוֹ נֶאֱבַד מֵהַשֻׁתָּפוּת בִּרְשׁוּת אֶחָד מֵהֶם, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁכָּל אֶחָד מִתְעַסֵק בַּשֻּׁתָּפוּת זְמַן יָדוּעַ, וְנִגְנַב לוֹ בַּזְּמַן שֶׁנִּתְעַסֵק בּוֹ. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁהִתְנוּ כֵּן מִתְּחִלָּה, אֲבָל אִם אֶחָד אֵינוֹ מְחֻיָּב לְהִתְעַסֵּק, רַק עוֹשֶׂה מִנִּדְבַת לִבּוֹ, אֵינוֹ חַיָּב בִּשְׁמִירַת הַשֻּׁתָּפוּת וְלֹא הָוֵי רַק כְּשׁוֹמֵר חִנָּם (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶרֶק חֶזְקַת). אֲבָל אִם הִתְחִילוּ לְהִתְעַסֵק בְּיַחַד, אֲפִלּוּ אִם אַחַר כָּךְ נִתְעַסֵק בּוֹ כָּל אֶחָד לְבַדּוֹ, פְּטוּרִים, דִּשְׁמִירָה בִּבְעָלִים הִיא וְאִם חַיָּב בִּפְשִׁיעָה, עַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן רצ"א. וְאִם מִתְּחִלָּה נִתְעַסֵק בּוֹ אֶחָד לְבַדּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִתְעַסְקוּ בּוֹ שְׁנֵיהֶם בְּיַחַד, וְנִגְנָב, הָרִאשׁוֹן חַיָּב, שֶׁלֹּא הָיָה הַשֵּׁנִי עִמּוֹ בִּמְלַאכְתּוֹ כְּשֶׁהִתְחִילָה שְׁמִירָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי פָטוּר, שֶׁהָרִאשׁוֹן הָיָה עִמּוֹ בִּמְלַאכְתּוֹ כְּשֶׁהִתְחִילָה שְׁמִירָתוֹ. הַגָּה: חָלְקוּ הַשֻּׁתָּפוּת לְגַמְרֵי, וְנִשְׁאַר בְּיַד אֶחָד מֵהֶן לִפְרֹעַ לַגּוֹי, וְאָבְדוּ אוֹ נִגְנְבוּ מִמֶּנּוּ, אֵין חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ הַהֶפְסֵד. אֲבָל אִם נִשְׁאַר גַּם כֵּן לַשֵּׁנִי מִן הַשֻּׁתָּפוּת, הָוֵי שְׁמִירָה בִּבְעָלִים וְהַהֶפְסֵד עַל שְׁנֵיהֶם (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קי"ד [ק"ד]).
ט אַחִים שֶׁהֵן שֻׁתָּפִין, יָכוֹל כָּל אֶחָד לִמְחוֹת בַּחֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא יִקְנֶה דָּבָר לְעַצְמוֹ מֵהַשֻׁתָּפוּת, אִם לֹא יְנַכֶּה אוֹתוֹ מֵחֶלְקוֹ. וְאִם לֹא מִחוּ, וְקָנוּ לְעַצְמָם, כֶּשֶׁבָּאִים לַחֲלֹק שָׁמִין הַבְּגָדִים שֶׁעֲלֵיהֶם כְּפִי מַה שֶּׁהֵם שָׁוִים בִּשְׁעַת חֲלֻקָּה. אֲבָל אִם כָּלוּ לְגַמְרֵי אוֹ אָבְדוּ, אֵין מְחַשְּׁבִין אוֹתָם לָהֶם. וְאִם קָנוּ בְּגָדִים לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְלִבְנוֹתֵיהֶם, אֵין שָׁמִין אוֹתָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּבִגְדֵי חוֹל. אֲבָל בְּבִגְדֵי שַׁבָּת, שָׁמִין לָהֶם. וּגְדוֹל הָאַחִין, אַף בַּמֶּה שֶׁקָּנָה לְעַצְמוֹ אֵין שָׁמִין לוֹ, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה יְכוֹלִים לִמְחוֹת בּוֹ שֶׁלֹּא יִקְנֶה. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין שְׁאָר שֻׁתָּפִין שֶׁאֵינָן אַחִין (טוּר ושכ"כ הָרַמְבַּ"ם). מִיהוּ, נִרְאֶה לִי, דְּאַזְלִינָן בְּזֶה אַחַר הַמִּנְהָג:
י הַמִּשְׁתַּתֵּף עִם חֲבֵרוֹ בִּסְתָם, לֹא יְשַׁנֶּה מִמִּנְהַג הַמְּדִינָה בְּאוֹתָהּ סְחוֹרָה, וְלֹא יֵלֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר, וְלֹא יִשְׁתַּתֵּף בָּהּ עִם אֲחֵרִים, וְלֹא יִתְעַסֵק בִּסְחוֹרָה אַחֶרֶת, וְלֹא יִמְכֹּר בְּהַקָּפָה אֶלָּא דָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִמָּכֵר תָּמִיד בְּהַקָּפָה. הַגָּה: וְאִם הִתְרָה בּוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ בְּהַקָּפָה חַיָּב לְשַׁלֵּם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָעִטּוּר). הָיוּ קְצָת בְּנֵי אָדָם מוֹכְרִין בְּהַקָּפָה וּקְצָת אֵינָן מוֹכְרִין (בְּהַקָפָה), לֹא יַקִּיף בְּלֹא דַעַת חֲבֵרוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים). וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה אוֹ פּוֹשֵׁעַ, יַעֲשֶׂה בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ כְּמוֹ בְּשֶׁלּוֹ (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק אַלְמָנָה נִזּוֹנֵית), וְנוֹטֵל מֵחֲבֵרוֹ חֶלְקוֹ בַּמֶּה שֶׁהוֹצִיא, דְּכָל שֻׁתָּף כְּיוֹרֵד בִּרְשׁוּת דָּמִי (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת). בְּנֵי חֲבוּרָה הָאוֹכְלִין יַחַד וְאֶחָד אוֹכֵל הַרְבֵּה, יְכוֹלִין אֲחֵרִים לְסַלְּקוֹ (אֲגֻדָּה דִּפְסָחִים פֶּרֶק הָאִשָּׁה דַף פ"ט). וְלֹא יַפְקִיד בְּיַד אֲחֵרִים אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה, אוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה מִדַּעַת חֲבֵרוֹ. וְאִם עָבַר וְעָשָׂה שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ, וְאַחַר כָּךְ הוֹדִיעוֹ וְהִסְכִּים לְמַעֲשָׂיו, הֲרֵי זֶה פָטוּר. וְאֵין הַדְּבָרִים הָאֵלוּ צְרִיכִים קִנְיָן, אֶלָּא בִּדְבָרִים בִּלְבַד. וְאִם שִׁנָּה בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים, שֶׁהָלַךְ לְמָקוֹם שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לֵילֵךְ, אוֹ פֵרַשׁ בַּיָּם, אוֹ שֶׁמָּכַר בְּהַקָּפָה, אוֹ נָשָׂא וְנָתַן בִּסְחוֹרָה אַחֶרֶת, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בְאֵלּוּ הַדְּבָרִים, כָּל פְּחָת שֶׁיָּבֹא מֵחֲמַת זֶה שֶׁעָבַר, חַיָּב לְשַׁלֵּם לְבַדּוֹ. וְאִם הָיָה שָׁם שָׂכָר, הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע.
יא לְפִיכָךְ, הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ בְּתוֹרַת שֻׁתָּפוּת לִקַּח בָּהֶם חִטִּים לִסְחוֹרָה, וְהָלַךְ וְקָנָה שְׂעוֹרִים, אוֹ לִקְנוֹת שְׂעוֹרִים וְקָנָה חִטִּים, אִם פָּחֲתוּ, פָּחֲתוּ לְזֶה שֶׁעָבַר; וְאִם הוֹתִירוּ, הוֹתִירוּ לָאֶמְצַע וְע"ל סִימָן קפ"ג (ס"ה). וְכֵן אִם הָלַךְ וְנִשְׁתַּתֵּף עִם אַחֵר בְּמָמוֹן הַשֻּׁתָּפוּת, אִם הִפְסִיד הִפְסִיד לְעַצְמוֹ; וְאִם נִשְׂתַּכֵּר, הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע. אֲבָל אִם נִשְׁתַּתֵּף עִם אַחֵר בְּמָמוֹן עַצְמוֹ, אִם פָּחֲתוּ פָּחַת לְעַצְמוֹ, וְאִם הִרְוִיחַ הִרְוִיחַ לְעַצְמוֹ. וְאִם הִתְנוּ בֵינֵיהֶם, הַכֹּל לְפִי הַתְּנַאי. הַגָּה: רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֻׁתָּפִין, הָיָה לָהֶן חוֹב אֵצֶל שַׂר אֶחָד שֶׁרְאוּבֵן דָּר תַּחְתָּיו, וְהוּא עָשָׂה הַחוֹב, וְשִׁמְעוֹן טוֹעֵן שֶׁרְאוּבֵן יִתְבַּע הַחוֹב לְפִי שֶׁהוּא עֲשָׂאוֹ, וּרְאוּבֵן אוֹמֵר שֶׁמִּתְיָרֵא מִן הַשַּׂר שֶׁהוּא דָר תַּחְתָּיו, הַדִּין עִם רְאוּבֵן (הָרֹא"שׁ בִּתְשׁוּ' כְּלָל פ"ט סִימָן א'). וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף מ"ז סִימָן זֶה. רְאוּבֵן שֶׁהָלַךְ וּפָטַר חוֹבוֹת שֶׁל שִׁמְעוֹן חֲבֵרוֹ, וְאוֹמֵר שֶׁשִּׁמְעוֹן צִוָּה לוֹ לַעֲשׂוֹת, אִם אֱמֶת שֶׁשִּׁמְעוֹן צִוָּה לוֹ, רְאוּבֵן פָּטוּר אַף עַל גַּב דְּלָא אָמַר לוֹ: עַל מְנָת לִפְטֹר; אֲבָל אִם שִׁמְעוֹן כּוֹפֵר, וְיֵשׁ עֵדוּת שֶׁהַחוֹבוֹת הָיוּ שֶׁלּוֹ, וּרְאוּבֵן פְּטָרָן, רְאוּבֵן חַיָּב לְשַׁלְּמָן, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁבִּרְשׁוּת שִׁמְעוֹן עָשָׂה מַה שֶּׁעָשָׂה. אֲבָל אִם אֵין לְשִׁמְעוֹן עֵדוּת, רְאוּבֵן נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ, שֶׁהָיָה יָכוֹל לוֹמַר שֶׁהַחוֹבוֹת אֵינָן שֶׁל שִׁמְעוֹן, אוֹ שֶׁהוּא לֹא פְטָרָן (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַחוֹבֵל בְּשֵׁם מוהר"ם) (וְעַיִּןִ לְקַמָּן סָעִיף נ').
יב אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִים אוֹ הַמִּתְעַסֵק שֶׁעָשָׂה סְחוֹרָה בִּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע; וְאִם הִפְסִיד, הִפְסִיד לְעַצְמוֹ. הַגָּה: וְכֵן אִם גָּנַב אוֹ גָזַל, הַשֻׁתָּף צָרִיךְ לַחֲלֹק עִם חֲבֵרוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת והג"מ פ"ה מַה' שֻׁתָּפִין). וְאִם הִפְסִיד, הַהֶפְסֵד לְעַצְמוֹ. וְדַוְקָא אִם הִפְסִיד קֹדֶם שֶׁנּוֹדַע לַחֲבֵרוֹ, אֲבָל אִם חָלַק הַגְּנֵבָה עִם הַשֻׁתָּף וְאַחַר כָּךָ בָּא עֲלִילָה עָלָיו, וְכֵן אִם קָנָה גְנֵבָה וְחָלַק עִם חֲבֵרוֹ, וּבָא אַחַר כָּךָ עֲלִילָה, הַהֶפְסֵד גַּם כֵּן לָאֶמְצַע, מֵאַחַר שֶׁנִּתְרַצֶּה לְמַעֲשָׂיו. וְאֵין הַדְּבָרִים צְרִיכִין קִנְיָן, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (בִּנְיָמִין זְאֵב סִימָן ש"צ). אֲבָל אִם חָלְקוּ שְׁאָר רְוָחִים וּבָא עֲלִילָה עַל אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁלֹּא כַּדִּין, אֵין חֲבֵרוֹ חַיָּב לְסַיְּעוֹ בַּהֶפְסֵד (הָרֹא"שׁ בִּתְשׁוּבָה כְּלָל ע"ט סִימָן ו'). וְעַיֵּן סִימָן זֶה סָעִיף ל"ח וְסוֹף סִימָן קע"ז מִי שֶׁשָּׂכַר חֲבֵרוֹ לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּשֶׁלּוֹ וְכָל הַמְּצִיאוֹת שֶׁיַּגִּיעוּ לְיָדוֹ יִהְיוּ שֶׁלּוֹ, וְגָבָה חוֹבוֹת פְּרוּעִים מִגּוֹיִים, הָוֵי בִּכְלַל מְצִיאָה, דְּכָל שְׁטָר פָּרוּעַ אֵינוֹ שָׁוֶה רַק דְּמֵי הַנְּיָר, וּלְכָךְ מִי שֶׁהֶחֱזִירוֹ לַגּוֹי אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לַחֲבֵרוֹ, וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה נַמֵּי שָׁרִי (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף י"ד וְהָרִיצְבָ"א).
יג אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִין שֶׁאָמַר: נוֹלִיךְ הַסְחוֹרָה לְמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁהוּא בְּיֹקֶר, וְנִמְכֹּר שָׁם, אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו כָּל אֹנֶס אוֹ כָל פְּחָת שֶׁיָּבֹא, הֲרֵי חֲבֵרוֹ מְעַכֵּב עָלָיו, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ: אֵין רְצוֹנִי שֶׁאֶתֵּן מָעוֹת שֶׁבְּיָדִי וְאֶהְיֶה רוֹדֵף רוּחַ אַחֲרֶיךָ לְדִין לְהוֹצִיא מִמְּךָ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
יד אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִין שֶׁבָּא לְיַשֵּׁן הַפֵּרוֹת עַד הַזְּמַן הַיָּדוּעַ לִמְכֹּר אוֹתָם פֵּרוֹת, אֵין חֲבֵרוֹ מְעַכֵּב עָלָיו. אֲבָל מִשֶּׁהִגִּיעַ זְמַן הַמֶּכֶר, יָכוֹל כָּל אֶחָד מֵהֶם לִמְכֹּר, וְאֵין חֲבֵרוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו. וְאִם מָכַר בְּלֹא דַעַת חֲבֵרוֹ, וְנִתְיַקֵּר אַחַר כָּךְ, אֵין לַחֲבֵרוֹ עָלָיו כְּלוּם. אֲבָל אִם מְכָרָהּ קוֹדֶם זְמַנָּהּ, הָוֵי פְּשִׁיעָה וְחַיָּב לְשַׁלֵּם לַחֲבֵרוֹ חֶלְקוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם). וְאִם אֵין זְמַן יָדוּעַ לִמְכֹּר אוֹתָם פֵּרוֹת, וְרוֹצֶה אֶחָד מֵהֶם לְיַשְּׁנָם, חֲבֵרוֹ מְעַכֵּב עָלָיו.
טו הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהִתְנוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁיַּעַמְדוּ בְּשֻׁתָּפוּת זְמַן קָצוּב, כָּל אֶחָד מֵהֶם מְעַכֵּב עַל חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲלֹק עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן אוֹ עַד שֶׁיִּכְלֶה מָמוֹן הַשֻּׁתָּפוּת; וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לִטֹּל מֵהַקֶּרֶן וְלֹא מֵהַשָּׂכָר, עַד סוֹף הַזְּמַן. הַגָּה: וְאִם שִׁנָּה אוֹ פָּשַׁע תּוֹךְ הַזְּמַן, אוֹ עָבַר עַל תְּנָאוֹ, אֲפִלּוּ הָכִי אֵינָן יְכוֹלִין לַחֲלֹק, אֶלָּא מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִפְסִיד (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם) ; וּדְלָא כַּיֵּשׁ חוֹלְקִין בְּזֶה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי).
טז נִשְׁתַּתְּפוּ סְתָם, וְלֹא קָבְעוּ לָהֶם זְמַן, הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְקִין כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה אֶחָד מֵהֶם, וְיִטֹּל כָּל אֶחָד חֶלְקוֹ מֵהַסְחוֹרָה. וְאִם לֹא הָיְתָה בְּאוֹתָהּ סְחוֹרָה דִּין חֲלֻקָּה, אוֹ שֶׁהָיָה בַּחֲלֻקָּתָהּ הֶפְסֵד, הֲרֵי אֵלּוּ מוֹכְרִים אוֹתָהּ וְחוֹלְקִים הַדָּמִים.
יז הָיָה זְמַן יָדוּעַ לִמְכִירַת אוֹתָהּ סְחוֹרָה, יֵשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶם לְעַכֵּב שֶׁלֹּא יַחְלְקוּ עַד שֶׁתִּמָּכֵר בַּזְּמַן הַיָּדוּעַ לִמְכִירָתָהּ, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם נוֹטֵל לֹא מֵהַקֶּרֶן וְלֹא מֵהָרֶוַח עַד זְמַן הַחֲלֻקָּה, אֶלָּא אִם הִתְנוּ בֵּינֵיהֶם.
יח אִם לֹא קָבְעוּ זְמַן לַשֻּׁתָּפוּת, אוֹ שֶׁקָּבְעוּ זְמַן וְנִשְׁלַם, וּבָא אֶחָד לַחֲלֹק שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ, חוֹלֵק בִּפְנֵי ג', אֲפִלּוּ הֵם הֶדְיוֹטוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ נֶאֱמָנִים וְיוֹדְעִים בְּשׁוּמָא. וְאִם חָלַק בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. הַגָּה: וְאִם הִפְסִיד אַחַר כָּךְ בְּחֶלְקוֹ, הוּא יָכוֹל לְבַטֵּל הַחֲלֻקָּה (טוּר). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (שָׁם בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁחָלְקוּ פֵּרוֹת, אֲבָל אִם הָיוּ מָעוֹת שֶׁכֻּלָּם מַטְבֵּעַ אֶחָד וְשָׁוִים, יֵשׁ לוֹ לְחַלֵּק שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין, וּמַנִּיחַ חֵלֶק חֲבֵרוֹ בְּבֵית דִּין. וְאִם אֵין הַמָּעוֹת שָׁוִים, הֲרֵי הֵם כְּפֵרוֹת וְאֵין חוֹלְקִין אוֹתָם אֶלָּא בְּבֵית דִּין.
יט אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִים אוֹ מֵהַמִּתְעַסְקִים שֶׁמֵּת, בָּטְלָה הַשֻּׁתָּפוּת אוֹ הָעֵסֶק, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנוּ לִזְמַן קָבוּעַ. הַגָּה: וְכֵן עִקָּר, וּדְלָא כְּדַעַת הַחוֹלְקִין (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא וּפ' הַמְקַבֵּל). שֻׁתָּף שֶׁחָלָה אוֹ נֶאֱנַס, וְלֹא עָסַק בַּשֻּׁתָּפוּת, אֵין הַדִּין שֶׁהָאַחֵר יַרְוִיחַ וְיִתֵּן לוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם קָנוּ מִיָּדוֹ בִּשְׁעַת הַשִּׁתּוּף. אֲבָל אִם הָיָה בְּעִיר אַחֶרֶת בִּשְׁלִיחוּת הַשֻּׁתָּפוּת, וְנִתְעַכֵּב בְּאֹנֶס, יֵשׁ לוֹ חֵלֶק עִמָּהֶם. וְאִם יֵשׁ מִנְהָג בָּזֶה בֵּין הַשֻּׁתָּפִין, יַעֲשׂוּ כְּמִנְהָגָן (ב"י בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א). ג' שֶׁקִּבְּלוּ עִסְקָא מֵאֶחָד, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן, נִתְבַּטֵּל הָעִנְיָן וִיכוֹלִין לַחֲזֹר בָּהֶן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיטְבָ"א). ג' שֻׁתָּפִין בְּיַחַד שֶׁעָשׂוּ שֻׁתָּפוּת עִם אִשָּׁה שֶׁוִּתְּרָה לָהֶן מֵחֶלְקָהּ וְאַחַר כָּךְ פָּשַׁע הָאֶחָד וְלֹא עָסַק בַּשֻּׁתָּפוּת כְּמוֹ שֶׁהָיָה לוֹ לַעֲסֹק וּמֵחֲמַת זֶה אֵינוֹ נוֹטֵל עַל כָּךְ בָּרֶוַח, הָרֶוַח לָאִשָּׁה לְפִי עֵרֶךְ, כִּי אֵינוֹ דוֹמֶה שְׁנַיִם הָעוֹסְקִים לְג' (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). אַחִין שֻׁתָּפִין שֶׁהָיוּ נִזּוֹנִין בְּיַחַד כָּל אֶחָד כְּפִי צָרְכּוֹ, וְנִפְטַר אֶחָד מֵהֶן, וְהַשֵּׁנִי נָשָׂא וְנָתַן לְצֹרֶךְ הַשֻּׁתָּפוּת כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה בְּחַיֵּי אָחִיו, אֵין הָאַלְמָנָה יְכוֹלָה לוֹמַר בִּשְׁעַת הַחֲלֻקָּה שֶׁהִיא תִטֹּל בְּרֹאשׁ כְּפִי מַה שֶּׁלָּקַח הַחַי יוֹתֵר מִמֶּנָּה, מֵאַחַר שֶׁנָּשְׂאוּ וְנָתְנוּ סְתָם, כְּפִי מַה שֶּׁנָּהֲגוּ בְּחַיֵּיהֶם עָשׂוּ. וְכֵן אִם וִתְּרוּ הַקָּהָל בְּמַס חֵלֶק הָאַלְמָנָה, אֵין הַשֵּׁנִי יוּכַל לוֹמַר שֶׁתְּחַלֵּק עִמּוֹ הָרֶוַח הַהוּא, מֵאַחַר שֶׁלֹּא הִתְנָה וְעָסַק סְתָמָא, מַה שֶּׁוִּתְּרוּ לָאַלְמָנָה זָכְתָה בּוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ כְּלָל (פ"ח) [פ"ט] סִימָן ד').
כ הָיָה לָהֶם חוֹב אֵצֶל אֲחֵרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: לֹא נַחֲלֹק עַד שֶׁנִּגְבֶּה כָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לָנוּ, אֶלָּא חוֹלְקִים, וּכְשֶׁיִּפְרְעוּ הַחוֹבוֹת יִטֹּל כָּל אֶחָד חֶלְקוֹ. הַגָּה: אוֹ יְכוֹלִין לַחֲלֹק הַשְּׁטָרוֹת בְּשׁוּמַת בֵּית דִּין אוֹ בְּגוּד אוֹ אֱגוּד, וְאִם נִתְקַלְקֵל אַחַר כָּךְ הַחוֹב שֶׁל אֶחָד, מַזָּל רָע דִּידֵהּ גָּרַם (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן ס"ז סָעִיף מ"א. הָיָה עֲלֵיהֶם חוֹב לְאַחֵר, אִם פֵּרְשׁוּ שֶׁאֵינָם אַחֲרָאִים זֶה לְזֶה, חוֹלְקִין, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַחוֹב לִפְרֹעַ יִתֵּן כָּל אֶחָד חֶלְקוֹ. וְאִם לָאו, כָּל אֶחָד מֵהֶם מְעַכֵּב לַחֲלֹק עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַשְּׁטָר, מִפְּנֵי שֶׁיֹּאמַר לַחֲבֵרוֹ: הוֹאִיל וְכָל אֶחָד מִמֶּנּוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם כָּל הַשְּׁטָר, נָשָׂא וְנָתַן בְּדָמִים אֵלּוּ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן.
כא אָמַר לֵהּ חֲבֵרוֹ: נַחֲלֹק וְטֹל אַתָּה דָמִים כְּנֶגֶד כָּל הַשְּׁטָר וַעֲשֵׂה בָּהֶם סְחוֹרָה לְעַצְמְךָ וְשַׁלֵּם כָּל הַשְּׁטָר בִּזְמַנּוֹ, יֵשׁ לוֹ לְעַכֵּב עֲדַיִן וְלוֹמַר: שֶׁמָּא אַפְסִיד וְהַשְּׁנַיִם יוֹתֵר מַרְוִיחִים מֵהָאֶחָד.
כב הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לֵילֵךְ לִמְדִינָה פְלוֹנִית לִסְחוֹרָה, אוֹ לִקְנוֹת לוֹ פֵּרוֹת בִּסְחוֹרָה, אוֹ לֵישֵׁב בַּחֲנוּת, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וּלְהַחֲזִיר הַמָּמוֹן מִיָּד הַשֻׁתָּף, עַד שֶׁיֵּלֵךְ לַמָּקוֹם שֶׁהִתְנוּ וְיַחֲזֹר, אוֹ עַד שֶׁיִּקְנוּ אוֹתָם הַפֵּרוֹת וְיִמְכְּרוּ, אוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב בַּחֲנוּת, שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁקָּבַע זְמַן הוּא.
כג הַמְקַבֵּל עֵסֶק מֵחֲבֵרוֹ לִזְמַן קָצוּב, הַמְקַבֵּל יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ כְּדִין פּוֹעֵל שֶׁחוֹזֵר בּוֹ אֲפִלּוּ בַּחֲצִי הַיּוֹם, אֲבָל הַנּוֹתֵן אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֻׁתָּפִין שֶׁקָּבְעוּ זְמַן (בֵּית יוֹסֵף), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סָעִיף ט"ו.
כד שְׁנֵי שֻׁתָּפִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם תְּבִיעָה עַל אֶחָד, וּתְבָעוֹ אֶחָד מֵהֶם וְיָצָא הַשֻׁתָּף חַיָּב, אִם הָיָה עַל עֵסֶק שְׁבוּעָה שֶׁהָיָה חַיָּב לוֹ וְנִשְׁבַּע לוֹ, אֵין שֻׁתָּף שֵׁנִי יָכוֹל לְתָבְעוֹ בִּשְׁבוּעָה, דִּשְׁבוּעָה לְאֶחָד שְׁבוּעָה לְמֵאָה.
כה הָיָה לָהֶם תְּבִיעַת מָמוֹן עָלָיו וְיָצָא הַשֻׁתָּף חַיָּב, אִם לֹא הָיָה שֻׁתָּפוֹ בָּעִיר יָכוֹל לְתָבְעוֹ פַּעַם אַחֶרֶת. וְקָטָן כְּמָאן דְּלֵיתָא בָעִיר דָּמִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִשָּׁה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א). הָיָה בָּעִיר, אֵינוֹ יָכוֹל לְתָבְעוֹ. הַגָּה: וְדַוְקָא כְּשֶׁהֵן הַתּוֹבְעִין, אֲבָל כְּשֶׁהֵן נִתְבָּעִין וְאֶחָד טָעַן, אֵינוֹ מַזִּיק לַחֲבֵרוֹ כְּלָל, הוֹאִיל וְלֹא צִוָּהוּ לִטְעֹן וְלָדוּן בִּשְׁבִילוֹ. וּבְנֵי הָעִיר בְּעִנְיְנֵי צָרְכֵי הָעִיר הֵם כְּשֻׁתָּפִין, וְאִם אֶחָד מֵהֶם תָּבַע לְאַחֵר כֻּלָּן יוֹדְעִין בְּאוֹתוֹ תְבִיעָה וְאֵינָן יְכוֹלִין לַחֲזֹר וְלִטְעֹן (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי).
כו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב הַשֻׁתָּף מִתּוֹךְ טַעֲנוֹתָיו. אֲבָל נִתְחַיֵּב מִתּוֹךְ טַעֲנוֹתָיו, כְּגוֹן שֶׁהוֹדָה אוֹ שֶׁאָמַר: אֵין לִי רְאָיָה, לֹא הִפְסִיד שֻׁתָּפוֹ בְּהוֹדָאָתוֹ וְאִם יֵשׁ לוֹ רְאָיָה יָבִיא. וְגַם צָרִיךְ לִהְיוֹת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁנּוֹת בְּטַעֲנָה מִמַּה שֶּׁטּוֹעֵן הָרִאשׁוֹן, לְפִיכָךְ, חַשְׁבֵינָן לֵהּ כְּאִלּוּ יָרַד כְּבָר לְדִין וְכוֹתְבִים עָלָיו פְּסַק דִּין וְיוֹרְדִים לִנְכָסָיו, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹת וְלוֹמַר שֶׁיַּמְתִּינוּ לוֹ עַד שֶׁיֵּרֵד לְדִין, וְגַם אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: אִם הָיִיתִי שָׁם הָיִיתִי בוֹדֵק בָּעֵדִים עַד שֶׁיִּהְיוּ מֻכְחָשִׁים. אֲבָל אִם יָכוֹל לְשַׁנּוֹת, שׁוֹמְעִין לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בָּעִיר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם לֹא הָיָה בָּעִיר שֶׁיָּכוֹל לְתָבְעוֹ, יָכוֹל לְהַחֲרִים עָלָיו שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁיָּרַד שֻׁתָּפוֹ עִמּוֹ לְדִין.
כז שְׁנַיִם שֶׁהִלְווּ אוֹ שֶׁהִפְקִידוּ לְאֶחָד, וּבָא אֶחָד מֵהֶם לִטֹּל חֶלְקוֹ אוֹ לִטֹּל הַכֹּל, נִתְבָּאֵר בְּסוֹף סִימָן ע"ז. וְאִם אֶחָד לָוָה מִשְּׁנַיִם בִּשְׁטָר אֶחָד, וְנִכְתָּב בְּשֵׁם הָאֶחָד, יִתְבָּאֵר בְּסִימָן זֶה. וְכֵן שֻׁתָּפִין שֶׁלָּוָה אֶחָד מֵהֶן לְצֹרֶךְ הַשֻּׁתָּפוּת, אִם חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע"ז סָעִיף ב'.
כח שְׁנַיִם שֶׁהֵן שֻׁתָּפִין בְּחוֹב אֶחָד שֶׁחַיָּב לָהֶם גּוֹי, וְגָבָה אֶחָד מֵהֶם מִקְצָתוֹ וְרוֹצֶה לְעַכְּבוֹ לְעַצְמוֹ, וְאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: לֵךְ וְקַח חֶלְקְךָ מֵהַגּוֹי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִם הַשַּׂר כָּעַס עַל אֶחָד מֵהֶם וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: חֶלְקְךָ אַסַיַּע שֶׁיִּפָּרַע וּבְחֵלֶק הָאַחֵר לֹא אַסַיַּע, אִם אָמַר זֶה: לְעַצְמִי אֲנִי מַצִּיל, הִצִּיל לְעַצְמוֹ. וְהוּא הַדִּין אִם שְׁנַיִם יֵשׁ לָהֶם חוֹב מְקֻלְקָל וְצָרִיךְ לִתֵּן שֹׁחַד לְהַצִּילוֹ, וְהָאֶחָד אֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן, יָכוֹל חֲבֵרוֹ לוֹמַר: אֲנִי אוֹצִיא שֹׁחַד חֶלְקִי וְאַצִּיל לְעַצְמִי. הַגָּה: וְכֵן בְּכָל מָקוֹם דְּאִכָּא פְסֵידָא יָכוֹל אֶחָד לַחֲלֹק בְּלֹא דַעַת חֲבֵרוֹ וּלְהַצִיל לְעַצְמוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ד דְּשֻׁתָּפִין). וְכֵן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהָיָה לָהֶן חוֹב אֵצֶל גּוֹי אַלָּם, וְאֶחָד פִּיְּסוֹ לִתֵּן לוֹ חֶלְקוֹ, אִם אָמַר: לְעַצְמִי אֲנִי מַצִּיל, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ לְבַד (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף ס"ג). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קפ"א סָעִיף ב'.
כט שֻׁתָּף הַתּוֹבֵעַ מֵחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן שֶׁל שֻׁתָּפוּת, וְאָמַר: כָּל אוֹתָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סִימָן שֶׁלִּי הֵם שֶׁלִּי, יָכוֹל הָאַחֵר לוֹמַר: אֶשְׁתָּקַד הָיוּ אוֹתָם חָבִיּוֹת שֶׁלְּךָ עַכְשָׁיו הֵם שֶׁלִּי.
ל רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ, וְנָטַל אֶחָד מֵהֶם מֵהַמָּמוֹן וְנִשְׁתַּתֵּף עִם לֵוִי, הֲרֵי חֲבֵרוֹ מַשְׁבִּיעַ לְלֵוִי, וְלֹא מָצִי לְמֵימַר; לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם נָתַן רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן מָמוֹן בְּתוֹרַת עִסְקָא, וְנָתַן מֵהַמָּמוֹן לְלֵוִי בְּעִסְקָא, שֶׁמַּשְׁבִּיעַ רְאוּבֵן לְלֵוִי שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִין. וְאִם שִׁמְעוֹן הִשְׁבִּיעַ לְלֵוִי, שְׁבוּעָה לְאֶחָד שְׁבוּעָה לְמֵאָה. וַאֲפִלּוּ פָּטַר רְאוּבֵן אֶת שִׁמְעוֹן מִשְּׁבוּעָה, אוֹ פָּטַר שִׁמְעוֹן אֶת לֵוִי מִשְּׁבוּעָה, עֲדַיִן רְאוּבֵן מַשְׁבִּיעַ אֶת לֵוִי, אֶלָּא אִם כֵּן פָּטַר גַּם אֶת בָּאֵי כֹחוֹ.
לא שְׁנַיִם שֶׁלָּווּ מֵאֶחָד, עֲרֵבִים זֶה לָזֶה; וְהִלְכָּךְ, אִם מֵת אֶחָד מֵהֶם אוֹ הֶעֱנִי אוֹ כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אַחֵר, אוֹתוֹ שֶׁהוֹדָה מִתְחַיֵּב בַּכֹּל, וְאֵין מְקַבְּלִים עֵדוּתוֹ עַל חֲבֵרוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהוֹדָה לְאֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִין, אוֹ פָּרַע לְאֶחָד מֵהֶם, כְּאִלּוּ הוֹדָה וּפָרַע לְשֻׁתָּפוֹ.
לב אִם טָעַן אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִין דָּבָר שֶׁהוּא חוֹבָה לוֹ וְלַחֲבֵירוֹ, נֶאֱמָן כְּעֵד אֶחָד לְחַיֵּב לְשֻׁתָּפוֹ שְׁבוּעָה דְאוֹרַיְתָא.
לג שְׁנֵי שֻׁתָּפִים שֶׁמֵּת אֶחָד מֵהֶם וְלֹא נִשְׁבָּע, אוֹ שֶׁאֶחָד מֵהֶם חָשׁוּד, יִשָּׁבַע הָאַחֵר.
לד אֶחָד שֶׁלָּוָה מִשְּׁנַיִם בִּשְׁטָר אֶחָד, אִם בָּא אֶחָד מֵהֶם וְתָבַע הַחוֹב כֻּלּוֹ, חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסוֹף סִימָן ע"ז. וְאִם נִכְתָּב הַשְּׁטָר בְּשֵׁם אֶחָד, וּבָא זֶה שֶׁנִּכְתָּב עַל שְׁמוֹ וְתָבַע הַכֹּל, חַיָּב לְפָרְעוֹ. אֲבָל אִם אוֹתוֹ שֶׁלֹּא נִכְתָּב עַל שְׁמוֹ תּוֹבֵעַ אֲפִלּוּ מִקְצָת, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
לה שְׁנֵי אַחִים אוֹ שְׁלֹשָׁה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דִּין עִם אַחֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: יָבֹא אֶחָד מִכֶּם וְיִטְעֹן בְּעַד כֻּלְּכֶם.
לו שְׁנַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חוֹב בְּשֻׁתָּפוּת עִם גּוֹי, וּפָרַע קְצָת וּמְעַכֵּב הַשְּׁאָר מִפְּנֵי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֶחָד מֵהֶם חַיָּב לוֹ כְּנֶגְדּוֹ, וַהֲלָה כּוֹפֵר, הַהֶפְסֵד עַל שְׁנֵיהֶם. הַגָּה: וְנִרְאֶה לִי דְּהוּא הַדִּין אִם הָיָה הַחַיָּב יִשְׂרָאֵל, רַק שֶׁחַיָּב לִשָּׁבַע, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּגוֹי דַּאֲפִלּוּ שְׁבוּעָה אֵין צָרִיךְ, רַק חֵרֶם בְּעָלְמָא:
לז רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֻׁתָּפִים, וְקָנָה שִׁמְעוֹן בְּגָדִים מִגּוֹי וּמְכָרָם לִיהוּדִי, וְנִתְחַיֵּב הַיְּהוּדִי לִפְרֹעַ לַגּוֹי לִזְמַן פְּלוֹנִי, וְנִתְחַיֵּב שִׁמְעוֹן לַגּוֹי בִּשְׁטַר, שֶׁאִם לֹא יִפְרְעֶנּוּ הַיְהוּדִי לְאוֹתוֹ זְמַן, שֶׁיִּפְרְעֶנּוּ הוּא; וְאַחַר כָּךְ חָלְקוּ רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן הַשֻּׁתָּפוּת שֶׁבֵּינֵיהֶם, חַיָּב רְאוּבֵן לַעֲשׂוֹת שְׁטָר עָלָיו לְשִׁמְעוֹן, שֶׁאִם יְבָרֵר שִׁמְעוֹן בְּעֵדִים שֶׁלֹּא פָּרַע הַיְהוּדִי לַגּוֹי וְיִצְטָרֵךְ שִׁמְעוֹן לִפְרֹעַ לַגּוֹי, יִפְרַע רְאוּבֵן חֶלְקוֹ מִכָּל שֶׁיְּבָרֵר שִׁמְעוֹן בְּעֵדִים שֶׁהוֹצִיא עַל עֵסֶק זֶה בְּהוֹצָאוֹת וּבְשֹׁחַד.
לח אִם קָנָה שִׁמְעוֹן סְחוֹרָה מִגּוֹי, וְהִטְעָהוּ בַּחֶשְׁבּוֹן וְנָתַן דְּמֵי הַטָּעוּת לַשֻּׁתָּפוּת, וְיָרֵא שֶׁמָּא יִזְכֹּר טָעוּתוֹ, וְכֵן אִם הָיוּ מַשְׁכּוֹנוֹת מֵאֲחֵרִים וְיָרֵא שֶׁיָּבֹא לוֹ מִזֶּה הֶפְסֵד, יוֹדֶה רְאוּבֵן בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁדְּמֵי הַטָּעוּת וּדְמֵי הַמַּשְׁכּוֹנוֹת בָּאוּ לַשֻּׁתָּפוּת, וְיִכְתְּבוּ וְיַחְתְּמוּ וְיִתְּנוּ בְּיַד שִׁמְעוֹן וְעַיֵּן לְעֵיל סָעִיף זֶה סִימָן י"ב.
לט אִם לָקַח שִׁמְעוֹן מָעוֹת מֵאֶחָד לְהַכְנִיס בַּשֻּׁתָּפוּת וְיִטֹּל רֶוַח בִּכְדֵי מָעוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹדִיעַ לִרְאוּבֵן שֻׁתָּפוֹ, יִטֹּל הֲלָה חֶלְקוֹ בָּרֶוַח, כְּמוֹ שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ.
מ בְּנֵי כְּרַךְ שֶׁקָּנוּ סֵפֶר תּוֹרָה בְּשִׁשִּׁים דִּינָר, וְהִתְנוּ שֶׁאִם יֵלֵךְ אֶחָד מֵהַכְּרָךְ לְהִתְיַשֵּׁב בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁהַנִּשְׁאָרִים יִתְּנוּ לוֹ חֶלְקוֹ, וְעַתָּה רוֹצֶה אֶחָד לָצֵאת, וְשׁוֹאֵל חֶלְקוֹ לְפִי מַה שֶּׁהוּקְרוּ הַסְפָרִים, וְהַנִּשְׁאָרִים אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יִתְּנוּ חֶלְקוֹ כִּי אִם לְפִי מַה שֶּׁקָּנוּ בַּתְּחִלָּה, הַדִּין עִם הַנִּשְׁאָרִים. הַגָּה: רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן הָיוּ לָהֶם שֻׁתָּפוּת בְּיַחַד, וְהָיוּ לָהֶן שְׁטָרוֹת, וְנִתְחַיְּבוּ מַס לַקָּהָל וְלָקְחוּ הַקָּהָל הַשְּׁטָרוֹת בְּעַד מַס שֶׁל רְאוּבֵן, חַיָּב לִפְרֹעַ לְשִׁמְעוֹן חֶלְקוֹ, וְלֹא יָכוֹל לוֹמַר: תְּנַכֶּה גַם כֵּן חֶלְקְךָ בַּמַּס, כִּי מֵאַחַר שֶׁנֶּהֱנֶה מִן הַשְּׁטָרוֹת וּפָרַע בָּהֶן חוֹבוֹ צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לְשִׁמְעוֹן, וְלֹא יָכוֹל לִפְרֹעַ בְּעַד שִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא בִרְצוֹנוֹ (הָרֹא"שׁ כְּלָל פ"ט סִימָן ט'). רְאוּבֵן קָנָה סְחוֹרָה וְהִנִּיחַ לְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה, לְכָל אֶחָד רְבִיעִית לְרֶוַח וּלְהֶפְסֵד, וְאַחַר כָּךָ הִפְסִידוּ בַּסְּחוֹרָה אַרְבַּע מֵאוֹת, וְחָזְרוּ בָּהֶם שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וְנָתְנוּ לִרְאוּבֵן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, אִם יְהוּדָה רוֹצֶה לַחֲזֹר צָרִיךְ לִתֵּן מֵאָה לִרְאוּבֵן, דְּלָא נִשְׁתַּתְּפוּ אֶלָּא עַל הָרֶוַח מִן הַסְּחוֹרָה אֲבָל לֹא מַה שֶּׁיִּקְנֶה אֶחָד מִשֻּׁתָּף חֲבֵרוֹ. שֻׁתָּפִין הַרְבֵּה יַחַד, אֵין אֶחָד יָכוֹל לְהִסְתַּלֵּק רַק מִדַּעַת כֻּלָּן. (כְּלָל הַנַּ"ל סִימָן ט"ו). מִי שֶׁמְּקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ סְחוֹרָה לְהוֹלִיכָהּ לְמָקוֹם אַחֵר וּלְחַלֵּק בָּרֶוַח, וּבְתוֹךְ זְמַן (קֹדֶם) שֶׁמּוֹלִיכָהּ זָל הַסְּחוֹרָה בְּכָאן, מְחַשֵּׁב הַסְּחוֹרָה לְפִי מַה שֶּׁשָּׁוָה בְּשָׁעָה שֶׁמּוֹלִיכָהּ, וְלֹא בְּשָׁעָה שֶׁקִּבְּלָהּ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב כ"ז ח"א).
מא רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, בִּקֵּשׁ מֵהֶם גּוֹי לְהַלְווֹת לוֹ סַךְ מָעוֹת, וְלֵוִי בִּקֵּשׁ לְהִשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶם בַּחוֹב, וְנִתְרַצּוּ, וְקָדַם רְאוּבֵן וְנָתַן מֵחֶלְקוֹ לַגּוֹי ד' זְקוּקִים וָחֵצִי, וְאָמַר הַגּוֹי שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ יוֹתֵר, וְהָלַךְ רְאוּבֵן וְאָמַר לְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי: אִם תִּרְצוּ לַחֲלֹק עִמִּי בַּחוֹב תְּנוּ לִי כָּל אֶחָד חֶלְקוֹ בַּחוֹב, וְשִׁמְעוֹן נָתַן לוֹ חֶלְקוֹ, וְלֵוִי לֹא נָתַן לוֹ, וְנִפְטַר; אִם כְּשֶׁתָּבַע רְאוּבֵן לְלֵוִי חֶלְקוֹ אָמַר: אֵינִי חָפֵץ לִתֵּן, הֲרֵי נֶעֱקַר מִשֻּׁתְּפוּתָם. אֲבָל אִם אָמַר תָּדִיר: הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם, אַף עַל גַּב דְּדָחָה אוֹתוֹ קְצָת, כֵּיוָן דְּלָא אַטְרְחֵי לְבֵית דִּין קָנִי רְוָחָא וְחַיָּב לִתֵּן לְיוֹרְשָׁיו.
מב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִים בְּחוֹב, וּרְאוּבֵן קִבֵּל הֶעָרֵב וּתְפָשׂוֹ הַשַּׂר, וְהֻצְרַךְ רְאוּבֵן לִפְטֹר הַחוֹב, כֵּיוָן שֶׁבְּאֹנֶס הָיָה פָּטוּר מִשִּׁמְעוֹן.
מג שֻׁתָּפִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חוֹב בְּיַחַד, וְרָצָה הָאֶחָד לְהִתְרַחֵק מִמְּקוֹמוֹ וּלְהוֹלִיךְ הַשְּׁטָר עִמּוֹ, חֲבֵרוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו שֶׁלֹּא יוֹלִיךְ הַשְּׁטָר וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סי"ג סִימָן זֶה.
מד אִם אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִים טָעַן עֵסֶק הַשֻּׁתָּפוּת עַל בְּהֶמְתּוֹ אוֹ נְתָנוֹ בַּחֲנוּתוֹ בִּסְתָם, נוֹטֵל שְׂכַר בְּהֶמְתּוֹ אוֹ חֲנוּתוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יַחְלְקוּ הָרֶוַח אוֹ הַהֶפְסֵד.
מה אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִין שֶׁלָּקַח מִסְחוֹרַת הַשֻּׁתָּפוּת, בַּעֲצַת שֻׁתָּפוֹ, לְהוֹלִיכָהּ לְמָקוֹם אַחֵר לִמְכֹּר, וּכְשֶׁבָּאוּ לְחֶשְׁבּוֹן רוֹצֶה לִטֹּל מֵהַשֻׁתָּפוּת הוֹצָאוֹת מְזוֹנוֹתָיו, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁם מִנְהָג.
מו אֶחָד מֵהָאַחִים הַשֻּׁתָּפִים שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מָמוֹן, וְטוֹעֵן שֶׁהוּא שֶׁל אֲחֵרִים, עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ חָלוּק בְּעִסָתוֹ. וְאִם מֵת, עַל הָאֲחֵרִים לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהֵם שֶׁלָּהֶם. וְעַיִּןִ לְעֵיּל סִימָן ס"ב נִתְבָּאֲרוּ דִינִין אֵלּוּ.
מז רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁשַּׂר אֶחָד חַיָּב לָהֶם מָמוֹן, וְשִׁמְעוֹן קִבֵּל הָעַרְבוּת בְּלֹא רְאוּבֵן, וְשִׁמְעוֹן הָלַךְ תַּחַת אוֹתוֹ שַׂר וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לִתְבֹּעַ חוֹבוֹ, וּרְאוּבֵן מַזְהִירוֹ לִגְבּוֹת הַחוֹב, אֵין שִׁמְעוֹן חַיָּב לְהַקְנִיט הַשַּׂר שֶׁלּוֹ כְּדֵי לִגְבּוֹת חוֹבוֹ שֶׁל רְאוּבֵן. אַךְ אִם הוּא פָּטוּר מִמַּס בַּעֲבוּר אוֹתוֹ חוֹב, אוֹמְדִים כַּמָּה מַס הָיָה לוֹ לִתֵּן לְשָׁנָה, וְיִתֵּן לִרְאוּבֵן כְּפִי חֵלֶק שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ חוֹב.
מח שְׁנֵי שֻׁתָּפִים שֶׁקָּנוּ מֶשִׁי, וּכְשֶׁבָּאוּ לְמָכְרָהּ חָסְרָה מֵהַמִּשְׁקָל, גַּם זֶה בִּכְלַל הֶפְסֵד וִיחַלְּקוּהוּ בֵּינֵיהֶם. (וְיִשָּׁבַע שִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא שָׁלַח בּוֹ יָד וְשֶׁלֹּא פָשַׁע בִּשְׁמִירָתוֹ). אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִים שֶׁהוֹלִיךְ סְחוֹרַת הַשֻּׁתָּפוּת לְמָקוֹם אַחֵר לִמְכֹּר, וְנִשְׁבָּה וּפְדָאוֹ חֲבֵרוֹ מֵהָאֶמְצַע וּמִשְּׁבַח הַשֻּׁתָּפוּת, וְלֹא הָיוּ מַקְפִּידִים זֶה עַל זֶה, וּמֵת, יוֹרְשֵׁי הַמֵּת נוֹטְלִים בַּתְּחִלָּה מֵהָאֶמְצַע כְּשִׁעוּר פִּדְיוֹן אוֹתוֹ שֶׁנִּשְׁבָּה. הַגָּה: כִּי אֵין שֻׁתָּף חַיָּב לִפְדּוֹת חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפַּס מִכֹּחַ הַשֻּׁתָּפוּת (שָׁם וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב"ב). וְאִם יֵשׁ מִנְהָג בְּזֶה הוֹלְכִין אַחֲרָיו (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן (ב') [כ'] וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ כ"ד וקכ"ה). מִיהוּ, אִם קִבֵּל עֵסֶק וּתְפָסוֹ הַשַּׂר עִם שְׁאָר הַיְהוּדִים, וְהֻצְרַךְ לָתֵת מִן הָעִסְקָא בְּפִדְיוֹן נַפְשׁוֹ, אִם דֶּרֶךְ הָעִיר לָתֵת מִן הָעִסְקָא, הָוֵי כִּשְׁאָר מַס לָתֵת מִן הָעִסְקָא (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא). וְכָל זֶה בְּשֻׁתָּפִים, אֲבָל מִי שֶׁשּׁוֹלֵחַ חֲבֵרוֹ בַּעֲסָקָיו וְנִתְפַּס, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָלַךְ בִּשְׁבִילוֹ בְּחִנָּם חַיָּב לִפְדּוֹתוֹ, דְּהָוֵי לֵהּ עָלָיו כְּשׁוֹאֵל שֶׁחַיָּב בְּאוֹנָסִין (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִים וְהַגָּהוֹת שְׁנִיּוֹת), וְיֵשׁ חוֹלְקִין (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן ב' וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קל"א). וְכֵן מִי שֶׁשָּׁלַח אַחַר חֲבֵרוֹ, וְקִבֵּל עָלָיו לִפְדּוֹתוֹ מִכָּל הֶפְסֵד, וְנִתְפַּס בַּדֶּרֶךְ, אֲפִלּוּ הָכִי פָטוּר לִפְדּוֹתוֹ, דְּאוֹנְסָא דְּלָא שְׁכִיחַ הוּא (שָׁם וּבֵית יוֹסֵף סִימָן ר"ז בְּשֵׁם אֲגֻדָּה).
מט סוּס שֶׁהָיָה מְמֻשְׁכָּן לִרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, וְהִפְקִידוּהוּ לְגוֹי אֶחָד לְשָׁמְרוֹ, וְאָמַר שִׁמְעוֹן לַגּוֹי שֶׁיַּשְׁאִילוּהוּ לְלֵוִי, וְהוֹלִיכוֹ לְלֵוִי וְנִגְזַל מִמֶּנּוּ, אִם רָצָה רְאוּבֵן גּוֹבֶה מִשִּׁמְעוֹן, וְאִם רוֹצֶה גּוֹבֶה מִלֵּוִי.
נ רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן: כָּל מַה שֶּׁתַּעֲשֶׂה בְּשֶׁלְּךָ עֲשֵׂה בְּשֶׁלִי, וְהָלַךְ שִׁמְעוֹן וּפָטַר הַחוֹב שֶׁל שְׁנֵיהֶם, חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ חֶלְקוֹ. וְעַיֵּן עוֹד דִּינִין הַרְבֵּה בְּדִינֵי שֻׁתָּפוּת סִימָן צ"ג.
נא אָסוּר לְהִשְׁתַּתֵּף עִם עוֹבֵד אֱלִילִים. וְאִם נִשְׁתַּתֵּף וְנִתְחַיֵּב לוֹ שְׁבוּעָה, מֻתָּר לְקַבְּלָהּ. וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן קנ"ו ובי"ד סִימָן קמ"ז.
א סָעִיף א ויש מי שאומר שה"ה אם משך כו'. עיין בב"ח ועיין בתשובות רשד"ם סי' ק"ע וקע"ח ורע"ד:
ב סָעִיף א אלא נשתתפו כו'. פי' ואפילו לא קבל בקנין סודר מהני וכן אם נשתתפו שערבו המעות ולא התחילו לישא וליתן אפילו קבל קנין לא מהני דהקנין במטבע לא מעלה ולא מוריד דאין מטבע נקנה בחליפין ומ"ש בסמ"ע ס"ק ח' ול"ד לערבו מעותיהן יחד כו' אין ר"ל דהתם צריך קנין ומהני אלא דהתם ערבו לחוד לא מהני בלא התחילו לישא וליתן וה"נ קנין פירות כהתחילו לישא וליתן במעות דמיא ולהכי רצה להקשות כי היכא דבמטבע עירבו לחוד לא מהני בלא התחילו הכי נמי בפירות עירבו לחוד לא מהני בלא קנין ומחלק דבמטבע לא שייך עירוב כו' ודו"ק:
ג סָעִיף א דלא נסתלק משמירתן כו' עיין לעיל סי' ע"ב ועיין במרדכי ודו"ק:
ד סָעִיף ב נשתתפו במטלטלין כו'. עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רע"ט:
ה סָעִיף ג שאין אדם מקנה דשלב"ל. מטעם זה משמע דס"ל דאפי' במה שהרויחו כבר יכולין לחזור כמו גבי דשלב"ל דק"ל כר"נ דאף משבאו לעולם יכול לחזור בו:
ו סָעִיף ג וי"א דאפי' קנין אין צריכין כו'. פשוט הוא דקאי נמי אריש הסי' אשאר שותפין וכתב כאן באומנות דהוא דשלב"ל וכ"ש שאר שותפין שמטילין לכיס וכן הוא בהדיא בב"י בשם הפוסקים בעלי סברא זו העיטור והמרדכי והגהות מיימוני וסייעתם כן מצאתי כתוב עיין בתשוב' רשד"ם סי' ק"ו וקי"ד וקנ"ג וקנ"ד וקע"ז ושצ"ה ותי"ג:
ז סָעִיף ג ואינן יכולין לחזור בהן כ"ז השותפות שהתנו. פי' ואפי' במה שירויח להבא:
ח סָעִיף ג לענין מה שירויחו אח"כ פי' אפי' בקנין אבל לא לענין מה שהרויחו כבר דוקא בקנין כן משמע מכל הפוסקים שממנם מוצא מקור דינים אלו ונראה מכל אלו הפוסקים שלא חלקו בין אומנין לשותפין כמו שמחלק הרמב"ן בפ"ק דב"ב ועיין בספרי:
ט סָעִיף ג וכל מה שירויחו כו' הרי אלו לאמצע. קמ"ל רבותא דאפי' להבא א"י לחזור בהן מטעם שכתב הסמ"ע ס"ק י"ט [סק"ט] אבל לשעבר מודה דא"צ קנין כ"כ מהרי"ק שורש ק"כ:
י סָעִיף ה שאלו לא מכרוהו כו' זו היא דעת הרמב"ם ורי"ף ור"ת אבל בספרי כתבתי דהרמ"ה והרשב"ץ מסכימים לתוס' והרא"ש:
יא סָעִיף ה וכ"ש אם נשתתפו בפירות ועדיין הן בעין כו'. הא דכתב וכ"ש תפס ל' הטור בסעיף ט' לקח כל אחד פירות במעותיו כו' ואפי' אם נשתתפו במעות כו' ומה שנרשם בצדו טור בשם ר"ח והרי"ף ס"ח ט"ס היא כי הכא שנשתתפו בפירות ולא במעות כ"ע מודו דנוטלין לפי מעותיהן ולא פליגי ר"ח ורי"ף עם ר"י והרא"ש אלא כשלקחו במעות שנשתתפו בפירות [פירות] ובש"ע שנדפסו שנת שס"ז לא נרשם אלא טור עיין בתשובת מ"ע סי' קכ"ט ובתשו' מהרשד"ם סי' שע"ה ותמ"ב:
יב סָעִיף ו יש מי שאומר דה"מ. פי' דאם מכרוהו חי הפחת לאמצע עיין בתשו' מהרי"ט סי' קכ"ח ובתשו' ר"ש כהן ספר ב' סי' פ"ז ובתשו' מהרשד"ם סי' קע"ג ובתשו' מהרא"ן ששון סי' קי"ב:
יג סָעִיף ו ונפסד הכל כו'. עיין בתשוב' מבי"ט ח"א סי' י"ב מ"ש בזה שיהא הפסד למחצ' וצריך לשלם לשותף מביתו נראה מדבריו שם שהרמ"ה חולק על הרמב"ם בסי' צ"ג ובב"ח חילק דכאן איירי דהפסד בא שלא מכח משא ומתן ובסימן צ"ג מיירי שהפסד בא מכח משא ומתן ואם ידע השותף מזה ההפסד צריך לשלם אף מביתו וע"ש:
יד סָעִיף ו נוטלין לפי המעות. פי' אף כשמכרוהו חי עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' קל"ו:
טו סָעִיף ז ויש מי שאומר שאם נגנבו. תימה למה כתב את זה בלשון יש מי שאומר והלא תוספתא שלימה היא והביאה הר"ן בגיטין ואין חולק עלה וכמ"ש בספרי וכן קשה על הרמ"ה שהביא הטור שכתב ומסתברא כו' כאלו היא מסברא ותוספתא ערוכה היא (ג"ז כ' בימי חורפו):
טז סָעִיף ח ולא הוי רק שומר חנם כו' דין זה ליתא ואשתמיטתיה למור"ם התוס' והרא"ש ריש פ' שור שנגח ד' וה' וה"ר אפרים ובעל המאור ונ"י בשם הרמ"ה וברטנור' שם דכתבו גבי תפסו ניזק לר"ע דאמר שותפי הוי אינו חייב כשהזיק אלא כפי חלקו שיש לו בו וכ"כ האגודה שם והטור לקמן ס"ה ת"א בשם ר"י והרא"ש וכ"פ מהרש"ל שם וגם הרב גופיה מביא סברת ר"י והרא"ש לק' ס"ס ת"א ואפילו החולקין שם י"ל דמודו הכא דדוקא שתפסו בע"כ של מזיק א"כ מסתמא קבל שמירת כולו עליו משא"כ הכא ואף שבסמ"ע לקמן ס"ס ת"א חילק בין נזקין לאבידה דבריו לא נהירין כלל וכמ"ש שם אלא דהעיקר אפי' ש"ח לא הוי וכ"כ בעל המאור שם והמרדכי פ' חזקת הבתים להדיא דדוקא כשאמר שמור לי ואשמור לך אבל כששמר א' בסתם אפילו ש"ח לא הוי ומביאים ראי' משור שהזיק לר"ע דאע"ג דהוי שותפי אינו חייב רק על חלקו וגם באשר"י ר"פ ש"ש ד' וה' כתב גבי שור שתפסו ניזק לר"ע לא נעשה שומר רק מחלקו דהוי כמו חפץ ששוה ר' שלפעמים זה שומרו ולפעמים זה שומרו ולעולם אחריותו על שניהם עכ"ל וגם מה שהוציא הרב כן מהגהות אלפסי אינו מוכרח כ"כ ע"ש ואפילו ס"ל הכי יחיד הוא נגד כל הנך רבוותא שהבאתי ודוק ושוב ראיתי בתשו' מהר"ם אלשקר סי' ד' כ"כ בשם מהר"ם דשותף הוי שמירה בבעלים ופטור אפילו מפשיעה ולעולם לא הוה כש"ש אלא כשא"ל בפירוש שמור לי היום ואשמור לך למחר כו' וכן מצאתי בתשובת שאלה כמדומה לי שהיא להר"י אף כו' אלא שכתב אח"כ ע"ז וז"ל ואין נראה כן מדברי שאר המפרשים ז"ל והמחברים כו' עד נקטינן דלדברי כולם כו' עד וכ"ש בפשיעה עכ"ל ואין דבריו נ"ל דודאי דברי מהר"מ ברורים ועיקר בש"ס מדפריך ואמאי שמירה בבעלים הוא ומשני דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר דמסתמא ה"ל שמירה בבעלים עד דא"ל בפירוש שמור לי היום ואשמור לך למחר (וכן מצאתי בבעל העיטור באות שותף דף כ"ו ע"ד וז"ל ונעשים ש"ש זה לזה ודוקא שא"ל שמור לי היים ואשמור לך למחר הא לא"ה מסתמא שמירה בבעלים היא עכ"ל) ומ"ש מהר"ם אלשקר ואין נראה כן מדברי שאר מפרשים ז"ל והמחבר כו' ליתא וכמו שאבאר (ולפע"ד אישתמיטתיה כל הנך פוסקים שהבאתי שסוברים כמהר"מ) והמחברים שכתבו סתם דשותף כש"ש הוא לא ידעתי מאן נינהו וכל המחברים שכתבו סתם דשותף כש"ש כתבו בצדו דהיינו כשא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר ואפילו ימצא שום מחבר שלא כ"כ בצדו אין ראיה דלא עדיף דברי אותו מחבר מדברי שמואל בש"ס דקאמר בסתמא השותפים נעשו ש"ש זה לזה ואפ"ה מפרשים להש"ס דהיינו דוקא בדא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר וכן כתב ר"י נ"ל ח"ב שותפים שאמרו שמור לי היום ואשמור לך למחר נעשו ש"ש זה לזה ואינה שמירה בבעלים עכ"ל וגם דעת הטור וש"ע כן וכמו שפי' הר"ב בהג"ה ומה שכתב וכ"כ הר"מ מקוצי ז"ל ואם יטעון השותף כו' אינו ראייה דז"ל הר"מ מקוצי בסמ"ג עשין פ"ב ריש דף קכ"ח ואם יטעון השותף מאורע שאירע בממון השתוף הרי דינו כש"ש להתחייב בגניבה ואבדה ולהפטר מן האונסין דאמר שמואל בפ' חז"ה השותפין נעשו ש"ש זה לזה ודין ש"ש וחיובן ופטורן ביארנו בה' שכירות עכ"ל ובהל' שכירות בסוף עשין פ"ט כתב האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך ה"ז שמירה בבעלים אמר שמור לי היום ואשמור לך למחר כו' נעשים ש"ש זה לזה עכ"ל וא"כ ממילא נשמע דמ"ש בעשין פ"ב היינו דומיא דמ"ש בה' שכירות וכן מ"ש הרא"ש בתשובה יש לפרש כן דלא עדיפי דברי הרא"ש בתשובה מדברי שמואל וכמ"ש לעיל וכן ממ"ש הגאונים גבי שותף שמכר באשראי כו' אין ראיה דמיירי נמי בענין שהי' השותף מחויב להתעסק זמן ידוע ואח"כ יתעסק חבירו זמן ידוע או אפשר דמכר באשראי הוא כמזיק בידים ולישנא דפשיעה הוא דנקטו ר"ל פושע ומזיק וכה"ג אשכחן טובי בדברי הפוסקים דפושע ר"ל מזיק ומ"ש וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' שלוחים כו' עיינתי שם ולא מצאתי שום משמעות ואדרבה נראה לי להוכיח שדעת הרמב"ם כמהר"מ שהרי לא הזכיר כלל בחבורו הך דשמואל דהשותפים נעשו ש"ש זה לזה אלא ודאי משום דקשיא ליה קושית התוס' שהקשו פ' חז"ה מאי קמ"ל שמואל הא מתני' היא בפרק האומנים שמור לי ואשמור לך ש"ש ואע"ג דהתוס' תירצו דשותף גרע טפי ל"נ להרמב"ם לתרץ כן אלא ס"ל דאה"נ דשותף דינו כשאר אדם ומשום אידך נקט לה השותפין מחזיקין זה ע"ז ומעידים זה ע"ז ונעשים ש"ש זה לזה ולכך לא הזכיר הרמב"ם דין דשותפים נעשו ש"ש זה לזה בחבורו לפי שסמך עצמו אמ"ש ר"פ י' מהלכות שכירות כל האומר לחברו שמור לי ואשמור לך ה"ז שמירה בבעלים א"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר כו' כולן נעשו ש"ש זה לזה עכ"ל וא"כ ה"ה בשותפין דאין נראה לחלק כלל בין שותף לשאר אדם כנ"ל ברור דעת הרמב"ם ומ"ש דכ"ש דכפי מה שנראה מתשובותיו כו' חוץ מכבודו לא דק דמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם בתשו' לפרש פי' זר שאין לו מקום בתלמוד כלל גם הוא נגד כל המפרשים ונגד דברי עצמו וכמ"ש מהר"מ אלשקר גופיה אלא דברור דחסר תיבה אח' בתשובתו וכך צ"ל אין דנין בהם דין שמור לי ואשמור לך ואין זו אלא שמירה בבעלים עד שיאמר כו' וא"כ אדרבא דברי הרמב"ם בתשובה ממש כמהר"מ וכמו שהוכחתי ג"כ מדעתו בחבורו גם מ"ש מהר"מ אלשקר שם ראיה מתשוב' ה"ר שמעון דיראן ז"ל אינו ראי' למעיין שם מכל הנך טעמי שכתבתי ואפי' תמצא שום פוסק דס"ל כן בטל הוא נגד כל הנך פוסקים שהבאתי לעיל דבר הם ועיקר בש"ס וכמ"ש וגם ממה שהקשו התוס' פ' ח"ה מאי קמ"ל שמואל מוכח כן דאל"כ לק"מ דהרי שמואל אשמועינן דשותפים הוי ש"ש אפי' בסתם א"ו כדאמרן שוב ראיתי בדברי ר"י טראני סי' קכ"ג מביא דברי מהר"ם אלשקר ופסק כמותו ולא הרגיש בכל מ"ש גם ראיתי שם שמקש' דברי מהר"מ אהדדי ומביא תשובת מהר"מ (דפוס קרימונ' סי' י"ב וט"ז) דמשמע כמ"ש מהר"מ אלשקר בשם מהר"מ ואעפ"כ פקפק על מהר"מ אלשקר מ"ש בשם מהר"מ שהן הן דברי המרדכי שחלק על מהר"מ ומתוך כך נכנס בחלוקים דחוקים ליישב דברי מהר"מ דלא ליסתרו אהדדי ולפע"ד כל מה שטרח בחנם טרח דהדבר פשוט מ"ש מהר"מ אלשקר בשם מהר"ם הוא במרדכי בשם מהר"ם ומ"ש במרדכי שם ולא נראה דמאחר שלא א"ל בפירוש כו' הוא ל' מהר"ם עצמו ולא ל' המרדכי ומ"ש בתחלה במרדכי או' רבינו מאיר דל"ד דא"ל שמור לי וכו' יש ט"ס וכך צ"ל או' ר"מ די"א דל"ד כו' וכן הביא בתשובת מהר"ם אלשקר בשם י"מ גם במרדכי א' מצאתי מוגה או' רבינו מאיר מורי אמר דל"ד כו' או צ"ל או' ר' משה וכן הביא במהרי"ק שורש קנ"ה ל' המרדכי רבינו משה ע"ש וראיה שזה שכתוב במרדכי שם ולא נראה מאחר כו' הוא ל' מהר"ם עצמו שהרי כ' ושוב בלמדי בק"ק בפני ה"ר יצחק מווינא וזה פשוט שהמרדכי לא היה תלמיד ר"י מורנא רק מהר"ם היה תלמידו של הר"י מווינא כידוע למישבקי קצת בשלשלת יחוס שלהם הלכך אין לנו אלא דברי מהר"ם כפי מה שהביאם מהר"ם אלשקר וכמ"ש וכן עיקר עיין בתשובת מהר"ם מינץ סי' נ"ט ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' ק"ח ובתשובת מהרשד"ם סי' קכ"ז:
יז סָעִיף ח ואם מתחלה נתעסק בו א' לבדו. גירסא זו עיקר ולא כמו שאיתא בטור כל אחד לבדו כו' כ"כ הסמ"ע ס"ק כ"ה ובתשובת מהרא"ן ששון סי' מ"ז מיישב גירסא זו בדוחק ע"פ התוס':
יח סָעִיף ח הראשון חייב. עיין בסמ"ע ס"ק כ"ו ודבריו צ"ע ועיין לקמן ס"ס ת"י:
יט סָעִיף ח חלקו השותפות כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון בזו:
כ סָעִיף ט וגדול האחין אף במה שקנה לעצמו אין שמין. נראה דבגדול האחין אף בגדי שבת אין שמין דבשלמא גבי בניהם ובנותיהם הטעם דאין שמין כתב הרא"ש שמתביישין להביאן לב"ד ומה"ט בגדי שבת שיכולין להביאן לב"ד שמין אבל גדול האחין דטעם דניחא להו דלישתמי מילי' וזה שייך נמי בבגדי שבת שילבוש בגדי שבת נאים כדי דלישתמעי מילי' כשיעסוק עם הסוחרים אבל מדברי הרמב"ם פ"א ממלו' נראה שהטעם שבגדי שבת שמין מפני שאין עולים על דעת הבעלי' להקנות בגדים מכובדי' כאלו וכמ"ש ה"ה (וכ"פ בש"ע סי' צ"ז סכ"ו אפי' להיש חולקי' שמביא הר"ב שם והוא הטור והמחבר בשם י"א דאף בגדי שבת אין שמין היינו דוק' התם כדמפרש טעמו שכיון שזכתה בהן משעה שלקחן אין לב"ח שעבוד עליהן וזה לא שייך גבי גדול אחין) וא"כ אף בגדול אחין שמין וצ"ע עיין בתשובת ר' בצלאל סי' ל"ח:
כא סָעִיף ט והוא הדין שותפין שאינן אחים כו'. עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קל"ד וקל"ה האריך בזה:
כב סָעִיף י ולא יתעסק בסחורה אחרת כו' עיין בסמ"ע ס"ק ל"ב דמדכתב אחר זה אבל אם נשתתף עם אחר הא הוא עצמו אפילו בממון דעצמו אסור כו' ולעד"נ דכיון דאמר נשתתף מסתמא עסק גם הוא דכל שותף עוסק א' כמו שני ובודאי לכתחיל' אסור לו להתעסק בסחורה אחרת אבל לקמן לא איירי מזה אלא מיירי שאם עבר ונשתתף דלא תימא דכיון דאין לו להתעסק בסחורה אחרת מפני שמתרשל בעסק כי נתעסק בסחורה אחרת יהא הריוח לאמצע קמ"ל וכן פי' הב"י ודברי הסמ"ע אינם נראין חדא דנשתתפו משמע כדפי' ועוד דאם איתא שהוא אינו עוסק כלום תקשי קושיות הבית יוסף פשיטא דמה שהרויח בשאר הממון שלו הוא א"ו כדפי' שגם הוא עוסק וקמ"ל דל"ת כיון שעבר ועסק יהא הריוח לאמצע קמ"ל ואפשר לדחוק ולומר דדעת הסמ"ע ג"כ שהוא עוסק עמו וקאמר דדוקא כשהוא שותף עמו מותר אבל כשאין לו שותף אסור אבל אין נ"ל כן דכשהוא עוסק ג"כ אפילו אם יש לו שותף אסור לכתחלה אלא כדפרי' ודוק (מס"ק י"ט ע"כ מצאתי בתוך כתביו שכתב בימי חורפו) עיין בתשובת רשד"ם סימן קס"א וק"ע וק"ץ ובתשובת מהרא"ן ששון סימן ק"ץ ובתשובת רבי שלמה כהן ס"ב סימן פ"ו ופ"ח ובתשובת רא"ן חיים סימן מ"ד ובתשובת מהרא"ן ששון סימן קל"ו ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' שכ"ד:
כג סָעִיף י או שמכר בהקפה כו'. או שנשתתף עם אחר ע"ל בסמ"ע ס"ק ס"ט ובתשובת ר"א ן' חיים סימן ס"ה ובתשובת רשד"ם סימן ק"ל וקמ"ח וקס"ג וקס"ד וקס"ח וקס"ב ושס"ח ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' של"ט:
כד סָעִיף יא אם פתחו פחתו לזה כו'. עיין בתשובות דברי ריבות סי' קל"ד באם שהשותף הסכים עמו ע"י כתב אחר הקנייה צריך לשלם ג"כ חצי הפחת והוא פשוט ע"ש עיין בתשובת ר"ש כהן סי' קי"ו ובתשובת ר"א ן' חיים סי' מ"ד וסי' ס"ד:
כה סָעִיף יא ראובן שהלך ופטר חובות של שמעון כו' וכן כתב הר"ב בד"מ בשם מרדכי פ' החובל בשם מהר"מ ואין דבריו מכוונים במ"ש ויש לו עדות שהחובות היו שלו וראובן פטרן כו' וכן מסיים בסוף דבריו נאמן ראובן במגו כו' או שהוא לא פטרן דמשמע דאע"ג דאיכא עדות על החובות כיון דליכא עדות שפטרן נאמן במגו וכן משמע יותר בע"ש ע"ש וזה אינו וכמו שאבאר גם מ"ש ויש לו עדות שהחובות היו שלו אינו מדוקדק דמה בכך שיש עדות שהחובות היו שלו דילמא נתפרע והעולה מהמרדכי שם כך הוא דהיכא דיש לשמעון עדות שעדיין חייבים לו חובות אלו אע"ג דל"ל עדות שראובן פטרן אין ראובן נאמן לומר ברשותך פטרתי במגו דאי בעי אמר לא פטרתי דהוי מגו במקום חזקה דאנן סהדי דאין אדם מפסיד את שלו בידים אבל אם אין עדות שעדיין חייבי' לו נאמן לומר ברשותך פטרתי במגו דלא פטרתי דהשתא לא הוי מגו במקום עדים דיכול להיות שהם פרועין ולכך הרשוהו לפטרן וכן הוא באגודה שם בשם מהר"מ וכן הוא בתשובת מיי' לספר נזיקין סי' י"ב ושם מבואר יותר עיין שם וכ"פ מהרש"ל פ"ח דב"ק סי' ס"א (וגם בתשובת הרא"ש כלל חמשים סי' ז' משמע כן עיין שם) וגם הרב גופיה כ' לקמן סי' שפ"ב דהיכא דהזיקו בודאי אינו נאמן לומר שברשות עשה אע"פ שיש לו מגו ע"ש וא"כ דברי הרב כאן צריך עיון אחר כתבי זה מצאתי בא"א פ' החובל שפי' דברי הר"ב באופן שמסכים לדברי מהר"מ והוא דוחק גם ל' הע"ש לא משמע כן ע"ש ונראה דאע"ג דאין ראובן יודע אם החובות פרועים או לא מ"מ כיון דליכא עדים שאינן פרועים נאמן לומר ברשותו פטרתי במגו דלא פטרתי היכא דליכא עדים שפטרן אבל אם ראובן מודה שאינן פרועים נראה דחייב דהשתא הוי כמגו במקום חזקה דאנן סהדי כו' וכ' עוד מהרש"ל שם וז"ל ומ"מ יכול ראובן לומר אשתבע לי שלא צוויתני לפטרו דלא גרע מיש לו ש"ח על חבירו דיכול לומר אשתבע לי שלא פרעתי ק"ו בנדון זה וכ"ש היכא דליכא עדים שלא פרע לו עכו"ם חוב זה ואפי' איכא עדים שפטרו דיכול לומר אשתבע לי דלא פרעך העכו"ם עכ"ל ולכאורה נראה דמיירי מהרש"ל ברישא אפילו היכא דלית ליה מגו וכגון שיש עדים שפטרו ושהחובות אינם פרועים אבל כי דייקת שפיר תראה שזה אינו דא"כ כיון דחייב לשלם מכח חזקה ואנן סהדי דאין אדם פוטר חובותיו בחנם א"כ נוטל בלא שבועה וכדקי"ל לעיל סי' ע"ח בקובע זמן לחבירו וטוען תוך זמנו פרעתיך חייב לשלם וחבירו א"צ לישבע ואפשר ס"ל למהרש"ל כהי"א בהג"ה שם ס"ב דהיכא דהלוה מכחישו צריך לישבע וליטול א"כ לפי מה שהעליתי שם דהעיקר שאצ"ל קודם הפרעון ושכולי עלמא מודים בזה א"כ הכא אין צריך לישבע קודם הפרעון כמו בשטר היכא דא"ל אשתבע לי וכמו שכתבו התו' ריש ב"ב דחזקה עדיפא משטר דמשום חזקה גובה בל"ש ובשטר צריך לישבע עיין שם וא"א לומר דחזק' דהכא גריע מחזקה דהתם דאדרבה חזקה דהכא עדיפא דהא בחזקה דהתם מבעיא לש"ס אי מהני במקום מגו ולא איפשט' ועל כן פסקו כל הפוסקים לקולא דנאמן לומ' לאח"ז פרעתיך תוך זמנו במגו דפרעיך השתא וכמ"ש הט"ו לעיל סי' ע"ח ס"ד ובחזקה דהכא לא מהני מגו ויותר נראה דגם מהרש"ל לא קאי אהיכא דלית ליה מגו אלא בריש דבריו מיירי דאיכא עדים שהחובות עדיין לא נתפרעו וליכא עדים שפטרן דאע"ג דאית לי' מגו חייב לשלם מכח חזקה דאנן סהדי דלא הרשה לפטור בכה"ג קאמר דיכול לו' אשתבע לי קודם הפרעון כמו בשטר היכא דא"ל אשתבע לי וגם בזה דבריו צ"ע די"ל דכיון דחייב לשלם מכח החזק' דאנן סהדי והמגו לאו כלום הוא א"כ גובה שלא בשבועה והכי מוכח להדיא ממ"ש הב"י והסמ"ע לעיל סי' ע' ס"ק י"ג גבי א"ל אל תפרעני אלא בעדים ואמר פרעתיך שלא בפני עדים דחייב לשלם שכתבו אע"ג דאית ליה מגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני עדים דמכח החזק' דאנן סהדי ריע טענתו והא התם גובה שלא בשבועה וכמו שכ' הטור והמחבר גופיה שם סעיף ג' להדיא מיהו היכא דליכא עדים שלא פרע לו עכו"ם חוב זה ואיכא עדים שפטרו נראין דברי מהרש"ל דיכול לומ' אישתבע לי כיון דאין ההיזק ברי א"כ כ"ז שאינו נשבע אפשר שלא הזיקו כלל לכך צריך לישבע שעדיין החובות לא נתפרעו ושלא הרשהו לפוטרן ואח"כ משלם כן נרא' לפי עניות דעתי ודוק:
כו סָעִיף יא חייב לשלמן כפי מה שהיו שוים למכור כן הוא בתשובת מהר"ם שבמרדכי ואגודה ותשובת מיימוני שם וכן פסק מהרש"ל שם ולא הוצרך הרב לבאר זה לפי שסמך אמ"ש לעיל סי' ס"ו סל"ב וכן צריך לו' לקמן סי' שפ"ו ס"ב ע"ש (עיין בתשובת מהר"מ מינ"ץ סי' מ"ד):
כז סָעִיף יב וכן אם גנב או גזל השותף וכו' דין זה אינו נראה בעיני וז"ל הרב בד"מ בהגה"מ פ' חז"ה על ב' אנשים שיצאו לשוק וגנב א' ארנקי חולקין וע"ש דמשמע דיש חולקין ודהגה"מ פ"ה מהלכות שלוחין דחולקין במה שגנב או גזל עכ"ל ד"מ וכשתעיין בהג"מ ובהגמ"ר שם תראה דתחלת דברי המרדכי הם ממש הלשון שמביא בהגהות מיימוני שם ואח"כ כתב שם בהגהות מרדכי ובעיטור כתב כו' מבואר שם להדיא שמסקנתו כהעיטור שחולק וס"ל דהירושלמי בלשון בתמיה קאמר וכן שותף שמצא מציאה או גנב או גזל חולקין וכן נרא' עיקר בירושל' ב"ב פרק מ"ש למעיין שם וכן נראה דעת ב"י מחודש ל"ה וכ"כ בפשיטות בתשובות הרמב"ן סי' כ"א ומביאו ב"י לקמן סי' קע"ז סעיף ב' דהירושלמי בל' תמיה היא ועוד קשיא לי על הרב דהא בירושלמי מדמי להדיא מציאה וגנב או גזל להדדי וא"כ מאחר דבמציאה קי"ל דהרי הוא לעצמו וכמו שכתבתי לעיל סי' ס"ב ס"ק י"ב א"כ הוא הדין הכא וצ"ע (ועיין מ"ש עוד לעיל סי' ס"ב) ושמעתי מגדול אחד שבלאו הכי אין מורין למעש' כדברי מור"ם בזה בהג"ה משום שהדין לא מסתבר כלל ששותף שגנב או גזל יחלוק חבירו עמו ושאף הי"א בהגהות מרדכי והגה"מ לא מיירי אלא כשהגנבה היתה באופן שהיה חשש סכנה ודו"ק עיין בתשובות מהרא"ן ששון סי' קע"ב ובתשובו' רשד"ם סי' קס"ח:
כח סָעִיף טו השותפין שהתנו כו' עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קי"ג ובתשו' מהרי"ט סי' ק"מ ובתשו' מהרשד"ם סי' קנ"ח:
כט סָעִיף טז האי אלו מוכרים אותו פי' כשאין אחד מהם אומר גוד או איגוד אבל פשיטא די"ל גוד או איגוד עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' ק"ג:
ל סָעִיף יז היה זמן ידוע כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' ק"ס ותי"א:
לא סָעִיף יח חולק בפני ג' וכו'. ואם יש שטרות חולקים הב"ד השטרות בשומא כן מוכח ממ"ש הב"י מחו' י"ז אחר תשובות הרשב"א שהרא"ש חולק ושהרשב"א מודה למעשה ע"ש עיין בתשובת רשד"ם סי' קס"ה:
לב סָעִיף יח וי"ח עיין בא"א דף ל"ג ע"ג:
לג סָעִיף יח בד"א שחלקו פירות כו' ואם תפס ראובן משותפות שמעון ולוי באמרו ששמעון חייב לו ע"ל סל"ו מ"ש:
לד סָעִיף יט אחד מהשותפים כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' ק"מ דף קצ"ב ובתשוב' ר"ש כהן ס"ב ס"י וסי' ס"ו וסי' ק"מ וסי' קפ"ד ובתשובות רשד"ם סי' קנ"ג וקנ"ז ורט"ו ושל"ג ושס"ד:
לה סָעִיף יט אע"פ שהתנו כו'. אבל באורנדי ורחיים ששכרו מהשר לא יוכל לדחות להיתומים והוא פשוט ועיין בב"ח:
לו סָעִיף יט וכן עיקר כו'. עיין בס' באר שבע דף ק"ו ע"ג ובתשובת מבי"ט ח"א סי' קס"ב וסי' ר"י וח"ב סי' קפ"ה:
לז סָעִיף יט ונתעכב באונס. פי' דוקא שהאונס בא מחמת שהלך בשותפות כגון שהלך מדעת השותף לעיר אחרת מחמת השותפו' ועכבו נהר וכה"ג אבל אם לא היה האונס מחמת השליחו' כגון שחלה שם אין לו חלק דאם היה כאן היה ג"כ חולה וע"ל סי' קע"ז ס"ג:
לח סָעִיף יט עם אשה כו'. לפי שאין דרך אשה לצאת ולבא ומ"ה מסיק הריוח לאשה לפי ערך כו':
לט סָעִיף כ או יכולין לחלוק השטרות. עיין בסמ"ע ס"ק נ"ב שכתב בטור משמע שיש פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש כו' ובבד"ה כתב דגם הרמב"ם מודה ע"ש וכ"כ הב"ח ע"ש:
מ סָעִיף כ או בגוד או איגוד כו'. עמ"ש ר"ס קע"א דיש חולקין דאין אומרים בשותפים גוד או איגוד:
מא סָעִיף כג מה שא"כ בשותפים כו' ארישא קאי וכדפי' הסמ"ע וכתב זה לאפוקי מהב"י שדימ' ב' דינים הללו קמ"ל דהב"י בש"ע חזר בו וק"ל עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קי"ג:
מב סָעִיף כה וי"א דה"ה אשה כו'. הריטב"א כלל קטן ואשה והר"ב כ' באשה וי"א לפי דלא מסתבר ליה כ"כ באש' כמו בקטן כמו שהוכחתי בספרי " (וכן עיקר דאשה כאיש דמיא (ג"ז כתב בימי חורפו):
מג סָעִיף כו בד"א כו' מי שיש לו שותף במה"י וא"ל ראובן כתוב לשותפך שיזבין לי דבר אח' וישלח לי עם סחורתיך וכן עשה ושלח לו וטבעה ספינתו עיין בב"ח מ"ש בשם תשובת רב האי והביאה ג"כ בתשו' רשד"ם סי' ק"ו דאחריות על ראובן באם שאמר ליה כן בפי' שאחריות עלי אבל אם לא הזכיר לו אזי פטור מלשלם ע"ש עיין בתשו' רשד"ם סי' קנ"ג וקס"ב:
מד סָעִיף כו שלא נתחייב השותף והא דכתב בס"ה [בסכ"ה] בהג"ה דבנתבען אין מזיק לחבירו כלל נ"ל דשאני התם שהיו נתבעין מתחלה משא"כ הכא שהשותף היה תובע מתחלה והנתבע חזר ותבע אותו באותו מעמד. וצ"ע לחלק כך כי נ"ל לכאור' שהמרדכי פליג אהרא"ש ודוק (ג"ז כתב בימי חורפו):
מה סָעִיף כח אם אמר זה לעצמי אני מציל כו'. נרא' דגם בכל הני צריך שיאמר בפני ג' כו' עכ"ל סמ"ע ואין זה נראה וכן משמעות הפוסקים דאף בינו לבין עצמו סגי. וכן מבואר להדיא מתשוב' רשב"א שהביא בב"י מחודש י"ט וז"ל אם קבל הפרעון בפני עדים ואמר בפניהם לעצמי אני מציל זכה לו ואם קבלו בינו לבין עצמו נאמן לומר לעצמי הצלתי מגו דאי בעי אמר לא קבלתי ממנו כלום עכ"ל וממ"ש הט"ו בסי"ח בחלוקת השותף כו' אין ראיה דהתם מיירי שידוע שהמעות אינן שוים משא"כ הכא:
מו סָעִיף ל או פטר שמעון את לוי. פי' דוקא או שמעון את לוי קאמר ולא גם שמעון את לוי דאלו פטר ראובן את שמעון ושמעון ללוי אין ראובן יכול להשביע ללוי וכן מוכח מגוף דברי העיטור שהביא ב"י בסי' זה סכ"ד וכו' עכ"ל סמ"ע וזה לא נהירא דמה לו לראובן בפטור שמעון הלא יכול ראובן לומר ללוי אני לא פטרתיך ובאמת אף שלשון העיטור שבב"י משמע כהסמ"ע מ"מ נרא' שט"ס היא וכן הוא להדי' בעיטור עצמו אות ש' שתוף דף כ"ו סוף ע"ג וז"ל ומסתבר' דאפי' פטר ראובן לשמעון משבוע' ואי נמי פטר שמעון את לוי עדיין ראובן משביע ללוי אא"כ פטר הוא והבאים מכחו כו' עכ"ל הרי להדיא כדברי ע"ש בסמ"ע עוד מה שהקש' מסעיף י' ועיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' ס"ה תמצא ישוב לקושיא זו וחילק אם נתן השותף הג' מעות או לא:
מז סָעִיף לד א' שלוה כו'. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' כ"ה:
מח סָעִיף לו ונ"ל ה"ה כו' דברי הרב תמוהין לפע"ד דלא מסתבר כלל בישראל שיוכל הישראל לתפוס בעד חברו כי מאח' שהפסד יהיה גם על השותף הב' היאך יוכל זה לתפוס ולגרום לחברו שאינו חייב לו כלום הפסד בתפיסתו ודמי ממש למ"ש הריב"ש סי' שצ"ג וז"ל וא"כ תאמר לאה לרחל כיון שאני חייבת בנזק זה לראובן הרי את גורמת לי הפסד זה והרי כאלו את תופס משלי ולא משל ראובן כו' ועוד כ' שם וז"ל אע"פ שיש לרחל מגו חייבת להחזירם ללאה שהרי לאה חייבת להחזירם לראובן וא"כ רחל עתה גוזלת ללאה ומשל' תופסתן כו' וע"ש והביא הר"ב דעתו לעיל סי' נ"ח בהג"ה ואפי' הי"ח שם שהביא הר"ב שם נראה דמודו כאן דדוקא התם כיון שידוע לו שהו' מעות של המשלח לבדו יכול לתפוס והשליח פשע הואיל ולא לקח השטר לכן מחוייב לשלם משא"כ הכא (ומכ"ש לפי מ"ש לעיל סי' נ"ח דהעיקר כהריב"ש ודעמיה ע"ש) והיה נראה לכאורה לישב דברי הרב ולפרש דהרב מיירי שהישראל התופס ברח או הלך לו למ"ה או אין לו לשלם אך מדבריו בד"מ לא משמע כן שכ' שם וז"ל ונ"ל דאפי' בישראל כה"ג אינו חייב ראובן אלא שבועה שאינו חייב לו כלום והלוה ישבע שחייב לו ואינו משלם והשותפים מפסידים עכ"ל וכן משמע בע"ש שכ' וז"ל אבל אם היה החייב ישראל הרי אותו ישראל צריך לישבע שבועת היסת במגו דפרע או להד"ם ומביא את זה ג"כ לידי שבועה כנגד שותפו עכ"ל וא"כ דבריהם צל"ע שוב מצאתי בתשוב' דברי ריבו' סי' רע"ו שפסק דמטלטלי אינו יכול לתפוס מהשותפו' כ"א החצי השני הרי הוא בחזק' חברו בכל מקום שהוא כיון דצריכה שומא אבל אם הוא מעות יכול לתפוס דהרי הם כחלוקים ומשוינן ליה לחלק של מי שתפס ומהני תפיסתו לכולו וחבירו לוקח כנגדו עכ"ד הרי להדי' דעכ"פ אין חברו מפסיד דכל שיש לחברו הפסד א"י לתפוס וכמ"ש ומיהו גם במעות דבריו צ"ע לדינא דאע"ג דזוזי כמאן דפליגי דמי היינו כשהשותף חולק אבל זה שתופס ורוצה לחלוק בע"כ מי שמעת ליה וצ"ע לדינא וע"כ נלפע"ד לפרש דברי הר"ב בד"מ והע"ש דמיירי שהתופס תופס מדבר שאינו ידוע שהוא מהשותפים וטוען איני מאמינך שהיא מהשותפות והשותפים מודים זה לזה שהיא מהשותפות וטוען שאינו חייב לו כלום ובזה הדין כמ"ש הר"ב וע"ש כן נלפע"ד (עיין בתשו' רשד"ם סי' קס"ז וצ"ע):
מט סָעִיף לו דאפי' שבועה א"צ. עיין בסמ"ע ס"ק ע"ו ועמ"ש לעיל סי' ע"ה סעיף כ"ה וסי' קמ"ט על הסמ"ע ס"ק כ"א:
נ סָעִיף מ ואח"כ הפסידו כו'. פי' שקנו בי"ב מאות והוזלה ועמדה על ת"ת ועדיין לא מכרוהו ומפני כך מתיראים שמעון ולוי שמא יפסידו יותר ויעמוד על ת' או פחות לכך נתרצו ליתן לראובן ק' יותר וחזרו בהן מן השותפות להמתין עד המכירה ומ"ש אם יודא רוצה לחזור אע"פ שגם בלא חזרתו מן השותפות צריך ליתן ק' מטעם שכתבתי מ"מ אם יודא יתרצה להמתין ג"כ עד המכירה שמא יחזור ויתייקר ולא יצטרך ליתן ק' או אפי' לא כלום לכך כ' אם גם הוא רוצה לחזור מן השותפות קודם המכירה ומיהו גם אם מכרוה בת"ת הוי כאלו מכרוהו בתת"ק עם הק' שנטל מהם משמעון ולוי ואעפ"כ יהודה צריך ליתן ק' וכן הוא בהדיא בתשו' הרא"ש שהביא ב"י בסי' זה ומבואר התם יותר. כן מצאתי כתוב:
נא סָעִיף מ שותפין הרבה ביחד אין אחד יכול להסתלק כו'. מלישנא דלהסתלק משמע שקנו שום סחורה יחד וא' מהן רוצה להסתלק ואפילו חלקו אינו רוצה ליטול וכן משמע מל' סיפא דתשוב' זו וע"ש אז א"י כי אם יהי' הפסד בסחורה יפסידו אז יותר גם מה שמגיע על חלקו אבל אם רוצה ליטול את חלקו יכול לחלק שלא מדעתם וכמ"ש לעיל סי"ח והאי דנקט הרבה שותפים אתי לאשמועינן אע"פ שאחד מהן נתרצה לסלקו א"י אלא מדעת כולן וכ"ש כשהם רק ב' אבל אין נראה לפרש דנקט הרבה לאשמועינן הא דאמרינן בסי"ח דאחד יכול לחלוק בלא דעת חברו הוא דוקא בשנים דשקולים הם משא"כ כשהם הרבה והוא יחיד נגדם בטלה דעתו אצלם דא"כ אמאי כתב דוקא אלא מדעת כולן הא מדעת חצים נמי יכול ועוד לישנא דלהסתלק אינו מיושב לחלוק מבעיא ליה כמ"ש לעיל סי"ח אלא מחוורתא כדאמרן עכ"ל ג"ז מ"כ:
נב סָעִיף מ מחשב הסחורה כו'. צ"ל דנוסחת מור"ם בר"י היתה דלא כב"י בר"י ועיין בב"י ולכן הניחו בצ"ע ועיקר כנוסחת מור"ם ודוק:
נג סָעִיף מו אחד מהאחים כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קל"ד קל"ה קל"ו:
נד סָעִיף מו כיון שאינו חלוק כו'. כ"כ בבדק הבית:
נה סָעִיף מו על האחרים להביא ראיה במקצת ספרי המחבר איתא כאן על האחים להביא ראיה וכן גורס בע"ש שכ' ואם מת ויש להם דין עם בניו על האחים להביא ראיה וגירס' מוטעת היא וצ"ל אחרים כמו שהיא בכאן גם דינו ליתא כמו שהוכחתי לעיל סי' ס"ב ס"ק י"ז דדוקא בשטרות כיון שכתובים על שמו מוכח' מילתא דדידיה נינהו אבל בממון לא טענינן ליתמי מה דלא מצי אבוהון למטען וכן משמע בסמ"ע שם ס"ק ח' ע"ש:
נו סָעִיף מח כי אין שותף חייב כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' ע"ו פ"ד פ"ה ובתשובת ר"ש כהן השייכים לס"ב סי"ח ובתשו' רשד"ם סי' קפ"א ובתשובת רמ"א סי' מ"ו:
נז סָעִיף מח אבל מי ששולח כו'. עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קנ"ו דף קע"ב וצ"ע ועיין ע"ש סי' קפ"ח ובח"ב סימן קכ"ג:
נח סָעִיף נא ונתחייב לו שבועה. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סימן צ"ה:
א סָעִיף א אין השיתוף נגמר בדבור כו' דה"א כיון דצייתי אהדדי ושניהם שווים בהתנאי גמרי ומקני אהדדי קמ"ל דלא ועפ"ר:
ב סָעִיף א כל דבר ודבר לפי קנינו. פי' כדרך שקונין אותו א' מחבירו (דהיינו בהגבהה או במשיכ' או בחליפין או ע"י המקום שעומדין בו עליו וכמ"ש הטור והמחבר מסימן קצ"ז והלא' כל א' לפי ענינו ע"ש) כן יוגמר על ידן השיתוף וכמ"ש הטור גם כאן ואזיל:
ג סָעִיף א המטבע שאינה נקנית בחליפין כו'. לקמן בסי' ר"ג יתבאר זה בטור ובדברי המחבר:
ד סָעִיף א וכתבו שטר ע"ז והעידו העדים "בע"ש כ' דנ"ל דהיינו דוקא כשכתוב סתם פלוני ופלוני נשתתפו בקנין וכיוצא בזה ותו לא אבל אם כתב בשטר שקבלו עליהן פלוני ופלוני להשתתף בח"ח ובש"ד כו' (דמהני לבטל האסמכתא וכמ"ש מור"ם ל' בסי' ר"ז סי"ט ע"ש) ל"מ לחזור בהו ואע"ג דלא ידעינן אי קבלו עליהן כן בפי' מ"מ כיון דכבר נהגו לכתוב הסופרים כן בשטרות שקבלו עליהן הצדדין לאשר ולקיים הדבר בכל תוקף סתמא דמילתא כל הבא לפניהן ואמר להן שיכתבו ביניהן שטר על ענין מה בודאי קיבל עליו לקיים בכל חומר וא"י לחזור בו עכ"ל ע"ש ודברים של טעם הן מיהו אף שבאו לפני עדים וקבלו עליהן שיהי' משותפין יחד אין להעדים לכתוב שטר ביניהן בכל תוקף כל שלא קבלו בפניהן בק"ס עד שיצוו עליהן הצדדים לכתוב דכל דהכתיב' מגרע כחו דא' אין כותבין בלא דעתן וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס י"ג:
ה סָעִיף א ויטילו מעות שניהן בכיס א' ויגביהו כו'. עפ"ר שם כתבתי בשם כ"מ דל"ד קאמר דיטילם בכיס א' ושזהו שמסיק הטור והמחבר דה"ה אם משך כל א' מעות של חבירו ר"ל ל"ד אם הגביה כל אחד מעות של חבירו ואפילו בפני עצמו אלא ה"ה אם משך כו' ע"ש:
ו סָעִיף א ויש מי שאומר דה"ה אם משך וכו' פירוש כל אחד משך המעות של חבירו לשם שותפות אבל לא שכל אחד ימשוך מעותיו של חבירו שיהי' שלו דא"כ יהיה זה כחליפין דלא מהני במטבע ועפ"ר ושם כתבתי דנראה דליכא מאן דפליג בהא דמהני ג"כ משיכה לזה אלא משום דקנין דמשיכה אינה מועלת בכל מקום והגבהה מועלת בכל מקום כמ"ש לקמן סי' קצ"ז וקצ"ח מ"ה נקט הרמב"ם בל' הגבהה:
ז סָעִיף א אלא נשתתפו והתחילו כו'. בפרישה כתבתי דר"ל נשתתפו בהנחת ממונם שעירבן יחד והתחילו כו' ואז מהני אפי' שלא יוכלו לחזור להבא עד זמן שקבעו ביניהן בתחלה משא"כ כשלא הניחו ועירבו ממונם יחד אלא התחילו שכל אחד קנה מממונו בפ"ע דלא מהני שלא יוכלו לחזור להבא וע"ש בדריש' ובחידושי שכתבתי ד' שיטות בדינים הללו:
ח סָעִיף ב וכן אם עירבו פירותיהן. עפ"ר שכתבתי שנראה דבעירוב פירותיהן בלא קנין סגי כיון דכל אדם ניחא ליה בפירות שלו והם ערבום יחד עד שאינו ניכר איזהו של זה ואיזהו של זה מחשב קנין לענין שותפות ול"ד לעירבו מעותיהן יחד דבמטבע אין קפידא לאדם לדקדק בין מטבע שלו לשל חבירו כיון דהכל מין מטבע א' הן ובתרי מיני מטבע לא שייך עירוב גם בחבית של יין ודבש לא שייך עירובו כל אחד ניכר של מי הוא מ"ה הצריכו שם קנין או שכירות מקום כו' ע"ש ודו"ק:
ט סָעִיף ג דיכולין להקנות זה לזה. דכיון דגופן הוא בעולה הקנין חל על גופם ששיעבדו כל א' נפשו לחבירו לעשות מלאכה המובא להן וכמו שמהני בעבדים ובאומר יקדשו ידי לעושיהן:
י סָעִיף ג אפי' קנין אינם צריכין משום דגמרי ומקניא הדדי וכמ"ש מור"ם אחר זה ועד"ר:
יא סָעִיף ג אבל אם היו לוקחים הבגדים כו'. עד ונשתתפו במעות שלוקחים בפרישה כתבתי דאם אומנתן הוא בכך שהחייטין רגילין לקנות בממון עצמן כו' והאורגין לוקחים שתי וערב ממעותיהן אף שעכשיו לא לקחו עדיין הבגדים או השתי וערב וערבם יחד אלא נשתתפו בהמעות שלוקחין בו כו' וערבם יחד מהני ביה הגבהה או משיכה ולא מקרי דבר שלא בא לעולם כיון שהבגדים והשתי והערב מצוי לקנות ודוקא כשאומנתן הוא שנותנים להם שכר על מה שתופרים הבגדים שמביאין להם הבעלי בתים לעשות ולתקן להם באלו אמר דלא מהני בהו קנין ע"ש:
יב סָעִיף ד שותפין ששמו. פי' אם שמוהו קודם הנחתן בשותפות וכיוונו להיות הנחתן שוה ואח"כ נמצא שלא היה שוה יש בו אונאה וקמ"ל דאף דכתיב כי תמכרו או קנה לא תונו והאי לאו מכר וקנין הוא מ"מ כיון דראינו דדקדקו להניח בשוה ה"ל כמכר עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דגם לשון הטור שכתב שמו הדבר שנשתתפו בו כו' פירושו כן ע"ש:
יג סָעִיף ד עירבו פירותיהן בלא שומא כו'. קמ"ל בזה דאף שעירבו סתם וגם לא באו לחשבון עד אחר זמן אפ"ה לא אמרינן דמחלו זה לזה ויחלוקו הכל בשו' אלא מחשבין הפירות כמה היו וכל אחד נוטל קרנו בראש:
יד סָעִיף ד ומחשבין השכר או ההפסד. כל' זה כתבו ג"כ הטור וסתם ולא פירש האיך יחלקו הריוח או ההפסד מפני שיש בו חילוקי דינים וסמך אמ"ש אחר זה.
טו סָעִיף ה השכר או הפחת ביניהן בשיה כו' והיינו דוקא כשקנו שור בשותפות ומכרוהו חי כדמסיק דבעודו חי החלקים מצורפים יחד ואי אפשר לזה בלא זה ומ"ה חולקים בשוה משא"כ כשטבחוהו ומכרו הבשר או חלקו הבשר ביניהן כיון דאין החתיכות צריכין זה לזה ועומדים לחלוק מ"ה חולקין לפי מעותיהן ול"מ כשלקחו מתחלה השור בשותפות כדי למכרו חי וכן עשו ומכרוהו חי דהשכר והפסד הוא לאמצע אלא אפילו אם היה דעתם מתחלה כדי לטבחו אפ"ה לא אזלי' בתר תחלת המחשבה אלא בתר סוף המעשה דמכרוהו חי והאי שור ומכרוהו חי ל"ד הוא אלא כל הדומה לו דהיינו סחור' שאינה עומדת לחלק אלא למוכרה יחד דאז חלק המועט נתערב בהמרובה ושוה לו וכמ"ש בפרישה כן נראה שהוא כוונת המחבר והוא דעת הרי"ף והרמב"ם לחד הפירושים והשיטות שכתבתי בדרישה ע"ש שכתבתי שה' שיטו' בדין זה על פי פירושיהן הגמרא והדין מתחלק לכל חד לפי פירושו ולא כע"ש שכ' בזה דהטעם דחולקין בשוה הוא משום דה"ל לאתנויי שיחלקו הריוח וההפסד לפי מעותיהן ומדלא אתנו אנו אומרים דהאי דהטיל הרבה ידע בזה שהטיל מעט שהוא חריף טפי והיה דעתו ליתן לו חצי הרויח אף דלא הניח כ"כ כמוהו וכן להיפך בהפסד ומדלא אתני ודאי גמר ושיעבד נפשו בעל המעט להיות לו חלק בהפסד כמו שהוא למרובה מאיזה טעם שהיה בדעתו כו' ע"ש וז"א דטעם זה כתבו התוס' והרא"ש דוקא לפי שטתם דס"ל דאף אם קנו שור לטביחה וגם טבחוהו אפ"ה הריוח וההפסד הוא לאמצע וכן אם קנו פירו' ומכרם אף שעומדים לחלק בתחלה ובסוף וא"צ זה לזה והיינו מטעם שכתבתי אבל לא שייך ה"ט להרי"ף והרמב"ם והמחבר דס"ל הדין כן דוקא במכרוהו חי:
טז סָעִיף ה ופחתו או הותירו מחמת המטבע כו'. הטעם דאף אם היה נשאר המטבע ביד כל אחד הגיע להן הרויח או ההפסד:
יז סָעִיף ה וכ"ש אם נשתתפו בפירות כו' פי' והפירות בעינן נתייקרו או הוזלו והא דכתב דהוא כ"ש ה"ט משום דכשנשתתפו במעות אזי היה דעתן לקנות מה שיזדמן להרויח בו ואם בא לידם שור לחרישה היה קונים אותו ומכרוהו חי רק שאירע כן ולא קנו בו שום דבר ושינה המלך המטבע ובזה י"ל דאזלינן בתר המחשבה ויחלקו בו לאמצע וכנ"ל כ"ש אם נשתתפו בפירות דעומדים לחלק מתחלה ועד סוף דאמרי' דיטלו כל אחד בהריוח או הפסד לפי מעותיהן וק"ל:
יח סָעִיף ו וה"ה אם שינו כו'. פי' אפילו אם הסכימו יחד על השינוי אפ"ה כל שלא עסקו בהעסק בענין שעלו במחשבה תחלה ה"ל כאלו לא נשתתפו יחד אלא כל אחד קנה בשלו ועד"ר וד"מ מ"ש בזה:
יט סָעִיף ז חולקין לפי המעות דכיון דלא אשתנו המעות ממה שהיו ה"ל כאלו נתייקרו אונפחתו בעודן הן בעין שנתבאר בסעיף שלפני זה דהוא כפי המעות:
כ סָעִיף ז ויהיה לו שליש הריוח וכן עשו פי' שגבו החוב בסיועת שמעון והחוב היה דרך משל ד' זהובים ועלה בו ריבית ג' זהובים והריבית הוא הריוח נמצא דהוה ליה לשמעון השליש מהריוח החוב ולראובן ב' חלקים בריוח וגם גוף החובל ראובן ואפ"ה נוטלין בשוה במה שהרויחו אח"כ בהסחורה שקנאו ומכרו דה"ל כשנים שהטילו לכיס זה מאה יזה מאתים כו':
כא סָעִיף ז דחה אותו ליתנם פי' שדחייתו היה אין לו עתה אבל אתננו היום או מחר לאפוקי אם דחה אותו לומר שלא ליתן לו חלקו וכדמסיק:
כב סָעִיף ז אז שינ' בענין השותפות דדרך השותפין להניח כל אחד מעותיו בהשותפות ולהיותם שניהם שוה בהענין הנולד לפניהן:
כג סָעִיף ח שומרי שכר הן. דכל אחד עוסק ומשמר חלק חבירו בשכר שגם חבירו יתעסק וישמור את חלקו ומה"ט אמרי' דהיינו דוקא שהתנו כן מתחלה וכמ"ש מור"ם בהג"ה דאז ה"ל כשכרו זא"ז בתחלת השותפות:
כד סָעִיף ח אפי' אם אח"כ נתעסקו כו' דהא דפטר רחמנא להשומר כשהוא עמו במלאכתו היינו כשהוא עמו בתחלה ואף שאינו עמו בשעת גניבה אבל אם לא היה עמו במלאכתו בתחלה אף אם היה במלאכתו בשעה שנגנב או נאנס אינו פטור אלא חייב כל חד לפי דינו וכמ"ש לקמן ס"ס רצ"א ועפ"ר:
כה סָעִיף ח ואם מתחלה נתעסק בו א' לבדו גירסא זו עיקר ולא כמ"ש בטור ז"ל ואם מתחל' נתעסקו בו "כל אחד לבדו כו' דז"א דאם נתעסקו בו כל א' לבדו ה"ל שניהן שוה בחיוב ובפטור השמיר' כשאח"כ עסקו ביחד ועפ"ר מ"ש ישוב ל' הטור:
כו סָעִיף ח הראשון חייב כו' בפרישה כתבתי דכשנגנב בשעה שנתעסקו שניהם ביחד אזי אינו חייב הראשון אלא רביעי' מהסך דבשעה דנתעסקו בו יחד השמירה הי' מוטל על ב' בשוה אלא שהשני פטור מגנבה בהחצי שהיה מוטל עליו שמירתו אבל עכ"פ על הראשון לא היה מוטל אלא שמירת החצי' ומאותו החציה החצי שלו וחצי השני דהיינו רביעית מכולו עליו לשלם לחבירו אבל אם אחר שעסקו ביחד ונפרדו זה מזה וחזר ושמרו הראשון ונגנב מידו אזי ודאי חייב לשלם לחבירו חצי שלו מכולו ואם נגנב בשע' שעסק בה השני אח"כ לבדו פטור בכולה מחבירו וק"ל ועמ"ש עוד מזה בפרישה:
כז סָעִיף ט אחין שהן שותפין פי' שהן שותפין בעזבון שהניח להן אביהן וה"ה אם נשתתפו בממון של עצמן או שאר שותפים וכמ"ש מור"ם בהג"ה:
כח סָעִיף ט אבל אם כלו לגמרי כו' דאמדו חז"ל דעת השותפים דמחלו אהדדי בכה"ג כיון דלא מיחו או התנו מתחלה:
כט סָעִיף ט אין שמין אותן כיון דאין דרך נשים ובנים לבא לב"ד ולשום הבגדים שעליהם אמרי' דמחלו אהדדי בזה אבל בבגדי שבת דיכולין לשלחן לב"ד לשומן הוה דינייהו כבגדים שעל השותפים עצמן דאם הן בעין שמין להן לחלקן:
ל סָעִיף ט וגדול האחין כו' פי' גדול האחין הנושא ונותן במה שהניח להן אביהן דמסתמא ניחא להו דילבש ויכסה נפשו בבגדים נאים כדי שישתמעו דבריו בעוסק עסקיהן מש"ה אמרי' דמחלו ליה לגמרי אף מה שישאר מהן בעין בשעה שחולקין:
לא סָעִיף ט דאזלינן בזה אחר המנהג דכל שהמנהג אינו כן ה"ל כהתנו אהדדי מתחלה וסמכו על המנהג ומ"ש מור"ם בזה ר"ל בדין כזה התלוי באומדן דעת הבריות דלא כע"ש:
לב סָעִיף י ולא יתעסק בסחורה אחרת מדכתב אחר זה ז"ל אבל אם נשתתף עם אחר בממון עצמו כו' ש"מ דוקא עם אחר דמותר הא הוא עצמו אפילו בממון דעצמו אסור להתעסק בשעה שקיבל לידו עיסקא דאחריני ועמ"ש הטור בי"ד סי' קע"ו וכתב ז"ל וכן כל הדומה לו ולאפוקי אם היה רועה ויש לו בהמות של עצמו ולוקח אחרות בעיסקא שא"צ לטרוח יותר בשביל העיסקא ע"ש משמע דוקא דומיא דרועה הוא מותר הא סתם עיסקא אחר חסור לעצמו לעסוק בממונו בעסק אחר ומ"ה סתמו הרמב"ם והמחבר כאן וכתבו ולא יעסוק בסחורה אחרת ור"ל שאינו מהשותפים ועד"ז פירשוהו הב"י ע"ש ועד"ר:
לג סָעִיף י להמכר תמיד בהקפ'. כתב "תמיד לאפוקי אם לפעמים אינן מוכרין אותו בהקפה וכמ"ש מור"ם בהג"ה בכשיש קצת ב"א שאינן מקיפי' דלא יקיף בלא דעת חבירו:
לד סָעִיף י ואח"כ הודיעו והסכים למעשיו כו' משמע דיסכים עמו בפי' אבל בשתיקה בעלמא לא אמרינן בזה דשתיקה כהודאה דמיא דהא י"ל דשתק מאחר דכבר עשאוהו ולא היה בידו לשנות ועמ"ש בטור בסעיף ל"ד מדין זה:
לה סָעִיף י ואין הדברים האלו צריכים קנין כו'. דכיון שהסכים עמו ה"ל מחילה ומחילה א"צ קנין ב"י ☜ ועפ"ר שם כתבתי למה הוצרך לכתוב זה:
לו סָעִיף י או שמכר בהקפה כו'. וכן אם זקף החוב שיש להם כבר לזמן אחר ועיין בתשובת הרא"ש כלל פ"ח סי' ב' שהאריך בזה:
לז סָעִיף י השכר לאמצע שהרי במעותיו הרויח וזה לא נתכוון בהשינוי לקנו' לעצמו אבל כשהפסיד יכול חבירו לומר אלו לא שנית לא הוה לך הפסד:
לח סָעִיף יא אבל אם כו' וע"ל ס"ק ל"ב מ"ש מזה:
לט סָעִיף יב ואם הפסיד הפסיד לעצמו. משום דיש איסור בעסק סחורתן נמצא דהוא שינה להתעסק בדבר שאין הדרך לסחור בו וכל המשנה ידו על התחתונה:
מ סָעִיף יב וכמו שנתבאר לפני זה בסעיף י' כתב המחבר דין זה והוא מדברי הרמב"ם והטור:
מא סָעִיף יב שלא כדין אין חבירו כו' ז"ל ד"מ שם ול"ד להעליל עליו שקנה גניבה שזהו בדין לפי דיניהן שלא הי' לו לקנות גניבות ולכן חביריו חייבין לסייעו כשחלקו עמו וכנ"ל וע"ש:
מב סָעִיף יב מי ששכר חבירו לישא וליתן כו'. הג"ה זו מקומה כאן והג"ה המתחלת וכן אם גנב או גזל כו' שייכ' לדברי המחבר וכדמשמעות ל' "וכן שדינ' שוה ודלא כס"י וכן ראיתי בהגהות דמור"ם שהועתק מכתיבת ידו דמור"ם כמ"ש שנסדר הג"ה דוכן אם גנב כו' על דברי המחבר והג"ה זו דמי ששכר כו' היא כתובה בסוף הג"ה דסעיף זה:
מג סָעִיף יב לכך מי שהחזירו לכותי עיין בטור בסי' זה בססמ"ד מ"ש מעין זה:
מד סָעִיף טו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן כ"כ ג"כ הטור וס"ל דל"ד לפועל וגם לא להמקבל עיסקא מחבירו לזמן שיכול לחזור כו' כמ"ש הטור והמחבר בסמוך סכ"ג דשאני התם דשם עבד הוא על המתעסק שמתעסק בו לבד וכתיב כי לי בני ישראל עבדים משא"כ בשנים שנשתתפו יחד ומתעסקים בו שניהן דאין שם עבד על שום אחד מהן וכ"ע מודו בזה דאין אחד מהן יכול לחזור ולא כבית יוסף שכ' דלהתוספות והרא"ש יכולין לחזור גם אחד מהשותפים מחבירו ועד"ר:
מה סָעִיף טו מהקרן ולא "מהשכר. פי' מהריוח ובגמ' יהיב טעמא דהריוח לקרן משתעבד מיהו טעם זה הוא דוקא בשנים שקבלו עיסקא מיד אחר דבו שייך לומר כיון שאנחנו חייבים כך וכך קרן לפלוני צריך להיות הריוח בידינו למלאות בו הקרן אם יחסר משא"כ בשיתפין וכמ"ש בפרישה אבל יש טעם אחר משום דיכולים למימר לא נחלק בשום דבר אלא נרויח בו עדכלות הזמן ואף אם יאמר האחד אקח חלקי בקרן ובריוח ועסוק את בשלך וקח לך הריוח יאמר לו השני מזלא דביתרי עדיף וגם בגמ' יהיב האי טעמא לבסוף ועד"ר:
מו סָעִיף יח אפילו הן הדיוטות פי' אפי' שלשתן הדיוטות לגמרי ואין פירושו וטעמו כמ"ש בטור ובדברי המחבר לעיל סי"ג דבכל ג' איכא חד דגמיר וסביר ע"ש דא"כ מאי רבותא דקאמר הכא אפי' הן הדיוטות הא סתם ב"ד נמי הכי הוה וכ"כ ר"ן ועד"ר.
מז סָעִיף יח הוא יכול לבטל החלוקה כו' ז"ל הטור בסל"ד ואם חילק בלא דעת חבירו והרויח או הפסיד הכל לאמצע כאלו לא חלקו וי"א דכל הפסד שלו שחבירו לא יערער על חלוקתו והוא בעצמו אינו יכול לערער ולבטל החלוקה שחלק הוא ולא נהירא לי שלא חלק אלא ע"ד שהי' סבור שהחלוקה היתה בדין וכיון שלא היתה כדין יכול לבטלה עכ"ל הטור ובב"י הסכים עם הי"א מטעם דה"ל כמשנה דקי"ל שותף המשנה והפסיד ההפסד הוא לעצמו ואם הרויח הוא לאמצע ואני כתבתי בדרישה דל"ד להתם דשם הפחת בא מכח השינוי משא"כ זה דהרי אף אם לא חלק הי' לו הפסד דהרי לא שינה בענין התעסקות הסחורות ע"ש והמחבר הב"י בעצמו נרא' שחזר מהדברים שכתב בב"י מדסתם וכתב בש"ע סתם לא עשה ולא כלום דמשמע בין הרויח בין הפסיד וממילא ההפסד הוא לאמצע כאלו לא חלקו:
מח סָעִיף יח שכולם מטבע א' ושוים. לאפוקי אלו ישנים ואלו חדשים או אלו טבי ואלו תקולי וע"ל ר"ס קע"ה וקע"ו מ"ש מזה:
מט סָעִיף יח ומניח חלק חבירו בב"ד. פירו' ואומר לפניהם שאינו רוצה עוד בשותפות:
נ סָעִיף יט בטלה השותפות כו'. דומה לזה כתב הטור והמחבר לקמן סי' שכ"ט בהמקבל שדה מחבירו לזמן ואינו דומה לשואל ששאל פרה לזמן ומת דהיורשים א"צ להחזירו עד שכלה שאלתו וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' שמ"א ס"ג דשאני התם דכל הנאה דשואל מ"ה בניו ירשו הזכות שהי' לאביהן בה אבל בשותפות דשניהן שוין בהנאתן כשמת הא' יכול הב' לומר נשתתפתי עם אביכם מפני שידעתי שהוא בקי בטיב משא ומתן או טעם אח' ואין כן אני עמכם ונרא' דה"ה היורשים יכולים לחזור בהן ולומר אבינו נשתתף עמך ואנו אין דעתינו נוחה הימנך ועפ"ר:
נא סָעִיף כ הי' להם חוב כו' ועיין בתשו' הרא"ש כלל ק"ז סימן ו' ☜ בדין ראובן ושמעון שקבלו חובות עכו"ם בתורת עיסקא ונפסדו החובות ופסק דא"צ לשלם אלא כמו שהיו שוים בשעה שקבלו ע"ש שהאריך:
נב סָעִיף כ או יכולין לחלוק השטרות בטור משמע דיש פלוגתא בזה בין הרמב"ם והרא"ש דהרא"ש ס"ל הכי והרמב"ם ס"ל דיחלוקו שאר דברים ויניחו החובות מלחלקם עד שיגבום וכמו שכתב המחבר ומור"ם פסק כהרא"ש ומשום הכי תלה הדבר ברצון הרוצה לחלוק אבל אין נראה לחלק בין חובות בעל פה לחובות שבשטר דאין טעם לדבר דיש שומא לזה כמו לזה:
נג סָעִיף כ או בגוד או אגוד. ע"ל ס"ס ס"ו סעיף מ"א דכתב המחבר גם כן כן אבל בסי' קע"א ססי"ד כתב מור"ם די"א דאין גוד אגוד בכה"ג דסוף יבואו לגבות המעות ועמ"ש שם לחלק ואפשר דמור"ם כ"כ לכל מר כדאית ליה:
נד סָעִיף כ הי' עליהן חוב לאחד פי' ועדיין לא הגיע זמן הפרעון אפ"ה כשאינן אחראין זה לזה חולקים ואין האחד יכול לומר נעסוק בו יחד עד שיגיע זמן הפרעון דמזלא דבי תרי עדיף מאחר דכבר כלה שותפתן ואיננו מחוייב לעשות לטובת חבירו כלום אבל אם הם אחראין זה לזה ויש לחשוש שיחזור עליו המלוה יכול למחות לו החלוקה עד שיגיע זמן הפרעון ויאמר זה אני רוצה לעסוק בחלקי עד שיגיע הזמן דשמא אז לא יהיה לך כו':
נה סָעִיף כא וטול אתה דמים כו'. ומה"ט נמי נראה דאף אם זה שרוצה לחלוק אומר אני אשלם חלק חובי מיד להמלוה יכול האידך לומר כיון שנעשינו אחראין זה לזה הרי הוא כאלו אני חייב בכולו וקרנא להדדי משתעבד ומזלא דבי תרי עדיף ועפ"ר:
נו סָעִיף כב עד שילך למקום שהתנה ויחזור. וגם ימכור הסחורה שקנה שם וכמו שמסיק וכ' כן בפירו'. ותיבת וימכרו שכ' בסוף בפירו' קאי גם אקניית סחור' שברישא א"נ מ"ש ברישא לילך למדינ' פלונית לסחורה ר"ל לסחור ולישא וליתן שם במעותיו וירויח שם ויחזיר ויביא מעותיו המזומנים עפ"ר:
נז סָעִיף כג המקבל עסק לזמן קצוב כו'. עד "כדין פועל דקדק וכתב לזמן קצוב דכל שעלה העיסקא לזמן הוא משועבד לחבירו בכל אותו הזמן למכו' זה ולקנות אחר ולהחליפו ולעסוק בו מ"ה יש לו דין פועל שנשכר ג"כ לזמן משא"כ מקבל דלקמן סי' שע"ג [של"ג] בטור ובדברי המחבר ס"ד דשם איירי דקיבל מחבירו לחרוש לו שדה אחת או לבנות לו בית בלא זמן וגם אותו מלאכה עוסק בה אימת שירצה מ"ה מחלק שם בין פועל לקבלן וכתב דקבלן אינו יכול לחזור בו ואם חוזר ידו על התחתונה:
נח סָעִיף כג משא"כ בשותפים כו' ארישא קאי דקא' שהמקבל יכול לחזור בו תוך הזמן ה"טמשום דשם עבד עליו אבל שני שותפים אין שום א' יכול לחזור בו וה"ה בשני' שקבלו עיסקא מהשלישי לעסוק בו למחצית שכר עד זמן פלוני דאין שום אחד יכול לחזור בלא רצון חבירו מאחר דאין לזה נגד זה שם עבד צריכין להשלים תנאם שנשתתפו יחד לעסוק בו עד זמן קבוע אבל אם שניהם רוצים לחזור חוזרים אף שאין הנותן מרוצה לזה ששניה' נקראים עבדים לגבי הנותן וכן הוא בגמ' הבאתי ל' בדרישה:
נט סָעִיף כה אבל כשהן נתבעי' כו'. עיין בטור סל"א שכ' בשם הרמ"ה דאם היה נתבע אחד הן בקרקע ויצא חייב דלא מצי שותפו למסתר דינא מסתמא כיון דלא מחוסר גוביינא ונראה דהכל מודים בזה ומור"ם איירי כאן בתביעת ממון שמחוסר גוביינא ועפ"ר:
ס סָעִיף כה הואיל ולא צוהו לטעון כו' והיינו דוקא כשאחד בא להוציא מהן דמסתמא כל עת שיכול להשמט מהתובע ניחא ליה דלא ניחא ליה ששותפו יעמוד נפשו לדין ויטעון ג"כ עבורו משא"כ כשהן התובעים דמסתמא ניחא ליה בתביע' שותפו להוציא ממונו מיד הנתבע וק"ל:
סא סָעִיף כו שלא נתחייב השותף מתוך כו'. דאף שהשותף היה התובע מיירי שהנתבע חזר ותבעו באותו מעמד או שע"י תביעתו למד הנתבע זכותו ותבעו בו ונתחייב:
סב סָעִיף כו או שאמר אין לי ראיה. פי' ותו אף אם ימצא ראיה ועדים אינו יכול להביאם כמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' כ' ומשום הכי מסיק ואמר שהשותף השני אם יש לו ראיה יביא' דוקא השני ולא הראשון וק"ל:
סג סָעִיף כו וא"י לדחות כו'. אף שמיירי שאין לו טענה לזכות בו יותר מחבירו מ"מ ירויח בדחיית זו הזמן עד התביעה וגם בשעת התביעה יבקש מהב"ד שיתנו לו זמן משעת התביעה והלאה ולא יתחיל הזמן משעה שדן בו חבירו:
סד סָעִיף כו שאם לא היה בעיר כו'. אבל אם הי' בעיר ויוכל לשנות בטענו' א"י להחרים שלא הלך בשליחותו וברצונו להדין שיש לזה טענה לומר ידעתי שילך ובשליחותי הלך אבל לתקוני שדרתיהו ולא לעוותתי וכמ"ש לקמן בסי' קפ"ב:
סה סָעִיף כח שחייב להם כותי כו'. ☜ ועיין בפסקי מהרא"י סי' קכ"ה מדין ראובן ושמעון שהי' להם חוב אצל כותי ועלה עליו ריבית ונזקף עם הקרן ונתן ראובן לשמעון ו' זהובים על החוב ואח"כ צוה השר שלא ליתן שום ריבית אימת גובה ראובן מהקרן הו' זהובי':
סו סָעִיף כח לך וקח חלקך מן הכותי כו'. דומה לזה כתב הטור בשם הרא"ש כשיש להן חוב אצל ישראל וא' מהן הוציא המחצה שא"י לעכבו לעצמו לחלקו ע"ש סעיף ל' ולא כב"י שכתב בס"ס קכ"ב על דברי הרא"ש שיש פירכא על דבריו בזה ועמ"ש שם:
סז סָעִיף כח אם אמר זה לעצמי אני מציל כו' נראה דגם בכל הני צריך שיאמר כן בפני ג' שהן ב"ד ואפי' הדיוטו' וכמ"ש הטור והמחבר בסי"ח בחלוקת השותף במעות שאינם שוים ובפירות לאחר זמן שכלה השותפות דגם בחוב שמוציא מידו אין ברור שהפרעון יהיה במעות שווים:
סח סָעִיף כח וכן בכל מקום כו'. וכ"כ ☜ בתשובת מהרי"ו סי' ק' בא' שקבל מעות מהכותי וטעה וקיבל פחות ממה שהיה לו לקבל חייב לשלם לחבירו אבל אם אמר לעצמי אני מציל לא הוה שלוחו של חבירו ופטור עכ"ל ד"מ י"א:
סט סָעִיף ל או פטר שמעון את לוי כו'. פי' דוקא "או שמעון את לוי קאמר ולא גם שמעון את לוי דאלו פטר ראובן את שמעון ושמעון ללוי אין ראובן יכול להשביע ללוי וכן מוכח מגוף דברי העיטור שהביא הב"י בסי' זה סכ"ד וגם הד"מ הביאו ולכאורה היה נראה דה"ט דס"ל להעיטור דשמעון השותף ברשות נשתתף עם לוי דכל שותף יכול להשתתף עם אחר כשרואה שהוא לטובת השותפי' (והיינו כעין מ"ש הטור והמחבר בסמוך סל"ט ועמ"ש שם) ואין לראובן על לוי כ"א שבועת השותפי' כמו שהיה לו על שמעון ואין ביד שמעון לפטור ללוי משבועה דלא עדיף לוי לגבי ראובן משמעון עצמו אבל כשפטר ראובן לשמעון משבועה יש ביד שמעון ג"כ לפטור ללוי משבועה ודוקא בראובן שהניח פקדון או משכון דבר ביד שמעון ושמעון הפקידו או השכינו ביד לוי ונאבד יכול ראובן לומר שמעון מהימן לי בשבועה ולא לוי וכמו שכתב הטור והמחבר בסי' ע"ב ורצ"א אבל בשותפות יכול שמעון לומר לטובה כוונתי וראיה לזה ששם בעיטור כתוב והביאו הב"י שם אהא דראובן יכול להשביע ללוי ולא מצי לוי לומר לו לאו בעל דברים דידי את משום דא"ל ראובן ממונא דידי ושליחות דידי עבד שמעון ע"ש הרי לפנינו דמה שנתן שמעון ללוי מחשב לשליחות' דראובן אלא שצ"ע הלא כתב הרמב"ם והטור והמחבר בסי' זה סעיף י' דהמשתתף עם חבירו בסתם לא ישתתף בה עם אחרים וא"ל שפליגי אהדדי דא"כ לא ה"ל להמחבר לסתום לעיל כדעת הרמב"ם והטור וכאן כדעת העיטור לכן צ"ל דס"ל להעיטור ולהמחבר דאף דאין לו להשתתף עם אחר מ"מ אם עבר ועשה יטול ראובן חצי ריוח כנ"ל וג"כ משביעו ללוי וכיון דנתרצה ראובן למעשה שמעון ליטול חצי ריוח מה"נ אם פטר ראובן לשמעון משבועה ושמעון פטר ללוי משבועה נפטר לוי ג"כ מראובן אף דשמעון עשה מתחלה שלא כדין במה שנשתתף עם לוי בממונא דראובן:
ע סָעִיף ל אא"כ פטר גם את באי כחו. פי' ואז אין ראובן יכול להשביע ללוי אף אם שמעון לא פטר ללוי ועד"מ:
עא סָעִיף לא שנים שלוו מאחד ערבים זה לזה. ע"ל סי' ע"ז שנתבאר דין זה:
עב סָעִיף לא ה"ג ואין מקבלין עדותו על חבירו. וכ"כ המחבר בסי' ל"ז ס"ד וסי' ע"ז ס"ה.
עג סָעִיף לא כאלו הודה ופרע לשותפו. פירוש כאלו הודה לחבירו וצריך לשלם גם לחבירו וכן אם הלך לו לאחר שפרע לאחד המחצה אותו האחד צריך לחלק קבלתו עם השני דידו כיד חברו דמי ומה שקיבל הוא בשביל שניהם קיבל וע"ל סי' ע"ז ס"ז ואפשר דהתם מיירי שנתפשר עם האחד ופשרה שאני ודו"ק:
עד סָעִיף לב נאמן כעד א'. ע"ל סי' ע"ז ס"ה שם נתבאר דהיינו דוקא כשלא נתחייב חבירו בהודאתו בכולו כגון שנתחייבו בשטר אחד כל א' סך בפני עצמו והאחד הודה שהשטר עדיין בתקפו והשני כופר ע"ש ובס"ד שלפניו:
עה סָעִיף לה אינו יכול לומר "יבא אחד כו'. ע"ל סי' י"ז ס"ד ושם מסיק המחבר וכ' ז"ל אלא יטענו כולם זא"ז והוא מהמרדכי וע"ש מ"ש בסמ"ע:
עו סָעִיף לו דאפי' שבועה א"צ. דסתם עכו"ם משקר ואין האח' יכול להשביע להשני מכח ספק ע"פ העכו"ם דאין נשבעין היסת אלא על טענת ודאי:
עז סָעִיף לז שלא פרע היהודי לעכו"ם כו' אבל אם אין מברר זה אף שמברר שהוצרך הוא לשלם לעכו"ם א"צ לשלם לו ראובן כלום דהא לא נשתעבד שמעון להעכו"ם אלא אם לא יפרענו היהודי וכל שלא בירר העכו"ם זה אינו חייב לו שמעון כלום מן הדין אלא בעלילה בא עליו ואינו נתפס על חבירו בעליל' ועד"ר כאן ולעיל סי' צ"ג סט"ו מ"ש עוד מזה דיש לחלק:
עח סָעִיף לח יודה ראובן בפני עדים כו' אבל א"צ לעשות שטר עליו לשמעון שנתחייב בדברים הללו החצי' לשמעון בכל מה שיפרע להעכו"ם כיון דגם שמעון לא נתן עליו שטר בדברים הללו משא"כ בדין שלפני זה:
עט סָעִיף לט אע"פ שלא הודיע לראובן כו'. בטור משמע דה"ט בשותפין דיש רשות לכל א' לעשות מה שנראה לו שהיא תועלת השותפות ע"ש:
פ סָעִיף לט יטול הלה חלקו בריוח כמו "שהתנה אבל אם לא הי' תנאי ביניהם היו חולקין בהריוח אפילו הניח יותר חבירו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' זה ס"ה:
פא סָעִיף מ ולקחו הקהל השטרות בעד מס כו'. בתשו' הרא"ש מבואר שהשטרות היו ביד ראובן ותפשום הקהל מיד ראובן וכמ"ש הטור ל' התשובה ס"ס קכ"ח וכ"כ בד"מ כאן ומשמע שם ג"כ שהשט"ח היו נכתבין ע"ש ראובן לחוד אלא שהמעות היו משל השותפו' והי' החציה של שמעון ע"ש:
פב סָעִיף מ ראובן קנה סחורה והניח לשמעון כו'. עיין בתשובת הרא"ש כלל פ"ט סי' י"ג מדין ☜ ראובן שנשתתף בחכירות שיהא לשמעון רביע ואח"כ השתתף עם לוי שיתן לו שתות והגיד לו שגם לשמעון נותן רק שתות וכן הגיד לוי לשמעון ופסק דמ"מ צריך ליתן לשמעון רביע ע"ש שהאריך:
פג סָעִיף מ מחשב הסחורה כפי מה ששוה כו'. בד"מ הביא ל' ר' ירוחם ונתבאר שם דאיירי אפילו קבל הסחורה מחבירו בסכום ידוע והטעם נראה משום דאמרינן דמסתמא לא הי' דעתם שיתחיל השותפות אלא שיוליכנו מכאן למקום אחר וכפי מה שישוה הסחורה אז יקבלנה עליו למחצית שבר ולא כע"ש שכ' דמיירי שקבלה סתם ושאם קיצב לו מתחלה נתחייב בכל הסך ע"ש:
פד סָעִיף מ בשעה שמוליכה ולא בשעה שקבלה שם מסיים בזה (וכתב ג"כ בד"מ שם) ז"ל וה"ה אם נתיקרה הולכין אחר שעת הולכת הסחורה עכ"ל:
פה סָעִיף מה להוליכה למקום אחר למכור כו'. נראה שמיירי שהלך שם בלא"ה לצורך עצמו ומ"ה אין שומעין לו כיון דבלא"ה צריך להוציא על מזונותיו:
פו סָעִיף מה הוצאות כו'. ולפי מ"ש בסי' קע"ז לחלק בין עוסקים יחד בזמן אחד דאין להן מזונות ורפואה ובין אם עוסק אחד לבדו או בזא"ז דיש לו מזונות להמתעסק ע"ש י"ל דגם כאן מיירי דבשעה שעסק זה בהולכת עסק גם השני פה לצורך השותפות:
פז סָעִיף מו כיון שאינו חלוק בעיסתו כלומר שלא אכל כל אחר בפני עצמו דאם הוה חלוק עמו בהוצאות אכילתו וה"ה בדבר אחר הי' נאמן לו' שהוא של אחרים במיגו דאי בעי הי' אומר שהוא שלו שקימץ אותו ממזונותיו וע"ל סי' ס"ב ושם מבואר:
פח סָעִיף מח שני שותפין שקנו משי כו'. ז"ל התשו' ראובן שמכר לשמעון י' ליטרות משי והתנה עמו שכשימכר' שמעון יהי' לו ההפסד והשכר לאמצע ולקחה שמעון ושקלה ואח"כ כשבא למכרה הי' חסר מהמשקל חצי ליטרא וראובן אומר שקיבל עליו הפסד ושכר ולא חסרון המשי ופסק הרא"ש דגם חסרון בכלל הפסד וישבע שמעון שלא שלח בה יד ושלא פשע בשמירתו ויתן לו ראובן חלקו בהחסרון עכ"ל:
פט סָעִיף מח נוטלים בתחלה מהאמצע כשיעור פדיון כו' ז"ל הטור בסי' קע"ז ס"ד דדוקא גבי רפואה שאין לה קצבה אמרי' שהוא כמו מזונות ולאמצע אבל אונס תפיסה ושבייה אין זה כמו מזונות דבעסק שמירת גופו כל א' שמירתו עליו ואין חייב בשמירת חברו ואע"פ שלא תבע לשמעון כל ימיו בשביל זה לא מחל כי רצה להמתין עד שעת חלוקה:
צ סָעִיף מח ויש חולקין כו'. עיין במהרי"ק שם דחילק בין אחר ובין בנו שהוא שליח שמחוייב לפדותו וע"ל ס"ס קפ"ח דשם סתם כדעת החולקים ושם כתבתי הטעם לחלק ביניהם ע"ש:
צא סָעִיף מח דאונס' דלא שכיח הוא. לקמן בר"ס רכ"ה כתב הטור והמחבר דין זה דאף מי שקיבל עליו אונסין ואחריו' אמרי' דלא הית' דעתו בקבלתו כ"א אאונסי' דשכיחים ע"ש:
צב סָעִיף נא ונתחייב לו שבועה מותר לקבלה משום הפסד ממונו הקילו בו כי מ"ש לא ישמע על פיך על ישראל גופיה אזהר רחמנא וגם על לפני עור לא תתן מכשול לא שייך הכא דעכו"ם עצמו לא מוזהר ע"ז (ועמ"ש עוד מזה בפרישה בר"ס קפ"ב ע"ש) רק שמדת חסידות הוא שלא יגרם שישמע על ידו אף מפי עכו"ם עפ"ר ר"ס קכ"ב ובא"ע סימן קנ"ו:
א סָעִיף ב ששכרו מקום בשותפות וקשה שכרה מקום בשותפות מאי הוי הא אמרינן בפ' הספינה דף פ"ד בהא דחצר השותפין קונין זה מזה אינו אלא במודד והניח לתוך קופתו ע"ש וא"כ למקום השותפין היכי קונין זה מזה. ואפשר דהא דחצר השותפין אין קונין זה מזה היינו דוקא לקנותו כולו אבל בגוף הכא דקונין זה מזה להיות הדבר בשותפות מהני גם חצר השותפין ואכתי צ"ע ועמ"ש בסי' קנ"ח ס"ק ח' ובסי' ר"ז סק"ב:
ב סָעִיף ג האומנין שנשתתפו עמ"ש בסי' של"ג סק"ו:
ג סָעִיף ו לשלם מביתו לא. והא דכת' בש"ע סי' ס"ג דאינו נאמן בשבועתו ליטול ומשמע הא ידוע היזקו מחויב לשלם מביתו. ע"ש בט"ז דלעיל כתבו אליב' דכ"ע דאינו נאמן ליטול בשבוע' אבל כאן כת' עיקר אליבי' דהרמ"ה דס"ל דאינו מחויב לשלם מביתו אפילו ידיע היזקא ומשום דלא נשתתף אדעת' דהכי שיוציא מביתו עבור ההיזק ואם התנה שיהי' להפסד לחצאין אליבי' דכ"ע מחויב כפי תנאו אבל בשבוע' אינו נאמן ליטול. ובשו"ת שב יעקב חלק ח"מ סי' ז' הקשה כיון דשותף הוציא ברשות וכל המוציא ברשות נשבע ונוטל למה לא ישבע השותף שהי' היזק כדבריו ויטול בשבועתו ותי' בשם הרדב"ז ח"א סי' ק"ב דכיון שהטילו לשותפות סך מה לישא וליתן יכול לומר שלא הרשו לו סתם אלא על ממון שיש לו בשותפות אבל להוציא ממון מביתו לא הי' דעתו שיהי' נאמן בשבועה. וע"ש שהעל' מזה בנדון א' שלא הטיל מחלקו כלום ונשתתף על חצי ריוח וחצי הפסד דבריר דהכוונ' שאם ישבע שישלם מביתו. ובתומים סי' צ"ג הביאו וכת' עלה ז"ל ואמת כי דבריו לקוחין מדברי רדב"ז כו' אך עם כל זה אין לזה שורש ועיקר דמי הגביל זה שכך דעתו על מה שהניח אסיק אדעתי' שיהי' הזיקו מנה ויותר לא כו' ועוד הא בממון שהניח הרשהו וא"כ למה במנה הנשאר יטול חלקו כו' אלא דבאמת כל הפסד לא אסיק אדעתי' יהי' רב או מעט ולכך לא דמי כלל למוציא הוצאות דשם נחית אדעתי' שיוצא ולא סגי בלא"ה שיוצא רק הספק אם רב אם מעט וכיון דנחית ברשות להוציא תקנו חכמים שיטול בשבוע' אבל בשותפין כו' רק כל דעתם ומחשבתם לריוח רק התנו שאם יהי' פחת שישלמו ג"כ אבל מ"מ דעתם על הריוח כו' דלא אסיק אדעתי' שיהי' פחת וא"כ אין זה דומה כלל למוציא הוצא' וכו' ופשיטא דכוונתו לשלם הפחת אם יברר בעדים או שיהי' הוא היודע כו' אבל להאמין לו בשבוע' לא תהא כזאת בישראל וא"כ יטול הוא בשבוע' כל אשר לו ויאמר שהפסיד אלף אלפי דינרין וכו' בפרט שהך דין המוציא הוצאות רק מתקנת חז"ל וכל דבר ספק בתקנ' והבדל קל חזרינן לד"ת והרדב"ז גופא לא אמרו רק לסניף וח"ו להוציא ממון בזה והעוש' כן מעוות הדין. ולענ"ד להלכ' ולמעש' נראה כדברי הרדב"ז ושב יעקב אבל לא מטעמי' דמן התקנ' אין אנו למידין וכמ"ש בתומים דא"כ יטול בשבוע' כל אשר לו כו' ומשום דאינו אלא תקנה בקל נדח'. אלא כיון דאחד נותן כולו למחצית שכר ולמחצית היזק וכל הנותן למחצית שכר כו' ה"ל פלגא מלוה ופלגא פקדון וכדאי' בב"מ פ' המקבל. ומה"ט צריך הנותן ליתן שכר עמלה כיון דהוא פלגא מלוה ומחזי כריבית כשטורח להתעסק בפלגא פקדון של הנותן וכיון שהוא פלגא מלוה הרי חיובו ברור להתחייב בכל אונסין בפלגא מלו' דידיה והעיסקא גופא נהי דאסור למשתי בי' שיכרא אינו אלא כמו משכון וכמ"ש בתשו' מיימוני לס' משפטים סי' י"ב ז"ל אמת ואמונ' כו' סוף דבר נ"ל דבר פשוט דשמיט' משמטת פלגא מלוה דאע"ג דהנותן לו לא בעי שיוציאנ' ויכל' אות' לגמרי אלא לאיעסוקי בי' וכשיקנ' בהם סחור' או חפץ שתהי' הסחור' אשר קנה מיוחדת לו תחתי' מה בכך הוי ממש כראובן שמלו' לשמעון על משכון שהוא ברשות שמעון ויחזיר לו שמעון אותו משכון דאפי' נטלו ראובן וחזר ויחדו אצלו שיהי' ממושכן לו בעד מעותיו שביעית משמטתו כיון דלא תפיס לי' ראובן וע"ש כיון דעיסקא אינו אלא כמו יחד לו משכון והמלו' על המשכון ואבד המשכון וטען המלו' שנאבד באונס נשבע ונוטל וכמבואר בטור וש"ע סי' ע"ב ומשום דהחוב ברור וה"ל כמו איני יודע אם פרעתיך וה"נ נשבע הנותן על פלגא מלוה שנאבד המשכון והוא העיסקא ונוטל אבל בשנים שנשתתפו זה נותן מאתים זוז וזה ארבע מאות דהפסד לאמצע אינו לוה כלל בחלק חבירו והא דהפסד לאמצע היינו משום דהריוח וההיזק נמשך מחלק המועט כמו מחלק המרוב' או משום דה"ל כאלו התנו כן אהדדי אבל אם נאבד או נגנב חולקין לפי ערך וכן בפחת מטבע שאינו בא מחמת העסק משא ומתן נמי חולקין לפי ערך ועי' באשר"י פ' מי שהי' נשוי ובטור וש"ע לפנינו וכיון דאינו ליה בחלק השותף דאם הי' לוה ודאי הי' חייב בכל האחריות וכיון דאינו לוה אלא שנשתעבד לשלם מחצית היזק הבא מחמת השותפות וה"ל איני יודע אם נתחייבתי ואין השותף מנשבעין ונוטלין אבל אם נותן לחבירו למחצית שכר דהוא עיסקא מסתמא וכמבואר בש"ס פ' המקבל ובטור וש"ע י"ד סי' קע"ז ע"ש. וכיון דה"ל פלגא מלוה א"כ ודאי המלו' נשבע ונוטל ונשבע שנאבד המשכון כמבואר בפשיטות בטור וש"ע סי' ע"ב סעי' י"ז והעיסקא גופה אינו אלא משכון ובעיסקא שהוא פלגא מלוה הוא חייב בכל האחריות אפי' נאנס ואפי' בפחת מטבע ומחוייב לשלם הלוא' דידי' וזה ברור.) (וכבר בא מעש' לידינו כה"ג והי' כתוב בשטר שותפות להדיא עצ"ה עיסקא כתיקון מור"ם ז"ל וכל כה"ג דה"ל מלוה ממש א"כ המלו' נשבע שנאבד העיסקא ונוטל ודו"ק וע"ש בסי' ס"ז סק"ב וכיון דאינו חייב אלא מחמת הלוא' א"כ אינו חייב אלא בפלגא מלו' דידי' אבל אם טוען שנצמח לו מעסק השותפות היזקו' מרוב' יותר מדמי העיסקא בהוצא' וכיוצא בזה ה"ל א"י אם נתחייבתי ופטור:
ד סָעִיף ז השנים שהטילו לכיס. והוא מתשובת הרשב"ץ ועיין ב"י שכת' עלה ז"ל ואינו נרא' לי דהא לא בתורת שותף נחית לשאר רווחים חוץ מגביית החוב ולא דמי להאי דשנים שהטילו לכיס דשאני הכא שלא שם שום דבר בקרן לכן נרא' שיתן לו משאר רווחים כפועל בטל או כמנהג לתת למסייע לחבירו בסחורתו ואינו משום קרן עכ"ל. ובדרכי משה השיגו ז"ל ואני תמה על הב"י כי למה לא שם זה חלק בקרן שהרי שליש הריוח מן החוב מיד זכה בו והוי קרן שלו עכ"ל. והנה מ"ש הש"ך בסי' קכ"ב דאם הבטיח למורש' שליש במה שיוציא מן החוב דלא מהני ומשום דהוי דבר שלא בא לעולם ע"ש א"כ דברי הב"י נכונים דכיון דלא זכה בו כלל הרי לא שם בקרן כלום אלא דכבר כתבנו בסי' קכ"ב סק"ג דאם הבטיח לו שליש מחובו זכה ומשום דשכירות נקנה בדיבור ואפי'. בדבר שלא בא לעולם ואין צריך קנין. איברא דאין לו זכי' בגוף שליש החוב כיון דה"ל דשלב"ל אלא שנתחייב בדמיו וכמו שכת' הר"ן בע"ז פ' השוכר בהבטיח למכור כור חטין דאין לו אלא דמיו כיון דמחסרא משיכה ע"ש וכ"כ הרמ"א סי' של"ב ומכ"ש הכא בדבר שלא בא לעולם דאין לו אלא דמים אבל בגוף החוב לא זכה וע"ש מ"ש בסי' קכ"ב סק"ד וה"נ נהי שמחויב ליתן לו דמי שליש החוב אבל במה שגבה אין לו ויוכל לסלק לו דמיו מביתו וא"כ אכתי לא שם מידי בקרן ואפי' אם הי' בדעת ראובן בשעה שגבה חובו מן העכו"ם לזכות בשליש לשמעון לא מהני זכי' כה"ג כיון דהוא מעות שלו ואין אדם זוכה בשלו לחבירו ועוד והוא עיקר דבמעות של עכו"ם לא מהני זכי' אפילו ישראל לישראל וכמו שביארנו בסי' קס"ג סק"א ע"ש. ובפרט היכא שאומר ראובן שלא נתכוין בשע' שגב' לזכות לשמעון מידי א"כ נהי דנתחייב ליתן לו דמי השכירות והוא כפי ערך שליש חוב יוכל לשלם מביתו אבל במה שגב' אין לו זכות וכמ"ש ולכן נרא' כדברי הב"י ודו"ק:
ה סָעִיף ח דשמירה בבעלים הוא מעש' בא לידינו בשותפין בעסק גיבעלי' שהתנו בתחלת השיתוף שיעסוק כל א' בחדשו ונגנב ממעות שותפות אצל א' מהשותפין בחדשו ובתחלת השותפות הי' בעלים עמו אלא שכבר כלתה השאילה בבעלים קודם שבא לידו ממעות הגיבעלי' ונסתפקתי אי אזלינן בתר משיכת השומר וכשבא לידו מעות השותפו' כבר כלתה לה השאיל' בבעלים ונתחייב בדין השומרין או בתר התחלת קבלת השמירה ואז הי' שאילה בבעלים שהי' שומר שלו באיזו חפץ. והנה ראיתי מתוך תשו' מוהרי"ט דכל כה"ג ה"ל שמירה בבעלים ופטור ע"ש ח' ח"מ סי' א' מ"ש בדברי הראב"ד פ' כ"ה מאישות על מ"ש הרמב"ם דאשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכתה בתוך ביתה דפטורה דאינו מן הדין אלא תקנה כו' וכ' עלה לא מן השם הוא זה אלא מפני שהוא שמירה בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה והקש' שהרי אין הבעל שכיר בכל שעה וע"ש ז"ל ונרא' לקיים דברי הראב"ד כיון שבשעה שנכנסה היה בחיוב שמירת הבית שהוא בשעת נישואין באותו שעה שכיר הוא לה שעדיין הי' צריך לעשות צרכי' ואפי' אם אחר שעשה צרכי' כלתה שכירתו מ"מ אחר שעה ראשונ' אזלינן וכו' ואפי' אם נאמר שכלים אלו לא הי' שם באותו שעה מ"מ חיוב שמירתן לא נתחייבה בעת הבאתו אלא מעת שנשאת לו נתחייב ובאותו שעה שאול הי' אצל' עכ"ל וא"כ ה"נ דכות' בשותפין הנז' שלא נתחייב בשמיר' בעת הבאת המעות אלא בתחל' השיתוף נתחייב כל א' להתעסק מידי חדש בחדשו ובתחל' השיתוף הי' שאול' בבעלים ופטור:
ו סָעִיף יב וכן אם גנב או גזל. ואם מצא מציא' עיין בש"ך. וז"ל הרשב"א בתשובותיו ח"ג סי' קמ"ג ז"ל עוד שהשותפין הללו התנו ביניהם שכל מה שירויחו מחמת גופם ובממונם בלעדי אם יהי' להם מעות אחרים מצד אחר שיהי' הכל לחנות א"כ מצאו מציאה הרי הוא לחנות. תשוב' לשון זה איני מכירו וכו' ומ"מ אין המציא' בכלל שאין המציאה והמתנה והירושה באין לו מחמת גופו שאין משמע מחמת גופו אלא מחמת טורח גופו שהרי הבת שמעש' ידי' לאביה ומעשה ידי אשתו לבעל' אין מציאתן להם מן הדין אלא מן התקנ' בת משום איבה ואשה כדי שלא תבריח משל בעלה ותאמר מציאה מצאתי ומתנ' שנתנו לה אחרים הרי הוא לעצמה ולא לאב ולא לבעל כדאי' בגמרא בהדי' אלא שבעל אוכל פירות בנכסי מלוג עכ"ל ונרא' שלא הי' תשוב' זו לפני חלקת מחוקק וב"ש שנסתפק באה"ע ריש סי' ל"ז במתנ' שניתן לבת אם האב זוכה במתנת' ע"ש והרי מבואר בתשו' הנז' דאין לאב זכיה במתנ' הבת כלל. אלא דבסי' ע"ד הוכחני מדברי הש"ע א"ח דאב זוכ' במתנת' ע"ש ועמ"ש בסי' ס"ב סק"ג:
ז סָעִיף יד קודם זמנ' הוי פשיע'. בב"י כ' שכן דיקדק ר"י מפי' רש"י והיינו מדברי רש"י פ' כל הגט (גיטין דף ל"א) בהא דאמר ר' יהודה בג' פרקים מוכרין את התבואה כו' למאי אמר רבה ואיתימא רב פפי לשותפי ופי' רש"י ז"ל שאין האחד יכול למכור שלא מדעת חבירו חוץ לפרקים אבל בפרקים הללו אין צריך לימלך ואם מכר ונתייקר השער לאחר זמן אין עליו כלום עד כאן לשונו ומזה דיקדק ר"י הא קודם זמן הוי פשיע'. ותמהני בזה דהא קיימא לן דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וכן כל השומרין משלמין כשעת הפשיע' ולא גרע מהיזק בידים דמשלם כשעת הזיקו ואפשר דגם רש"י לא קאמר דקודם זמן יש לו עליו תביעת ממון אלא דאם מכר קודם זמן יש לו עליו תרעומות ולאחר זמן אין עליו כלום ויותר נרא' דרש"י לטעמי' דכל כה"ג משלם כיוקרא דלקמי' דאמרינן בפ' השואל דף צ"ט הני שקילאי דתברי' חבירא דחמרא לחנוונא ביומא דשוקא מזדבני בה' בשאר יומא מזדבני בד' אהדרי' ליה ביומא דשוקא מהדרי' לי' חביתא דחמרא בשאר יומי מהדרי לי' חמשא וכת' רש"י מהדרא ליה חמשא דאמר להו אי הוי גבאי ביומא דשוקא חמשא הוי שוה ע"ש. וא"כ ה"נ כיון דנתייקרו בזמן המכיר' אומר לו אלו הוי גבאי הוי שוה יותר אבל הרא"ש שם חילק וכ' דמיירי דתברא ביום השוק דאי בשאר יומי לא משלם אלא ארבע' שכך הי' דמים בשעת שבירה וע"ש. ולפ"ז הכא נמי אינו משלם יותר ממה ששוה בשעה שהוציאה מן העולם: והרמ"א דפסק בסי' ד"ש כדע' הרא"ש דתברי' בשאר יומי אינו משלם כיוקרא דלקמי' אלא כשע' השבירה וה"נ אם עבר ומכר קודם זמנו אינו ראוי שיתחייב יותר ממה שהי' שוה בשע' הוצא' מן העולם וצ"ע. ועמ"ש בסי' ד"ש סק"א:
ח סָעִיף כג יכול לחזור בו כדין פועל. כת' השט' מקובצת פ' המקבל שם טרח ומליי' ולא אודעי' לא מצי אמר ליה וכו' וז"ל וא"ת ואפי' אודעי' כל כמיני' דלימא לי' נפלוג רווחא ופסידא כל חד באנפי נפשי' והא אמרינן בסמוך רווחא לקרנא משתעבד כלומר דאי איכא פסידא בתר הכי ממלינן לי' מיני' וי"ל דשאני הכא דאכתי ליתי' לרווחא ומש"ה אי בעי מצי א"ל לא בעינא לאיעסוקי בי' אלא א"כ פלגינן חד וחד כדיני' דאפי' אתנו מעיקרא וקבעו זמן לא גרע מפועל דקי"ל יכול לחזור אפי' בחצי יום אבל האי דבסמוך דאיתי' לרווחא אשתעבד לי' לקרנ' דנהי דמצי הדר בי' דלא לאיעסוקי בי' אפ"ה לאו כל כמיניו למיפלגי' לרווחא מקמי' זימנא דלקרנא משתעבד הר"ן עכ"ל. ומדבריו למדנו דהא דיכול לחזור בחצי יום היינו היכא דליכא רווחא או דלא בעי למשקל ברווחא ומהדר בי' מלאיעסוקי אבל היכא דאיכא רווחא ובעי למשקל מרווחא ולא לאיעסוקי בי' עוד לאו כל כמיני' דרווחא לקרנא משתעבד ואין לו ברווחא עד שישלים פעולתו לזמן הקצוב. ובקידושין פ' האומר הרי את מקודשת לי ע"מ שאראך מנה והראה לה של אחרים אפי' עיסקא אינה מקודשת. וכ' שם הר"ן דאע"ג דכבר אית לי' רווחא ביה לא מהני משום דרווחא לקרנא משתעבד וע"ש וכן פסק הרמ"א באה"ע סי' ל"ח סעיף י"ח ובית שמואל שם הקשה דהא מקבל עיסקא יכול לחזור בתוך הזמן. ועיין שם שכת' דמיירי שהיו שניהן מקבלין דאינו יכול לחזור תוך הזמן ע"ש ולשון הר"ן והרמ"א אינו משמע כן. ולפי מ"ש בשט' בשם הר"ן לא קשה מידי דנהי דיכול לחזור אפי' בחצי יום אבל אין לו חלק בריוח עד שישלים פעולתו לזמן הקצוב וזה ברור:) (
ט סָעִיף כה וי"א דה"ה אשה. הובא בב"י ז"ל כ' הריטב"א והיא הנותנ' דכל היכא דאיתי' לחברי' והוא במתא כפינן לנתבע לדון עמו על הכל ולא מצי אמר לאו בע"ד דידי את ואם השותף קטן או אשה מסתברא כמאן דליתי' במתא חשיב ובעל בנכסי אשתו שאינו צריך הרשא' משום דידו כידה ואפי' בע"כ יכול לתבוע ואינ' יכול' לעכב וכן דנתי לפני רבותי עכ"ל. ומדברי הרשב"א והר"ן נרא' דאשה כאיש לענין איתי' במתא שכתבו שם בהא דאמר אביי בעל בנכסי אשתו צריך הרשא' והני מילי דליכא פירי בארעא אבל אי איכא פירי בארעא מגו דנחית לפירי נחית נמי לארעא ועיין שם שכתבו דכי איכא פירי בארעא ה"ל כשותפין ומיירי דוקא דאיתא במתא ולא מחת' אבל אי ליתא במתא או איתי' במתא ומחת' אינו דן על הקרקע ועמ"ש בסי' קכ"ב סק"ה:
א סָעִיף א לפי קניינו מתקיים שיתופו ע' בפרישה שכתב דלהרמב"ם אם לא נגמר בקנין אפי' לענין מה שהרויחו כבר יכולין לחזור ולכאורה קשה והא מבואר בסי' קפג דאם אמר שמעון לקנות סחורה להם ביחד דאין המשלח יכול לחזור בו וגם השליח א"י לחזור אם לא שאמר בפי' קודם שקנה שחוזר בו כמבואר שם בסמ"ע ובט"ז וא"כ קשה דכיון שנשתתפו לקנות סחורה פלו' ואמרו זל"ז שיקנו סחורה פלו' על שותפות מה"ת יגרע משליח דעלמא וכן קשה על מ"ש הרב בהג"ה במי שהלוה ואמר יהיה בידך למחצית שכר כו' הא כיון דא"ל קנה בהמעות שאתה חייב לי סחורה לשותפות לא גרע משליח דעלמא דקנה לשותפות ואין המשלח יכול לחזור בו כמבואר בסי' קפג ולכן נראה דבהתחילו לישא וליתן אף הרמב"ם מודה דמהני וכן נראה מלשון הטור שלא כתב בל' פלוגתא על הרמב"ם ומבואר בט"ז דהתחילו לישא וליתן מהני אפי' לא עירבו אפי' להבא ואפי' להסמ"ע שכתב בס"ק ז' דבהתחילו לישא וליתן בעינן עירבו ע"ש הא כתב בהדיא דדוקא לענין שלא יהיו יכולין לחזור אף להבא בעינן עירבו אבל לענין מה שהרויחו סגי בהתחילו לישא וליתן לבד ונראה דהוא מהאי טעמא כיון דלא חזר בו ואדעת' דשותפות קנה נקנה ממילא להשני דהא זוכה לו והוי כשליח דא"ל המשלח זיל זבין לי שזכה המשלח אפי' לא הודיעו למוכר כמבואר בש"ך סי' קפג ס"ק ב' ע"ש וכן הרב בהג"ה מיירי שאם נאנסו המעות בידו טרם שקנה בזה פסק הרב דחייב כיון דהמעות לא זכה בהו המלוה עדיין אבל אם קנה הלוה כבר לצורך שותפות הסחורה שציוה לו המלוה וכן אפי' אמר לו המלוה שיקנה איזה סחורה שירצה וקנה סחורה לשם שותפות נקנה הסחורה להמלוה ואף שבד"מ כתב הלשון ובכך נתעסק הכוונה שהתחיל להתעסק בהמעות דהיינו שהתחיל לילך בעסק סחורה עם המעות ונאבדו מידו המעות א"נ שקנה במקצת המעות והמותר נאבדו וכן משמע הלשון ונאנסו דאמעות קאי ואם אינו מאמינו המלוה ואומר שאפשר שעדיין לא קנה שום סחורה בהמעות אין לו עליו שבועה רק חרם סתם כיון שאין לו עליו רק טענת שמא ודמי לאומר פרע לפלו' ואמר שפרע לפלו' ואין הפלו' כאן להכחישו דפטור משבועה כמבואר בסי' קיא וה"ה כשציוה לו המלוה להניחו במקום פלו' והלוה אומר שהניחו שנאמן אמנם קשה הא כיון דהרמב"ם סובר דאין הקנין חל על גוף השותפין דהא פסק בדשלב"ל כיון שאין קנין בגוף החפץ גם על גופם לא חל הקנין א"כ מאי מהני משיכת המטלטלים שנשתתפו בהן לענין שלא יחזרו להבא מלעסוק בהן הא הרמב"ם לא ס"ל דהוי כשכירים זל"ז דהא פסק דיכולין לחזור בבן בדשלב"ל ונראה לפענ"ד דטעמא דרמב"ם הא דס"ל ג"כ דהוי כשכירין זל"ז דכמו שבפועל אי משך כלי אומנתו מהני לענין שלא יהי' יכול לחזור בו כמ"ש התוס' בב"מ דף מח ד"ה והא בעי למימשך תספורות ע"ש ה"נ המעות או המטלטלים שעוסק בהן להרויח הוי ככלי אומנתו וכיון שמשך המטלטלים מהני אף שלא יוכל לחזור להבא וגם דמי להא שכתב הסמ"ע בסי' ש"י בשם הרא"ש ס"ק ו' וז"ל שם שע"י משיכת החמור נשתעבדו נכסי המשכיר להעמיד לו חמור כו' וע"כ גם שיעבוד גופו נקנה במשיכת החמור דאין שיעבוד נכסים בלא שיעבוד הגוף דהא מנה אין כאן משכון אין כאן אלמא דמצינו שמועיל משיכת החפץ להשתעבד גופו ה"נ מהני משיכת החפץ לשיעבוד גופו להיות מתעסק להבא אמנם מהסמ"ע ס"ק י"א משמע דהטעם הוא דכל שמשעבד גופו לדבר המצוי לקנות הוי כמנקה גופו לדשב"ל אבל כשנשתתפו לדשלב"ל גמור לא מהני הקנאות גופו לזה דאין אדם מקנה לדשלב"ל ודחוק ולפענ"ד נראה כמ"ש:
ב סָעִיף ב או ששכרו מקום בשותפות ובקצה"ח הקשה הא בחצר השותפין אין קונין זמ"ז אלא במודד והניח לתוך קופתו כמבואר בב"ב דף פד ותירץ לענין שיהיה הדבר בשותפות קונין זה מזה ע"ש והוא תמוה דמה הפרש יש בין לקנות פלגא בין לקנות כולה ולכן נראה דדוקא בחצר השותפין שיש רשות לכ"א להניח מה שירצה אין קונין זמ"ז והטעם דהא כתב הר"ן בנדרים ר"פ השותפין דמטעם זה מותר במודר הנאה ליכנס לחצר השותפין דיש ברירה וכשמשתמש הוברר הדבר דאותו מקום הוא שלו לגמרי ובשלו הוא משתמש ומש"ה אין קונין זמ"ז דתיכף כשהניח ראובן השותף החפץ שלו בחצר השותפין הוי כהוברר הדבר שהמקום שהניח עליו החפץ הוא של ראובן ושוב לא הוי מקום זה חצירו של שמעון וא"א לקנות לו וכמ"ש הפוסקים בטעמא דד"א של אדם אין קונין במקח וממכר בסימטא משום כיון דקדם הכלי נעשה רשות המוכר והוי כחצירו של מוכר שאינו קונה ללוקח ומטעם זה ג"כ אינו קונה בחצר השותפים דמקום הנחת כלי של מוכר הוי חצרו של מוכר מטעם ברירה כמ"ש משא"כ בחצר ששכרו בשותפות שלא יניחו בו רק דברים המשותפים ולא דברים שאינם שייכים לשותפות וכשמניח בו השותף דבר שהוא שלו בעצמו שאין לו רשות להניח בחצר זה לא שייך בו לומר ברירה שכיון שהניח עליו ומשתמש במקום זה הוברר שהמקום זה היא שלו דאין לו רשות להשתמש בו בזה ולא שייך בו ברירה ועדיין המקום של שותפות הוא וקונה המקום לשני השותפים דחצירו של אדם קונה לו כמו שקונין מאחר כשמניח בחצירם דבדבר שאין להשותף רשות להניח בחצר דמי לקונה מאחר ע"י חצר זה מחמת שאין לו רשות להניח בו ויש ג"כ שינוי רשות שמוציאו מרשות שלו לרשות השותפים ומהאי טעמא מהני בסי' קנ"ז גבי כותל שהגבי' למעלה מד' אמות כשיגלה דעתו דניחא ליה לקנות הכותל וכ' בנימוקי יוסף הטעם דהוו כחצירו שקונה לו ע"ש אף דהכותל הוי חצר השותפין דאין קונין זה מזה והוה ג"כ מהאי טעמא כיון דחבירו מעכב עליו מלבנות למעלה מארבע אמות כמבואר שם סעיף ט ובדבר שאין רשות לשותף אחר לעשות במקום ההוא קונה חבירו כשמקנה לו ע"י חצר זה וכן מיירי בסי' ר"ז סעיף י"ג בהג"ה שמתיר לשחוק בדף שקנוי לשניהם מטעם שקונה לו הדף המעות (ואח"כ הגיע לידי ספר מחנה אפרים ומצאתי שהקשה ג"כ הקושיא שהקש' בספר קצה"ח הנ"ל וחילק בין כשהי' כבר מונח על מקום של שותפות דלא קנה ובין אם הביא מביתו חפץ והניחו על מקום שותפות דקנה כיון שיש שינוי רשות להוציאו מרשות לרשות ע"ש והנה בב"ב דף פ"ד ופ"ה מוכח דלא כותי' לכן נראה דהעיקר כמ"ש):
ג סָעִיף ג דאפי' קנין א"צ עש"ך סק"ו שכתב דפשוט הוא דקאי נמי אריש הסי' אשאר שותפין וכו' משמע מדבריו דלדעה זו בכל שותפים אפי' נשתתפו במטלטלין כגון שיש לזה דבש ולזה יין תיכף שדיברו ביחד שיהי' הכל בשותפות א"צ קנין ונקנה לזה חצי היין ולזה חצי הדבש והוא תמוה בעיני טובא דהא עיקר טעם דברי הפוסקים הללו הוא משום דאמרינן דאגב דבעי לקנות גמר ומקנה כמבואר בסי' ר"ז סעיף י"ג בהג"ה ואם נאמר דסברא זו שייך גם במטלטלין א"כ קשה במחליף שור בפרה דנימא ג"כ אגב דבעי לקנות גמר ומקנה ולא יצטרך שום קנין ובהדיא אמרו כיון שמשך זה נתחייב זה בחליפיו מבואר דקודם משיכת האחד לא נקנה כלל ולא מצינו סברא זו דאגב דבעי לקנות גמר ומקני רק בדשלב"ל ואין הקנין נתפס בו כלל וא"א לקנות בקנין שאין קנין תופס בו ומחמת שרוצה לקנות וא"א לו לעשות קנין גמור ומקנה לחבריו בלא קנין כדי שיהי' יכול לקנות מחבירו ג"כ בלא קנין כמ"ש הסמ"ע בסי' ר"ט ס"ק למ"ד וכן באסמכתא שא"ר להקנות עכשיו רק באסמכתא כגון במשחק בקוביא בסי' ר"ז סעיף י"ג בהג"ה וכן בסי' קע"ג גבי גורל וכיוצא דא"י עכשיו מה להקנותו שייך לומר אגב דבעי לקנות גמר ומקנה אבל בדבר שדעתו להקנות מיד ואפשר בקנין ובמשיכה להקנותו מיד לא שייך לומר אגב דבעי לקנות גמר ומקני כיון דמיחסר משיכה ואדרבא אמרינן אלו הי' גמר ומקנ' היה עושה קנין גמור ועמ"ש בסי' ר"ז סעיף י"ג ראיה לזה וכן בשותפין נראה דאם מתנין על דשלב"ל כגון חייטין או כל מקח שיבוא לכאן נהיה שותפין נגמר בדיבור בלא קנין וכן אם מתנין כל הריוח שיגיע לידינו הן ע"י מו"מ שלי או מ"מ שלך נחלוק או שמתנו שיעסוק כ"א במעות שלו ויחלקו הריוח מהני בדיבור בלא קנין דנעשו כשכירי' זל"ז וכן בחיוב הגוף שייך לומר גמר ומתחייב דחיוב מהני כשמחייב עצמו בחיוב גמור ואף בכה"ג נראה דבעינן דוקא שככר התחילו להתעסק דלא עדיף מפועל שיכול להחזיר קודם התחלת המלאכה וכן במתנין כל מקח שיגיע לכאן נהי' כולנו שותפין קודם שבא המקח לעיר יכול לחזור כמו בסי' קע"ג דמאן דס"ל הגורל קונה דודאי יכול לחזור בו קודם שיטילו גורל וכן בשני חייטין נראה דבעינן התחלת מלאכה דלא עדיפי מפועל אבל אם רוצין להקנות שיהי' גוף היין והשמן נקנה מא' לחבירו על שותפות ודאי בעינן קנין כיון דרוצה להקנות לו גוף הדבר שיהי' מעכשיו שלו לענין אונסין ולקנות בו עבדים וקרקעות נראה דבעי קנין גמור ולולי שמדברי מהרי"ק משמע דאפי' בדבר מהני קנין אמרי' אגב דבעי למיקני וע"כ צ"ל דנשתתפו שאני דאגב דצייתי אהדדי גמרי ומקני אפילו כדבר הבא לעולם:
ד סָעִיף ג לענין מה שירויחו תמי' לי דהא לקתה מדת הדין דאם ד"מ עשו שותפות על שנה ואח"כ נזדמן לראובן מלאכה והרויח מנה בחודש ראשון ולשמעון לא נזדמן כלל ובחודש שני נזדמן לשמעון ג"כ מלאכה בריוח מנה ואמר שמעון קודם שהרויח שחוזר בו לענין מה שירויח ויצטרך ראובן לחלוק עמו במה שהרויח כי במה שהרויח א"י ראובן לחזור וממה שירויח יכול שמעון לחזור ועוד כיון שזה א"ר ליתן לא' מה שירויח באותו שעה מה"ת יתן לו הוא מה שהרויח הא הוא לא רצה להשתתף עמו וליתן לו ריוח שיהי' לו אף מיום אחד כי אם בשכר שיתן לו ג"כ הריוח שירויח כל השנה וכ"כ המהרי"ק שורש קפ"א בהדיא וז"ל דאפי' הרמב"ם מודה בזה דלאו כל כמיני' שיהנה משותפות בתחלת השותפות והם לא יהנו ממנו בזמן אשר כיונו אליו וכו' אף שיש לחלק ששם הוא ידוע שאח"כ יהי' שוה יותר משא"כ כאן שכל יום הוא ספק שוה מ"מ נראה כיון שאם שכר לפועל על יום והבטיח ליתן לו בעד שכר פעולתו המציאות שיגביה באותו יום דודאי ג"כ יכול לחזור בו קודם שיגבי' המציאה ולומר לעצמי אני מגביה אותו ומ"מ צריך ליתן לו דמי שווין לפועל דהא מבואר בסי' של"ב דאם הבטיח ליתן לו חפץ בשכרו דאע"פ שלא קנאו וא"צ ליתן לו החפץ מ"מ צריך ליתן לו דמי שווין וכן כשהבטיח ליתן לו בשכר פעולתו דשב"ל צריך לו ג"כ דמי שווין כמ"ש שם וא"כ ה"נ כיון דכ"א הוי כמו בעה"ב ופועל לחבירו א"כ כשנוטל ראובן הפעולה משמעון הוי ראובן כמו בעה"ב של שמעון ומחוייב ליתן לו בעד שכר פעולתו כל מה שירויח במלאכתו בשנה ההיא כמו שהבטיח ליתן לו בעד שכר פעולתו ומה בכך שיכול לחזור בו מהפעולה הא מגוף החפץ ומדבר שלב"ל ג"כ יכול לחזור בו ואפ"ה מחוייב ליתן לו כל דמי שווין ואף אם הבטיח ליתן לו כל פירות שיוציא דקל זה בשכרו ואח"כ נתברך הדקל והוציא הרבה מחויב ליתן לו הכל בשכרו כמש"ל וה"נ דכוותיה לכ"נ דכוונתו כך הוא דא"י לחזור ממה שהרויחו דהיינו אם עשו שותפות עד זמן קבוע דהדין דכשהגיע הזמן שמחוייבין לחלוק במה שהרויח כ"א ואח"כ לא רצה ליתן אחד לחבירו הריוח שהרויח קמ"ל דא"י לחזור וכשהגיע זמן חלוקה צריכין לחלוק בשוה ואף גוף החפצים שת"י כ"א שזכה בו כשכר פעולתו זכו בו שניהם והוא של שניהם משא"כ במה שירויחו יכולין לחזור היינו אם בא לחזור קודם שנטל שום ריוח:
ה סָעִיף ג לענין מה שהרויחו עש"ך ס"ק ח' ומקודם אציע לפניך שיטות הפוסקים דעת הרמב"ם דשותפין בדשב"ל מהני משיכת המטלטלין אפי' לענין שלא יוכלו לחזור בהן להבא ול"ד לפועל שיכול לחזור בו מטעם שכתב הסמ"ע ס"ק מ"ד דכיון ששניהם מתעסקים אין שם עבד על א' מהן והן כהתחילו לישא וליתן ובדשלב"ל כגון אומנין אפילו קנין לא מהני ויכולין לחזור בהן אפי' ממה שהרויחו דדמי לפירות דקל דקיי"ל אפי' משבאו לעולם יכול לחזור בו כמ"ש הש"ך ס"ק ה' שיטת הראב"ד דק"ס מהני אפילו בדשלב"ל מטעם דהקנין חל על גוף הידים למעשה ידיהם כמו בדקל לפירות דהיינו שכל מה שיעשו ידיו יהי' לחבירו החצי כמו ביקדשו ידי לעושיהן וממילא לא דמי לפועל ואינן יכולין לחזור אפילו להבא ובלא קנין לא ראינו דעתו שיטת הרשב"א בק"מ ס"ל כהראב"ד ובלא קנין פלוג על הרמב"ם בתרתי דבשאר שותפין ס"ל להרמב"ם דבהתחילו לישא וליתן א"י לחזור אף להבא מטעם דל"ד לפועל כנ"ל והרשב"א חולק וס"ל דדמי לפועל ויכולין לחזור מכאן ולהבא ואף דהרשב"א לא כתב זה רק באומנין מ"מ לפי הטעם שכ' ופועל יכול לחזור בו ולא ס"ל טעם הסמ"ע שכ' בס"ק מ"ד אף בשותפין בדשב"ל יכולין לחזור דהוא ג"כ כפועל דמי ובאומנין ס"ל להרמב"ם דיכולין לחזור אפי' ממה שהרויחו והרשב"א חולק וס"ל דכנגד מה שהרויחו אפי' בלא קנין א"י לחזור מטעם דדמי למגביה מציאה לחבירו שיטת הרמב"ם בדשלב"ל ס"ל כהרמב"ם דלא מהני קנין כמ"ש הטור בשמו ובדשב"ל ס"ל כהרשב"א ומהרי"ק שורש קפ"א כתב דגם דעת הראב"ד דבלא קנין א"י לחזור ממה שהרויחו אלא ממה שירויחו כדעת הרמב"ן והרשב"א. ומעתה יש לתמוה בדברי הש"ך הנ"ל שכתב דממה שהרויחו דוקא בקנין א"י לחזור וסיים דאין חילוק בין אומנין לשותפין הוא נגד שיטת כל הפוסקים דלכ"ע א"י לחזור ממה שהרויחו אפי' בלא קנין רק באומנין דעת הרמב"ם דיכול לחזור ולהרמב"ם אפי' קנין לא מהני וגם סותר דברי עצמו שכ' בס"ק ט' דלשעבר מודה דא"צ קנין לכ"נ דט"ס יש בה בהש"ך וכצ"ל אבל לא לענין מה שהרויחו כבר אפי' בלא קנין גם מ"ש דממה שירויחו אפילו בקנין וסיים ע"ז שאין חילוק בין אומנין לשותפין הוא תמוה מאוד דהא סתם המחבר בסוף ט"ו דשותפין א"י לחלוק בתוך הזמן וכתב בד"מ משום דשותפין א"י לחזור אפילו כשלא היה קנין רק משיכת המטלטלים מטעם דל"ד לפועל כיון דמעותיהן נשתעבדו לעסוק בהן עד הזמן ואפי' אם נאמר דלא כתב זה רק כנגד אומנין ומה שמסיים דאין חילוק בין אומנין לשותפים הוא רק כנגד מה שהרויחו מ"מ קשה דזה הוא רק דעת הרמב"ם והרמב"ן ובשאר פוסקים לא מצאתי זה דאפשר דכולם מודים להראב"ד דקנין מהני כמ"ש המהרי"ק ובתשו' מהר"א ששון ובתשו' מהרי"ט ח"א סימן ק"מ. ולענין דינא בשותפין בדשב"ל שנעשה בק"ס או אפי' ע"י משיכת המטלטלים דקנין גמור הוא כמ"ש המהרי"ט ח"א סימן ק"מ א"י לחזור אפילו להבא ובלא קנין רק כשהתחילו לישא וליתן דיכול לומר קים לי ברמב"ן ורשב"א דס"ל דיכול לחזור להבא אבל לענין מה שהרויחו לכ"ע א"י לחזור ובאומנין שנשתתפו דהוי דשלב"ל כשהיה בקנין נראה דיש לדון דא"י לחזור בו אף להכא כיון דהרמב"ם והרמב"ן יחידאי נינהו נגד כל הפוסקים וכן נגד מה שהרויחו נראה דא"י לחזור אפי' בלא קנין:
ו סָעִיף ג וכל מה שירויחו. עש"ך ס"ק ט עד אבל לשעבר מודה דא"צ קנין לא ידעתי כוונתו דהא גם להבא א"צ קנין רק התחילו לישא וליתן לא א"כ א"ש מ"ש דלשעבר מודה דא"צ קנין הא כל לשעבר התחילו לישא וליתן הוא וגם הלשון אין בידי ליישב בטוב וגם מה שהביא בשם תשו' מהרי"ק שורש קפ"א ושם לא כתב זה כלל לכן נ"ל שיש כאן חסרון הניכר וכצ"ל מטעם שכתב הסמ"ע ס"ק י"א זהו לדעת הרמב"ם אבל לדעת הראב"ד שהביא הרב בהג"ה לא מהני בלא קנין לענין שלא יחזור להבא אבל לשעבר מודה דא"צ קנין ב"ב מהרי"ק שורש קפ"א וכן הוא באמת בדברי מהרי"ק:
ז סָעִיף ד יש להן אונאה ואם היה באונאה יתר משתות דהוא ביטול מקח נראה דאם היה קנין אחר לקיום השותפות שיהי' לזמן כגון התחילו לישא וליתן אז אף שנתבטל הקנין מהמטלטלין מ"מ השותפות קיימת עד הזמן רק שהוא מחוייב להשלים מעות או ליתן מעות אחרי' לעסוק עד הזמן אבל אם לא היה הקנין רק ע"י משיכת המטלטלין כמבואר בסעיף ב' כיון שהקנין נתבטל מחמת האונאה הוי כאילו לא משך כלל וגם השותפות נתבטל ויכולי' לחזור בהן:
ח סָעִיף ה בשוה לפי מניינם הרבה תמוה לי בדינים אלו. א' כיון שכתב הסמ"ע ס"ק טו דכל סחורה שראוי לחלוק כשור לטביח' דמי והריוח לפי מעות ומבואר בב"י בהדיא דלדעה זו אפי' קנו שור לחריש' עומד לטביחה וטבחוהו דחולקין לפי מעות וא"כ קשה מה שסיים דאם המעות קיימים ועדיין לא הוציאו אותן פחתו או הותירו לפי מעות ומטעם שכתב הסמ"ע ס"ק טז משום דאף אם נשאר המטבע ביד כ"א הגיע להן הריוח או ההפסד משמע דאם כבר הוציאו המעות וקנו עסק בהמעו' שנשתתפו ומכרו העסק בעד מעות והותירו מחמת המטבע ששינ' המלך אחר מכירת העסק השכר בשוה וכ"כ הטור בהדיא ע"ש ולפ"ז קשה הא כל מעות כפירות הראויין לחלוק דמי ודמי לטבחו השור דהשכר לפי מעותיו ועל הטור ל"ק דהטור פסק דאפי' בפירות הראויין לחלוק השכר לאמצע משא"כ לשיטת רמב"ם קשה. ב' קשה הא הרא"ש הקשה על שיטה זו מהא דלא משני רב המנונא המשנה דג' שהטילו לכיס שנשתתפו בפירות הראויין לחלוק ותי' דא"כ מאי קמ"ל ולכך משני זוזי חדתא ולעולם בשור לחרישה וכו' הרי מבואר בהדי' דלשיטתם אפי' כבר הוציאו המעות ונעשו מעות אחרים השכר לפי מעות והרמב"ם והמחבר כתבו דדוקא כשלא הוציאו המעות והוא היפך ממה שמוכרחין לומר לשיטת הרמב"ם כמו שמוכח מהרא"ש. ג' קשה דהא ע"כ צ"ל דלסחור' שאינו ראוי לחלוק היינו שקנו כלי א' או מרגלית א' כמבואר בעיטור הביאו הב"י וסחורה הראוי לחלוק היינו שקנו שנים או שלשה א"כ קשה הא דאמר בש"ס דאם לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו דנוטל לפי מעותיו ולפי שיטת הרמב"ם היינו מטעם שכתב הסמ"ע ס"ק טז דאף אם היה ביד כ"א בביתו היה מגיע לו הריוח ודין זה כתבו הרמב"ם והרב בהג"ה דאם נשתתפו בפירות ועדיין הן בעיני' וכו' ולפי הנ"ל קשה דאמאי נקט לקח זה בשלו וזה בשלו הא אפי' לקחו בשותפות שלשה שוורים היו ראויין לחלוק והשבר לפי מעות. ד' קשה מ"ש המחבר בסעיף ו' שאם עלה בו ריוח אחר שהגיע זמן חלוק' נוטלין לפי מעות וע"כ מיירי בסחורה שא"א למכור זה בלא זה כגון שור לחרישה ושם כתב הסמ"ע בס"ק טו הטעם משום דהחלקים מצורפים וא"א לזה בלא זה וכו' ולפ"ז אין שום סברא בין אח"ז חלוק' לקודם זמן החלוקה דהא מ"מ החלקים מצורפים ועוד דהוא סותר מ"ש בסעי' ח' בלקחו שור לטביחה והיינו לחלוק באיבריו כמבואר בלשון הרי"ף ומ"מ אם מכרוהו חי חולקין בשוה דמשמע אפי' אם נולד הריוח אחר שהסכימו לטביח' ולחלוק והוי כאח"ז חלוק'. ה' קשה מ"ש הרמ"א דאם שינו ממה שהתנו בתחילה דנוטלין לפי מעותיהן וכתב הש"ך ס"ק י"ד דאף כשמכרוהו חי וזה סותר הדין המבואר בסעיף ה' דמכרוהו חי הוא לאמצע וכבר הקשה זה הב"י בטור וכן הפרישה ובפרישה הביא שבד"מ תי' זה ובד"מ הארוך כתב וז"ל דאף שהלכה כרי"ף ורמב"ם מ"מ יכול להיות דין זה אמת מסברא דכיון ששינו בטל הריצוי הראשון והוי כאח"ז חלוק' ע"ש והוא תמוה מאוד דהאיך אפשר להיות דין זה אמת כיון שפסקו בסעיף ה' דבמכרו חי השכר לאמצע אף ששינו: ו' קשה דהא הרי"ף בשערים הביאו הב"י כתב שיטה זו דאם שינה השכר לפי מעותיהן הוא מפרש זה שדברי רבה דס"ל בשור לחריש' ועומד לטביחה ומכרוהו חי דלפי מעות וכתב בפרישה דהוא מטעם ששינה וא"כ לפי מה דקיי"ל כרב המנונא דאפי' בשור לחרישה ועומד לטביחה דהשכר לאמצע אלמא דאפי' בשינה השכר לאמצע: ז' קשה קו' הרא"ש דהאיך פליגי הרי"ף והרמב"ם על ש"ס ירושלמי וגם לשיטת הש"ס שלנו מרויח כפי' הרא"ש: ח' קשה קו' הט"ז דהאיך השמיט המחבר והרב בהג"ה שיטת התוס' והרא"ש וכל הפו' כמ"ש הטור ובאמת הוא תמיה גדולה כיון דכל הפו' לא ס"ל כהרי"ף והרמב"ם והר"ן וכ' דגם הרי"ף והרמב"ם ס"ל לענין סחורה כהרא"ש רק בטבחוהו פליגי וכאן השמיט דעתם לגמרי: ט'קשה קו' הסמ"ע בס"ק טו על הע"ש: לכן נלפע"ד לפרש באופן שיתיישבו כל הקו' ומתוך דברינו יתיישבו עוד כמה קו' ויתחדשו ג"כ הרבה דינים דהש"ס דכתובות והש"ס ירושלמי שמביא הרא"ש משני ענינים מיירי. ולא ראי זה כראי זה דהיינו דהש"ס דכתובות מיירי שקנו שור לחרישה ועומד לטביחה והיינו שנמלכו לטבחו או לקחו מתחילה לטביחה ולחלקו באיבריו ומכרוהו חי: י' כמ"ש הרי"ף ובזה ודאי ל"ש טעם המבואר בירושלמי דהיינו מדלא אתנו דהא לקחו אדעתא דלחלקו תיכף לאיבריו ומה היה להם להתנות כיון שלא לקחוהו אדעתא דלמכרו ולהרויח בו רק לחלקו ביניהם לאיברים וכן בשור לחרישה כשלא קנהו להתעסק להרויח רק לחרוש כ"א לעצמו או להשכירו בזה ג"כ ל"ש טעמא דלא אתני כמ"ש הרא"ש שהרי לקחוהו אדעתא לחלקו בימים לחרישה וע"כ הא דשכר לאמצע הוא רק מטעם שכתב הסמ"ע בס"ק טו כיון דהחלקים מצורפים כשמכרו חי וא"א להרויח בחלק המרובה בלתי אם יהי' החלק המועט עמו ומש"ה כשטבחוהו ומכרו הבשר שאפשר להרויח גם בחלק המרובה לבד אף שמכרו ביחד נוטלין לפי מעותיהן (ונידון הריוח בשור לטביחה ומכרו חי שעלו עד המכירה יתבאר לקמן) ובש"ס ירושלמי מיירי בנשתתפו במעות לקנות סחורה הראוי לחלוק ולמכור על זמן ובזה ל"ש טעם הסמ"ע דהא החלקים אינם מצורפים בסחורה אמנם בנשתתפו בסחורה שייך טעם הירושלמי כיון דנשתעבדו זל"ז לעסו' בכל הסחורה לזמן ואפי' בלא זמן רק שנשתתפו לקנות ולמכור וממילא נשתעבדו זל"ז גם להטריח ולמכור וא"י לכוף לחלקו קודם שימכרו הסחורה דנעשו כפועלים זל"ז (והא דמבואר בסי' זה סעיף טז דאם נשתתפו סתם שחולקין כ"ז שירצה א' מהן הוא רק על אופן שפי' שם אבל אם פי' שמחוייבין להתעסק ולמכור הסחורה הוי כקבעו זמן שהיו שותפים ויתעסקו שניהם במכירתן עד שיומכר וכן משמע בסעיף כב וע"מ כן נשתתפו שיעסקו שניהם זה כזה בשוה) ובזה שייך שפיר טעם הירוש' דהשכר לאמצע מטעם שיכול לו' כיון שנשתעבדתי לעסוק בשוה ודאי אדעתא ליקח החצי נשתתפתי מדלא אתני דבלא"ה בודאי לא נשתעבדתי להיות אגוד בך ודאי אדעתא דחצי נשתתפתי ואת' מדלא התנית להיפך ע"כ גם כוונתך היה כן אבל בקנו סחורה בשותפות אדעתא לחלק מיד או בשור לטביחה לחלקו באיבריו מיד וטבחוהו שאז אין החלקים מצורפים ובא א' ונתן ריוח על הכל בפ"א ודאי דהשכר לפי מעות כיון דלא נשתעבד בעל המועט לעסוק בחלק המרובה מה"ת נאמר שהיה דעתו להקנות לו יותר מהמגיע לו. ולפ"ז אתיין דברי הרמב"ם והש"ע כפשוטו דבסעיף ה' במ"ש השותפין שהטילו לכיס זה ק' וזה ר' ונתעסקו כולם ופיחתו או הותירו השכר לפי מניינ' כוונתו על עסק סחורה והיינו דינו של הירוש' ומטעם המבואר בירוש' דהיינו מדלא אתני ואח"כ כתב ואפי' לקחו שור לטביחה דהיינו לחלוק באביריו מיד דבזה ל"ש טעם הירושלמי כנ"ל מ"מ אם נתנו להם ריוח על שמוכרין אותו חי הריוח לאמצע מטעם המבואר בסמ"ע משום דהחלקים מצורפים והוא הדין הנלמד מש"ס דילן מכתובות צ"ג ואח"כ כתב בד"א וקאי על הרישא בעסקו בסחורות שנשתתפו לעסוק בשותפות ודין זה שייך אפי' בשור לטביחה כשלקחוהו להתעסק בו להשביחו עד הזמן דהשכר לאמצע וע"ז קאי הבד"א כשנו"נ במעות שנשתתפו אבל אם המעות קיימי' וכו' פי' אף שעדיין לא כלה זמן השותפות והן מחוייבים לעסוק במעות ולקנות סחורה וא"א לו לחלק עצמו וכסחורה שא"א לחלוק עצמו דמי והיה ראוי להיות השכר לאמצע מדלא אתני וע"ז כתב דמ"מ הרויח לפי מעות ומטעם שכתב הסמ"ק ס"ק ט"ז ע"ש אבל הריוח במעות שבאו אחר שני"נ קודם זמן חלוק' דל"ש טעם הסמ"ע שכתב בס"ק ט"ז השכר לאמצע ול"ק שוב קושי' א' וגם קושי' הב' מיושב כיון דגם הרי"ף והרמב"ם מודים לדין הירוש' ולכך משני בזוזא חדתא דאף דשייך טעם דלא אתני מ"מ הרויח לפי מעות מטעם שכתב הסמ"ע ס"ק ט"ז כיון דאם היה בביתו וכו' משא"כ אי מיירי מתני' בשור לטביחה וטבחוהו קשה פשיטא וגם קושיא הנ"ל מיושב דבלקחו זה בשלו אף דלקחו לסחורה להטריח בו דשייך טעם הירוש' מ"מ הרויח לפי המעות מטעם שכתב הסמ"ע הנ"ל משא"כ בנשתתפו במעות וקנאו דל"ש טעם הסמ"ע הריוח לאמצע ואח"כ בסעיף ו' כתב עוד דאם עלה ריוח אחר זמן חלוקה דהריוח לפי מעות וקאי רק על עסק סחורה פ' דלא נאמר כיון דמעיקרא היה השותפות על קביעות זמן וממילא הי' אדעתא שיהיה הריוח לאמצע א"כ מה בכך שכבר עבר החלוקה נימא דאדעתא דמעיקרא המשיכו השותפות קמ"ל דלא רק כיון שהריוח עלה אחר שכבר אינן משועבדין זה לזה הוא לפ מעות ולא קאי כלל אהא דמכרוהו חי דבהא אפי' אח"ז חלוקה הריוח לאמצע מטעם החלקים מצורפים וכנ"ל ומיושב קושיא הד' וע"ז כ' הרב בהג"ה דה"ה אם שינו נוטלין לפי מעות פי' דקאי ג"כ רק על עסק סחורה ולא אמכרוהו חי דלא כמ"ש הש"ך דמכרוהו חי כבר מבואר בסעי' ה' דהוא לאמצע ואפי' שינו וכמש"ל רק דקאי על עסק סחורות והכוונ' בשינו מעיקרא עשו שותפות על זמן או להוליכה למקום פ' ואח"כ נמלכו שלא לעסוק בה רק למכרה תיכף ואח"כ עלה בו ריוח (ולענין הרויח שעלה קודם השינוי יתבאר לקמן) וקמ"ל דלא נימא דדוקא בשור לחרישה ונמלכו לטביחה ולחלקו הדין כך דלפי מעות משום דשם עיקר הטעם דהשכר לאמצע משום דהחלקים מצורפים וכיון שטבחוהו ואין החלקים מצורפים השכר לפי מעות משא"כ בסחורה דהטעם דודאי אדעתא דהכי נשתתפו שיהיה הרויח למחצה א"כ מה בכך שהסכימו למכרה תיכף מ"מ במה נמחל חלק ריוח המגיע לו וגם ל"ד קצת לאחר זמן חלוקה דשם לא נחתו מעיקרא אדעתא דלאמצע רק עד הזמן משא"כ כאן דהוא באמצע הזמן שקבעו מתחלה והי' ראוי להיות השכר לאמצע לזה כתב הרב בד"מ ובהג"ה כאן דהוי כמו אח"ז חלוקה וזהו כוונת הרי"ף בשערים דלומד דין זה מרבה אף דהלכה כר"ה כי כוונתו הוא רק שמרמה עסק בסחורה לשור דבשור לחרישה ועומד לטביחה ולא מכרוהו חי אפילו ר"ה מודה אף שהשותפות הראשון היה אדעתא דלאמצע מ"מ כיון שטבחוהו ונתבטל הטעם לכך הוא לפי מעות ה"נ גבי סחורה אם נתבטל הטעם הא' הוא לפי מעות אבל אם ביטלו הריצוי הא' ונתרצו לעסוק בעסק אחר ג"כ על קביעת זמן ודאי דהוא לאמצע ולא יהא אלא נשתתפו מחדש עד זמן דודאי השכר לאמצע ומיושב קושיא הה' והו' ולפמ"ש ל"פ הפוסקים כלל דבלקחוהו לטביחה כדי לחלוק באיבריו וטבחוהו בגוונא שכתב הרי"ף אף הרא"ש מודה דהריוח לפי המעות דהא ל"ש הטעם שכתב הרא"ש דהא לא נשתתפו אדעתא דלהתעסק למכור כלל והרא"ש שכתב דאפי' טבחוהו השכר לאמצע מיירי בלקחו להתעסק להשביחו עד הזמן דשייך טעם דלא אהני ובזה אף הרי"ף מודה וכמש"ל וזהו סברת הר"ן שכתב דהרי"ף והרמב"ם מודים רק בטבחוהו לחלוק הכשר ומתחילה לקחו לכך פוסק הרי"ף כן ובזה אף הרא"ש מודה וכמש"ל ומיושב קושי' הז' והח' והט':
ט סָעִיף ה לא לפי המעות. עסמ"ע ס"ק ט"ו עד סחורה שאינו עומדת לחלוק אלא למוכרה יחד וכו' נראה מדברי הסמ"ע שמפרש סחורה שאינו עומדת לחלוק היינו שא"א לחלק כ"א בטענת גא"א כגון מרגלית אחת ובזה הי' אפשר ליישב דברי רש"י בכתובות גבי לקח זה בשלו וזה בשלו שפירש"י שקנה זה שוורים כחושים וזה בריאים ותמה שם המהר"מ שיף דאמאי לא פירש"י לקח זה שנים וזה אחד ולפי הנ"ל א"ש דמשמע מהברייתא דדוקא לקח זה בשלו וזה בשלו הוא דלפי מעות הא אם לקחו בשותפות השבר לאמצע ואי קנו זה שנים בק' וזה אחד בנ' הרי היא כשני דברים שמלאכתן שוה ודמיהן שוה דיש בו דין חלוקה והוי בסחורה הראויים לחלוק דהוא לפי מעותיהן אף שקנו בשותפות מש"ה פי' רש"י דזה כחושים וזה בריאים דסל כהיש מי שחולק שהביא לעיל סי' קע"א סי"ג דיפה ורעה כשני מינים דמי והוי כסחורה שאינו ראוי לחלוק והי' ראוי להיות השכר לאמצע אם קנו בשותפות לזה נקט הברייתא שפיר דוקא בקנו זה בשלו וזה בשלו דאז הוא לפי מעות אף שא"ר לחלוק מטעם שכתב הסמ"ע בס"ק ט"ז ומ"מ נ"ל העיקר כמש"ל דהיינו במקום דשייך דלא אתני השכר לאמצע רק במקום שקנה סחורה לחלוק תיכף ולא להטריח תליא באם שהרויח עולה במה שמוכרין אותו ביחד וא"א להרויח בזה בלא זה כמו בשור לטביחה ומכרוהו חי השכר ג"כ לאמצע ויש לפרש ג"כ כוונת הסמ"ע כן במ"ש וז"ל סחורה שאינו עומדת לחלוק אלא למוכרה יחד כוונתו שא"א ליקח ריוח כ"כ כשיחלקוה א"כ החלקים מצורפים להריוח שמקבלין מחמת מכירתו ביחד דאילו ריוח שעלה שאפשר ליקח ריוח כזה אפי' אם יהי' נחלק נגד ריוח כזה דינו כמו ריוח שעלה על סחורה שאפשר לחלוק:
י סָעִיף ה וכ"ש אם נשתתפו בפירות עסמ"ע מ"ק ט"ז שכתב הטעם במטבע וז"ל שאף אם היה המטבע נשאר ביד כ"א הגיע להן הריוח או ההפסד ובפירות ג"כ מהאי טעמא ותמי' לי דא"כ אם נשתתפו במטבע או בפירות שאינן שווין ולא עלה הריוח רק על הפירות או המטבע של בעל המועט ולפי טעם הסמ"ע נוטל הבעל המועט הכל דהא אם הי' נשאר בידו היה נוטל הכל ומלשון המחבר שכתב נוטלין לפי מעותיהן ולא חילק משמע שאפי' אם עלה הריוח על המטבע ועל הפירות של בעל המועט נוטל בעל המרובה לפי מעותיו וכן אם היה ההפסד רק על מעות של בעל המרובה צריך בעל המועט ליתן חלקו ועוד דא"כ בשותפתייהו מאי אהני להו ועוד לפי טעם הסמ"ע אם הניחו בחנות המשותף ונגנב שם דלא שייך טעם זה דאם הי' בביתו וכו' ואפ"ה כתב המחבר דבנגנבו חולקין לפי מעות ולא חילק. ולכ"נ דגם הסמ"ע מודה דאפי' לא עלה ריוח רק על חלק א' אפ"ה הוי לפי מעות משום דתיכף כשמשך א' או הגביה המעות של חבירו נקנה לו בשל חבירו לפי מעותיו ונעשה שלו להרויח או להפסיד רק שא"א לומר שיהא לאמצע כ"א במקום שהרווח עלה ע"י טירחא דידהו מטעם שי"ל כיון דנשתעבד בעל המועט לטרוח כמו בעל המרובה משא"כ הריוח שעלה על מה שהוא בעין בלי שום טירחא דידהו בודאי היה דעתו שיהי' לפי מעותיהן כיון דלריוח כזו א"צ טירחא דאי היה בביתו היה ג"כ הריוח זה בודאי מגיע להם כפי המעות דהא קנה כ"א בשל חבירו לפי מעותיו דאלת"ה אין להם שותפות בעודו בעין ובשותפותייהו מאי אהני להו אמנם נראה דאפי' הריוח או ההפסד העולה כשהן עדיין בעין מ"מ אותו הריוח שעלה שלא היה באפשרי להרויח בזה בלא זה כגון שאין נותנין הריוח רק מחמת שמוכרין הכל ביחד דודאי השכר לאמצע מטעם שכתב הסמ"ע דהחלקים מצורפים והטעם שכתב הסמ"ע בס"ק זה דאף אם היה ביד כ"א בביתו ל"ש כאן דהא אין נותנין ריוח רק מחמת מכירה הכל ביחד דוקא. ואם קנו קרקע בסתם ואין בו דין חלוקה ואחד נתן יותר נראה דיש חילוק דאם קנו לדור בעצמם ואח"כ מכרוהו והרויחו הריוח לפי מעות דהטעם דהחלקים מצורפים לא שייך בקרקע כמ"ש בתשובת מיימוני לס' קנין סי' מ' ע"ש וגם הטעם שכתב הרא"ש דידע בחבירו שהוא חריף ובקי ועי"ז ירויח יותר ל"ש ג"כ דהא לא קנהו אדעתא דלהרויח אבל אם קנאוהו רק אדעתא דלמוכרה ולהרויח בו השכר לאמצע. אך קשה להטעם שכתבו דהשכר לאמצע משום דהחלקים מצורפים מהא דבכור ופשוט שהניח להם אביהם עבד ובהמה טמאה דעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים וכתבו התוס' הטעם דל"ד לשותפין בשור לחרישה דשא"ה דע"ד כן נשתתפו משא"כ בירושה דממילא ולפי טעם זה קשה דהא מ"מ החלקים מצורפים וא"א להרויח בזה בלא זה אמנם נראה ליישב קושי' התוס' בענין אחר כי בלא"ה תי' התו' דחוק לפענ"ד וליישב בפשיטות נראה דהש"ס הכי מקשה כיון דבכור אין לו פי שנים בשבח שקודם חלוקה ודוקא מפר' מוחכרת ביד אחר יש לו פ"ש אבל אם עברו בה היתומים בעצמם אין לו לבכור פ"ש כמבואר בב"ב ד' קכ"ד ברשב"ם ד"ה אף מוחכרת אם לא בבכור שמיחה ורוצה לחלוק והפשוט אינו רוצה ומטעם גזלן כמבואר בב"ב ד' קכ"ו ברשב"ם ד"ה אמר רבה מסתברא ולזה מקשה הש"ס שפיר למאן דלא ס"ל ?נא"א ואין בו דין חלוקה כלל ממילא אין לו לבכור קודם חלוקה בהשבח ששיבחו היתומים ולא שייך כאן בכור שמיחה כלל דהיינו שרוצה לחלוק כיון שאין בו דין חלוקה וע"ז משני שאני אומר דעובד לזה יום א' ולזה שני ימים דהיינו שיש חלוקה בזמן וכמבואר לעיל סי' קע"א סעיף ח' וכיון דמשכחת בו חלוקה ממילא יכול הבכור למחות ולומר שרוצה בחלוקה ואז אפי' אם יחרשו היתומים בעצמם מגיע לבכור פ"ש כדין בכור שמיחה ולפ"ז אם לא מיחה אין לו פ"ש בהשבח וזהו דוקא בבכור דאינו נוטל בשבח אבל בשאר שותפין שקנאו בתחלה לחלקו לימים ודאי דפשוט הוא דהשבח לפי מעותיהן ובסתם השכר לאמצע אבל לפ"ז אם א' מהאחים הי' לו בהמה בשותפות עם אביו ואח"כ מת אביו וירש החצי של אביו עם אחיו דאז יש לו ג' חלקים בהפר' ולאחיו חלק רביעית אז השכר חרישה לאמצע כשחרשו סתם דהוי כנשתתפו לחרוש כ"ז שלא חלקו דהשכר לאמצע אמנם מדברי הפוסקים משמע כהתו' דכ"ז שלא נשתתפו מדעת דהוי כלקח זה בשלו וזה בשלו כמ"ש המרדכי:
יא סָעִיף ו ל"א שישלם מביתו כו'. עיין ש"ך סקי"ג ושם יש ט"ס וכצ"ל שלא מכח מו"מ ובסי' צ"ג מיירי דההפסד בא מכח מו"מ ולכן אם ידע השותף וכו' אמנם כבר כתב הט"ז שראה מי שמחלק בזה ואין טעם לחילוקו ולפעד"נ דהנה אף דבלקחו שור לטביחה ומכרו חי דהריוח לאמצע ודאי דהרויח שעלה על הטביחה קודם שמכרו אותו חי אותו הריוח היא לפ"ע מעותיהן דהיאך יעלה על הדעת דאם השביחו השור לטביחה ויש בו ריוח מנה דהדין הוא שמחלקו לפ"ע המעות ואם יש לאחד רק חלק עשירית בהשותפות אינו מגיע לחלקו מהריוח רק חלק עשירית ועתה נזדמן סוחר שנותן דינר א' יותר לקנותו חי והסכימו למוכרו חי בכדי שלא להפסיד הדינר וכי נאמר משום שמכרוהו חי כדי להרויח הדינר דשוב יחלוקו המנה ויטול זה נ' וזה נ' ודאי לא ניתן להאמר כלל א"ו דהריוח שעלה בלא מכירת חי הוא לפ"ע המעות רק מה שהרויחו משום מכירתן חי הוא לחצאין ולזה הדעת נוטה דהחלקים מצורפים והלה היה יכול לעכב מכירת החי וא"א להרויח לזה בלא זה להכי הוא לאמצע וכן בשינוי שכתב הרב בהג"ה הסברא נותנת דהריוח שעלה עד השינוי הוא לאמצע רק משינוי ואילך הוא לפי מעות דמה לנו לקלקל הריוח שעלה עד הנה ועוד נראה דאם לקחו שור לחרישה ונטלו שכר בחרישה י' זהו' וחלקו לאמצע אף שלא היה לאחד רק חלק עשירית ואח"כ טבחוהו והי' להם היזק י' זהו' מהקרן ובטבחוהו הדין דהוא לפ"ע המעות ואינו מגיע על בעל המועט הפסד רק זהו' א' אינו מן הדין שיהי' לזה ריוח ולזה היזק מהקרן דרווחא לקרנא משתעבד ובודאי לא הי' דעתם לחלוק בריוח אף אם יהי' היזק אח"כ בקרן ובודאי מקודם צריך שיתמלא הקרן וזה איירי הדין שבסי' צ"ג שכבר חלקו בהריוח ועתה טוען שכנגדו שהי' היזק בהקרן וממילא מחויב להחזיר מה שנטל יותר וע"ז פסק דאינו מהנשבעין ונוטלין:
יב סָעִיף ז שאם נגנבו. עש"ך ס"ק ק"ו שהקשה דהא תוספתא ערוכה הוא הביאו הר"ן בגיטין פ"ק ולפענ"ד לק"מ דבתוספתא לא מיירי משותפין רק משני' שהטילו מעותיהן לכיס אחד והכא מיירי שעשו שותפו' שדינו שכל היזק הוא למצחי' רק היזק שהוא כשעדיין בעין מה שנשתתפו הוא לפ"ע מעותיהן ומטעם שכ' הסמ"ע ס"ק ט"ז ואף דלענין גנו"א לא שייך טעם זה. ה"א דהוא לאמצע קמ"ל הרמ"ה והרב דמ"מ מסתברא דהוא לפי מעותיהן כיון שלא נשתנה המעות שנשתתפו:
יג סָעִיף ז ה"ל כשנים שהטילו לכיס. בקצה"ח כ' דלפמ"ש בש"ך סי' קכ"ב דאם הבטיח למורש' שליש מן החוב דלא מהני משום דהוי דשלב"ל א"כ לא שם כלל בקרן דהא יכול לשלם לו מביתו אותו השליש וגם הקשה מסי' של"ב דאם הבטיח לו חפץ בשכרו דלא קנה ע"ש. ולק"מ דודאי אם א' אמר לחבירו קנה סחורה במה שאתה חייב לי ויהיה בשותפות וקנ' אדעתא דשותפות ודאי דקנ' המשלח כמבואר בסי' קפ"ג ואפי' אם לא נתן לו כלום וקנה אדעתא דשותפות קנה וא"כ ה"נ לו יהא שלא קנה אותן הי' זהו' שקיבל רק שחייב לו ג' זהוב ואמר קנה סחורה אדעתא דשותפות וקנה נקנה לשותפות:
יד סָעִיף ז אומר שמעון שלא ליתן חלקו עמש"ל סעיף מ"א:
טו סָעִיף ח ולא הוי רק כש"ח. עש"ך (ס"ק) ט"ז שלכאורה סותר דברי עצמו דמתחילה כתב דלא הוי שומר כלל מטעם שכ' הרא"ש גבי שור שתפסו ניזק הביאו הש"ך וכן היא בש"מ ב"ק והטעם נראה פשוט דהא ודאי כשקיבל עליו בפי' להיות שומר ודאי דהוי שומר רק דמיירי שהכניסו מעצמו לרשותו בסתם דאע"ג דשאר אדם שהכניסו של חבירו בביתו הוי שומר היינו משום דודאי לשמור הכניסו משא"כ בשותפין די"ל שהכניסו לשמור חלקו ולא קיבל שמיר' כלל על חלק חבירו ול"ה שומר כלל ואין עליו אפי' שבועת שומרים ואח"כ הביא בשם מהר"מ אלשקר דטעם הפטור הוא משום דהוי שמירה בבעלים משמע דעכ"פ שומר הוי דאלת"ה ה"ל להקשות בפשוט הא לא הוי שומר כלל וכן מוכח בש"ס ב"ב דף מ"ג דמקשה ואמאי שמירה בבעלים הוא לכ"נ דודאי כשכ"א מתעסק בהחצי בביתו כמ"ש הרשב"ם שם וכיון דשותפין נעשו שכירין זה לזה וכ"א מחויב להתעסק בחלקו ולשומרו ודאי דהוי שומר דבכל חלק חצי שלו וחצי של חבירו וכל א' מחויב לשמור חלקו וחלק חבירו דאפי' ש"ש נרא' דהוה דהא שכירים זל"ז הן אפילו בלא אמר שמור לי ואשמור לך למחר ועוד נרא' דהוי ש"ש מטעם שכתב הט"ז בי"ד סי' קע"ז ס"ק ט' ע"ש וכן מוכח מהש"ס דמקשה שמירה בבעלים הוא ולא מקשה אמאי הוי ש"ש אלמא דאפילו בלא אמר שמור לי ואשמור לך למחר הוי ש"ש ולא מיפטר רק מטעם שמירה בבעלים ובכיוצא בזה מיירי מהר"ם אלשקר משא"כ הכא מיירי המחבר שהכניס הכל לביתו ל"ה שומר כלל שלא קיבל שמירה על חלק חבירו כלל די"ל לחבירו הי' לך לבוא ג"כ לשומרו וכשאין אתה שומר חלקי גם אני איני מחוייב לשמור חלקך ובזה כתב הש"ך דלא שומר כלל והא דמביא ראיה מדברי מהר"ם אלשקר לדברי אף דלדברי הש"ך אינו שומר כלל והמהר"ם ס"ל דהוי שומר רק שהוא שמיר' בבעלים עיקר ראייתו הוא מלשונו שכתב ולעולם לא הוי כש"ש וכו' דלא נימא הא דאמר בש"ס דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר היינו דסתם שותפין הוי כאומר כן כיון ששמר אחד היום יכול לכוף לחבירו לשמור למחר והוי כשמור לי היום וא"כ ממילא הוי ג"כ ש"ש אפילו כששומר לבד איזה זמן זע"ז מביא דברי מהר"ם אלשקר דכתב ולעולם לא הוי כש"ש וכו' א"כ הא דאמר בש"ס דא"ל הוא דוקא דא"ל בפי' וסיים שמדברי המחברים משמע דסתם הוי כך ולכך מביאו לסתור דברי המחברים ואין כוונתו במה שמביא דברי מהר"ם אלשקר להביא ראי' לדבריו רק מביאו לסתור דברי המחברים שהביא:
טז סָעִיף ח התחילו להתעסק ביחד. נראה דאם מתחילה בחודש ניסן לקח כ"א חצי לביתו להתעסק בו ולשומרו ואח"כ בחודש אייר התנו שיהיה כ"א מתעסק בכל הסחור' חודש שני ודאי דלא הוי שמירה בבעלים על החצי שלקח מהשותף השני לביתו כיון שבחודש שני לקח החצי שיהיה מונח בבית השני להתעסק בו ולשומרו הוי משיכ' חדשה שלא בבעלים על החצי השני והוי שמיר' שלא בבעלים וחייב לשלם רביע מכל הסך כי על חצי שהיה בביתו מכבר לא נסתלק ממנו שמיר' בבעלים רק על החצי השני נעשה שומר שלא בבעלים מש"ה משלם רביע מהסך כדמוכח בסימן שמ"ו סעיף י"ד ובסמ"ע שם ובט"ז כאן א"ו דמיירי שהיה כל הסחורה של שותפות בחנות המשותף ושמרו שניהם יחד בחודש ניסן ואח"כ בחודש אייר התנו שישב כ"א בחנות חודש אחד ואח"כ ישב השני בחודש השני ובזה א"ש מה שפסק דפטור דאין כאן לא משיכה חדשה ולא קבלת שמיר' חדשה שהרי מקודם היה ג"כ חייב לשמור הכל כדין שותף וא"ל דעכ"פ השני ה"ל שמיר' שלא בבעלים כיון שהפסיק ולא שמר חודש אחד בנתיים הוי כקבלת שמירה חדשה שלא בבעלים דז"א דהנה ודאי אם א' קיבל עליו שמירת סירוגין דהיינו ניסן וסיון ואב ובתחילת השמירה היה בבעלים דפטור בכל הזמנים כשנגנב וכן אם קיבל שמירה על שנה והיה שמירה בבעלים בתחילה ובאמצע השנה הפקידו ביד בעליו חודש א' או שכרו להבעלים לשמור חודש א' דכשחזר ומשכו לביתו לא הוי כמשיכה חדשה ופטור על כל משך הזמן דהא מבואר בש"ך סי' ע"ב ס"ק כ"ה דש"ש שהפקיד לבעלים ונגנב אצל הבעלים דהשומר חייב דאפי' כשהוא ביד בעלים הוי השומר שומר שכר וא"כ לא כלתה שמירתו הראשונה כשהוא ביד בעלים ומש"ה אזלינן בתר תחילת השמירה וכן אם פטרוהו הבעלים להשומר על איזה זמן בתוך זמן השמירה אף אם קיבלוהו הבעלים לביתו מ"מ תיכף כשהחזירו הבעלים להשומר חזר לשמירתו הראשונה ולא הוי כמשיכה חדשה דהא אפילו לא משכו מחדש והיה נשאר ת"י הבעלים הי' עליו ג"כ חיוב השמירה כיון שכלה זמן שפטרו מהשמירה ואף שעדיין הוא ת"י הבעלים דשוב הוי כש"ש שהפקיד לבעלים דעדיין דין ש"ש עליו וממילא לא הוי שוב כמשיכה חדשה ומש"ה ה"נ כיון שהתחילו להתעסק ולשמור ביחד וכ"א שמירת כלו עליו וכ"א נתחייב בשמירת כלו עד כלות משך זמן השותפות ומש"ה אף שהתנו אח"כ שכ"א יפטור משמירת ה"א כשחזר לשמור בחודש שלו חוזר לשמירתו הא' דכיון דהתחלת שמירה ראשונה הי' בבעלים דין שמירה בבעלים יש להן בכ"ז משך השותפות:
יז סָעִיף ח הא' חייב עסמ"ע ס"ק כ"ו דכשנגנבו בשעה שנתעסקו ביחד דאין חייב הא' לשלם רק הרביע ועט"ז שתמה ע"ז דכיון ששניהם שומרים דאין על הא' לשלם לחבירו כלום דאם גדול וקטן שהן שותפין ישמרו ביחד ודאי דלא יתחייב הגדול לשלם לקטן אף דקטן פטור מדין שומרים וה"נ דכוותיה והט"ז תי' דמיירי לענין שאם אח"כ חזרו ונתעסקו בזא"ז דאז אם נגנב בשעה שעוסק הא' לבד חייב לשלם הכל ובשעה שעסק השני אח"כ לבדו בכולו פטור ולפ"ז צ"ל דמיירי שעוסקין שניהם בחנות המשותף משא"כ כשעוסקין כ"א בהחצי בביתו ולוקחו לביתו כשעוסק בו השני אח"כ לבד ככולו הוי משיכה חדשה אצל השני וחייב וכמש"ל ולפ"ז אפשר לקיים דברי הסמ"ע שכתב בעוסקים שניהם דהיינו שעוסק כ"א בהחצי בביתו דבזמן זה השני פטור כשנגנב אצלו החצי דהוי שמירה בבעלים ואם נגנב גם אצל הא' החצי שהיה בביתו חייב לשלם להשני החצי מהסך שהיה אצלו דהיינו רביע מכל הסך ועוד נראה דאפילו כששניהם שומרים בחנות המשותף ג"כ אפשר לאשכוחי גוונא שהא' יתחייב להשני רביע דהא ודאי אם התנו תחלה שיעסוק כ"א בחדשו והתחיל ראובן להתעסק בחודש ניסן ונתרצה שמעון והשאיל עצמו לראובן שיעסוק עמו בחדשו וא"כ ראובן בחדשו דינו כש"ש דהא התנו בתחלת השמירה שיעסוק כ"א בחדשו והוי כשמור לי היום ואשמור לך למחר דהוי כש"ש ושמעון שהשאיל עצמו בחנם הוי ש"ח דאז ודאי חייב ראובן בכל דהא אפילו הפקידו ראובן לשמעון שישמרנו לבדו היה ראובן חייב לשלם הכל כדין ש"ש שהפקיד לבעלים וכן בגדול וקטן כה"ג דהיינו שהתנו בשמור לי ואשמור לך ואח"כ השאיל עצמו הקטן לגדול לשמור עמו בחדשו הי' הגדול חייב לשלם הכל כיון דאין שמירה לקטן והגדול הוא שומר וחייב לשלם וא"כ ה"ה אם שכר ראובן את שמעון שיעסוק עמו בחדשו אפ"ה פטור שמעון דהוי שמירה בבעלים ודמי לקטן. וא"ל דא"כ יתחייב ראובן לשלם הכל דז"א דהא חפץ זה הוא חצי של ראובן וחצי של שמעון רק שראובן הוא שומר עליו ועל החצי שהוא של שמעון לא נפטר שמעון מטעם שמירה בבעלים כיון שראובן אינו בעלים של זה החצי רק שומר עליו וכמבואר בסימן שמ"ו סעיף י"ז מש"ה אין חייב ראובן לשלם לשמעון רק רביע מהסך דבחצי שהוא של שמעון שראובן ש"ש עליו גם שמעון הוא ש"ש כמותו כששכרו לעסוק עמו בחדשו ול"ש בזה שמירה בבעלים ומ"מ לא חייב ראובן לשלם רביע וא"ל דלמה יתחייב ראובן לשלם אפילו רביע הא כששומרים ביחד אין עליו חיוב שמירה יותר מחבירו כמ"ש הט"ז דז"א דדוקא בשני שותפים ששומרין ביחד בתורת שותפות אין לאחר חיוב תשלומין על שמירתו יותר מחבירו אף שאחד אינו כן שמירה כמ"ש הט"ז דמסתמא היה דעתם שלא יהיה לאחד חיוב יותר מלהשני אבל כשאחד הוא ש"ש לבד כגון בחדשו ושכר אח"כ לשותפו לשומר עמו הוי כמסר לשומר אחר שכל שהשני אין עליו חיוב שומרין מן התורה האחד חייב וכן הדין אם השאיל עצמו שמעון לראובן בחנם לעסוק עמו בחדשו לענין פשיעה וכן נמי אם לכתחלה שמר כ"א לבד חודש א' היינו ניסן ואייר דשניהם הוי שמירה שלא בבעלים ואחר כך בחודש תמוז שחיוב השמירה הוא של שמעון ושכר שמעון לראובן שיעסוק עמו בחדשו ונגנב חייב שמעון לשלם לראובן רביע דלגבי חיוב ראובן מה שנתחייב מחדש לשמור עם שמעון בחודש תמוז הוי ראובן שומר בבעלים דהא שמעון משמר ג"כ חלקו בחודש זה ולפ"ז יש ליישב ג"כ ל' הטור שכתב ואם מתחלה נתעסקו בו כ"א לבדו וכו' שתמה עליו הסמ"ע בס"ק כ"ח ולפמ"ש א"ש וכוונת הטור במ"ש הראשון חייב היינו דכל אחד בחדשו מיקרי ראשון לגבי שני שהשכיר עצמו לשמור עמו בחדשו שהוא הוא שנתחייב ראשון לשמור בחדש זה וחייב לשלם לשני רביע:
יח סָעִיף ח חלקו השותפות לגמרי עיין ט"ז שתמה על זה דהא עיקר הטעם שכתב המהרי"ק דהוה ש"ש הוא משום דשותפים ש"ש הן ואחר החלוקה אין לו שום הנאה וע"כ דהך שמירה שייכא לשמירה שהתחילה בעוד שהשותפות קיימת א"כ הוי ג"כ שמירה בבעלים דבתחלה הי' השותף הב' ביחד ותי' דמיירי שאותו שנשאר בידו היה מתעסק תחילה קודם השותף הכ' דבתחלה לא היה עליו שום שמירה בבעלים ועדיין לא נפסק השמירה הראשונה שהיתה שלא בבעלים וסיים בצ"ע ע"ש ובאמת תמיהין דבריו מאוד דהא לא הוי ש"ש רק בהתנו בשמור לי היום ואשמור לך למחר דהוי כשכר שגם חבירו יצטרך לשמור חלקו למחר והכא כיון שחלקו ושוב לא יצטרך חבירו לשמור למחר לא גרע מש"ש שכלה זמנו דלא הוי רק ש"ח כמבואר בס"ס ד"ש סעיף ו' וצ"ל שנשאר ביד זה שהיה עליו חוב עדיין לשמור חודש שלם ונתחלק באמצע החודש דהוי כשוכר דהא מה ששומר עכשיו הוא בשכר ששמר חבירו בחודש העבר והוא דוחק גדול לאוקמי בהכי לכן נ"ל דמיירי אפילו אם נתעסקו שניהם ביחד דבין אם נתעסקו בחנות המשותף לשניהם וכיון שמשך הא' לביתו מחנות המשותף שיחזיקנו בביתו עד שיפרע להעכו"ם לא הוי שמירה בבעלים דכיון שמשכו לשומרו לבד הוי משיכה חדשה להעשות שומר שלא בבעלים ועוד דמתחלה לא נעשו שומרים זה לזה כלל כיון ששמרו שניהם כ"א לא שמר רק של עצמו כמ"ש הט"ז וכן אם הי' מתעסק כ"א בחצי שלו בביתו וחלקו ואח"כ נתן א' לחבירו מעות מחלק שלו להשני לפרוע להעכו"ם הוי משיכה חדשה ומכ"ש אם נתעסק כ"א לבדו ונשאר ביד מי שמחויב לשמור דזה ודאי דהוי ש"ש כמש"ל ואפי' אם בשעת חלוקה הי' ביד מי שמחוייב לשמור וכשחלקו מסרו להשני לשמור בכולם הוי משיכה חדשה דאפילו היה מתחלה בבעלים כיון שהיה משיכה חדשה הוי כשמירה שלא בבעלים והא דהוי ש"ש בנתעסקו ביחד מקודם נראה דעיקר הטעם הוא כיון דהוי מעות לא גרע ממי שהפקיד מעות מותרין דהוי ש"ש משום היתר תשמיש כמבואר בסי' רצ"ב סעיף ד' והבא אפילו בעה"ב דינו כשולחני דודאי מותר להשתמש במעות דהא שותף הוא וכל שותף יש לו רשות להשתמש במעות שותפות דהא חלקו מעורב בהן והא שכתב המהרי"ק הטעם דהוי ש"ש משום דשותפין ש"ש הן כוונתו כיון דהיתר תשמיש הוא מצד שהן שותפין כנ"ל וכן כל שותפין דלעיל כשלוקח הכל לעצמו כשהוא מעות נראה דהוי כש"ש כיון שיש לו היתר תשמיש ועסק במעות של חבירו מרויח גם לו כמ"ש הט"ז בי"ד סי' קע"ז לענין מקבל עיסק' דהוי ש"ש מה"ט דאי מתרמי עיסקא מרובה שא"א לקנות בחלקו ועכשיו יכול לקנות הוי ש"ש רק כשעוסקין בשוה פטורין מטעם דהוי שמירה בבעלים וכאן דל"ש שמירה בבעלים מטעם דהוי משיכה חדשה וכמש"ל ודאי דהוי ש"ש מטעם דיכול למיזבן בה עיסקא בעודו ת"י קודם שיפרע לעכו"ם אבל בחפץ כה"ג נראה דלא הוי ש"ש אם לא שנשאר ביד מי שמחוייב לשמור בחודש זה בשכר ששמר חבירו חודש העבר אי נמי דמיירי שמי שנשאר בידו הוא הבע"ד של העכו"ם והעכו"ם יכול לתבוע ממנו כל החוב ומשום זה לקח לעצמו הממון לפרוע לעכו"ם הוי ש"ש אפילו בחפץ דלא גרע ממשכון דהוי ש"ש בהאי הנאה דתפס ליה אזוזו וע' בקצה"ח שכתב בשנים ששכרו גאבלי' והתנו שכ"א יעסוק בחדשו והתחלת השותפות היה שמירה בבעלים רק שלא הגיע עדיין מעות הגאבלי' לידם וכתב דמ"מ הוי שמירה בבעלים כיון דמ"מ נתחייב בשמירה בשעת התחלת השותפות ותמוה לי דנראה דכל זמן שאין לו מה לשמור מה בכך שנתחייב בשמירה ודאי דכל שלא היה התחלת השמירה בבעלים לא הוי שמירה בבעלים וע' בתו' ר"פ השואל ומה שהביא ראי' ממהרי"ט לא ידעתי מקומו דמהרי"ט אך אפילו לפי מ"ש הוא בשמו אין ראיה משם דשם עכ"פ היתה בתחלת הנישואין ג"כ שומר להבית עם כלים שבתוכו משא"כ כאן לא היה שומר כלל בתחלה:
יט סָעִיף ט בגדים לנשיהם ולבניהם הנ"י בב"ק פ"ק למד מדין זה דשותף שנתן מתנה לחבירו וחבירו ראה ושתק דמחל ע"ש והביאו הרב בהג"ה סימן רפ"ז סעיף א' ע"ש:
כ סָעִיף י ולא יתעסק בסחורה אחרת עש"ך ס"ק כ"ב דאם עבר ונתעסק הריוח לעצמו דדוקא כשהשינוי הי' במעות שותפות הריוח לאמצע אבל במה שנתעסק במעותיו הריוח הוא לעצמו ולכאורה קשה הא הך דינא דלא יתעסק בסחורה אחרת כתב הב"י דנלמד מתוספתא דמושיב חבירו בחנות והרמב"ם מדמה אותו להדדי ע"ש. ולפ"ז קשה דהא בי"ד סי' קע"ז סע"ז סעיף כ"ט מבואר בהדיא דמושיב חבירו בחנות אם מכר והתעסק במעותיו השכר לאמצע ונראה לחלק דהכא בשותפות ע"כ מיירי שנשתתפו על סך ידוע כמ"ש הב"י בטור דבשותפין בכל ודאי השכר לאמצע ואפילו בגנב וגזל פסק הרב בהג"ה סעיף י"ב דהוא לאמצע. ולפ"ז לא דמי להמושיב חבירו בחנות דשם מיירי שנתחייב נגדו לעסוק בכל מה שימסור לו הבעה"ב מה שירצה כמ"ש הט"ז בי"ד סי' קע"ז ס"ק מ"ד והוי נגדו כפועל דידו כיד בעה"ב ודמי לפועל ששכרו ללקט מציאות של דגים ומצא מציאה אחרת דהוא של בעלים וה"נ כששכרו לכל מלאכות אף שהרויח במלאכה אחרת הוי של בעלים ועיין בסי' ר"ע וכיון דהוי כפועל על כל העסקים דמי לשותפים בכל עסקיהם דאפי' נתעסק במעות עצמו הוא לאמצע ובאמת גם במושיב חבירו בחנות אם לא נתחייב לעסוק רק בעסק ידוע והוא קנה במעותיו עסק אחר אף שאסור לכתחלה מ"מ כיון שידו אינו מחוייב לעסוק בעסק כזה לבעה"ב לא הוי ידו כיד בעה"ב לענין הריוח שמרויח מעסק אחר דדמי לפועל שאמר לו נכש עמי היום כמבואר בסי' ר"ע בסעיף ג' דמציאתו לפועל דה"נ בשותפין לא הוי כפועל במה שלא נשתתפו בו ומש"ה אף שאסור לעשות כן מ"מ אם עבר ועשה הריוח לעצמו:
כא סָעִיף י להמכר תמיד בהקפה עסמ"ע ס"ק ל"ג עד לאפוקי אם לפעמים אין מוכרין אותו בהקפה וכו'. פי' שלפעמים קצת בני אדם אין מוכרין סחורה זו בהקפה כלל אבל אם תמיד דרך למכור סחורה זו קצת בהקפה וקצת בממון פטור ובדבר שדרכו למכור תמיד בהקפה אפי' בחובות עכו"מ פטור ואף דמבואר בסי' רנ"ג דלא סמכי דעתא בפירעון כלל מ"מ בתשובת הרא"ש שהביא הטור בסי' זה מבואר דפטור:
כב סָעִיף י ואם התרה בו נראה דאף דיכול למחות מ"מ חבירו יכול לומר כיון שדרך דבר זה למכור תמיד בהקפה והלוקח הוא איש בטוח בעיני ב"ד הוי כהגיע זמן סחורה זו למכור ויכול לחלק עמו ולומר לו אקיף חלקי וקח חלקך דבדבר שדרכו בכך כופין זה את זה רק דהוא יכול למחות בו שלא יקיף חלקו:
כג סָעִיף י ולא יפקיד נראה לפענ"ד דאם נתן לאיש שרגיל השותף השני להפקיד אצלו ונגנב אצלו דמ"מ הוא פטור כמו בשאר שומר שמסר למי שרגיל הבעלים להפקיד ועיין בסי' רצ"א סעיף כ"ו אמנם אם בא היזק לעסק מכירת הסחורה כגון שלא הי' הנפקד בביתו בזמן המכירה חייב השותף המפקיד להשלים לו ההיזק ומ"מ לא הוי תחלתו בפשיעה נגד הגניבה דאנן בעינן דוקא תחלתו בפשיעה לענין שמירה:
כד סָעִיף י או שמכר בהקפה ואם מכר בהקפה אינו חייב לשלם רק כפי מה שהי' שוה החפץ למכור במזומן דאפי' מזיק גמור אינו חייב לשלם יותר ממה שהי' שוה למכור במזומן ופשוט:
כה סָעִיף י השכר לאמצע עסמ"ע ס"ק ל"ז עד וזה לא נתכוון בהשינוי לקנות לעצמו וכו' משמע מדבריו דאם אמר בפני עדים שקונה לעצמו וכו' הרויח לעצמו ואף דאם לא שינה לא הי' מועיל דהא שותפין א"י לחזור בהן אפילו ממה שירויחו כמבואר בריש הסי' ומ"מ בששינה מהני ולכאורה סותר דברי עצמו מ"ש בס"ק ל"ב דאם נתעסק בסחורה אחרת לעצמו דהריוח לאמצע ודוקא בנשתתף עם אחר בממון עצמו הריוח לעצמו ואף הש"ך לא חלק עליו רק בנתעסק במעות עצמו לעצמו אבל בנתעסק במעות שותפות בסחורה אחרת לעצמו ל"פ לכאורה וס"ל ג"כ דהוא לאמצע ואינו דומה לשליח משום דשליח יכול לחזור בו מהשליחות משא"כ בשותפים ועיין במ"ש הב"י בסעיף ל"ו בשם הרשב"א ויתבאר זה אי"ה בסי' קפ"ג:
כו סָעִיף יא חוב אצל שר אחד. ע"כ צ"ל הא שכתב הרב בהג"ה שהוא עשה החוב מיירי שעשה החוב בידיעת שותפו דאי עשה שלא בידיעת שותפו ודאי דחייב לשלם כמבואר לעיל סעיף זה וג"כ נלפענ"ד דמיירי בגוונא שמבואר בתשו' הרא"ש דהיינו אחר שעשה החוב בעצמו להשר הלך לדור תחתיו דלא פשע מידי או דמיירי אפי' הי' דר תחת השר קודם הלוואה רק שנתחדש המורא אחר ההלואה אבל אם בשעת עשיית החוב כבר הי' דר תחת השר והי' ירא מהשר לתבוע החוב אין לך פושע גדול מזה דהיה לו להודיע לחבירו בשעת עשיית החוב שהוא א"י לתובעו וכשלא הודיעו הרי הזיקו בידים להחוב כיון שהיה ירא לתובעו וחבירו א"י לתובעו א"כ מאן יתבענו וע"כ צ"ל דמיירי שאחר עשיית החוב הלך לדור תחתיו דאז לא פשע ולא מידי דבהליכה לדור תחתיו אנוס הוא דלא מיתדר ליה במקום אחר:
כז סָעִיף יא ראובן שהלך ופטר עש"ך ס"ק כ"ה עד גם מ"ש ויש לו עדים שהחובות היו שלו אינו מדוקדק דמה בכך שיש עדים שהיו שלו דילמא נתפרעו וכו' משמע שהקשה אמה שפסק הרמ"א דאם יש עדים שהחובות היו שלו וראובן פטרן שחייב לשלם וע"ז דקשה דאמאי יתחייב לשלם דילמא נתפרעו ולכאורה יש לתמוה על קושיתו דהא כתב בעצמו לקמן בס"ק זה דאע"ג דאין ראובן יודע אם החובות פרועים דנאמן לומר ברשותך פטרתי במיגו דלא פטרתי ומשמע דאי ל"ל מיגו דלא פטרתי א"נ וא"כ א"ש מ"ש רמ"א דכשיש עדים שהחובות היו שלו וראובן פטרן דא"נ כיון דל"ל מיגו דלא פטרתי מה"ת יהי' נאמן. ונראה דכוונת הש"ך בקושי' השני' כך הוא דנהי אם נאמר דכוונת דברי הרב במ"ש ואם יש עדים שהחובות היו שלו היינו שעדיין שלו הן שלא נתפרעו וראובן פטרן ולא קאי יש עדים רק על שהחובות היו שלו ועל מה שפטרן ראובן ליכא עדים רק שראובן בעצמו מודה מ"מ הקשה דהלשון אינו מדוקדק דמה בכך שיש עדים שהיו שלו מ"מ דילמא נתפרעו והי' לו לומר שיש עדים שעדיין לא נתפרעו. ומסקנת דברי הש"ך דכשיש עדים שהחובות אינן פרועי' עדיין אינו נאמן לומר שברשותו פטרן אפי' יש לו מיגו ואם אין עדים שהחובות אינן פרועים א"נ רק כשיש לו מיגו אבל כשאין לו מגו א"נ לומר שברשותו פטרן רק שהמלוה צריך לישבע שלא נפרע ולא ציוה לו לפטרו ע"ש: ולפ"ז צ"ל דמיירי בחובות שבשטר דהוי כחזקה שלא נפרע מחמת השטר ומ"מ מהני מגו דנגד חזקה דבא מכח שטר מהני מגו וכן צריך לפרש בסי' שפ"ב בש"ך ס"ק ב' שכתב וז"ל אבל נאמן לומר לא הזקתי כלומר לא עשיתי לך היזק בזה כגון שפטר החובות ואומר שבלא"ה לא היו משלמין לו וכו' ע"ש ולכאורה דבריו אלו תמוהין מאוד דבטענה כזו מהימן בלא מגו דהניזק צריך לברר היזיקו ולשום כמה הי' שוה החוב לגבותו וא"ל דבלא מגו הי' הניזק נשבע על שעור דמי נזקו ונוטל דעשו תקנת נגזל בניזק דז"א חדא דהא המחבר לא פסק כן בסי' שפ"ו וגם אפילו במסר ספיקא דדינא הוא ועוד דאי עשו תקנת נגזל לא מהגי מיגו כיון דאפי' לפי דבריו מזיק הוא כמש"ל בסי' צ' ע"ש ונראה לפרש כוונת דברי הש"ך שם דהי' קשה לו על הסמ"ע שפי' שם בס"ק ד' דמ"ש הרב דנאמן לומר לא הזקתי דר"ל שברשותו עשה וכו' והוא תמוה מאוד דהא פסק דבדליכא עדים שפטרו דא"נ במגו דהוי מגו במקום חזקה וא"כ מה"ת יהיה נאמן במגו זו דלא הי' שלך מ"ש האי מיגו מהאי מיגו לכך פי' הש"ך דר"ל לא עשיתי היזק כגון שפטר החובות ואומר שבלא"ה לא היו משלמין ורימז למ"ש כאן וכוונתו דמיירי דליכא עדים שהן חייבין לו עדיין ויכול לומר אולי יש להן טענות נגדך שבלא"ה לא היו משלמין לך. ולפ"ז דברי המחבר בסי' שפ"ב הן כך דקאי עד מ"ש לעיל שטוען שנתן לו רשות וע"ז סיים דנאמר לומר לא הזקתי פי' שטענתי אמת שברשותך עשיתי כי לא הזקתי פי' כי מחמת שלא הי' לך היזק בהפטור כי ידעת שיש להם טענות נגדך לכך צוית לפוטרן משא"כ אם יש עדים שהחובות אינן פרועים שא"י לומר לא הזקתי שההיזק ברור א"י ג"כ לומר ברשותך עשיתי דחזקה שאין אדם מזיק לעצמו משא"כ בדליכא עדים שהחובות אינן פרועים דכיון דליכא בירור שעדיין חייבים לו רק מכח השטר שבידו שוב נאמן לומר שברשותו עשה במיגו דלא הוי מגו במקום חזקה דהא ליכא עדים וליכא חזקה ונגד חזקת שטר מהני מיגו וכמש"ל כנ"ל לפרש דבריהם. ובעיקר הדין תמוה לי מאוד חדא דלא מיבעיא אי מיירי בחוב ישראל א"כ כשיש עדים שעדיין אינו פרוע הרי חייב הלוה ויכתבו לי' שטרא אחרינא כמבואר בסי' שפ"ו ואפי' מיירי בחוב של עכו"ם מ"מ תמוה מאוד דמה ענין לדמות זה לשורי הרגת דסי' שפ"ב דשאני התם דהוה חזקה דאין אדם מזיק ממונו משא"כ כאן אפי' היו השט"ח בידו ורוצה להחזירם ללוה באמרו שהמלוה ציוה להחזיר להלוה שפטרו ומחל לו מה"ת לא יהי' נאמן דאטו אם יש ביד שמעון חפץ של ראובן ואומר שראובן ציוה לו למסור חפץ זה במתנה ללוי לא יהיה נאמן אפי' במיגו בתמי' וכי יש ג"כ חזקה שאין אדם נותן מתנה לחבירו או לעכו"ם ומחילה דמי למתנה די"ל דמחמת שקיבל ממנו איזה הנאה נתן לו במתנה או מחל לו חובו דהא מה"ט מתנה דמי למכר וכן מבואר בסי' נ"ו בש"ך ס"ק ה' דלוי שיש בידו שטר שיש לראובן על שמעון ואומר שציוה לו ראובן להחזירו לשמעון דנאמן דס"ל דשליש נאמן אפי' כשמכחיש השלישות ע"ש ול"א דחזקה שאין אדם מוחל שטרו א"ו דמחילה לא חשיב היזק דלפעמים אדם נותן מתנה לחבירו ועוד דמי עדיף כשטוען מחלת לי חובי דנאמן כשיש לו מיגו ולא הוי מיגו במקום חזקה מטוען מחלת חובך ללוה שלך דהוי מגו במקום חזקה ועוד דהא כתב סתם חובות דמשמע אפי' חובות בע"פ ופטרם ע"כ היינו שהעיד בפני דיניהם שפ' פטור ומחל להן החובות א"כ קשה דמ"ש מהא דסי' כ"ח דיכול לו אמת העדתי ובודאי אפי' אם יעיד לפני ערכאות נגד השט"ח שמחל לו דיכול ג"כ לומר אמת העדתי לכ"נ דכאן מיירי בשותפין דהא הביא דין זה בח' שותפים ומיירי שהעכו"ם מכיר רק את הפוטר כגון שהשטר נכתב על שמו או בחובות בע"פ והוא בעצמו עשה החוב ופטר בפי' בשמו ואומר להעכו"ם שהוא המוחל שחוב זה הוא שלו ומוחל לו וטוען שציוה לו ראובן לעשות כך לפטור בשמו לבד וזה ודאי כמזיק גמור בנכסיו הוא דמה הנאה יש לו דהא לא יהי' לו שום קבלת טובה מהמקבל מתנה ויכול לאוקמי ג"כ בישראל שהשטר נכתב על שמו ואמר שפוטר ומוחל לו בשמו ואין לו נאמנות אח"כ לומר שאינו שלו וזה מזיק בנכסיו ממש הוא מש"ה א"נ:
כח סָעִיף יב אם גנב או גזל עש"ך ס"ק כ"ז עד כשהגניבה היתה באופן שהי' חשש סכנה פי' שהי' חשש סכנה לשני השותפים מש"ה הריוח ג"כ לשניהם ומ"מ נראה דאף בכה"ג אין להוציא ממון כמ"ש הט"ז ובנידן עליל' יתבאר לקמן בסעיף ל"ז שם:
כט סָעִיף יב מי ששכר חבירו משמע דדוקא משום דהתנה דכל המציאות יהי' שלו זכה בו וכן משמע מהט"ז דבעי' בזה התנה דוקא וכן מבואר בתשובת הרשב"א דדוקא התנה היא לפועל ולכאורה קשה דהא בלא"ה מציאות פועל לעצמו כמבואר בסי' ר"ע ונראה דכיון שאם שכרו על כל מלאכה שיצטרך לו בקרקע זו והראה לו ללקט מציאות דקרקע זו דהמציאה לבעה"ב כמבואר בסי' ע"ר א"כ ה"נ כיון שמסר לו השטרות פרועים ובודאי לגבותן מסרם לו הוה כהראה לו ללקט מציאות דהוא לבעה"ב רק משום שהתנה עמו שכל המציא' שיהי' בעסק זה יהיה שלו דהיינו של השליח וכיון ששטר פרוע בכלל מציאה הוא בכלל התנאי מש"ה הוי שלו לגמרי:
ל סָעִיף יג נוליך הסחורה נראה דאם מיקרב שוקא יכול לכופו כמבואר לעיל בסי' ק"ט דאם השוק קרוב למדינה שמוליכין אותו לשוק:
לא סָעִיף יד חייב לשלם לחבירו חלקו לכאורה קשה לא יהא אלא מזיק הא א"צ לשלם רק כפי מה ששוה בשעת הנזק אף אם בודאי יתייקר אח"כ כמבואר בסי' ד"ש סעיף ה' בהג"ה ונראה דכאן בקבלן גרע דהא קבלן חייב לשלם אף מה שישבח אח"כ כמבואר בסי' ש"ו סעיף ג' בהג"ה והוא מטעם דהוי כאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דצריך לשלם אף שלא התנה וכדמוכח בב"מ דף ע"ג דמשלם ליה כדאזיל אפרוותא דזול שפוט דמקשה שם מהא דאם אוביר ולא אעביד וע"ש בשיטה שפי' דקבלן חייב לשלם זה אע"פ שלא התנה רק דמשני שם משום דהוא כגזום משא"כ הכא דלא הוי כגזום וע"ש בסי' ש"ו שהארכתי בזה אחר כותבי זאת מצאתי בס' קצה"ח שהקשה ג"כ קושיא זו ולא נחית לחלק בזה והעיקר כמ"ש ועיין עוד בסי' קפ"ג:
לב סָעִיף טו וא"י לחלוק ולפ"ז ה"ה שא"י לטעון גוד או איגוד מטעם דיכול כ"א לומר מזלא דבי תרי עדיף דגא"א מטעם חלוקה הוא וכל שא"י לחלוק אי לטעון גא"א והא דא"י לחלוק היינו שרוצה לחזור מלישא וליתן במעות אחר מכירת הסחורה אבל למכור הסחורה יכול לכופו כשהגיע זמן מכירת הסחורה אפי' קודם זמן חלוקה ואפי' אם אין זמן ידוע למכירת הסחורה דוקא כשלפי מנהגא דעלמא יש ריוח בהמתנת מכירת הסחורה אז א"י לכופו למכור אבל בדליכא רווחא בהמתנת מכירת הסחורה ומכ"ש בדאיכא פסידא בהמתנה ודאי דיכולין לכוף זא"ז למכור הסחורה וכ"כ הרי"ף בב"מ פ' המקבל ע"ש ונראה דאם אחר אינו רוצה להתעסק דיכול שותף השני לכופו ולשכור במקומו מתעסק אחר דשותף דין פועל קבלן יש לו ומבואר בסי' שצ"ג סעיף וי"ו דכשחוזר בו דשוכר עליהן עד מ' ונ' זוז כשיש לו תחת ידו ושותף א"י לחזור בו כמו קבלן מטעם שכתב הסמ"ע בס"ק מ"ד ודוקא בחלה ונאנס דסעיף ט' א"י לכופו בזה רק שא"צ ליתן לו ריוח אבל כשאינו רוצה להתעסק שוכר עליו ואם חבירו רוצה יכול לבטל השותפות כשהשני אינו רוצה להתעסק ואם שותף אחד אינו רוצה ליתן מעות לתוך השותפות הדין כך דאם בתחלת השותפות שנשתתפו אדעתא שיתן כ"א מנה והתחילו לישא וליתן בחמשים ולא עשו קנין בכל המנה א"י לכופו שיתן לו כל המנה שהרי לא נקנה המעות לשותפות רק שבמה שהתחיל לישא וליתן א"י לחזור ועמש"ל דלענין לחזור להבא בעינן דוקא שיעשו קנין בהמעות כגון הגבהת הכיס דאז נקנו המעות של אחד לחבירו כמ"ש המהרי"ט ח"א סי' ק"מ ע"ש ואם רוצה חבירו יכול לבטל השותפות דמצי אמר אדעתא דהכי לא נשתתפית אבל כשכבר נו"נ בכל המעות ובתוך הזמן מכרו מקצת וחלקו המעות ולקח כל אחד מקצתו לביתו ואח"כ נזדמן להן סחורה לקנות ואחד אינו רוצה ליתן מעות חבירו יכול לכופו ליתן חלקו אף שכבר הוציא זה המעות שת"י או נפסד בידו דכיון שנעשו שכירין ופועלים זה לזה והוי כאלו שכר א' את חבירו עם מעותיו ומחויב ליתן לו מעות אחרים דהוי כמשכיר לו חמור סתם המבואר בסי' ש"י בסמ"ע ס"ק וא"ו דאמרינן דמשיכת החמור הראשון נקנה לו לעמוד חמור אחר שיש לו כשמת הראשון וה"נ דכוותיה דבמשיכת מעות הראשון נקנה לו להעמיד מעות עד כלות משך הזמן שהתנו ביניהם וכן אם התנו רק להשתתף במנה ואח"כ מחמת איזה חשש פסידא הוצרכו למעות יותר יכולין לכוף זא"ז כמ"ש בסימן קע"ח דבדבר שיש טובת שניהם כופין זה את זה:
לג סָעִיף טו ואם שינה או פשע נראה דתליא בפלוגתא המבואר בסימן ש"ו סעיף ח' בשתלא דיחיד אי הוי כמותרה ועומד ויכול לסלקו כששינה או לא דשותף דמי ממש לפועל כמ"ש הב"י ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם והמרדכי דהכי לא פליגי וכולם ס"ל דפועל יכולים לסלקו בלא התראה רק דהרמב"ם מיירי בשינה בפסידא דהדר כגון בשינה מחיטין לשעורים דהריוח חיטין ידועים ויכולין לשער הריוח ולראות כמה נתייקרו החיטין וישלים ההיזק והמרדכי מיירי ששינה ולא רצה ליתן מעות דהוי כפסידא דלא הדר כמ"ש הסמ"ע ס"ק כ' דשתלא הוי פסידא דלא הדר כיון דלא ידע כמה שבח היה עושה אם הי' נוטע וה"נ א"א לשער כמה שבח היה מגיע אלו הי' נותן מעות דאם היה נותן מעות אפשר שהיו מהפכין הרבה פעמים בהזוזי עד שיהיה עולה לסך מרובה מש"ה יכולים לסלקו בשינוי כהאי: ולפ"ז דעת הי"א שם בסי' ש"ו בעינן חזקה דעד שהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלק ליה וכן שותף שגנב מהשותפים הוי כפסידא דלא הדר מצי מסלק ליה כנ"ל:
לד סָעִיף טז חולקים כ"ז שירצו פי' אם הא' מעכב מלמכור הסחורה יכול לומר לו חלוק עמי אבל אם רוצה ג"כ למכור הסחורה רק שרוצה לחלוק שלא לטרוח על מכירת הסחורה ביחד רק במכירת שלו לבד ולא יטריח בשל חבירו ודאי דחבירו יכול לכוף אותו כיון שנשתתפו לעסוק בקניית סחורה ומכירתו דנעשו כפועלים זה לזה לקנות ולמכור כמבואר בסעיף כ"ב ומחוייבים לטרוח ביחד דמזלא דבי תרי עדיף:
לה סָעִיף יט מהמתעסקים שמת וה"ה בשטר עיסקא דידן לזמן כשמת המקבל יכול הנותן לתבוע המעות מהיורשים אפילו קודם הזמ"פ דהא כשלא ירויחו א"צ ליתן לו רוחים ויכול לומר אביכם ידעתי שיכול להרויח משא"כ אתם:
לו סָעִיף יט בטלה השותפות ואם עסק בסתם אחר מיתת חבירו הריוח לשותפות דמסתם אדעתא דשותפות עסק רק שנוטל שכר טרחתו מקודם כאריס כמו בסי' קע"ח סעיף ג' ופשוט מלבד באחים שאינו נוטל שכר טרחתו ועיין לקמן בסמוך מ"ש בזה (ועש"ך שכתב דאוראנדי ורחיים א"י לדחות להיתומים והטעם פשוט דבשלמא בסחורה שיכולין לחלוק מצי למימר אני ארויח בשלי ואתם בשלכם אבל אורנדי ורחיים שא"א לחלוק הרי רוצה להרויח לעצמו בשל חבירו ואינו מן הדין אבל יכול לטעון גא"א כיון דבטלה השותפות וכן משמע קצת בב"ח:
לז סָעִיף יט שותף שחלה נראה שכוונתו דהשותף יכול לחלום עצמו בפני ב"ד שיעסוק וירויח בחלקו לבד שאינו מן הדין שיעסוק בשל חבירו אבל אם כבר עסק בלא חלוקה הריוח לשותפות רק שנוטל מקודם כאריס דודאי א"י ליטול ריוח שעלה על חלק חבירו דכיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו ואם עבר האונס חזר להשותפות וא"י לחלוק עמו כמו בפועל שחלה דכשהבריא חוזר למלאכתו כמבואר בסי' של"ג ושותף שטען אחר שמת שותפו שזקף חלק שותפו עליו בחוב והריוח הכל לעצמו עיין במ"ל פ' ד' מהל' שלוחין ושותפין הלכה ד' שכתב דאין נאמן:
לח סָעִיף יט הריוח לאשה לפי הערך עיין בב"י שכ' מיד אחר התשובה זו בשם הריטב"א על שלשה שקיבלו עסק מא' והתנ' לתת להם שליש מהריוח ואח"כ מת א' מהם דחייב ראובן לתת להם עדיין שליש דיכולין לומר אנא טרחנא טפי ולכאורה סותר דין זה ונראה לתרץ דשאני התם במקבלי עסקא כיון דקיי"ל בקבלת עיסקא דהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון והריוח שנוטל המקבל עיסקא הוא מפלגא מלוה א"כ בדינא דהריטב"א שקיבלו שלשתן ביחד העיסקא אין הנותן עיסקא יכול ליקח כלום מהשליש כיון דהוי מלוה גבייהו דהא כ"א ערב בעד חבירו והמלוה הוא שלהן ואסור לו לקבל ריוח מפלגא מלוה דהוי ריבית אבל הכא דאיירי בנתנו שלשתן מעות להשותפות ויכולין לחלוק הריוח וההפסד כפי שירצו ואין בו משום ריבית כמבואר בי"ד סי' קע"ז ס"ק ג' בהג"ה לכך יכולה האלמנה ליקח מה שויתרה על חלק ראובן מטעם שאינו דומה שנים העוסקים לג' ומה שמבואר שם בדברי השואל הטעם דמצי למימר אנא טרחנא טפי אפשר דבתשו' לאו מטעם השואל אמר שהדין עם ראובן ולוי ע"ש:
לט סָעִיף יט במס חלק האלמנה עיין בטור שאף אם ראובן שטוען שבשביל זה טרח הוא בעצמו בנכסים אין טענתי טענה משום שדרך אחים שותפים כן שאם מת א' מהם שטורח האח החי בשביל היתומים והאלמנות כו' ע"ש ולפ"ז הוא דוקא באחין אבל בשאר שותפים מגיע לו שכר טרחתו קודם כמש"ל:
מ סָעִיף כ חוב אצל אחרים נראה דמיירי בחובות שכבר עבר הזמ"פ ודמי לסחורה שאין זמן ידוע למכירתה דיכולין לחלוק אימת שירצו אבל בחובות שלא הגיע עדיין הזמ"פ דמי לסחורה שיש זמן ידוע מכירתה דלעיל בסעיף י"ז דא"י לחלוק עד שיגיע הזמן דמצי א"ל טירחא ומזלא דבי תרי עדיף דכיון שעשו החוב על זמן יותר ארוך ממשך זמן השותפות הוי כאלו המשיכו זמן חלוקת השותפות של סך השט"ח ודומה למ"ש הט"ז בסעיף זה ועסמ"ע ס"ק נ"ב דאין לחלק בין חובות בע"פ לחובות בשטר כו' ואף דבסי' קע"ג ס"ב בהג"ה ס"ל דחלוקת השותפים בעי קנין וחוב בע"פ א"י להקנות בקנין רק במעמד שלשתן מ"מ בשומת ב"ד א"צ קנין כמ"ש הש"ך סי' ק"א ס"ק ג' ע"ש:
מא סָעִיף כג המקבל יכול לחזור בו בקה"ח הוכיח מהשיטה מקובצת ב"מ דכשיש רווחא א"י לחזור בו אם לא שאינו נוטל ברווחא שהיה לו עד עתה ע"ש ולפענ"ד א"א לומר כן דהא כשפועל חוזר באמצע יום חייב הבעה"ב לשלם לו השכירות עד שעות החזרה וגם אין שייך לומר רווחא לקרנא משתעבד כיון שאין עוסק שוב בהקרן ודאי דלא יהיה היזק ובשיטה מקובצת לא כתב זה רק בשני מקבלים שהשני עדיין עוסק וכיון שבהמעות עדיין עוסק ואפשר שיהיה היזק בהקרן שייך לומר רוחא לקרנא משתעבד אבל במקבל אחד נגד הנותן כשאומר לא אעסוק עוד ודאי דנוטל חלקו בריוח שהיה לו עד עכשיו:
מב סָעִיף כה היה בעיר א"י לתובעו ומיירי במקום שאינו יכול לשנות הטענות רק דנ"מ שאינו יכול לומר הייתי בודק בעדים כמבואר בסעיף כ"ו:
מג סָעִיף כו בד"א שלא נתחייב עיי' ש"ך ס"ק מ"ג עד אבל אם לא הזכיר לו פטור מלשלם כו' והוא תמוה כיון שתיכף שקנה שמעון הסחורה קנה ראובן מטעם שליחות וכיון שצוה לו לשלחו הוי כאומר שלח ע"י פלוני דאחריות על המשלח ולא שייך לומר מטעם דמילי לא מימסרי לשליח כמו בסימן רמ"ד דלא שייך זה רק לענין לעשות שטר ועדים משא"כ הכא הרי ראובן ציוה לו להוציא ממון השותפות והוציאו על פיו מה"ת לא יתחייב וצ"ל דמיירי שציוה לו שיקנה והוא יתן רווחים על הסחורה דאז לא הוי כשליח ומשום הכי פטור מאחריות וכן הוא בב"י ס"ס זה בשם רבינו האי בהדיא:
מד סָעִיף כח שחייב להן עכו"מ סמ"ע עס"ק ס"ה מה שהביא בשם פסקי מהרא"י ועיי' בפסקי מהרא"י שקיצר ונראה כוונתו דהמעשה כך הי' שנשתתפו ראובן ושמעון להלוות לעכו"ם ונתן זה עשרה זהו'. וזה עשרה זהובים ועלה ריבית עשרה זהו' וזקפו הריבית אל הקרן ועשו הלוואה על העכו"ם ל' זהובים שיתן שוב רווחים מל' זהו' וקנה ראובן משמעון חלק חוב שלו ונתן לו עשרה זהו' כדי שיהיה לו רווחים מך"ה זהו' ושמעון מה' זהו' ואח"כ ביטל השר הזקיפה ופסק דאם בשעה שנתן לו העשרה זהו' אמר לו שהוא נותן לו על עיקר הקרן ההפסד מהזקיפה על ראובן ושמעון בשוה והפסיד שמעון החמשה זהובים שלו אבל אם נתן לו סתם עשרה זהו' ואמר שקונה ממנו ה' זהו' חלק מחוב שלו הרי קנה ב' חלקים מהקרן ושני חלקים מהזקיפה וההפסד על שמעון מהזקיפה הוא רק שליש:
מה סָעִיף כח בכל מקום דאיכא פסיד' נראה דדוקא במקום שהחוב מקולקל מחמת שהוא אלם בגוונא שע"פ אומדנא יכולין להציל הכל ע"י טירחא או שא"י להציל כלל אז יכול המציל לומר לעצמי אני מציל כמו בשייר' דסי' קפ"א אבל בגוונא שע"פ אומדנא א"י להציל רק החצי כגון שהחוב מנה ואין ללוה רק נ' אין שותף אחר יכול לומר הריני חולק עצמי מלהיות עוד שותף עמו בחוב זה ונהיה שוב כשני מלווים דעלמא שהדין במטלטלים דכל מי שקדם וגבה זכה דז"א דכיון שידוע שאין ללוה רק נ' הרי הוא כמו שאין להם רק חוב של נ' וצריכין לחלוק עצמן בשוה שיהיה לכל א' רק כ"ה ואם יטול יותר הרי לא חלק עצמו בשוה שהוא נטל הכל ולא הניח לחבירו כלום אבל בבע"ה אלם אף שמחמת אלמותו ג"כ אינו שוה רק נ' מ"מ יכול ליקח כל חלקו והטעם דהא שאינו שוה רק החצי הוא מטעם כיון שצריך טורח וכיון שאני מטריח עצמי ולמי שמטריח עצמו שוה הכל וטרח גם אתה ותוכל ג"כ לגבות כל חלקך ויהיה שוה לך ג"כ הכל. ולפז"נ ליישב שלא תקשה הא שכ' המחבר והאחד א"ר ליתן שוחד משמע הא אם הי' רוצ' ליתן שוחד לא הי' יכול לומר לעצמי אני רוצה לעסוק וליתן שוחד וקשה הא בכל חוב מקולקל יכול לומר לעצמי אני מציל ולפמ"ש ניחא דדוקא במקום שע"פ אומדנא יכולין להצילן הכל ע"י טורח יכול הלה לומר א"ר להטריח בעדך וטרח גם אתה ואם השני א"י לטרוח ויכול הלה לומר מחמת אונס שלך לא אפסיד וכן אם ע"פ אומדנא א"י להציל כלל הוי כיאוש ויכול לומר לעצמי אני מציל אבל כשע"פ אומדנא א"י להציל אף ע"י שוחד רק החצי אז כשהאחר רוצה ליתן ג"כ שוחד א"י לומר לעצמי אני מציל אבל כשא"ר ליתן שוחד הוי כמו בסי' קפ"א ביכול להציל ע"י הדחק ואחד אמר לעצמי אני מציל דזכה בו: ע' סמ"ע ס"ק ס"ח עד וטעה וקיבל פחות וכו' ע"ש בתשובה דלא מיירי שלקח פחות ואמר להעכו"ם שלקח יותר מחמת טעות דאז בודאי חייב לשלם דהוי כפוטרו לעכו"ם רק דמיירי ששכח ולא לקח רק חלקו דאז אם אמר לעצמי אני מציל מהני ואם לאו צריך לחלוק עמו:
מו סָעִיף ל שבועה לאחר ונראה דאפילו לא הי' בעיר ובא ואמר שיש לו עליו גלגולים דאין טענתו טענה כיון שכבר נפטר מעיקר השבועה נפטר גם מהגלגולים:
מז סָעִיף ל או פטר עי' סמ"ע ס"ק ס"ט שהקשה משומר שמסר לשומר וכוונתו דכמו שיכול לומר גבי פקדון את מהימנת לי א"כ ה"נ גבי פטר ראובן את שמעון ושמעון את לוי יאמר ראובן את מהימנת לי בלא שבועה ולוי לא מהימן לי בלא שבועה ומ"ש כיון דנתרצה ליטול חלק בריוח וכו' כוונתו דהא ודאי מיירי כאן שלא הי' הפסד דאי בהי' הפסד כבר מבואר בסעיף יו"ד דהוא לעצמו רק דהשבועה הוא אלו הריוח יותר וכיון דלוי לא היה רוצה להשתתף עד שיפטרנו שמעון מהשבועה ושמעון להיותו יודע בלוי שיכול להרויח הרבה לכך נשתתף עמו לטובת השותפות ופטרו משבועה וכיון דראובן נתרצה למעשה שמעון ליטול חלק בריוח שהרויח לוי מש"ה מהני הפטור שפטרו שמעון ועיין ט"ז מה שמסיק אפשר דהש"ך מודה לו:
מח סָעִיף ל עדיין ראובן משביע את לוי עיי' בסמ"ע ס"ק ס"ט ולכאורה קשה כיון שכתב הש"ך בסי' ע"ז ס"ק י"ט דהשותף שמחל מהני מחילתו ואם בממון מהני מחילת השותף מה"ת לא יועיל מחילת השותף על השבועה דהא אפילו אם היה מרויח לו הרבה ושמעון מחל לו מהני מחילתו לדעת הש"ך שם ואפשר לומר דוקא במקום דהשותף יכול לתקן את אשר עוות בזה אמרי' דעשאו שליח בין לתיקון בין לעוות כי מה להשותף השני בכך אם יעוות דהא השותף חייב לשלם לו כמבואר בש"ך סי' ע"ז שם משא"כ דהשותף פטרו משבועה דאינו יודע שיעור העיוות וא"א לתקנו בכה"ג ודאי אין דעת השותף להתרצות בעיוותו ואם לא הודיע שהוא שותף דעת הט"ז דמועיל הפטור שלו כמו בשליח בסי' קפ"ג והנה גם שם יש לפקפק כיון שנתברר שהוא של חבירו לכאורה הוי דינו כלוקח מגזלן דנותן דמיו ושם יבואר אי"ה:
מט סָעִיף לו דה"ה אם היה עש"ך ס"ק מ"ח מה שתמה בזה אמנם לפמ"ש בסי' נ"ח דדוקא מבית ומרשות השותף שאינו חייב א"י לתפוס אבל מבית השותף החייב יכול לתפוס וע"ש שהבאתי ראי' לזה מבכורות ד' מ"ח ע"א ולפ"ז לק"מ די"ל דמיירי שתפס מבית החייב:
נ סָעִיף לו רק שחייב לישבע וקשה דהא בטענת שמא הוא וע"י נוגע א"י להשביע כמבואר בסי' ע"ה ע"ש ונראה כיון שכתבתי לעיל דמיירי בתפס מבית מי שחייב לו הוי כאלו ממון השותפות בודאי בא לידו וא"י היאך יצא ממנו דחייב לישבע אפי' בשמא כמ"ש הש"ך בסי' קכ"א ס"ק מ"ו ע"ש אך מ"ש דבעכו"ם א"צ לישבע קשה הא שותפין משביעין זא"ז בטענת שמא וצ"ל דמיירי שא"ר להשביע א"ע בשבועת השותפין רק בטענת ברי ולענין שבועה ע"פ עכו"ם עסי' קמ"ט ס"ק י"ג בש"ך:
נא סָעִיף לז שאם יברר שמעון בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם עסמ"ע ס"ק ע"ז והנה בסמ"ע סי' קל"א ס"ק י"ד הקשה דשם בערב הדין דחייב לשלם אפילו אם העליל העכו"ם על הערב ומ"ש הכא דאינו חייב רק כשיברר וע"כ כוונת קושיתו דהא השותף נכנס ערב בעד שותף חבירו והיה לו להיות מחוייב לשלם אפילו עלילה וע"ז תי' שם הסמ"ע דש"ה שהעכו"ם היה תחלת עסקו רק עם לוי ומלתא דלא שכיח' הוא שיתבע העכו"ם לראובן מש"ה אינו חייב לשלם העלילה ע"ש ומלבד שהוא דוחק גדול דהא מ"מ העכו"ם לא רצה לעסוק עם לוי עד שיכנס ראובן ערב בעדו ובדיניהן העכו"ם בתר ערבא אזיל יש ג"כ לתמו' טובא מהא דסעיף י"ב בהג"ה בחלקו שאר רווחים ובא עלילה על אחד מהן שאין חבירו חייב לסייע ומשמע אפילו אם העכו"ם לא עסק רק עם השותף פטור מלסייע לכ"נ לפענ"ד לחלק דשאני גבי ערב שיש אומדנ' דמוכח משניהם שאלו פירשו שע"כ היו שניהם מסכימין אף על העלילה דודאי הערב לא היה רוצה להתערב עד שיקבל עליו הלוה העלילה דמה לו לצרה הזאת להכניס עצמו בהעלילה דהערבות אינה טובה להערב רק להלוה וגם הלוה ודאי דהיה רוצה להתחייב עצמו גם בהעליל' דהא רוצה להתחייב עצמו נגד העכו"ם אלו היה בטוח בעיני העכו"ם וכשהיה העכו"ם מקבלו בעצמו הי' רוצה ליכנס בספק עלילה ועתה שאין העכו"ם רוצה עד שיהיה האחר ערב ובדיניהם עכו"ם בתר ערבא אזיל ונכנס הערב במקומו לסכנת העלילה לטובת הלוה והעליל' הוא על הערב מה"ת לא יתרצה הלוה לקבל ע"ע סכנת העלילה שהכניס הערב עצמו בשביל טובת הלוה וכיון דאומדנא דמוכח הוא שאילו פי' היו מקבלים עליהם תלינן דהא דלא פירשו היה רק מחמת טעות כעין שאמרו באחריות דאף שלא פי' שהוא רק מחמת טעות משא"כ הכא ששמעון עשה המו"מ בלא ידיעת ראובן כמבואר בטור ואם הי' רוצה ראובן לא היה מקבל העסק רק משום שהסכים למעשיו וליכא אומדנא דמוכח שראובן רוצה לקבל העלילה דאומר אלו היה פי' שמעון שקיבל עליו גם העלילה לא היה ראובן רוצה כלל בהשותפות וגם אם היה ראובן מפרש שא"ר לקבל עליו העלילה מ"מ אפשר שהי' שמעון מקבלו לשותף בשביל יראת אחריות של יהודה דהיינו דדילמא באמת לא יפרע יהודא ובשביל אחריות זה קיבלו לשותף וכיון דליכא אומדנא דמוכח על ראובן שהכניס עצמו בעליל' א"א לחייבו בעליל' ולזה נ"ל דיכול לומר בתחילה או קבל עליך גם העלילה ובאם לאו העסק שייך לי לבד דכיון דע"י אומדנא שעכו"ם דרכו להעליל אין כאן ריוח אבל אם עסק במעות שותפו בלא ידיעת שותפו ונפל עליל' ונפסד מעות השותפות אין השותף השני יכול לתובעו דהא מבואר בסעי' י"ב דדוקא בספק בנבילות וטריפות ההפסד לעצמו משמע דאם עסק בשאר סחורות בלא דעת שותפו ההפסד לאמצע ולכאורה ק' דמ"ש מהא דסי' קע"ח דאין השותף נוטל ההוצא' רק כפי השבח ונראה לחלק דדוקא כשהוציא מעות שלו בלא דעת שותפו אף שנתכוין להשביח להשותפות אינו נוטל ההיציא' רק כפי השבח אבל אם עסק במעות שותפות ההפסד לאמצע כי בודאי אדעתא דהכי נשתתפו משא"כ הכא דמיירי שמכר ליהודא ביותר ממה שקנה מן העכו"ם ונתכוין להשביח לשותפות בלא ידיעת שותפו ומחמת זה נתן שט"ח והכניס עצמו בשיעבוד גופו לטובת השותפות והוי כאילו נתן לו משלו לצורך שותפות דמ"ל שנתן מעות שלו או שיעבוד על שלו ולכך א"י לחייב את ראובן אם לא שהסכים למעשיו וכשנתן משלו אדעתא דלהשביח בלא דעת חבירו אין לו רק הוצא' כפי שיעור שבח:
נב סָעִיף מ אם יהודא רוצה לחזור מבואר בב"י בטור דמיירי שהוא באומן שאין יהודא יכול לעכב על חזרת שמעון ולוי כגון שראובן השתתף עצמו עם כל אחד על רביע שלו בפני חבירו:
נג סָעִיף מ שותפין הרבה ביחד עש"ך ס"ק נ"א עד יפסידו אז יותר וכו' כוונת דבריו שא' רוצה לפשר עצמו עם קצת שותפין למכור חלקו שיתננו לו מעות בעד חלקו והשותפין עושין כן לטובתם כי הריוח יהי' לשותפות ולזה כתב הש"ך דהשותף דאחר יכול למחות בי יכול לומר שמא יהיה הפסד יותר ואיני רוצה לקבל הפסד יותר אבל כשרוצה לחלוק עצמו וליטול חלקו בסחורה מתוך השותפות יכול לחלוק עצמו וליטול חלקו שלא מדעת כולם כמבואר בסעיף י"ח: ומ"ש הש"ך דאע"פ שנתרצ' לסלק אינו יכול אלא מדע' כולן וכ"ש כשהן רק ב' וכו' נראה שהוא ט"ס וכצ"ל א"י לסלק אלא מדע' כולן אבל יכול לחלוק שלא מדעת' וכ"ש כשהן רק ב' וע"ז כתב דאין לחלק ולומר דדוקא בב' יכול לחלוק אבל לא יחיד נגד רבים וכו' אמנם מה שמשמע מדבריו דהא אינו יכול להסתלק דהוא מטעם שאם יהיה הפסד יפסידו אז יותר ומשמע דאם א' רוצה לפשר עצמו עם השני שיהיה חל עליו הן ריוח הן הפסד שיכול להסתלק והוא תמוה דהא מקור דין זה הוא מתשובת הרא"ש כלל פ"ט סי' ט"ו ושם מבואר דאפי' אם א' מקבל על עצמו חלק השני אפי' להפסד אינו יכול בלא דעת כולן כשנשתתפו בתחלת השותפים כולן ביחד ולכן נראה דאפי' בכה"ג אינו יכול מטעם כי מחמת שהסחור' מרוב' כמו שהי' והמתעסקים נתמעטו יה' ההפסד יותר מטעם שנתמעטו המתעסקים משא"כ אם יהיה המתעסקים מרובים אפשר שלא יהיה כ"כ הפסד משא"כ אם רוצה לחלוק ליקח חלקו בסחורה יכול לחלוק כשהגיע זמן:
נד סָעִיף מ מחשב הסחורה לפי מה ששוה בשע' שמוליכ' עסמ"ע ס"ק פ"ג שכתב דמיירי אפילו קיבל הסחורה בסכום ידוע כו' ולכאורה קשה דכיון שהנותן פירש לו שא"ר ליתן לו בעיסקא רק בסך ידוע מה"ת לא יהי' הנותן יכול לחזור בו כשהוזל ונראה דהטעם הוא דהא מבואר לקמן בסי' ר"ח דמקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף בשיווי המקח בשביל המתנת מעות שהמקח קיים ליתן כשער של היתר ואין א' מהם יכול לבטל המקח ולפ"ז א"ש דכיון שאין העיסק' מתחיל עד שעה שמוליכו דהא אם ירצה המקבל למוכר' בכאן קודם שמוליכו אינו רשאי כמבואר ברשב"ם בב"ב דף צ"א ובב"י סי' ר"ל וכל הנותן עיסקא אסור לחשב הסחורה ביותר משוויו כמבואר בי"ד סי' קע"ז וכיון דכאן מתחיל העיסקא בשעה שמוליכ' אסור לחשב יותר ממה ששוה בשעה שמוליכ' וכיון שהוא קוצב לו סך ידוע יותר ממה ששוה אז הוי כמקח שנעשה באיסור דהמקח קיים כשער של היתר דהיינו כפי מה ששוה בשעה שמוליכ' אך קשה דמבואר שם בסי' ר"ח גבי פסק קודם שיצא השער דהלוקח יכול לחזור וא"כ ה"נ יהי' הנותן יכול לחזור בו לכן דין זה שלא יהי' הנותן יכול לחזור בו צ"ע:
נה סָעִיף מא הרי נעקר משותפותם ולפ"ז ה"ה בקנו סחורה וא' נתן המעות והשני אינו יכול להחזיר חלקו המגיע ממנו נעקר מהשותפות ואף שרוצה אח"כ הוא או יורשיו ליתן מעות אינו יכול לחזור בו כיון שכבר נעקר מהשותפות ולכאורה קשה דבמאי קנה השותף השני הסחור' או החוב לענין שלא יהיה הלה יכול לחזור בו הא בדברים לא מקני ואפשר דהוי כשותף ששינ' בפסידא דלא הדר כמש"ל דיכול לסלק אותו מהשותפות וכיון שנתרצו בהסילוק כחלקו השותפות דמי וחלוקת שותפים א"צ קנין כמ"ש הש"ך סי' ק"א אמנם ודאי דכשזה א"ר ליתן המעות שהשני יכול לכופו ליתן לו המעות דכיון שנתן להעכו"ם המעות ע"פ ציוויו הוי כהלוה לו רק כשהשני נתרצ' בסילוק השותפות נפטר מליתן המעות והלה זכה:
נו סָעִיף מב כיון שבאונס היה פטור משמעון. ע"ל בסי' שפ"ח סעיף ד' דכתב הרמ"א ליישב דלא תקשה משם לכאן ועש"ך שם ס"ק כ"ח שכתב דאם היה לו משכון בשותפות ונתן להשר דזה מיקרי נו"נ ביד וחייב וע"כ צ"ל דאין כוונת הש"ך במשכון שהיה ת"י בריצוי השותף הב' שנתנו ת"י דבזה ודאי פטור כשנתנו להשר כמבואר בסימן רצ"ב דשומר שנו"נ ביד דפטור עסמ"ע וש"ך שם א"ו דמיירי שלקח מתחיל' המשכון לביתו שלא רצה למוסרו להשותף הב' ובזה חייב כשמסרו להשר כיון שלא נעשה שומר עליו ול"ש טעם הסמ"ע והש"ך שם:
נז סָעִיף מה אין שומעין לו. עסמ"ע שכ' דמיירי שהלך בלא"ה לשם וכו' וע' בט"ז שכ' דמיירי שגם בביתו היה צריך למזונות אלו ולפענ"ד דברי הט"ז מוכרחים דבלא"ה ודאי חייב כשנמכר' הסחור' שם ביוקר דהא צריך לשלם לו מה כשנהנה כשירד על דעת להנות חבירו ג"כ אף דהוא לא חסר כמבואר בסי' רס"ד בהג"ה דכל שעשה לחבירו טובה א"י לומר בחנם עשית עמדי אף דמיירי שם שלא הוצרך לרבות בהוצאות בשביל חבירו אפ"ה חייב כשירד ע"ד שניהם ע"ש:
נח סָעִיף מו עליו להביא ראי' מיירי באופן דל"ש מגו שהיה יכול ליתנם לידו דבמגו מהימן כמבואר סוף סי' מ"ו בהג"ה:
נט סָעִיף מח כ' שותפים שקנו משי. עסמ"ע ס"ק פ"ח עד וליתן לו חלק בהחסרון נראה דע"כ מיירי שהי' לשמעון עדיין מעות מהמקח בידו או שהאמינו על ההפסד דבלא"ה אין שמעון נאמן להוציא מיד ראובן אפי' בשבוע' כמבואר בסי' צ"ג סעיף י"ג:
ס סָעִיף מח דה"ל עליו כשואל. נראה דמיירי בשליח שהוא קבלן דל"ש שם עבד עליו ואינו נידון כקרקע כמ"ש הסמ"ע בסימן רכ"ז ס"ק נ"ט אבל בשליח או פועל ששכרו ליום דהיינו כפועל דינו כקרקע כמ"ש הסמ"ע שם ודאי דפטור דהא קרקעות נתמעטו מדין שומרי' וגם אפילו קבלן אם לא עשה בחנם ונזדמן לו אונס על גופו שהוא כעין אונס של גניבה ל"ש לומר שנתחייב המשכיר דל"ש גניבה ואבידה בגוף אדם כמבואר במרדכי. אך הא קשה נהי דראובן הוי שואל על גופו של שמעון מ"מ לא עדיף מאילו שאל ממנו חפץ דהוה פטור מטעם שמירה בבעלים דהא שמעון נתחייב בשמירת חפץ שמסר לו ראובן להוליך ואפילו לא מסר לו שום דבר מ"מ כיון שמחוייב לילך בשליחותו לא גרע מאמר לו השקיני מים דהוי שאילה בבעלי' ואפשר דס"ל כדעת האומר שהביא הש"מ ר"פ השואל דהבעלים נקנין באמיר' וכיון שנשאל להבעלים קודם שהתחיל בהמלאכה לא הוי שאילה בבעלים משא"כ למאן דס"ל בש"מ שם דלא נקנה עד התחלת המלאכה הוי שאילה בבעלים וגם צ"ל דס"ל להך דיעה כדעת הרב בהג"ה בסימן ש"מ סעיף ב' דזה לא הוי כמתה מחמת מלאכה דלהמחבר שם כיון דנאנס בדרך הוי כמתה מחמת מלאכה ע"ש ולפ"ז נ"ל דהעיקר דאין להוציא ממון נגד כל הדיעות שהבאתי:
סא סָעִיף מט א"ר ראובן גובה משמעון ונראה דחיוב של שמעון הוא מטעם שליחות יד דחייב אפי' ע"י שליח ועמ"ש בסי' רצ"ב דאפילו ע"י שליח עכו"ם חייב מש"ה אפי' יברר שנאנס ביד השני חייב אבל אם ציוה להפקיד ללוי פטור כשמברר שנאנס כמבואר בסי' רצ"א גבי שומר שמסר לשומר:
א סָעִיף א שטר. [הסמ"ע כת' בשם הע"ש דאם כתבו העדים בשטר שקבלו עליהן בח"ח ובשד"א מהני ולא ידענא מאי בעי עונש שבועה וחרם לקיום הקנין הא יש חילוק ביניהם כמ"ש הרמ"א בסי' ר"ט ס"ד אלא נ"ל דבלשון חיוב תליא מלתא שנתחייב אחד לחבירו לעשות כן וזה מהני לכל מילי כמ"ש בסי' ס'. ט"ז]:
ב סָעִיף א חבירו. ר"ל לשם שותפות אבל לא שיהי' שלו דא"כ יהי' זה כחליפין דלא מהני במטבע כ"כ הסמ"ע [וכת' הט"ז ז"ל לא ידענא מאי קאמר דחליפין היינו לקנות על ידו מיד אחר אבל משיכה במעות כדי לקנות הן עצמן ודאי מהני ע"כ והגאון ח"צ ז"ל בהגהותיו שם כת' ליישב דברי הסמ"ע דה"ק אבל לא שכל אחד ימשוך מעות חבירו שיהי' שלו דא"כ ה"ל הפוכי מטרתא והרי הם כאילו לא משכו כלל דמה לי אם המנה שחור הי' של ראובן והלבן של שמעון כמו שהוא קודם המשיכ' או איפכא כמו שהוא לאחר המשיכה מ"מ אין לאחר זכות בשל חבירו ומלת במטבע שכתוב בסמ"ע הוא ט"ס וכצ"ל בחליפין ולא מהני וק"ל עכ"ל] (ועיין בתשובת רשד"ם סי' ק"ע וקע"ח ורע"ד):
ג סָעִיף א נשתתפו. כ' הסמ"ע דר"ל שנשתתפו בהנחת ממונם שעירבו יחד והתחילו כו' ואז מהני גם בזה דא"י לחזור להבא עד זמן שקבעו ביניהן בתחלה משא"כ כשלא הניחו ועירבו ממונם ביחד אלא כל אחד התחיל לקנות מממונו בפ"ע דלא מהני שלא יוכלו לחזור להבא ע"כ (ועמ"ש הט"ז בזה) וז"ל הש"ך ואפילו לא קבלו בק"ס מהני וכן אם נשתתפו שעירבו המעות ולא התחילו לישא וליתן אפילו קבלת קנין לא מהני דקנין במטבע לא מעלה ולא מוריד דאין מטבע נקנה בחליפין ומ"ש הסמ"ע בס"ב בעירבו פירותיהם ולא דמי לעירבו מעותיהן יחד כו' אינו ר"ל דהתם צריך קנין ומהני אלא דהתם עירבו לחוד לא מהני בלא התחילו לישא וליתן וה"נ קנין פירות כהתחילו לישא וליתן במעות דמי ולהכי רצה להקשות כי היכי דבמטבע עירבו לחוד לא מהני בלא התחילו ה"נ עירבו לחוד בפירות לא מהני בלא קנין ומחלק דבמטבע לא שייך עירוב כו' עד כאן לשונו:
ד סָעִיף א משמירתן. ע"ל סי' ע"ב ועיין במרדכי. ש"ך:
ה סָעִיף ב ערבו. כת' הסמ"ע דנראה דאפילו בלא קנין סגי כיון דכל אדם ניחא ליה בפירות שלו והם ערבים יחד עד שאינו ניכר איזהו של זה ואיזהו של זה מחשב קנין לענין שותפות ע"כ ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רע"ט:
ו סָעִיף ג לעולם. מטעם זה משמע דס"ל דאפי' במה שהרויחו כבר יכולין לחזור כמו גבי דשלב"ל דקי"ל כר"נ דאף משבא לעולם יכול לחזור בו. ש"ך:
ז סָעִיף ג צריכין. פשוט הוא דקאי נמי אריש הסי' אשאר שותפין וכתבו כאן באומנות דהוא דשלב"ל וכ"ש שאר שותפין שמטילין לכיס וכן הוא בהדיא בב"י בשם הפוסקים בעל סברא זו עיין בתשובת רשד"ם סי' ק"ו קי"ד קנ"ג קנ"ד קע"ז וסי' שצ"ה ותי"ג. שם:
ח סָעִיף ג שהתנו. פירוש ואפילו במה שירויחו להבא. שם:
ט סָעִיף ג לחזור. פירוש אפילו בקנין אבל לא במה שהרויחו כבר דוקא בקנין. כן משמע מכל הפוסקים שמהם מקור דינים אלו ונראה מכל אלו הפוסקים שלא חלקו בין אומנין לשותפין כמו שמחלק הרמב"ן בפ"ק דב"ב. שם:
י סָעִיף ג הבגדים. ואם אומנתן הוא בכך שהחייטים רגילין לקנות בממון עצמן כו' והאורגים לוקחין שתי וערב ממעותיהן אף שעכשיו לא לקחו עדיין אלא נשתתפו בהמעות שלוקחין בו כו' ועירבו יחד מהני ביה הגבהה או משיכה ולא מקרו דבר שלב"ל כיון שהבגדים כו' מצוי לקנות דדוקא כשאומנתן הוא שנותנין להם שכר מתפירת בגדים שמביאין להם הבעלי בתים לעשות ולתקן באלו אמרו דלא מהני בהו קנין. סמ"ע:
יא סָעִיף ג לאמצע. רבותא קמ"ל דאפילו להבא א"י לחזור בהן אבל לשעבר מודה דא"צ קנין כ"כ מהרי"ק שורש ק"כ. ש"ך:
יב סָעִיף ד ששמו. פירוש אם שמוהו קודם הנחתן בשותפות וכוונו להיות הנחתן שוה ואח"כ נמצא שלא הי' שוה יש בו אונאה וקמ"ל דאף דכתיב כי תמכרו או קנה לא תונו והאי לאו מכר וקנין הוא מ"מ כיון דרואין דדקדקו להניח בשוה ה"ל כמכר. סמ"ע:
יג סָעִיף ד מחשבין. קמ"ל בזה דאף שעירבו סתם וגם לא באו לחשבון עד אחר זמן אפ"ה לא אמרינן דמחלו זה לזה אלא מחשבין הפירות כמה היו וכל אחד נוטל קרנו בראש. שם:
יד סָעִיף ה חי. (תמהני שלא הביא הרמ"א דעת ר"י והרא"ש דאפילו קנו לטביחה וטבחוהו באמת הוי ג"כ לאמצע דכיון דלא התנו תחלה אומדנא דמוכח הוא שכוונו שיהא הכל לאמצע (ט"ז):
טו סָעִיף ה המטבע. הטעם דאף אם הי' נשאר המטבע ביד כל אחד הגיע להן הריווח או ההפסד. סמ"ע:
טז סָעִיף ה בפירות. פירש הסמ"ע דהפירות בעין נתייקרו או הוזלו ואף דפירות עומדין לחלק מתחלה ועד סוף אפ"ה אמרינן דיטלו כל אחד בריוח או הפסד לפי מעותיהן ע"כ ועיין בתשובת מ"ע סי' קכ"ח ובתשובת מהרשד"ם סי' שע"ה ותמ"ב:
יז סָעִיף ו דה"מ. פירוש דאם מכרוהו חי הפחת לאמצע עיין בתשובת מהרי"ט סי' קכ"ח ובתשוב' רש"ך ס"ב סי' פ"ז ובתשו' רשד"ם סי' קע"ג ובתשובת מהר"א ששון סי' קי"ב. ש"ך:
יח סָעִיף ו מביתו. (עיין בט"ז מה שמחלק בזה כדי של"ת מסי' צ"ג סי"ג ועמ"ש הב"ח בזה בסי' צ"ג ובסי' זה ע"ש) וז"ל הש"ך עיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' י"ב מ"ש בזה שיהא ההפסד למחצה וצריך לשלם לשותף מביתו ונרא' מדבריו שם שהרמ"ה חולק על הרמב"ם בסי' צ"ג עכ"ל:
יט סָעִיף ו המעות. פירוש אף כשמכרוהו חי עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' קל"ו. ש"ך:
כ סָעִיף ו שינו. פירוש אפילו הסכימו יחד על השינו אפ"ה כל שלא עסקו בהעסק בענין שעלו במחשבה תחלה ה"ל כאילו לא נשתתפו יחד אלא כל אחד קנה בשלו ועד"מ מ"ש בזה. סמ"ע:
כא סָעִיף ז שאומר. תימא למה כתב זה בלשון יש מי שאומר והלא תוספתא שלימה היא והביאה הר"ן בגיטין ואין חולק עלה וכן קשה על הרמ"ה שהביא הטור שכתב ומסתברא כו' כאילו הוא מסברא ותוספתא ערוכה היא. ש"ך:
כב סָעִיף ז הריוח. ר"ל מהחוב עצמו:
כג סָעִיף ח שכר. דכל אחד עוסק ומשמר חלק חבירו בשכר שגם חבירו יתעסק וישמור חלקו ומה"ט כת' הרמ"א בהג"ה דדוקא שהתנו כו' דאז ה"ל כשכרו זא"ז בתחלת השותפות. סמ"ע:
כד סָעִיף ח חנם. והש"ך כתב דדין זה ליתא דאשתמיט מהרמ"א דברי התוספות והרא"ש ושאר הרבה גדולי הפוסקים דס"ל דאפילו שומר חנם לא הוי והביא תשובת מהר"מ אלשקר סי' ד' שגם הוא כ"כ ע"ש באורך ועיין בתשוב' מהר"מ מינץ סי' נ"ט ובתשובת רש"ך ס"ב סי' ק"ח ובתשובת מהרשד"ם סי' קכ"ז ובתשובת מהרי"ט סי' קכ"ג ובמהר"א ששון סי' מ"ו ופני משה ח"א סי' נ"ט ומהר"י צהלון סי' קל"ה:
כה סָעִיף ח ביחד. (פירוש בשעה אחת אף שכל אחד מתעסק בביתו וזה מוכח ג"כ ממ"ש אח"כ נתעסק כל אחד לבדו וע"כ היינו לבדו בשעה מיוחדת דבשעה אחת רק שהוא זה שלא בפני זה פשיטא דאכתי הוי שמירה בבעלים (ט"ז):
כו סָעִיף ח הראשון. עמ"ש הסמ"ע לחלק בזה דהש"ך כתב עליו דדבריו צ"ע וע"ל ס"ס ת"י (וכן השיג עליו הט"ז ע"ש וכתב עוד הט"ז שנשאל בראובן ששכר סוס משמעון על חדש אחד ואחר יום אחד שכר את שמעון עצמו עם כל הסוסים שלו על ב' חדשים ויהי בהיותם בדרך נגנב הסוס ששכר מתחלה והשיב דפטור ראובן דאע"ג דהתחלת השכירות הי' שלא בבעלים מ"מ כיון שאח"כ הי' שכירות מחדש בבעלים מפקיע שכירות הראשון וא"ל ממ"ש כאן דהראשון חייב כיון שההתחל' הי' שלא בבעלים שאני הכא דיש כאן שכירות חדש שסוס האחד לא שכר רק על חדש אחד ודמיא למ"ש בפרק השואל וכתבו הטור בסי' שמ"ו דאם שכר פרה מאשה ונשאת לו דאתיא שאילה בבעלים ומפקיע השכירות שלא בבעלים וה"נ דכוותיה עכ"ל:
כז סָעִיף ח חלקו. והט"ז תמה על פסק זה והניחו בצ"ע ע"ש):
כח סָעִיף ט שבת. דיכולין לשלחן לב"ד לשומן וה"ל כבגדי שותפין עצמן דאם הן בעין שמין להן לחלקן. סמ"ע:
כט סָעִיף ט וגדול. כתב הש"ך נראה דבגדול האחין אף בגדי שבת אין שמין והטעם דניחא להו דלישתמעי מיליה וזה שייך נמי בבגדי שבת שילבוש בגדי שבת נאים כדי דלישתמעי מיליה כשיעסוק עם הסוחרים אבל מדברי הרמב"ם פ"א ממלוה נרא' שהטעם שבגדי שבת שמין מפני שאין עולים ע"ד הבעלים להקנות בגדים מכובדים כאלו וכמ"ש הה"מ (וכ"פ בש"ע סי' צ"ז סכ"ו ואפילו להי"ח שהביא הרב שם דאף בגדי שבת אין שמין היינו דוקא התם כדמפרש טעמו דכיון שזכתה בהן משעה שלקחן אין לב"ח שעבוד עליהן וזה לא שייך גבי גדול אחין) וא"כ אף בגדול אחין שמין וצ"ע עיין בתשובת ר' בצלאל סי' ל"ח עכ"ל ועיין בתשובת רש"ך ח"א סי' קל"ט ובתשובת מהר"מ מינץ סי' צ"ט ובמהרשד"ם סי' קכ"ז ובספר לחם רב סי' ק"ט ובתשובת מהר"א ששון סי' קל"ד וקל"ה:
ל סָעִיף ט המנהג. דכל שהמנהג אינו כן ה"ל כהתנו אהדדי מתחלה וסמכו על המנהג. סמ"ע:
לא סָעִיף י ישתתף. (נ"ל דאם נשתתף עם אחר ולא האמין הסחורות בידו רק שנותן לו חלקו בריוח עבור טרחתו שפיר דמי ולפ"ז מ"ש בסל"ט אם לקח שמעון כו' אצ"ל דמיירי דוקא בדיעבד אלא אפילו לכתחלה שרי (ט"ז):
לב סָעִיף י אחרת. כת' הסמ"ע מדכת' בסעיף שאח"ז אבל אם נשתתף עם אחר מממון עצמו כו' משמע הא הוא עצמו אפילו בממון דעצמו אסור להתעסק כו' ולע"ד נרא' דכיון דאמר נשתתף מסתמא עסיק גם הוא דכל שותף עוסק אחד כמו השני ובודאי לכתחלה אסור לו להתעסק בסחורה אחרת אלא דשם לא קאמר אלא שאם עבר ונשתתף דל"ת כיון דבמה שנתעסק בסחורה אחרת התרשל בעסק זה יהא הריוח לאמצע קמ"ל וכן פירש הב"י ועיין בתשו' רשד"ם סי' קס"ח ק"ע וק"צ ובתשו' מהר"א ששון סי' ק"צ וקל"ו ובתשו' רש"ך ס"ב סי' פ"ו ופ"ח ובתשו' ראנ"ח סי' מ"ד ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' שכ"ד עכ"ל הש"ך:
לג סָעִיף י תמיד. לאפוקי אם לפעמים אינן מוכרין אותו בהקפה וכמ"ש הרמ"א בהג"ה היו קצת בני אדם מוכרין בהקפה כו' סמ"ע:
לד סָעִיף י והסכים. משמע דיסכים עמו בפירוש אבל בשתיקה בעלמא לא אמרינן בזה דשתיקה כהודאה דמיא דהא יכול לומר דשתק מאחר דכבר עשאוהו ולא הי' בידו לשנות ועמ"ש הטור בסל"ד מדין זה. שם:
לה סָעִיף י שמכר. או שנשתתף עם אחר עיין בתשו' ראנ"ח סי' ס"ה ובתשו' רשד"ם סי' ק"ל קמ"ח קס"ג קס"ח קפ"ב ושס"ח ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' של"ט ועיין תשובת שב יעקב חלק ח"מ סי' י"א ע"ש:
לו סָעִיף י לאמצע. שהרי במעותיו הרויח וזה לא נתכוון בהשינוי לקנות לעצמו אבל כשהפסיד יכול חבירו לומר אלו לא שנית לא הי' לך הפסד. סמ"ע:
לז סָעִיף יא שעבר. עיין בתשו' ד"ר סי' קל"ד באם שהשותף הסכים עמו ע"י כתב אחר הקנייה צריך לשלם ג"כ חצי הפחת והוא פשוט ע"ש ועיין בתשו' רש"ך סי' קט"ז ובתשו' ראנ"ח סי' מ"ד וסי' ס"ד. ש"ך:
לח סָעִיף יא התנו. (ב' שנשתתפו והתנו עוד ביניהם תנאים אם יבטלו שאר התנאים לא יתבטל השותפות ואם אחד יבטל איזה תנאי לא יתבטל בשביל זה השותפות כי לא התנו שיהיו שותפים ע"מ כך וכך וגם לא אמרו שיהיו שותפים וגם שיעשו כך וכך ואם לא יעשו ישלם מה שהפסיד עד שיקפיד חבירו ויאמר אם לא תרצה לקיים אני מבטל השותפות ואז ב"ד יאמרו לו אם לא תקיים התנאים נבטל השותפות אפילו קודם הזמן. הרב המבי"ט ח"א סי' קנ"א ועיין בלחם רב סי' קי"ט שלכאורה נראה חולק ע"ש דאפשר שיש לחלק ביניהם ועיין בהרשד"ם סי' קס"ד. בני חיי להגהת הטור אות ל"ד):
לט סָעִיף יא עדות. כת' הש"ך דדברי הרמ"א הם שלא בדקדוק והעולה מהמרדכי כך הוא דהיכא דיש לשמעון עדות שעדיין חייבים לו חובות אלו אע"ג דלית ליה עדות שראובן פטרן אין ראובן נאמן לומר ברשותך פטרתי במגו דאי בעי אמר לא פטרתי דהוי מגו במקום חזקה דאנן סהדי דאין אדם מפסיד את שלו בידים אבל אם אין עדות שעדיין חייבים לו נאמן לומר ברשותך פטרתי במגו דלא פטרתי דהשתא לא הוי מגו במקום עדים די"ל שהן פרועין ולכך הרשהו לפוטרן וכן הוא באגודה בשם מהר"מ ובתשו' מיי' לס' נזיקין סי' י"ב מבואר יותר ע"ש וכ"כ מהרש"ל (פ"ה) [פ"ח] דב"ק סי' ס"א וגם הרב גופיה כת' בסי' שפ"ב דהיכא דהזיקו בודאי אינו נאמן לו' שברשות עשה אע"פ שיש לו מגו וא"כ דברי הרמ"א כאן צ"ע ונרא' דאע"ג דאין ראובן יודע אם החובות פרועים או לא מ"מ כיון דליכא עדים שאינם פרועים נאמן לו' ברשותו פטרתי במגו דלא פטרתי היכא דליכא עדים שפטרן אבל אם ראובן מודה שאינן פרועים נרא' דחייב דהשתא הוי כמגו במקום חזקה דאנן סהדי כו' וכ' עוד מהרש"ל שם וז"ל ומ"מ יכול ראובן לומר אשתבע לי שלא צויתני לפטרו דלא גרע מיש לו שט"ח על חבירו די"ל אשתבע לי שלא פרעתיך כו' ע"ש בש"ך שהשיג עליו ומסיק וכת' ז"ל מיהו היכא דליכא עדים שלא פרע לו העובד כוכבים חוב זה ואיכא עדים שפטרו נראין דברי מהרש"ל די"ל אשתבעי לי כיון דאין ההיזק ברי א"כ כל זמן שאינו נשבע ואפשר שלא הזיקו כלל לכך צריך לישבע שעדיין החובות לא נתפרעו ושלא הרשהו לפוטרן ואח"כ משלם והיינו כפי מה שהיו שוים למכור כן הוא בתשובת מהר"ם שבמרדכי ואגודה ותשו' מיי' שם וכ"פ מהרש"ל שם ולא הוצרך הרב לבאר זה דלפי שסמך אמ"ש בסי' ס"ו סל"ב וכן צ"ל לקמן סי' שפ"ו ס"ב ע"ש עיין בתשו' מהר"מ מינץ סי' מ"ד עכ"ל:
מ סָעִיף יב לעצמו. משום דיש איסור בעסק סחורתן נמצא דהוא שינה להתעסק בדבר שאין דרך לסחור בו וכל המשנה ידו על התחתונ' סמ"ע:
מא סָעִיף יב לחלוק. והש"ך השיג על הרמ"א בזה וכת' דהעיקר כהעיטור שחולק וס"ל דהירושלמי (שממנו הוציאו דין זה) בלשון תמיה קאמר וכ"נ עיקר בירושלמי ב"ב פ' מ"ש למעיין שם וכ"נ דעת הב"י וכ"כ בפשיטות בתשו' הרמב"ן סי' כ"א ומביאו הב"י סי' קע"ו ס"ב ועוד קשיא לי על הרב דהא בירושלמי מדמה להדיא מציאה וגנב או גזל להדדי וא"כ מאחר דבמציאה קי"ל דהרי הוא לעצמו כמ"ש בסי' ס"ב ע"ש א"כ ה"ה הכא וצ"ע ושמעתי מגדול אחד שבלא"ה אין מורין למעשה כדברי הרמ"א בזה משום שהדין לא מסתבר כלל ששותף שגנב או גזל יחלוק חבירו עמו דאף הי"א בהגמ"ר והגהת מיימ' לא מיירי אלא שהגניבה היתה באופן שהיה חשש סכנה עיין בתשובת מהר"א ששון סי' קע"ב ובתשובת הרשד"ם סימן קס"ח עכ"ל (ועמ"ש הט"ז בזה ע"ש):
מב סָעִיף טו הזמן. כ"כ הטור וס"ל דל"ד לפועל או מקבל עסקא לזמן שבסכ"ג דשאני התם דשם עבד עליו וכתיב כי לי בני ישראל עבדים משא"כ ב' שנשתתפו יחד ומתעסקים שניהם דאין שם עבד על שום אחד מהן כ"ע מודים דא"י לחזור ולא כב"י שכת' דלהתוספות והרא"ש יכולין לחזור. סמ"ע:
מג סָעִיף טו מהשכר. פירוש מהריוח ובש"ס יהיב טעמא דרווחא לקרנא משתעבד מיהו טעם זה הוא דוקא בשנים שקבלו עסקא מיד אחר דבו שייך לו' כיון שאנחנו חייבים כך וכך קרן לפלוני צריך להיות גם הריוח בידינו למלאות הקרן כשיחסר משא"כ בשותפין אבל יש טעם אחר משום די"ל לא נחלק שום דבר אלא נרויח בו עד כלות הזמן ואף אם יאמר האחד אקח חלקי בקרן וריוח ועסוק אתה בשלך וקח לך הריוח יאמר לו השני מזלא דבי תרי עדיף וגם בש"ס יהיב האי טעמא לבסוף עכ"ל הסמ"ע עיין בתשו' מהר"א ששון סי' קי"ג ובתשו' מהרי"ט סי' ק"מ ובתשו' רשד"ם סי' קנ"ח וקס"ט וסי' קע"ג ותמ"ג ולחם רב סי' ק' וקי"א ובני אהרן סי' ל"ה ול"ט:
מד סָעִיף טז מוכרים. פירוש כשאין אחד מהם אומר גוד או איגוד אבל פשיטא די"ל כן עיין בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' ק"ג ובתשו' מהרשד"ם סי' ק"ס ותי"א. ש"ך:
מה סָעִיף יח הדיוטות. פירש הסמ"ע דאפילו שלשתן הדיוטות לגמרי ואין פירושו כמ"ש הט"ו בסי' ג' דבכל שלשה איכא חד דגמיר וסביר דא"כ מאי רבותא הכא הא סתם ב"ד נמי הכי הוו וכ"כ הר"ן וכת' הש"ך ואם יש שטרות חולקין אותן הב"ד בשומא כן מוכח ממ"ש הב"י מחו' י"ז אחר תשו' הרשב"א שהרא"ש חולק ושהרשב"א מודה למעשה ע"ש עיין בתשו' רשד"ם סי' קס"ה עכ"ל:
מו סָעִיף יח ושוים. לאפוקי אלו ישנים ואלו חדשים. או אלו טבי ואלו תקולי וע"ל ר"ס קע"ה מ"ש מזה. סמ"ע:
מז סָעִיף יט בטלה. דזה י"ל עם אביכם נשתתפתי מפני שידעתי שהוא בקי במו"מ או טעם אחר ואין כן עמכם ונרא' דה"ה היורשים יכולין לחזור בהן ולומר אבינו נשתתף עמך ואנו אין דעתינו נוחה הימנך כ"כ הסמ"ע ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' ק"מ ובתשו' רש"ך ס"ב סי' י' וסי' ס"ו וסי' ק"מ וסי' קפ"ד ובתשו' רשד"ם סי' קנ"ג קנ"ז רט"ו של"ג ושס"ד:
מח סָעִיף יט קבוע. אבל באורנד"י ורחיים ששכרו מהשר א"י לדחות להיתומים והוא פשוט ועיין בב"ח ש"ך:
מט סָעִיף יט עיקר. עיין בס' באר שבע דף ק"ו ע"ג ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קס"ב וסי' ר"י וח"ב סי' קפ"ה. שם:
נ סָעִיף יט באונס. פירוש דוקא שהאונס בא מחמת שהלך בשותפות כגון שנסע מדעת השותף לעיר אחרת בעסק השותפות ועכבו נהר וכה"ג אבל אם לא הי' האונס מחמת השליחות כגון שחלה שם אין לו חלק דאם הי' כאן הי' ג"כ חולה וע"ל סי' קע"ז ס"ג. שם:
נא סָעִיף יט אשה. לפי שאין דרך אשה לצאת ולבא ומש"ה מסיק דהריוח לאשה לפי ערך כו'. שם:
נב סָעִיף כ בגוד. ע"ל סי' קע"א ססי"ד כת' הרמ"א די"א דאין גוד או איגוד בכה"ג דסוף יבאו לגבות המעות ואפשר דהרמ"א כ"כ לכל מר כדאית ליה עמ"ש שם ס"ק כ"ט. סמ"ע:
נג סָעִיף כ ונתן. (לכאורה משמע דבכל גווני מיירי ויש לתמוה כיון דהגיע הזמן ויכולים לחלוק למה יעכב עליו שישא ויתן עוד עמו וצ"ל דמיירי דהלואה זו נעשה אחר שנעשו שותפים נמצא אף דקבעו זמן בתחלה מכל מקום בעת שלקחו ההלואה ה"ל כאילו פירשו בהדיא שיומשך זמן השותפות עוד כיון שלקחו הממון לצורך השותפות וזה אינו שייך במי שנעשה ע"ק בעד שותפו שלוה מעות לצרכו לבד וה"ה אם בשעת קביעת זמן השותפות קבלו המעות גם זה הוא בכלל הקביעות זמן ואין אחד מעכב על חבירו ככלות הזמן מלחלוק אע"פ שנעשו אחראין זה לזה. ט"ז):
נד סָעִיף כא מרויחים. ומה"ט נראה דאף אם זה שרוצה לחלוק אומר אשלם חלק חובי מיד להמלוה יכול האידך לו' כיון שנעשינו אחראין זה לזה ה"ל כאילו נתחייבתי בכולו וקרנא להדדי משתעבד ומזלא כו'. סמ"ע:
נה סָעִיף כג בשותפין. ארישא קאי דהמקבל יכול לחזור בו ע"ז כת' דבשותפין אינו כן והרמ"א כת' זה לאפוקי מהב"י שדימה דינים הלנו קמ"ל דכאן בש"ע חזר בו ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' קי"ג. ש"ך:
נו סָעִיף כה אשה. הריטב"א כלל קטן ואשה והרב כת' באשה וי"א לפי דלא מסתבר ליה כ"כ באשה כמו בקטן וכן עיקר דאשה כאיש דמיא. שם:
נז סָעִיף כה נתבעין. עיין בטור שכת' בשם הרמ"ה דאם הי' אחד מהן נתבע בקרקע ויצא חייב דלא מצי שותפו למסתר דינא מסתמא כיון דלא מחוסר גוביינא ונרא' דהכל מודים בזה והרמ"א איירי כאן בתביעת ממון שמחוסר גוביינא עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כת' דדבריו תמוהין דה"ל להרמ"א לחלק בזה בין קרקע למטלטלים כמו שמחלק הרמ"ה אלא נ"ל דסתם כן כדעת המרדכי הטעם בנתבע דרגיל אדם דמשמט לירד לדין עד שיתבעוהו וזה כולל לכל נתבע וכן נרא' לי עיקר להלכה ע"כ):
נח סָעִיף כו טענותיו. והא דכ' רמ"א לפני זה דבנתבעין אינו מזיק לחבירו כלל צ"ל דשאני התם שהיו נתבעין מתחלה והנתבע חזר ותבע אותו באותו מעמד וצ"ע לחלק כך כי נ"ל לכאורה שהמרדכי פליג אהרא"ש ומי שיש לו שותף במדה"י וא"ל כתוב לשותפך שיקנה לי דבר אחד וישלח לי עם סחורתך וכן עשה ושלח לו וטבעה ספינתו עיין בב"ח מ"ש בשם תשובת רב האי והביאה ג"כ בתשובת רשד"ם סי' ק"ו דאחריות על ראובן באם שא"ל כן בפי' שהאחריות עלי אבל אם לא הזכיר לו אזי פטור מלשלם ע"ש עיין בתשובת רשד"ם סי' קנ"ג וקס"ב עכ"ל הש"ך:
נט סָעִיף כו בעיר. כת' הסמ"ע אבל אם הי' בעיר ויוכל לשנות בטענות אינו יכול להחרים שלא הלך בשליחותו וברצונו להדין שיש לזה טענה לו' ידעתי שילך ובשליחותי הלך אבל לתקוני שדרתיהו כו' וכמ"ש בסי' קכ"ב (והט"ז כת' ע"ז דתמוה הוא דאכתי יחרים על שלא ידע מזה ונעשה באמת שלוחו בטענה זו אלא שעכשיו משקר ואומר לתקוני שדרתיך בטענה אחרת עכ"ל):
ס סָעִיף כח עובד כוכבים. וה"ה כשיש להן חוב אצל ישראל ג"כ הדין כן כ"כ הטור בשם הרא"ש ע"ש. סמ"ע:
סא סָעִיף כח מציל. נרא' דגם בכל הני צריך שיאמר כן בפני ג' כו' עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דאין זה נראה וכן משמעות הפוסקים דאף בינו לבין עצמו סגי וכן מבואר להדיא מתשובת הרשב"א שהביא בב"י מחו' י"ט וז"ל אם קבל הפרעון בפני עדים ואמר בפניהם לעצמי אני מציל זכה לו ואם קבלו בינו לבין עצמו נאמן לו' לעצמי הצלתי מגו דאי בעי אמר לא קבלתי ממנו כלום ע"כ וממ"ש הט"ו בסי"ח בחלוקת השותף אין ראיה דהתם מיירי שידוע שהמעות אינן שוים משא"כ הכא עכ"ל (וכן השיג עליו הט"ז בזה ע"ש):
סב סָעִיף י או. פירוש דוקא או שמעון את לוי קאמר ולא גם שמעון את לוי דאילו פטר ראובן את שמעון ושמעון ללוי אין ראובן יכול להשביעו ללוי וכן מוכח מגוף דברי העיטור שהביא הב"י בסי' זה סכ"ד כו' עכ"ל הסמ"ע וזה לא נהירא דמה לו לראובן בפטור שמעון הלא יכול ראובן לו' ללוי אני לא פטרתיך ובאמת אף שלשון העיטור שבב"י משמע כהסמ"ע מכל מקום נרא' שטעות סופר הוא (וכן דעת הט"ז עיין שם מ"ש בזה) וכן הוא להדיא בעיטור עצמו אות ש' שתוף דף כ"ו סוף ע"ג וז"ל ומסתברא דאפילו פטר ראובן לשמעון משבועה ואי נמי פטר שמעון את לוי עדיין ראובן משביע ללוי אא"כ פטר הוא והבאים מכחו כו' הרי להדיא כדברי ומה שהקשה עוד בסמ"ע מסעיף י' דהמשתתף עם חבירו בסתם כו' לא ישתתף בה עם אחרים עיין בתשו' ראנ"ח סי' ס"ה תמצא ישוב לקושיא זו וחילק אם נתן השותף הג' המעות או לא עכ"ל הש"ך (והט"ז כת' דלא ידע מאי קשיא ליה דכאן עושה שמעון שותפות עם לוי בהסכמת ראובן ולא מיירי כאן אלא לענין פטור משבועה):
סג סָעִיף לא לזה. ע"ל סי' ע"ז שנתבאר דין זה וע"ל סי' ל"ו ס"ד:
סד סָעִיף לא הודה. פירוש כאילו הודה לחבירו וצריך לשלם גם לחבירו וכן אם הלך לו אחר שפרע לאחד המחצה אותו האחד צריך לחלוק קבלתו עם השני דידו כיד חבירו דמי ומה שקיבל בשביל שניהם קיבל וע"ל סי' ע"ז ס"ו ואפשר דהתם מיירי שנתפשר עם האחד ופשרה שאני. סמ"ע:
סה סָעִיף לב לשותפו. ע"ל סי' ע"ז שם נתבאר דדוקא כשלא נתחייב חבירו בהודאתו בכולו כגון שנתחייבו בשטר אחד כל אחד סך בפני עצמו והא' הודה שהשטר בתקפו והשני כופר ע"ש בס"ד ובס"ה. שם:
סו סָעִיף לד לשלם. עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' כ"ה:
סז סָעִיף לה כולכם. ע"ל סי' י"ז ס"ד דמסיק המחבר וכת' ז"ל אלא יטענו כולם זא"ז עמ"ש שם. סמ"ע:
סח סָעִיף לו עם. כת' הט"ז דצ"ל אצל העו"ג:
סט סָעִיף לו ישראל. והש"ך כת' דדברי הרמ"א תמוהין דלא מסתבר כלל שישראל יתפוס אחד בעד חבירו דמאחר שהפסד יהי' גם על שותף השני האיך יוכל זה לתפוס ולגרום הפסד לחבירו שאינו חייב לו כלום כו' ע"ש שהאריך ומסיק ג"ל ע"כ נלע"ד לפרש דברי הרמ"א דמיירי שתפס דבר שאינו ידוע שהיא מהשותפות וטוען איני מאמינך שהוא מהשותפות והשותפין מודים זה לזה שהוא מהשותפות וטוען שאינו חייב לו כלום ובזה הדין כמ"ש הרמ"א עיין בתשו' הרשד"ם סי' קס"ז וצ"ע עכ"ל:
ע סָעִיף לו צריך. דסתם עובד כוכבים משקר ואין זה יכול להשביע מכח ספק ע"פ העובד כוכבים דאין נשבעין היסת רק על טענת ודאי וע"ל סי' ע"ה סכ"ה ובסי' קמ"ט סי"ח. סמ"ע:
עא סָעִיף לז פרע. אבל אם אינו מברר זה אף שמברר שהוצרך הוא לשלם לעובד כוכבים א"צ ראובן לשלם לו כלום דהא לא נשתעבד שמעון לעובד כוכבים אלא אם לא יפרענו היהודי וכל שהעובד כוכבים לא בירר זה אינו חייב לו שמעון מן הדין אלא בעלילה בא עליו ואין אדם נתפס על חבירו בעלילה וע"ל סי' צ"ג סט"ו מ"ש עוד מזה דיש לחלק. שם (עמ"ש שם ס"ק כ"ב בשם הט"ז ע"ש):
עב סָעִיף לח יודה. אבל א"צ לעשות שטר עליו לשמעון שנתחייב בדברים הללו כיון דגם שמעון לא נתן עליו שטר להעובד כוכבים משא"כ בדין שלפני זה. שם:
עג סָעִיף לט שהתנה. אבל אם לא הי' תנאי ביניהם היו חולקין הריוח אפילו הניח יותר מחבירו וכמ"ש הט"ו בסימן זה ס"ה. שם:
עד סָעִיף מ הנשארים. (כי אפשר שנתכונו לזה מתחלה ויוכלו לו' ס"ת דידן ממ"נ ואת אייתי ראיה דלא נתכוונו לזה. ט"ז):
עה סָעִיף מ השטרות. בתשו' הרא"ש מבואר שהשטרות היו ביד ראובן ותפסום הקהל מידו וכ"כ הטור לשון התשובה בסי' קנ"ח וכ"כ בד"מ כאן ומשמע ג"כ שם שהשט"ח היו נכתבין ע"ש ראובן לחוד אלא שהמעות הי' משל שותפות והיה החצי של שמעון ע"ש. סמ"ע:
עו סָעִיף יח להסתלק. מלשון זה משמע שקנו שום סחורה ביחד ואחד מהן רוצה להסתלק ואפי' חלקו אינו רוצה ליטול וכ"מ בסיפא דתשובה זו ע"ש אז אינו יכול כי אם יהי' הפסד בסחורה יפסידו אז יותר גם מה שמגיע על חלקו אבל אם רוצה ליטול חלקו יכול לחלק שלא מדעתם וכמ"ש בסי"ח והא דנקט הרבה שותפים אתי לאשמועינן אע"פ שאחד מהם נתרצה לו שיסלק א"י אלא מדעת כולן וכ"ש כשהם רק ב' אבל אין נראה לפרש דהא דאמרינן דיכול לחלוק בלא דעת חבירו דוקא בשנים דשקולים הן אבל לא באחד נגד הרבה דבטלה דעתו דא"כ למה כת' מדעת כולן הא מדעת חציין נמי יכול לחלק אלא מחוורתא כדאמרן עכ"ל מ"כ. ש"ך:
עז סָעִיף מ סחורה. בד"מ מבואר דאיירי אפי' קבל הסחורה מחבירו בסכום ידוע והטעם נראה משום דמסתמא אמרינן דלא הי' דעתם שיתחיל השותפות כי אם שיוליכנה למקום אחר וכפי מה שישוה הסחורה אז יקבלנה עליו למחצית שכר ולא כע"ש שכת' דמיירי בקבלה סתם ושאם קצב לו מתחלה נתחייב בכל הסך ע"ש. סמ"ע:
עח סָעִיף מ זל. שם מסיים בזה וז"ל וה"ה אם נתייקרה הולכין אחר שעת הולכת הסחורה עכ"ל. שם:
עט סָעִיף מה להוליכה. נראה דמיירי שהלך שם בלא"ה לצורך עצמו מש"ה אין שומעין לו כיון דבלא"ה צריך להוציא על מזונותיו ולפמ"ש בסי' קע"ז לחלק בין עוסקים יחד בזמן אחד דאין להם מזונות ורפואה ובין אם עוסק אחד לבדו או בזא"ז דיש לו מזונות להמתעסק ע"ש י"ל דכאן ג"כ מיירי דבשעה שעסק זה בהולכה עסק גם השני בביתו לצורך השותפות עכ"ל הסמ"ע (וז"ל הט"ז נ"ל הטעם די"ל גם בביתך היית צריך למזונות ופשוט הוא דאם העסק גורם לריבוי מזונות ממה שמוציא בביתו ודאי צריך לשלם מהשותפות וא"צ לדברי הסמ"ע דאיירי שהלך לשם בלא"ה):
פ סָעִיף מו האחרים. במקצת ספרי המחבר אי' על האחים כו' וכך גורס בע"ש וגירסא מוטעת היא וצ"ל אחרים כמ"ש כאן גם דינא ליתא כמו שהוכחתי בסי' ס"ב ס"ק י"ז וי"ט ע"ש דדוקא בשטרות כיון שכתובים על שמו מוכחא מלתא דדידיה נינהו אבל בממון לא טענינן ליתמי מה דלא מצי אבוהון למטען וכ"מ בסמ"ע שם ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' קל"ד קל"ה וקל"ו. ש"ך:
פא סָעִיף מח בכלל. (עיקר הרבותא שם בתשובה באחד שהבטיח לחלק עם חבירו שכר והפסד קמ"ל דזה בכלל אבל פשוט שאם קנה שותף אחד לצורך השותפות משי ונחסר מהמשקל ההפסד לו לבדו דהשותפים ש"ש הן. ט"ז):
פב סָעִיף מח שנתפס. עיין בתשו' מהר"א ששון סי' ע"ו פ"ד ופ"ה ובתשובת רש"ך השייכים לס"ב סי' ח' ובתשו' רשד"ם סי' קפ"א ובתשו' רמ"א סי' מ"ו:
פג סָעִיף מח חולקין. עיין במהרי"ק שם דחילק בין אחר ובין בנו שהוא שליח שמחויב לפדותו וע"ל ס"ס קפ"ח דשם סתם כדעת החולקים ושם כתבתי הטעם לחלק ביניהן ע"ש כ"כ הסמ"ע והט"ז כת' דהכי קי"ל כדעת החולקין וכת' עוד מעשה בשנים שקנו בית בשותפות והתנו ביניהם שכל זמן שירצה אחד מהם להסתלק יותן לו דמי חלקו ואח"כ הוקר הבית והיה נראה לכאורה שא"צ ליתן לו כפי ששוה עכשיו כמ"ש בא"ח סי' קנ"ד גבי ס"ת אבל באמת אין דמיון לשם כלל וצריך ליתן לו כל הדמים בעד חלקו מה ששוה כעת כמו שהוכחתי בביאורי לא"ח שם עכ"ל:
פד סָעִיף מח לפדותו. עיין בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קנ"ו דף קע"ב וצ"ע וע"ש עוד סי' קפ"ח ובח"ב סי' קכ"ג. ש"ך:
פה סָעִיף מח שכיח. ע"ל סי' קל"א ס"ז בהג"ה ולקמן סי' רכ"ה ס"ג:
פו סָעִיף נא לקבל'. משום הפסד ממונו הקילו בו כי מ"ש לא ישמע על פיך על ישראל גופו אזהר רחמנ' וגם על לפני עור כו' לא שייך הכא דעובד כוכבים לא מוזהר ע"ז רק שמדת חסידות הוא שלא יגרם שישמע על ידו אף מפי עובד כוכבים וע' בא"ח סי' קנ"ו עכ"ל הסמ"ע וע' בתשובת מהר"א ששון סי' צ"ה:
א סָעִיף א אלא נשתתפו והתחילו כו'. עבה"ט עד ועמ"ש הט"ז בזה. ור"ל דבט"ז מבואר שחולק על הסמ"ע בזה ודעתו דאפי' לא עירבו המעות קודם רק שכ"א קנה במעותיו לשם שותפות שוב א"י לחזור אפילו להבא ע"ש ובנה"מ הביא ב' הדעות ולא הכריע. וע' בתשובת שיבת ציון סי' ק"ז בענין אם דוקא כששניהם התחילו להתעסק או אפילו אחד עוסק מהני ומסיק שם דדוקא כששניהם התחילו לעסוק אבל אם לא התחיל רק אחד אף שכבר עירבו המעות לא מהני רק לענין מה שכבר קנה דזכו בו שניהם אבל לא לענין להבא דשניהם יכילין לחזור עש"ה:
ב סָעִיף ג וי"א דיכולין להקנות כו'. עי' בנה"מ דכן עיקר דבקנין אפילו ממה שירויח אינו יכול לחזור וממה שהרויח כבר אפילו בלא קנין אינו יכול לחזור ע"ש. דע' בתשובת רדב"ז ח"א סי' ש"נ שנשאל בראובן ושמעון אומנים שנשתתפו באומנותם וקנו מידם אח"כ אמר ראובן אני מוחל לך השותפות ונתרצה שמעון ולא קנו מידם ואח"כ נתחרט ראובן. ושמעון אומר כבר מחלת ומחילה א"צ קנין דהשיב דהדין עם ראובן דהא דמחילה א"צ קנין ה"מ מחילת ממון או מחילת שותפות ממון כגון שהטילו לכיס שנשתעבד הממון לשותפות אבל שותפות דנ"ד לא נתקיים אלא מדין שכיר ופועל תדע דהא קיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל וריוח האומנות עדיין לא בא לעולם ובמאי קני ליה. א"ו מדין שכיר ופועל נשתעבדו וכיון שכן לא נמחל השעבוד באמירה לבד דהא מדמינן פועל לעבד עברי בפ"ק דקדושין והתם אמרי' דע"ע גופו קנוי ולא זכו בנפשיה באמיר' בעלמא ה"נ לא זכו שמעון באמירה בעלמא אא"כ קנו מידם ואע"ג דקיי"ל פועל חוזר אפילו בחצי היום ה"מ בלא קנין אבל אם קנו מידו א"י לחזור בו עכ"ד. והנה מה דפשיטא ליה לברדב"ז ז"ל דבפועל לא מהני מחילה כמו בעבד עברי צ"ל שנמשך בזה אחר תשובת מהר"ם שבתשובת הרשב"א סי' תתע"ג ובמרדכי פ' האומנין שכ"כ דלא נמחל שעבודו באמירה בעלמא הביאו הב"י סי' של"ד אך דעת הרמ"א בש"ע ס"ס של"ג אינו כן אלא דאפילו רק אמר לפועל לך מעמדי פטור ובש"ך שם ס"ק מ"ז מסיק דכן עיקר ואף מהר"ם הנ"ל לא כתבו רק לסניף ע"ש וכ"כ הרדב"ז גופיה שם בסי' של"ג ע"ש גם מ"ש הרדב"ז דהא דפועל חוזר אפילו בחצי היום ה"מ בלא קנין כו' צ"ל שנמשך בזה אחר דפת הריטב"א בשם רבותיו שהביא הב"י בסי' של"ג אך הש"ך שם ס"ק י"ד חולק עליו ופסק דאף בקנין יכול לחזור בו (אולם עמ"ש שם ס"ג סק"ה בשם תשובת שבו"י) אמנם בנ"ד באומנים שנשתתפו בלא"ה לא שייך לומר פועל חוזר בו מטעם שכ' הסמ"ע ס"ק מ"ד כיון ששניהם צריכים לעסוק אין שם עבד על שום א' מהן ע"ש. ולענין דינא אי מהני מחילה בלא קנין צ"ע ועמ"ש לקמן ס"י ס"ק י"ב:
ג סָעִיף ג שיכולין לחזור בהן. עבה"ט וע' בתשובת חתם סופר חח"מ סי' צ"ו לאחר שביאר כל דעות הראשונים ז"ל בענין קיום שותפות כתב אמנם כל זה בשותפים שהשתתפו זע"ז אך מה שהוא ממנהג בסוחרים אין לשנות אפילו הוא שלם כדין תורה ומנהגם תורה היא וכדאמרי' בב"ק קט"ז ע"ג ואל ישנו מהמנהג החמרים והספנים וע' בטור וש"ע ס"ס ער"ב והתם מיירי לענין גביות ממון ביניהם וה"ה לכל מילי במבואר מלשון מרדכי ובמהרי"ק כו' ונראה כל זה בששני השותפים עוסקים בעסק השותפות או החמרים והספנים הנ"ל אבל כשזה עוסק במסחרו לא יתחייב זה ליתן מהריוח שלו שענין שנהגו להשתתף בו אא"כ יתן לו שכר עמלו והפסדו במה שהפסיד בשעה שזה הריוח במסחר שלו ואינו מן הדין שזה השני יתן לו מהריוח ויאכל הלה וחדי וזה דומה כמ"ש תשובת הרא"ש דמייתי הטור סי' קע"ו גבי רצענים שהסכימו שיהיו שותפין בכל דבר חוץ מבמלאכת ידם ואח"כ ניתן. לא' עורות לעבדם שכ' דאפילו אם היתה מלאכת העיבוד בכלל השיתוף לכל הפחות יקח מהעיבוד לעצמו כפי מה שהיה יכול להרויח ברצענות כו' ועמ"ש רמ"א סי' קע"ז ס"א וי"א אפילו באומנות המלך הוא נוטל תחלה טורח מלאכתו כפועל בכל יום וה"נ דכוותיה וכ"ע יודו בזה. ומה"ט כ' שם בעובדא בראובן ושמעון שלקחו עגלה בשותפות והוליכו כל א' את צמרו לשוק פעסט ובדרך נזדמן לראובן לקנות אצל אדון עוד צמר וקנה לבדו בלא חבירו וכאשר בא שמעון א"ל שרצונו שיהיה הצמר הזה בשותפות והשיב לו ראובן שכנים דבריו שכן הדרך אם ב' אנשים נוסעים ביחד כל מה שיבא אפילו ליד א' מהם צריך שיהיה בשותפות ונתרצו זה לזה וכאשר באו לשוק פעסט אמרו שטוב היה ליקח ולהוליך לביתם עורות ואמר ראובן לשמעון ליקח עורות וכל מה שיקח יהיה בשותפות כמו בצמר שלו שהוא קנה וכן עשה שמעון וקנה ואחר שקנה אמר לו שאם יתן לו עשרה זהובים בעד טרחתו אז יהיה בשותפות וראובן שתק על זה וכשבאו לביתם לא רצה שמעון ליתן לראובן חלק בהעורות ונשאל הדין עם מי. והשיב אין ספק שהדין עם שמעון בעל העורות כי חקרתי אצל הסוחרים ואמרו שכן מנהגם שאשר נוסעים זע"ז על השוק כל מה שירויח כל א' בדרך הוא לאמצע אע"פ שלא היו שותפים מעולם ולא התנו ביניהם כלל וכן משמע מלשון השאלה שמנהג זה היה ידוע גם לראובן ושמעון ל"כ מסחר הצמר שקנה ראובן דרך נסיעתם פשוט שיש לשמעון חלק בו ואין יכול לתבוע שכר בטלה וטרחה כי בדרך אין להם שום מסחר ולא נתבטל משום דבר אך בהגיעם למקום חפצם שמעתי שאין שום דעה סובל זה שיהיה כל ריוח שיזדמן להם לאמצע הואיל ואינם שותפים בגוף מסחרם ואפילו אם שכרו העגלה ביחד להליכה ולחזרה מ"מ בין הליכה לחזרה בעת היותם במקום השוק כל א' עוסק בשלו ואין לזה פסק עם זה כך נודע לי אחר החקירה וכן הדעת נותן. נמצא אין לראובן על שמעון אלא מפני שא"ל שיקנה עורות בשותפות ואפי' נתרצה שמעון להדיא אין מחוייב ליתן לו שים פרוטה (ע' בסי' קפ"ג ס"ד בהגה) כיון דלא נשתעבדו זה לזה ולא אמר גם אפם תקנה ותחלוק כי אז אמרי' בהאי הנאה דצייתי אהדדי והואיל וקונה מקנה אבל עכשיו ששמעון נתרצה ליתן לראובן חלק בעורות בהאי נשתעבד הלא ראובן לא התרצה לשמעון כי מה שהיה בשעת נסיעתם איננו אלא ממנהג הסוחרים וכבר עבר ועתה פנים חדשות באו לכאן. אמנם אפשר יתברר שהמנהג במחוז ראובן ושמעון הנ"ל שגם בפעהט במקום וזמן השוק הם שותפי' מה שירויחו מן הצד היינו כל א' עוסק במסחרו ומה שיזדמן מן הצד יהיה לאמצע מ"מ אינו מן הדין שראובן יעסוק בסחורתו בשוק ושמעון יתן לו ריוח בעורות שלו אם לא יתן לו שכר בעלת שוקי כמ"ש הרא"ש גבי רצענים הנ"ל ע"כ ישימו בקיאים כמה ריוח יושת לו לבדו לפי ביטול שוקו והשאר יהיה בשותפות וכ"ז פשוט ולא יועיל לזה שום תפיסה וחזקה כי אין כאן ספק עכ"ד ע"ש:
ד סָעִיף ג ואינו נקנה אלא בקנין גמור. עיין בתשובת בית דוד חח"מ סי' ד' בדין האפטרעט געלט הנהוג בין הסוחרי' כשרואי' שרבו האנשים העומדים על המקח אשר בסיבת זה יוזל המקח מאד אזי מי שרוצה ליקח מבטיח את האנשים הרוצים לעמוד על המקח סכום כך וכך בכדי שימנעו א"ע מזה ולא יזל המקח וכתב דאם נעשית ההבטחה זאת בלי קנין ובלי השלשת מעות רק בדברים בעלמא אינו כלום ואין לדמותו לשכירות פועלים דקיי"ל דלא בעי קנין כמ"ש הריב"ש סי' תע"ז (הובא בב"י סי' של"א ועסמ"ע ס"ס קפ"ה) והרא"ש במס' ע"ז פ' השוכר את הפועל סי' ב' כיון שהוא דרך ליתן שכירות בעד זה. דשאני שכירות פועלים שהשכר הוא עבור עשיית פעולה או דיבור אבל בנ"ד שקבלת שכרו בעבור שמונע א"ע מלעשות אף שמדרך ליתן שכר בעד זה מ"מ לא דמי לשכירות פועלים ובעי קנין וראיה לזה מש"ס כתובות פ"א ע"ב ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא בעי אחוה למיפסלא מיניה בגיטא א"ל מאי דעתך משום נכסי אנא בנכסי פליגנא לך כו' והאריך בזה ע"ש. ונראה לע"ד הא דעכ"פ קנין מהני דוקא היכא שהיה רשות ביד האחרים ג"כ לקחת זה המסחור בלי השגת גבול אם היה צד איסור בדבר כמ"ש בסי' רל"ז אז אף קנין לא מהני ודמי ליבם שאינו הגון באה"ע סי' קס"ט ס"נ דכ' הב"ש ס"ק נ"ג בשם תשו' הרשב"א דאף שטר וקנין לא מהני להוציא ויכולה לומר משטה אני בך ע"ש וע' בנה"מ ס"ס רס"ד ואף בהשליש מעות צ"ע כמ"ש בפ"ת באה"ע שם ס"ק מ"ג וצ"ע:
ה סָעִיף ה אם מכרוהו חי. עבה"ט בשם ט"ז שכ' תמיהני שלא הביא הרמ"א דעת ר"י והרא"ש כו' ועש"ך סק"י דמשמע שדעתו ג"כ נוטה לדעת ר"י והרא"ש. ועיין בתשו' ח"ס חח"מ סי' קכ"ג שכ' שאין לנו להוציא ממון נגד דעת ר"י והרא"ש בזה ע"ש. ועיין בתשו' ושב הכהן סי' ס"ה שהאריך בענין זה ומסיק דיש לפסוק דגם בפירות וסחורות שראויים לחלוק כיון שקנו למכור בשותפות השכר לאמצע וה"ה בשור לטביחה אפילו טבחוהו אם טבחוהו למכור הבשר בשותפות הוא לאמצו אבל אם קנו סחורות לחלוק וה"ה שור לטביחה לחלוק בבשר או אם טבחוהו לחלוק בבשר אפילו אם מכרוהו אח"כ לפי דעת הרי"ף כפי מה שפירשו הרא"ש הר"ן דבריו כל אחד נוטל לפי מעותיו אבל דעת הרמב"ם עדיין צ"ע בזה היכי שקנו שור לטביחה לחלוק הבשר עש"ה וגם בתשו' בית אפרים חח"מ סימן כ"ט מענין זה
ו סָעִיף ה ועדיין לא הוציאו אותם כו'. לכאורה משמע מלשון הרמב"ם והש"ע שאם כבר הוצאו המעות בעסק ומכר העסק בעד מעות ופחתו או הותירו מחמת המטבע ששינה המלך אפילו אם זה השינוי נעשה אחר מכירת העסק הפחת או השכר בשוה וכ"כ בהדיא היטור בשם הרמ"ה וז"ל אבל אי זבני עיסקא בזוזי חדתא וזבנינהו בזוזי חדתא וזל השכר וההפסד לאמצע דהני זוזי אחריני נינהו והא רוחא ופחתא מחמת שותפותא דידהו קא אתי עכ"ל. אמנם בתשו' בית אפרים חח"מ סימן כ"ט האריך לתמוה על דין זה (וגם בנה"מ תמה על זה עש"ה) ומסיק דמ"ש הרמ"ה וזבנינהו בזוזי חדתא וז"ל כו' אין הכוונה לומר שאחר המכירה הוזל דבזה מאי גרמא דשותפות יש כאן שהרי עומדים ליחלק וזוזי כמאן דפליגי דמי וא"כ זה הטעם שכ' הרמ"ה (והסע"ע הובא בבה"ט ס"ק ט"ו) בלא הוציאו המעות לפי דאף אם היה נשאר המטבע ביד כל א' הגיע להן הריוח או ההפסד גם בהוציאו המעות שייך לומר כן דאף אם היה לוקח כל א' המעות לביתו היה מגיע לו זה הריוח או ההפסד אך כוונת הרמ"ה דבההיא שעתא דזבנינהו כבר הוזל המטבע עד"מ שלקחו בשותפות בעד הג' מאות זוז פירות ושוב הוזלו הזוזים ואעפ"כ כשמכרו הפירות לא לקחו בעדם רק כפי הסך שנתנו בזה ההפסד הוא בשוה לפי שהפסד זה היא מחמת פירות של שותפות שהוזלו שאל"כ היה להם ליקח בעד הפירות יותר לפי ערך שהוזלה המטבע וכן להיפך אי אייקר טבעא ואפ"ה מכרו הפירות כפי הסך שנתנו בעדם אע"פ שהריוח הוא במטבע ששוה עכשיו יותר מ"מ העיקר מה שהרויחו הוא מחמת שעלה שער הפירות דאל"כ לא היו לוקחיין עתה בעד הפירות כסף ההוא במטבע ההיא ושפיר כתב דרווחא ופחתא מחמת שותפות קא אתי ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם (והש"ע) דנקט לא נשאו ונתנו לאפוקי אם הוקר ואם הוזל קודם שמכרו הפירות דאז הדברים מוכיחין דרווחא ופחתא מחמת שותפות הוא אבל אם הוזל אחר שהגיע דמי המכירה לידם מזה לא מיירי וכאילו לא נשאו ונתנו דמי דמה לי אותן המעות עצמן או שנתחלפו במעות אחרים כיון שלא עלה בהם פחת או ריוח קודם המכירה זוזי כזוזי נינהו אך בלשון הרמ"ה דחוק מ"ש דהני זוזי אחריני נינהו ויש ליישב. סוף דבר בשנים שהטילו לכיס ונשאו ונתנו והוזלה המטבע אחר שמכרו הסחורה אין הכרע כ"כ מדברי הרמב"ם והרמ"ה לומר דבכה"ג חולקין לאמצע ודעת רש"י והתו' והריטב"א מבואר דחולקין לפי המעות וכן מבואר מדברי הש"ג בשם ריא"ז דאף אם הוקר המטבע אחר שנשאו ונתנו ג"כ השכר לפי המעות עכ"ד. וע"ש עוד שכ' ד"כ הלכה רווחת בישראל ומעשים בכל יום בשנים שהטילו נכיס א' מנה וא' מאתים וכשבאים לידי חלוקה עלה המטבע או ירד כל א' מה שהניח הוא נוטל ואין משגיחין בעליית המטבע וירידתה כלל וי"א דטעמא דמלתא (זולת טעם הנ"ל) לפי שהסך מאה זוז שהניח זה יותר הוה כהלוה לתוך השותפות ודין המלוה לגבות מטבע שהלוהו אם לא נשתנה למטבע אחרת כמבואר בפוסקים ע' ביו"ד סימן קס"ב ובסמ"ע ס"ס ע"ד ובש"ת מהרי"ט ח"א סי' יו"ד כו' וכ"כ בשו"ת מהרש"ך ח"ב סי' פ"ז בשותפים שהניחו אחד שלשים אלפים לבנים וא' עשרים אלף כו' תשובה יראה דבאנו למחלוקת רש"י והרמ"ה כו' אמנם ראוי לדון בזה ע"פ הנהוג אתנו בענין החובות כי כן השותפות האלה כל א' מהם לגבי חבירו כבע"ח כו' ושם כ' עוד דמלשון הטור שכתב אחר סיום דברי הרמ"ה ואם התנו הכל לפי התנאי יראה מדבריו דאפילו להפסד דשייך ביוקרא וזולא לענין המעות וכ"כ בשו"ת מהר"ם גלאנטי סי' נ' דמ"ש הרמב"ם דאם התנו הולכין אחר התנאי היינו אפילו השכר והפחת במטבע כו' ולפ"ז אם כתוב בשטר השותפות שכ"א יטול תחלה מה שהניח ואח"כ יחלקו ביניהם פשיטא דלא איכפת לן בעליות וירידת מטבע ההוא אלא כל א' מה שהניח הוא נוטל כיון שכך התנו ביניהם. וכתב עוד וכל זה לרווחא דתלתא בררנו הדין באם עלה או ירד אותה המטבע שעליה סובב הולך קוטב השותפות אבל אם המטבע שהניחו אין בה שינוי רק במטבע שלקחו במדינה אחרת בעד סחורה של שותפות היא שעלתה או ירדה פשיטא דלכ"ע אף בלא תנאי אין עליה וירידה מעלה ומוריד כלל דפשיטא דכשהם רוצים לחלוק צריכים לשום המטבע שפדו בעד הסחורה ולעשות מהם דמים כמטבע שהניחו וכל א' נוטל בראש הקרן שהניח כי המטבע שפדו במדינה האחרת ה"ל כסחירה או פרי לגבי טבעא דידהו (כמבואר לקמן סימן ר"ג) וה"ל כהחליפו סחורתם בסחורה אחרת שהם מחוייבים למוכרם לעשות דמים ויטול בהם כ"א כפי המטבע שהניח והשאר יחלוקו ודבר זה א"צ לפנים עכ"ל. וע"ש עוד בעובדא בראובן ושמעון נשתתפו במו"מ לווארשי ודרך הסוחרים שאין מוליכין מטבע שפודים שם דהיינו מעות פרייסיש לביתם רק מחליפין שם על אדומים א' באנקי ודרכם לתת כסף הפדיום מה שיעלה ראשון ליד החלפן וכשהם צריכים לבאנקי לוקחים ממנו כפי השער שבשוק וראובן היה צריך למעות לצורך עצמו ולקח באנקי מהחלפן כפי השער במעמד חבירו ובצוויו ליתן לו אך התנה שכשיצטרך הוא יקח ג"כ ואח"כ לא לקח כלל עד הגיע תור נסיעתם ואז כבר עלה השער ממעות פרייסין נגד באנקי ובעת שקיבל ראובן לא נשאר אצל החלפן מ"פ בעין כ"א מעט מזעיר ועתה טוען שמעון מה שהותירו מעות פרייסין בעליית השער הותירו לו (נגד הסך שלקח חבירו) וראובן טוען שהותירו לאמצע ונתעצמו לדין על זה. ונחלקו בזה רב גדול אחד והדיינים שעמו שדעת הדיינים דהדין עם שמעון דמעת שלקח ראובן מקצת הסך לצורך עצמו הוי כחלקו השותפות דמה לי חלקו כולו או מקצתו והרב הנ"ל דחק דבריהם. והוא ז"ל הסכים עם הרב שהדין עם ראובן דזה לא הוי כחלקו רק מההיא שעתא הוי כאילו מתחלה כתן זה מנה זוה מאתים והתנה שאם יצטרך יקח הוא מנה דודאי הוי השכר לאמצע אפילו לא היה שם תלא כלל מכ"ש בזה שלקח בחזרה מנה ושמעון ראה ונתפייס אדרבה בוחן דבריו שהוא מרוצה בזה ששלו יהיה מוטל בקופת השותפות עד השעה שיצטרך דפשיטא דהריוח לאמצע ומכ"ש בזה שמבואר בכתב שביניהם שיהיה הכל לאמצע אם היה זה רוצה עכשיו בענין אחר היה לו לפרש ולהתנות כו' ועוד דאפילו אי יהיבנא להדיינים שזה נטל חלוקה בתורת חלוקה וחלק חבירו כצבור ומונח דמי מ"מ הדבר ברור שלא על דעת שישאר לחלקו מונח בשותפות מעות פרייסין יתננו חלקו שהרי אין דרכם לחלק ביניהם במ"פ כו' ולפ"ז פשוט בנ"ד כשקיבל ראובן באנקי אצל החלפן לשלוח לביתו גם חבירו יש לו כנגדו בקופת השותפות באנקי כסף הזה דודאי זה שלקח באנקי אצל החנפן לאו אדעתא שיטול חבירו כנגדו כ"כ מ"פ כפי הסך שחשב החלפן עבור הבאנקי שקיבל שהרי אין משאם ומתנם וסוף חשבונם בשעת חלוקה כ"א על באנקי ואף אם היה חבירו רוצה שיהיה חלוקה ביניהם במ"פ זה היה יכול לעכב ולומר איני רוצה לעשות חלוקה כ"א על באנקי שהוא המטבע שנתנו בשותפות ומ"פ כסחורה אחרת דמי שא"י לחלוק עד שתמכר על מזומנים כו' ומכ"ש בזה שקיבל הבאנקי מהחלפן במעמד חבירו ואם היה רוצה שישאר לו כנגדו בשותפות במ"פ הו"ל לאתנויי כיון שדרך המו"מ וחשבון שביניהם מתחלה ועד סוף הוא על באנקי ומדלא התנה אומדנא דמוכח שנתרצה שיהיה לוחוב בשותפות כסך שקיבל חבירו בבאנקי ופשיטא שאין לו להפרע מן השותפות רק באנקי והשכר ממ"פ הוא לאמצע כו' ושם הרחיב עוד הדיבור בזה בדברים נכונים וברורים. וכ' עוד שם דמה שדיין אחד הביא סייעתא לדבריו ממ"ש בעטרת צבי בשם תשובת פני משה (דשם כ' דאם א' מהשותפין לקח קצת מהקרן שהיה לו בשותפות וקנה איזה דבר אם הרויח בה אזי הריוח לאמצע ואם הפסיד הפסיד לעצמו ומה שלקח ממעות השותפות צריך להחזיר וכל עוד שלא החזיר במה שנשאר בשותפות חולקין לפי המעות דמעיקרא לא נשתעבדו לתת לו מחצה אלא מפני שהקרן היה על קו השוה) והרב הנ"ל דחה דהתם מיירי שלא מדעת חבירו. והוא ז"ל כ' דבלא"ה לא דמי כלל לנ"ד דהתם מיירי שזה שלקח קצת מהקרן היה בענין שהיה צריך לשותפות במעות אלו להסתחר בהם ולא היה לו רשות ליטול לעצמו לכן פסק הפ"מ דחולקין לפי מעות דאומדן דעת שלא נשתתפו שיהיה השכר לאמנע כ"א כשיהיה הקרן על קו השוה אבל בנ"ד שאין דרכם לסחור במעות הפדיון רק הם צבורים ומונחים אצל החלפן ואינם מעלים שכר לשותפות כלל פשיטא דבשביל שלקח המעות הבטלות לא הפסיד הריוח שעולה מסחורות השותפות חלק כחלק ומכ"ש בזה שלקח מדעת חבירו ורצונו ולפי דברי הדין הנ"ל אי היה ריוח בגוף הסחורה שנמכרה אחר שקיבל זה מעות לחלקו יותר מבראשונה כגון שעתה עלה שער הסחורה חולקין הריוח לפי המעות שהיה להם בעת ההיא בשותפות וע"פ דברי הפ"מ הנ"ל וזה לא יעלה על לב. לעולם וברור לענ"ד אפילו אם לקח שלא מדעת חבירו ממעות הבטלות העומדי' ליחלק לא נגרע מערכו והוא דבר ההוה ורגיל בין השותפים דלא קפדי אהדדי ומעשי' בכל יום שלפעמי' לוקח שותף א' מעות לצורכו ואחר זמן חוזר השני ולוקח ומעולם לא נשמע שידונו ביניהם לזכות לזה חלק מהריוח שעלה בינתים ומכ"ש בזה דאם איתא שהיה בדעת שמעון שראובן יהיה נגרע מחלקו עבור זה הו"ל לאתנויי כו' והאריך עוד בזה ומסיים דהדבר ברור בנ"ד דכל א' נוטל בשעת חלוקת השאר הקרן במטבע שהניח כפי הסך שנשאר לו בשותפות והשאר חולקים בשוה ומכ"ש אם עליית השער ממטבע מ"פ היה קודם שמכרו הסחורה הנשארת די"ל שאין כאן ריוח מחמת המטבע דמה שעלתה המטבע ירדה הסחורה ולולי זאת היו לוקחים יותר בעד הסחורה וכמו שפירשתי לעיל דברי הרמ"ה שבטור מ"ש דהאי רווחא ופחתא מחמת שותפות קאתי אך באמת אפילו מכרו כל הסחורה בעד מ"פ בעת שהי' השער כמקדם ואח"כ עלה מ"פ מ"מ אין שומעין לפרע מן השותפות כ"א בבאנקי כמו שלקח ראובן ואין מחשבין על מ"פ כלל עכ"ד ע"ש:
ז סָעִיף ה מחמת המטבע כו'. עד לפי המעות עבה"ט שכ' הטעם דאף חם היה נשאר כו' וע' בנה"מ סק"י שכ' תמיה לי דא"כ אם נשתתפו במטבע או בפירות שאינן שווין ולא עלה הריוח רק על המטבע או הפירות של בעל המועט כו' ולכן נרא' דגם הסמ"ע מודה דאפילו לא עלה ריוח רק על חלק אחד אפ"ה הוי לפי מעות משום דתיכף כשמשך אחד או הגביה המעות של חבירו נקנה לו בשל חבירו לפי מעותיו ונעש' שלו לריוח או להפסד רק שא"א לומר שיהא לאמצע כ"א במקום שהריוח עלה ע"י טרחא דידהו משא"כ מה שעלה על שהוא בעין בודאי היה דעתם שיהי' לפי המעות כו' ע"ש ועיין בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג חח"מ סי' י"ח שהשיג עליו וכ' דאף דבכלה פוסקי, נאמר סתמא דבפחת ויתרון שנעש' בעודו בעין ההפסד לפי מעות היינו משום דסתמא דמלתא כשמטילין מעות מטילין שניה' מטבע אחת והפחת והיתרון הוא לכל המעות אבל אם אירע שאחד מן השותפים הטיל מטבע מיוחדת וידוע שהמטבע הזאת עלה או ירד הפחת והיתרון הוא לבדו דזיל בתר טעמא כו' והאריך בזה וגם בדברי הנה"מ ס"ק י"ב ע"ש:
ח סָעִיף ו מביתו עבה"ט שכ'. וז"ל הש"ך עיין בתשובת מבי"ט כו' ונרא' מדבריו שם שהרמ"ה חולק על הרמב"ם בסי' צ"ג עכ"ל ור"ל דשם סי"ג כ' מרן המחבר בשם הרמב"ן דאין ראובן נאמן בשבועתו ליטול ומשמע הא ידוע היזקו תחויוב לשלם מביתו וזהו דלא כמ"ש כאן בשם הרמ"ה וע' בפנים בש"ך דמסיים ובב"ח חילק דכאן איירי דהפסד בא שלא מכח משא ומתן ובסי' צ"ג מיירי דההפסד בא מכח מו"מ ולכן אם ידע השותף מזה ההפסד צריך לשלם אף מביתו ע"ש. ומ"ש הבה"ט עיין בט"ז מה שמחלק בזה כדי של"ת מסי' צ"ג כו' עיינתי בט"ז וראיתי שאינו מחלק כלל בזה ואדרבה מבואר בדבריו דהרמ"ה חולק על הרמב"ם ואין שום חילוק בדכר. וז"ל הט"ז ואף שבסי' צ"ג פסק כרמב"ם מ"מ לק"מ עליו דלעיל לא בא רק ללמד דעכ"פ אין כח בשבועה להוציא ממון וכאן דהוא עיקר הדין כ' דעת הרמ"ה לענין החיוב וראיתי מי שמחלק בדבר (כונתו על הב"ח הנזכר) ואין טעם לחילוקו עכ"ל. וביאור דבריו דודאי דעת המחבר דהעיקר כמ"ש כאן בשם הרמ"ה דאינו מחוייב לשלם מביתו אפי' ידיע היזקא ומשום דלא נשתתף אדעתא דהכי שיוציא מביתו עבור ההיזק אלא דאם התנה בפירוש שיהיה ההפסד לחצאין בודאי גם להרמ"ה מחוייב כפי תנאו בזה למדנו מסי' צ"ג דאם א"י ההיזק אינו נאמן בשבועה ליטול. וע' בתשובת שבו"י ח"ג סי' קס"ז בראובן ושמעון שנשתתפו יחד וראובו נתן כל המעות והתנו שהריוח יהיה לחצאין ומהפסד לא הזכירו כלום ועתה נמצא הפסד רב כיצד יחלקו והשיב הנה בדין זה דברי הטור וש"ע סותרים עצמם מסי' נ"ג סי' קע"ו ובב"ח מחנק בין אם הפחת מכח מו"מ דבזה צריך לשלם אף מביתו ובין אם נאנס ע"י עו"ג ומזה מיירי הרמ"ה כנרא' מדקדוק לשונו ולזה נוטה דעת הש"ך וכן נ"ל. ועוד נ"ל דאף הרמ"ה לא קאמר אלא בנשתתפו שניהם במעות דאז י"ל שלא יפסיד בעל המנה רק מה שהניח תוך השותפות אבל חם לא הניח כלום רק בשביל שמתעסק נוטל חצי הריוח ודאי כן הוא ג"כ לענין הפחת ואם יודע שמעון שנפחת כ"כ צריך לשלם החצי מביתו כנ"ל פשוט עכ"ד. ומשמע דדוקא אם יודע שמעון שנפחת כ"כ אבל אם שמעון א"י אין נאמן ראובן בשבועתו ליטול. וסובר השבו"י דדינו של הרמב"ם בסי' צ"ג הוא גם בכה"ג אולם בתשובת שב יעקב סי' ז' אין דעתו כן אלא דבכה"ג נשבע ראובן ונוטל. דשם הקשה אדינא דהרמב"ם הנ"ל כיון דשותף כיורד ברשות (כמ"ש לקמן ס"י בהגה) וכל המוציא ברשות נשבע ונוטל כמ"ש בסי' צ"א ס"ג בהגה ולמה לא ישבע השותף שהיה היזק כדבריו ויטול בשבועתו ותירץ דכיון שהטילו לשותפו' סך מה נישא וליתן יכול לומר שלא הרשהו לו סתם אלא על ממון שיש לו בשותפות אבל להוציא ממון מביתו לא היה דעתו שיהא נאמן בשבועה ועפ"ז העלה בנידון אחד שלא הטיל מחלקו כלום ונשתתף על חצי ריוח וחצי הפסד דברור דהכוונה שאם ישבע שישלם מביתו והביא ראיה לחילוק זה מתשובת הרדב"ז ח"א סי' ק"ב ע"ש עוד באריכות. וע' בתומים סי' צ"ג סק"י הביא דבירי שב יעקב הנ"ל והשיג עליו דלא דמי כלל למוציא הוצאות דשם נחית אדעתא שיוציא ולא סגי בלא"ה שיוציא רק הספק אם רב או מעט וכיון דנחית ברשות להיציא תקנו חכמים שיטול בשבועה אבל בשותפין כל דעתם ומחשבתם על הריוח ולא אסיק אדעתיה שיהיה פחת רק התנו שאם יהיה פחת שישלמו ג"כ ופשיטא דכוונתו לשלם הפחת אם יברר בעדים או שיהיה הוא היודע אבל להאמין בשבועה לא תהא כזאת בישראל וא"כ יטול הוא בשבוע' כל אשרלו ויאמר שהפסיד אלף אלפי דנרין בפרט שהך דין המוציא הוצאות רק מתקנת חז"ל וכל דבר ספק בתקנה בהבדל קל חזרינן לד"ת. והרדב"ז לא אמרו רק לסניף וח"ו להוציא ממון בזה והעושה כן מעוות הדין ע"ש. ועיין בקצה"ח סי' זה שכ' להלכה ולמעשה נרא' כדברי הרדב"ז ושב יעקב הנ"ל אבל לא מטעמם אלא כיון דאחד נותן כל המעות למחצית שכר ולמחצית היזק הו"ל פלגא מלוה ופלגא פקדון כדאיתא בב"מ פרק המקבל וביו"ד סי' קע"ז ואם כן בפלגא מלוה דידיה חיובו ברור להתחייב אף באונסין והעיסקא גופא אינו אלא כמו משכון והמלוה על המשכון ואבד המשכון וטען המלוה שנאבד באונס נשבע ונוטל כמבוא' בסי' ע"ב סעיף ב' וסעיף י"ד משום דהחוב ברור וה"ל כמו א"י אם פרעתיך וה"נ נשבע הנותן על פלגא מלוה שנאבד המשכון והוא העיסקא ונוטל ודוקא בשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים דבעל המנה לא נעשה לוה כלל בחלק חבירו אלא שנשתעבד לשלם מחצית היזק הבא מחמת השותפות אז הדין כמ"ש בסי' צ"ג משום דה"ל א"י אם נתחייבתי ואין השותף מנשבעין ונוטלין אבל אם אחד נותן לחבירו למחצית שכר דהוא עיסקא ודאי דהמלוה נשבע ונוטל הפלגא מלוה דהיינו מחנית מה שהניח בעיסקא אמנם אם טוען שנצמח לו מעסק השותפות היזקות מרובות יותר מדמי העיסקא בהוצאה וכיוצא בזה ר"ל א"י אם נתחייבתי ופטור ע"ש וכיוצא בזה כתב ג"כ בנה"מ לעיל סי' צ"ג סק"ה ע"ש עוד. ועיין בתשובת נו"ב תניינא סי' ל"ח במעשה שראובן תבע משאר השותפים היזק מה שהיה על עסק דבש ק"כ זהו' שיתנו כל אחד חלקו ואחד מהשותפים הבא בהרשאה מחבירו טען אמת שהיה היזק אבל מאן יימר שהיה ההיזק סך הנ"ל ועוד שאתה גרמת ההיזק כי שמעתי מפלוני שהיה בכאן סוחר ורנה ליתן מקח טוב ואם היית מוכר אז היה ריוח הרבה ושאלו לפלוני ואמר שהוא לא ראה זה רק ראובן בעצמו אמר לו כן וראובן מכחישו. ופסק בזה הדיין השואל שכיון שמודים שהיה היזק וטענה שלהם שהיה לו למכור להסוחר הנ"ל אין בו ממש שאף אם אמר הדברים בפני פלוני פטומי מילי נינהו ואין כאן לשון הודאה וגם אולי לטובה נתכוון א"כ נתחייבו השותפים בהיזק וכיון שמודים שהיה היזק וטוענים איני יודע כמה הוה מחויב שבועה ואיל"מ כו'. והוא ז"ל השיב שאינו מסכים לזה דאם הוא בא להוציא משאר שותפים מכיסם לא ממעות שהטילו לשותפות בזה אפי' אם היו עדים על ההפסד אינו יכול להוציא מידם כי הדבר תלוי ברבוותא דלדעת הראב"ד והרמ"ה אין השותף משתעבד לשלם מביתו הגם שהב"ח והש"ך ס"ק י"ג השוו דעת הרמ"ה עם דעת הרמב"ם ומחלקים בין אם נפסד דרך מו"מ או לא מ"מ הפרישה בסי' צג כתב דהרמ"ה סובר כהראב"ד (וכן מבואר בדברי הט"ז דלעיל) וא"כ קשה להוציא נגד דעת הראב"ד והרמ"ה. ואפי' אם בנ"ד יש ביד שאר שותפים מעות השותפות ממה שהטילו תחלה לשותפות דבזה אם היה מבורר בעדים שהיה הפסד היו צריכים ליתן חלקם מ"מ עכשיו שאין עדים השותפים פטורים ומה שרצה השואל לחייבם מטעם משואיל"מ זה אינו דדעת רוב הפוסקים במה דלא הו"ל למידע לא אמרי' משואיל"מ ואפי' לדעת הש"ך בסי' עב' ס"ק נא שהחליט כהרמב"ם דגם בדבר דלא הו"ל למידע אמרי' משואיל"מ מ"מ אם התובע עצמו אומר שהדבש מכר הוא בלא ידיעת השותפין א"כ הוא עצמו מודה שאין השותפים יודעים כמה היה היזק בזה גם הש"ך מודה דלא הוה משואיל"מ (כמפורש בש"ך שם להדיא) . ואפי' אם בנ"ד היה התובע טוען שהשותפים יודעים ג"כ א"א לחייב השותפים כי מעיקרא דדינא פירכא דכאן אינם נחשבים כלל מודה במקצת כי אף שאמרו אמת שהיה היזק הלא טענו שהוא היה הגורם לזה ההיזק ולפי טענתם לא נתחייבו כלל ליתן סיוע לזה. ההיזק ואף שנתחייבו בזה מ"מ הלא מבואר בסי' עה ס"ה בהגה שאם נתחייב במקצת לפי שאינו נאמן בדבריו לא מקרי הודאה ולדעת הסמ"ע בסי' פז ס"ק טז שאפי' טען נתתי עבורך רבית לא מקרי מוב"מ ק"ו כאן ואמנם לדעת הש"ך שם שחולק על הסמ"ע אפשר לדמות זה למ"ש הש"ך שם שאם טען חמשים להר"מ וחמשים איני יודע אם פרעתיך מקרי מוב"מ מ"מ א"א לחייב את השותפים בנ"ד כ"א כאשר נסמוך על הש"ך בשני הענינים הא' שזה מקרי מוב"מ והב' דגם במה דלא הו"ל למידע אמרי' משואיל"מ ואין ראוי לעשות כן לגבב כל החומרות א' לא' ובצרוף כולם לחייב הנתבע כי יכול לומר קים לי עכ"ד ע"ש עוד (ועמש"ל סי' עה ס"ט ס"ק ט) וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' קנו שנראה מדבריו שמסכים לדינא לדעת הב"ח והש"ך הנ"ל דאם ההפסד בא מכח מו"מ שלהם מחוייב השותף לשלם אפי' מביתו ע"ש ויובא קצת דבריו לקמן סמ"ח בד"ה אע"פ שנתפס. ומ"מ לענ"ד קשה לסמוך עליו בזה להוציא מהשותף אחרי שדעת הפרישה והט"ז ותשו' נו"ב תניינא הנ"ל אינו כן:
ט סָעִיף ו יש מי שאומר כו'. עבה"ט וע' בירושלמי ב"ק פ' שור שנגח תני ג' שהטילו לכיס ונגנבו כו' ובפירוש הפני משה שם וע' בשו"ת הר"ן סי' י' ובשו"ת הרב מוה' משה רוטנבורג חח"מ סי' יח עש"ה וע' בפ"ת ליו"ד סי' קי סק"ב:
י סָעִיף ח רק כשומר חנם. עבה"ט שכ' והש"ך כ' דדין זה ליתא כו' עד דאפי' ש"ח לא הוי כו' וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' צג שהאריך לבאר דהעיקר כהרמ"א ז"ל דהוי שומר חנם וכ' שנעלם מהש"ך ודברי הרא"ה הובא בס' שט"מ לב"ק ר"פ ד' וה' כו' ובסוף כ' שהציע דבריו לפני הגאון מהר"ם בנעט ז"ל והסכים ג"כ לדינא כהרמ"א ז"ל ע"כ אין לזוז מפסק הרמ"א ואפי' קים לי לא מצי למטען וכ' שכבר האריך בתשו' אחרת ועשה מעשה ככה ע"ש ובתשובה האחרת הוא בסי' צז שם הוה עובדא בראובן שמעון ולוי שלקחו מרגליות בשותפות וידוע אנל סוחרי מרגליות שמי שיש לו מרגליות בכיסו מרבים להביא לו עוד אחרים למכור ע"כ מיהר ראובן ולקח מרגליות של שותפות הנ"ל לכיסו שאם ימכרם יהיה הריוח לאמצע ואם יזדמן לו לקנות אחרים על ידם יהיה לו לבדו וכן היה שקנה עי"ז אחרים שוב אח"ז רצה שמעון שיתן לו המרגליות ואמר שרוצה למוכרם ונתנו ראובן לידו אמנם לא מכרם שמעון ועיכבם כל ימי השוק ואח"כ נסעו ג' השותפים לביתם ובאמצע הדרך צעק שמעון כי אבד המרגליות של שותפות וגם שלו שנתנם יחד לתוך כיסו התפור תחת הבגד קטן שסמוך לגף ועתה הראה האיך נתקו קשרי התפירה ונפרד הכיס מהבגד לאורכו ולרחבו קרע גדול ונפלו משם המרגליות שלו ושל שותפות ונאבדו ועתה טענו ראובן ולוי לו יהיה כדבריך עכ"פ א"א שיותרו ממילא קשרי התפירה ע"י כובד משא ג' לויט מרגליות של שותפות ויהיה א' משני דברים או שכבר היה נקרע קצת מקודם ואח"כ הוסיף לקרוע וא"כ פשעת במה שנתת צרור נקוב ובשלך אתה רשאי ולא בשל שותפות. או אפשר שלא היה בו שום קרעמקודם אך ע"י הרבה דברים שנתן לתוך כיס מצורף עם המרגליות עי"ז נקרע א"כ פשיטא שפשע במה שהוסיף תת לתוך הנים יותר מהראוי ועכ"פ א"א מבלי שום פשיעה ויהיה כל ההיזק עליו והאריכו בטענותם זה מול זה. ופסק שם דשמטון מחוייב לשלם כל דמי שווים של המרגליות לא כפי הקרן שקנו בזול אלא כפי השווי הראוי לכל הפחות ויסרדו ע"פ פסק הרמ"א הנ"ל דבסתם בלא התנה הוי ש"ח וממילא בנ"ד אפ לו ש"ש נמי הוה כיון דאית ליה הנאה בשמירתו במה שעי"ז עישה לו עין אצל מוכרי מרגליות שמרבים למכור לו ולא גרע ממפקיד מעות אצל חנוני ולא גרע מסרסור וכה"ג כ' מהרי"ק שורש קנ"ה סעיף ג' כו' וכיון דהכא הוי ש"ש וחייב בגניבה ואבידה ופסק המחבר בסי' ש"ג ס"ב אפילו גניבת אונם כ"ש הכא דהוי קרוב לפשיעה כו' והזכיר שם דברי הש"ך שחולק על הרמ"א ודעתו דבכה"ג אפילו ש"ח לא הוי דאינו בגדר שומר כלל ועוד דגם בכה"ג הוי שמירה בבעלים דפטור והוא ז"ל האריך לסתור כל דברי הש"ך ומסיק וכ' וז"ל ודי לנו בזה לקיים דברי הרמ"א ז"ל דעכ"פ ש"ח הוא ולא הוה שמירה הבעלים וממילא בנ"ד אפילו ש"ש נמי הוי וחייב בגניבה ואבידה יעוד שלפע"ד פשע בשמירתם כטענת העוענים עליו כי כשורי לצלמא ולפע"ד אפילו קים לי כהש"ך לא מצי למטען כי נדחו כל דברי הש"ך בראיות ברורות ובלי ספק אילו היה ראה הש"ך דברי הרא"ה ז"ל שבס' ש"מ לב"ק לא היה נחית לכל מה שכתב והיה מודה לדברינו ואף דחיכא עכ"פ מהר"מ מר"ב דס"ל הכי וכמשמעות הרא"ש והרז"ה מ"מ אחר שכבר הכריע רמ"א דלא כוותיה לא נזוז מדבריו ומ"מ הטרחנו לבצוע ולפשר ביניהם עכ"ד ע"ש:
יא סָעִיף י יכולין אחרים לסלקו. עיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' פ" מבואר שם דמ"מ אין יכולין לתובעו מהעבר מה שאכל יותר עד האידנא דכל זמן דלא מחלקי מהדדי דין שותפות להם שיאכל כל אחד כפי רצונו ע"ש:
יב סָעִיף י אלא בדברים בלבד. עיין בתשובת הרדב"ז ח"א סי' שכ"ו מבואר שם דה"ה שיסולק השותף לגמרי מהשותפות נמחל בדברים בלבד. ושם נשאל בראובן ושמעון שנשתתפו כדין לזמן קבוע והתנו שגם אחר זמן אם ירצה אחד מהם לחדש השותפות לא יוכל חבירו לעכב ונשבעו על זה ובתוך הזמן אמר ראובן לשמעין תא ונפליג שאיני רוצה עוד שותפות ונתרצה שמעון והתחילו לחלוק וכשראה ראובן שיש ריוח בשותפותא מר איני רוצה לחלוק ושמעון אומר כבר מחלת השותפות והשבועה וראובן טוען לא מחלתי ואפילו את"ל שמחלתי היינו השותפות שבתוך הזמן אבל אני רוצה לחדש שותפות דמי עדיף מחילתי מהגעת זמן שהייתי יכול לחדש גם עתה אני יכול לחדש. והשיב דהדין עם שמעון דמיד שאמר ראובן איני רוצה עוד שותפות ככר נמחל השותפות והשבועה ואינו יכול לחזור בו דמחילה א"צ קנין. לו יהא שהיה עליו חוב בשטר ומחלו הרי הוא מחול בלא קנין ומה שטען ראובן לחדש שותפות אינו כלום דכיון שאמר איני רוצה עוד שותפות בטל השותפות ותנאי השותפות ועדיף אמירתו מהגעת זמן דאילו הגעת זמן עדיין הוא רוצה בשותפות אבל כשאמר איני רוצה עוד שותפות כבר מחל לגמרי דמשמע לא ישן ולא חדש ע"ש. וכן מבואר עוד מדבריו שם בסי' ש"נ אלא שמחלק שם דהיינו דוקא בשותפין במו"מ שנשתעבד הממון לשותפות בהא מועיל מחילה בדברים בלבד שיסתלק השותף האחר אבל לא באומנין שנשתתפו כו' (הבאתיו לעיל ס"ג סק"ב ועמ"ש שם) ע"ש. אכן בתשובת מהר"ם אלשיך סי' פ' קצת לא משמע כן ושם הוה עובדא בב' שותפים במו"מ ונסע אחד מהם לסחור בעיר אחרת וראה סחורה ולא הוטב בעיניו כ"כ והיה מסתפקאם לקנותה ובא אחד מקרוביו והפציר בו שיקנה אותה ואמר שגם הוא יקח חלק ממנה ונתן לו מעות על זה וכן עשה וקנה מן הסחורה יותר ממה שהי' דעתו מתחלה בשביל חלקו של זה ואח"כ חזר בו הקרוב ואמר שלא יקח חלק ממנה וזה שקנה השיב לו בלשון רכה אה תקח חלק הרי טוב ואם לאו ה' ירחם ולא אזמין אותך לדין על כך ואח"כ בבואם לביתם אמר השותף השני שנשאר בביתו לזה שחזר בו אם שותפי מחל לך חלקך שהוא קרובך אני איני מוחל לך בשום אופן עד שתקבל חלקך ע"פ חשבון והשיב דזה ודאי דלא מהני מחילתו נגד חלקו של זה אלא אפילו הוא עצמו אם רוצה לחזור כעת יכול לחזור בו דלשון זה שאמר ה' ירחם יכול לומר שאין זה כ"א פטומי מילי בעלמא ואפילו אם אמר בפירוש לשון מחילה לא מהני דמחילה לא מהני כ"א בחוב שיש לו על חבירו אבל לא כשיש לו חפץ של חבירו וכן ג"כ בענין זה עש"ה. מיהו י"ל דמהר"ם אלשיך והרדב"ז הנ"ל לא פליגי דודאי גם הרדב"ז מודה דאם יש סחורה השייך לשותפות לא מהני ל' מחילה שלא יצטרך ליטול חלק מאותה הסחור' כמ"ש הרמ"א לקמן סי' רמ"א ס"ב בהגה דלשון מחילה אינו שייך אלא במעות שחייב לו אבל אם היה לוחפץ כו'. רק דהרדב"ז קאמר דעכ"פ חוץ מאותה הסחור' שיש בעין נמחל השותשות וגם המהר"ם אלשיך י"ל דמודה לזה. מיהו כל זה בליכא כתב שותפות אבל אי כתבו שטר שותפות והשטר בידו נראה דתלוי בפלוגתא דסי' רפ"א ס"ב בש"ך סק"ד אי מהני מחילה בתפיס שטרא יכתב הש"ך שם דהוי ספיקא דדינ' ע"ש והגם דבהרדב"ז הנ"ל מבואר להדיא דהיינו אפי' ביש שטר שותפות שהרי כתב לו יהא שהיה עליו חוב בשטר ומחלו כו' מ"מ לדידן הוי ספיקא דדדינ' כמבואר בש"ך הנ"ל כעת יצא לאור תשובת מים חיים ושם בחלק ח"מ סי' י"א עובד' כזו בראובן ושמעון שהיה להם שטר שותפו' באופן המועיל שכל הסחור' יהיה ברשות שמעון והריוח לחצאין אח"כ מחל ראובן לשמעון השותפות בפרהסיא ואחר זה רוצה ראובן לחזור מהמחילה ושמעון אומר שמחילה א"צ קנין וראובן עומד ושטרו בידו וצווח ככרוכיא. והביא שם תשובת הגאון מו"ה חיים ליב איטינגא ז"ל מלבוב שהאריך בראיות דמחילה לא מהני היכא דתפוס שטרא וא"כ בנ"ד אחרי ששטר שותפות נשאר אצל ראובן לא מהני וצ ריך לקיים את השותפית כמבואר בשטר שלהם והרב הגאון מו"ה חיים כהן זצ"ל מסלוצק השיב לו דמן התלמוד אין להכריע כלל בזה כי נמצא כמה ראיות לכאן ולכאן ולכן צריכין אנו למגרר בתר פוסקים האחרונים שמימיהם אנו שותים וא"כ כדאי הט"ז והסמ"ע והב"ש באה"ע סי' ק"ה לסמוך עלייהו שהכריעו דאפילו בדנקט שטרא מהני מחילה ועכ"פ אם ניחוש לדעת הש"ך הוי ספיקא דדינא ולע"ד גם הסמ"ע בסי' י"ב דעתו כן ולכן רמז שם לעיין בסימן רמ"א אבל לפסוק בודאי דלא מהני מיחלה היכא דנקט שטרא אין דעתי מסכמת ע"ש ועמ"ש בסי' י"ב ס"ח ס"ק י"ח ע"ש.
יג סָעִיף י ואם שינה האחד כו'. עיין בתשוכת ח"ס חח"מ סי' קנ"ו מבואר שם דעתו בפשיטות דבכה"ג חייב אפילו היכי שהתחילו להתעסק ביחד דהוה שמירה בבעלים כדלעיל ס"ח ופטור אפילו מפשיעה מ"מ כל הני הוי מזיק בידים ודוקא פשע בשמירה פטור אבל לא מזיק בידים ע"ש. ומדברי הש"ך לעיל ס"ח באמצע ס"ק ט"ז מבואר שמסתפק בזה בענין שותף שמכר בהקפה אי חייב לשלם היכי ששניהם מתעסקים ביחד שכתב שם וז"ל וכן מ"ש הגאונים גבי שותף שמכר באשראי כו' מיירי נמי בענין שהיה השותף מחוייב להתעסק זמן ידוע ואח"כ יתעסק חבירו זמן ידוע או אפשר דמכר באשראי הוא כמזיק בידים ולישנא דפשיעה דנקטו ר"ל פושע ומזיק כו' עכ"ל. אך בתשובת שב יעקב סי' י"א כתב דנ"ל להיכריע כחילוק הב' של הש"ך ממ"ש בש"ע לקמן סימן רנ"א סכ"ו גבי שומר שמסר לשומר אם דרך הבעלים להפקיד כו' והוא שלא ימעט בשמירתו אבל אם מיעט כו' אע"פ שהראשון היה שואל או שוכר בבעלים כו' והוא הרמב"ם פ"א מה' שכירות וכתב הכ"מ שם הטעם משום דהוי מזיק בידים וא"כ ה"ה הכא כו' ע"ש. גם במל"מ פ"ה מה' שותפין דעתו כן דכל המשנה מדעת שותפו שעשה מעשה בידים והפסיד חייב אף היכי דהוה שמירה בבעלים דלא אמרינן פשיעה בבעלים פטור אלא היכי דהי' היזק ע"י שנתרשל שלא שמר יפה אבל אם עשה מעשה והפסידו בידים הוי מזיק גמור וחייב אף בבעלים וכתב דלכאורה תליא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד פ"א מה' אישות דין ט' באשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכתה בתוך ביתה שכתב הרמב"ם דפטורה לא מן הדין אלא תקנה משום שלום בית והראב"ד שם השיג דמן הדין נמי פטורה שהיא פשיעה בבעלים דכל שעה שכיר לה משמע דס"ל להראב"ד דאין חילוק בין פשיעה למזיק בידים גם הה"מ שדחה דברי הראב"ד מטעם דאין שכיר לה אלא בשעה שנתעסק בצרכים משמע דמודה נמי להראב"ד דהא אך באמת י"ל דגם הראב"ד מודה דיש חילוק בין מזיק לפושע אלא שמחלק בין מזיק שלא בכוונה (כאשה ששברה כלים בעת מלאכתה) דאף שחייב מן הדין דאדם מועד לעולם כיון דס"ס הזיק שלא מדעתו הוא בכלל פשיעה בבעלים משא"כ במה שעושה מדעתו כשותף ששינה אף שלדעתו לטובה נתכוון ועשה בשלו נמי הכי והא ודאי שגג בכוונתו מ"מ דין מזיק עניו ושוב הביא דכ"כ מהרש"ך ח"א סימן מ"ה וגם הרדב"ז בתשובה כ"י כתב בפירוש דטעמא דשותף ששינה ומכר בהקפה דחייב היינו משום מזיק ע"ש. גם בס' בית מאיר לאה"ע ס"ס פ' האריך בענין זה וכ' דודאי סברת המל"מ הנ"ל מוכרע דיש לחלק בין פשיעה בבעלים למזיק בידים וביותר להמבואר בש"ך סימן ס"ו ס"ק קנ"ו דכשבעליו עמו לא ה"ל דין שומר אלא כאינש דעלמא א"כ נשמע דמה שמתחייב נמי אינש דעלמא דהיינו מזיק שלא בכוונה חייב נמי שומר בבעלי' ומה שרצה המל"מ לחלק בדעת הראב"ד בין מזיק שלא מדעתו ובין מדעתו הדא דחוק מאד כו' ע"ש עוד דמסיק וכתב מ"מ אחרי שדעת הראב"ד והה"מ דכל עניני שוגג המזיקים בידים מיפטרו מטעם שמירה בבעלים אפשר דהמוחזק יכול לו' קים לי כוותיהו ע"ש היטב. ועיין בס' שער משפט שכ' שמצא בתשובת הרי"ף סי' קצ"א שפסק דשותף שמכר באשראי אם מתעסקים שניהם ההפסד לאמצע דקיי"ל פשיעה בבעלים פטור ע"ש וכן הוא בש"ס פרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ח) כו' ע"ש. ועיין עוד בתשו' שב יעקב שם שנשאל בראובן ושמעון שותפים ושניהם עוסקי' בשותפות והלך ראובן ליריד אחר וקנה סחורה ושלחה לבית' עם לוי שהלך מיריד קודם לו ואח"כ טען לוי שהסחורה נאבד לו מן הסוס שלא בפשיעה והוא ש"ח ופטור ושמעין השותף טוען לרחובן שכל ההפסד יהיה עליו לבד כי מי נתן לו רשות לשלחו ביד אחר ובפרט לוי אינו מהימן לי בשבועה וראובן טוען שעשה לטובת השותפות להקדים הסחורה לביתו למכרם ולדעתו היה לו נאמן וא"כ לא פשע הדין עם מי. והשיב שהדיו עם שמעון מדין שומר שמסר לשומר המבואר בסי' רצ"א סכ"ו אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר דאמר ליה את מהימן לי בשבועה כו' ומכ"ש בנ"ד שמיעט בשמירתו שהשותפין שומרי שכר זה לזה ואף. דהסמ"ע בסי' קפ"ו ס"ק ס"ט רצה מתחלה לחלק דדוקא בראובן שהניח פקדון או משכון ביד שמעון ושמעון הפקודו ביד לוי ונאבד יכול ראובן לומר שמעון מהימן לי בשביעה ולא לוי וכמ"ש הט"ו בסי' ע"ב ורצ"א אבל בשותפות יכול שמעון לומר לטובה כוונתי כו' אבל לבסף מסיק דאין חילוק אלא דאפילו בשותפות הוי דינו כמו שומר שמסר לשומר כו' ואין לומר דבנ"ד יש לפטור לראובן משום דהוי שמירה בבעלים כיון שהתחילו להתעסק יחד. זה אינו דהא כתב בש"ע סי' רצ"א סכ"ו גבי שומר שמסר לשומר אם דרך הבעלים להפקיד כו' והוא שלא ימעט בשמירתו אבל אם מיעט כו' אע"פ שהראשון היה שואל או שוכר בבעלים כו' והוא מהרמב"ם פ"א מה' שכירות ובכ"מ שם כתב הטעם משום דהוי יותר מזיק בידים משפשע וא"כ ה"ה בנ"ד דהשותף הוי ש"ש ומסר לש"ח דמיעט שמירתו הוי כמזיק בידים אפילו בשמ"ב חייב והגם די"ל דהכא לא הו"ל דין מיעט שמירתו לפי הטעם שכ' הה"מ שם דלהכי במיעט שמירתו חייב דע"כ לא אמרינן בשדרך המפקיד למסור לשני שפטור הראשון אלא מפני גילוי הדעת שהוא מאמין להשני וזהו כשהשמירות שוות אבל כשגרע הראשון השמירה. ודאי המפקיד כבר גילה דעתו שהוא חפץ עתה בשמירה מעולה כו' לפ"ז י"ל דהא שייך דוקא בשומר משא"כ בנ"ד שלא שכרו לשמור רק דממילא כיון שהם שותפים נעשים ש"ש זה לזה ח"כ לא הוי גילוי דעת שחפצים דוקא בשמירה מעולה כו' אך באמת בנ"ד בלא"ה הוי כמו מזיק אף דלא מיעט בשמירתו דהא דצריכינן לטעמא דהה"מ משום גלוי הדעת אינו אלא ברגיל המפקיד להפקיד אצל השני דלא הוי הפשיעה אלא משום דמיעט בשמירתו בזה צ"ל משום גלוי דעת המפקיד דחפץ בשמירה מעולה דוקא משא"כ באינו רגיל להפקיד כמו בנ"ד דטוען שמעון דלוי אינו נאמן לי בשבועה דבזה חייב אפילו בש"ח שמסר לש"ש ודאי דהוי כמזיק וחייב אפילו היכא דהוי שמ"ב כו' ומה דהרמב"ם וש"ע לא כתבו שם האי דינא דאע"פ שהראשון היה שואל או שוכר בבעלים חייב אלא בסיפא ברגיל להפקיד ומיעט שמירתו ולא כתבו זה ברישא בלא מיעט שמירתו רק שאינו רגיל להפקיד י"ל דלרבותא כתבו זה בסיפא כו' (עמ"ש בסי' רנ"א שם בד"ה אע"פ והאריך עוד בזה ומסיים לדינא בנ"ד אין שמעון השותף מחוייב לשלם חלקו באותו סחורה בנאבד ע"י לוי בדרך ע"ש:
יד סָעִיף יא ואם התנו ביניהם. עבה"ט עד ואז ב"ד יאמרו לו אם לא תקיים התנאים נבטל השותפות כו'. וע' בתשובת מים חיים חח"מ סי' י"ז אודות שטען השותף השני אמת שבעת התחלת השותפות התנית עמי תנאי יוגמור בפני עדים רק אח"כ בינך ובין עצמי בטלת התנאי ואמרת לי כאשר תעשה עם חלקך כן עשה עם חלקי וכן עשיתי והאריך שם בדין המבואר לקמן סי' רמ"א ס"י בענין אם מחולקין בקיום התנאי וכ' בסוף אבל יראה לי דכל זה אם חלוקון בתנאי דקום ועשה אם קיימו את התנאי או לא אבל אם חלוקין אם ביטלו בודאי דלא מהימן לומר שביטלו כל שאין אמתלא בדבר לומר שביטל ולדעתי הוא גרע מתנאי דשב ואל תעשה ואמר דעבר בפועל דמשמע בש"ע שם דאינו נאמן וכן הוא להדיא בב"ש ס"ס ל"ח וכן בש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק ק"ז דרף אם מכחישו שעבר בפועל אינו נאמן וא"כ כ"ש שאינו נאמן לומר שביטל את התנאי וראיה לזה מאה"ע סי' קמ"א סעיף ס' בהגה כו' ע"ש וע"ל סי' ע' ס"ג סק"א:
טו סָעִיף יא ראובן נאמן במינו. עבה"ט דהש"ך השיג על הרמ"א בזה וכ' שדברי הרמ"א הם שלא בדקדוק כו' עד אין ראובן נאמן לומר ברשיתך פטרתי במגו דלא פטרתי דהוי מגו במקום חזקה כו' וכיוצא בזה הקשה ג"כ הט"ז ונדחק לפרש דברי הרמ"א דמ"ש אבל אם אין לשמעון עדות ר"ל שאין עדות שהחוב לא היה פרוע אז נאמן במגו ע"ש. ועיין בס' שער משפט לעיל סי' ע"ה סק"ה שכ' דהעיקר כהרמ"א דאף אם יש עדות שלא היה פרוע כל שאין עדות שפטרו נאמן במגו ולא הוי מגו במקום חזקה דמי גרע מהלוה עצמו במלוה ע"פ שנאמן לומר מחלתו לי במגו דפרעתי כמ"ש בש"ע סי' ע"ה ס"ז ולא אמרי' חזקה דאין אדם מוחל חובו בחנם משום דדרך ב"א למחול וליתן במתנה זה לזה ואף דהאמת שבמרדכי פ' החובל בשם מהר"ם מבואר כהט"ז וש"ך מ"מ י"ל דמהר"ם בתשו' סובר באמת דגם הלוה גופיה א"נ לומר אתה מחלתו לי במגו כאשר באמת מבואר כן במרדכי פ"ק דב"ב בשם מהר"ם שפסק כן מתחלה (אלא שאח"כ חזר בו) אבל לפי מה דקיי"ל בסי' ע"ה דהלוה עצמו נאמן לומר מחלתו לו במגו א"כ ה"נ ראובן נאמן לומר ששמעון צוהו למחול החוב במגו ולא הוי מגו במקום חזק' כלל וכ"כ הסמ"ע בסי' קכ"ג ס"ק י"א בשם הרשב"א דאם טען ראובן שברשות שמעון מחל להעו"ג נשבע היסת ונפטר וע"ש וע"כ מיירי בגוונא דאית ליה מגו וזה ראיה לפסק הרמ"א ז"ל והאריך בזה ע"ש. וע' בס' נה"מ כאן שתמה ג"כ בזה וכ' ליישב דהכ' מיירי שטוען שציוה לו לפטור החוב בשם השליח כגון שהשטר נכתב על שמו או בחוב בע"פ והוא בעצמו עשה החוב דל"ש שום החזקת טובה מהמלוה למלו' כיון שסובר הלוה שהפטור לא בא מהמלו' אבל אם טוען שצוה לו למחול בשם המלוה נאמן כשיש לו מגו ע"ש. ואיני מבין דאכתי קשה על הש"ך מנ"ל לאוקמי דברי הרמ"א בכה"ג ולהקשות עליו הו"ל לפרש דברי הרמ"א בטוען שפטר בשם המלוה ולא קשה כלל ומצאתי בס' בית מאיר לאה"ע סי' קמ"א סי"א באה"ד שהקשה ג"כ כנ"ל דמאי שנא מהמלוה עצמו שנאמן לטעון מחלתו לי במגו וכ' ליישב בסיגנון אחר דבאמת גרע מהלוה עצמו דדוקא במוחל עצמו י"ל דהוי כמתנ' משא"כ בשולח המחילה ע"י אחר והברירה ביד השליח אם רוצה פוטר ואם רוצ' מעלים הענין ממילא אין כאן החזקת טובה מהלוה. להמלוה אלא העיקר להשליח כו' ע"ש ומשמעות דבריו דאפילו אם פטר השליח בשם המלו' מ"מ כיון דעיקר החזקת טובה להשליח שייך חזקה אין אדם מפסיד שלו בידים לפ"ז שפיר הקשה הש"ך אך קשה לדברי הב"מ מדברי הסמ"ע דסי' קכ"ג הנ"ל דהא התם מיירי בשליחו אפ"ה כ' הסמ"ע שנאמן לומר ששמעון צוהו למחיל. ואפ"ל דשם מיירי באין ידוע שעדיין היה חייב לו העו"ג ומש"ה שפיר נאמן כמבואר בש"ך כאן וצ"ע:
טז סָעִיף יב הפסיד לעצמו. עבה"ט ועיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' קס"ו אודות מוכרי סוסים שעשו שותפות והניחו מעות יחד תוך כיס אחד לנסוע קצת מהם על איזה מו"מ ואח"כ נתאספו השותפים ושלחו לאחד מהן ע"י שליח חלק מעותיו שאמרו שעמדו על החקירה שא"א לעשות מו"מ הלז ואותו שותף לא רצה לקבל חלק מעותיו שחשדם ששיקרובו וכן היה אמת שהרי קודם שחזר השליח כבר נסעו מהם על המו"מ הלז ולסוף לא נעשה והיה להם הוצאות והיזק בחנם על הדרך ותובעים לזה השותף שיהיה לו חלק בהפסד הוצאות והלה אינו רוצה ליתן כיון ששיקרו בו והשיב אלמלי בא דין זה לפני הייתי דן אותם השותפים להפסיד כל ההפסד מכיסם דהא מבואר בח"מ סי' קע"ו דשותף ששינה יש לחבירו חלק בריוח ולא בהפסד וכן אם עשה סחורה בנבילות וטריפות ההפסד עליו לבד כיון שעשה מאיסור ובנד"ז גם כן עשו איסור לשנות דיבורם והשותפות שעשו וקיימו בלטותא דרבנן מי שפרע כו' כדאי היו לחוב בעצמן להפסיד וטובה היא לגבייהו דשקלו למטרפסייהו בהאי עלמא ימצא דשותף הזה פטור מהפסד והכי דיינינן להו ולכל דכוותייהו מכ"ל וצ"ע:
יז סָעִיף יב צריך לחלוק עם חבירו. עבה"ט שכ' והש"ך השיג על הרמ"א כו' וע' בתשו' ח"ס תח"מ סי' מ"ז ע"ד ראובן ושמעון שותפים וראובן לוה מעות מעובד כוכבים להשותפות וטעה העובד כוכבים ורצה שמעון שיחלק עמו ראובן בריוח ההטעאה. והביא דברי התומים בסי' ס"ב שכ' לתרץ קושיית הש"ך על הרמ"א דבסי' ס"ב מיירי שאמר להדיא לעצמו כוונתי והכא מיירי בסתם ודברי קצה"ח שדחה זה דאי נימא בסתם הוא לשותפות לא מצי לומר לעצמי והוא ז"ל כ' שדברי התומים נכונים כו' (עמ"ש בסי' ס"ב ס"ק ב') ושוב כ' דנ"ל תירוץ אחר דהנה הש"ך בסי' קע"ו שדא ביה נרגא בלא"ה דבהגמ"ר מבואר דבעל העיטור חולק ומפרש הירושלמי דבלשון תימה קאמר כו' ולולא שאיני כדאי הייתי אומר הא דפשיט' להירושלמי ומתמיה איך יחלוק עמו היינו באח עם אחיו דכן מבואר בירושלמי דמיירי מאחים בתפוסת הבית שלא נשתתפו מרצונם אלא שעד ג' דורות נשארו בתפוסות כמו שהיה בחיי אביהם וממילא הכל בשותפות ואם כן דיו שיהיה כאילו אביהם קיים ומניאת בניו הגדולים אינם שלו מן הדין אלא מתקנת חכמים הואיל וזן אותם יתר על חיובו ומש"ה בתו הניזונת מן האחים מציאתה שלה כיון שמחוייבים לזונה כמו שביאר בסמ"ע סי' ע"ר סק"ב והוא ש"ס ערוך פ' נערה וה"ה אחים הניזונים מתפוסת הבית אין המציאה לאמצע משא"כ שותפים שנשתתפו לרצונם נשתעבדו זה לזה אפילו למציאה ולגניבה ואם כן י"ל ע"כ לא פליגי ר"ח והעיטור בפי' הירושלמי אלא באחים אבל בשותפים שלא נזכר בירושלמי גם העיטור מודה לר"ח וצדקו דברי רמ"א (דלא קשה מסי' ס"ב דהתם מיירי באחים) ואם כן בנ"ד היה צריך לחלוק עמו ומ"מ מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה להוציא ממון נגד הש"ך אך איתפס לא מפקינן מיניה עכ"ד ע"ש:
יח סָעִיף יב חבל אם חלק כו'. וכן אם קנה כו' ההפסד ג"כ לאמצע. עי' בתשובת מעיל צדקה סי' ט"ו שכ' דין זה צע"ג דהרי בס"ס קע"ז הביא הב"י (ובש"ע שם) תשובת הרשב"א שאם אמר שותף לחברו גנוב וכל נזק שיגיע לך אשלם לך פטור אין וה שלוחו לדבר עבירה ובמה נתחייב לו ואע"פ שנהנה מאותו הגניבה פטור דמצי א"ל בהתירא ניחא לי כו' ומה דהסמ"ע שם רוצה לפרש דהתם קאמר שלא יפסיד כל ההפסד אבל חלקו עכ"פ צריך ליתן לו אני אומר דא"א לפרש כן כו' ומה דהלבוש שם מחלק דהתם מיירי שעדיין לא חלק עם שותפו הנה לשון התשו' לא משמע הכי שהרי כ' אע"פ שנהנה כו' ומה שהוציא רמ"א האי דינא מתשובת ב"ז סי' ש"צ אין נראה כלל למעיין שם דהתם מיירי שהשותף שקנה הגניבה לא ידע שהיתה גנובה ובהיתר קנאה לכך כיון שנטלו חלקם בריוח חייבים לשלם חלקם בעלילה כו' ועוד נראה דשם היה אפשר שיגיע העלילה גם לחבירו כדמסיים שם בתשו' שהציל עצמו ושותפיו מהפסד הסכנה כו' אבל בנד"ז שגנב או קנה גניבה וידע בעת קנינו שהיא גניבה אין לך שינוי גדול מזה דהפסיד לעצמו ואם יהיה ריוח נוטל בריוח חלקו כ"ז שלא נודע שהיא גניבה כו' וכן נ"ל ג"כ באם שינה לקנות חטים במקום שעורים שאם מתחלה היו חושבין שיהי' ריוח בדבר ואח"כ נמצא שיהי' הפסד יוכל אח"כ לומר הפסדת לעצמך אע"פ שמתחלה התרצה ליקח חלקו הריוח שחשב שיהיה בו (ר"ל באם שלא נתרצה לגוף הקניה) חא"כ שנפסד אחר שבא לידו חלק הסחורה שמגיע לו או הוזלה אח"כ אז ההפסד עליו אדר שקנה את חלקו נמצא שברשותו הוזלה אבל דבר שנתגלה הפסדו למפרע לא כו' ואין הנידון דומה למ"ש הטור בשותף ששינה ואח"כ הסכים למעשיו דא"צ קנין ופטור דש"ה דאילו מתחלה צוהו בכך הי' נעשה שלוחו אבל באיסורין דקיי"ל אין של"ע לא מהני צוויו והסכמתו וכן נראה מדברי תוס' ב"ק ע"ט כו' וכ"כ הכ"מ פ"ב מה' גניבה כו' ומכ"ש במי שלא צוה לו לגנוב והלך הוא וגנב אלא שחלק אח"כ שותפו עמו ובא עלילה עליו א"צ שותפו ליתן להפסדו כלום כפשטות לשון הרשב"א הנ"ל רק דמ"מ צריך להחזיר לו חלקו מה שלקח ממנו מן הגניבה כו' ומכ"ש באשה שקנתה גניבה שלא בידיעת בעלה אף שלקח מה שהרויחה זהו קנין ממילא דמה שקנתה אשה קנה בעלה ואין זה דומה כלל לשותף כו' עכ"ד ע"ש עוד (והובא בפ"ת לא"ה סי' ע"ח סק"א) וע' בס' שער משפט סק"ג מענין זה:
יט סָעִיף יג למקום פלוני. כ' בס' נה"מ נראה דאם השוק קרוב למדינה דיכול להוליך וכדלעיל סי' ק"ט ס"ג ע"ש:
כ סָעִיף יד ואין חבירו יכול לעכב עליו. כ' בס' שער משפט ונראה דאם חבירו עיכב עליו מלמכרם מפני שהי' סבור שיתייקר הסחורה ואח"כ הוזלה פטור מלשלם ההיזק כו' ואף אם מכרה אח"כ בלתי ידיעת חבירו כשער הזול מ"מ פטור ול"ד לסי' שס"ג ס"ב כו' ואף דבתשובת הרדב"ז ח"א סי' שצ"ט השיב על נידון כזה דאם ההיזק הוא ברי כגון שהגיע זמן מכירת הסחורה והדבר ידוע שבאם לא תימכר באותו זמן תיפחת מדמיה מנד שירד השער ותוזל חייב לשלם משום דינא דגרמי כו' אין סתירה מדבריו לדברינו דשאני התם דהעיכוב לא היה לטובה ודמי למטמא במזיד אבל היכא דנתכוין לטובה שהיה סבור שיתייקר הסחורה י"ל דדמי למטמא בשוגג דלא קנסוהו חז"ל כו' שוב מצאתי בחידושי הראב"ן פ' השואל שכ' ג"כ הכי כו' וכן פסק בתשובת מהרי"ט חח"מ סי' ק"י עכ"ד ע"ש ועמ"ש לעיל סי' זה ס"ו סק"ח בשם תשו' נו"ב תניינא סי' ל"ח שכ' שם וגם חולי לטובה נתכוין כו' ע"ש:
כא סָעִיף טו וא"י לחלוק עד שיגיע הזמן. ומבואר ביו"ד סי' קע"ז סל"ה דאף אם יאמר אני אקבל אחריות בחצי שלך ואם תפסיד אני אשלם לך אין שומעין לו משום דמזלא דבי תרי עדיף ע"ש. ועיין בתשובת צ"צ סי' צ"ט אודות שלשה שלקחו בשותפות סחורה בהקפה על משך שנה תמימה והתנו ביניהם שכל השנה יהיו מתעסקם שלשתן ועתה רוצה אחד מהם למכור חלקו לאחר ורוצה לשאר עמהם בכל התעסקות ובכל אחריות כבראשונה ואלו השנים מוחים וטוענים שחוששים שיתעצל בעסקם כיון דלא מעלה ולא מוריד לו בין יהיה ריוח או הפסד והשיב דהדין עם שני השותפים שיכולים לעכב כיון שהכל יהיה שייך ללוקח חיישינן שיתעצל בעסק וראיה מב"ק דף קט"ז ע"ב (בש"ע סי' ער"ב סט"ז) כו' ע"ש (וכ"כ בתשו' עבוה"ג ס"ס ט"ו ע"ש) . וע' בס' שער משפט שהביא וכ' שדבריו נכונים. וכ' עוד וז"ל אך אם א' מהשותפים רוצה למכור חצי חלק ולאחר ולשאר באחריות ובהתעסקות עלכל החלק כבראשונה צ"ע אם יש לדמותו לההוא דסי' ער"ב סט"ז דיכולין לומר לו אם יהיה לך חלק גדול תתעסק יותר בהשותפות ותשמרנו יותר אמנם אם רוצה למכור חצי חלקו לאחר באופן שגם האחר יתעסק בהשותפות בזה נראה ברור דהאחרים יכולין למחות דיכולין לומר אין רצוננו להיות הרבה דעות במו"מ ושמא יבא היזק מזה וראיה ממשנה פסחים פ"ט ע"ב הממנה עמו אחר בחלקו כו' וכ"ש בשותפות במו"מ דשייך לומר הכי כן נ"ל עכ"ל. והנה מ"ש דאם הוא באופן שגם האחר יתעסק בזה נראה ברור כו' לא ידענא מה חידש בזה דהרי זה נכלל בדברי הרמב"ם והש"ע לעיל ס"י ולא ישתתף בה עם אחרים כו' עי' ביאור הגר"א ז"ל שם אות נ"ב שציין להך דפסחים פ"ט מ"ב הנ"ל. והגם דבט"ז שם משמע קצת דמטעם אחר הוא מ"מ פשיטא דגם זה בכלל וצ"ע:
כב סָעִיף טו ולא מהשכר. עבה"ט וע' בתשו' חמדת שלמה סי' ט' שהאריך בענין זה דרווחא לקרנא משתעבד עש"ה:
כג סָעִיף טז שהיה בחלקותה הפסד. בתשו' לתם רב סי' קי"א (הביאו בס' שער משפט) כ' דדין זה הוא אף בקבעו זמן והגיע הזמן מ"מ אם היה בחלוקתה הפסד צריכים למכור הסחורה ביחד דמסתמא כי נשתתפו לא נשתתפו באופן שיגיע הפסד לשותפות אלא לתועלת השותפות וכיון דהתועלת הוא שלא לחלוק את הסחורה עד שימכרו אותה ודאי כן הי' דעתם מתחלה ע"ש:
כד סָעִיף יח בפחות מג' לא עשה כלום. כן הוא לשון הרמב"ם והטור בסל"ב ולשון זה אפשר לפרש דהיינו באם הסחורה בעין צריכין לחזור ולחלק ונ"מ אם נתייקרה או הוזלה הכל לאמצע אבלאילו מכרו הסחורה והרויח או הפסיד אח"כ במעות חלקו מחיר הסחורה אין לזה על זה כלום אולם דברי הסמ"ע ס"ק מ"ז שהביא על זה לשון הטור בסל"ד שכ' ואם חילק בלא דעת חבירו והרויח או הפסידא הכל לאמצע כאילוי לא חלקו עכ"ל לשון זה מבואר יותר דהוי ממש כקודם חלוקה ואפי' אם הרויח או הפסיד במעות מחיר הסחורה הכל לאמצע אמנם בתשו' שבו"י ח"א סי' קס"ב האריך לתמוה על הסמ"ע בזה וכ' דאף דכן משמע מלשון הב"י שהבין כן דעת הטור מ"ש בסל"ד ואם חילק בלא דעת חבירו כו' הוא בחדא מחחא עם מ"ש בסל"ב דמיירי בנשתתפו סתם או לזמן ונשלם הזמן וכ"מ מדברי הרמ"א בהגה ומדברי הב"ח ותשו' לחם רב סי' קי"ב ותשו' רש"ך ח"ב סי' ענ"ז המדקדק בלשון הטור יראה שאינו כן רק דהטור בסל"ד מיירי בתוך זמן וקאי אמ"ש בסל"ג בשם הרמב"ם והראב"ד שתוך זמן השותפות אין א' יכול לחלוק בלא דעת חבירו ע"ז כ' הטור ואם חילק בלא דעת חבירו כו' ולזה לא הזכיר כאן אם חילק בפחות משלשה משום דכאן דאיירי בתוך זמן אף שנעשה החלוקה בפני שלשה לא מהני והוי ממש כקודם חלוקה אף לענין אם הרויח אח"כ במעות מחיר הסחורה אבל מ"ש הטור תחלה בסל"ב אחד שבא לחלוק בלא דעת חבירו חולק בפני שלשה זה מיירי בנשתתפו סתם או לזמן וכלה הזמן דכל א' יכול לחלוק אף שאין חבירו רוצה בכך אך שאין לחלוק בדבר שצריך שומא אם לא שחבירו מרוצה בכך או שנעשה בפני שלשה בקיאין בשומא ע"ז שפיר כ' הרמב"ם והטור דאם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום ר"ל דהחלוקה בטילה אם הסחורה עדיין בעין ונ"מ לענין יוקרא וזולא אבל אם מכרו השחורה והרויח או הפסיד אח"כ במעות אין לזה על זה כלום כיון שכבר נתבטל השותפות ולכן לא כ' כאן הטור כלום מהריוח וההפסד כדלקמן וכ"ז ברור כוונת הטור ואפשר דגם הרמ"א שהבין דברי הטור בחדא מחתא מ"מ סובר דהא דהריוח או הפסיד הכל לאמצע היינו אם הרויח או הפסיד בסחורה עצמה ולא שהרויח אח"כ בממון מחלקו וכן הדעת נותן כיון שמכר הסחורה זוזי כמאן דפליגי דמי כיון שכבר נתבטל השותפות וכן נראה מדוקדק בלשון הש"ס מקור דין זה בכתובות דף צ"ח דאמרי לה מאן שם ליך כי האי דההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי כו' אייקר כו' וחילוק דבר זה מבואר להדיא בס' תמים דעים סי' ק"ס בשם ר"י דאם זה שחלק בלא דעת חבירו מכר אותו יין והרויח באותן מעות מסתבר לר"י דלא מצי תבע ליה דלא גרע משאר גזלנים כי' ואף דהתמים דעים בעצמו שם מסיק וכ' דנ"ל דיהיב פלגא רווחא שזה לא נתכוון לגזול אלא סבר שתהא חלוקת הרויח לשניהם כו' אין סברתו מוכרחת כלל ועכ"פ מידי ספיקא דדינא לא נפיק ויכול השותף המוחזק לומר קים לי כדעת ר"י דמסתבר ליה דלא מצי תבע ליה ולפי מה שבארנו גם דעת הרמב"ם והטור כן הוא. והגם דגבי שותפין קשה לומר קים לי כמ"ש בתשו' מהר"א ששון סי' קי"ג לפי שהכל בחזקת שניהם היינו דוקא בדבר הידוע לשותפות אבל לא בריוח דאתיא לאחר מכאן כו'. וכ' עוד דאף אם יאמר האומר דדעת הרמב"ם והטור כמסקנת התמים דעים דאפי' בנשתתפו סתם הוי ממש כקודם חלוקה גם לענין אם הרויח במעות מחיר הסחורה מ"מ היכא דנשתתפו לזמן ועבר הזמן דמיד שכלה הזמן לא הוי ממון השותפות רק בפקדון אצלו ודאי פשוט דעת הרמב"ם והטור דהריוח שהרויח אח"כ בחלקו בממון הכל שלו וכן מוכח להדיא בתשובת מהר"ם אלשיך סי' ק"ז שמפרש כן דברי הטור ולזה נוטין ג"כ דברי מהרי"ט ח"א סי' ק"מ וכ"נ דעת מהר"מ די בוטין סי' ח' ואין סתירה לזה מדברי הט"ז ביו"ד סי' קע"ו סק"ל במקבל עסקא מחבירו על זמן ואחר זמן פרעון עיכב המקבל אצלו המעות כו' דשאני התם דעיקר המעות בתורת הלואה אתי לידו דמיד ככלות הזמן ה"ל להביא מעותיו לשלם ומדלא שילם אמרינן דדעתו כמעיקרא שיהיה העסק בידו משא"כ בשני שותפים לריוח ולהפסד על שניהם מוטל ככלות הזמן לחלוק או להתקשר מחדש וכל שלא קישרו מתדש הוי כפקדון כו'. ע"פ הדברים האלה בנדון שנשאל שם אודות יעקב שהיה לו שותפות עם שני בניו ראובן ושמעון ומת שמעון והניח בנים קטנים והעמידו ב"ד אפטרופוסים ד' אנשים דהיינו יעקב וראובן שהמה יקחו אצלם כל ממון היתומים ויתעסק בהם ראובן בשותפות כי הוא המוציא והמביא ועוד שני אנשים אחרים שהמה יפקחו היתומים ועשו האפוטרופסים שותפות והתקשרות חדש על זמן מה וככלות זמן השותפות הודיע ראובן לאביו שאינו רוצה עוד לקיים השותפות והודיע ג"כ להרב מדינה כאשר יש לו רשום בכתב אמת אך להיתומים ולשני אפטרופסים אחרים שלא היו עמהם באותו פעם במדינה לא הודיע ועשה חלוקת שותפות מיום כלות הזמן בענין זה שעשה חשבון גמור כל מה שיש סחורה או מעות וחובות וכל הממון שיבואו ישלמו החובות והמותר יחלקו כפי החלוקה שביניהם וחלק שיהיה שייך להיתומים יתעסק בו כאפטרופס שעוסק ומלוה לטובת היתומים יעכשיו רוצים היתומים לעורר שיתן מהריוח שהרויח אח"כ בחלקו כיון שלא נעשה החלוקה בב"ד ובידיעת כל אפטרופסים והיתומים אם יש ממש בדבריהם או לא והעלה דבנ"ד היה אפשר לומר דאפי' אם חלק הסחורה שלא מדעת היתומים וכל האפטרופסים והב"ד מ"מ יכול ראובן לומר קום לי כדעת הפוסקים שסוברים כל שלא נתיקרה הסחורה עצמה הריוח שהרויח אח"כ בממון מחור הסחורה לעצמו וכדעת ר"י שבתמים דעים וכן משמע דעת הרמב"ם והטור וכ"ש שבנדון זה נשתתפו לזמן וכבר עבר הזמן דאמרי' דהשותפות בטל מאליו והוי רק כפקדון כו' ובר מן דין בנד"ז אין צורך לכל זה דהא הודיע הדבר לב"ד (הרב מדינה) וגם השותף עצמו ואביו הם הם עיקר אפטרופסים ולא חלקו הסחורה רק כל מעות שבא מעסק השותפו' נטל חלקו וחלק היתומים הלוה לטובתם ולפקח בעסק היתומים כאפטרופס פשיטא דאין לפקפק בחלוקה זאת אף שלא הניח המעות בב"ד כיון שהוא עצמו אפטרופס ואביהן של יתומים כו' והאריך בזה ומסיים דאין שום תביעה על ראובן רק מחמת שבועת שותפת גם החלוקה זו בכלל עכ"ד ע"ש באריכות:
כה סָעִיף יט השותפות. עבה"ט עד ונרא' דה"ה היורשים יכולים לחזור בהן כו' ועיון בס' מעין גנים שכ' ונ"ל דאם לא חזרו ונמשך העיסקא גם אחר מיתת אביהם אצלם מחוייבים היורשים ליתן להנותן חלק מהריוח שהיה אח"כ כו' וכל זה בידעו מהעיסקא ולא החזירו אבל בלא ידעו כלל ודאי דלא נתעסקו בשבילו כו' עש"ה וע' בזה בספרו עצי לבונה ביו"ד סי' קע"ז סעיף ל"א באורך. וע' בתשובת אבקת רוכל למרן הב"י ז"ל סי' קל"ו איתא שם שאלה ממהר"ר יצחק אשכנזי המקובל האלקי זצוק"ל וז"ל השאלה ילמדנו רבינו שמעון לקח מראובן מנה בתורת עיסקא וקנה בהם סחורה והוליכה בים ברשות ראובן ויהי בדרך מת שמעון והטילוהו אל הים וראובן לא נמצא עמו שם שתחזיר לו העיסקא ואחרי כן טבעה הסחורה או נפסדה אם יגבה ראובן חצי העיסקא או הפחת מיורשי שמעון הואיל ומחציתה מלוה או נימא כיון שהדין הוא שמשעה שמת הדרא למרא אין על יורשי שמעון כלום וכן אם לא נטבעה רק שהגיע אל ארץ נושבת ונמכרה הסחורה ועלה ריוח עשרים דינר מהו כו' והשיב לו בזה"ל מתוך שדבריך ערבים עלי אמרתי לישא וליתן בדבריך כ' כת"ר או נימא כיון שהדין הוא שמשעה שמת הדרא למרא אין על יורשי שמעון כלום נראה שכוונת למ"ש הרמב"ם ז"ל סופ"ה מה' שלוחין ושותפין אחד מן השותפין או מן המתעסקין שמת בטלה השותפות או העסק כו' ועלה בדעת כ"ת לומר דממילא הדרא עיסקא משעה שמת ואין הדבר כן אלא היינו לומר שאם רצה השותף או המתעסק החי לחלוק הרשות בידו ואינם יכולים לעכב על ידו כי' ולענין הדין הדבר פשיט כמ"ש דלא יצאו היורשים ידי חובת החלק שהוא מלוה עד שיגיע ליד ראובן הילכך אם טבעה הסחורה או נפסדה גובה ראובן מיורשי שמעון דמי חצי העיסקא שהוא מלוה ואם לא טבעה רק הגיע אל ארץ נושבת ונמכרה הסחורה ועלה הריוח עשרים דינר חולקין הריוח ראובן ויורשי שמעון שמאחר שכשמת שמעון לא ביטל ראובן את העיסקא הרי מן הסתם יורשי שמעון במקומו להפסד ולרויח ואיכא לדמויי קצת להא דאמרינן בפ' הגוזל (בבא קמא דף קי"ב) הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה והולכים כל ימי שאלתה עכ"ל. ולכאורה נ"ע אי נימא דזה דמי להא דהניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כו' א"כ הא שם הדין דאם מתה אין חייבין באונסיה וכמ"ש בש"ע לקמן סי' שמ"א ס"ג אך באמת לק"מ דשם הטעם דלא רמי חיוב אונסין על השואל עד שעת אונסין וזה לא שייך כאן בפלגא מלוה דרמי חיוב אונסין מיד משעת קבלת המועות. ומ"מ דין זה של מרן ז"ל נ"ע רב. ועיין בתשובת שבו"י ח"א סי' קס"א שכ' על דין זה דא' מן השותפים שמת בטלה השותפות דאף אם מפורש בשטר שותפות שהשותפות יתקיים מעתה ועד עולם מ"מ מידי ספיקא דדינא לא נפיק ותליא במחלוקת רש"י ותוספות ר"פ הכותב כו' וא"כ אין יכולים היורשים לכוף לקיים השותפו' אם לא שמפורש בשטר הוא וזרעו אחריו עד עולם עש"ה:
כו סָעִיף כ וכשיפרעו החובות. עיין בנ"צ בענין ראובן ושמעון שותפים שחלקו ונשאר שמעון בהעסק ונשאר להם חוב אצל לוי עשרה זהובים ואח"כ בא לויאצל שמעון ונתן העשרה זהו' ולקת עוד סחורה בעד עשרה זהובים ועתה טוען ראובן שכבר פרע לוי החוב ויש לו ליטול החצי ושמעון טוען שהחוב עדיין עומד אצל לוי כמקדם ואלו העשרה זהובים נתן לו עבור הסחורה שלקח מחדש. וכתבתי שם דמסתבר שהדין עם ראובן עש"ב:
כז סָעִיף כג המקבל יכול לחזור בו. עיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' קפ"ד שפסק בשטרי עיסקות הנהוג כעת אין הלוה יכול לחזור מהעיסקא תוך זמן וכמ"ש הש"ג פ' הגוזל בתרא הובא בסמ"ע ועש"ך לעיל סי' ע"ד ס"ג שההלואות שעושין בזה"ז בעלי חנויות כו' מצי המלוה לעכב מלקבל הפרעון כו' ולא קשה ממ"ש כאן דהמקבל יכול לחזור בו כדין פועל דהכא מיירי בעיסקא גמור שמשועבד המקבל העסק להתעסק בו אבל בשטר עיסקא הנהוג כעת שנותן לו דבר קצוב בלא חשבון כלל רק שהברירה בידו אם ירצה לישבע בכל חודש שלא היה ריוח א"כ אין כאן עבדות כלל וא"י לחזור בו רק צריך לקיים אותה עד תשלום הזמן שקבע בשטר ובר מן דין הא דעת הריטב"א בשם רבותיו גם בפועל שיכול לחזור בו דוקא באמירה בלא קנין ואף שהש"ך בסי' של"ג ס"ק י"ד השיג עליו אין דבריו מוכרח ם כלל כו' (עמ"ש בסי' של"ג ס"ג סק"ה) ובפרט בשטרי עיסקות פה שהוזכר שנשבע ע"ז בפועל ממש דודאי אין יכול לחזור בו כו' עכ"ד ע"ש. והנה מה שהרב שבו"י תמך יסודו על דברי הש"ג הנ"ל באמת התומים בסי' ע"ד סק"ו מדחה להך דינא דהש"ג מכח דינא דהכא ועוד מטעמים אחרים ומסיק דדין הש"ג אין לו שורש ועיקר ופשיטא דיכולים בעלי חנויות לחזור בהם ע"ש גם בס' שערי דעה ה' רבית סי' קע"ז סל"ו כתב ומכאן נראה דבשטרות שלנו שעושין עצה"ט וכותבין דבר קצוב למאה על משך שנה תמימה אם בא הלוה בתוך הזמן לפרוע הקרן והרוחים שעלה עד אותו זמן הרשות בידו ותמה שם על הש"ג שהביאו הסמ"ע והש"ך בסי' ע"ד הנ"ל וכתב ליישב דמיירי שבעלי החנויות רוצים לפרוע בתוך הזמן מפני שאינם רוצים ליתן כ"כ ריוח כמו שקצבו רק פחות מזה ובכה"ג שהפועל רוצה לחזור מחמת יוקר א"י לחזור כמ"ש הרמ"א בסי' שנ"ג ס"ד בהגה ולכך קמ"ל הש"ג דבכה"ג א"י בעלי החנויות לחזור בתוך זמן ע"ש. אמנם הנכון מ"ש בזה בנה"מ סי' ע"ד סק"ד דעיסקא שעושין בזה"ז שמפשרין עצמן עם המקבל ליתן עשרה למאה לשנה כשחוזר בו הלוה נהי דיכול לחזור מלהתעסק מ"מ מחוייב ליתן כל דמי הפשר מכל השנה וכשאינו רוצה ליתן כך מחוייב לבא לחשבון ולישבע כמה הרויח בזמן זה וליתן החצי וא"י לומר אתן לפי ערך כיון שהזמן איקבע נמי טובת המלוה יכול המלוה לומר נתפשרתי בסך זה רק משום טובת קביעת זמן שהוקבע לטובתי ע"ש והגם שזה רחוק קצת בכוונת הש"ג אך לדינא הוא נכון. וכיוצא בזה כ' בתשובת בית חפרים חח"מ סימן י"ז בתשובת הגאון מו"ה סענדר ז"ל ובענין שטר בעיסקא אם המקבל יכול לחזור יש חילוקים בדבר באם שהעיסקא הוא בדרך זה שהזמ"פ הוא לשנה והרווחים כתוב בו בדרך משל ג"פ לשבוע או כך וכך לרבע שנה או לחודש אזי יכול לחזור בו אף בתוך שנה וא"צ ליתן הרוחים רק עד הפרעון או רבע שנה או חודש אבל אם כתוב בו דרך כלל עשרים למאה לשנה אינו יכול לחזור בו אא"כ יתן הרוחים או ישבע שלא הרויח עשרים למאה לפי היתר אחד בנחלת שבעה שבתחלה יעמוד באחריות המלוה עד שיעלה כ"כ רווחים וכל הרווחים יהיה למלוה ואח"כ יהיה באחריות הלוה וכל הריוח ללוה א"כ יוכל להשביע שמא הריוח ואין כאן מ"ש בשבו"י ח"ב עכ"ל (ועיין בתשובת ח"ס חח"מ ס"ה קמ"ד הובא קצת לעיל סי' ע"ח ע"א סק"ג): ומ"ש השבו"י הנ"ל בסוף דבריו ובפרט בשטרי עיסקות פה שהוזנר שנשבע כו' הנה הוא עצמו ז"ל בח"א ס"ס ו' כתב בענין ש"ץ שרוצה לחזור תוך זמן שכירתו והקהל עוענין שנתקשר עמם בשבועה בודאי אם נעשה השבועה בפועל ממש א"י לחזור בו אבל אם לא נתברר שנעשה השבועה בפו"מ רק שכתוב בשטר שנשבע אפשר דלא הוי שבועה ע"ש ועמ"ש לעיל סי' מ"בס"ז סק"ד:
כח סָעִיף כד אין שותף שני יכול לתבעו בשבועה עיין בתשו' ושב הכהן סי' נ"ח אודות שהשותף שני קודם שהלך מביתו מיחה בו שלא יעמוד עם האחר בדין עד שיבוא הוא וזה השותף לא השגיח עליו ועמד בדין ונפסק מב"ד שהאחר ישבע שבועת שותפות ונשבע לו. ועתה בביא השני רוצה להשביעו פעם אחרת. והעלה שיש פלוגתא בדין זה כי מדברי הרמב"ם פ"ב מה' מלוה דין ג' והטור בסי' צ"ט נראה דס"ל דהא דאמרינן שבועה לאחד שבועה למאה היינו דוקא היכי דשייך לומר שליחותיה קא עביד ולכן הוצרכו לומר גבי שבועות אין לי שא"צ לישבע לכל אחד משום ששבועה זו תקנת הגאונים הוא ואין מדקדקין בה דבאו לומר אפילו היכי דל"ש שליחותי' קא עביד כגון שבא בע"ח אחר ממקום אחר שלא היה נודע כלל שנשבע וכיוצא בזה כו' וא"כ בנ"ד דלא שייך לו' שליחותיה קא עביד כיון שמיחה בו ושבועה זו שבועת המשנה לא אמרינן ביה שבועה לאחד שבועה למאה וצריך לישבע פעם אחרת אבל מתשובת הרשב"א שהביא הב"י בסי' פ"ז גבי נשבע שלא בפני התובע מבואר להדיא דס"ל דבכל ענין אמרינן שבועה לא' שבועה למאה והאריך בזה ומסיק דצ"ע למעשה עיין שם:
כט סָעִיף כח לעצמי אני מציל. עבה"ט דהסמ"ע כתב שצריך שיאמר כן בפני ג' כו' והש"ך חולק כו' ועיין בתשובת נו"ב חח"מ סי' ל' אות כ"ז שכ' על נידון דידיה וז"ל וממילא קם דינא דלדעת הש"ך בסי' קע"ו ס"ק מ"ה נאמן הקצין ר"ו לומר שאמר לעצמי הצלתי ולא עוד אלא שאפילו לדעת הסמ"ע שם ג"כ אין הנידון דומה דשם שותפים נינהו באותו חוב עצמו ואין בכחו לחלק בלי דעת חבירו דאמרינן מאן פליג לך אבל כאן אף שנתחייב ר"ו להתעסק ולגנות חובותיהם ולעשות כל הפעולות כמו בשלו מ"מ לא נשתתף עמהם וכל חוב של כל א' הוא מיוחד לעצמו ואף שנתבאר בשטר שלהם שקיבל בת"ח כו' להתאמץ בשלהם כמו בשלו מ"מ אף שעבר על השבועה וגבה של עצמו מה שעשה עשה ואין כאן שותפים דנימא מאן פליג לך שיהיה צריך ב"ד בשעת החלוקה עכ"ל ע"ש. ומ"ש עוד בש"ך ובבה"ט בשם תשובת הרשב"א ואם קיבלו בינו לבין עצמו נאמן לומר לעצמי הצלתי מגו דאי בעי אמר כו' ומשמע דאי לית מגו לא מהימן בשבועה עיין בתשו' ח"ס חח"מ סי' ק' מ"ש הטעם בזה ויובא לקמן סי' קפ"א ס"ב בד"ה נשבע על כך. ולכאורה מדברי הט"ז משמע דאף בלא מגו מהימן בשבועה מיהו אינו מוכרח די"ל מ"ש הט"ז בסוף דבריו ואפילו בינו לבין עצמו מהני רק (כדי) שיסלק נפשו משבועה. זה קאי אסי' קפ"א שמזכיר מקודם ודלא כמ"ש המסגרת בשמו וצ"ע:
ל סָעִיף כח הציל לעצמו כו'. עיין במל"מ פ"ד מה' שלוחין ושותפין דין ד' שכ' דאם השטר נכתב על ש". ראובן לבד אינו יכול ראובן לומר אני מציל כו'. ועיין בנה"מ שהביאו וכ' והדין עמו כו' ע"ש ועיין בנ"צ מה שכתבתי בזה:
לא סָעִיף כח וכן בכ"מ דאיכא פסידא. עיין בתשובת שבו"י ח"ג סימן קע"ז אודות מדינה אחת שהיה גזרת המלכות לקבל כתבים של מלך בפרעון חובות במקום מעות מזומנים והכתבים הללו היו הולכין וחסור מידי יום ביום היה ניכוי בהם עד שנתבטלו לגמרי ובתוך כך כל מי שיוכל להוציא היה מוציא אותם כל מה דאפשר להקדים ואירע שראובן נתן כתביו לשמעון להוציאם עם כתבים שלו לפי שהוא בעל מו"מ שיכול להוציאן מהר יותר ושמעון ערבן עם כתבים שלו כי אין קפידא בדבר והוציא הרבה מהן ואח"כ נשארו איזה כתבים והחזירן לראובן וראובן אינו רוצה לקבלן כיון שערבן עם שלו אולי הנשארים הם שלו מה דינו. והשיב נראה פשוט דהדין עם שמעון דאין אדם מפסיד לעצמו להרויח לאחריני דהא אפילו בשיי שותפין כ"מ דאיכא פסידא יכול לומר לעצמי אני מציל ומבואר בש"ך סי' קע"ו אפילו אמר כן בינו לבין עצמו סגי ובנד"ז סתמא כמפורש דמי שאין אדם מציל את חבירו ויפסיד לעצמו כי אבידתו קודמת ואין זה דומה למ"ש בסי' רצ"ב במפקיד שעירבן עם פירותיו וע"ש ועיין בסי' רס"ד ס"ג בהגה דאם לא היו הבעלים שם הוי כהתנה והתם ניכר בודאי דשל חבירו הציל וכ"ש כאן דודאי שלו הציל ולא של חבירו כי אבידתו קודמת לשל כל אדם וגם שלא לנעול דלת בפני ג"ר שהוצי' לו לטובתו מה שהיה באפשרו עכ"ל וצ"ע:
לב סָעִיף לא אותו שהודה מתחייב בכל. עמ"ש לעיל סי' ל"ז ס"ד סק"ג:
לג סָעִיף לג שמת א' מהם כו'. ישבע האחר. עיין בנ"צ כתבתי בשם רב גדול אחד שכ' דט"ס יש בש"ע כאן שחסר תיבת לא וצ"ל לא ישבע האחר דכן מבואר בבעל העיטור מקור האי דינא דאיתא שם לית דינא לאשתבועי לאידך כו' ולענ"ד לא נהירא וגירסא שלפנינו בש"ע היא עיקר כו' ע"ש באורך:
לד סָעִיף לז שלא פרע. עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' צ"ג סט"ו ס"ק י"ד:
לה סָעִיף מח אע"פ שנתפס. עבה"ט ועיין בתשובת ח"ס חח"מ סי' קנ"ו שכ' על נדון דידיה וז"ל אודות מה שנתפס ראובן והיה בס"ל והוציא הוצאות מרובות בפדיון נפשו הנה מבואר בסי' קע"ו סמ"ח שאין השותף חייב לפדות שותפו אך התם מיירי שבא לו הפסד באקראי ואתיא מכח השותפות שעמדו עליו לסטים מכח הסחורה ההיא או מוסרים שהעלילו כעובדא דמהרי"ק שורש קנ"ה ענף ב' וג' אבל אם מעיקרא נשתתפו בדבר ששייך בו עלילה בדיניהם כעובדא דידן א"כ אדעתא דהכי נשתתפו והוה כמו שותפים בגניבה ברמ"א שם סעיף י"ב וע"ש בסמ"ע ס"ק מ"א והיה נלע"ד דלא מבעיא דאם יש לו לשותפו כ"כ מעות בשותפות דיפסיד חלקו כדי לפדות חבירו הנתפס בגלל השותפו' אלא אפילו מביתו ישלם לכ"ע לפמ"ש הש"ך ס"ק י"ג להסכים עם סברת הב"ח דבהפסד הבא מעסק מו"מ שלהם ישלם מביתו ומבואר בב"ח דלא מקרי הפסד שאינו ע"ד מו"מ אלא כגון שריפה וגייס אבל הכא שמעיקרא נשתתפו על עסק כזה מביתו נמי ישלם (עמ"ש בזה לעיל ס"ו בד"ה חמשים מביתו) וכן יש ללמוד מסמ"ע שנדחק ס"ס קע"ה (צ"ל קע"ז) ולא תירץ כפשוטו התם אינו צריך לשלם מביתו וכן משמע ל' לשלם אע"כ פשיטא ליה דאפילו מביתו ישלם לפצות חבירו מכל עלילה המגיע לו ע"י זה. אמנם כל זה ללמוד בעלמא כיוצא בזה אבל בנ"ד נראה לעין דראובן פשע הרבה במה שהוליך הסחורה חוץ למדינה ובמה שעשה פומבי לדבר כו' וכיון שפשע בנפשו אינו מחוייב בהצלתו כמבואר במהרי"ק כו' עכ"ל ע"ש עוד באריכות מה שפסק על עובדא דשם:
לו סָעִיף מח ויש חולקין עבה"ט עד והט"ז כתב דהכי קיי"ל כדעת החולקין ועיין ספר מעין גנים שכ' וז"ל ונ"ל דאם פדאו מעצמו דפטור השליח להחזיר לו דכ"ע מודים בזה כיון דבגרמתו נתפס ובפרט די"ל קים לי ואף להי"א בסי' קכ"ח (ס"א בהגה) בפורע חובו שלא מדעתו לעובד כוכבים חייב לשלם היינו מטעם שגמל חסד עמו וכמ"ש הסמ"ע שם משא"כ בזה י"ל דעשה בשביל עצמו שגרם לזה וזה פשוט ויותר נ"ל אף דנתן לפדות ממעות השליח והשליח לא צוה כלל שיתן ממעות שלו דיכול השליח לומר מי הכריחך ליתן ממעותיו אלא ודאי דנתן משלח בשביל עצמו ואף דקיי"ל בסי' קכ"ח שם בפורע חובו שלא מדעתו היכא דיש לו של חבירו בידו אינו חייב להחזיר לו היינו בסתמא אבל היכא דמיחה בו השליח שלא ליתן מן המעות שלו לא יוכל בע"כ ליתן מעות השליח ואף שאמר המשלח שנותן בעבורו כמו שיהיה ע"פ הדין מ"מ כן נמי הדין נוטה כיון דנותן בע"כ דלא צווי השליח והוא מוחה בו ואומר שהיה יכול לילך מהתפיסה בלא מעות כלל א"כ מי הכריחו ליתן בעבורו אלא ודאי דמחל לו המשלח מחמת שבגרמתו נתפס וא"י לתפוס מעות השליח כלל ומכ"ש היכי דהוי קצת עלילה על המשלח ג"כ דודאי נתן בשביל עצמו כנ"ל בזה ומ"מ נ"ע לדינא עכ"ל. ועיין בתשו' ח"ס חח"מ סי' נ"ב שכ' דנ"ל דאין כאן מחלוקת כלל דהגהות שניות דב"מ סי' תס"א דמחייב בהלך בחנם מטעם שואל מיירי להדיא שנתפס שלא בסבת שמעון מש"ה חייב כשואל מקל וחומר שכ' שם השתא באונס ממון חייב אונסי גופי לא כ"ש ורמב"ן מיירי שנתפס בסיבת שליחות וה"ל כמתה מחמת מלאכה וס"ל כדעת הרמ"ה שבמחבר ס ' ש"מ ס"ג אבל כל אונס שלא מחמת השליחות חייב לפדותו גם להרמב"ן ואין כאן מחלוקת (ועיין בס' בית מאיר לאה"ע ס"ס פ' מענין זה) . וכ' עוד דהגאון ח"צ ז"ל מובא בתשובת שתי הלחם ס"ס ו' (וכן הוא בשו"ת ח"צ דפוס לבוב בסיפו בתשובות הנוספות סי' ד' ע"ש) הקשה על ק"ו הנ"ל מממוניה נימא דיו לבא מן הדין כו' מה התם בעליו עמו לא ישלם ה"נ הא הוא עצמו הוא בעליו והוא עם עצמו בשליחותו ויפטר והוא ז"ל כ' לתרץ דלא שייך לומר דיו כיון שאינו ממש כמו בממון דהוי תרי גיפות הבעלים והחפץ אבל הכא חד גופא לא מצינו כיוצא בזה אע"ג דאין שום סברא לחלק ביניהם מ"מ כיון שגוף הדין דשאילה בבעלים הוא גזרת הכתוב בלי שום טעם (כמ"ש התוספות פ' השואל דף צ"ו ע"א בד"ה ונשאל ועיין בתשובת חות יאיר ס"ס רכ"ג ובתשו' שבו"י ח"ח ס"ס י"ט) י"ל אין לך בו אלא חדושו כו' ולפ"ז מי שמושכר אצל בעה"ב ויש לו בת קטנה והבעה"ב שנחה בחנם ואירע לה הפסד בגופה אפי' שלא בסבת בעה"ב מ"מ פטור כיון שהבת נקנה להאב מן התורה למכרה לאמה וה"ל זה המשלח שואל מהאב ששאל לו בתו לשליחותו והאב שהוא בעליו של בת עמו בשכירות אצל בעל הבית ע"כ נפטר מאונסי הבת ובתר עניא אזיל עניותא עכ"ד ע"ש עוד מ"ש בפי' דברי המרדכי ר"פ הפועלים בענין זה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.