א דָּבָר הַיָּדוּעַ שֶׁהוּא מִשֶּׁל הַשֻּׁתָּפוּת, אֵין לְאֶחָד חֲזָקָה בּוֹ עַל חֲבֵרוֹ. וַאֲפִלּוּ נִשְׁתַּהָה בְּיָדוֹ זְמַן רַב, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר שֶׁלְּקָחוֹ מִמֶּנּוּ אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה, אֶלָּא בִּרְאָיָה. וְלֹא מִבַּעְיָא בְּמִלְּתָא דִידִיעַ לְתַרְוַיְהוּ שָׁוֶה בְּשָׁוֶה, אֶלָּא אֲפִלּוּ חָזֵי דְּהַאי אַיְתֵי זוּזֵי וְהַאי אַיְתֵי זוּזֵי וּזְבָנוּ בְּהוּ עִסְקָא, וְלָא יְדִיעַ כַּמָּה אַיְתֵי כָּל חַד, וּבָתַר הָכִי נָפִיק הַאי עִסְקָא מִידָא דְחַד וְאָמַר: תְּרֵי תִלְתָּא דִידִי וְתִלְתָּא דְחַבְרָאִי, לָא מְהֵימָן, אֶלָּא פַּלְגֵּי לֵהּ בְּשָׁוֶה. וְהוּא דְלָא מָצִי לְמִטְעָן: לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, אוֹ: הֶחֱזַרְתִּיו לְךָ, כְּגוֹן דַּחֲזוֹ לֵהּ סַהֲדֵי תְּחוֹת יָדֵהּ וְיָדְעֵי דְּהוּא עִסְקָא דִזְבָנוּ תַּרְוַיְהוּ. הַגָּה: וְדַוְקָא קֹדֶם שֶׁחָלְקוּ, אֲבָל לְאַחַר שֶׁחָלְקוּ יֵשׁ לָהֶן חֲזָקָה זֶה עַל זֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִי"ף, וְכֵן מַשְׁמָע מִדִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם פ"ה מִשֻּׁתָּפִים), וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קמ"ט.
א סָעִיף א דבר הידוע כו'. עיין בתשובת רשד"ם סימן י"א וסי' קס"ד ובתשובת מהרי"ט סי' ע"א ובתשובת ר"ש כהן סי' קפ"ה:
ב סָעִיף א ואפי' נשתהא בידו כו'. ואע"ג דכתבתי בסימן קל"ז דשותפי' רגילין להקפיד מ"מ כיון דניכר וידוע הוא דדבר זה בשותפות היה עדיין הוא בחזק' של שניהן כו' עכ"ל סמ"ע ולא כ' שם כלום ונראה שכוון למ"ש הטור שם סי"ג ושהה ברשותו זמן רב כו' והיינו כמ"ש התוס' ריש ב"ב דבשה' זמן רב רגילין להקפי' ויכול לטעון לקוח ואיני מבין מ"ש מ"מ כיון דניכר כו' דמה בכך שהיה של שותפות כיון שרגילין להקפיד והגע עצמך היכא שהי' ידוע שהוא של חבירו לבדו נאמן לטעון לקוח כ"ש של שניהם ומה בכך שהוא שותף הרי הוא מקפיד ועוד דהא בכותל נמי הוי של שניהם אלא נלפע"ד דהטור מיירי בזמן רב שאין רגילים להקפיד והתוס' מיירי בזמן רב יותר שרגילים להקפיד וכמ"ש לעיל סי' קנ"ז ודוק ועיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' קכ"ב ובתשו' מבי"ט ח"א סימן ע"ג ובשאלות השניות סי' צ' דף קמ"ג וח"ב סי' קמ"ט ובתשובת ר"י לבית לוי ס"ס כ"ג:
ג סָעִיף א פלגי' ליה בשוה. עיין מ"ש לעיל סי' ס"ב ס"ק ו' וס"ק י"ד:
א סָעִיף א ואפי' נשתהא בידו עש"ך סק"ב מה שתמה על הסמ"ע והנה הש"ך לא ראה ס' הפרישה ובפריש' מבואר כ"ז בסי' קנז וכצ"ל בסמ"ע ואע"ג שכתבתי בפרישה בסי' קנז דבזמן רב רגילין להקפיד מ"מ וכו' ואמרי' דלא קפדי וכו' וכוונתו הוא על הדרך שכתב בדרישה שם דהטור חולק על התו' וס"ל דאפי' באישתהי א"נ וכתב הטעם דמשום החזקה שהוא עדיין של שותפות כיון שידוע הוא שהוא משל שותפות מהני החזקה לומר דלא קפדי מאיזה טעם שיהיה או בשאלת מקום או בשכירות ע"ש בדרישה ובזה מיושב קו' הש"ך ומ"ש הש"ך דהטור מיירי בזמן רב שאין רגילין להקפיד והתו' מיירי בזמן רב יותר שרגילין להקפיד נראה שהוא דחוק דא"כ לא הי"ל להטור לכתוב סתם ואפי' נשתהא זמן רב והיה לו לפרש דבזמן רב ביותר נאמן ועוד דהא בסי' קנז כתב הטור ג"כ לשון זה דאפי' נשתהא בידו זמן רב ושם מיירי אפי' בזמן רב שדרכן להקפיד כמ"ש התוס' ריש ב"ב בד"ה לפיכך ומה שהקשה הש"ך דכיון שדרכו להקפיד הוי כמו שהיה של חבירו לבד תמוה לי דבשותפות שאני דדמי להא דסי' ק"ן סעיף ג' דכשבא לידו בתורת משכונא דאין לו חזקה שוב לעולם וע"ש בסמ"ע סק"ד ואפי' להחולקין שם נראה דלא חלקו רק בקרקע שהחזקה הוא מדלא מיחה על אכילת פירות מש"ה אף שמתחלה בא לידו כדין מ"מ יש לו חזקה ממה שהניחו לאכול פירות ג"ש משא"כ חזקת מטלטלין דעיקר חזקה הוא משום דהאיך בא לידו וכיון שיש טעם על תחלת ביאתו לידו לא הוי שוב חזקה אף שנשתהא ואף דמבואר בסי' קל"ד בירד האומן מאומנתו וכן בבן האומן דמהני אישתהי זהו ג"כ רק לדעת י"א שם והוא דעת התו' אבל לדיעה קמייתא שם לא מהני אישתהי ואפי' החולקין שם נראה דלא חלקו רק בירד מאומנתו ובבן אומן הנשתנה שמו ועניינו כמ"ש הסמ"ע סי' ק"ן ס"ק ד' אבל בעודו אומן ועודו שותף אפי' כ"ע מודו דאין לו חזקה לעולם כ"ז שהוא אומן ושותף אפי' אישתהי וכן העיקר כהסמ"ע וכן משמע מהט"ז ואי איכא עדים שבא ליד השותף בפקדון מהשותף השני ואיכא עדי ראה עכשיו אף הש"ך מודה דא"נ דהא אפי' בחבירו שמקפיד בודאי מוציא מידו בדאיכא עדים וראה והש"ך לא מיירי רק כשיש עדים שיודעין שדבר זה ידוע משל שותפות אבל כשיש עדים היאך בא לידו ואיכא עידי ראה גם הש"ך מודה דא"נ:
ב סָעִיף א והוא דלא מצי למיטען להד"ם. והנה לכאורה היה נראה להוכיח דבלא שהה אפי' מגו לא מהני מהא שכתבו התוס' בב"ב ד' ב' בד"ה לפיכך דמתניתין קמ"ל דלא מהימן לומר שבנה משלו במגו דלקוח וכתבו שם וז"ל ואע"ג דאמרינן בריש הבית והעליי' דשותפין לא קפדי אהדדי הבא מיירי דשהה יותר מכדי רגילות וכו' ולכאורה הן תמוהין דממ"נ אי מיירי בדאיכא עדים דפנינהו שלא בפני השותף השני ויש ג"כ עכשיו עדים שראו האבנים קודם ביאתו לדין ומכירין האבנים שהן מכותל המשותף א"כ קשה דמה בכך שבזמן רב מקפידין הא אפי' חבירו שמקפיד בודאי מ"מ כשיש עדים היאך בא לידו ועידי ראה בודאי מוציא מידו כמבואר בסי' קל"ג ולא מהני טענת לוקח בדאיכא עדים וראה ואי מיירי בליכא עדים וראה א"כ קשה דל"ל לתו' לחדש דין זה דבשה' אפי' שותפין מקפידין הי' להם לומר בפשיטות דמיירי שאין האבנים יוצאין מת"י דאית ליה מיגו דלהד"ם וקמ"ל מתניתין דאפ"ה א"נ כשטוען אני בניתי משלי משום דהוי כמיגו במקום עדים וכן קשה על הא שכתב המ"מ הביאו הב"י בסי' קנ"ז וז"ל וכגון שיש זמן רב וכו' והוא תמוה דמה היה צריך לזה ומתוך זה נראה לומר דבלא שהה אפי' מגו ל"מ ומטעם שכתב רש"י ריש הבית והעליה בד"ה לא קפדי אהדדי וכו' הילכך כי נמי יתבי ברשותא דחד מינייהו לא הוי אידך מוציא דברשותא דהאי נמי יתבי דהא לא קפיד עלי' מלאושלי דוכתא ע"ש ולפ"ז י"ל דבלא שהה לא מהני מיגו דכיון דברשותי' יתבי הוי כמיגו להוציא וכמי שכ' התומי' בסי' ע"ב ס"ק ל"א דבגודרות הוי מיגו להוציא לדעת התו' ע"ש א"כ ה"ה בשותפים ולזה הוכרחו התו' לומר דבשהה קפדי אמנם מדברי ש"ע וכל הפוסקים משמע דמגו מהני אפילו בלא שהה:
א סָעִיף א הידוע. עיין בתשו' רשד"ם סי' י"א וסי' קס"ד ובתשו' מהרי"ט סי' ע"א ובתשו' רש"ך סי' קפ"ה:
ב סָעִיף א רב. משום דשותפין לא קפדי אהדדי ואע"ג דכתבתי בסי' קנ"ז דבזמן רב רגילין להקפיד מ"מ כיון דניכר וידוע הוא דדבר זה בשותפות היה עדיין היא בחזקת שניהן ואמרינן דלא קפדי עד שיוודע שחלקו עכ"ל הסמ"ע ולא כת' שם כלום (א"ה ע"ש בפרישה סי"ג שם תמצאנו) ונראה שכוון למ"ש הטור שם ושהו ברשותו זמן רב כו' והיינו כמ"ש התוס' ריש ב"ב דבשהה זמן רב רגילין להקפיד ויכול לטעון לקוח ואיני מבין מ"ש הסמ"ע כיון דניכר כו' דמה בכך שהי' של שותפות כיון שרגילין להקפיד והגע עצמך היכא שהי' ידוע שהוא של חבירו לבדו נאמן לטעון לקוח כ"ש של שניהן ומה בכך שהוא שותף הרי הוא מקפיד ועוד דהא בכותל נמי הוי של שניהם אלא נ"ל דהטור מיירי בזמן רב שאין רגילין להקפיד והתוס' מיירי בזמן רב יותר שרגילין להקפיד וכמ"ש בסי' קנ"ז ס"ה ע"ש עיין בתשו' ראנ"ח סי' קכ"ב ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ע"ג ובשאלות השניות סי' צ' דף קמ"ג וח"ב סי' קמ"ט ובתשובת ר"י לבית לוי ס"ס כ"ג עכ"ל הש"ך (ועמ"ש הט"ז בזה):
ג סָעִיף א בראיה. (ושני שותפים שנשתתפו בקנין ובשבועה ואמר אחד מהם בתוך הזמן שהסכימו לחלוק ומחלו השבועה זה לזה והשני מכחישו מה יהא בדינם עיין תשובה ע"ז באורך בס' בני חיי להגהת הטור אות ג' והביא שם גם תשובת מהריב"ל בענין זה ע"ש):
א סָעִיף א אין לא' חזקה. עיין בתשו' שב יעקב חח"מ סימן י"ב אודות ראובן ושמעון ולוי שותפי' במו"מ א' בחצר ההגמון יר"ה ועשו ביניהם שטר שותפות בכל תוקף המועיל שכל א' מהם יתן שליש בהוצאה וכמו כן יקבל כל א' שליש מעות הפרעון ולוי הוא עיקר המתעסק ובהגיע לסך עצום השתדלו השותפים שיתן להם השררה כתב אן ווייזונג שיקבלו במקום אחר סך עשרת אלפים ר"ט לתשלומין והלך לוי וקיבל הכתב אן וייזונג על שמו לבד שלא בידיעתם וכשמעם חרה להם מאד יוביקשו ממנו שימסור לידם ולא רצה בדוחק גדול שנתן להם כתב ראיה שיש להם חלק בוכמו שיראה החשבון שיהיה ביניהם ייעתה טענו לפני ב"ד שאיני בטוח להם להניח אותו כתב של סך עצום בידו הואיל שנכתב על שמו לבד ומבקשים שימסור להם הכתב הנ"ל כי המה בודאי אינם יכולים לגבותה בלתי ידיעת לוי הואיל שנכתב על שמו לבד ולוי השיב כי לפי דעתו מחשבונו הוציא הוא יותר הרבה ממה שמגיע על חלק שליש ורוב המעות של הכתב שייך לו ע"כ אינו רוצה ליתן להם הכתב כו' ונשאל הדין עם מי השיב באריכות שהדין עם שני השותפים הנ"ל ולוי מחוייב עכ"פ להשליש הכתב אן ווייזונג עד זמן הגביה שיגבו יחד כיון שעשה שלא כדין להעמיד על שמו לבד דאף שהאמינוהו מתחלה להתעסק לבד זה היה בדבר שיכולין לחקור אחריו קודם שיתנו לו ממון ע"פ חשבונו אבל לא האמינו ממונם בידו ובפרט סך רב כזה כו' והעיקר דבכל עסק שותפות עיקר סמיכות נאמנות זע"ז הוא על שבועת שותפות דחמיר וזה לא שייך באותו אן ווייזונג שיכול לומר נאבד ממנו ואזי פטור אפי' משבועת היסת ואפי' לא ע"י גלגול כיון דפטור בפשיעה על שטרות כמבואר בסי' ס"ז וסי' צ"ה (ע' בש"ך סי' ס"ו ס"ק קכ"ו שחולק והוכיח דהעיקר כהרמב"ם דחייב בפשיעה ע"ש וכ"כ עוד בסי' צ"ה ובסי' ש"א וצ"ל דכוונתו שיהא לוי המוחזק יכול לומר קים לי כרמ"א ורוב גדולי הראשונים דאף בפשיעה פטור וכמ"ש שם ס"קכ"ה וכה"ג צ"ל לענין שבועה שאינו ברשותו דהש"ך שם ס"ק קכ"ד הכריע דמחוייב לישבע שא"ב) ע"כ נכון הוא דברי השותפים שלא להניח בידו אפי' יום א' כו' ומה"ט גם הוא אינו מחוייב למסור הכתב ליד א' משניהם רק מחוייב להשליש ביד איש נאמן או ביד קהל או ביד ב"ד או להסגיר בתיבה של ברזל להיות ביד כל א' מפתח ואין לומר דלא יוכל לומר נאבד דא"כ לא יוכל להראות וא"י לגבות ז"א דיוכל לעשות קנוניא עם האיש המומחה אליו לשלם דמי הכתב הלז וכמ"ש הסמ"ע בסי' ס"ד סק"ו כו' ומה דהש"ך שם סק"ג השיג היינו לומר דאין זה מגו אבל עכ"פ חששא איכא כו' ואם יש לבע"ד לחלוק ולומר הואיל דלוי מוחזק באותו אן ווייזונג נאמן לומר שרוב המעות של אן ווייזונג שייך לו כי הוציא יותר מהמגיע על חלקו. שתי תשובות בדבר חדא לו יהא כדבריו עכ"פ מודה שיש להם חלק בו וגם זה המועט אינם רוצים להניח בידו ועוד דאין זה נקרא מוחזק כלל כיון שידוע שבא מהעסק והשותפות נשאר בחזקת השותפים כולם שוה בשוה כמבואר בטור וש"ע סימן קע"ט דבר הידוע שהוא משל שותפות אין לאחד חזקה בו כו' ובנ"ד אין לו מגו דלהד"מ או החזרתי מחמת כ' ידו שישנו ביד השותפים שיש בידו הכתב אן וייזונג כו' ואין לומר דיש לו מגו דאי בעי אמר דשייך לו לבדו כל החוב שבאותו כתב כי החזיר לשני שותפים סך המעות של חלקם הוי כמו מגו דהחזרתים זה טעות כיון דעדיין לא נגבה המעות של הכתב לא מוטל עליו ליתן מכיסו ואטו בשופטני עסקינן להוציא סך רב מכיסו אם לא שנא' דוויתרו השותפים נגד זה ללוי אם כן הוי כמו אם אמר לקחתי היינו שקנה מחביריו השותפים חלקם וזה אינו נאמן אפי' בכלי שת"י הבא משותפות כמבואר בסי' קע"ט כו'. והאריך עוד בזה לדחות דברי החולק עליו שאמר דלא דמי להא דסי' קע"ט דשם מבואר בש"ע דחזו סהדי דהאי אייתי זוזי והאי אייתי זוזי וזבני בהו עיסקא משא"כ הכא דלא חזו סהדי כו' וכתב שזה הבל דבש"ע לא מיירי באם יש להם קישור שותפות בשטר בדבר ידוע רק ע"י דחזו סהדי דהאי אייתי זוזי כו' חזו דהאי דבר שייך לשותפות אבל בנ"ד שיש להם שטר קישור בעסק מו"מ זה אם כן אין דבר ידוע לשותפות יותר מזה וכן מבואר בסה"ת מוצא דין זה כו' וכן מבואר בהר"ן פ' הבית והעליה כו' גם היה דעת החולק כיון שנכתב על שמו מהני חזקתו יותר דמזה יש ראיה דשלו הוא אף דבסי' ס"ב משמע דבגדול אחים אין ראיה שנכתב על שמו היינו באינם חלוקים בעיסתם והכא בנ"ד חלוקין בעיסתן וכ' שגם זה ישא רוח דהתם מיירי בדבר שאין ידוע להאחין אבל בדבר ידוע להשותפות או להאחים אין ראיה כלל מה שנכתב על שמו כו'. ובסוף התשובה כתב שהסכים עמו גדול אחד כי יפה דן ויפה חייב להשליש הכתב אן וייזונג וכל דלא דאין כהאי דינא לאו דיינא הוא. ע"ש:
ב סָעִיף א אבל לאחר שחלקו. ע' בנה"מ שכ' היינו דאיכא עדים שחלקו ד"מ עכ"ל. וזהו דלא כהב"י גם בדרישה חולק על הב"י והאריך להוכיח דבמטלטלין הידוע לשותפות אינו נאמן לומר חלקנו עש"ה. וכן הסכים בס' שער משפט וכ' שדברי הדרישה נכונים מאד לדינא ואף דבתשובת ח"צ סימן ד' האריך להוכיח דשותפין נאמנים לומר חלקנו אף בתוך הזמן אינו ענין לכאן דשם בעובדא דידיה היו ראובן ושמעון שותפין ביחד בסך ידוע שכל מה שיקנו אבנים טובות עד ה' שנים יהיה בשותפות ואח"כ עשה שמעון מו"מ עם איש אחר בסחורה זו וטען שכבר חלק עם ראובן בזה יפה פסק דנאמן לומר כבר חלקתי השותפות מקודם עם ראובן וקניתי הסחורה לעצמי דבזה לא שייך חזקת מרא קמא דהא אומר שקנה לעצמו משא"כ הכא דמיירי בסחורה ידוע שקנו ביחד ואח"כ יצא מקצת סחורה מת"י אחד דבזה ודאי א"נ לומר חלקנו וזה נפל לחלקו כל היכא דאיכא עדים וראה דאוקי הסחורה בחזקת השותפות ובחזקת מרייהו קמא כיון דאין להמוחזק שום מגו וזה ברור עכ"ל. ועיין בתשובת מים חיים חח"מ סימן ט"ז שהאריך בנדון דשם ומסיים וז"ל וא"כ בנ"ד בודאי נאמן ראובן לומר דהשטר הנכתב על שמו וישנו ת"י הגיע לחלקו דכבר חלקנו והשטר הנכתב על שמך וישנו בידך הגיע לחלקך והוא שלך דשטרות הנכתבין על שמו עדיפא מן מטלטלין כמבואר בש"ך סימן ס"ב ס"ק י"ד וגם הדרישה מודה בזה דנאמן לומר כבר חלקנו וגם דאף גבי מטלטלין נוכל לומר דהמוחזק יכול לומר קים לי כהב"י והב"ח דסוברים דיכול לומר כבר חלקנו עכ"ל עיין שם היטב:
א סָעִיף א ואפי' נשתהא. עיין בתוס' ב"ב ב' א' ד"ה לפיכך. ומתרץ ר"י כו' ושהו כו':
ב סָעִיף א אינו יכול. זהו דלא התוס' ויש לדחוק דכאן לא מיירי ביותר מכדי רגילות אבל לא מ' הכי. ובפ"ג דב"ב האומנין והשותפין כו' ומ' בגמ' דאפי' נשתהא וע"ש בתוס' דף מ"ז ד"ה ירד א"נ כו': (ליקוט) ואפי' נשתהא בידו זמן רב. טור וכ"כ הטור בסי' קנ"ז והוא דברי הרא"ש בפ"א דב"ב ס"ו שכ' דשותפין לא קפדי אהדדי ואפי' נשתהה כו' ודלא כתוס' והג"א שם ד"ה ואם כו' וכן בפי' מ"ש פשיטא כו' לא פי' כדברי תוס' וכן לא חילק בין זמן רב או לא דלא כסמ"ע וש"ך ודעתו כדעת הר' יונה בסי' קנ"מ ס"ה שחולק על התוס' ע"ש ועמ"מ ספ"ב מה' שכנים שכ' ששיטת הרי"ף הוא שלא כשיטת התוס' ע"ש וכ"מ בדברי הרי"ף שכ' ושמעינן מהכא כו' וכן ברש"י שם בהג"ה בשם ר"ח שמעינן מינה דכל כה"ג כו' (ע"כ):
ג סָעִיף א אלא בראיה. שם ע"ב כולן שהביאו ראיה כו' ושם מ"ט ב':
ד סָעִיף א והיא דלא מצי. כמו גבי אומן שם מ"ב מ"ג:
ה סָעִיף א ודוקא קודם. שם כ"ב א' וע"ש ברשב"ם וע' פ"ח דשבועות מ"ה א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.