א הַסַרְסוּר, שָׁלִיחַ הוּא, אֶלָּא שֶׁנּוֹטֵל שְׂכַר שְׁלִיחוּתוֹ. לְפִיכָךְ, אִם שִׁנָּה דַּעַת הַבְּעָלִים, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִפְסִיד. כֵּיצַד, רְאוּבֵן שֶׁנָּתַן חֵפֶץ לְשִׁמְעוֹן הַסַרְסוּר, וְאָמַר לֵהּ: מְכֹר לִי זֶה וְאַל תִּמְכֹּר בְּפָחוֹת מִמֵּאָה, וְהָלַךְ וּמְכָרוֹ בַּחֲמִשִּׁים, מְשַׁלֵּם הַחֲמִשִּׁים מִבֵּיתוֹ. מָכַר בְּמָאתַיִם, הַכֹּל לִרְאוּבֵן. הַגָּה: מִי שֶׁשָּׁלַח שָׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ לוֹ דָּבָר לְמָקוֹם אֶחָד, וּבְתוֹךְ כָּךְ שָׁלַח לוֹ דּוֹרוֹן, הָוֵי שׁוֹמֵר שָׂכָר (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב"מ).
ב אֵין שָׁלִיחַ יָכוֹל לִקְנוֹת לְעַצְמוֹ, אֲפִלּוּ בְּאוֹתָם דָּמִים שֶׁהִרְשׁוּהוּ בְּעָלִים לְמָכְרוֹ.
ג נָתַן חֵפֶץ לְסַרְסוּר לְמָכְרוֹ בְּאַרְבָּעָה, וְאָמַר הַסַרְסוּר כְּשֶׁבָּא הַחֵפֶץ לְיָדוֹ: הֵילָךְ אַרְבָּעָה בִּשְׁבִילוֹ, וְנִתְפַּיֵּס הַמּוֹכֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, אַף עַל גַּב דְּמֵעִקָּרָא לָאו אַדַּעְתָּא דְהָכִי נְתָנוֹ לוֹ.
ד אָמַר בַּעַל הַבַּיִת לַסַרְסוּר: הַמּוֹתָר שֶׁיִּמָּכֵר עַל כָּךְ יִהְיֶה שֶׁלְּךָ, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתַק הַסַרְסוּר, זָכָה בַּמּוֹתָר.
ה רְאוּבֵן אוֹמֵר: בְּמֵאָה אָמַרְתִּי לְךָ לְמָכְרוֹ, וְהַסַרְסוּר אוֹמֵר: בַּחֲמִשִּׁים אָמַרְתָּ לִי וְכֵן מָכַרְתִּי, נִשְׁבָּע הַסַרְסוּר שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצַת. וְאִם כְּבָר נָתַן לוֹ הַחֲמִשִּׁים, אוֹ שֶׁאָמַר לֵהּ: הֵילָךְ, נִשְׁבָּע הֶסֵת שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וְזָכָה הַלּוֹקֵחַ. וְאִם יָדַע הַלּוֹקֵחַ שֶׁחֵפֶץ זֶה שֶׁל רְאוּבֵן הוּא וְזֶה הַמּוֹכֵר לוֹ סַרְסוּר הוּא, יַחֲזִיר הַחֵפֶץ לַבְּעָלִים וְיַחֲרִים עַל מִי שֶׁנָּתַן לוֹ רְשׁוּת לִמְכֹּר בַּחֲמִשִּׁים אוֹ שֶׁרָצָה בַּחֲמִשִּׁים וְחָזַר בּוֹ אַחַר שֶׁקָּנִיתִי. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין הַקּוֹנֶה צָרִיךְ לְהַחֲזִיר, אֲפִלּוּ מוֹדֶה סַרְסוּר לְדִבְרֵי הַמּוֹכֵר (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד).
ו כָּל סַרְסוּר שֶׁהוֹדִיעַ לַלּוֹקֵחַ שֶׁחֵפֶץ זֶה אוֹ קַרְקַע זֶה שֶׁל רְאוּבֵן, וְאַחַר שֶׁקָּנָה הַלּוֹקֵחַ אָמַר הַמּוֹכֵר: אֵינִי רוֹצֶה לִמְכֹּר בְּדָמִים אֵלּוּ, מַחֲזִיר הַלּוֹקֵחַ, שֶׁהֲרֵי לֹא פָסַק לוֹ דָּמִים וְאָמַר לוֹ מְכֹר בְּכָךְ וְכָךְ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ כְּלוּם בִּשְׁעַת שֶׁהִפְקִידוֹ, אֲבָל (אִם) אָמַר לוֹ: מְכֹר בַּמֶּה שֶׁתִּמְצָא, לֹא יוּכַל הַמּוֹכֵר לַחֲזֹר בּוֹ וּמַה שֶּׁעָשָׂה הַסַּרְסוּר עָשָׂה (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד). רְאוּבֵן הָיָה לוֹ בַּיִת לִמְכֹּר, וּבָא שִׁמְעוֹן וְסִרְסֵר לְמָכְרוֹ לְלֵוִי, וְאָמַר רְאוּבֵן שֶׁלֵּוִי שׂוֹנְאוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִמְכֹּר לוֹ, וְאַחַר כֵּן מְכָרוֹ לְלֵוִי עַל יְדֵי אַחֵר, חַיָּב לִתֵּן לְשִׁמְעוֹן סַרְסְרוּתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ כְּלָל ק"ה סִימָן א').
ז כָּל סַרְסוּר שֶׁאָבַד הַחֵפֶץ מִיָּדוֹ אוֹ נִגְנַב, אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הֲלִיכָה, חַיָּב לְשַׁלֵּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׂא שָׂכָר.
ח רְאוּבֵן נָתַן טַבַּעַת לְסַרְסוּר לִמְכֹּר, וְהִפְסִיד הָאֶבֶן מֵהַטַּבַּעַת, יִשָּׁבַע הַסַרְסוּר שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ, וְיִשָּׁבַע כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה הָאֶבֶן, וְיִפָּרַע שָׁוְיָהּ.
ט הַנּוֹתֵן כֵּלָיו לְסַרְסוּר לְמַשְׁכְּנָם לוֹ, וְאָמַר: אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן מִשְׁכַּנְתִּים, פְּשִׁיעוּתָא הִיא וְחַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם אָמַר לוֹ: מַשְׁכְּנֵם בְּיַד פְּלוֹנִי, וְכֵן עָשָׂה, וְאַחַר כָּךְ כָּפַר בּוֹ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, פָּטוּר הַסַרְסוּר.
י סַרְסוּר שֶׁנָּתַן כְּלִי לְבַקְּרוֹ, וְלֹא רָצָה הַמְבַקֵּר לְהַחֲזִירוֹ, חַיָּב הַסַרְסוּר. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין לַסַרְסוּר לִמְכֹּר חֵפֶץ בְּאַשְׁרַאי, אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל רְשׁוּת מִבַּעַל הַכְּלִי. הַגָּה: הַשַּׁדְּכָן הָוֵי כְּמוֹ סַרְסוּר. וְאִם הַשַּׁדְּכָן רוֹצֶה שֶׁיְּשַׁלְמוּ לוֹ מִיָּד שְׂכַר שַׁדְּכָנוּת, וְהַבְּעָלִים אֵינָם רוֹצִים לְשַׁלֵּם עַד הַנִּשּׂוּאִין, תָּלוּי בְּמִנְהָג הַמְּדִינָה. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג, הַדִּין עִם הַבְּעָלִים. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ עַד הַנִּשּׂוּאִין, אִם חָזְרוּ בָּהֶן וְנִתְבַּטֵּל הַשַּׁדְּכָנוּת פְּטוּרִים הַבְּעָלִים מִלְּשַׁלֵּם לוֹ שְׂכָרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנוּ בְּהֶדְיָא עַל מְנָת שֶׁיִּתְפַּיֵּס, וְאָז צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ מִיָּד, אֲפִלּוּ יַחְזְרוּ בָּהֶן (פְּסָקִים וּכְתָבִים מהרא"י סִימָן פ"ה).
א סָעִיף א הסרסור שליח כו'. אמרינן בפ' המקבל דף ס"ג ע"ב מי שאמר הולך גט זה לאשתי ואשתו אומרת תהא שלוחי לקבלה הוי ספיקא אי יכול להיות שליח כיון שלא חזר והודיע למשלח הראשון כך פסקו כל הפוסקים וכמו שנתבאר בא"ע סי' קמ"א ואע"ג דלענין ממונא לא נ"מ בהא גבי הולך לפלוני דבמלוה ופקדון הוי כזכי אפי' בלא קבלת הלוה או שלוחו ובמתנה לא הוי כזכי אפי' עשאו המקבל שליח לקבל וכמו שנתבאר סי' קכ"ה מ"מ נ"מ במי שנתן לפלוני דבר למוכרו וא"ל אדם א' תהי' שלוחי לקנותו ממנו אי מהני קנין השליח וא"כ הוי ספיקא דדינא והמע"ה ועיין ר"ס קפ"ה בטור תשובת הרא"ש ובב"י שם (עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' מ"ו וצ"ע ובתשו' ר"מ אלשיך סי' י"ט דף ע"ב):
ב סָעִיף א מי ששלח שליח כו' הב"י כ' לקמן סי' ש"ג ע"ז דיש להתיישב בדבר וגם מור"ם כ' שם בהג"ה בל' י"א ע"ש:
ג סָעִיף ב אין שליח יכול לקנות כו' עיין בתשובות מהרי"ט סי' צ"ג ובתשובת ן' לב ספר א' דף ק"ס (הג"ה וע' בתשובת הגאונים סי' שפ"ד דמשמע שם שפסק דיכול להחזיק לעצמו):
ד סָעִיף ג נתן חפץ כו' עיין בתשו' מהרשד"ם סי' שכ"ה:
ה סָעִיף ד זכה במותר והוי נמי שומר שכר:
ו סָעִיף ה נשבע הסרסור ש"ד הראב"ד השיג ע"ז וכ' שאין כאן ש"ד שהמשלח אינו תובעו אלא דמי חפצו וא"י שנמכר אלא מפי הסרסור ואינו טוען לא במדה ולא בשום דבר מסוים והב"י כ' ע"ז ונ"ל טעם הרמב"ם כיון שאינו מכחיש את הסרסור לו' שאינו נמכר אלא שאומר שא"ל בק' ה"ל סרסור מ"מ ואין דבריו מוכרעין דעכ"פ עיקר תביעתו על חפצו ולעד"נ שאין דברי הרמב"ם אמורי' אלא כשראובן טוען במאה אמרתי לך למכרו וכן מכרת נמצא שיש לו בידו מאה והסרסור או' בחמשים אמרת לי וכן מכרתי אז נשבע הסרסור ש"ד אבל אם טוען במאה אמרתי למכרו ואתה מכרת בחמשים נמצא שעיקר תביעתו על חפצו בהא ודאי שפיר קאמר הראב"ד:
ז סָעִיף ה ואם ידע הלוקח כ' הב"י למה צריך שידע שחפץ זה של ראובן כשיודע שאינו של סרסור סגי וי"ל דאי לא"ה לא יחזור שיאמר שמא אין בעל החפץ לפני כדי שאחרים עליו ולפי דרכו לא הוצרך לזה דאם לא ידע שהוא שלו יאמר לו לאו בע"ד דידי את ולא יחזור החפץ כלל אבל ק' אכתי ל"ל שידע בשעת מכיר' שהחפץ זה של ראובן כשיודע בשעת המכיר' שאינו של הסרסור ולאח"כ יודע שהוא של ראובן סגי והל' ואם ידע הלוקח כו' משמע דבשעת מכירה ידע לכך נ"ל דס"ל להרמב"ם דצריך דוקא לידע בשעת המכירה שהחפץ של ראובן וכן משמע מל' הרמב"ם פ"ב משלוחין והביאו הטור סי' קפ"ב ס"ו ובש"ע ס"ב ודוקא שהודיעו שהוא של פלוני כו' אבל אם לא הודיעו שהוא שליח של פלוני כו' וטעמא דמילתא כיון שהוא מכיר המשלח צריך להחזי' דהי' לו לחוש שהמשלח יקפיד אבל אם אינו מכיר המשלח אע"פ שהוא מודיע שהוא שליח י"ל סבור הייתי כיון שאתה אינך מפרש מי הוא המשלח בודאי אין קפידא בכך שלא יקפיד המשלח ויקיים מעשיך וכן משמע ל' הרא"ש פ' ג"פ דהעיקר הוא שצריך להודיעו שהוא שלוחו של פלוני דוקא וכן משמע ל' הר"ן פ' האיש מקדש ול' המרדכי שם ול' תשובת הרשב"א סי' קפ"ב ודוק:
ח סָעִיף ה יחזיר החפץ כו' והא דפסק בסי' קפ"ב ס"ד דהמע"ה לק"מ דהכא שהחפץ מבורר בעין שהוא של משלח והלוקח ידע צריך להחזיר משא"כ לעיל דהמשלח הוא לוקח והוא רוצה להוציא מעות מיד המוכר אמרינן המע"ה ודלא כמו שדחק עצמו בסמ"ע ס"ק י"ב (הגה וע"ל סי' קפ"ב ס"ד מ"ש מח"ז ס"ק ד' לישב בע"א ודוק) (מס"ק ו' ע"כ מצאתי בתוך כתביו שכ' בימי חורפו) ועיין בב"ח שחולק בע"א ומחמת זה פסק כהרמב"ם ע"ש ואין הכרעתו נ"ל ע"ש שדבריו דחוקים עיין בתשובת רשד"ם סי' ע"ז וק"י ור"ד ובתשובת ן' לב ספר א' כלל י"ג סי' ע"ט וס"ב סי' ע':
ט סָעִיף ה אפי' מודה כו'. עיין לעיל סי' צ"ט סס"א בהג"ה:
י סָעִיף ו אבל אם אמר כו'. וכ"כ הב"ח ע"ש שכ' אפשר דגם הרמב"ם מודה בזה ע' בתשו' רשד"ם ס"ס תכ"ט:
יא סָעִיף ח ויפרע שוויה כו'. ע"ל סי' ע"ב ס"ל מ"ש בשם הב"ח ויש נ"מ לסרסור ע"ש:
יב סָעִיף ט פשיעותא הוא כו'. עיין בסמ"ע ס"ק כ"א עד ונראה דהשמטת הסופר הוא כו' ולפעד"נ בכוון השמיטו המחבר דהר"ן בנ"י מגמגם בזה וגם לדידן נראה דליתא להאי דינא וכמ"ש לעיל סי' קכ"א ס"ק ס"א ע"ש:
יג סָעִיף י על מנת שיתפייס. מהרש"ל ביש"ש סי' ל"ט כ' דכל שדכנות סתמא כאלו התנה ע"מ שיתפייס לקנין שעושין הקנס ומ"מ אם עבר א' מהצדדים והשני א"י להוציא הקנס וההזיקות שלו חייב השדכן להחזיר לו חלקו משדכנו' ע"ש עוד:
א סָעִיף א הסרסור שליח הוא. בפרישה כתבתי דקמ"ל ב"ה דל"ת דיחשב כשותף שהרי יש לו ג"כ הנאה מהמכירה ויוכל לו' לטובת הענין כוונתי וכנר' שמור"ם בהג"ה בסי' קע"ח בס"ג והוא מהג"מ ז"ל ואם מיחה בו השותף השני מלבנות אם הוא דבר שא"א מבלת בנותו צריך חבירו ליתן לו חלקו. ועוד כ' שם כן בטור והמחבר בזרע שדה העומד לנטיעה או איפכא גם י"ל דה"א כיון דהסרסור בקי בקנין ומכירה טפי מהמוכר אף אם אמר לו מכריהו לי במנה והוא נתנו פחות לא יחשב שינוי דמסתמא המוכר סמך אראות עיניו דהסרסור קמ"ל דלא ולפ"ז מה שמסיק וכ' אלא שנוטל שכר אין לו ענין לחייב בהשינוי דגם בלא שכר חייב השליח כשמשנה וכמה שכתב הטור והמחבר בסימן קפ"ב וקפ"ג אלא כתבו משום הא דכ' בס"ז דחייב הסרסור בגניב' ואבידה כש"ש:
ב סָעִיף א מכר במאתים הכל לראובן אע"ג דא"ל ליתן במאה לא אמרי' דהמותר יהי' להסרסור אלא דינו כדין שליח שמוכר דבר שאין לו קצבה דהמותר של משלח וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קפ"ג בס"ו ע"ש וה"נ איירי בדבר שאין לו קצבה מדהוצרך לו שיתנהו במנה ☜ ואע"פ שהכא גילה דעתו וא"ל ליתנו במנה לא אמרי' שמחל המותר להסרסור אלא אמרי' שסבר שאינו שוה יותר ומסיק הטור וכ' ז"ל ואפי' הי' יודעשהוא שוה יותר ומחמת דוחקו צוה למוכרו בזול אפ"ה אמרי' דלא הי' דעתו להקנות להסרסור המותר כו' ע"ש:
ג סָעִיף א מי ששלח שליח להוליך כו' הג"ה זו אין כאן מקומה דכאן מיירי בשינה ובשינה חייב אף ש"ח ושייכה יותר למ"ש המחבר בסמוך בס"ז דשם כ' דהסרסור חייב בגניבה ואבידה מפני שהוא ש"ש:
ד סָעִיף ב אין השליח יכול לקנות לעצמו כו' ז"ל הטור ואין אדם מקנה לעצמו דאין המכר אלא הוצאת הדבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהוא במקום בעלים עומד ע"כ ומה"נ מסיק המחבר וכ' ז"ל אמר הסרסור כו' "עד ונתפייס המוכר כו' ור"ל דאילו לא נתפייס המוכר להקנות לו לגמרי עדיין לא יצא מרשות המוכר דיד השליח כידו דמי ועמ"ש בסי' קע"ה בסי"ו בסמ"ע השייך לכאן:
ה סָעִיף ד אע"פ ששתק הסרסור כו' דמסתמא הסכים לדבריו ואדעתא דהכי לקחו לידו:
ו סָעִיף ה ואם כבר נתן לו החמשים פי' נמצא דכופר בכל תביעתו:
ז סָעִיף ה או שא"ל הילך דין הילך נתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל ר"ס ע"ה ור"ס פ"ז ע"ש:
ח סָעִיף ה זכה הלוקח גם ארישא קאי אכשנשבע ש"ד:
ט סָעִיף ה יחזיר החפץ לבעלי'. אע"פ שהשליח מכחיש להמוכר ואומר שבנ' א"ל למוכרו השליח אינו כע"א שהוא נוגע בדבר וה"ל זה של המוכר ודאי ושא"ל ליתנו בנ' ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ועמ"ש בסמוך ועפ"ר:
י סָעִיף ה או שרצה בנ' וחזר בו פירוש שלא א"ל בפי' בנ' אלא נתרצה בנ' כשבא השליח וא"ל שמכרו בנ':
יא סָעִיף ה וחזר בו אחר שקניתי זה קאי ג"כ ארישא שנתן לו רשות למכרו בנ' וחזר בו עתה שרואה שקניתיהו ועפ"ר מ"ש עוד בע"א:
יב סָעִיף ה אפי' אם מודה הסרסור. הראב"ד מסיים בטעמו דיאמר הלוקח קנוניא אתם עושים עלי עכ"ל ובפרישה כתבתי עוד די"ל דטעמו הוא דס"ל כהרמ"ה כתבו הטור והמחבר בסי' קפ"ב ס"ד דיכול הלוקח לומר הבא לי ראיה שלא עשאתו שליח בין לתקון בין לעוו' והמע"ה. ואף שהשליח מודה שא"ל למכרו בק' אינו נאמן עלי השליח. והרמב"ם דס"ל דצריך להחזיר אפשר דס"ל דלא אמרינן הכי אלא בשליח שאינו נוטל שכר שליחתו דמסתמא אינו מתעסק בשליחות אם לא שיאמר לו בין לתיקון בין לעיוות דאל"כ מה לו ולצרה הזאת להתחייב להמשלח אם יעוות משא"כ סרסור דעשה כן מפני שכר סרסרותו ועי"ל דלא שייך זה כ"א במודה לו שנתן לו למכרו בלי קצבה משא"כ בזה שאומר בהדיא התניתי עמו שלא יתנהו אלא בק':
יג סָעִיף ו כל סרסור שהודיע כו'. האי דינא לא קאי אדלעיל דמיירי שא"ל למכרו במאה אלא מיירי בנתנו לו למכרו סתם וכדמסיק וכ' שהרי לא פסק לו דמים כו':
יד סָעִיף ו שהודיע ללוקח כו' דאם לא הודיעו המקח קיים והדין בין המשלח והסרסור וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קפ"ב בס"ד [ס"ב] בדין שליח ע"ש:
טו סָעִיף ו מחזיר הלוקח כו'. כתב ב"י ☜ונראה דאף ע"פ שהמוכר יכול לחזור בו אין הלוקח יכול לחזור בו ע"ש ודו"ק:
טז סָעִיף ו וי"א דוקא שלא אמר כו'. הטור לא כתבו בל' פלוגתא אלא בל' פי' ומילתא בטעמא הוא והכל מודים בו וכמ"ש בפרישה ע"ש אבל מלשון מור"ם כאן בהג"ה ובד"מ משמע דיש פלוגתא בדבר ולי"א אפילו מכר שוה מאה בנ' א"י לחזור ועפ"ר ובב"י:
יז סָעִיף ו אבל אם א"ל מכור כו'. כ' הב"י ע"ז דמסתבר לומר דדוקא כשמכר במעט פחות או במעט יותר ממה שהוא שוה לרובא דעלמא הוא דא"י לחזור הא אם מכר בפחות הרבה לא אמרינן ביה מה שעשה עשה:
יח סָעִיף ז אפילו בשעת הליכה חייב כו'. ז"ל המרדכי ואע"ג דאכתי לא מכר החפץ ושמא לא ימכרנו ולא יטול שכר אפ"ה הוה ש"ש כו' וכ' אפי' בהליכה פי' וכ"ש בחזרה והיינו כשכבר מכר החפץ ונאבד מידו המעות דנחשב ש"ש דהא מיד שמכרו דמי טרחתו קצוב לו מהמוכר ול"ד להנוטל כלי על מנת למכרו כו' דבסי' קפ"ו ס"ב דחייב אפילו באונסין ואפילו בחזרתו דהתם אין דין שליח עליו אלא דין לוקח שנטלם מהאומן בכך וכך כדי להשתכר בו:
יט סָעִיף ח וישבע כמה היה שוה כו'. שם במרדכי כתוב דא"צ ראובן לישבע שהיה תקוע האבן יפה דאין נשבעין בטענת שמא:
כ סָעִיף ח ויפרע שוויה. דקדק לכתוב שוויה ולא יותר אף אם היה משכון של עכו"ם והעכו"ם שמוהו ביותר כמבואר לעיל בסי' ע"ב ולקמן בס"ס שע"ח גם בא"ע בסימן נ' ובסמ"ע באבדו טבעות ע"ש:
כא סָעִיף ט פשיעותא הוא כו'. דין זה כתב מור"ם ג"כ בהג"ה בסי' קכ"א בסי"א ושם הוסיף בבא אחת ז"ל ואם אמר שהשכינו אצל פלוני והוא כופר חייב לשלם דה"ל למשכנו בעדים ואם כו' וכ"כ הנ"י ונראה דהשמטת הסופר הוא כאן וטעה והשמיט מן ואם אמר קמא להשניי' וק"ל ולקמן בסי' רצ"ח [רצ"א] כ' הטור והמחבר גם כן בדין ש"ח דכל שאומר לא ידעתי אנה הנחתיהו הוי פשיעה וחייב דהוה ליה לידע:
כב סָעִיף ט ואח"כ כפר בו כו'. ☜ וכן אם אמר לסרסור שישכין אצל עכו"ם ואח"כ מכר העכו"ם המשכון דהסרסור פטור אף שנטל שכר דשכר טרחו הוא נוטל כ"כ רשב"א ד"מ בס"ס י':
כג סָעִיף ט פטור הסרסור דהוא בעצמו א"ל להשכינו בידו והאמין לו:
כד סָעִיף י חייב הסרסור. ז"ל הרשב"א דהא ש"ש הוא וש"ש חייב בדברים הקרובים לאונסים כל שאינו אונס גמור כדאמרי' בהפועלים דאפי' עייל בעידנא דעיילי ביה אינשי וגנא בעידנא דגנא אינשי חייב כו' וכתבן הטור והמחבר לקמן בסי' ש"ג בדין ש"ש ע"ש.
כה סָעִיף י השדכן הוי כמו סרסור כו'. עמ"ש מור"ם עוד מדין שדכנות לעיל סימן פ"ז ולקמן סי' רס"ד:
כו סָעִיף י אם חזרו בהם כו'. בע"ש תמה ע"ז וכתב והלא מנהגינו הוא לכתוב קנס בכל התנאים והמנהג לגבותו המקיים מצדהעובר והשדכן השתדל השידוך וע"פ נכתבו התנאים וההתקשרות בקנס והרי הועיל סרסרותו שזה נוטל הקנס ולמה יפטר ממנו לגמרי ואף אם חזרו ומחלו זה לזה יאמר השדכן חלקי איני רוצה למחול ע"ש בע"ש מ"ש עוד בזה והנה לא על מור"ם תלונתו כ"א על פשקי מהרא"י שכ' כן בהדיא בסי' פ"ה שכ' ז"ל בסתמא (פי' שלא התנו בפי' ע"מ שיתפייסו) אין נוהגין בגבולינו לגבות שום שכר שדכנות אא"כ יגמרו הנישואין בגליל העליון נוהגין לגבות מיד אחר שהושם הקנס משא"כ בגבולינו עכ"ל ומדסיים וכתב בגליל העליון נוהגין לגבות מיד אחר שהושם הקנס משא"כ בגבולינו ש"מ דס"ל למהרא"י דאפי' במקום שעושים קנס מ"מ אזלינן בתר המנהג שלא להגבות עד אחר הנישואין וגם מבואר בדבריו הנ"ל שכ' דמסתמא במקום שאין המנהג דכל שלא התנה בפירוש לגבות ומיד אחר שנתפייסו דס"ל דאין לו זכות לתבוע השדכנות עד אחר הנישואין וממילא אם יחזרו בהן אינו גובה כלל גם תמיהתו אינו תמי' דהא הטעם דגובין הקנס כתבו התו' והפוסקים משום דנתבייש' הבתולה או הבחור ובני משפחתה ומוטב היה בעיניהם שלא היה נעשה השידוך מעולם ולא היו מקבלין הקנס וא"כ לא הרויח השדכן מידי בהגבהות הקנס ע"י דיצא שכרם בהפסדם על ידו ודו"ק (הג"ה כתוב בהגהות מרדכי דקדושין שכירות פועל א"צ קנין (וע"ל ר"ס קפ"ב) לכן ראובן שאמר לשמעון אתן לך שני זהו' דבר בשבילי לשלטון צריך לקיים דבריו ומה שטוען ראובן שמחמת יראה הבטיחו שלא יקלקל ענינו נגד השר דברים שבלב אינן דברים עכ"ל והביאו הד"מ בס"ס זה) עכ"ה:
א סָעִיף א הסירסור שליח הוא עיי' ש"ך ס"ק א' דלענין ממון לא ג"מ וכו' דבריו ז"ל אין להם ביאור דנהי דבמלוה אף הולך הוי כזכי מ"מ איכא לשונות דלא הוי כזכי כמבואר סי' קכ"ח וגם נ"מ אם אמר בפי' שאינו רוצה שיזכה לו וגם במתנה יש נ"מ דאף דמבואר בסי' קכ"ה דאפילו עשאו שליח לקבל והוא אומר הולך דיכול לחזור הוא מטעם שכתב הסמ"ע שם בס"ק ך"ג דבלשון הולך ביטל שליחות דהמקבל כו' ע"ש מ"מ יש נ"מ במתנה אם הנותן אמר להשליח מקודם הולך וכשבא להמקבל עשה להשליח לש"ק ודאי דתלה בהא דאי חזרה שליחות או לא דהא בגט ג"כ הדין כן דהילך מבטל שליחות הקבלה כמבואר באה"ע סי' ק"מ סעיף ז' מ"מ אם עשתה האשה שליח הולכה שלו לשליח לקבלה הוא ספיקא ותלוי באי חזרה שליחות וה"נ ממש במתנ' דודאי לא גרע מתנה מגט ומכר דמהני אי לא בעינן חזרה שליחות אצל הבעל וא"כ יש נפקא מינה במתנה ודבריו ז"ל צריכין נגר להולמם ואפשר לו' דשאני גט דהאשה יכולה לעשות ש"ק ולכך מהני משא"כ במתנה דשליח קבלה של המקבל לא מהני מידי דבממון בעינן שלוחו של בעל הממון דוקא כמ"ש הר"ן הבאתי לשונו בסי' קמ"ח ובסי' קצ"ה והוא מהירושלמי ע"ש ולכך אפי' נעשה ש"ק אחר שנעשה שליח הולכה מהנותן לא מהני אפי' אי לא בעינן שידיה חזרה שליחות כיון דש"ק של המקבל לאו כלום הוא: ובעיקר הדין נראה דל"ד כלל לגיטין דבשלמא בגט בעינן שיהיה חזרה שליחות כיון דבעינן נתינה מידו לידה וטלי גיטך מע"ג קרקע לאו כלום הוא ואין יכולין לעשות איש אחד שיהיה ידו וידה ויהיה בעצמו הנותן והמקבל וכשם שאין האשה יכולה לעשות בעלה שליח לקבלה כן אינה יכולה לעשות שליח בעלה לשליח לקבלה כיון דשליח הבעל כבעל וטעם אחד לשניהם משא"כ בקנין אם כבר אמר השליח להלוקח לך משוך וקני או בקרקע חזק וקני דשוב כלתה שליחותו לגמרי דא"צ שוב למעשה השליח כלל דהלוקח יכול למשוך ולהחזיק אפי' שלא בפניו ולקנות פשיטא דהלוקח יכול לומר להשליח שימשוך או יחזיק בשליחות דהרי כבר חזרה השליחות אחר אמירתו לך משוך או חזק וכיון שאין צריכין שוב לשום מעשה שליח כלל יוכל להיעשות שליח כיון שכבר כלה שליחותו קודם שנעשה שליח לחבירו ואפי' בשליח שקנה לעצמו דעת הגאונים דיכול לקנות כמ"ש הש"ך בס"ק ג' ואפילו לדעת הסוברים דהשליח אינו יכול להחזיק לעצמו היינו מטעם דשם שליח אינו אלא לאחר ולאחר הוי שליח להתרצות בפיסוק דמים משא"כ לעצמו וראיה לזה מגיטין י"א דאמר שם דאי התופס לבעל חוב קנה דא"י לחזור ועיין בר"ן שם דפי' דהיינו דעושה השליח לעצמו בפי' שליח להעבד לקבל אחר שמסר לו האדון השחרור ולכאורה קשה דהא אפי' אם עשאו העבד בפי' שליח לקבלה והוא אמר הולך כיון דהשתא ס"ל דלאו כזכי דמי הרי ביטל השליחות קבלה כמבואר בתוס' פ' האומר ובאה"ע סי' ק"מ סעיף ו' וע"כ צ"ל דנהי דאם עשתה האשה שליח לקבלה מעיקרא ואח"כ אמר הבעל להשליח הולך ונתבטל שליחות קבלה שלה מ"מ אם הבעל עשה ש"ה וחזרה האשה ועשתה אותו שליח לקבלה אי נימא דלא בעינן חזרה שליחות אצל בעל ואשה עושה שליח לקבל מיד שליח ודאי דמהני ונעשה שליח לקבלה ולא יהא אלא אחר וה"נ בעבד דהא הר"ן כתב לעיל דאמרי' מטעם דתופס לבע"ח בעינן שהשליח יעשה בעצמו בפי' אחר שקיבלו מהאדון לש"ק של העבד לפ"ז אף דאמר הולך ונעשה שליח האדון מ"מ יכול לעשות עצמו ש"ק אח"כ בשביל העבד והוי כאילו עשה האדון שליח להולכה ואח"כ אמר לו העבד שיעשה בשבילו שליח לקבלה דמועיל אפי' באשה כה"ג רק באשה אינו מועיל מכח הספק דחזרה שליחות האמור בגיטין דף ס"ג ובעבד נראה דאין שייך זה ומטעם משום דמועיל בעבד טלי שיחרורך מעל גבי קרקע ואף דאיתקש לאשה היינו בגוף כתיבת השטר שיהי' לשמה ובתלוש אבל אם בנתינת השטר דמי לשטר קנין שדה כיון דיכול לקנות עצמו אפי' בקנין חליפין עיי' גיטין ל"ט גבי שקיל כומתיה שדא בה דמי לקנין שדה וכ"כ הרמב"ם בהדיא בהל' עבדים דרק לענין לשמה ומחובר דמי עבד לאשה אבל לשאר דברים דמי שיחרור למתנה וכן מוכח בתוס' בגיטין דף י"ז בד"ה לא יתנו ובחידושי לגיטין הארכתי בדין זה:
ב סָעִיף א משלם החמשים. קשה דהו"ל לומר שוויה דלא יהא אלא מזיק גמור דאינו משלם רק שווי' ודוחק לומר דמיירי ששוה מאה והוא באופן שא"א להחזיר המקח מצד האונאה ולכ"נ דהטעם הוא כיון דכל המשנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן לכך אמרי' מסתמא היה כוונת השליח לתקן העיוות בכדי שלא יקרא מזיק וגזלן משא"כ בגזלן ומזיק גמור דודאי כיון להזיק ולגזול אינו משלם רק כשעת הזיקו וכשעת הגזילה וכן מוכח לקמן סעיף ה' ע"ש וכן מוכח לעיל בסי' קפ"ב סעיף ו' דמבואר שם בסמ"ע דאם לא הודיע שהוא שליח דהמקח קיים להמשלח והשליח חייב לתקן העיוות ומשמע שם דאפי' אם מחמת זה שלקח שלא באחריות הוזיל גביה מנה ועכשיו כשהשליח מקבל עליו אחריות אין המשלח צריך להחזיר לו המנה שהוזיל גביה וע"כ הוא מטעם הנ"ל דכיון שהוציא מעות המשלח באופן שא"א לו להמשלח לבטל המקח שיחזיר לו המעות וכשלא יתקן העיוות ממילא הוה כגזלן במה ששינה מדעתו של בעל הבית לכן תלינן שבודאי היה דעתו לתקן העיות כנ"ל:
ג סָעִיף ד זכה במותר. עש"ך ס"ק ה' שכתב והוי כמו שומר שכר ואף דבסי' קפ"ו סעיף ב' כתב בכה"ג דחייב באונסין שא"ה דשם לקחו בתורת מקח שיהיה הוא הלוקח כשיזדמן לו מוכרים שיהיה שלו מעכשיו ואלו היה רוצה מוכר לחזור לא היה יכול דכבר קנאו במשיכה ומש"ה הוי לוקח לענין להתחייב באונסין משא"כ כאן דלא קיבלו רק בתורת שליחות ואלו רוצה המשלח לחזור מן השליחות יכול לחזור לכך אין לו שם לוקח להתחייב באונסין:
ד סָעִיף ה נשבע הסירסור עיין ש"ך ס"ק ו' עד וא"י שנמכר אלא מפי הסרסור לכאורה תמוהין דבריו דהא משנה מפורשת היא בשבועות גבי סלע הלויתני עליו ושנים היה שוה דנשבע שבועה דאורייתא כשמודה במקצת ואף שא"י שנאבד כי אם ע"פ וכ"ז שהוא בעין מחזיר גוף החפץ ג"כ הוי כאילו תובעו בדבר שבמדה ואפ"ה חייב שבועה אמנם לפמ"ש לעיל דחייב לשלם אפי' יותר משוויו א"ש דדוקא התם בשבועות שמזכיר בתביעתו כמה היה שוה המשכון כגון מנה והלה משיב שנאבד בפשיעה ולא היה שוה רק נ' חייב שבועה דאורייתא דבתביעתו תבעו מנה בבירור או שיחזור לו החפץ שוה מנה אם הוא בעין או שיחזור לו מנה באם שנאבד החפץ והרי הוא כתובעו מנה ולכך כשמודה שהיה שוה נ' והתביעה הוא על דבר שבמדה והוי מודה במקצת הטענה וחייב שבועה ולא הוי דומיה דחיטין ושעורין כיון שתובעו חפץ במנה או מנה משא"כ כאן מיירי דאין תובעו מנה מצד השיווי רק מצד שאמר לו למכרו במאה ואם החפץ בעין אין תביעתו מנה ואין תביעתו דבר מסויים דאינו מזכיר שיוויו ואפשר שאינו שוה רק נ' ממילא לא הוי תביעתו בדבר שבמדה וכיון דא"י לתובעו כלל במנה רק מחמת שהשליח אמר לו שמכרו בנ' ואז נעשה תביעתו על סך מנה והוי כהודאה קודם לתביעה דבשעת תביעה ראשונה לא היה ברי על תביעת מנה כנ"ל: ומה שסיים הש"ך דאם טוען במאה אמרתי למוכרו מכרת בחמשים דשפיר קאמר הראב"ד והוא לכאורה תמוה מאוד דכיון דכבר א"א להוציא המקח דהא בלא הודיעו המקח קיים רק שהשליח מחוייב לתקן העיוות הרי כטוען נתחייבת לי מאה והוא מודה בחמשים דישבע שבועה דאורייתא ונראה דהראב"ד לשיטתו אזיל דסובר בס' פ"ח בתובעו מנה הלוואה ומנה פקדון ומודה לו באחד מהן דאינו נשבע שבוע' דאורייתא אף דבתובעו שניהם ולכך הכא ג"כ אינו חייב שבועה דאורייתא דהחמשים שקיבל בעד החפץ הוי פקדון והחמשים שנתחייב מצד ששינה הוי הלוואה והוא מודה לו בנ' פקדון דאינו חייב שבועה דאורייתא אבל לדידן ודאי חייב בכה"ג שבועה דאורייתא:
ה סָעִיף ה וזכה הלוקח ולכאורה תמוה דהא הרמב"ם פסק בהודיעו שהוא שליח שהמשלח נאמן לומר שהשליח עבר על דבריו ואף שהשליח מכחישו מוציא המקח מיד הלוקח ולדבריו קשה כיון שנתברר שהמקח הוא של המשלח והמשלח נאמן שעבר על דבריו ואין אדם מוכר דבר שאינו שלו אם כן בטל המקח ומה בכך שלא הודיעו וכי יש כח ביד השליח לקיים המקח בדבר שאינו שלו ואף שנשבע השליח הא שבועה לא מהני רק לפטור את עצמו אבל שיהיה שבועת האחד מועיל שיהיה עדות נגד איש האחר אינו עולה על הדעת כלל. לכן נלפענ"ד דהא גם בהדין המבואר בסי' קפ"ב סעיף ב' דבלא הודיע המקח קיים קשה דנהי דאם יש להשליח לתקן העיות שפיר י"ל כיון דכופין את השליח לתקן העיוות המקח קיים אבל אם אין לשליח לתקן העיוות האיך אפשר שיהיה המקח קיים הא אין אדם מוכר דבר שאינו שלו וכיון שהמשלח פירש שאינו רוצה ליתן רק במאה והשליח מכרו בחמשים כמוכר דבר שאינו שלו דמי וכ"ז שאין השליח מסלק כפי שאמר לו המשלח אין לו רשות למוכרו ודוחק לומר דמיירי דוקא כשיש להשליח לתקן העיוות וכמש"ל בסי' קפ"ב וע"כ צ"ל הטעם דכיון שמסרו המשלח להשליח והשליח בידו לעשות בו מה שירצה דהא יכול להבריחו ויכפור בו אמרינן גבי' סברא דהימני' כמו בשליש בגיטין ס"ד דהימני' שיהיה כך אפי' אם ישקר וה"נ הוי כאילו התנה עם השליח שיהיו כל מעשיו קיימין נגד הלוקח שיהיה החפץ ביד השליח כאלו היה ממש של השליח והיה סומך עצמו על השליח שאם יעוות יהיה השליח המתקן מש"ה המקח קיים נגד הלוקח בלא הודיעו אבל הודיעו הרי השליח הודיע בפי' שא"ר לקבל עליו שיהיה הוא המקיים המקח ולתקן עירעור המשלח והוי כאילו התנה שכל עירעור המשלח יהיה חל על הלוקח ולא עליו מש"ה בהודיעו המקח בטל:
ו סָעִיף ה ואם ידע הלוקח. עסמ"ע סק"ט והו"ל זה של המוכר ודאי וכו' כוונת דבריו דדוקא כששמעון מכר ללוי חפץ הידוע שהוא של ראובן ושמעון אומר שהוא לקוח בידו מועיל חזקת לוי אף שלוי א"י וטוען ומספק מקלקל חזקת מרא קמא של ראובן מחמת החזקה שהי' לשמעון על טענתו שטען לקוח דהיינו חזקה שכל מה שת"י אדם הוא שלו ואם הן דברים העשויין להשאיל תלוי במחלוקת הפוסקים אי הלוקח עומד במקום עידי ראה כמבואר בסי' ע"ב סעי' י"ח בש"ך ס"ק נ"ז ע"ש. אבל הכא שהודיע השליח שאינו שלו בשעה שיצא מת"י אף שלפי הגדתו היה לו רשות למכור מ"מ כיון דלא שייך בטענה זו דכל מה שת"י הוא שלו ממילא אינו מועיל חזקת לוי שמוחזק בספק לקלקל חזקת מרא קמא של ראובן: (אמנם) תמוה לי דמה"ת לא יהיה לשליח זה דין שליש דהא אפי' שליש שיש בידו חפץ ואמר פ' ציוני ליתן לך זה במתנה ואף שהמקבל א"י מהימן השליש ואפילו כשהנותן מכחיש ואומר לפקדון הרבה פוס' ס"ל דנאמן כמבואר בסי' נ"ו ס"א ובסמ"ע ס"ק ז' מטעם כיון דהימני' לפקדון נאמן בכל מה שיאמר ואפילו מאן דפליג במכחיש השלישית מ"מ במודה ענין השלישית כ"ע מודים דהשליש נאמן ואפי' בשליח להולכה אמרינן סברא דהימני' כמבואר בגיטין ס"ד וכן בשליש ע"י שליח אמרינן בשליח הימני' כמבואר בסי' נ"ו וה"נ כיון שהודה שמסר לו למכור הוי כמודה בענין שלישית ואין לומר דהוי כנוגע בענין השלישות כיון שנוטל שכר סרסרותו כשהמכיר' היא מכיר' ולכך או' שציווה למוכרו בנ' כדי שיטול שכר סרסרותו ובסי' נ"ו מבואר דכשהוא נוגע אין השליש מהימן דז"א דהא כתב הש"ך שם ס"ק ח' דאפילו יש הכחשה ביניהם בסך הממון לא מיקרי נוגע בענין השלישות ומכ"ש כאן דהיה יכול לגנוב כולו ולומר לקוח הוא בידו דל"ה נוגע כמו שאמרו בקידושין דף מ"ג גבי שליח נעשה עד מיגו דאי בעי אמר אהדרינהו ללוה והיינו דמטעם זה לא חשיב נוגע כמ"ש בחידושי לח"מ סי' קכ"ח ואף שכבר יצא השלישית מת"י מ"מ הא כתב הרשב"א בגיטין ס"ד דמעיקרא הימני' במאי דעביד ע"ש ומכ"ש כאן דל"ש כלל למיחשבי' לנוגע בענין השלישות מחמת שרצה לגנוב מעט כיון שאם היה רוצה לגנוב היה גונב כולו או לומר שיש לו חלק בו כפי שכר סרסרותו ועוד תימה דא"כ מי ששלח חבירו עם משכונות של עכו"ם להלוות מישראל בריבית והכחישו המשלח בקצבת הריבית או בגוף הקרן ואומר שלקח השליח לעצמו מהקרן שיהיה המשלח נאמן ונהי שיצטרך המשלח ליתן גוף המעות משום תקנת השוק דלא גרע מגנב מ"מ הריבית א"צ ליתן דלא עשו תקנה בריבית וזה ודאי ליתא וכן כשהשכין השליח בנכייתא שיצטרך המלוה לשלם כל הפירות כשיכחיש המשלח. לכ"נ דהכא מיירי שבאמת נתאנה השליח כדמשמע בסי' קפ"ב בש"ך ס"ק ד' ע"ש וכיון שרואין שנתאנה והמקח בטל רק שהשליח רוצה להעיד ואמר שבחמשים ציוה למוכרו ואין כאן דין אונאה ובזה שפיר קאמר הרמב"ם דאין השליח נאמן להעיד דדוקא כשמסירתו ליד שכנגדו מוכחת על אמירת השליש מהני אף שכבר יצא מת"י כמ"ש הרשב"א בגיטין דף ס"ד דנאמן מטעם דמעיקרא הימני' מהימן הוי במאי דעביד משא"כ הכא מיירי דלא אמר השליח בשעת מכירה פ' ציוה לי למוכרה בחמשים תלינן שמחמת אונאה עשה מקח בחמשים ואם לא היה השליח לפנינו היינו מבטלין המקח דהא בסירסור לא אמרינן מסתם דאמר לו בין לתקן בין לעוות כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"ב ע"ש אחר שיצא השלישות מת"י רוצה להעיד להלוקח לקיים המקח ודאי דא"נ והראב"ד ס"ל דאפי' בסירסור אמרינן דמסתמא מסר לו בין לתקן בין לעוות ואילו לא היה השליח כאן היה המקח קיים ולכך אין השליח נאמן אפי' אומר לבטל המקח דהשליח א"נ לא לקיים ולא לבטל המקח אבל ודאי אם לא נתאנה השליח והמשלח טוען שעבר על דבריו אף הרמב"ם מודה דלא מהימן המשלח עד שיברר בעדים:
ז סָעִיף ו אמר המוכר א"ר למכור בדמים אלו הנה אם לא נתאנה ודאי דאין המוכר יכול לומר איני מוכר בדמים אלו דדוקא בנתאנה מבואר בסימן קפ"ב דיכול המשלח לבטל המקח אבל בלא נתאנה א"י לבטל והכא ע"כ מיירי דנתן לו רשות למכור כמ"ש הב"י ע"ש ודוחק לומר דלעיל בסי' קפ"ב מיירי באמר לו מכור בשוייו והכא מיירי באמר לו מכור סתם ולכך י"ל דכוונתו היה שימכור והוא יתפשר בעצמו עם הקונה בסך המעות ולכך יכול לומר א"ר למכור בדמים אלו דא"כ אפי' לא הודיע נמי כיון דהוי כלא עשאו שליח למכור ולפסוק דמים ועוד קשה הא דכתב הב"י הביאו הסמ"ע דאין הלוקח יכול לחזור ואם נאמר דמיירי שלא עשאו שליח לפסוק דמים אף הלוקח יכול לחזור כו א"ו דמיירי בנתאנה השליח והמשלח אמר לו מכור במה שתמצא מ"מ בטל המקח בשנתאנה בשהודיע דלא הוי כאומר לו בין לתקן בין לעוות והראב"ד חולק וס"ל דהוי כאמר לו בין לתקן בין לעוות:
ח סָעִיף ו מחזיר והלוקח עסמ"ע ס"ק ט"ו שכתב דאף דהמוכר יכול לחזור בו מ"מ אין הלוקח יכול לחזור בו ע"ש מוכח מזה ואפי' בנתאנה השליח והמוכר יכול לבטל מ"מ אין הלוקח יכול לומר כיון שהמוכר יכול לבטל מחמת שלא נעשה שליח לעוות א"כ הוי כאילו לא נמכר ע"י שליח והוי כמוכר דבר שאינו שלו שגם הלוקח יכול לבטל דהא בכאן ע"כ מיירי שנתאנה השליח כמ"ש לעיל ואפ"ה כתב הב"י דאין הלוקח יכול לחזור:
א סָעִיף א שליח. אמרינן בגיטין דף ס"ג ע"ב מי שאמר הולך גט זה לאשתי ואשתו אמרה תהא שלוחי לקבלה הוי ספיקא אם יכול להיות שליח כיון שלא חזר והודיע למשלח הראשון וכ"פ כל הפוסקים וכמ"ש בא"ע סי' קמ"א ויש נ"מ בזה במי שנתן לאחד דבר למוכרו וא"ל אדם אחר תהיה שלוחי לקנותו אי מהני קנין השליח וא"כ הוי ספיקא דדינא והמע"ה ועיין ר"ס קפ"ה בטור תשו' הרא"ש ובב"י שם ועיין בתשו' רש"ך ס"ב סי' מ"ו וצ"ע ובתשו' ר"מ אלשיך סי' י"ט דף ע"ב. ש"ך:
ב סָעִיף א שהפסיד. (מי שנתן לסרסור ג' לטרין כסף למכור להוליכם לאניות של מצרים ונאבדו מידו אם יכול לתת לו הג' לטרין כסף אע"פ שעכשיו שוה בפחות משויין בזמן נסיעת הספינה עיין בס' שי למורא סי' ל"ח. בני חיי):
ג סָעִיף א לראובן. אע"ג דא"ל ליתן בק' לא אמרינן דהמותר יהי' לסרסור אלא דינו כדין שליח שמכר דבר שאין לו קצבה דהמותר של משלח כמ"ש בסי' קפ"ג ס"ו ע"ש וה"נ איירי בדבר שאין לו קצבה מדהוצרך לומר שיתנהו בק' ואע"פ דהכא גילה דעתו וא"ל ליתנו בק' לא אמרינן שמחל המותר לסרסור אלא אמרינן שסבור שאינו שוה יותר ומסיק הטור וז"ל ואפילו היה יודע ששוה יותר ומחמת דוחקו צוה למוכרו בזול אפ"ה אמרינן דלא היה דעתו להקנות לסרסור המותר כו' ע"ש. סמ"ע:
ד סָעִיף א דורון. ובסי' ש"ג כת' הב"י ע"ז וצריך להתיישב בדבר (גם הרמ"א שם ס"א כת' בלשון י"א) ונ"ל דלא הוי בשביל זה ש"ש אלא כשיש הוכחה שהדורון הוא בשביל השליחות כגון שאינו רגיל בזה או רגיל ועכשיו מוכח קצת דהא בהגמ"ר גם יליף מריבית ואף שם נראה כן. ט"ז:
ה סָעִיף ב לעצמו. עיין בתשו' מהרי"ט סי' צ"ג ובתשו' ן' לב ס"א דף ק"מ ועיין בתשו' הגאונים סי' שפ"ד דמשמע שם דיכול להחזיק לעצמו. ש"ך (ועיין בס' בני חיי להגהת ב"י אות ה' שהביא תשובה ארוכה בשם שני גדולים בענין זה ובסוף דבריו הביא תשובת מהרש"ך שכת' דנראה בבירור מכל דברי הפוסקים שאע"פ שהמוכר פירש לו הערך במה ימכרהו אפ"ה אינו רשאי לקנותו לעצמו ואם לקחו לעצמו וחזר ומכרו לאחר ביותר או שהוקר אח"כ כל הריוח להבעלים ע"ש):
ו סָעִיף ג חפץ. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' שכ"ה:
ז סָעִיף ד במותר. והוי נמי שוכר שכר. ש"ך:
ח סָעִיף ה במקצת. כת' הש"ך דנ"ל שאין דברים הללו אמורים אלא כשזה טוען בק' אמרתי לך למכרו וכן מכרת נמצא שיש לו בידו ק' והסרסור אומר בנ' אמרת לי וכן מכרתי אז נשבע ש"ד אבל אם טען שאמר למכרו בק' ואתה מכרת בנ' נמצא שעיקר תביעתו על חפצו בהא ודאי שפיר קאמר הראב"ד דאין זה מודה מקצת:
ט סָעִיף ה ידע. היינו בשעת מכירה דוקא צריך לידע שהחפץ של ראובן וכ"מ בסי' קפ"ב ס"ב שכ' ודוקא שהודיע שהוא של פלוני כו' ע"ש והטעם כיון שמכיר המשלח צריך להחזיר דהי' לו לחוש שהמשלח יקפיד אבל אם אינו מכירו אע"פ שזה מודיע שהוא שליח י"ל סבור הייתי כיון שאינך מפרש מי הוא המשלח ודאי אין קפידא בכך ויקיים המשלח מעשיך וכן משמע ל' הרא"ש פרק ג"פ דהעיקר שצריך להודיע שהוא שלוחו של פלוני דוקא וכ"מ לשון הר"ן פרק האיש מקדש. ש"ך:
י סָעִיף ה יחזיר. אף על פי שהשליח מכחיש להמוכר ואומר שבחמשים א"ל למוכרו אינו כעד אחד שהוא נוגע בדבר וה"ל טענת המוכר ודאי ושל זה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך והא דפסק בסי' קפ"ב ס"ד דהמע"ה לק"מ דהכא שהחפץ מבורר בעין שהוא של המשלח והלוקח ידע צריך להחזיר משא"כ התם דהמשלח הוא הלוקח ורוצה להוציא מעות מיד המוכר אמרינן המע"ה ודלא כמו שדחק עצמו הסמ"ע ע"ש ועיין בב"ח שחילק בע"א ומחמת זה פסק כהרמב"ם ואין הכרעתו נ"ל ע"ש שדבריו דחוקים עיין בתשובת רשד"ם סי' ע"ז וסי' ק"י ור"ד ובתשובת ן' לב ס"א כלל י"ג סי' ע"ט וס"ב סי' ע' עכ"ל (ועמ"ש הט"ז לחלק בזה ע"ש):
יא סָעִיף ה מודה. ע"ל סי' צ"ט סס"א בהג"ה:
יב סָעִיף ו אבל. והב"ח כתב אפשר דגם הרמב"ם מודה לזה עיין בתשו' רשד"ם ס"ס תכ"ט. ש"ך:
יג סָעִיף ח ברשותו. ע"ל סי' ע"ב ר"ס ל' מ"ש בשם הב"ח ויש נ"מ לסרסור ע"ש. שם:
יד סָעִיף ח שוויה. ולא יותר אף אם הי' משכון של עובד כוכבים ושמוהו העובד כוכבים ביותר וכמ"ש בסי' ע"ב ולקמן ס"ס שע"ח. סמ"ע:
טו סָעִיף ט פשיעותא. דין זה כת' הרמ"א בסי' קכ"א סי"א ושם הוסיף דאם אמר שהשכינו אצל פלו' והלה כופר חייב לשלם דס"ל למשכנו בעדים וכ"כ הנ"י ונרא' דהשמטת הסופר הוא כאן וע"ל סי' רצ"א ס"ז עכ"ל הסמ"ע והש"ך כת' דנ"ל דבכוון השמיטו המחבר דהר"ן מגמגם בזה וגם לדידן נרא' דליתא להאי דינא וכמ"ש בסי' קכ"א ע"ש:
טז סָעִיף י ונתבטל. בע"ש תמה ע"ז דהא מנהגינו לכתוב קנס בכל תנאים ולגבותו מצד העובר א"כ הרי הועיל השדכן שזה נוטל הקנס ולמה יפטר ממנו לגמרי ואף אם הם חזרו ומחלו זה לזה הקנס יאמר השדכן חלקי איני רוצה למחול והסמ"ע תירץ דלא הרויח זה מידי בגביית הקנס דהא הטעם הוא משום ביוש כמ"ש התוס' והפוסקים א"כ יצא שכרם בהפסדם וע"ש (ומהרש"ל כת' דכל שדכנות סתמא כאילו התנה ע"מ שיתקיים לקנין שעושין הקנס ומ"מ אם עבר א' מהצדדים והשני א"י להוציא הקנס והיזק שלו חייב השדכן להחזיר לו חלקו מהשדכנות ע"ש [א"ה בט"ז לא כ"כ] ונרא' פשוט דאף אם נתרצו שניהם בהחזרת השידוך לא הפסיד זה שכר השדכנות במקום שגובין אותו אחר כתיבת התנאים עד כאן לשון הט"ז ובסרסור בכה"ג אם גמר המקח ואח"כ מחלו הבע"ד זה לזה עיין בתשובת שער אפרים סי' ק"נ ובספר בני חיי להגהת ב"י אות ג' ע"ש):
א סָעִיף א שליח הוא. עבה"ט עד ויש נ"מ בזה דמי שנתן לא' דבר למוכרו כו' ועי' בפנים בש"ך דקודם הך נ"מ כתב וז"ל אע"ג דלענין ממונא לא נ"מ בהא גבי הולך לפלוני דבמלוה ופקדון הוי כזכי אפי' בלא קבלת הלוה או שלוחו ובמתנה לא הוי כזכי אפילו עשאו המקבל שליח וכמו שנתבאר סי' קכ"ה מ"מ נ"מ במי שנתן לפלוני דבר למוכרו כו' עכ"ל ועיין בדגמ"ר שכתב עליו וז"ל דבריו נ"ע דשסי' קכ"ה מיירי שהמקבל עשאו תחלה שליח לקבלה ואח"כ אמר הנותן הולך בזה עקר שליחותו לקבלה ועשאו שליח להולכה וגם בגט הדין כן כמבואר באה"ע סי' ק"מ ס"ו אבל אם מתחלה אמר הנותן הולך חפץ זה לפלוני ואח"כ א"ל המקבל תהא שלוחי לזכות לי כשם שהוא ספק בגט כך הוא ספק במתנה ודברי הש"ך צ"ע עכ"ל וכן הקשה בס' נה"מ וגם על תחלת דברי הש"ך במ"ש דבמלוה ופקדון הוי כזכי כו' הקשה גם כן דנהי דבמלוה אף הולך הוי כזכי מ"מ איכא לשונית דלא הוי כזכי וגם נ"מ אם אמר בפירוש שאינו רוצה שיזכה לו ואח"כ כ' ליישב קצת דברי הש"ך בזה ע"ש אולם הוא ז"ל חולק בעיקר הדין וכתב דלא דמי לגט דהתם הטעם משום דפסול טלי גיטך מעג"ק ולא כלתה שליחותו עד שנותן לידה כו' עש"ב. ומ"ש שם בפשיטות דגבי עבד כשר טלי שחרורך מעג"ק אף דאיתקש לאשה היינו בגוף כתובת השטר כו'. הנה גם בט"ז יו"ד סימן רס"ז ס"ק מ"ד משמע כן אך בתשובת חתם סופר אה"ע סימן פ"ב פשיטא ליה דפסול וכתב שם ליישב דברי הט"ז ע"ש והובא קצת בפ"ת לא"ה סימן קמ"א ס"ק ל"ה ע"ש ועיין בתשובת באר יצחק סי' א' הביא גם כן בשם הריטב"א קדושין דף כ"ג שכ' דגם גבי שחרור לא מהני טלי מעג"ק ע"ש:
ב סָעִיף ה ואם ידע הלוקח כו'. עיין בתשובת עשאת בנימין בחידושי דינים שבסוף הספר סי' ז' שכתב ז"ל כתוב בתשובת הגאונים סי' קנ"ב ראובן נתן סחורה לשמעון למכור ושמעון מכר בלא דמים להודיע שהסחורה של ראובן אחר כך לקח המעות מהל וקח או שהחזיר הלוקח הסחורה לשמעון וראובן חוזר על הלוקח שיתן לו הדמים בעד הסחורה ולוקח אמר שנתן לשמעון וראובן אומר כבר היית יודע שהסחורה היא שלי ולא היה לך ליתן לשמעון ופסק הדין עם ראובן עכ"ל וצ"ע. שוב מצאתי בתשובת ושב הכהן סי' י"ז עובדא כעין זה ולא פסק כן ע"ש ויובא לקמן סי' רצ"א סכ"ו ס"ק ט"ז ע"ש:
ג סָעִיף ו ואח"כ מכרו ללוי ע"י אחר. עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' ל"ו שכתב דבתשובת הרא"ש מקור האי דינא לא הוזכר שמכרו ע"י אחר רק מבואר שם שמכרו אח"כ ללוי ע"י עצמו ומעתה מה שהוסיף רמ"א ע"י אחר יש לדון על זה דבשלמא אם מכרו אחר כך ללוי בלא שום סרסור שפיר מוכח דברמאות דחאו להסרסור אבל אם מכרו אח"כ ע"י סרסור אחר יוכל להיות שהסרסור החדש הטעים לו טעמים נכונים שלא יעכב המכר עבור השנאה ועכ"פ נראה שגם רמ"א שכתב שמכרו ע"י אחר חייב ליתן לשמעון סרסרותו כוונתו כפי חלקו שלא תאמר כיון שמתחלה לא נכנסו דברי הסרסור באזני הסוחר שוב אין לו שום זכות קמ"ל שלא איבד זכותו אבל ודאי שגם השני הוא שותף בסרסרות הזה. ואם יטעון הסרסור הראשון על המוכר שגם באותו פעם היית מרוצה ודחיתני לומר שאינך רוצה למכור ללוי כדי להפסידני ואתה הכנסת בזרוע את הסרסור השני אין בכח טענה זו אפילו לחייב את המוכר שבועה על זה כיון שאינו אומר בזה טענת ברי וגם אם היה הכוונה ברמאות גם כן אני מסופק אם חייב המוכר להשלים לסרסור הראשון ההפסד שגרם לו ויותר קרוב בעיני שפטור עכ"ד. וכתב עוד שם בדבר שדכן שדחה הבעל דבר אותו ולקח שדכן אחר לגמור השידוך הדבר ידוע שהפרש גדול יש בין שידוך למקח כי בעסק המקח אין שם דברים אמצעים והמקח תלוי רק בדמים וכיון שהסרסור הביא אותם לעמק השוה בסך הדמים כבר נגמר הדבר ולא חסר רק הקנין ולכך אם המוכר דחאו להסרסור בדברים ואחר כך הכניס עוד סרסור בזה נסתפקתי קצת אם רמאות הזה מחייב להמוכר לשלם לסרסור הראשון הפסדו אבל בשידוכים יש הרבה פרטים לבד סך הנדן כמו התחייבות מזונות ודירה ובגדים ומתנות וכמה פעמים בשביל דבר קטן מתפרדת החבילה ונתבטל השידוך ולכן כל זמן שלא השוה אותם השדכן הראשון בכל הפרטים עד שלא נשאר שום דבר גדול או קטן שצריך לדבר בזה עדיין לא נגמר השידוך ע"י השדכן ואם אחד מהצדדים מכניס את אוהבו או קרובו לגמור הדבר אפילו היה ביכולת של השדכן הראשון להשוותם גם כן בפרטים הללו אין כאן רמאות כלל וכזה נעשו מעשים בכל עת ואין להשדכן הראשון על הצדדים רק תרעומת אבל לא שום דין ומשפט כלל (נ"ל כוונתו שא"י לתבוע כלל חלק הגומר אבל ודאי שצריך לשלם לו חלק המגיע למתחיל כפי תקנת המדינה שם) עכ"ד ע"ש עוד. ועיין בעט"צ ס"ק י"ז שכתב מצאתי כתוב בפנקס ארצות דהמתחיל והגומר יחלוקו ביניהם בשוה והמתחיל לא נקרא אלא מי שאמר כמה אתה נותן (פי' שידבר אודות נתינות) ואמצעי לא יקח כלום אבל ראיתי נוהגים שמחלקים לג' חלקים שליש למתחיל ושליש לאמצעי ושליש להגומר והבעלים יניחו השדכנות בב"ד ואח"כ נאמנים לומר מי המתחיל ומי האמצעי ומי הגומר ויגידו בחרם ואם א' מהם קרוב או פסול יגיד צד השני ואם שני הצדדים הם פסולים אין נאמנים אלא בשבועה כו' ואם המתחילין הם רחוקים ובשעת הגמר לקחו הבע"ד קרובים שלהם לגמור השידוך אין להקרובים כלום בשדכנות (ומשמע דר"ל שינתן גם חלקם להמתחילין ולפ"ז מ"ש הנו"ב הנ"ל ואם א' מהצדדים מכניס את קרובו לגמור כו' אין להשדכן הראשון שום דין ומשפט כלל היינו מצד הדין וכאן מצד התקנה ועי' בס' חוקי דרך הבאתי. בפ"ת לאה"ע ס"ס נ' שכתב ולקרובים פסולי עדות אין נותנים רק בניכר לפי ראות עיני הדיין שעשו פעולה) ע"ש עוד. ועיין בתשובת שב יעקב סי' י"ג בנידון דו"ד שהיה בעסק שדכנות בין המתחיל וגומרים והשיב דבר זה תליא במנהגי המדינות ואני כאשר ראיתי המנהג בעיר מולדתי ק"ק פראג ליתן להמתחיל חלק שליש כן נהגתי פה במדינה זו ואם היה מתחיל רק אצל צד אחד יש לו החציה היינו חלק ששית. ואף דמשמע מתשובת הרא"ש שהביא הב"י סי' קפ"ה בסרסור [דדוקא בהיה רמאות אבל באין רמאות בדבר מה שלא נגמר ע"י המתחיל ונגמר ע"י אחר אין להמתחיל כלום נ"ל לחלק בענין המתחיל כאשר כבר פסקתי כמה פעמים. דאם המתחיל אף שלא היה יכול לגמור מ"מ הוא היה הממציא לשידוך הלז שע"י נתגלה הדבר ובאו שדכנים אחרים או אותו צד שהיה מרוצה להשידוך מעמיד אחרים אשר דבריהם נשמעין יותר לצד השני הן על ידו הן ע"י שום גרמא בודאי דודאי דיש לו דין מתחיל וזה הכלל באופן שאפשר לומר אילולי שהיה זה המתחיל אשר התעורר לזה לא היה עולה ע"ד אחרים לדבר שידוך הלז אם כן ודאי מחוייב ליתן להמתחיל כפי המנהג משא"כ אם הגומרים נתעוררו מעצמם לאותו שידוך וסוברים לפי דעתם שהם הראשונים (נראה דר"ל שניכר גם כן לב"ד כן כגון שהם ממקום רחוק וכה"ג) אם כן המתחיל לא עשה שום פעולה טובה בזה הואיל שבע"ד אינו מרוצה על ידו ואלולי שבאו האחרים היה נשתקע הדבר והשדכנים האחרים באו מעצמם ולא יודעים שום דבר מהמתחיל אם כן אין שום טעם ליתן לו דבר כו' וראיה לחילוק זה מגמרא ספ"ק דסוטה כו' (דאיתא התם כתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו וכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם אמר ר' חמא ברבי חנינא כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מע"ה על שגמרו כאילו עשאו וקשה על זה ממדרש ילקוט תהלים מזמור שיר חנוכת הבית לדוד וכי דוד בנאו והלא שלמה בנאו אלא אמר הקב"ה הואיל וחשבת לבנותו כו' וע"פ חילוק הנ"ל א"ש דגבי עצמות יוסף בלא התחלה דמשה היה גם כן נתקיים ודאי אותו מצוה ע"י אחרים משום השבועה רק דאמרו הניחו לו כבודו בגדולים כדאיתא התם לכן נקרא על שם הגומר כיון דאי לאו שקדם המתחיל היה הגומר נמי מתחיל משא"כ בבנין בהמ"ק דלא נקבע זמן קבוע לבנין ואי לאו דהתעורר דוד אפשר לא היה מתעורר מלך אחר כמו שלא התעורר שאול לכך נקרא על שמו כו') ומזה ראיה לנ"ד בדין המתחיל בשדכנות דאם המתחיל היה הממציא לדבר ואי לאו המצאתו אפשר דלא היו הגומרים מסקי אדעתייהו ודאי ראוי לו שכר המתחיל עכ"ד ע"ש. ועיין בפ"ת לא"ה סימן נ' ס"ק ט"ז כמה פרטי דינים בענין שדכנות:
ד סָעִיף י חייב הסרסור עיין בספר שער משפט מ"ש בזה ומסיים דקשה להוציא ממון ע"פ פסק זה דהש"ע בכאן עש"ה:
א סָעִיף א הסרסור שליח. כתובות ק' א' שליח כאלמנה. תוס' שם ד"ה רבא. וקשה לר"ת כו' ופי' הרמב"ם דשליח דשם מיירי בסרסור דיש לו הנאה בשליחותו ולוקח ומוכר כמו אלמנה:
ב סָעִיף א לפיכך כו' כיצד. שם במתני' צ"ח א' אלמנה כו' וגמ' שם מ"ש שוה כו':
ג סָעִיף א מי ששלח. כמו שומר אבידה משום פרוטה דרב יוסף שהנאה הוא אח"כ:
ד סָעִיף ב אין שליח. שם אלמנה ששם לעצמה כו' וכנ"ל דשליח כאלמנה:
ה סָעִיף ג נתן חפץ. ב"ב פ"ה א' ברשות ליקח כו' ומ' אפי' היו כבר ברשותו וע"ל סי' ר' ס"א וס"ב בהגה:
ו סָעִיף ד אמר. ב"ב קל"ח א':
ז סָעִיף ה ראובן אומר. כתובות צ"ח א' והלכתא כו' וע"ש תוס' ד"ה מוכרת ועוד אומר רבי דהך כו':
ח סָעִיף ה נשבע. ואם: או. כדין כפירה והודאה:
ט סָעִיף ה ואם ידע. ירושלמי שם הביאו תוס' ד"ה אלמנה. בירושלמי כו' וחילק בין ידע. כנ"ל בסי' קפ"ב ס"ב: (ליקוט) ואם ידע כו'. דאם לא ידע המקח קיים כנ"ל סי' קפ"ב ס"ב ודין המוכר עם הסרסור אבל בידע אין המקח קיים כמש"ש ואם הי' ידוע שעבר על דבריו היה חוזר עכשיו זה טוען ודאי והלוקח אינו יודע ודמי למ"ש בב"ב למ"ד א"ל את לאו כו' וא"י להשביעו רק חרם והסרסור א"י להעיד שהוא כדברי הלוקח שאז היה תביעת המוכר על הסרסור כיון שהמקח קיים והיה צריך לישבע: וכל שיש לו עליו שבועה א"י להעיד כמ"ש בקדושין מ"ג ב' והשתא כו' ע"כ:
י סָעִיף ה וי"א דאין. ע"ש ס"ד יש כו' ועמ"ש שם: (ליקוט) וי"א כו'. תליא בפלוגתא הנ"ל דסי' קפ"ב ס"ב וס"ד והוא הדין בעצמו דשם (ע"כ):
יא סָעִיף ו כל סרסור. מהירושלמי הנ"ל וכגון שידע כנ"ל ואע"ג שלא אמרו לה בכמה למכור טוענין אנו ליתומים שאין רוצין וכפי' תוס' הנ"ל דמשביעין אותה שלא זלזלה כו' ואע"ג דשמו לה כמ"ש הרא"ש שם:
יב סָעִיף ו וי"א. כמ"ש הרא"ש שם משום שהיו ב"ד הדיוטות שמא לא דקדקו כ"כ וע"ש:
יג סָעִיף ו ראובן. שפי' הר"מ טעמא דסרסור נוטל שכר אע"פ שלא שלחו והסרסור בא מעצמו כמו יורד לשדה חבירו ונטעה ואמרינן בב"מ ק"א א' אתמר היורד כו' ול"פ כאן כו' וכן בסרסור כיון שהוא עשוי למכור ושם דההוא כו' א"ל לא בעינא כו' א"ל גלית אדעתך כו':
יד סָעִיף ז כל סרסור. נדרים ל"א ב' וע"ל סי' קפ"ו ס"ב וי"א כו' ועבה"ג כאן ס"ק ס' וז"ש כל כו' ר"ל אפי' אינו ספסירא דהוא חייב באונס בהליכה וחזירה וע' ב"מ מ"ג ע"א:
טו סָעִיף ז אפי' בשעת הליכה. ר"ל אע"ג דעדין לא נהנה כיון דאי מתרמי ליה כו' כמ"ש אצן המפ' מעות כו'. כיון דאי כו' ב"מ מ"ג ע"א ע"ש: (ליקוט) אפי' בשעת כו'. ר"ל לא מיבעיא שמכר דנהנה אלא אפי' בכה"ג והטעם כיון דמתרמיא כו' וכמ"ש בב"מ מ"ג א' א"ל בהא כו' ועבה"ג ס"ק ס' (ע"כ):
טז סָעִיף ח ישבע הסרסור. ב"מ ל"ד ב':
יז סָעִיף ח (ליקוט) וישבע כמה כו'. מתני' דשבועות מ"ג א' סלע הלויתני עליו שנים היה כו' ה' דינרים כו' ועבגמ' שם (ע"כ):
יח סָעִיף ט הנותן כו' ואמר. שם ל"ה א':
יט סָעִיף ט ואם א"ל. שם ג' א' דא"ל חנוני לבע"ה כו':
כ סָעִיף י סרסור שנתן. דלא היה לו ליתן עד שיתן דמים כמ"ש בפסחים קי"ג א' פתח כיסך כו' וחייב הסרסור כמ"ש בכתובות פ"ה ח':
כא סָעִיף י וכ"ש. פסחים שם כל אשראי כו' ע"ש: (ליקוט) סרסור כו'. וכ"ש כו' כמ"ש בפ' המדיר סתמא דמילתא כו' תה"א סי' ר"ז (ע"כ):
כב סָעִיף י תלוי במנהג. כמ"ש בריש פ"ז דב"מ:
כג סָעִיף י הדין עם הבעלים. דשכירות כו'. שם ס"ה א' ק"י ב':
כד סָעִיף י ובמקום כו' אם חזרו כו'. ב"ק קי"ו בעא מיניה כו' א"ל מי דמי התם כו':
כה סָעִיף י אא"כ התנו כו'. ואז. קדושין ס"ג א' דבר עליה לשלטון כו' מקודשת
כו סָעִיף י מיד. ובגמ' שם ובשכר לא כו' האי תנא כו' ולכ"ע חייב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.