א אֵין נִזְקָקִין אֶלָּא לַתּוֹבֵעַ תְּחִלָּה. וְאִם זַיְלֵי נִכְסֵי דְנִתְבָּע, נִזְקָקִין לוֹ תְחִלָּה. הַגָּה: פֵּרוּשׁ, רְאוּבֵן תּוֹבֵעַ שִׁמְעוֹן בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יוּכַל לוֹמַר פָּרַעְתִּי, וְשִׁמְעוֹן מֵשִׁיב: יֵשׁ לְךָ מִשֶּׁלִּי כָּל כָּךְ, וּמְבַקֵּשׁ זְמַן לְהָבִיא עֵדִים יוֹתֵר מִל' יוֹם שֶׁהוּא זְמַן בֵּית דִּין, אַף עַל פִּי שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים הַיּוֹדְעִים בַּדָּבָר, נִזְקָקִים לַתּוֹבֵעַ וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ מִיָּד, אִם לֹא שֶׁזַּיְלֵי נִכְסֵהּ וְיֵשׁ הֶזֵּק בָּזֶה לַנִּתְבָּע. וְהוּא הַדִּין אִם הַתּוֹבֵעַ רוֹצֶה שֶׁיִּשְׁמְעוּ דְבָרָיו תְּחִלָּה קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמְעוּ דְּבָרָיו שֶׁל נִתְבָּע, אוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ מֵהַבֵּית דִּין שֶׁלֹּא יִפְסְקוּ לוֹ הַדִּין עַכְשָׁיו אֶלָּא כְּשֶׁיִּרְצֶה הוּא (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד), אוֹ שֶׁהַנִּתְבָּע חַיָּב לוֹ שְׁבוּעָה וְאוֹמֵר הַתּוֹבֵעַ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיִּשָּׁבַע לוֹ עַכְשָׁיו רַק כְּשֶׁיִּרְצֶה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף) ; וְכָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה טְעָנוֹת עַל זֶה וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִטְעֹן עַכְשָׁיו, שׁוֹמְעִין לַתּוֹבֵעַ, אִם לֹא שֶׁזַּיְלֵי נִכְסֵי הַנִּתְבָּע (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הרשב"ץ), אוֹ שֶׁיֵּשׁ לַנִּתְבָּע הֶזֵּק בְּזֶה כְּפִי רְאוֹת עֵינֵי הַדַּיָּנִים:
א סָעִיף א אין נזקקין אלא לתובע כו' באמת נאמרו הרבה פירושי' בזה ואענ' גם אני את חלקי בעזר האל דודאי נראה עיקר הפירוש נזקקין לתובע תחיל' לענין שישמעו דבריו תחילה דלשאר הפירושי' קשה דהל"ל פוסקי' לתובע תחלה מאי נזקקי' וגם מהראיה דאית בש"ס שנא' מי בעל דברי' יגש אליהם יגיש דבריו אליהם משמע כן וגם ל' התוספת' (בסנהדרין פ' ששי) התובע את חבירו הוא פותח ראשון משמע כן וכבר מבואר כן במרדכי פרק הפרה ובתשובת מיימוני לספר משפטים סי' נ"ז בשם ריב"א אך מ"ש שם דנזקקים לו תחלה משום דמאוד יכול למתק דבריו בכך הוא דוחק וגם מ"ש דזילי נכסיה הוא משום שהעולם יראו שהוא נתבע וידחקו אותו בקנייתו אבל כשיטעון הנתבע תחלה יסברו שהוא התובע הוא ג"כ רחוק אלא נראה לפע"ד דה"פ כשבאין לדין והתובע רוצה שישמעו דבריו תחלה והנתבע רוצה שהוא יאמר תחלה ונפק' מינה דאילו יודה מקצת ואין מודה מקצת חייב ש"ד אלא כשהוד' לאחר שטען התובע אבל אם הודה בנ' ואח"כ תבעו התובע בק' וכפר פטור משבועת התורה כדלקמן סי' פ"ח סעיף ט"ו (ואין להקשות דהא אמרי' בסי' פ"ז סעיף ה' אם נראה לדיין שהוא מערים בהילך לדחות שבועת התור' מעליו חייב וגם בסי' פ"ח סי"ד אמרי' אם כמערי' חייב י"ל דהכא מיירי שהדיין רואה שאינו כמערי' אלא שקשה לישבע אפי' באמת אי נמי התם כבר טענו משא"כ כאן שמדיינין על זה מיד בתחלה ודוק) דנזקקין לתובע לשמוע דבריו תחלה שאף אם יודה לו הנתבע מקצת מ"מ כל זמן שלא שלם לו הרי הוא הנתבע ובעל דינו מיקרי תובע וחייב ש"ד דהי' לו לפרוע מה שיודה לו קודם שתבעו בב"ד ואי זילו נכסיה דנתבע כגון שהנכסי' זילי בעת ההיא או שיצטרך למכרם בזול כשימכור במהירות לשלם לו ולכך לא שלם לו קודם שתבעו נזקקין לנתבע תחלה ואם יודה לו מקצת קודם שיטעון התובע אינו חייב ש"ד וכדקיי"ל לקמן סי' פ"ח דאינו חייב ש"ד אלא כשקדמה תביעת התובע כנ"ל ודו"ק:
ב סָעִיף א בענין שלא יוכל לומר פרעתי כגון שהלוהו בשטר וכה"ג וע"ל סימן פ"ה סעיף ז':
ג סָעִיף א יותר מל' יום דאלו ל' יום נותני' לו אפי' לא זילי נכסיה וכתבו התוס' והרא"ש דנ"מ עוד לענין חבלות דאין נותנין זמן לחבלות כדלקמן סי' ת"ך סעיף כ"ז. וכ' נמוקי יוסף דמשמע לפי' זה דבזילי נכסיה נותני' לו זמן אפי' לחבלות והבית חדש השיג עליו דמדאמרי' סתמא אין נותנין זמן לחבלות משמע בכל גוונא אפי' זילי נכסיה ושלא כדת השיג דהא דברי הנ"י מוכרחי' לפי פי' זה דמיירי לענין חבלות א"כ היכא קאמר עלה ואי זילי נכסי' נזקקי' לנתבע תחלה' והא דאמרינן סתמא אין נותני' זמן לחבלות ומשמע אפי' זילי נכסיה היינו כשרוצ' הזמן על הפרעון משום דזילי נכסיה לא חיישינן ליה כיון דחייב עכ"פ משא"כ הכא שטוען יש לי עדים לפטור נותני' לו זמן אי זילי נכסיה והתוס' מתחלה הקשו מכח כ"ש דהא קי"ל נותנין זמן בית דין ל' יום לפרעון וכ"ש כשטוען אביא עדים לכ"כ דבחבלות שאני כדאמרינן דאין נותני' זמן לחבלות ולכך לא מצינו להקשות מסתם זמן ב"ד שהו' ל' יום אבל לפי האמת ניחא דהכא שטוען אביא עדים עדיף וזה ברור ודלא כהב"ח:
ד סָעִיף א וצריך לשלם לו מיד וכתב הב"ח דאין משביעי' להתובע אם יש בידו משלו כיון שטוען הנתבע יש לי עדים דיש לחוש שיבואו עדים ויכחישוהו אז יהיה שם שמים מתחלל כדלקמן סי' ע"ב ע"כ דבריו בקצרה והאריך וע"ש ואין דבריו נכוני' לפי מה שכתבתי לקמן ס"ס ע"ה ס"ק ע"ז [פ"ח] וסי' פ"ז סל"ג אלא פשיט' דלא מיירי מדין שבועה ומשביעי' אותו בכל ענין רק דלענין זה מועיל מה דנזקקין לתובע תחלה לענין שצריך לשלם לו מיד ואין ממתיני' לו על העדים אע"פ שאנו יודעי' שיש לו עדים ודו"ק:
ה סָעִיף א שישמעו דבריו תחלה כו' עיין מ"ש לעיל ס"ק א' ועיין באגודת אזוב דף ע"ו ע"ב:
ו סָעִיף א שאינו רוצה שישבע לו עכשיו כו' ע"ל סי' ט"ז מ"ש בזה:
ז סָעִיף א ואינו רוצה לטעון עכשיו כו' ואע"ג דלקמן סי' פ"ז סכ"ד כ' הרב שאומרי' לתובע שיטעון הכל הא מסיים שם ואם אינו רוצה נשבע ונפטר ממנו מכל תביעות כו' וכאן מיירי שהתובע או' דלא איכפת ליה אם ישבע כי אף בשבועה לא יפטר שיש לו עליו תביעות דלא שייך בהו שבועה או שיביא עדים לדבריו ובסמ"ע ובב"ח לא כתבו כן והאריכו בחנם:
ח סָעִיף א שומעי' לתובע כו'. עוד נ"מ אפי' ימותו עדיו של נתבע או ילכו למ"ה והיינו דוקא כשאינ' חולים או מוכני' לילך רק שאפשר להזדמן כן בפתע פתאום דאל"כ פשיטא דאין לך זילי נכסיה גדול מזה ובזה מיושב תמיהת התוס' ומהרש"ל על פי' ריב"א ועיין בית חדש. עוד יש שאר פירושי' בזה ומביאם מהרש"ל פ' הפרה סי' ד' וכתב דלענין הדין כולם אמת ע"ש שהאריך. ועיין בתשובת הר"ב סימן ק"ח. ועיין בתשובת מהר"ש כהן ספר ג' סימן כ"ה ולפי שדינים אלו תלוים בראות עיני הדייני' קצרתי:
א סָעִיף א אין נזקקין אלא לתובע. כן הוא ל' הגמ' והביאו הפוסקים וכתבו עליו פירושו זה בכה וזה בכה וכולן אמת לדינא מ"ה סתם המחבר ללמדינו שבכל ענין קאמרי' ומור"ם כ' קצת מהן לגילוי מלתא וסיים וכ' וכל כיוצ' בזה כו':
ב סָעִיף א בענין שלא יוכל לומר פרעתי. פי' כגון שהלוהו בשטר שחתומים עליו עדים אבל אם הי' נאמן לו' פרעתי הי' נאמן ג"כ בטענה זו שטוען יש לך משלי במיגו דאי בעי הוי טוען פרעתי:
ג סָעִיף א יש לך משלי כ"כ. וז"ל הטור ושמעין משיב תפסת משלי החזיר לי מה שתפסת או משכון הי' לי בידך ונפחת מדמיו עד כאן לשון הטור ואפילו אם התובע מודה להנתבע שנפחת (אלא שמחולקים בשיעור הפחת) אפ"ה דינא הכי ד"מ בשם מרדכי ריש ב"מ:
ד סָעִיף א יותר מל' יום. דאלו לא בקש שמעון אלא ל' יום שהוא זמן ב"ד הוי שומעין לשמעון אפי' לא זיילי נכסיה ואי מבקש זמן יותר מל' יום ואין אנו יודעי' שיש עדים שיודעים בדבר אפי' אי זיילי נכסי' דשמעון אין שומעין לו אלא מיירי שהב"ד יודעי' שיש לו עדים שיודעי' בדבר (פי' שהיו אצל זה הענין אלא שאין הב"ד יודעים אם יעידו כדברי הנתבע או לא) בזה יש חילוק בין זיילי נכסיה דנתבע או לא וכן הוא מבואר בטור בשם הרא"ש ועפ"ר מ"ש דל"ת מזה אמ"ש לעיל סי' י"ו:
ה סָעִיף א וצריך לשלם לו מיד פי' אם יש לו מעות ואינו מבקש זמן אלא לברר תביעתו ולנכות זה בהלואתו בזה קאמר דצריך לשלם לו מיד מאחר דאינו יכול להביא ראיותיו שחייב לו כנגדו תוך שלשים יום ויותר מזה אין נותנין לו א"כ למה לנו להמתין לו על חנם שלשים יום ואם אין לו מעות אין נותנין לו יותר מל' יום להשתדל מעות באיזה צד:
ו סָעִיף א אם לא שזיילי נכסיה. פי' שאין לו מעות גם לא יכול ללות או למכור נכסיו אם לא שזיילי נכסיה והוא כשיראו הבריות שהוא צריך למעות לא יקנו נכסיו כ"א בזול כי ידעו שיצטרך ליתן להם בזול בענין כזה אמרו להזקק לנתבע תחלה ונותנין לו זמן כפי צרכו אפי' יותר מל' יום להביא ראיותו ופטור ע"י זה מראובן התובע שלא יצטרך למכור נכסיו בזול:
ז סָעִיף א ויש היזק בזה לנתבע ועיין בטור שכתב עוד בשם הרא"ש ז"ל ועוד יש נ"מ שאפי' אמר הנתבע להביא ראיותיו תוך ל' נזקקין לתובע תחלה לפסוק הדין מיד ואם יביא העדי' תוך ל' יום יסתיר הדין ואם לא יביא אותם נמצא שהתחילו ל' יום שנותנין לו לפרעון מזמן הראשון שנפסק הדין עכ"ל ועפ"ר מ"ש דל"ת מזה למ"ש למעלה סי' י"ו ע"ש:
ח סָעִיף א שישמעו דבריו תחלה. ל' המרדכי שם ומאוד יכול למתר דבריו בזה שישמעו דבריו תחלה ומסיק וכ' שם דבזה הענין דאינו מבקש שישלמו לו תחלה אלא שישמעו טענותיו תחלה צ"ל דמ"ש ואי זיילי נכסיה היינו שצריך שמעון בלא"ה למכור וכשיראו שראובן תובע לשמעון יסברו שבאו למכור כדי שיפרע לראובן וידחקו אותו בקנייתו משא"כ כשיראו את שמעון שיטעון בתחלה שיסברו שהוא התובע ע"ש:
ט סָעִיף א או שמבקש כו' והטור סיים בזה כי שמא היום או מחר ימצא עדים או הנתבע יודה וכ' בד"מ בשה הרשב"א דאפי' קנו מידו לדון לפני ב"ד והראה שטרותיו יוכל להסתלק ולומר לא אדון עכשיו אם לא כשזילי נכסי' ע"ש:
י סָעִיף א שאינו רוצה שישבע לו עכשיו עמ"ש בסי' י"ו דיש נ"מ בזה אף שיכול לסתור שבועתו אם יהיו לו עדים והא דכ' שם בסימן י"ו דלאחר ל' יום נשבע בע"כ של התובע התם מיירי שזייל נכסי הנתבע ומ"מ ממתינין לו שם ל' יום משום דמיירי שהתובע טוען שיש לו עדים שאינו יכול לישבע וכמ"ש שם וכאן לא איירי בהכי מש"ה כת' מור"ם שכשלא זיילי נכסיה אין שומעין לנתבע שרוצה לישבע עכשיו משמע הא זיילי נכסי' שומעין לו לישבע עכשיו א"נ עכשיו ל"ד קאמר וכן משמע מדסיים וכ' אלא לכשירצה דמשמע אפי' אחר זמן הרבה דיוקו הוא דבזיילי נכסי' הוא דאין שוהין כל כך אבל ל' יום משהין אותו וק"ל:
יא סָעִיף א וכל כיוצא בזה עי' בתס' ובמרדכי מ"ש עוד פי' על נזקקין לתובע תחלה דהיינו אם תבע ראובן לשמעון שחבלו אז נזקקין להוציא מיד שמעון דמי חבלתו מיד אף ששמעון טוען יש לראובן משלי בידו ורוצה להביא עדים ע"ז תוך ל' יום כי אין נותנין זמן לחבלות כלל ע"ש:
יב סָעִיף א ואין רוצה לטעון עכשיו שומעין כו'. והא דכ' מור"ם בהג"ה לקמן בסי' פ"ז סכ"ד אדין כזה שאומרי' לתובע שיטעון עליו הכל ביחד כו' (ודוחק לומר דהתם מיירי בדזיילי נכסיה כאשר הקול יוציא עליו שיש עליו חובות הרבה) ונראה ליישב בדבר הלמד מעניינו דשם בסי' פ"ז קאי אמ"ש המחבר דהטוען על חבירו טענות הרבה אין משביעין אותו אלא שבועה אחת על הכל אזה כ' מור"ם והוא מתשובת מיימוני דמטעם זה אף אם עדיין לא טען הרבה טענות אלא שאמר שיש עליו עוד תביעות שאומרי' לו הב"ד שיטעון עליו הכל ביחד ואם יטעון עליהן הנתבע טענות שיפטר בהן בשבועה יכלול בשבועה א' ואפי' בזה לא כ' מור"ם שמכריחין אותו על ככה אלא מסיק וכ' ז"ל ואם אינו רוצה והנתבע או' שאינו חייב לו כלום נשבע ונפטר מכל התביעות משא"כ כאן דלא איירי מדין שבועות ויכול להיות דאיירי דעל טענה שהוא טוען עתה על הנתבע אינו נפטר בשבועה וא"כ למה יאמרו לו הב"ד שיתבענו עתה ג"כ בשאר תביעות ואף דמיירי ג"כ כאן כשיכול לפטור הנתבע על טענה ראשונה בשבועה מ"מ י"ל דהנתבע אינו אומר שאינו ח"ל כלום בשאר התביעה אלא כדי להפטר ממנו רוצה שיתבענו עכשיו בזה למדנו כאן דנזקקין לתובע אם לא בזיילי נכסיה וק"ל ונראה דבמקו' דזילי נכסיה אף דלא אמר התובע כלל לפני הב"ד שיש לו על פלוני תביעות אלא הנתבע שמע שקול יוצא עליו שחייב לפלוני יכול הוא לתבוע לאותו פלוני שיראה לפני ב"ד שטר חוב שבידו עליו ואם לא יראה מוטל על הב"ד לסלק הקולי קולות מעליו בנתינה לידו כתוב וחתום או יעשה כרוז באופן שלא יתזלו נכסיו:
יג סָעִיף א שומעין להתובע כו'. וכ' בד"מ בשם מהרי"ו סי' קמ"ז בא' שתבע לחבירו ולא רצה להשיב לו מחמת שהוא אלם ואח"כ חזר הנתבע ותבע לתובע מחמת דברים אחרים גם הוא א"צ להשיב לו עד שישיב לו תחלה וע"ש:
א סָעִיף א שאינו יכול לטעון פרעתי. כתב שלטי גבורים פ' הפרה וז"ל כיצד הרי שתבע ראובן את שמעון בשטר שחייב ליתן לו מנה חזר שמעון ותבע שיש לו בידו חפץ פ' או קרקע פ' אומרין בית דין פרע שטרו תחלה שאתה מודה ואח"כ תחזור ותתבעהו בבית דין פי' הנתבע תובע דבר הראוי לפרעון שטרו כגון שטען אתה חייב לי כך וכך מטבע ממקום אחר הרי זה כאלו טענו שהשטר פרוע והכל תביעה אחת ואם הוא טענו שישבע לו לא יפרע זה שטרו עד שישבע לו מז"ה עד כאן לשונו. ומשמע מדבריו דהיכא דטענו הנתבע דברים שאינו ראוי לפרעון כגון מטלטלין או קרקע אין המלוה צריך לישבע בנק"ח אף על פי דטען הלוה השבע לי ומשום דבזה נזקקין לתובע תחלה ואח"כ נשבע המלוה היסת. ואף על גב דמבואר בפ' הכותב בתוספות גבי אי פקח הוא מגבי לי' ארעא דהיכא דאית לי' פסידא יכול לסלקו במקרקע אף על גב דדינו דבע"ח בזוזי וה"נ לכאורה אית לי' פסידא ללוה במה דצריך לפרעו בזוזי דעל ידי זה הפסיד השבועה שהיה יוכל לסלקו בקרקע בענין זה. וצריך לומר דזה לא חשיב כ"כ פסידא כיון דאינו נפקותא לענין ממון כי אם לענין שבועה ועמ"ש סימן ע"ב סעיף כ"ז:
ב סָעִיף א יש לך משלי. כתב הטור משכון הי' לי בידך ונפחת מדמיו כו' ואפי'התובע מודה שנפחת רק שמחולקים בדמי הפחת אפילו הכי נזקקין לתובע תחילה סמ"ע בשם ד"מ בשם מרדכי ובתומים כתב דהמרדכי לשטתו דסבירא לי' אם תבעו חפץ או מנה ואין לו עדי' אלא שכנגדו מודה ואומר יש לי כנגדו תביע' אחרים צריך לשלם מה שמודה ועל מה שטוען יתבענו בבית דין ולכך נזקקין תחלה לשלם לו המנה ועל הפחת ידונו אבח לפי דעת רוב הפוסקי' שחולקין בזה על המרדכי וס"ל דהיכא דיש לו מגו יכול להחזיק אם כן אף הך דינא ליתי' דאם מודה בפחת אם כן מודה דחייב כנגדו לנתב' למה לא יברר טענתו והמעיין במרדכי יראה דחד דינא מישיך שייך בדחברי' ואם הא ליתי' הא נמי ליתי' והסמ"ע לרוב עיונו לא עיין בזה כל הצורך עד כאן לשונו. בחנם השיג דודאי המרדכי דס"ל דלא מהני מגו ולכך תלי לה נמי האי דינא דמשכון ומודה שנפחת ומחולקין בפחת דנזקקין לתובע תחלה דאף על גב דאית לי' לנתבע מגו לא מהני לי' מגו להחזיק בחפץ אבל מאן דס"ל דמהני מגו הרי בזה מהני מגו אך כאן מיירי בענין שאין לו מגו וכגון במלוה בשטר וכמו שכתב הרמ"א אם כן ודאי נזקקין לתובע תחילה לשלם השטר ועל מה שמחולקין בפחת יתבענו בבית דין ומה שיודה המלוה ינכה בחובו דהא אם הי' טוען יש לי בידו כנגדו מאה והודה בחמשים הי' צריך לשלם הלוה חמשים אף על גב דהמלוה מודה בקצתו ה"נ במחולקין בפחת מה שיודה יודה והשאר צריך הלוה לשלם ואין חילוק בין כופר בכל ובין הודה בקצתו וזה פשוט:
א סָעִיף א אין נזקקין אלא לתובע תחלה. כן הוא לשון הגמר'. וכתבו הפוסקים בזה פירושים שונים. ותמהתי למה נדו כולם מדרך הפשוט דודאי כשטענת הנתבע הוא לפטור מטענת התובע אין שייך לומר אין נזקקין אלא לתובע תחלה אבל במקום שהדין דזה גובה וזה גובה כדלקמן סי' פ"ה נזקקין להגבות לתובע תחלה ואוכל פירות הקרקע תחלה כמבואר בתוספות כתובות דף ק"ס ד"ה סוף שהקשו מהא דנזקקין לתובע תחלה ותירצו דבמקום פסידא אין נזקקין והיינו כשיגבה התובע תחלה יגבה הוא בינונית והשני זיבורית ע"ש. מוכח בהדיא דשלא במקום פסיד' נזקקין להגבות לתובע תחלה. ועיין בש"ג פ' הפרה שכתב וז"ל הרי שתבעו בשטר מנה והנתבע תובע שיש לו בידו חפץ פ' או קרקע פלוני אומרין ב"ד פרע שטרו תחלה אבל אם הנתבע תובעו דבר הראוי לפרעון שטרו ה"ז כאלו טענו שהשטר פרוע והכל תביעה אחת ואם הוא טוענו שישבע לו לא יגבה שטרו עד שישבע לו עכ"ל. וכוונת דבריו במה שכתב שטוענו חפץ פלוני או קרקע פלוני היינו ע"כ שאינו ראוי לפרעון שטרו אף אם הוא אמת כגון שהקרקע זבורית או שהוא בעצמו אינו רוצה לסלק אותו בזה וכן בחפץ פ' מיירי שאינו רוצה לסלק אותו בזה ואם כן אין תביעה זו כטענת פרעון לגבי השטר. ומשמע מדבריו שבטענה כזו אין צריך לישבע על שטרו אפי' טוען ישבע לי כיון שאינו רוצה שיהיה לפרעון רק שיהי' בדין זה גובה וזה גובה והוי כתביעה אחרת ולא כטענת פרעון ואינו בדין שישבע דביש לי בידך כנגדו אינו נאמן רק במגו דפרעתי ובזה לית ליה מגו דהא הוא רוצה לתבעו דוקא אבל אם הלוה אינו רוצה לתובעו רק שינוכה בדמי חובו מגו דפרעתי מגו מעלי' הוא ונאמן להשביע בטענת יש לי בידך במיגו דפרעתי דהא במלוה ע"פ ג"כ נאמן במגו ביש לי בידך כמבואר בסי' ע"ה ומה"ת לא יועיל מגו כזו לחייב שבועה וכן מוכח בש"ך סק"ד ע"ש וכן מוכח בסי' פ"ח סעיף ך"א דכשתובעו בדרך תביעה לא נחשב למודה במקצת וה"נ דכוותיה:
ב סָעִיף א ושמעון משיב יש לך משלי וכו' ודוקא בטען יש לך משלי דהוי כב' תובעין לכך נזקקין לתובע תחלה אבל אם טען פרעתי והוא בכה"ג שידוע שיש עדים נותנין לו זמן יותר כמבואר בריש סי' ט"ז ע"ש והוא מטעם דבזה לא שייך לומר נזקקין לתובע תחלה שהשני אין תובע רק יכול לסטור עצמו ועיין תומים שכ' דאפי' בטוען נפחת המשכן וכוונתו דטענה זו דמי לטענ' פרעתי ושוב ל"ק מה שהקשה עליו בקצה"ח. וכן מוכח בסי' פ"ח סעיף כ"א דכשתובעו בדרך תביעה לא נחשב למודה במקצת והכא נמי דכוותיה. ובקצה"ח טעה בפירושו עיין שם:
א סָעִיף א תחלה. כתב הש"ך דהרבה פירושים נאמרו בזה ונ"ל עיקר דה"פ כשבאין לדין והתובע רוצה שישמעו דבריו תחלה והנתבע חפץ לומר תחלה ונ"מ דאולי יודה מקצת ואין מודה מקצת מתחייב ש"ד אלא כשהודה לאחר שתבעו התובע כדלקמן סי' פ"ח סט"ו אז נזקקין לתובע תחלה ואם יודה לו זה מקצת יתחייב ש"ד משום דה"ל לפרוע לו קודם שתבעו ואי זילי נכסי דנתבע כגון שהנכסים זלים בעת ההיא או שיצטרך למוכרם בזול כשימכור במהירות ולכך לא שילם לו קודם שתבעו נזקקים לנתבע תחלה ואם יודה מקצת קודם שיטעון התובע אינו חייב ש"ד עכ"ל:
ב סָעִיף א פרעתי. כגון שהלוהו בשטר בעדים אבל אם הי' נאמן לומר פרעתי נאמן ג"כ במה שטוען יש לך משלי במגו דפרעתי. סמ"ע:
ג סָעִיף א משלי. פי' שאומר משכון הי' לי בידך ונפחת מדמיו ואפי' אם התובע מודה שנפחת אלא שמחולקים בשיעור הפחת אפ"ה דינא הכי. ד"מ בשם מרדכי. סמ"ע:
ד סָעִיף א שזיילי. אז נותנין לו זמן אפי' יותר מל' יום להביא ראייתו ויפטר עי"ז מראובן התובע שלא יצטרך למכור נכסיו בזול כשיראו הבריות שהוא דחוק למעות כ"כ הסמ"ע. וכתב הש"ך בשם התוס' והרא"ש דנ"מ עוד לענין חבלות דאין נותנין זמן לחבלות כמ"ש סי' ת"כ סכ"ז אבל בזילי נכסיה נותנין לו זמן אפי' לחבלות וכתב הב"ח דאין משביעין להתובע אם יש בידו משל הנתבע דיש לחוש שיבאו עדים ויכחישוהו ונמצא ש"ש מתחלל כו' ע"ש ואין דבריו נכונים כמ"ש ס"ס ע"ה וסי' פ"ז סל"ג ופשיטא דמשביעין אותו בכל ענין רק דלענין זה מועיל שנזקקין לתובע תחלה שצריך לשלם לו מיד ואע"פ שאנו יודעים שיש לו עדים אין ממתינין עליהם עכ"ל הש"ך:
ה סָעִיף א שישבע. ואם התובע הוא מהנשבעים ונוטלים אין הנתבע יכול לכופו ולומר תשבע מיד ואשלם לך אלא הברירה ביד התובע להמתין שאולי יודה לו הנתבע או יברר בראיה באופן שלא יצטרך לישבע. יש"ש ב"ק פ"ה:
ו סָעִיף א עכשיו. ואע"ג דבסי' פ"ז סכ"ד כתב הרמ"א שאומרים לתובע שיטעון הכל הא מסיים שם ואם אינו רוצה נשבע ונפטר ממנו מכל התביעות כו' וכאן מיירי שהתובע אומר דלא איכפת ליה אם ישבע דאף בשבועה לא יפטר שיש לו עליו תביעות דלא שייך בהו שבוע' או שיברר דבריו ע"פ עדים. ש"ך:
ז סָעִיף א היזק. אפי' אם לא נשמע רק קול יוצא שזה חייב לפלו' יכול הוא לתבוע לאותו פ' שיציע דבריו לפני הב"ד ולהראות שט"ח אם יש לו עליו ואם לאו מוטל על הב"ד לסלק הקלא מעליו ע"י שיתנו לו כתוב וחתום או יצוו להכריז באופן שלא יזיילי נכסיו של זה. סמ"ע:
א סָעִיף א לתובע תחלה. עבה"ט וע' בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קמ"ד עוד פירוש בזה ע' שם. וכתב בס' בר"י אות ב' וז"ל מרן נקט לשון התלמוד ללמדנו שלא לבד מ"ש הפוסק אלא אף אם יעלה על לב אדם לומר יש לנתבע איזה צד זכות שנזקק לו תחלה אעפ"כ אין נזקקין אלא לתובע ולכן סתם דבריו דבשום צד אין נזקקין לנתבע תחלה (זולת אם זוילי נכסיה) וזהו דקדוק לשון התלמוד דקאמר בלשון שלילה אין נזקקין אלא לתובע כו'. הרב מהר"ר לוי בתשובה הובאה בס' פני משה חלק א' סי' מ"ו עכ"ל:
ב סָעִיף א שאינו רוצה שישבע לו עכשיו. עי' בתשובת אא"ז פמ"א ח"א סי' צ"א אודות שמעון שנתחייב שבועה ללוי והי' חייב מקודם גם לראובן שבועה ושמעון רוצה לכלול הכל בשבועה אחת וראובן אינו רוצה להשביעו עכשיו והשיב דהדין עם ראובן ואין שמעון יכול להכריחו שיקבל שבועתו וראיה מהא דתנן (ט"ס הוא וצ"ל דאיתא) אין נזקקין אלא לתובע תחלה ופי' הנ"י כו' אף שי"ל דלמא התם לא מפסיד הנתבע מידי אבל הכא יפסיד הנתבע שיצטרך לישבע שני פעמים מ"מ נראה דוקא היכא דזילי נכסיה דנתבע אז נזקקין לדבריו אבל לענין שבועה שלא ישבע שבועת אמת שני פעמים לא משגחינן בנתבע להפסיד טענתו של תובע שטענה טובה היא שהיום או מחר תשוב אל לבך ותזכור ותודה ובדין יכול הוא לעכב שלא לישבע בשבועה אחת ע"ש ועי' בס' בר"י אות ה' שהביאו והעיר בזה במה שנראה מדברי הרב פמ"א הנזכר דאם ראובן רוצה להשביעו עתה תיכף אחר שישבע שמעון ללוי דינא הוא דשמעון מצי פטר נפשיה בשבועה אחת עולה בשביל לוי וראובן דלא אתי עלה אלא מטעם שמא לימים עוד יודה וזה הפך מה שנראה מתשו' הרדב"ז סי' תרי"ט (יובא לקמן בסי' פ"ז סכ"ד ס"ק כ"ה) דפשיטא ליה דלשני בני אדם אין לנו לומר שבועה אחת עולה בשביל שנים ומסיים ועתה אמת אגיד שדברי הרדב"ז מפוקפקים אצלי כעת ע"ש עוד:
ג סָעִיף א שישבע לו עכשיו. עבה"ט שכתב ואם התובע הוא מהנשבעים ונוטלים דאין הנתבע יכול לכופו כו' וכתב עוד ביש"ש שם אבל אם הנתבע היפך עליו השבועה לישבע וליטול אף דא"י לחזור מ"מ יכול לומר השבע לי בזמן ב"ד או אני חוזר בי ואשבע ואפטור כי ע"ת כן הפכתי ולא אהיה אגוד בך לעולם ע' שם והביאו בס' בר"י אות ז' ובאו"ת ובנה"מ ע"ש ומסיים האורים וז"ל ונראין דבריו כי בלא"ה דעת הרבה שיכול לחזור קודם שנשבע חבירו עכ"ל ועיין לעיל סי' כ"ב ס"ג ס"ק יו"ד:
ד סָעִיף א לטעון עכשיו. עבה"ט עד וכאן מיירי שהתובע אומר דלא איכפת ליה אם ישבע כו' וע' בסמ"ע שתירץ דהכא איירי דבטענה שהוא טוען עתה אינו נפטר בשבועה ועוד תי' דאף אם איירי כשהנתבע נפטר בשבועה י"ל דהנתבע אינו אומר שאינו חייב לו כלום כו' עש"ב ובתשובת פני משה ח"א סי' מ"ז (הביאו הבר"י) תי' דהכא מיירי דהתובע אינו אומר שישבע בתביעתו זו והוא מרוצה שלא ישבע עתה על תביעתו זו והאריך בזה ולבסוף כתב שהמחוור בכל התירוצים הוא דהכא בתשובת הרשב"ץ אין התובע נפטר בתביעה זו בשבועה (כתירוץ א' דהסמ"ע הנ"ל) ושלזה הסכימו הב"ח והכנה"ג עש"ב. ועי' בס' בר"י אות ג' שכתב דכל מה שכתבו הרבנים הנזכרים הוא מפני סיבה שלא ראו תשובת הרשב"ץ בשרשה כי בזמן ההוא לא יצא לאור אבל הרואה בתשב"ץ עצמו בח"ב סי' ב' כי שם כתוב בשאלה דאמר התובע השבע לי בטענה זו וענינים אחרים יש לי עליך ועדיות אשביעך עליהם ואמר הנתבע שלא ישבע עד יביא עדיו ויתבע כל תביעותיו כו' והשיב הרשב"ץ דאין הדין נותן לעכב השבועה עד שיטעון טענותיו האחרות או שימחול זכיותיו זה לא נמצא בשום מקום לחייב התובע לתבוע כל התביעות והרשות בידו לתבוע היום תביעה אחת ולאחר זמן תביעה אחרת שמא מה שאינו תובע היום כל תביעותיו הוא מפני שיש לו עדים במקום אחר או שמא יודה לו לאחר זמן או שמא אינו זוכר וזה דבר פשוט דהא קיי"ל אין נזקקין אלא לתובע כו' : ע"ש עוד וכפי דבריו הללו נדחו כל התירוצים כו'. ברם הני שינויי דמשני רבנן הן ליתובי פסקי מוהר"ם אהדדי זה שפסק כאן עם מה שפסק בסי' פ"ז וכיון דגם מור"ם עצמו לא ראה תשובת הרשב"ץ אכתי יש לקיים הני שינויי בעד מור"ם דאיהו סבר דבהכי מיירי הרשב"ץ ולכן פסק הכא כוותיה ובסי' פ"ז לתשובת מיימוני ואולם ניחזי אנן לקושטא דמלתא אם הרשב"ץ פליג על תשובת מיימוני או לא כו' והאריך בזה. ומסיק וכתב והנראה ליישב דס"ל להרשב"ץ דהירושלמי ותשובת מיימוני מיירי כשניכר לדיין מבין ריסי עיני התובע שכוונתו להשביע הרבה שבועות והכי דייקי דברי תשובת מהר"ם שהוא המ"כ שהביא ב"י סי' פ"ז שכ' אדם שרוצה לטעון שישבע לו הרבה שבועות כו' אבל אם אין זה כוונת התובע אז לא מחייבינן ליה לתבוע כל תביעותיו כי שמא יש לו עדים או יודה לו הנתבע או אינו זוכר וכמו שנתן טעם הרשב"ץ בהדיא ולפי"ז צ"ל דמ"ש בשאלה בנדון הרשב"ץ שאמר התובע השבע לי בטענה זו וענינים אחרים יש לי עליך ועדיות אשביעך עליהם אין כוונתו שכל חפצו להרבות עליו שבועות אלא כוונתו דענינים אחרים יש לי ועדיות ואם סוף דבר לא יועיל בעדיות אשביעך עליהם כו' והכי חזינא לגאון הרדב"ז ח"א סי' ר"י שכתב על נדון דידיה לפיכך אם רואה הדיין שהוא רמאי ואינו תובע טענותיו אלא אחת אחת כדי להביאו לידי שבועות הרבה אומר לו אמור כל טענותיך כדי שישבע עליהם שבועה אחת וכופהו על ככה בדברים ואומר לו תדע שאם עתה לא תטעון לא אשמע טענותיך והכי איתא בירושלמי הרי משמע מדבריו דאין לכופו בדברים אלא אם הכיר הדיין שהוא רמאי ורוצה להביאו לידי שבועות הרבה ובהכי איירי הירושלמי אבל בלאו הכי לא כו' עכ"ד הבר"י ע"ש ועמ"ש לקמן סי' פ"ז סכ"ד ס"ק כ"ז:
א סָעִיף א (ליקוט) פי' ראובן כו'. פרש"י שם (ע"כ): (ליקוט) פי' ראובן כו'. אבל במרדכי שם הקשה ע"ז דהא אמרי' בב"מ ק"י א' הכא מילתא דעבידא לגלויי כו' אע"ג דקרק' בחזקת בעליה וכמאן דנקט שטרא ואע"פ שאין לו עכשיו עדים כיון שאפשר שסופן לבוא כ"ש בכה"ג והסכים לפי' ריב"א כמש"ל וה"ה אם התובע רוצה כו' וכ"ה מפורש בתוספתא פ"ו כיצד הדין הדיינים יושבים והנידונין עומדין ובע"ד פותח בדבריו ראשון שנ' מי בעל דברים יגש אליהם. שם (ע"כ):
ב סָעִיף א (ליקוט) בענין שלא כו'. דקי"ל המלוה כו' א"צ לפרעו בעדים וכן נאמן לומר יש לי בידך כסות או כלים כמ"ש בתוספתא דשבועות פ"ה ומיירי דנקט שטרא או משכון. תוס' (ע"ש):
ג סָעִיף א (ליקוט) יותר מל' כו'. דאל"כ הא נותנין לו זמן לזה כמ"ש בסוף ב"מ (ע"כ):
ד סָעִיף א (ליקוט) אע"פ כו'. דאל"כ הא אין נותנין לו יותר מל' יום אלא בכה"ג דהכל לפי ראות הדיינים כמ"ש בפ"ב דב"ק ואי אמר נקיטו לי זמנא ואמ' בסתם הכל לפי ראות עיניהם. הרא"ש שם וקמ"ל דמ"מ נזקקין תחלה כו' (ע"כ):
ה סָעִיף א וה"ה אם. רא"ש שם בשם ריב"א: (ליקוט) וה"ה אם כו'. כ"פ ריב"א וכ"ה בתוספתא פ"ו דסנה' התובע את חבירו הוא פותח ראשון ונ"מ לענין מודה מקצת כמ"ש בסי' פ"ח סט"ו. ש"ך (ע"כ):
ו סָעִיף א או שמבקש. שם בשם ראב"ד:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.