א כָּל הַנּוֹתֵן נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְהִנִּיחַ הַיּוֹרְשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַיּוֹרְשִׁים נוֹהֲגִים בּוֹ כַּשּׁוּרָה אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ, וְזָכוּ הָאֲחֵרִים בְּכָל מַה שֶּׁנָּתַן לָהֶם. וּמִדַּת חֲסִידוּת שֶׁלֹּא לְהָעִיד בְּצַוָּאָה שֶׁמַּעֲבִירִין בָּהּ הַיְרֻשָּׁה מֵהַיּוֹרֵשׁ, אֲפִלּוּ מִבֵּן שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה לְאָחִיו חָכָם וְנוֹהֵג כַּשּׁוּרָה. הַגָּה: מִי שֶׁצִּוָּה לַעֲשׂוֹת בִּנְכָסָיו הַטּוֹב שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת, יִתְּנֵהוּ לְיוֹרְשָׁיו, כִּי אֵין טוֹב מִזֶּה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת).
א סָעִיף א אע"פ שאין היורשים נוהגים בו כשורה. משום דלא ידעינן מאי זרע יוצא ממנו בגמ' ובטור לא כתב תיבת בו כשורה והמחבר העתיק לשון הרמב"ם ספ"ו דנחלות דכתב שם גם תיבת בו ומשמע דר"ל דאינו נוהג כבוד כראוי במורישו אע"ג דנוהג כשורה במילי דשמיא ואפ"ה שייך טעמא הנ"ל דאל יאמר המוריש כיון דאינו נוהג בי כבוד כשורה אתן ממוני לאחר כי יחוש על זרעו יוצאי חלציו:
ב סָעִיף א אין רוח חכמים נוחה הימנו. פי' הימנו בשבילו שאין רוח חכמים נוחה ושקט בקרבם כי הוא גורם שיתרגזו ברוחם עליו כן פי' ר"ש ועפ"ר:
ג סָעִיף א וזכו האחרים. ר"ל ואעפ"כ זכו בו האחרים:
ד סָעִיף א כי אין טוב מזה. כ"כ מור"ם ג"כ לעיל ס"ס רנ"ב ומסיק שם במרדכי ואפי' להקדישן זה עדיף ומטעם דהרי זכתה להן התורה בפרשת נחלת דיקומו היורשים תחת מורישיהן בנחלתן וירושתן:
א סָעִיף א כל הנותן נכסיו לאחרים כת' בתשו' הרשב"ץ ח"ג סי' קמ"ז ז"ל. שאלתם שני בנים אחים שכתבו כל נכסיהם זה לזה בחייהם מהיום ולאחר מיתה וכו' וזה נוסח השטר באו לפנינו כו' ואמרו לנו הוו עלינו עדים וקנו ממנו בקנין גמור מעכשיו שאנחנו בני אחים שכל מי שיגיע זמנו להפטר כו' שכל מה שיניח מקרקעות ומעות כו' הוא לחבירו מתנה גמורה מפורסמת וכו' ורציתם לעמוד על דעתי אם השטר קיים תשובה וכו' אבל אם המתנות הם קיימים מתחלתן אם לא אם היו שני שטרות כל אחד הקנה לבן אחיו נכסיו מהיום ולאחר מיתה כל אחד הי' זוכה במתנתו מכח שטרו אם ימות בן אחיו וישאר הוא אחריו אבל אלו המתנות יצאו בשטר אחד וא"א שיתקיימו שתי המתנות אלא לאותו שנשאר קיים אחר בן אחיו וכיון שהשטר אי אפשר להתקיים בשניהן י"ל שהוא בטל מעכשיו כדאמרי' פ"ב דקידושין כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. ובנדון הזה כיון שאי אפשר השטר הזה להתקיים בזה אחר זה שכיון שמת האחד אי אפשר לו לזכות במה שזכה לו בן אחיו אף הנשאר קיים לא זכה והוי זה כמי שהקנה לנולדים ולעובר דה"ל קני את וחמור דאע"ג דקי"ל דקנה מחצה התם שאני שהמקנה כבר נתכוין להקנות לזה מחצה וכו' אבל בנדון הזה שלא ידעו מי ימות תחלה איכ' למימר שכל אחד הי' מתכוין לקנות שישאר הוא קיים ולא נתכוין להקנות שימות הוא וכיון דאי' למימר הכא לא מפקי' ממונ' מספיק' ויתבטלו המתנות ואלו מת אחד מהם הי' אפשר לומר שזכה הנשאר מטעם בריר' דאמרינן הוברר הדבר שזה זכה מתחלה במתנה אבל אם עדיין שניהם קיימים ליכ' ברירה ואם חזר בו א' מהם חזרתו חזרה ועוד דהא קי"ל דבדאוריית' לא אמרי' ברירה ובממונ' קול' לנתבע כמדומה שכל זה אין לו ענין בנדון זה לפי שכל אחד נעשה שטר מיוחד עכ"ל וע"ש ותמיה' לי מלת' דמ"ש שטר אחד או ב' שטרות דמ"ש כל שאינו בזה אחר זה כו' הא לא אמרי' אלא בקידש שני אחיות דזה הדיבור אינו בבת אחת משום שאינו יכול להיות בזה אחר זה והיינו כשם שאינו יכול לקדש שניהן בזה אחר זה כן אינו יכול לקדש שניהם בבת אחת אבל הכא דאין המתנה אלא לאחד באופן התנאי שיהי' או כל המתנ' לזה או כל המתנ' לזה ודאי אין בזה הך כלל דכל שאינו בזה אחר זה וכה"ג אשכח' נמי גבי שנים שנתערבו פסחיהם דמייתי פסח ומתנו ביניהם אם שלי נאבד כו' וכן להיפך ואע"ג דמאמר שניהם א"א להתקיים וגם לקני את וחמור נרא' דלא דמי כיון שזה נותן לזה בתנאי וכן אידך לזה בתנאי וברירה נמי לא שייך בתנאים כמבואר בסוגי' דברירה פ' כל הגט בתוס' שם. וכן מהיום אם מתי דמהני ואין בזה משום ברירה כיון דדרך תנאי אמר וצ"ע. ועמ"ש בסי' רפ"א סק"ח:
ב סָעִיף א שמעבירין בה הירושה. בתשב"ץ ח"ג סי' קמ"ז כת' ז"ל ובטופסי שטרות ראשונים יש שיור ארבעה זוזי וכת' גאון ז"ל דמשום כדי שתהא רוח חכמים נוחה הימנו כמ"ש בס' עיטור סופרים דמתנת שכ"מ כו' עכ"ל:
א סָעִיף א שמעבירין בה הירושה. כתב בספר קצה"ח וז"ל בתשב"ץ ח"ג סי' קמ"ז כתב ובטופסי שטרות לראשונים יש שיור ארבעה זוזי וכתב גאון ז"ל דמשום כדי שתהא רוח חכמים נוחה הימנו כמ"ש בס' עיטור סופרים במתנת שכ"מ כו' עכ"ל. וע' בתשובת ח"ס חח"ס סי' קנ"א שנשאל ע"ד עתיר נכסין שלא היו לו בנים ורוצה לעשות שטר צוואת בריא ליתן מרוב עשרו קרן קיימת לדברים טובים והמיעוט הנשאר ליורשיו אי שרי ת"ח להזדקק לזה והשיב דין זה מקורו מש"ס ב"ב קל"ג ע"ב הכותב נכסיו לאחרים ומניח בניו אין רוח חכמים נוחה הימנו ומבואר בסוגיא שם אחד הכותב לאחרים ואחד המקדיש ומוכח בכתובות נ"ג ע"ב בעובדא דר"פ בי אבא סוראה דל"ד כל נכסיו אלא אפי' מקצת נכסיו כו' ואע"ג דבש"ס איתא והניח את בניו ל"ד בניו אלא יורשיו וכ"כ רמב"ם (וש"ע) יורשיו דזיל בתר טעמא דילמא נפיק מיניה בנין דמעלי דזה שייך בכל יורשיו וכן מבואר בסמ"ע שכתב דמ"ש שאין נוהגים בו כשורה פי' אע"ג דנוהג כשורה במילי דשמיא כו' ואי ס"ד דבנו ממש הוא ולא נהג באביו כשורה למרוד בו א"כ מה טוב נשאר לו כו' מבואר מכל זה שאפי' להקדיש רק קצת נכסיו אפי' לא הניח יוצאי חלציו אין לת"ח להזדקק לזה. ואמנם בתשב"ץ ח"ג סי' קמ"ז כ' דבטופס שטרות לראשונים יש שיור ד' זוזי וכ' גאון ז"ל דמשום שתהא רוח חכמים נוחה הימנו כמ"ש בס' עיטור סופרים כו' ודעת הגאונים רחבה מדעתנו מ"מ מאי דמייתי מהעיטור לע"ד יש להוכיח בהיפוך דנראה דבעל העיטור קאי התם דוקא אמאי דמייתי מקודם הירושלמי דר' אבא בר ממל אמר ע"ז נאמר ותהי עונותם על עצמותם שהוא חטא גדיל ובמתני' משמע רק אין רוח חכמים נו"ה עז"כ בעל העיטור ומסתבר דוקא בניו ודוקא לא שייר להם כלום כו' ור"ל דאם הניח להם כלום אפי' בניו או שאר יורשים אפי' לא הניח כלום ליכא משום ותהי עונותם אבל לעולם איכא אין רוח חכמים נו"ה כו' אך מעשים בכל יום מי שאין לו בנים מצווה לעשות מנכסיו קרן קיימת ודברים טובים נראה משום דאמרי' ריש פרק יש נוחלין והעברתם במי שאין לו בן הקב"ה ממלא עליו עברה ואין עברה אלא גיהנם וא"כ רצה להציל עצמו מגיהנם בצדקה זו והוא קודם לעצמו מיורשיו כו' כך נראה ליישב המנהג וכ"מ שהלכה רופפת הלך אחר המנהג. ואולי כ"ז אינו אלא בשכ"מ שאין המתנה חל אלא בשטת מיתה ואז נופלים הנכסים לפני יורשים והוא בא להפקיע אבל מתנת בריא גוף מהיום ופרי לאח"מ לית לן בה דבחיים יכול כל אדם לעשות בשלו מה שירצה וזו סברא נכונה ליישב המנהג אבל כתובות נ"ג תיובתיה מ"מ אם מניח ליורשיו עכ"פ מנה יפה יכול פר"מ להזדקק לזה עכ"ד ע"ש. ומשמע מדבריו דדוקא מי שאין לו בנים אבל אם יש לו דל"ש טעם והעברתם איכא קפידא אפי' במקדיש מקצת נכסיו ולע"ד איני יודע מנ"ל הא ולכאורה מ"ש הגאון ז"ל דמבואר בסוגיא דב"ב דה"ה מקדיש לשמים הוא נכון וכן מ"ש דמוכח בכתובות נ"ג דה"ה מקצת נכסיו הוא ג"כ נכון אבל זהו כל חדא באפי נפשיה דהיינו במקדיש דוקא כל נכסיו ובמקצת נכסיו הוא דוקא להדיוט אבל שניהם כאחד דהיינו מקדיש רק מקצת נכסיו זה לא מוכח בשום מקום כי בב"ב הוה עובדא שהקדיש כל נכסיו ובכתובות הוה עובדא שרצה ליתן נדוניא לבתו י"ל דבכה"ג דוקא הוי קפידא אבל במקדיש רק מקצת נכסים י"ל דאין קפידא וכדמשמע נמי בכתובות ס"ז ע"ב גבי מר עוקבא וא"ל דמר עוקבא לא הניח בנים דהא בפא"נ ד' ע' בההוא דודאי דבני מר עוקבא ופרש"י יתומים היו ובש"ע י"ד סי' רמ"ט ס"א בהגה וצ"ע:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.